ערוך השולחן/אבן העזר/כד

ערוך השולחן ‏ אבן העזר כד

[דיני איסור זכור ובהמה ושלא נחשדו ישראל בזה ובו ז' סעיפים]

(א) משכב זכור ומשכב בהמה מהעריות הם וחייב כרת, ואם בעדים והתראה חייב סקילה כמפורש בתורה, ולכן הבא על הזכר או הביא זכור עליו כיון שהערה אם היו שניהם גדולים – נסקלים, שנאמר "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח כב), ובקדושים כתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ יג), הרי דהשוכב והנשכב שניהם בסקילה והלאו דלא תשכב קאי ג"כ על שניהם – קרי ביה לא תשכב ולא תשכוב [סנהדרין ד':] דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר מקודם בלאו. ואם אחד מהם היה קטן – אם הוא בן תשע שנים ויום אחד הגדול חייב סקילה והקטן פטור, ואם פחות מזה – גם הגדול פטור, והב"ד יכו להגדול מכת מרדות.

(ב) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מא"ב דין ט"ו: הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו – חייב, והטומטום ספק הוא, לפיכך הבא על הטומטום או על אנדרוגינוס דרך נקבותו מכין אותו מכת מרדות, והאנדרוגינוס מותר לישא אשה, עכ"ל. מבואר מדבריו דאנדרוגינוס דינו כזכר, ואע"ג דלכל התורה כולה הוא ספק זכר ספק נקיבה כמ"ש הרמב"ם עצמו לענין טומאת לידה בפ"י מא"ב ולענין ערכין בפ"א מערכין ולענין ראיית דם בפ"א ממשכב ומושב וכן בפ"ב מאישות ונזירות ע"ש, מ"מ בכאן רבתה התורה מריבויא ד"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" דממקום זכרותו כשנשכב דינו כזכר, וממילא כיון דכן – אין איסור בקחתו אשה. [ומה דפריך לר"ל ביבמות פ"ב: מנושא ע' נוב"י תנינא ס"א, וע' רמב"ם פ"ז מתרומות ובכ"מ שם]. ודבר פשוט דלהרמב"ם גם אנדרוגינוס שבא על הזכר חייב מיתה, ואולי על כל העריות חייב או אפשר דהתורה לא ריבתה אותו רק לענין משכב זכר [ע"ש פ"ג:], אבל יש שחולקים עליו וס"ל דסוף סוף אנדרוגינוס הויא ספק ואין חייבים עליו כלום וגם הוא אינו חייב כלום ואינו נושא אשה [כ"מ לרש"י שם פ"ג. שמפרש הלכה כר"י דמתניתין, וכ"מ מהרשב"א שם, וע' כסף משנה ודו"ק].

(ג) הבא על הבהמה או על חיה ועוף או שהביאן עליו – שניהן נסקלין כמפורש בתורה, דאע"ג דהבהמה לא חטאה מ"מ כיון שבא לאדם תקלה גדולה ע"י הורגין גם הבהמה כדכתיב "וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה", (ויקרא כ טז). ואין חילוק בין איש שרבע בהמה או הביאה עליו או אשה הנרבעת לבהמה או הביאה הזכר עליה, ואין חילוק בין בהמה גדולה לקטנה דכתיב (ויקרא יח כג) "וּבְכָל בְּהֵמָה" – אפילו בן יום אחד דשור בן יומו קרוי שור, ומאי דכתיב "בהמה" – ה"ה לחיה ועוף, ובכל התורה כן הוא כמו במלאכת שבת. וגם בבהמה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה כמו באשה, דכיון שהערה בהבהמה או הבהמה הערתה בו – חייב.

(ד) השוכב עם הבהמה בשגגה והאשה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה, דהאדם פטור – גם הבהמה אין ממיתין, דאע"ג דחרפה היא לפני האדם כשהבהמה הולכת שאומרים "זו היא הבהמה שפלוני בא עליה", מ"מ איסתפקו להו לחז"ל [סנהדרין נה:] דשמא מה שצותה התורה להרוג הבהמה הוא דוקא כשיש גם תקלה והיינו במזיד, וכיון דהוי ספיקא – ספק נפש בהמה להקל. ומ"מ מעל המזבח נפסלת בכל גווני, ויראה לי דאפילו להדיוט אסורה דספיקא דאיסורא לחומרא והוא ספיקא דאורייתא, וכן בעובד כוכבים הבא על הבהמה אין הבהמה נסקלת כמ"ש הרמב"ם בפ"ט ממלכים, ואע"ג דהוא נאסר בזה דזהו משבע מצות בני נח ואיכא תקלה, מ"מ איסתפקי להו לחז"ל שמא העיקר מטעם קלון ובדידהו ליכא קלון, ואע"ג דלפי סוגית הש"ס מבואר שם דבאחד מהם הבהמה נהרגת ממ"נ ע"ש, ומ"מ כיון דסוף סוף אצלינו ספק בשניהם לפיכך פסק הרמב"ם בשניהם לקולא. ומ"מ זהו ודאי דאם על בהמה אחת באו הישראל בשוגג והעובד כוכבים במזיד – דממ"נ נהרגת. ודע דלהדיוט אינה נאסרת רק ע"פ שני עדים ולא ע"פ עד אחד ולא ע"פ בעלים, וכן אינה נסקלת על ידיהם רק ע"פ שני עדים [תמורה כ"ח.], ורק למזבח נאסרת בכל ענין [שם]. ואין להקשות, למה אינה נסקלת ע"פ אחד או ע"פ הבעלים כשבא עליה במזיד, הא איכא תקלה וקלון, דאין זה שייכות לזה, דכשם שאין אדם נהרג בלא שנים עדים כמו כן בהמה, דכמיתת בעלים כך מיתת השור [נ"ל].

(ה) ואע"ג דבשוגג אין הבהמה נסקלת כמ"ש, מ"מ קטן כשהוא בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או קטנה יתירה מבת שלש שהביאה הבהמה עליה, אע"ג דהם אינם חייבים מיתה ודינם כשוגגין – מ"מ הבהמה נסקלת על ידיהם, דהא איכא תקלה וקלון דהרי הם אינם שוגגים רק מזידים גמורים אלא שהתורה חסתה על הקטנים מפני שאין דעתן עדיין בשלימות, ולכן הבהמה נהרגת [סנהדרין שם]. אבל כשהיה הקטן פחות מט' שנים ויום אחד והקטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד – אין הבהמה נסקלת על ידיהן כיון שאינם ראוים לביאה [שם].

(ו) אע"פ שבכל העריות נאסר יחוד, מ"מ בזכור ובהמה אין איסור להתייחד עמהם דלא נחשדו ישראל על כך – על משכב זכור ועל הבהמה. אמנם אם נתרחק אפילו מיחוד זכר ובהמה ה"ז משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה, ובמקומות שרבו הפרוצים בזה יש ליזהר ולהתרחק מיחוד עמהם, ובמדינתינו אין זה רק ממדת חסידות [ב"ח], ומ"מ יש למנוע בכל מקום שלא ישנו יחד שני רווקים, ואין נוהגין כן וח"ו מעולם לא שמענו לחוש לזה, והנזהר תע"ב.

(ז) ודע דבבהמות וחיות שייך רובע ונרבע, אבל בעופות ליכא אלא נרבע, ורובע ליכא בעופות [רש"י חולין כ"ג.]. ובדגים נראה דלא שייך כלל הרבעה עם אדם, ועוד דבכללא דבהמה לא נכללו רק מינים דיבשה [תוס' ב"ק נ"ה. ד"ה אתיא, וע"ש בתוס' ד"ה המנהיג ועי"ל כי היכי וגו', וצ"ע לדינא].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >