ספר המקנה/קידושין/עג/ב
משלטי הדמיה וכו'. הנה רש"י ז"ל פירש ספ"ק דכתובות גבי תינוק מושלך וכו' בד"ה אבל ליוחסין וכו' כגון דאמרינין בעשרה יוחסין משלטי הדמים וכו'. נראה הא דלא מפרש כמו שפי' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה"ל איסורי ביאה הל' כ"ה וכן הוא באה"ע סי' ד' דמיירי באסופי גמור והא דקאמר אבל ליוחסין לא היינו כשלא נתגייר ואפי' ברוב ישראלים חיישינן שמא הוא נכרי ואם נתגייר באמת ה"ל אסופי ולכאורה נראה משו' דקשה ליה דמשמע מדקאמר אבל לא יוחסין דאי הוי אזלינן ביוחסין בתר רובא הי' כשר לבוא בקהל כמו שאר מיוחס ואמאי הא אכתי ה"ל אסופי ולא הי' מותר אלא בגרים דלא מקרי קהל מיהא נראה דהרמב"ם מפרש דרב קאי ארישא אם רוב נכרי' בכרים ל"ש אלא להחיותו דהיינו דא"צ להחיותו אבל ליוחסי' דהיינו אם נתגייר ה"ל אסופי אע"ג דברובא נכרי' הו"ל גר דכש' בישראל מ"מ מעל' עשו ביוחסין וחשו למיעוט ישראל וה"ל אסופי כמ"ש הרמב"ם פט"ז שם ונראה דלא ניחא לרש"י לפרש הכי דמאי ארי' רוב נכרי' אפי' מחצה על מחצה אינו מצווה להחיותו כמ"ש תוס' שם בד"ה אם רוב נכרי' והרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל במחצה על מחצה מצוה להחיותו כמ"ש שם ושפיר יש לפרש כנ"ל ויותר נראה דקשה לרש"י ז"ל כיון דהכא אמרינן דלא חיישינן כלל שהוולד היא מאשה שיש לה בעל משום דתולה בבעלה והתם משמע דאזלינין בתר רובא כל הדרים שם מדפליגא התם ר' יהודה ואמר דאזלינן בתר רוב המשליכין והיינו סברת רבא דהכא בעיר שכולה ישראל שלא תלינין בא"א משום דאין דרכו להשליך ואזלינן בתר רוב שדרכן להשליך דהוא סברת ר' יהודא ודוחק גדול לחלק בין משליכין דהתם למשליכין דהכא והוא וודאי דלא פסק רבא כיחידאי ועוד דה"ל לאתוי' מתני' ולפסוק הלכתא כר' יהודה אע"כ דלאו בחד גוונא מיירי דהכא באסופי כיון שהשליכתו למיתה מודו רבנן דאזלינן בתר רוב המשליכן והתם מיירי בתינוק דמשלטי הדמים כיון דלא השליכה אותו למיתה חיישינן לכל הדרים שם ובזה אתי שפיר הא דמייתי הני פיסקא דיני בתר מלתא דרבא דמהא דרבא מפרש דאזלינן הכא ב תר רוב המשליכין מוכח ממילא דהיכא דנראה שלא הושלך למיתה אין בו משום אסופי כרבנן דר' יהודא שם במכשירין ולפ"ז הי' נ"מ לדינא לדעת רש"י ז"ל דהיכא דנמצא במקום שנראה שהושלך למיתה מודים חכמים דאזלינין בתר רוב המשליכין ולאו בתר רוב הדרים. אך נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דמדלא חילקו במתני' משמע דמיירי בכל גווני ואפי' במקום שנראה שהושלך למיתה ובאמת אינו רוב גמור ולענין שתוקי מודים רבנן כיון דאמר רחמנא ממזר וודאי הא דלא יבוא בעינן רוב גמור שהוא כוודאי.
ובזה יש ליישב קצת מה שפסק הרמב"ם ז"ל שם דלענין דיני נפשות לא אזלינין בתר רוב ואפי' אם היה שפחה שם או נכריות וקידש האסופי אשה ובא אחר עלי' אינו נהרג עליו ותמה עליו הראב"ד ז"ל דהא בדיני נפשות אזלינין בתר רובא וסברא זו לר' יהודא הי' ולפמ"ש דמוכח משמעתין דס"ל לרבא דרוב זה לא עדיף כשאר רוב וממילא דאין לנו ראי' שהולכין בדיני נפשות אחר רוב זה ומדאמרינן בר"פ בן סורר דהא דאזלינין בדיני נפשות בתר רובא שמעינן ממתני' דתינוקת בת שלשה שנים נהרגין עליו ולא חיישינין שמא איילונית הי' א"כ לא שמעינין אלא בריב גמור אבל הכא כיון דהאי רוב לא דמי לשאר רובא מדאמר רבא הכא לא אזלינן בתרי' בדיני נפשות ודו"ק:
בגמרא ת"ר נאמנת חי' וכו'. כתב הר"ן דהאי נאמנת לאו מדין תורה היא אלא דחכמים האמינוה מפני שעל הרוב לא ימצא עדים בדבר ובב"ש סי' ד' תמוה עליו כיון שאין שם חזקה מהימן ע"א. ואפשר לומר דהכא כיון דאיכא רובא ואיכא למימר כל א' מרובא פריש אפ"ה נאמנת ועמ"ש לעיל דף ס"ג ע"ב בזה ועוד כראה כיון דאמר לעיל דחי' אינה נאמנת לענין בכור אלא לאלתר והכא נאמנת החי' לעולם אף שכבר יצא עליהם שם ספק ממזר כדאמר לעיל באסופי ע"כ משום דחכמים האמינוהו ובזה נראה להבין ע"ש הרמב"ם וש"ע סי' ד' סעיף ל"ה. נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ישראל ומותר נאמנת חי' וכו' אבל אם ערער עליו אפי' אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס וכתב הב"ש דהיינו בעד כשר נאמן להכשירו דעדיף מחי' ודוקא לענין ספק ממזר אזלינן לקולא אבל בספק חלל מחמרינן וכל זה דוחק דלא מזכיר עד כשר דוקא. אלא נראה דעיקר הטעם הוא משום דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולכך אינו ממזר וגם אין יחוס כהונה דמיעוט הוא לגבי כהונה וכיון דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ממילא הדר דינא דאזלינן בתר רובא ואף דבאסופי מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובא מ"מ התם כיון דליכא ריעותא כמו נמצא בשוק אזלינן בתר רובא. ועוד נראה דהא דקאמר אינה נאמנת לא מיבעיא למאי דאוקמי בערעור תרי דמלתא דפשיטא הוא דשני עדים נאמנים יותר ואפי' בערעור חד אם הוא עד כשר נאמן להכחישה אלא דמיירי שהעדים אינם מעידים אלא על אחד מהם כגון שאמרה החיה שהוא ממזר והם אומרים שבשקר מעידה והי' כשר ממילא אבדה החי' נאמנת ואינה נאמנת על אחרי' וחזר דינא כאילו לא אמרה כלום ואזלינן בתר רובא ובזה א"ש הא דנקט בד' נשים והוה סגי בשלושה דהוי רובא, כיון דנקט בסיפא אם יש עוררים דהיינו לשנויי' קמא ערעור תרי ולשנויי' בתרא היכא דעד כשר דנאמן לגבי חי' הרי כיון שידעינן דזה אינו ממזר ע"כ הממזר בין האחרים ואם לא הי' שלשה חוץ מזה שמעידין עליו העדים הרי ליכא רובא לגבי ממזר לכך נקיט בכה"ג דאף לדברי העדים איכא רובא וולדות כשירים ואין לו יוחסין. ודוק:
בתו' ד"ה בד"א בזמן שמקחו בידו כו' פי' ולאותו שנתן לו המעות וודאי נתרצה וכו'. ולפ"ז נראה פשוט דכשאמר שמכר למי שלא נתן המעות א"כ כיון דאמרינן דאינו זוכר המכירה משים דלא רמיא עלי' למידק אלא משום דמסתמא נתרבה למי שנתן לו המעות אבל כשאמר בה פיך וודאי איני נאמן אבל הרא"ש בפ"ק דב"מ כתב דאפי' אמר בהיפוך נאמן ונראה דהיינו משים דס"ל דל"ל לרש"י כלל סברא זו דמסתמא מכר החפץ למי שנתן המעות אלא דקושית הש"ס הוא ע"י שזוכר נתינת המעות זוכר נמי קנין המקח וממילא נאמן אפי' כשאומר בהיפוך ונראה דטעם התו' היא משום דלשון הש"ס ונחזי זוזי וכו' משמע דוקא כשהמוכר אמר שמכר החפץ למי שנתן לו המעות ועמ"ש לקמן בזה ודוק:
בא"ד. קשה דמה יש לנו להאמינו טפי מע"א דעלמא וכו'. הנה הה"מ והר"ן ז"ל דחקו ניישב שיטת רש"י ורי"ף ז"ל דס"ל דנאמן מדין החי' שנאמנות ומדין הדיין שנאמן ע"ש וקשה דמנא לי' להש"ס לדמות ולהקשות וכ"ש לפמ"ש הר"ן דאין להאמינו אלא כשהלוקחין עומדים לפנינו כמו דיין א"כ נהי דבשמעתין מקשה שפיר דמשמע מברייתא דוקא כשמקח ביד המוכר נאמן אבל בריש ב"מ מאי מקשה ונחזי זוזי וכו' דהא מסתמא כשבאו לב"ד כבר נסתלקו מהמוכר ולולי דבריהם הי' נראה לפרש טעם רש"י והרי"ף ז"ל דס"ל דהא דשנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי יחלוקו היינו דוקא בשניהם לוקחין דאין חזקה לזה יותר מזה.
אבל בטלית הידוע לאדם א' שהוא שלו מעולם ובא אחר ואחז בו וטען שמכרו לו בעל הטלית נאמן כיון דאגדו בידו לא הוי משיכה ואף שטען שמכרה לו ועשה משיכה כראוי או שאר קנין חליפין וכיוצא בו מ"מ כיון שאין בתפיסתנו קנין משיכה מוקמינן הטלית אחזקתו ראשונה דדוקא בשנים לוקחים קי"ל בשנים שהגביהו מציאה קנו דכל א' מגו דזכי' לנפשי' זכי לחברי' כדאי' בב"מ דף ח' ע"א דבפקח וחרש שהגביהו מציאה כיון דלא מהני לגבי חרש לא מהני גבי פקח ומה דאמר ר' יוחנן שטעם השביעה שלא יהא כל א' תופס היינו בטלית שאינו ידוע שהי' לו לפ"ז נראה דה"ה בשנים לוקחי כיון דלדברי כל א' שאומר הוא לבדו קנה והשני בגזל אחז בו אם הי' המוכר אומר לא מכרתי אין בתפיסת של כ"א מהם ראי' להכחישו כיון שלפי דברי כל אחד השני תופס בו בגזל לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' דאין הגזלן קונה החפץ אם לא ע"י שינוי וכיון שאין בתפיסתו כמו שבאו לפנינו קנין לא הוי נמי חזקה נגד המוכר כדאי' בב"מ בשמעתין דרכוב ומנהיג כל שאין בתפיסתו קנין לא הוי נמי חזקה ואם הי' אומר לא מכרתי הי' המוכר נאמן דהוי מוקמינן לי' אחזקת קמייתא וא"כ שפיר נאמן לומר שמכר לא' מהם במיגו דהי' אומר לא מכרתי:
ונראה עוד דכ"ש אם הי' אותו שהמוכר אומר כדבריו טוען שלא קנה הטלית כלל אלא שאחז בטלית בשביל המוכר כדי שלא יועיל תפיסת חבירו לקנותו וודאי הדין עם המוכר שלא מכר לו כלל דמה לי שתופס בו המוכר עצמו או שלוחו א"כ אפי' כשהטלית ביד הלוקחים והמוכר אמר כדברי א' מהן יש להאמינו במינו דאי בעי הוי אמר שלא קנה כלל אלא שאוחז בשביל המוכר ועוד דאי בעי הוי מחזיר החלק שתפס בו ליד המוכר וממילא דהי' המוכר נאמן שלא מכר לשני כיון שאגודו בידו נמצא דאף כשאין המקח בידו אלא ביד הלוקחי' נמי נאמנים המוכר והלוקח במיגו אלא דכיון שיצא המקח מידו תו לא דכר שפיר ואין להאמינו במיגו כיון דלא קים לי' כדאשכחן בכתובות דף פ"ח דכיון דמיפרע לא דייק אין להאמינו במיגו כמ"ש התו' שם א"כ שפיר פריך ונחזי זוזי וכו' דכיון דבכה"ג וודאי דייק כפירש"י שפי' מהימן במיגו מיהא בזה י"ל דס"ל להמפרשים כסברת התו' בכמה דוכאי דאין אומרים מיגו בשנים א"כ כיון דא"א לומר מיגו זו אלא אם כן יאמרו המוכר והלוקח הוי לי' מיגו בב' מ"מ אין קושי' על רש"י ז"ל דיש לחלק כמ"ש תוס' לעיל דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא אמנם הנר' עיקר כמ"ש בתחילה דאפי' אם כל א' אומר שהוא לבדו קנה אין זה חזקה נגד המוכר כיון שלפי דברי כ"א אינם חזקה כיון שחבירו מוחזק בו בגזל לא שייך מיגו דזכי לנפשי' כנ"ל. ואפשר לומר דהא דקאמר ונחזי' זוזי ממאן נקיט דמשמע מלשון זה דדוקא כשאומר המוכר שמכר לזה שנתן המעות כדקאמר זוזי ממאן נקיט ולכאורה לפי טעם רש"י ז"ל דמדכיר הי' ראוי להיות נאמנים אפי' אם אומר שמכר לזה שלא נתן לו המעות כמ"ש הרא"ש בריש פ"ק דב"מ לפי שיטת רש"י ז"ל לפמ"ש י"ל דאין זה מיגו כשאמר שמכר למי שלא נתן לו המעות דאי בעי אמר לא מכרתי דא"כ יצטרך לקבל עליו מי שפרע כיון דלפי דבריו שלא מכר עדיין יכול לקיים ולמכור למי שלא נתן המעות ובזה כל' לענ"ד דמה שכתבו תוס' לקמן בשיטת ר"ת בזמן שמקחו בידו ואז הוא נאמן מטעם מיגו דמצי אמר לא מכרתי או חזרתי וקניתי וכו' הא דהוצרכו לזה שיש לו מיגו דחזרתי וקניתי משום דאם אמר שמכר למי שלא נתן המעות לא שייך מיגו דלא מכרתי דיצטרך לקבל עליו מי שפרע ואינו רוצה לקבל עליו לטותא דבי דינא דקי"ל מילט לייטינין לי' משא"כ כשאומר שכבר מכר לשני דתו לא לייטינין לי' כיון שכבר אין בידו לחזור בו מן השני לכך הוצרך תוס' למיגו דחזרתי וקניתי. ונר' דהיינו נמי טעמא דהרא"ש בריש ב"מ שכתב לשיטת הר"ח כשהמקח בידו נאמן במיגו שיכול ליתנו לאיזה צד שירצה וכו' והיינו שיכול למסור הטלית ליד השני לבד ואז יהי' השני נאמן להחזיק ולא כתב סתם דהי' יכול לומר לא מכרתי היינו משום האי טעמא שכתבנו דיצטרך לקבל עליו לטותא דב"ד משא"כ כשימסור כבר לשני דלא מצי הדר בי' תו לא לייטינין לי' וה"ה דהוי מצי למימר מיגו דחזרתי וקניתי אלא דעדיפא מיני' קאמר משא"כ לפירש"י כשאין המקח בידו אף שכתבנו דיש לו מיגו דלא מכרתי מ"מ חזרתי וקניתי לא שייך בזה כיון דכבר קנה חבירו תי לא שייך לאוקמי אחזקה קמייתא משום דאגדו בידו וכ"ש דלא שייך מיגו שכתב הרא"ש כיון שאין הטלית בידו ע"כ צ"ל מיגו דלא מכרתי א"כ אם אומר שמכר הטלית למי שלא נתן לו המעות לא שייך מיגו דלא מכרתי משום שיצטרך לקבל עליו מי שפרע כנ"ל ואין לומר דאכתי יש לו מיגו שלא נתן המעות ז"א דאין זה מיגו לכפור נתינת המעות כמו שיבואר לקמן בשיטת דר"ת. וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד ליישב דברי רמ"א בח"מ סי' רכ"ב סעיף א' התמו' מאוד שכתב על לשון הש"ע שהוא ממש כלשון הברייתא וז"ל לא שנא נקט זוזי מחד ל"ש נקיט זוזי משנים ואמר שא' מהם נתן לו בע"כ עכ"ל. ותמה הסמ"ע דהוא נגד הש"ס דמוקי דוקא בנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש ולפמ"ש דטעמא דרש"י הוא משום שהי' יכול לומר לא מכרתי א"כ לפי מה דאמרינן לעיל דף מ"ג ע"ב גבי שליח נעשה עד והשתא דתיקון רבנן בשבוע' היסת וכו' ע"ש פירש"י שפי' דהוי נוגע בעדות משום שיצטרך לישבע שבועת היסת ע"ש א"כ ה"כ אם נאמר לא מכרתי יצטרך לישבע שבועת היסת ואף שמודה לו במעות מ"מ כיון שטוען הלוקח שהחפץ שלו והוא מחזיק בו אינו מחויב להחזיר לו מדינא עד שישבע שבועת היסת כיון שטוען ברי שמכר לו החפץ והוא אמר לא מכרתי צריך לישבע שבועת היסת משא"כ כשאומר שמכר לאחר ואין הטלית בידו פטור משבועת היסת בשלמא ברישא כשהמקח ביד המוכר ובידו למסור לשני כמ"ש הרא"ש בשיטת הר"ח שפיר יש לו מיגו דלא מכרתי דהי' מוסר לשני דשוב אין לו עליו שבועת היסת אף שטוען שכבר קנה ממנו באיזה קנין גמור מ"מ כיון שאין כפירה במעות וכבר אין הטלית בידו לא שייך בי' שבועת היסת דאין יכול להוציא את הטלית מחבירו אבל כשאין המקח בידו אם אומר לא מכרתי לא יצטרך להחזיר לו עד שישבע שבועת היסת שלא מכר והוי נוגע בעדותו א"כ אין קושי' על רמ"א מן הסוגי' דמקשה ונחזי זוזי וכו' משים דהברייתא נשנית קודם שתיקן שבועת היסת ושפיר יש לו מיגו דלא מכרתי אבל לדידן דכבר נתקנה שבועת היסת שפיר כתב רמ"א דאפי' אם נקיט זוזי מחד אין המוכר נאמן כשאין הטלית בידו משום דהוי נוגע בעדותו שיצטרך לישבע שבועת היסת ודו"ק:
ונראה לדעתי עוד די"ל דטעמא דר"ח שכתב כשאין המקח בידו לא שייך מיגו דלא מכרתי כנ"ל הוא מטעם שכתבו תוס' פ"ק דב"א ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן דחצי' שלי במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וכו' א"כ הנ"ל דס"ל להתוס' דלא שייך כשאין המקח בידו להאמין את המוכר במיגו משום דה"ל מיגו להוציא ורש"י ז"ל אפשר דס"ל מיגו להוציא אמרינן כמו שנחלקו הפוסקים בח"מ סימן פ"ב ומתרצים קושי' התו' בענין אחר ע"ש ויותר נראה די"ל לשיטת רש"י לק"מ קושי' התו' משום דבאמת הא דמשני אמתני' בנקיט זוזי מתרווייהו וכו' אבל בנקיט זוזי מחד ס"ל לרש"י דהעובר נאמן א"כ י"ל דבסיפא כשאומר חציה שלי הוא מודה שלא נתן המעות בעד כל החפץ כ"א בעד החציה א"כ אין לו מיגו דהי' אומר כולה שלי דכיון דבחצי השני לא נקיט זוזי אלא מחד הי' המוכר נאמן.
ובזה א"ש טפי מה שהקשו בריש ב"מ לפי' רש"י הוי מצי לשנוי' דליתא קמן דנשיילי' ולפמ"ש א"ש דמוכח מסיפא דמתני' האומר חציו שלו דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי אך לפ"ז צ"ל הא דאין לו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ונתתי כל המעות משום דאין זה מיגו דאי בעי כופר המעות כמו שיבואר לקמן בשיטת הר"ח. אך היותר נראה לשיטת רש"י ז"ל משום דבאמת הוא דוחק קצת בסיפא דמתני' דמודה שהחציה של חבירו א"כ צ"ל דפלגא דזוזי יהיב מדעתו ופלגאי דזוזי יהיב בע"כ. ולפמ"ש י"ל דסיפא דמתני' מיירי דנקיט זוזי מחד והיינו כשהמוכר אומר שקיבל המעות מזה שאמר כולה שלי אין להאמינו במיגו דלא מכרתי דהיינו מטעם שכתבנו כיון דלא שייך מיגו דזכי לנפשי' כנ"ל אין להם חזקה נגד המוכר כיון דאגדו ביד חבירו כנ"ל וזהו ברישא אבל כשאמר חצי' שלי ומודה בחצי השני שהוא של חבירו שפיר שייך מיגו דזכי לנפשי' בחצי השני זכה נמי לחברי' וא"כ אם טוען לא מכרתי לא יהא נאמן להוציא ממנו דדוקא ברישא שטוען שחבירו אוחז בגזל גם הוא לא זכה כיון דלא שייך בחבירו מיגו דזכי לנפשי' אבל כשטוען שחבירו זוכה בחציו כדין שפיר שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' וכו' א"כ בסיפא שפיר י"ל דנקיט זוזי מחד וממילא מתורץ קושי' התוס' שיהא נאמן שהחצי שלו במיגו דאי בעי אמר כולה שלי דאי הוי אמר כולה שלי לא הוי שייך מיגו דזכי לנפשיה כיון דחבירו תופס בגזל כנ"ל והי' המוכר נאמן במיגו דלא מכרתי וא"כ שפיר י"ל דאמרי' מיגו להוציא כנלענ"ד ליישב שיטת רש"י והרי"ף ז"ל ודוק:
ואין לפקפק דאכתי קשה דלמא נקט מתני' זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביעי יאומן ליטול רביעי וחצי במיגו דאי בעי אמר ג' חלקים שלי דהי' נוטל רביע וחצי ז"א די"ל דס"ל לרש"י ז"ל דאין מיגו לחצי טענה:
שם. בא"ד ואמאי נאמן הא הוי מיגו במקום עדים וכו'. כתב הש"ך בח"מ סי' רכ"ב דהא דהוי מיגו במקום עדים דוקא כשיש עדים שקיבל המעות ברצון אבל אם אינו עדים על המעות אלא מפי המוכר עצמו נאמן במיגו והא דמקשה הש"ס הכא ונחזי זוזי ממאן נקיט משום דמסתמא יש עדים ולענ"ד נראה דיש ליתן טעם לדבריו ז"ל משום דכבר כתבנו בכתובות דף י"ט דמוכח מן הש"ס ופוסקים דאף דלא אמרינן מיגו במקום עדים היינו דוקא כשאין המיגו בעיקר העדים אבל אם המיגו בעיקר העדים מהני כמ"ש הפוסקים בח"מ סי' ע"א בדין מיגו במקום נאמנות א"כ ה"נ כיון שאין ידוע מן המעות כלל אלא ע"י המוכר עצמו כיון דיש לו מיגו בעיקר העדות נאמן לומר שמכר לאחר אבל היכא שיש עדים על המעות דאנן סהדי שמכר לזה אף שיש לו מיגו אחרת הוי ליה מיגו במקום עדים. כן נראה ליישב דבריו אך מ"ש שם דמסתמא ידיע מילתא בסהדי שנתן המעות הוא דוחק וגם מ"ש שם דאם ידוע מפי הלוקחים נמי לא מהימן שמכר לאותו שלא נתן המעות צ"ע דלמה לא יהא נאמן הלוקח אחר שהמוכר אומר כדבריו במיגו שהי' מכחיש נתינת המעות ועיין בסמוך ודו"ק:
והנה בריש ב"מ כתבו תוס' בד"ה ולחזי זוזי וכו'. דר"י מפרש נשאלה להם ממי קיבל המוכר מעות וכו' משמע מדבריהם ז"ל שלא תירצו אלא האי דב"מ משום דהתם מוקי בתחלה במו"מ ואינן מחולקים על המעות כדקאמר שם דמורה התירא אנא דמי קא יהיבנא מיהא מדברי הרא"ש ז"ל משמע התם דר"י מפרש כן בם בשמעתין דקידושין שכתב שם וז"ל ולפיר"י הא דפריך הכא והתם נחזי זוזי מאן נקיט ע"ש משמע דגם בשמעתין פי' כן והקשה הרא"ש שם דלשיטת ר"י לא א"ש דלחזי זוזי ממאן נקיט משמע דקאי אמוכר ולא הוי ליה למימר אלא זוזי מאן יהיב ולפענ"ד נראה לפרש שיטת ר"י על נכון דמדוקדק הלשון היטב והא די"ל דאף אם לוקח הא' מודה שחבירו נתן המעות מ"מ נאמן במיגו במיגו דאי בעי היה מכחיש שהוא נתן המעות ואין זה מיגו במקום העדים דהא כתב הש"ך לדעת הר"ח דס"ל דאם מוכר אמר שמכר למי שלא תן לו המעות הוי ליה מיגו במקום עדים מ"מ היכא שיש למוכר מיגו בעיקר נתינת המעות נאמן וכבר ביארנו לעיל טעמא בזה א"כ כ"ש שהלוקח שהוא בע"ד נאמן במיגו בעיקר נתינת המעות והי' הכרח מזה דלא כסברת הש"ך דאין להאמין במיגו דהיה כופר נתינת המעות דשמא לא חשוד אממונא דחברי' אלא בקנין הטלית מורה התירה כדאמר ברפ"ק דב"מ בצריכותא ע"ש אך זה דוחק אלא דנראה דאם המוכר והלוקח שניהם מודים בנתינת המעות שוב אין ללוקח מיגו דהיה מכחיש נתינת המעות דכיון דהמוכר הוי עכ"פ ע"א כמ"ש הר"ת א"כ אם יכחיש הלוקח נתינת המעות יתחייב ש"ד נגד המוכר שהוא ע"א ובכה"ג לא אמרינן מיגו והוי ליה משואי"ל משלם כדאיתא בנסכא דר' אבא ובח"מ סי' ע"ה דכל טענה שאינו נאמן עליו אלא במיגו ואם היה טוען כן היה צריך להכחיש ע"א ולישבע ש"ד הוי משואי"ל משלם ונראה דאפי' אם המוכר אומר ג"כ שמכר למי שנתן הדמים דגם עתה מחיוב השני ש"ד נגדו אפ"ה מקשה שפיר ונחזי זוזי וכו' דאכתי המוכר נאמן במגו שהי' אומר שאינו זוכר מן המקח אלא שזוכר שחבירו נתן מעות מרצונו ואז ממילא לא היה נאמן הלוקח משום דהוי משאיל"מ והיינו דפריך ונחזי זוזי ממאן נקיט י"ל שנשאל להמוכר ממי קיבל המעות ולא קאמר שנשאל למי מכר דזה לא הוי מעלה ולא מוריד דהא השני יכול לישבע נגדו ונהי שכתבנו דאפי' אם אומר המוכר שיודע המכירה ג"כ נאמן במיגו שהי' אומר שאינו זוכר המכירה מ"מ ל"ל להש"ס להזכיר זה כיון שאין מצד זה מעלה להאמינו אלא עיקר הקושי' הוא דנשאלה למוכר ממי קיבל המעות כיון שמודה לוקח שני ג"כ שנתן המעות ואין לו שום מיגו ממילא יהבינן הטלית למי שנתן המעות הרי דבהצטרפות הודאות הלוקח והמוכר נאמן למוכר ודו"ק:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |