ערוך לנר/יבמות/נב/ב

ערוך לנר יבמות נב ב

דף נ"ב ע"ב

בגמרא ותפשוט לי' מדרבא. ה"ה דהוי מלי למימר מדאביי ומדרבא דמתרצי לקמן דאיירי רבי באמר התקדשי לי במאמר יבמים ובזיקת יבמים הרי דלאביי רבנן ס"ל דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ולרבא אפילו כ"ע ס"ל הכי:

אין קדושין תופשין בח"ל. עיין ברשב"א שתמה על הרמב"ם שכתב דחלוצה הוי ערו' כמו שהיתה קודם מיתת אחיו דהרי הכא אמרינן דח"ל היא, והנה לכאורה יש לתמו' מ"ט אמרינן דח"ל היא מלא יבנה ולא אמרינן דאהדרא לאיסורא קמא כדאמרינן לענין גיזה ועבודה בבכורות (ט"ו.) ע"ש בתוספות, ועיין ג"כ מש"כ התוספות בחולין (צ"ט.) לענין טעם כעיקר אבל עיין בביצה (י"ב.) לענין נדרים ונדבות בי"ט שע"פ דבריהם שם י"ל זה, גם י"ל דשאני הכא דהי' שעה שהי' האיסור מותר לגמרי דהא קודם חליצה הי' יכול לייבם משא"כ הכא, שוב ראיתי בפרשת דרכים (דרך מצותיך) שהוקשה לו קושיא זו ותירץ בדוחק כיון דקרא יתירא כתיב ע"ש ולפענ"ד פשוט כמו שכתבתי, אכן מדברי התוספות שהביא הפ", משמע כדבריו דאי לאו יתורא ה"א דחלוצה בכרת, אבל מכ"מ יש צורך לתירוצינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא הוי רק אסמכתא א"כ הרי ליכא קרא יתירא, אבל לפ"ז קושית הרשב"א ק' על הרמב"ם, אבל באמת אינו מדוייק כ"כ בהרמב"ם דס"ל שהוא ח"כ די"ל דנקט לפרש לשון הגמרא דקאמר שהי' עושה חלוצה כערו' ועיין בריטב"א אבל לעולם גם הרמב"ם מודה דטעם דר"ע משום דא"ק תופסין בח"ל, ובאמת הרמב"ם בלא"ה יש לו בזה שיטה לעצמו דכתב דגם לדידן לא הוי לאו רק איסור מדברי סופרים כמו שהבאתי לעיל (דף מ"ד ע"א) רק מה שתירצתי שם לרבנן לא שייך הכא לר"ע, אבל לפי מש"כ שם א"ש מה שהקשה בתוספות הרא"ש דכאן אהא דפריך הכא והתניא ר"ע אומר מניין לנותן גט ליבמה וכו' דנימא מתניתן ר' יהודה היא דס"ל ג"כ דאין קדושין תופסין בח"ל, אבל לפי דברינו הנ"ל א"ש דרק לר"ע לשיטתו הוי לאו דס"ל דקרובות חלוצתו היא ערו' דהכתוב קראו ביתו אבל לר' יהודה דלא מצינו דס"ל הכי כר"ע לענין קרובת חלוצתו באמת לא הוי לאו ולכן מתניתן ע"כ ר"ע היא:

ומי מצית מוקמית לה כר"ע. עיין במהרש"א שהקשה לקמן לאביי אמאי לא מוקמינן מתניתן כרבי ותירץ דמבעל מוכח שפיר דאין קדושין תופסין בח"ל דבעל משמע שהוא סתמא, ועיין בתוספות הרא"ש שמדבריו מוכח דגם בבעל שייך הא דרבי אבל ע"פ דבריו שם מתורץ קושית המהרש"א בענין אחר דמרישא מוכח דאין קדושין תופסין בח"ל דהיינו מנתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום ע"ש בדבריו ובמש"כ בשם ר"מ:

בתוספות ד"ה ולאשה בעלמא. ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד. עיין מש"כ בזה המשנה למלך (פ"ו מהל' גירושין):

בד"ה ליבמתו מהו. אין לפרש דמבעי' לי'. ולפ"ז יש כאן קושיא על רש"י דמפרש כן אבל נ"ל דרש"י לשיטתו אזיל והר"י דקשה לו על פי' רש"י ומפרש בענין אחר ג"כ לשיטתו אזיל דלפי המבואר במשנה למלך הנ"ל יש פלוגתא בין הרמב"ם והר"י בטעמא דהא דלאשה בעלמא אינו גט דלהרמב"ם הוי הטעם כיון דבאותה שעה אינה בת גירושין הוי כמו שכותב שלא לשמה ופסול אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל להר"י הטעם דפסול משום מקנה דבר שב"ל וכשר למ"ד אדם מקנה דשב"ל ע"ש, והשתא י"ל לטעם הרמב"ם דלא מקרי שלא לשמה אלא אי אינה ב"ג כלל אבל אי הוי ב"ג מדרבנן כגון ע"י זיקה או מאמר לא מקרי שלא לשמה כיון שכתבו לשם גירושין דמועיל מידי וכשנעשה אח"כ הקידושין דאורייתא וגירשה בו הוי גירושין גמורים ולא מספקא לרמי בר חמא רק אי בעינן שיכתוב אותו לשם קידושין דרבנן כגון אחר מאמר או דלא בעינן שיקרא הגט נכתב לשמה רק שיועיל מידי וזה הוי גם בזיקה בלא מאמר אבל לאחר מאמר פשיטא לי' דמהני כיון שכתבו לשמה לשם אשה זו להתגרש בה גירושין דרבנן כן הוי לשיטת הרמב"ם וי"ל דגם רש"י קאי כוותי', ובזה מתורצים ב' קושיות התוספות, אבל להר"י דהוקשה לו משום דלשיטתו אזיל דמפרש הטעם דלאשה בעלמא אינו גט משום מקנה דבר שלא בא לעולם וזה הוי ודאי גם בזיקה ואפילו אחר מאמר כיון דמדאורייתא אינה בת גירושין הוי לענין קידושי דאורייתא דבר שלא בא לעולם אבל שלא לשמה דבדעתו תלי לא מקרי היכי דמועיל מדרבנן דאז שפיר הוי דעתו לכתוב לשם אישות, ובהכי א"ש ג"כ שיטת הרמב"ם שכתב בפי' (בהל' גירושין פ"ג) ג"כ כשיטת רש"י וכמש"כ הרשב"א ג"כ בשמו:

בד"ה או דלמא. ולר"י נראה. עיין מה שכתבתי לעיל (דף נ') בד"ה עשה מאמר ומה שכתבתי שם דמסתמא לשון דמשנה משמע כפי' רש"י:

בד"ה כעודר. לא הוי פריך לי' אביי. לכאורה אין מזה ראי' כ"כ דהא י"ל דאביי לא השיב רק לדברי רב יוסף דאם דומה לעודר בנכסי הגר אז יש לדחות לרצה לזכות בנכסי גר זה וזכה בנכסי אחר אבל מכ"מ לא קני מטעם אחר משום דמאמר עלוי זיקה קרמי, ולא ידעתי למה לא הוכיחו עדיפא מזה מדאמר אביי הכא במאי עסקינן כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מכלל דלרב יוסף א איירי הכי דאל"כ לא הל"ל הב"ע אלא היינו טעמא דרבי משום דמאמר עלוי זיקה קרמי:

בא"ד. א"נ באמר לה התקדשי לי לשם יבמות. ק"ק דלפ"ז מ"ט דרבנן דהא כל האמוראים מפרשי גם טעמייהו דרבנן דק רב יוסף לא מפרש ובשלמא לתי' קמא דהתוספות י"ל דטעמם הוא דאמרינן לא משגחינן בגילוי דעת כיון דקדש סתם ולא פירש לשם יבמות אבל לתי' א"נ דאיירי באמר בפי' ודאי ק' ודוחק לומר דלרבנן ידע גם רב יוסף דיש לדמות לעודר בנ"ג זה ועדר בנ"ג אחר ואביי הקשה לו דגם לרבי יש לדמות כן ומזה ראי' לכאורה לתירוצם קמא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף