סדר משנה/שבת/ח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
המנכש בעקרי האילנות וכו' הרי זה תולדת חורש וכו'. עכ"ל. א) הנה רבינו ז"ל לקמן בהלכות כלאים פרק ראשון הלכה ב' פסק וז"ל. ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו' בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה וכו' עכ"ל. ועוד לו שם הל' ג' פסק וז"ל ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן. ואם קיימן אינו לוקה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל.
ותמה מרן ז"ל בכ"מ שם דדברי רבינו ז"ל שם עם דבריו פה נראים הם לכאורה כסותרים זה את זה. (יע"ש בכ"מ בד"ה ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים וכו'). והוא דהא פה פסק דמנכש הוא תולדת חורש לא דחייב עליו משום זורע. וא"כ ק' מאיזה טעם מחייב רבינו ז"ל לקמן בהל' כלאים שם במנכש כלאים דאטו חורש בכלאים חייב. זורע כלאים הוא דחייב לא חורש בכלאים. וע"כ צ"ל דהא דמחייב רבינו ז"ל במנכש משום כלאים היינו דמחייב משום מקיים בכלאים. ואעפ"י דאיהו ז"ל גופא הא פסק שם ה"ג דהמקיים כלאים אינו לוקה. וכדבר האמור לעיל מזה. צ"ל דרבינו ז"ל מחלק בין מקיים כלאים ע"י עשיית מעשה לבין מקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה. והוא דבמקיים כלאים בלי עשיית שום מעשה הוא דפטור ממלקות אף דקעביד איסורא. והיינו דבמקיים כזה הוא דפליגי רבנן ור"ע דס"ל לרבנן דר"ע דבמקיים כלאים כהאי גוונא הוא דפטור ממלקות. אבל במקיים כלאים ע"י מעשה אז אפי' רבנן דר"ע מודים דהמקיים כלאים שחייב מלקות. וא"כ פסק רבינו ז"ל בכולהו כרבנן דפליגי עליה דר"ע.
אבל הדבר הקשה בזה. חדא דמנא ליה לרבינו ז"ל לחלק בכך מצד סברתו הנקיה כיון דהחילוק הזה אינו לא מבואר ולא מוכח בגמ' בשום מקום לכאו' ולפחות היה לו לכתוב ויראה לי כדרכו בכל מקום שאומר דבר מצד סברת עצמו. אף זו קשה ביותר דמלבד שאין הכרח וראיה להחילוק הזה מן הגמרא. אלא אף זו נהפוך הוא. כי בגמרא מבואר ההיפוך מזה דאין חילוק בין המקיים כלאים על ידי מעשה לבין המקיים כלאים שלא ע"י מעשה אלא דתורה אחת ומשפט השוה לכולם או דבשניהם חייב או דבשניהם פטור ודלא כחילוקו של רבינו ז"ל וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא. דבמועד קטן דף ב' ע"ב אמרינן וז"ל. איתמר המנכש וכו' משום מאי מתרינן ביה. רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע וכו' אותביה רב יוסף לרבה המנכש והמחפה בכלאים לוקה. ר' עקיבא אומר אף המקיים בשלמא לדידי דאמינא משום זורע וכו' היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא. אמר ליה משום מקיים והא מדקתני סיפא ר' עקיבא אומר אף המקיים מכלל דהתנא קמא לאו משום מקיים הוא. (ונראה לענ"ד בס"ד דמהאי טעמא הביא רב יוסף בקושיתו הראשונה לרבה גם הסיפא דהיינו פלוגתא דר' עקיבא וכו' אף שלכאורה יראה שאין צורך לו לקושיתו על רבה להך פלוגתא דר' עקיבא והיה די לצורך קושיתו להביא רק הרישא דברי הת"ק ותו לא מידי. אבל ר"י ג"כ אסיק אדעתיה דרבה השיב ישיב לו על קושיתו כמו שהשיב לו באמת דהמנכש בכלאים לוקה לדעת הת"ק משו' מקיים בכלאים לזה הקדים רב יוסף ונקט בלשונו גם דברי ר' עקיבא דמוכח מזה דהת"ק לאו משום מקיים קאמר וכמו שהקשה רב יוסף באמת אחר כך וק"ל). כולה ר' עקיבא היא ומה טעם קאמר. ומ"ט המנכש והמחפה בכלאים לוקה שר"ע אומר אף המקיים וכו' עכ"ל הסוגיא.
ומאחר דרבינו ז"ל פסק פה כרבה דמנכש הוא חייב משום חורש. ע"כ צ"ל לדידיה ג"כ כשינויא דרבה הנ"ל דהך ברייתא כולה ר' עקיבא היא וכאמור וא"כ יאמר נא רבינו ז"ל איה איפו מצא דרבנן פליגי עליה דר"ע בהך דינא דלמא אודויי אודי ליה וא"כ אפילו מלקות נמי הוא דחייב יע"ש בכסף משנה. כי זהו כוונת קושית מרן ז"ל שם. אם כי שם בכ"מ לא באו הדברים מבוארים באר היטיב כ"כ. אבל לענ"ד נראה בס"ד כי הדבר הוא מוכרח שכך היא כוונת מרן ז"ל שם. ועיין בלחם משנה פה.
וראה זה מה שרצה מרן ז"ל בכ"מ שם לתרץ וז"ל וי"ל דאף לפי מאי דאוקימנא כולה כר' עקיבא. משמע דר' עקיבא הוא דאמר המקיים בכלאים לוקה. ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וכו' עכ"ל מרן ז"ל. והנה תירוצו זה הוא תמוה בעיני ובעיני יפלא מאד. חדא שהרי לפי המסקנא דמסיק שם דכולה ר"ע הוא ור"ע הוא דאמר המנכש והמחפה בכלאים דלוקה ורבנן פליגי עליה ממילא פליגי רבנן עליה במה דקאמר המנכש והמחפה דלוקה וס"ל לרבנן דאף המנכש והמחפה בכלאים דהוא פטור ממלקות. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה ותשב באיתן. והוא דהאיך פסק רבינו ז"ל דהמנכש והמחפה בכלאים דהוא לוקה והרי רבינו ז"ל פסק כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא ולרבנן הא אפילו המקיים ע"י מעשה כגון המנכש והמחפה ג"כ פטור גבי כלאים וכאמור.
ושניות לדברי סופרים קשה לענ"ד על תירוצו של מרן ז"ל הנ"ל. דאם נאמר כדברות קדשו הנ"ל דרבנן פליגי עליה דר' עקיבא אלא דלא נזכרו דבריהם רק דמוכח כן ממה שאמר ר"ע אומר וכו' דמשמע מזה דר"ע לחוד הוא שאומ' וסובר כך. אבל החכמים כולם הם פליגי עליה. וכעין זה כתב מרן ז"ל בכסף משנה לקמן בהלכות קרבן פסח פ"א הלכה ט"ז על מה שפסק רבינו ז"ל דאמרינן אין שבות במקדש אפילו מה שאינו לצורך עבודה אעפ"י דבגמרא דפסחים ד' ס"ה ע"א אמרינן וז"ל דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכו' יע"ש בגמרא. הנה כתב מרן ז"ל שם דטעמו ונמוקו של רבינו ז"ל הוא במה דלא פסק כוותיה דר' נתן אף דלא מצינו שום חולק עליו הואיל וקתני הברייתא הלשון ר' נתן אומר וכו' משמע מזה דר' נתן לחוד הוא דקאמר כן ויחידאי הוא כי רבים חולקים עליו יע"ש בכסף משנה.
ולדעתי דעת פעוטות אומר אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אם כי מרן ז"ל אומר כן מצד סברתו הזכה והנקיה וטהורה היא. אני אביא לו ראיה בס"ד מגמרא ערוכה שדבר ה' אמת בפיו של מרן ז"ל. והוא דביבמות דף ס"א ע"א קרוב לריש ע"ב אמרינן וז"ל תניא ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה וכו' ושקיל וטרי טובא הגמרא התם ואמרינן התם אח"כ וז"ל אמר רבא מכלי לב אי דקדשא אביה וכו' ואי דקדשה נפשה הא רבי אליעזר היא ולא רבנן וכו' עכ"ל הגמרא. ופירש"י ז"ל שם בד"ה הא ר' אליעזר היא וכו' הא ר' אליעזר היא לא רבנן דקתני לעיל (והמרשים שם הראה המראה מקום בטעות) ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה ומשמע דרבנן פליגי עליה דר"א וכו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי מבואר כדברי מרן ז"ל הנ"ל דבכל מקום שנאמ' פלוני אומ' משמע דיחידאי הוא ורבים פליגי עליה. ועיין לקמן בהלכות יבום וחליצה פ"ד הלכה ח"י בד"ה או שהיה תפור בפשתן וכו' אות שני כי שמה הבאתי בס"ד עוד ראיות תלמודיות לזה קחנו משם.
ונחזור לענינינו הנ"ל דאם נאמר כדברי מרן ז"ל הנ"ל דרבים פליגי עליה דר"ע א"כ יאמר נא מרן ז"ל מנא ליה לרבינו ז"ל להמציא כן מדעתו היפה דבמקיים כלאים ע"י מעשה דהוא חייב אפילו אליבא דרבנן דר' עקיבא דגם רבנן דר' עקיבא מודים להך דרשא דכלאים שדך לא דדריש ר"ע לענין מקיים בכלאים וכנזכר בסוגיא דמועד קטן התם רק דר"ע מחייב אפילו בלא עשה מעשה להקיום ורבנן לא מחייבי במקיים אלא דוקא בשהוא ע"י מעשה. דלמא רבנן פליגי לגמרי עליה דר"ע דגם בהך דרשא של כלאים שדך לא. פליגי רבנן ולא דרשי ליה להכי או לא דרשי ליה כלל וממילא אינו חייב אליבא דרבנן דר"ע גבי כלאים אלא רק בזריעה לחוד דהוא כתיב בקרא אבל לא כן במקיים בכלאים דזה לא נזכר איסורו בקרא כלל מהיכי תיתי לן להמציא מדעתינו לחייב גבי כלאים במקיים בכלאים אפילו ע"י מעשה. דבר שלא מצינו לו בקרא לא רמז ולא רמיזה גדולה או קטנה שהתורה אוסרתו גבי כלאים. ועוד דא"כ למה הוצרך רבה לדחוקי ולשנויי כולה ר"ע היא וכו' ולמה לא שני שנויא רויחא דהת"ק אינו מחייב משום מקיים אלא דוקא כשמנכש שאז הוא עושה מעשה להקיום הוא דמחייב הת"ק אבל במקיים סתם והיינו שאינו עושה מעשה בזה לא מחייב הת"ק ועל זה קתני הברייתא דר' עקיבא פליג וקתני הברייתא וז"ל ר' עקיבא אומר אף המקיים וכו' רצונו בזה דלאו דוקא המנכש שקיים ע"י מעשה שהוא חייב אלא אפילו מקיים סתם דהיינו שמקיים שלא ע"י מעשה ג"כ חייב וצ"ע כל זה.
ב) ברם הנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו ז"ל הנאמר לעיל ריש אות הקודם. הוא בהקדים דראשון תחלה אומר אני בס"ד דמה שרבינו ז"ל לחלק יצא בין מקיים כלאים ע"י מעשה שחייב לבין מקיים כלאים שלא ע"י מעשה דהוא פטור ממלקות רק איסורא דאורייתא מיהא איכא לא מלבו ענה כן אלא מן מקדש מלך הוא יוצא מתלמוד ערוך בירושלמי דכלאים.
וחילא דילי בס"ד הוא דבירושלמי שם פ"ז על משנה ד' וה'. אמרינן וז"ל משנה המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו וכו' כתיב לא תזרע כרמך כלאים. אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין. (ורצונו בזה כרם של עכו"ם מניין) תלמוד לומר כרם ולא כלאים. (ורצונו בזה מדלא הסמיך הקרא תיבת כלאים לתיבות לא תזרע דהיינו שלא אמר כרמך לא תזרע כלאים אלא הפסיק ביניהם בתיבת כרמך שמע מינה דה"ק קרא לא תזרע כרמך. שהתורה אסרה לתת זרע בתוך הכרם דהיינו כלאי כרם. ואח"כ קאמר קרא כלאים והוא שאפי' אם אי אתה זרעו שאינו כרמך אפי' הכי הוא כלאים כגון שהכרם הוא כרם של עכו"ם נמי אסור משום כלאים). אמר ר' אלעזר דר' מאיר היא דאמר אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל לפטור מן המעשרות. (ורצונו בזה דר' מאיר הוא דס"ל דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע ממנה קדושת הארץ לענין לפטרה מתרומות הוא הדין נמי דאין העכו"ם יכול להפקיע מן הארץ ע"י קנינו קדושת הארץ לענין איסור כלאים שלא יהיה נוהג בו. אלא עדיין הארץ לעולם עומדת בקדושתה לענין שיהיה נוהג בה איסור כלאים ככחה אז כשהיתה ביד ישראל כן כחה עתה כשהיא בידי עכו"ם). אמר ר' יוחנן דברי הכל היא תיפתר בעכו"ם שזרע כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל. ר' יונה ור' יוסי תרווייהון אמרין וכו' עכ"ל הירושלמי עם קצת הוספות ביאור לדבריו. (ועיין בספר בית שערים שער אחד עשר דלת י"ב וי"ז מש"כ בדבר הירושלמי הנ"ל).
לכאורה דברי ר' יוחנן הנ"ל בירושלמי כל העובר עליהם ישתומם ויאמר מה זאת. ואם נאמר שהפירוש בדבריו הוא כמו שפירש מוהר"א פולדא ז"ל בפירושו שם. והוא דהא דמחייב ר' יוחנן בלקח כרם מעכו"ם שזרעו העכו"ם מקודם למכירתו כלאים היינו טעמא משום מקיים כלאים הוא דחייב. ואתיא כר"ע דמחייב במקיים כלאים יע"ש בפירוש מהרא"פ ז"ל. א"כ קשה לענ"ד טובא דהאיך אמר בירושלמי הנ"ל דר' יוחנן אמר דברי הכל היא וכנ"ל שהרי גם לפי שנויא דילי' לא אתיא הך ברייתא לא כדברי הכל ולא כהלכתא ג"כ. כד"ה לא אתיא דהא לא אתיא כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא ופוטרים במקיים כלאים. וגם כהלכתא לא אתיא דהא אנן קיי"ל דלא כר' עקיבא לענין מקיים בכלאים. אלא אנן בדידן קיי"ל דהמקיים בכלאים פטור וכדבר האמור לעיל ריש אות הקודם.
ועוד קשה דמה הועיל לן ר' יוחנן בשינויא דיליה יותר ממה שהועיל לן ר' אלעזר בשינויא דיליה דמוקי להך ברייתא כר' מאיר וכאמור לעיל. דמה לי אם מוקמ' להך ברייתא כר"מ או כר"ע תרווייהו יחידאי נינהו. ותרווייהו לית הלכתא כחד מנייהו. דלית הלכתא לא כר"מ ולא כר"ע אדרבא קצת משמע יותר דהלכתא כר"מ בהך מילתא שאמר דאין קנין לעכו"ם בא"י. עיין לקמן הלכות תרומות פ"א הלכה י' בכ"מ שם בד"ה עכו"ם שקנה קרקע בא"י וכו' שלפי התירוץ הראשון שתי' מרן ז"ל אנן פסקינן דאין קנין לעכו"ם בא"י. ויעיי' שם הלכה י"ג בכ"מ בד"ה וכתב הר"י קורקוס אבל אם לא מירח וכו' ולקמן בהלכו' בכורים פ"ב הלכה ט"ו בד"ה כתב הראב"ד המוכר שדה לגוי וכו' מש"כ בשם הר"י קורקוס ז"ל ועיין בספר בית שערים שער י"א דלת מ"ו מש"כ בס"ד בזה.
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברו רבינו ז"ל דהמקיים כלאים ע"י שעושה מעשה בקיו' הכלאים ההם ס"ל לר"י כי הוא חייב לכו"ע אפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"ע ופוטרים במקיים כלאים. דאינהו לא פליגי על ר"ע אלא במה שר"ע מחייב מקיים כלאים אפילו לא עשה מעשה ומטעם שנכתוב בס"ד לקמן אות ו' בזה הוא דפליגי רבנן עליה דר"ע ואמרו דפטור המקיים כלאים בלא מעשה אבל במקיים כלאים ע"י מעשה אפילו הנהו רבנן מודים דמחייב במקיים כלאים. וזה שקנה כבר שזרוע כלאים הרי עשה מעשה רב וכמו שנכתוב בס"ד לפנינו ראי' לדבר זה לפיכך אתיא הך ברייתא שפיר אפילו כרבנן דפליגי עליה דר"ע. דלדידהו ג"כ אתיא הך קרא דלא תזרע כרמך כלאים וכו' להורות דחייב במקיים כלאים אבל היינו דווקא כשעושה מעשה כדי לקיים את הכלאים הוא דגלי קרא דחייב. אבל עדיין מהיכי תיתי לן לומר שיהיה חייב המקיים כלאים אפילו בשלא עשה מעשה להקיום. דהאיך תסלק אדעתין לומר דכלאים יהיה איסורו חמור מכל האסורין שבתורה. שבכל האסורין שבתורה הדין הוא דעשה בו מעשה חייב לא עשה בו מעשה הוא פטור מעונש מלקות רק קעבר אמימרא שעשה איסור דאוריי' ובכלאים יהיה חייב מלקות אפילו אם לא עשה מעשה. די לנו שנאמר דהקרא הנ"ל גלי לן דיש איסור בכלאים לקיימו כמו שיש איסור לזרוע כלאים שלא נאמר דאין איסור כלל מדאורייתא בקיום כלאים כמו שאין איסור כלל מדאורייתא לחרוש כלאים וכדאמרינן במועד קטן בגמרא דילן שם ד' הנ"ל חרישה בכלאים מי אסירא וכו' יע"ש. אבל עדיין מנא לן לומר שחייבה התורה גבי מקיים כלאים אפילו במקיי' כלאים שלא ע"י מעשה. והרי הקיום בכלאים אינו חמור יותר מן הזריעה בכלאי' ולא מצינו זריעה בכלאים שלא ע"י מעשה. והוא הדין למקיים כלאים שאינו חייב אלא על ידי מעשה.
(וראה זה בספר בית שערים שער י"א דלת ח"י שמה הרביתי חזון בס"ד וכתבתי שם דר' עקיבא ורבנן דפליגי עליה מה דר"ע ס"ל דאפילו במקיים כלאים שלא ע"י מעשה דחייב ורבנן סוברים דהמקיים כלאים שלא ע"י מעשה דפטור היינו דכל מר ומר אזיל לשיטתיה דר"ע לשיטתיה אית ליה תרתי קרא על מקיים בכלאים דאסור דהיינו הך קרא שהובא בירושלמי הנ"ל לא תזרע כרמך כלאים. וגם אידך קרא שהובא בגמרא דילן במסכת' עכו"ם ד' ס"ד ע"א ובמס' מכות ד' כ"א ע"ב שהוא קרא של כלאים שדך לא. וקשיא ליה לר"ע למה לי תרתי אלה מקראי קדש. לזה מוקי לחד קרא לענין מקיים בכלאים ועשה בו מעשה להקיום. וחד קרא מוקי ליה להמקיים כלאים אפילו שלא ע"י עשיי' מעשה להקיום דאפילו הכי חייב. אבל זה הוא דוקא ר"ע לשיטתיה לא כן רבנן דפלי' עליה אינהו לשיטתייהו לית להו הך דרשה של כלאים שדך לא הנאמר בגמרא דילן. וממילא לא נשאר לדידהו אלא קרא אחד המורה על מקיים כלאים בכרם דהיינו קרא של לא תזרע כרמך כלאים וכנ"ל ואפס זולתו וא"כ מוקמינן להך קרא אמאי דמיסתבר טפי והוא דוקא במקיים כלאים ע"י שעושה מעשה בהקיום ההוא אבל לא היכי שלא עשה כלל מעשה מנא לן לומר שיהיה חייב זיל גמור מהתם ותמצא שם טעמי ונמוקי כי לא דבר ריק הוא. וקצת רגלים לדבר זה יש ממה שאמרו בגמרא דילן במסכת' מכות ובמסכת' עכו"ם דפים הנ"ל וז"ל מ"ט דר"ע וכו' מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא וכו' יע"ש בגמרא. ולפי דעת רבינו וסייע' ז"ל הסוברים דאף הרבנן דפליגי עליה מודים במקיים ע"י מעשה דחייב הוי ליה להגמרא להקשות ולשאול ג"כ מ"ט דרבנן דמנא להו דלפחות במקיים ע"י מעשה שחייב דלמא לא אסרה תורה גבי כלאים אלא רק הזריעה לחוד אבל עדיין מנא להו דאסרה התורה גבי כלאים גם הקיום אמנם כן לפי האמור בס"ד ניחא דגם הגמרא דילן היה יודע הך דרשא הנאמר בירושלמי הנ"ל מכח קרא של לא תזרע כרמך כלאים. אך מכח הך קרא לחוד לא ידעינן דחייב מקיים כלאים אלא היכא שעשה מעשה בהקיום דהקרא מוקמינן ליה אמאי דמסתבר טפי וכאמור לעיל. אבל על ר"ע דמחייב מקיים בכלאים אפילו שלא עשה בו מעשה שפיר פריך הגמרא מ"ט דר"ע והוצרך הגמרא לשנויי כדשני. והוא דר"ע אית ליה עוד קרא אחרינא של כלאים שדך לא וכנ"ל וכיון דאית ליה תרתי קראי שפיר מחייב אפילו במקיים שלא ע"י מעשה וכאמור לעיל ודו"ק.
והדבר הזה שכתבתי לעיל דמה שקנה מהעכו"ם כרם זרוע כלאים נקרא עשיית מעשה לקיום כלאים. לא מלבי בדיתי הסברא הזאת. אלא דבר זה מתורת משה למדנו ממה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהלכות חמץ ומצה פ"א הל' ג' וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח וכו' כדי שיעשה מעשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי מבואר להדיא דקנין הדבר האסור הוא נקרא עושה מעשה בידים בהאיסור ההוא לענין חמץ בפסח וה"ה נמי לענין כלאים דמה לי איסור כלאים ומה לי איסור חמץ שקולים הם.
ואחרי הבא עלינו בדברינו הנתנים למעלה בס"ד הנה פסק רבינו ז"ל כר' יוחנן ואעפ"י דר"א ור' יונה ור' יוסי לכאורה פליגי עליה בירושלמי התם דאינהו ס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע ופוטרין מקיים בכלאים אף כשעושה מעשה כדי לקיימו וכדמוכח ממה דאינהו מוקמי להך ברייתא כר"מ דסובר דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממנה קדושתה וכאמור לעיל. ולמה לא תירצו שינויא רויחא דאתיא ככ"ע אפילו כרבנן דר"ע וכמו דשני כן ר' יוחנן באמת. זה אינו דאף אם אינהו פליגי על ר' יוחנן מכ"מ לית הלכתא כוותייהו נגד ר"י דהא כל הנהו תלתא קראי ר' אלעזר ור' יונה ור' יוסי שלשתן היו תלמידי ר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב אפילו הם רבים (לדעת הרבה פוסקים ז"ל) קודם אביי ורבא וביותר דשינויא דר' יוחנן היא שינויא רויחא דאתיא הברייתא ככ"ע ולר"א ולר' יונה ולר' יוסי צריכין לדחוקי דאתיא הברייתא כיחידאי כר"מ. ולפי דעת הרבה פוסקים ז"ל הוא ג"כ שלא אליבא דהלכתא אם נאמר כהך שינויא דילהון דאתיא הך ברייתא כר"מ דסובר דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממנה קדושתה.
ואדרבה קצת רגלים לדבר יש ג"כ להא דר"י ודעת רבינו ז"ל הנ"ל מהגמרא דילן דאמרינן במסכת' מכות ד' כ"א ע"ב וז"ל אמר ר' ינאי בחבור' נמנו גמרו החופה בכלאים לוקה וכו' יע"ש בגמרא. שדוחק לומר דנמנו וגמרו לענין זה שהמחפה חייב משום זורע לא משום מקיים וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה מי משכחת מרגניתא וכו' ובדיבור שלאחריו ד"ה אי לאו דקלסך וכו' עיין לקמן אות שלאחר זה מש"כ בס"ד מה שיש להקשות טובא על הפי' הזה. ואם נאמר דנמנו וגמרו לפסוק דהמחפה חייב משום מקיים בכלאים דהיינו דנמנו וגמרו לפסוק כר"ע נגד הרבנן שהם רבים. אבל לפי האמור בס"ד רווחא לן שמעתא. דר' ינאי והחבו' קדישא דיליה נמנו וגמרו דרבנן לא פליגי עליה דר"ע וקא פטרי להמקיים בכלאים אלא דוקא היכא דמקיים שלא ע"י עשיית מעשה. אבל היכא דמקיים כלאים ע"י שעושה מעשה מה כדי לקיימו אף רבנן דר"ע מודים לר"ע דלוקה משום מקיים וגבי מחפה הרי הוא עושה מעשה לקיים את הכלאים ולא פליגי רבנן ור"ע במקיים אם חייב מלקות או לא אלא דוקא היכא דמקיים שלא ע"י מעשה וטעמיה דר"ע דמחייב מלקות הוא מטעם דס"ל בכל הלאווין שבתורה דלוקין אפילו על לאו שאין בו מעשה וכמו שאכתוב בס"ד לקמן אות ששי. ורמזתי עליו לעיל ואם מטעם שכתבתי בס"ד בספר בית שערים שר' עקיבא לשיטתיה אית ליה תרתי קראי להמקיים כלאים ורמזתי עליו ג"כ לעיל. אבל במקיים ע"י מעשה נמנו וגמרו דאף רבנן דר"ע מודים דחייב ולאפוקי מר' אלעזר ור' יונה ור' יוסי הנ"ל. ודו"ק.
ג) אמנם כן בישוב הגמרא דילן במועד קטן ד' ב' ע"ב שממנה הקשה מרן ז"ל על רבינו ז"ל והבאתי קושיתו לעיל ריש אות ראשון. נראה לענ"ד בס"ד בישוב זה. והוא דראשון תחלה אני מוסיף להפלא עוד על קושיתו של מרן ז"ל הנ"ל מלבד מה שכבר הפלאתי הפלא ופלא על תירוצו של מרן ז"ל לעיל אות ראשון. והוא במה שהקשה דמנא ליה כלל לרבינו ז"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע אליבא דרבה במועד קטן התם דהוא ז"ל פסק כוותיה ולרבה הא מסקינן בסוגיא דהתם דהך ברייתא כולה ר"ע היא ולא מצינו שום תנא שחולק על ר"ע בזה בשום מקום במשנה ובברייתא ובכולהו תלמודא. וא"כ מנא לן להמציא מדעתינו פלוגתא חדשה יע"ש בכ"מ.
דלכאורה קושיא זו תמוה היא שהרי היא גמרא ערוכה במסכת מכות ד' כ"א ע"ב דאמרינן התם וזה פריה. אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו החופ' בכלאים לוקה. אמר ליה ר' יוחנן לאו משנתינו היא זו יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאווין החורש וכו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה לאו דמיכסי בהדי דאזיל. א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא. א"ל ריש לקיש אי לאו דקלסך גברא רבה הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו'. דתניא המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים. מאי טעמא דר"ע דתניא שדך לא תזרע כלאים וכו' כלאים שדך לא וכו' עכ"ל הסוגי'.
והמבואר מהך סוגיא האמורה הן מדברי ר' ינאי וחבורתו ור' יוחנן והן מדברי רי"ל הנ"ל. דהך דינא דהמקיים כלאים דקאמר ר"ע לאו דכו"ע היא אלא דרבנן פליגי עליה וסוברים דאין המקיים כלאים לוקה. והיינו דמר' ינאי וחבור' ור' יוחנן נראה ומוכח כן ממה דהוא קאמר (ור' יוחנן הסכים עמו בזה) דבחבורה נמנו וגמרו דהחופה בכלאים דחייב. ואם נאמר דרבנן לא פליגי כלל עליה דר"ע ומודו ליה דאפילו במקיים שלא ע"י מעשה החופה או ע"י עשיית שום מעשה אחר דאפ"ה חייב. ומכ"ש במקיים ע"י מעשה כגון שהוא מחפה בכלאים דהוא חייב וליכא מאן דפליג בזה. א"כ יאמרו נא ר' ינאי ובני החבורה לאיזה צורך נמנו וגמרו בדבר זה. כיון שר"ע אמר כן בפירוש דהוא חייב מלקות ולא נמצא שום תנא מפורש שיהיה חולק בדבר זה על ר"ע מי בעל דברים אחד מה אמורא יגש אליו לחלוק על ר"ע בדבר זה ומי מלאו לבו לעשות כן עד שהוצרכו בני החבורה למנות ולגמור ולפסוק כן.
בשלמא אם נאמר דרבנן פליגי עליה דר"ע במקיים כלאים. הנה לזה שפיר הוצרכו בני החבורה לאשמעינן חדשות גדולות ובצורות דאף דגבי מקיים כלאים פטרי רבנן והלכתא כוותייהו וכמו דקיי"ל אנן. אבל במחפה בכלאים מודו רבנן דמילק' נמי לקי אם משום דמחפה חייב משום זורע וכמו שכתב רש"י ז"ל שם בד"ה אי לאו דקלסך וכו' יע"ש ברש"י. ואם מטעם שנכתוב בס"ד לפנינו דהבני חבורה אשמעינן דבמקיים ע"י מעשה מודים חכמים לר"ע שהוא חייב. אבל אם נאמר דלא פליגי כלל רבנן עליה דר"ע לענין מקיים בכלאים שפיר קשיא קושיתינו האמורה דמאי אשמעינן ר' ינאי ובני החבורה והרי אצלם היה הדבר ברור וידוע דאין שום חולק על ר"ע בהך דינא דהמקיים בכלאים דהוא חייב. וא"כ לא גרע המחפה ממקיים דעלמא שיהיה חייב אף אם לא היה בו משום זורע.
ואף גם מריש לקיש הדבר מוכח כן דהוא סובר דרבנן פליגי עלי' דר"ע בהך דינא דהמקיים בכלאים דאינהו סוברים שהוא פטור ממלקות. שהרי ריש לקיש הוא דאמר אי לאו דקלסך גברא רבא הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו' דתניא המנכש והמחפה בכלאים וכו' ר"ע אומר וכו' וכאמור לעיל דהיינו דריש לקיש ס"ל דהברייתא כולה ר"ע היא וכמו שפירש"י ז"ל שם בד"ה המנכ' והמחפה וכו' יע"ש. ומה בכך דהמשנה דהתם אתיא כר"ע הא אפילו רבנן מודו ליה לר"ע. ואדרבא המשנה אתיא ככולהו תנאי דהא ליכא מאן דפליג על ר"ע. (אלא שבזה אפשר לדחוק דמה דנקיט ריש לקיש בלשונו הוי אמינא מתניתין מני ר"ע היא דאמר המקיים כלאים לוקה וכו' וכנ"ל משום דר"ע נזכר בפירוש שסובר דהמקיי' כלאים דלוקה והחכמים לא הזכירו מזה דבר בפירוש רק שממילא נשמע לפיכך נקט בלשונו וכמו שהתוספות רגילים לתרץ כך בש"ס).
אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו בס"ד דהדבר מוכרח מר' ינאי ומבני החבורה קדישא ההיא ומריש לקיש דהך דר"ע דמחייב מקיים כלאים לאו דכו"ע היא אלא דרבנן פליגי עליה דר"ע ופוטרין להמקיים כלאים. (ושוב אחר כמה שנים חנני אלקים וכי יש לי ספר שער המלך להגאון החריף מהרי"צ בולמינטיש ז"ל ומצאתי את שאהבה נפשי שבמקצת מקושיא זו עמד בו ג"כ הוא והניחו בצ"ע יע"ש). וא"כ קמה גם נצבה הך קושיא שהקשינו לעיל על מרן ז"ל בכ"מ מה זו קושיא שהקשה דמנ"ל לרבינו ז"ל לומר דרבנן פליגי עליה דר' עקיבא וכדבר האמור לעיל. והרבה מאד צריכין לדחוק בהך סוגיא דמכות הנ"ל כדי ליישב דברי מרן ז"ל וצ"ע לענ"ד.
וסוף סוף כבר מוכח ועלתה בס"ד בידינו מהך סוגיא דמכות האמורה דרבה הוא דס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע במה דהוא מחייב במקיים בכלאים אבל אינהו ס"ל דבמקיים בכלאים דפטור. וחילא דילי דהא הך סוגיא דהתם הרי היא אזלא אליבא דרבה דסובר דהך ברייתא דמנכש ומחפה וכו' דאייתי הגמרא התם ובמועד קטן שם כולה ר"ע היא. וכמו שאבאר בס"ד.
וביאור דבר זה הוא. חדא. דהא רבה הא עסיק ג"כ בסוגיא ההיא דמס' מכות התם ואיהו דקא משני התם וז"ל חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וכו' יע"ש בסוגיא. וזאת שנית. דהא מסתמא ר' ינאי ובני החבורה שלו ור' יוחנן ור"ל כולהון אזלין בודאי אליבא דהלכתא ואנן הא קי"ל הל' כרבה במה שאמר במועד קטן שם דמנכש חייב משום חורש וכדלעיל בשתי אותיות הקודמות. ועוד בה שלישיה דהא לרב יוסף במועד קטן התם דס"ל דהמנכש חייב משום זורע. ולדידיה הא מסיק איהו גופיה התם דהך ברייתא של המנכש והמחפה בכלאים וכו' לאו כולה ר' עקיבא היא אלא דפלוגתא היא. אלא דהת"ק קאמר דהמנכש והמחפה בכלאים דהוא מחייב היינו מטעם זורע כלאים. ור"ע פליג ואמר אף המקיים וכו' וכמבואר בסוגי' דמו"ק התם וא"כ ק' ביותר מאי אשמעינן ר' ינאי ובני החבורה שלו דהמחפה בכלאים לוקה דמי לא ידע בכל אלה והוא מילתא דפשיטא זיל קרי בי רב היא דהא ברייתא ערוכה היא. דאף הת"ק דר"ע קא' דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה משום זורע. ור"ע הא לא פליג על הת"ק אלא אם הוא מקיים כלאים באופן שאינו זורע שבזה הת"ק סובר דאינו לוקה. ור"ע סובר דאף בזה הוא חייב מלקות לפחות משום מקיים כלאים. אבל במחפה הא מודה להת"ק דהוא חייב ג"כ משום זורע. דמהיכי תיתי לן להמציא פלוגתא חדשה בין הת"ק לר"ע והיא פלוגתא מההיפוך אל ההיפוך דהת"ק יהיה מחייב במנכש ומחפה משום זורע ופוטר משום מקיים ור"ע יהיה סובר בהיפוך דמנכש ומחפה הוא חייב משום מקיים כלאים ופטור משום מקיים זורע כלאים. ועוד דא"כ לא הוי לה להברייתא למיתני ר"ע אומר אף המקיים וכו' אלא הוי ליה למימר ר"ע אומר משום מקיים. אלא ודאי צ"ל דגם ר"ע מודה להת"ק (אליבא דרב יוסף) דהמחפה יש בו משום זורע רק שר"ע מוסיף אף מקיים באופן שאינו זורע וכאמור.
ואחרי הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה הנה צ"ל דהך סוגי' דמכות האמורה לעיל היא אזלי אליבא דרבה דפליג על רב יוסף הנ"ל. דהוא מפרש הך ברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים וכו' דכולה ר"ע היא וכמ"ש בס"ד לעיל. ואפ"ה הדבר מוכרח דר' ינאי ובני החבורה שלו ור' יוחנן ור"ל דכולהו בחדא רוקא תפא להו וכחדא אזלין וכחדא שריין וס"ל דרבנן פליגי עליה דר"ע במה שהוא מחייב במקיים בכלאים וכאמור לעיל וכדעת רבינו ז"ל הנ"ל. ודוק היטב.
איברא מה שהמציא רבינו ז"ל לכאו' מדעתו היפה דעת עליון דרבנן לא פליגי עלי' דר"ע ופוטרים במקיים בכלאים אלא דווקא במקיים באופן זה שאינו עושה מעשה להקיום כלאים ההוא. אבל לא כן במקיים כלאים ע"י עשיית מעשה מודו רבנן לר"ע דהוא חייב מלקות ארבעים בכתפיה. הנה לכאו' הדבר צריך ביאור דבאמת מנ"ל לרבינו ז"ל דבר זה ולפחות היה לו לכתוב ויראה לי כדרכו דרך הקדש בכל מקום אשר מלבו ענה כן. הנה יראתו קודמת לחכמתו להראות באצבע שבזה ראה שאינו אלא מכח סברתו הטהורה ומי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך מי שרוצה לחלוק יבא ויחלוק. וכידוע ומפורסם זה בספרו זה.
אבל מה שנראה לענ"ד בס"ד בזה הוא דיצא לו לרבינו ז"ל ג"כ כך מהך סוגי' דמכות הנ"ל. והוא דלפי פירש"י ז"ל שם בד"ה מי משכחת מרגניתא וכו' ואחריו בדבור אי לאו דקלסך וכו' שפי' דמה דקאמר ר' ינאי דנמנו וגמרו בחבורה דהמחפה בכלאים דחייב. דהטעם דמשום זורע כלאים הוא דחייב לא מטעם מקיים בכלאים יע"ש ברש"י. הנה קשה לענ"ד טובא וכמו שאסדרן לפניך אחת לאחת.
חדא דר' יוחנן קאמר לר' ינאי לאו משנתינו הוא זה יש חורש תלם אחד וכו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה וכו' יע"ש בסוגיא וכדלעיל. ריש אות זה. ולמה זה לא אלים אלומי ר' יוחנן לקושיתו להקשות יותר בכח. והיינו האי חורש דמחייב משום כלאים ומשום שביעית היכי משכחת לה. דהא ר' יוחנן גופא הוא דס"ל במו"ק דף ג' ע"א דחורש בשביעית פטור ממלקות יע"ש בגמ'. ואם כי יציבא מילתא דבגמ' דילן סתם ולא פרש אם ר"א מחייב ור' יוחנן פוטר חרישה בשביעית ממלקות או אם הוא איפכא דר' יוחנן מחייב מלקות לחורש בשביעית ור"א פוטר לחורש בשביעית יע"ש בסוגי'. דזה אינו. חדא דא"כ הוי ליה להגמ' דמו"ק הנ"ל למימר תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר לוקה משום חורש בשביעית. מכח הך קושיא האמור לעיל מזה. ובזה לא שייך שום תירוץ משני תירוצי התוס' מה שתירצו שם ריש ע"ב בד"ה ר"א אומר חרישה וכו' וז"ל מיהא ליכא למימר וכו' דאיכא למימר דר"א לא שמיע ליה וכו' אי נמי כיון דאיתא בהדיא וכו' יע"ש בתוספות.
ועוד זאת שנית יש תשובה בדבר זה דהא מרן ז"ל בכ"מ לקמן בהלכות שמטה ויובל פ"א ה"א כתב דבירושלמי הדבר מפורש יוצא מפי ר' יוחנן דהוא אמר דאינו לוקה על חרישה בשביעית יע"ש בכ"מ. וזה הוא לאפוקי ממ"ש התוס' במו"ק בד"ה ר"א אומר חרישה וכו' הנאמר לעיל מזה. לפי מ"ש שם בתירוצם השני יע"ש בתוס' ור' יוחנן הא בודאי לא נסתפק ולא עלה בלבו שום ספק שר' ינאי ובני החבורה יהיו סוברים להלכה וכן מורין כר"א תלמידו. (וביותר דאז כשפלפל ר"י עם רבו בדין המחפה בכלאים עדיין לא חלק עמו ר"א תלמידו בדין חורש בשביעית אם לוקין עליו. שאז עדיין לא היה ר' יוחנן תופס ישיבה שהרי ר' ינאי היה רבו מובהק של ר' יוחנן. ועי' בתוס' דגיטין דף פ"ד ע"ב בד"ה ר' יוחנן אמר וכו' וכן ביתר מקומות בש"ס מה שכתבו והבאתי דבריהם לעיל הל' ת"ת פ"ה ה"ב בד"ה איזהו חולק על רבו וכו' וע"ש מה שתמהתי עליהם). וא"כ היה יכול ר' יוחנן להוכיח הוכחתו מכח כלאים וגם מכח שביעית וכאמור. וצ"ע לענ"ד.
ושניות לדברי סופרים קשה לענ"ד עוד יותר מזה לפי פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל דמה קאמר ר' ינאי דבחבורה נמנו וגמרו דהמחפה בכלאים דחייב היינו שחייב משום זורע כלאים וכאמור לעיל. דא"כ צא ופרנס לי הך סוגי' דמכות התם דקאמרינן שם וז"ל. אמר ליה עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וכו'. אמר רבה יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט וכו' עדא תהא וכו' יע"ש בהסוגי' באריכות קצת. ופירש"י ז"ל שם בד"ה ולילקי נמי משום זורע וכו' דהא נמנו וגמרו דמחפה זורע הוא יע"ש ברש"י.
והנה כל זה הוא לפי שיטתו דהוא סובר דבני החבורה נמנו וגמרו דמחפה הוא חייב משום זורע וכנ"ל. וא"כ צ"ל דגם רבה דהוא משני וממציא מזה דין חדש והוא דאמרינן דאין חילוק מלאכות ביו"ט. וכמו שאמר שם עדא תהא וכו' (ועי' ברש"י בפסחים דף נ"ג סוף ע"ב בד"ה עדא תהא וכו') דהיינו דדבר זה מוכח כן מכח קושיא זאת של עולא האמורה והוא דלילקי נמי משום זורע ביו"ט וכו' אם לא דצריכין לחלק בין שבת ובין יו"ט. לענין חילוק מלאכות דגם רבה הוא דסובר דמחפה הוא חייב משום זורע וכנ"ל.
וקשה לזה. דהא רבה גופא הוא דאמר במו"ק דף ב' ע"ב להדי' דמנכש אינו חייב משום זורע אלא שהוא חייב משום חורש. ורבה גופיה הוא דמשני התם לרב יוסף דהך ברייתא דקתני בה המנכש והמחפה בכלאים לוקה וכו' כולה מראשיתה ועד סופה ר"ע היא. ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים וכו' יע"ש היטב בסוגיא. הרי שלך לפניך דנראה בעליל דרבה גופא קאמר דר"ע ס"ל דמחפה אינו חייב משום זורע. (וגם מחפה הוא דומיא דמנכש דקתני בהברייתא דהתם שאינו חייב משום זורע אליבא דרבה דאנן קאמינן השתא אליביה). אלא דמחפה הוא חייב משום מקיים. ומקיים חייב בכלאים. ואף אם נאמר דרבנן פליגי עליה דר"ע במה שהוא מחייב מקיים דאינהו סוברים דמקיים כלאים הוא פטור. והוכחתו של רבה היתה במה דסובר דרבנן פליגי עליה דר"ע. הואיל וקתני בהבריי' הלשון ר"ע אומר משמע דרבנן פליגי עליה וכדברי מרן ז"ל בכ"מ לקמן הלכות כלאים וכאמור לעיל אות ראשון יע"ש באות הנ"ל שהבאתי בס"ד סמוכין לזה. אבל בדבר זה לא מצינו מפורש שיחלקו רבנן על ר"ע במה שהוא סובר שהמחפה לית ביה משום זורע ורבנן יהיו סוברים דמחפה הוא משום זורע וא"כ היאך יש כח ביד האמוראים לחלק על ר"ע אם לא ימצאו דים עזר מפורש במשנה או בברייתא לומר דמחפה יש בו משום זורע. ומהך משנה דהכא במס' מכות הא ליכא לאתויי ראיה ולהסתייע. דהא איכא למימר דהך משנה דמס' מכות הנ"ל אתיא כר"ע. וכמו שבאמת אמר כך ריש לקיש לר' יוחנן אי לאו דקלסך וכו' מתניתין מני ר' עקיבא וכו' וצ"ע לענ"ד גם זה.
ובמותב תלתא הוינא מוסיף להפליא הפלא ופלא על ר' ינאי ובני החבורה שלו לפי שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל. דממה נפשך מה ס"ל במנכש בשבת משום מה הוא מחייב עד שהוצרכו להמינוי והגמר הזה שנמנו וגמרו גבי מחפה. דאם ס"ל במנכש בשבת דהוא חייב משום זורע והיינו כרב יוסף בסוגי' דמו"ק התם. א"כ לדידיה ולדידהו הך ברייתא דהתם דקתני בה המנכש והמחפה בכלאים לוקה וכו' הרי היא כפשטיותה דהת"ק דקאמר דדוקא מנכש ומחפה בכלאים הוא דחייב. והיינו משום זורע בכלאים אבל אינו חייב עליהן משום מקיים בכלאים. ור"ע פליג על הת"ק. וקאמר דאפי' מקיים באופן שאינו חייב משום זורע. אפ"ה חייב לפחות מטעם מקיים. א"כ יאמרו נא למה זה הוצרכו הבני חבורה לעמוד למנין על מחפה בכלאים דהוא חייב. והרי הדבר פשוט ומבואר וידוע בעצמותו. דהרי ברייתא ערוכה היא דמחייב במחפה בכלאים אפילו לפי דעת הת"ק. והא לפי דעת רב יוסף הנ"ל ואותן דקאי בשיטתיה. אין אנו צריכים ומוכרחים לומר על הך ברייתא האמורה דכולה ר"ע היא. אלא דהך ברייתא היא כפשטיותה דהת"ק ור"ע פליגי דהת"ק מחייב מנכש ומחפה רק משום זורע אבל משום מקיים היה פוטר ור"ע מחייב אף משום מקיים. וכיון שאין לנו הכרח להוציא הברייתא מפשטיותה מי ומי אשר יאמר להוציא הברייתא מידי פשטיותה חנם אין דבר מכריח ואין אונס ממילא אין צורך לעמוד למנין שהמחפה בכלאים שלוקה משום זורע כלאים שהרי הדבר פשוט ומבואר יותר מביעתא בכותחא בדברי הת"ק וכאמור. ואף גם זאת יתירה תקשה לענ"ד מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להבני חבורה שלא אמרו אלא רק זה לבדו המחפה בכלאים דהוא לוקה ולמה זה ועל מה זה לא אמרו גם המנכש בכלאים דהיינו דהיה להם להבני חבורה למימר המנכש והמחפה בכלאים לוקה. וכמו שאמר כן הת"ק בהך ברייתא האמורה שאמר המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר וכו' וכדלעיל. והרי כל עיקר עמידתם למנין של אותן בני החבורה לא היה אלא בשביל מנכש שעל זה ראוי לעמוד למנין אם הוא חייב משום חורש או שהוא חייב משום זורע.
ואם נאמר דר' ינאי ובני החבורה ס"ל כרבה במו"ק התם. דמנכש בשבת אינו חייב משום זורע אלא משום חורש הוא דחייב. ממילא נמי צ"ל גם לדידהו כדשני רבה במו"ק התם דהך ברייתא דהמנכש והמחפה בכלאים וכו' כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר וכו' וכמבואר בהסוגיא דהתם וכאמור לעיל. וא"כ גם על ר' ינאי ובני החבורה תעבור כוס הקושיא האמורה לעיל. והוא דכיון שר"ע אמר בפירוש דמחפה אינו חייב משום זורע אלא מה שהוא מחייב במחפה. כי הוא זה רק מכח איסור מקיים בכלאים לחוד ואהני ליה שיטתיה לר"ע דמחייב מנכש ומחפה בכלאים הואיל ור"ע אמר דהמקיים בכלאי' דחייב. א"כ היאך יש כח ביד בני החבורה ור' ינאי שהם אמוראים לחלוק על ר"ע. ולומר דמחפה יש בו משום איסור זורע כלאים. אם לא שימצא הדבר מפורש במשנה או בברייתא שום תנא שחולק על ר"ע וסובר דאפי' במחפה יש בו משום איסור זורע כלאים שאז יש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא אפילו נגד רבים החולקים עליהם. וכל זה צ"ע לענ"ד טובא לפי שיטתו של רש"י ז"ל הנ"ל. והרבה צריכין אנו לדחוק ליישב קושיות הללו.
ולפיכך רבינו ז"ל דקשי' ליה כל הנך קושיות האמורות בהך סוגיא דמכות הנ"ל. אף הוא ז"ל ראה לפרש להך סוגיא האמורה דלא כפירושו של רש"י ז"ל אלא דהכי הוא פירוש הסוגיא הנ"ל דהא דקאמר התם הגמ' וז"ל אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה וכו' וכנ"ל. לא דהמחפה הוא חייב משום איסור זורע כלאים. אלא שהם נמנו וגמרו דהמחפה הוא חייב משום איסור מקיים כלאים. והיינו דהם נמנו וגמרו דאעפ"י דיציב פתגם דרבנן פליגי עליה דר"ע והם פוטרין המקיים בכלאים. אבל לא פליגי עליה דר"ע אלא דוקא במקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה. אבל במקיים כלאים ע"י עשיית מעשה כגון שהוא מחפה בכלאים אפי' רבנן נמי מודים לר"ע דהוא חייב משום מקיים. דרבנן לא פליגי עליה דר"ע וסוברים דלא אסרה תורה כלל בכלאים הקיום. שלא אסרה התורה גבי כלאים אלא רק הזריעה לחוד וכמו שלא אסרה התורה גבי כלאים החרישה כך נמי לא אסרה התורה הקיום גבי כלאים. אלא דגם רבנן מודים בהא לר"ע דגם הקיום אסרה התורה גבי כלאים. רק בהא פליגי אם מקיים כלאים שלא ע"י עשיית מעשה דאפי' הכי ר"ע מחייב מלקות ומכח אחד מהטעמים שכבר כתבתי בס"ד לעיל אות שני תדרשנו משם ומצאת טעמו ונמוקו. ורבנן פליגי עליה ואמרו דאיסור כלאי' הרי הוא ככל האיסורים שבתורה שאין לוקין על כולן בלאו שאין בו מעשה וגם שם באות הנ"ל נתברר בס"ד טעמן ונמוקן של הרבנן דגם אינהו אהני להו שיטתייהו. וזה הוא החידוש מה שנמנו וגמרו עליו בני החבורה. וטובא אשמעינן לן הבני חבורה ור' ינאי במאמרם זה שאמרו דהמחפה בכלאים לוקה.
זעריכה
והוא שיהא צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל וכו'. עכ"ל. עי' במ"מ בד"ה והוא שצריך לדם וכו' מש"כ בזה. ועי' לקמן בהלכה של אח"ז בד"ה חייב מפני נחת רוח וכו' מה שאכתוב בס"ד דהך סוגיא דהמקלקל בחבלה ובהבערה וכו' הן בביאור הסוגיא ההיא והן בביאור דברי רבנו ז"ל בדינים הללו שים עיניך עליו. ועי' בהשגות הראב"ד ז"ל ובכ"מ מש"כ ועי' בתוס' דשבת ד' ע"ו ע"ב בד"ה המוציא יין וחלב כו' מש"כ בזה.
חעריכה
חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו'. עכ"ל. א) עי' במ"מ שהביא תלמודו בידו שהראב"ד ז"ל השיגו לרבינו ז"ל בזה ושדבריו אלה הם נגד הסוגיא הערוכה בשבת ד' ק"ה ע"ב דאמרינן התם וזה פריה. האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליוצרו וכהאי גונא מי שרי והתניא רשב"א אומר משם חילפא בר אגרא שאמר משום ריב"נ המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עכו"ם שכך אומנתו של יצה"ר כו' אמ"ר אבין מאי קרא לא יהיה בך כו' איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר. ל"צ דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא כו' עכ"ל הסוגי'. הרי מבואר מזה להדיא דהקורע בחמתו הוא פטור ושלא כדעת רבינו ז"ל והנה הרה"מ ז"ל נדחק מאד ליישבו.
(וראה זה מש"כ הרה"מ ז"ל בד"ה בחובל כו'. וז"ל. דעת רבינו ז"ל היא לחייב אף בחובל בבהמה של חבירו דרך נקמה דאעפ"י שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכמו שיתבאר כו' גבי הקורע בחמתו כו' עכ"ל הה"מ ז"ל הנה עי' לקמן בהל' של אח"ז בד"ה ואחד החובל בבהמה וכו' שכתבתי בס"ד ראיה לדבריו).
ולדידי חזי לי בס"ד לישב דעת רבנו ז"ל מההשגה האמורה. והוא. דלכאורה ק' לענ"ד מאי פריך הגמרא כלל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א אומר כו' דהא בקורע בחמתו איכא שני דברים הדבר האחד הוא שבשעת הקריעה והכעס עושה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד הדבר ההוא בקריעתו אותו או בשבירתו אותו וכדומה. והדבר השני. הוא במה שבסוף הקרע או בגמר עשיית ההפסד הנה דעתו מתיישב עליו במה שחמתו שככה עי"ז שקרעו והפסידו והנה זה החלק השני דהיינו התיישבות דעתו והשתככות חמתו הא ז"א נעשה אלא בסוף הקרע כשגמר קריעתו כולו ממש ובא האות והמופת ע"ז שהרי כל זמן שאין חמתו שוככה אינו מפסיק מקריעתו אלא הרי הוא קורע והולך. ואם היתה חמתו שוככה ודעתו מתיישבת קודם לסוף קריעתו הנה מיד שהיתה דעתו מתיישבת וחמתו שוככה היה פוסק מלקרוע עוד אלא ודאי דבסוף הקרע ממש אז הוא דנשתככה חמתו ונתיישבה עליו דעתו לא קודם לכן אבל לא כן החלק הראשון האמור לעיל מזה דהיינו מה שהוא עושה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד הדבר ההוא בכעסו ובחמתו והנה כי זה הוא בהיפוך מהאמור שהוא מתחלת הקרע עד סופה שהוא כ"ז שחמתו בוערה בו יש בזה נחת רוח ליצרו במה שהוא מפסיד ומשחית ומקרע הדבר ההוא שקרעו וזאת תורת העולה היא דמה שהוא עושה נחת רוח ליצרו הוה ההיפוך של נחת רוחו ושכיכת חמתו. שהנחת רוח ליצרו הוא מתחלת הקריעה עד סופה ולא עד בכלל והשכיכת החימה ונחת רוחו היא בסוף הקריעה ממש וכדבר האמור.
ולדעתי נראה הדבר ברור בס"ד ובלי ספק שאין איסור בקריעתו בחמתו במה שהוא משכך חמתו ומיישב דעתו דמה איסור יש בזה אדרבא מצוה קעביד לשכך חמתו וליישב דעתו ושפוסק מלכעוס עוד (והכעס עצמו היא עבירה גדולה וכדאמרינן בנדרים ד' כ"ב ע"א וביתר מקומות בש"ס וכ"כ רבי' ז"ל לעי' בהל' דעות פ"ב ה"ג יע"ש) אך האיסור הוא במה שעושה נחת רוח ליצרו בשעת כעסו שבזה מה שהוא עושה נחת רוח ליצרו הנה הוא מרגיל את טבעו בכך להיות טבעו רע ולכעוס עוד הרבה פעמים וכן נראים הדברים מדברי רש"י ז"ל שם בד"ה מי שרי כו' שפי' שהאיסור הוא במה שמרגיל את יצרו בכך יע"ש ברש"י והיינו כדבר האמור שהאיסור הוא במה שהוא עושה נחת רוח ליצרו שעי"ז הוא מרגילו בכך.
ואחרי כי כן ק' לענ"ד מאי קא פריך הגמ' התם וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א כו' וכנ"ל דלמא היינו טעמא דחייב אליבא דר"י בקורע בחמתו דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב והרי הוא מתקן בקריעתו בסוף הקרע ממש דהיינו במה שאז בסוף קריעתו הוא משכך חמתו ומיישב דעתו עליו ודבר זה הרי הוא תיקון גמור וכדבר שנאמר אבל מה שרשב"א אומר בהך ברייתא הנ"ל דאסור לעשות כן ושהרי הוא כאילו עובד עכו"ם וכאמור לעיל היינו מתחלת הקריעה עד סופה שבזה עדיין אינו משכך חמתו ואין דעתו מתיישבת עליו אלא שעושה בזה נח"ר ליצה"ר לחוד ולפיכך איכא איסור לעשותו וצ"ע לכאורה.
ולכאורה כך עלתה במחשבה לפני בס"ד ליישב קושיא זו דהא הוא אינו חייב על הקרע אלא עד שיקרע דוקא כשיעור שתי תפירות כמבואר לקמן פ"י הל"י ועי' במ"מ שם והרי האי דקמן הנה חמתו לא שככה ודעתו לא נחה ונתיישבה עד עת זו של קריעת התפירה האחרונה ממש וזה לך האות שלולי שהיתה דעתו מתיישבת וחמתו שככה קודם לכן לא היה קורע התפירה האחרונה ההיא שקרע אלא היה פוסק מלקרוע עוד קודם לכן מיד שנשתככה חמתו ונתיישבה דעתו וא"כ התיקון לא היה כ"א בתפירה אחת היא התפירה שקרע באחרונה והקורע תפירה אחת אף שהוא מתקן גמור אפ"ה פטור וכאמור וא"כ שפיר פריך הגמ' פירכתו הנ"ל ודוק.
ואולם אחרי ההתבוננות מעט אנכי הרואה בס"ד כי עדיין לא הועלה ארוכה ומזור למחלת קושיתינו האמורה בתי' זה שתירצנו והוא עפ"י מה שכ' התוס' שם בד' ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' בשם רש"י והרשב"ם ז"ל דר' יוחנן דקאמר התם וז"ל חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו וכו' אליבא דר"י היא דאמר כן יע"ש בתוס' באריכות והיינו דר"י סובר דאף אם אין התיקון בא מיד בשעת הקילקול אעפ"כ אינו נקרא בשם מקלקל אלא זה שמו אשר יקרא לו בשם מתקן הואיל ולבסוף בא מזה הקלקול תיקון וא"כ קמה וגם נצבה קושיתינו האמורה לעיל לדוכתה ותשב באיתן דמאי פריך הגמ' וכה"ג מי שרי וכו' הא בסוף קריעתו הרי נעשה התיקון במה שחמתו שוככת ודעתו מתיישבת עליו ובזה הא לא עביד איסורא כלל וכדבר האמור לעיל מזה. ובזה ליכא למימר כתירוצינו האמור לעיל דהתיקון לא נעשה אלא בקריעת תפירה אחת האחרונה שהיא אינה שיעור קריעה שחייבים עליה וכמו שכתבנו לעיל. דז"א דהא ע"י מה שקרע כל התפירות הקודמות להתפירה ההיא האחרונה הנה הועילו הם שנתיישבה דעתו ונשתככה חמתו בקריעת התפירה האחרונה ולולי קריעות התפירות הקודמות לקריעת התפירה האחרונה לא היתה חמתו משתככת ולא דעתו מתיישבת בקריעת התפירה האחרונה לבדה שהרי עינינו הרואות והלב מבין שחמתו היתה גדולה כ"כ עד שהיה צריך לקרוע הרבה תפירות כ"כ שקרע כדי לשכך חמתו וליישב דעתו. אך שהתיקון לא היה מיד בשעת הקלקול אלא שהיה בסוף וגמר קריעתו וכאמו' ומה בכך והרי אנן לר"י קאמינן דהוא סובר דבחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפרו דהוא חייב אף שלא היה התיקון בא מיד בשעת הקלקול וה"ה נמי בהך דקמן גבי קריעת התפירות דאמרינן הכי דהקלקול הזה נקרא מתקן על שם סופו שהוא מכין ועוזר לבא לידי תיקון וכדכתבי' בס"ד.
וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהך שקלא וטריא דשבת ד' ק"ה ע"ב אזלי אליבא דר' אבהו דשם ד' ק"ו ע"א והיינו דהא גם לר"א ק' הך רומיא דמתניתין וברייתא אהדדי לענין הקורע בחמתו דזה אומר בכה וזה אומר בכה וצריך לדידיה ג"כ לשנויי להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים כדשני הגמ' הכא הא ר"י והא ר"ש והיינו מה שהוא קורע בחמתו ועושה נח"ר ליצה"ר הוא ג"כ נקרא בשם מתקן בדבר זה הואיל וסופו להיות תיקון ע"י הקלקול הזה וכאמור לעיל והרי ר"א התם בד' ק"ו ע"א ע"כ ס"ל דאף כשהתיקון הנה זה בא לבסוף אפ"ה כיון שאין התיקון בא מיד בשעת הקלקול אין הקלקול הזה נקרא בשם מתקן ע"ש סופו אלא כי הוא זה נקרא וזה שמו וזה זכרו בשם מקלקל והוא פטור על עשיית הקלקול ההוא ככל המקלקלים בשבת שאין בא בסופם שום תיקון שהוא פטור עליהם.
ותדע דר"א הוא דסובר כמו שאמרנו דאל"כ מה הכריחו לר"א שם ד' ק"ו ע"א לאוקמי הך ברייתא דכל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר כו' דאייתי ר"א התם כר"ש ולמה לא אוקמה ככ"ע אף כר"י וחובל מיירי בצריך הדם לכלבו ומבעיר מיירי בשהוא צריך לאפרו וכמו דאוקמה לה כן ר' יוחנן התם ואטו הנך גוני רחיקי הם שנאמר דלא אסיק ר"א אדעתיה לאוקמי בהנך גוני הלא הם דברים מצוים וידועים לכל. א"ו צ"ל הוא הדבר אשר דברתי דר"א הוא דסובר דאף אם הוא צריך הדם לכלבו וצריך לאפרו אפ"ה הוא נקרא בשם מקלקל ופטור על עשיי' דבתר השתא אזלינן לא בתר סופו והרי עכשיו בשעת הקלקול עדיין לא נעשה התיקון וכנ"ל. וא"כ לדידיה גם הכא בקורע בחמתו א"א לחייבו על התיקון שבא אח"כ בסוף וגמר הקריעה במה שנשתכך חמתו ודעתו מתיישבת עליו אלא שחייב על מה שעושה התיקון מיד שעושה נח"נ ליצה"ר ושפיר פריך הגמ' לר"א לשיטתו וכה"ג מי שרי והתניא ר' שמעון ב"א אומר כו' ריו"ח ב"ן המקרע בגדיו בחמתו וכו' יהא בעיניך כעובד עכו"ם וכו' ודוק.
איברא דזה ניחא לר"א לשיטתיה וככל הדברים וככל החזיון האמור בס"ד לעי'. מזה אבל לא כן דריו"ח התם בד' ק"ו ע"ב דהוא מחייב אפי' אליבא דר"י בחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר והוא צריך לאפרו דהיינו דהוא סובר דגם זה הוא נקרא בשם מתקן הואיל ומיהא שבא לבסוף התיקון אף שאינו בא התיקון מיד בשעה שהוא מקלקל ממילא אליבא דר"י לשיטתי' בלא"ה לא קשיא ול"מ קו' הגמ' הכא בד' ק"ה ע"ב מאי דפריך הגמ' וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא רשב"א אומר כו' כאלו עובד עכו"ם כו' ולא צריך לדידיה הך שנויא דקמשני הגמ' ל"צ דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' וכו' וכנ"ל. דהא אפשר לשנויא כמו שהקשינו לעיל והוא הואיל והתיקון לפחות הנה זה בא לבסוף בגמר קריעתו והוא שמשתכך חמתו ומיישב דעתו עליו ובזה הא ליכא שום איסור הנה כבר הוא חייב על קריעת כל שתי תפירות ותפירו' שקרע מתחלתו ועד סופו הואיל והם מסייעים וגורמים להתיקון שבא לבסוף וכמש"כ בס"ד לעיל.
ואחרי כי כן רבינו ז"ל אהני ליה שיטתיה להאי סבא קדישא. והוא דהא רבינו ז"ל הוא דפסק לעי' בהל' הקודמת כר"י דחובל וצריך לדם דהוא חייב וכן פסק להדיא לקמן פ"ב הל"א דבמבעיר והוא צריך לאפרו שהוא חייב יע"ש במגיד משנה שם מש"כ בזה והיינו דהוא פוסק דאם התיקון בא רק לבסוף אעפ"י שלא בא התיקון מיד בשעת עשיית הקלקול מ"מ כבר הוא חייב על עשיית הקלקול ההוא כי גם הקלקול ההוא נקרא בשם מתקן. וממילא נמשך מזה דלדעתו ז"ל ג"כ הוא חייב בקורע בחמתו אעפ"י דלא קעביד למירמה אימתא אאינשי ביתיה כיון דהא מיהא התיקון בא לבסוף ובגמר קריעתו שמשכך חמתו ומיישב דעתו ובדבר זה ליכא שום איסור והקריעות של התפירו' הקודמות הם מסייעות להתיקון הזה וכנ"ל ואזדה בס"ד השגות הראב"ד ז"ל שהביא הרה"מ ז"ל וכנ"ל ריש אות זה ודוק.
ומעתה צא ולמד יותר שהיה רבינו ז"ל חכם בחכמת ובינת התורה עוד הפליא עצה והגדיל תושיה ולימד דעת את העם בהפלגת דקדוק לשונו הזהב כי רב הוא וכי הוצק חן בשפתיו שפתי דעת והוא כי בגמ' דשם ד' ק"ה ע"ב אמרו וז"ל דקא עביד נח"ר ליצרו וכו' יע"ש בגמ' ורבינו ז"ל פה שינה את טעמו וכתב וז"ל מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו' ולא כתב מפני נחת רוח ליצרו השמיט תיבת "ליצרו" שהוא נאמר בגמ' ובתיבת "רוח" הנה הוסיף בו אות וא"ו הכינוי והיינו שכתב תיבת "רוחו" והוסיף בו עוד דברים שכ' וז"ל שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו וכו' וכאמור מה שכל הדברים לא נאמרו בגמ'.
ולקמן בפ"י הל' יו"ד כתב רבינו ז"ל וז"ל מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו הואיל וחמתו שוככה בדבר זה הרי הוא כמתקן וכו' יע"ש. הנה גם שם שינה את לשונו לשון זהורית מפה והוא כי שם הוסיף לכתוב תיבת יצרו מה שלא כתב כן פה אבל זה חיסר שם. שם לא כתב תיבות הללו נחת רוח מה שכתב בפה. אבל שם החליף וכתב במקומו ינוח יצרו וכו' וכדלעיל. והנה כל דברי הראשונים ז"ל הלא הם בספרתן לאו נפל במקרה דיבור מהם אלא כולם על ספר יכתבון בכוונה מכוונת אף כי רבינו ז"ל כי לא לחנם מזורה ארשת שפתיו בעיני כל בעל הרגיל אפילו מעט בספריו הקדושים כי כולם יודעים כי כל דבריו אין בהם לא שום חסר ולא שום יתור ואת כולם ישא רוח חכמה שלו ז"ל.
אבל הוא הדבר אשר דברנו בס"ד כי הגמ' מיירי ממה שעושה קורת רוח ונחת רוח ליצרו הרע אשר בקרבו שהקורת רוח והנחת רוח ההוא הנה הוא בשעת הכעס והחימה ואז יש לו נחת רוח במה שהוא משחית ומפסיד הדבר ההוא שהוא קורע או שהוא שוברו ודבר זה הנה הוא אסור לעשותו כי ע"י ההנאה והתענוג ההוא שמגיע לו מההשחתה והפסדה הזאת הנה הוא מרגיל בזה את יצרו הרע עליו וכמו שפרש"י ז"ל שם והבאתיו לעיל אבל מה שיצרו נח ובלתי מתנועע דהיינו מה שהוא נח מלכעוס עוד ע"י זה ורוח הכעס והחימה אשר בקרבו הוא נח ושקט הנה דבר זה הוא תיקון גמור שאין בדבר זה איסור כלל אדרבא מצוה קעביד וכדבר שנאמר לעיל.
והנה הכעס והחימה נקרא בשם יצר ונקרא ג"כ בשם רוח ולזה פעמים יכנה הכעס והחימה בשם רוח ולפעמים מכנהו בשם יצר אבל ענינם ענין אחד הוא ונחת רוח שכתב רבינו ז"ל פה אין ענינו וטעמו תאות וחשק הרוח וכמוהו תיבת ינוח יצרו וכו' שכתב רבינו ז"ל לקמן פ"י הנ"ל אין ענינו תאות וחשק היצר אלא כולם פה אחד ושפה אחת שענינם וטעמם הוא ההנחה והעמדה ופסיקת תנועת כעסו וחמתו ורתיחת דמו אשר בקרבו אשר בו משכנו של הרוח והוא גם הוא היצר והוא הכעס והחימה כידוע משא"כ מה דקאמר הגמ' הלשון דקעביד נחת רוח ליצרו כו' וכאמור לעיל הנה ענינו וטעמו אינו ענין הנאמר לעיל מזה אלא ענינו וטעמו הוא החשק והתאוה ליצרו דהיינו שהוא משלים לעשות רצון יצר לבו וחשקו לאבד ולשבר ולהשחית ולהפסיד הדבר ההוא כאשר יסיתיהו חשק ותאות יצר לבו הרע לעשות רק רע ודוק היטב.
ב) ואמרינן מתוך האמור בס"ד באות הקודם הבה נתחכמה ליישב לענ"ד ג"כ לשון חכמים רבותינו בעלי התוס' ז"ל בשבת ד' ק"ה סע"ב בד"ה לא צריכא דקעביד למירמה כו' שכתבו וז"ל השתא הוי מצי לאוקמי תרווייהו כר"י ומתניתין דלא עביד למירמא אימתא דבלא"ה מוקמינן לקמן (ד' ק"ו ע"א) כר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא דניחא ליה כו' עכ"ל התו'.
ולכאורה תיבת "השתא" שכתבו התוס' נראה כאלו הוא בלתי מצוחצח ובלתי מתוקן ומתובל כפי המובן מפשטיות דבריהם שכוונתם בתיבת השתא שכתבו הוא לאפוקי ממה שסובר המקשן והתרצן הראשון והנה דבר זה הוא מילתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא דאילו היה המקשן והתרצן הראשון יודעים מהך שינויא בתרא דקמשני התרצן האחרון אח"כ לא היה המקשן מקשה ול"מ והתרצן הראשון היה משני ליה מיד התי' האחרון המרווח יותר מהתי' הראשון ומי לא ידע בכל אלה ויותר נאות היה להם לכתוב הלשון כמו שכתבו שם בדיבור הקודם לו המתחיל הא ר"י כו' שכתבו וז"ל דבהאי שינויא נמי משני דלא קשה כו' מתו אמתו והא דלא קאמר אלא משום דלא הוזכר אמורא לעיל כו' עכ"ל התוס' וכך היה להם לכתוב פה הלשון דבהאי שינויא נמי משני כו' לא לכתוב לשונם הנ"ל שכתבו. (ומדי דברי ראיתי לעורר בס"ד דזה הכלל שכתבו התוס' דכל היכא שלא נזכר בתי' הראשון שם אמורא אף שבתי' האחרון חוזר בו מהתירוץ הראשון רגילים לפעמים בגמ' שלא לומר תיבת אלא וכאמור הנה זה הכלל כתבו ג"כ התוס' שם לעיל דף צ"ח ע"א בד"ה אטבי היכא כו' וביבמות ד' ז"ך ע"א בד"ה שמואל התחיל כו' ובנזיר ד' ל"ג ע"א בד"ה אמר רב פפא כו' והוא דבר מוכרח בש"ס זמנין טובא ודוק.
אמנם כן לפי האמור בס"ד באות הקודם לשון רבותינו בעלי התוס' ז"ל ברור מללו וכתבו כן בכוונה מכוונת והוא דהתוס' כוונו בתיבת "השתא" שכתבו להעיר לנו אזן לשמוע בלימודים דדוקא השתא דקאמינן בהך שקלא וטריא דהכא אליבא דר' אבהו דהוא מרא דשמעתא דסובר דתיקון שאינו בא מיד בשעת הקלקול אלא אח"כ כשנגמר הקלקול הנה זה לא נקרא בשם מתקן אלא כי הוא זה נקרא בשם מקלקל וכדבר האמור לעיל באות הקודם הנה לדידיה שפיר אפשר לאוקמי המשנה וגם הברייתא כר"י רק דהמשנה והברייתא חלוקים בעיסתם דהיינו דהברייתא שהיא מחייבת בקורע בחמתו מיירי כשהוא קורע כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה דלא מלבו ענה כן וליכא איסור ושפיר הוי הקריעה הזאת תיקון וממילא נמי שהוא חייב על הקריעה ההיא. אבל המשנה שהיא פוטרת בקורע בחמתו היא מיירי בדלא עביד כן כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאז קעביד איסורא בקריעתו זאת בחמתו ואין כאן תיקון אלא רק קלקול הוא דאיכא לפיכך הוא פטור על קריעתו בחמתו.
איברא כל זה לפי השקלא וטריא דהכא דקאי אליבא דר"א משא"כ לפי המסקנא דהתם בד' ק"ו ע"א דריו"ח מסיק דבחובל וצריך הדם לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו אף ר' יהודה מודה דהוא חייב דר' יוחנן חידש וגלי לן דאף אם התיקון אינו בא מיד בשעת הקלקול מ"מ שפיר הוא מיקרי מתקן אפי' לר"י ממילא דהוא חייב על הקלקול ההוא אפי' אליבא דר"י וא"כ נמשך מזה דקורע בחמתו (וה"ה נמי בקורע על מתו דשקולים הם) דחייב גם כן דגם זה נקרא בשם מתקן אפי' לר"י וכדבר שנאמר לעיל וא"כ שוב א"א לומר דהקורע בחמתו ועל מתו דקתני במשנה דפטור דאתיא כר' יהודא ומיירי באינו קורע למירמא אימתא אאינשי ביתיה וכאמור לעיל בשם התוס' דהא גם לר"י אעפ"כ הוא מתקן וממילא שהוא חייב כיון שהתיקון ההוא במה שמיישב דעתו ומשכך חמתו (שבזה אינו עושה איסור ואדרבה שפיר עביד בזה וכדלעיל) הנה הוא לפחות בסוף וגמר הקריעה והרי התיקון הזה הנה זה בא ע"י התחלת הקריעה שעשה וכדבר האמור בס"ד לעיל אות הקודם.
אלא ע"כ צ"ל לפי המסקנא דר"י הנ"ל דהך משנה דקתני בה הקורע בחמתו אתיא כר"ש דהוא ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור ולפיכך גם קורע בחמתו הוא פטור וכמו דתני הגמ' התם בשינויא קמא הא ר"י והא ר"ש כו' והיינו דהך שינויא קמא משני הגמ' כן לפי המסקנא דהתם ד' ק"ו ע"א דריו"ח מסיק דגם זה נקרא מתקן וכנ"ל. והך שינויא קאי אליבא דידיה וכמש"כ בס"ד. אבל אליבא דר"א באמת אין צורך להך שינויא קמא דהגמ' רק דאנן קיי"ל כר' יוחנן ודוק היטב.
ג) ומתוך דבר הלכה דלעיל אות ראשון בין תבין טהורים אמרי נועם של מאור עינינו רש"י ז"ל בשבת ד' ק"ו ע"א בסוף ד"ה מתני' ר"י וכו' שכ' וז"ל ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י עכ"ל רש"י ז"ל. ולכאו' דבריו הללו הם לענ"ד קושי ההבנה. דהא בשביל מה דקתני במשנה הקורע על מתו פטור לא אוקימנא לעיל להך משנה כר"ש. אלא דהגמ' התם דף ק"ה ע"ב לחלק יצא בין מת דידיה לבין מת דאחריני כמבואר בסוגיא דהתם וא"כ היאך כ' רש"י ז"ל דמכח קורע על מתו מוקמינן להך בבא דהרישא של המשנה דאתיא כר"ש. אמנם מה שיראה לענ"ד בס"ד בביאור כוונתו של רש"י ז"ל הוא עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בעצמו ובכבודו לעיל דף ק"ה ע"ב בד"ה הא ר"י וז"ל ומתו אמתו הכי נמי דהוי מצי לתרוצי (ר"ל כך בתי' הזה) אלא דמעיקרא מהדר לאוקמינהו כחד תנא. ולא מתוקמא אלא כר"י דהא מלאכה שא"צ לגופה היא במוציא את המת לקברו עכ"ל רש"י ז"ל. וממילא לפי המסקנא דהוא מוכרח בלא זה לאוקמי הרישא כר"י משום הקו' דחמתו אחמתו ממילא מתורץ נמי מתו אמתו וכאמור ולפיכך נקט רש"י ז"ל בלשונו קורע על מתו וכו'. וק"ל.
ועדיין צריכין אנו למודעי דברי רש"י ז"ל הנ"ל. דעדיין ק' לענ"ד והוא דהא התוס' שם דף ק"ה ע"ב בד"ה לא צריכא דקעביד למירמא וכו' כתבו דלפי מאי דמסיק הגמ' התם לחלק בין קורע בחמתו ממש לבין קורע בחמתו למירמא אימתא אאינשי ביתיה שוב אין אנו צריכין להך שינויא קמא דשני הגמ' דהרישא אתיא כר"ש. דשפיר אפ"ל דהמשנה כולה כמות שהיא אתיא כר"י רק דהמשנה מיירי מה דקתני הקורע בחמתו דפטור היינו בשקרע שלא למירמא אימתא אאינשי ביתו אלא שקרע מחמת כעסו יע"ש בתוס'. והבאתי דבריהם לעיל אות הקודם. והנה כי כן ק' לענ"ד מאי קא קשיא ליה לרש"י ז"ל על ר' אבהו. דלמא גם ר' אבהו אסיק אדעתיה הך שינויא דקא משני הגמ' לעיל לחלק בין קורע בחמתו ממש לבין קורע כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה ואוקים הוא לכולהו מתני' כר"י וצ"ע לכאו' לענ"ד.
ברם לפי האמור בס"ד לעיל אות א' צדקו דברי רש"י ז"ל הנ"ל. והוא דרש"י ז"ל קשיא ליה דלמה זה דחה ר' יוחנן לר' אבהו רק בשפה רפה וקול ענות חלושה לומר לו פוק תני לברא חובל ומבעיר וכו' ואם תימצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר וצריך וכו' מבלי הגיד לו על זה מופת וראי' כלל. כאילו לא אמר ר' יוחנן אלא רק מצד הסברא גרידא. ולמה לא הקשה ר' יוחנן לר' אבהו קושיא חזקה מכח הך משנה דהתם דף ק"ה ע"ב דקתני בה בפירוש דכל המקלקלים פטורים ולא מחלק בין חובל ומבעיר לבין אינך שארי המלאכות ש"מ דאף בחובל ומבעיר ג"כ סוברת המשנה דמקלקלין פטורים וקשיא לר' אבהו. וכמו שבאמת סתמא דהגמ' התם פריך כן לר' אבהו מכח דקתני במשנה דכל המקלקלים פטורים על הך בריי' דאייתי ר' אבהו דקתני בה חוץ מחובל ומבעיר. ושינויא דקא משני גמ' התם דהמשנה אתיא כר"י והבריי' אתיא כר"ש הא לר' יוחנן לשיטתי' ליתא להך שינויא. דהא לר' יוחנן לשיטתי' ע"כ צריכין לאוקמי הך בבא דהרישא של המשנה דהתם דקתני בה דהקורע בחמתו דפטור דאתיא כר"ש וכנ"ל. דאילו לר"י לשיטתיה אליבא דר' יוחנן לשיטתיה דסובר דאפילו אם ליכא תיקון מיד בשעת הקלקול אלא שהוא בא רק אח"כ בסופו אפ"ה הוא מיקרי מתקן וחייב וה"ה לקורע בחמתו דהיה ראוי שיהיה חייב אליבא דר"י וכדבר האמור לעיל אות הקודם ולעיל סוף אות ראשון. וכיון דלר' יוחנן הרישא דהמשנה ההיא אתיא ע"כ כר"ש א"כ לכאו' קשה היאך מתרץ לה ר' יוחנן דהסיפא של המשנה ההיא אתיא כר"י. רישא ר"ש וסיפא ר"י. ושפיר היה לו לר' יוחנן להקשות על הך בריי' דאייתי ר' אבהו מהמשנה הנ"ל. זה הוא שקשיא לי' לרש"י ז"ל בסוגיא דהתם. ולפיכך כ' רש"י ז"ל דאין זה דיוק וקו' דכבר אפ"ל כן דהרישא אתיא כר"ש והסיפא אתיא כר"י. כי מצאנו ראינו בש"ס כמה משניות כה"ג ושפיר עביד ר' יוחנן שלא הביא ראי' זו לדחות ולהקשות על הבריי' דאייתי ר' אבהו מן המשנה הנ"ל. דידע בנפשיה ר' יוחנן דאפשר לדחות קושיתו ולקיים הבריי' ולשנויי כדשני הגמ' והוא דהמשנה אתיא כר"י דהיינו הסיפא אף שהרישא אתיא כר"ש ודוק.
ד) ומתוך האמור צא ולמד להבין ולהורות. והיו למאורות. אמרות טהורות. דברי רש"י והרשב"ם ז"ל בסוגי' דהתם וליישב בס"ד מה שהקשו עליהם התוס' שם דף ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' דלפי שיטתם של רש"י והרשב"ם ז"ל דס"ל דר' יוחנן ור' אבהו פליגי בפלוגתא דר"י ור"ש דר' אבהו תני וסבר כר"ש. ור' יוחנן דא"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וכו' היינו דהוא סובר כר"י יקשה דהיאך קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא וכו' אטו מאן דסובר כר"י משתיק ליה למאן דסובר כר"ש וכדאמרינן כן בחולין דף ט"ו ע"א. יע"ש בתוס'.
ויציבא מילתא כי גם דעת רבינו הוא כדעת רש"י והרשב"ם ז"ל האמורים דר' יוחנן ור' אבהו פליגי בפלוגתא דר"י ור"ש וכמו שביארתי בס"ד דבר זה באר היטב לקמן פי"ב ה"א בד"ה המבעיר כל שהוא חייב וכו' (ושם כתבתי בס"ד עוד קצת ראי' וחיזוק לקושיתם של התוס' האמורה מסוגי' דסנהד' דף ס"ב ע"א). וא"כ גם על רבינו ז"ל תעבור כוס קושית התוס' האמורה. ומי יאמין לשמועה זאת לומר כי תלתא קראי כאלה שלשה אבות העולם רש"י והרשב"ם ורבינו ז"ל יטעו ח"ו בדבר פשוט כזה.
ולפיכך אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל. והוא דהתוס' שם בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' הקשו דאליבא דר' אבהו דהוא סובר דר"ש מחייב בחובל ומבעיר אף באין בו צורך כלל וכלל. א"כ הא הו"ל מלאכה שא"צ לגופה והרי ר"ש הוא דס"ל דעל מלאכה שא"צ לגופה דהוא פטור. יע"ש בתוס' כי שם תירצו ע"ז תי' דחוק. אבל צא וראה בתוס' דב"ק דף ל"ד ע"ב בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' כי שם תי' לקושיא זו בתי' מרווח בשם הר"י ז"ל והוא דמאי דאמר ר"ש דעל מלאכה שא"צ לגופה דפטור לא על דרך השילוח אמרה למילתיה. אלא רק כי הוא זה דוקא במתקן. אבל גבי מקלקל אין חילוק בין מלאכה שהיא צריכה לגופה ובין מלאכה שא"צ לגופה. יע"ש בתוספות.
ולכאורה תי' זה צריך ביאור דהיאך אפ"ל דר"ש מחייב בחובל ומבעיר אף במלאכה שא"צ לגופה דמנ"ל לר"ש דבר זה דהא כל עיקר מקלקל בחבלה ובהבערה דחייב הא לא ידעינן ליה אלא ממילה בשבת ומן הבערת בת כהן וכמבואר בסוגיא דהתם. והרי מילה והבערת בת כהן נהי דר"ש הוא דס"ל דהואיל והם רק למצוה לא מיקרי תיקון. אבל הא מיהא לצורך גופו הוא דמיקרי דמה לי אם שוחט את הבהמה בשבת שבשחיטתו מתירה מידי איסור שאינה זבוחה ומידי איסור אבר מן החי דמיקרי מלאכה שהיא לצורך גופא. הה"נ במילה דמיקרי חבלתו מלאכה שהיא לצורך גופא במה שמסיר מן התינוק הנימול ע"י חבלתו את הערלה. וכמו כן נמי גבי הבערת בת כהן במה שהוא מבעיר את הפתילה הרי הוא מקיים בזה המ"ע המוטלת על הב"ד וכ"י לבער הרע מקרבינו ומסיר עונה וחטאתה תכופר. וצ"ע לכאורה לענ"ד.
וצריכין לומר בס"ד לענ"ד. דהא לעיל דף ק"ה ע"ב מוקי הגמ' להך משנה דהקורע בחמתו כר"ש דהו"ל מלאכה שא"צ לגופא ופטור. ע"ש בגמ' ולכאו' גם שם תקשה כקושיתינו האמורה דלמה זה יהיה נקרא קורע בחמתו מלאכה שא"צ לגופא. וע"כ צ"ל לענ"ד בס"ד הטעם. הואיל ואין התיקון נעשה מיד בשעת הקלקול מיקרי שפיר מלאכה שא"צ לגופה דהא מה שהוא עושה נחת וקורת רוח ליצרו הרע זה הוא איסור גמור. וכמו דפריך הגמ' התם בדף ק"ה ע"ב וז"ל וכה"ג מי שרי והתניא ר"ש בן אלעזר אומר וכו' הקורע בחמתו וכו' כאילו עובד עכו"ם וכו' יע"ש בגמ'. ומה שדעתו מתיישבת וחמתו משתככת זה אינו אלא רק בקריעת התפירה האחרונ' לחוד ואין עוד. ואף כי יציב פתגם שהקריעות של התפירות שקדמו להתפירה האחרונה הן הנה היו מסייעות להתיקון הזה הבא בקריעת התפירה האחרונה סוף סוף אין התיקון נעשה מיד ולאלתר וכדבר האמור לעיל אות ראשון. וכל תיקון שאינו נעשה מיד בשעת עשיית המלאכה מיקרי שאינו לצורך גופא. וכמ"ש התוס' סברא זאת אליבא דר"י דלא מיקרי בשביל כך מתקן. וא"כ הה"נ הכא גבי בת כהן שאין התיקון בא מיד אלא אח"כ וכמ"ש התוס' כן שם בדף ק"ו ע"א בד"ה מדאיצטרך קרא למישרי מילה וכו'. ולפיכך מה"ט נמי דאינה נקראת הבערת בת כהן מלאכה שהיא צריכה לגופא. ואפ"ה אסרה רחמנא שמעינן מיניה דהבערה אעפ"י שהיא באופן שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה נמי מחייב עלה. ודוק.
איברא הא תינח גבי מקלקל בהבערה שפיר ידעינן דאפי' אם הוא מלאכה שא"צ לגופא דאעפ"כ הוא חייב ומכח הוכחתינו האמורה בס"ד. אבל גבי מקלקל בחבלה שפיר ק' מנ"ל לחייב אף במלאכה שא"צ לגופה. דהא ממילה ליכא למילף דאף דצורך מצוה לא מיקרי תיקון לדידיה. אבל מ"מ לצורך גופה לפחות מיקרי מה שנעשה בו המצוה ההיא וכמ"ש כן התוס' התם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' והתם גבי מילה התיקון שלו שהוא עשיית המצוה הנה הנם זה בא מיד בשעת הקלקול וכמ"ש כן להדי' התוס' שם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' וז"ל וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף ממקלקל בהבערה דהתם (ר"ל גבי החבלה שנעשה בבת כהן) התיקון בא מיד בשעת הקלקול. אבל לענין מקלקל בהבערה וכו' דאחר הבערה בא התיקון וכו' עכ"ל התוס'. הרי מבואר להדיא דגבי הבערה של בת כהן אין התיקון בא מיד בשעת הקלקול. אבל גבי החבלה שנעשה בבת כהן התיקון בא מיד בשעת הקלקול.
ואחרי כי כן דון מיניה ואוקי באתרן דגם גבי מילה הנה התיקון בא מיד בשעת החבלה. שהרי המילה היא דומה בדומה ממש לחבלה בבת כהן שהתיקון שלה הוא המצוה והוא בא מיד בשעת הקלקול הואיל ומתחלת חבלתו בגרונו ובמעיו עד סוף מיתתו הכל הוא עצם המצוה שנצטוינו לעשות בה בבת כהן. (ואינו דומה להבערת הפתילה שלה שדבר זה אינו עצם המצוה אלא כי הוא זה רק הכשר המצוה). והנה כי כן נמי גבי מצות מילה מתחילת המילה עד גמר וסוף הפריעה. הרי הכל הוא עצם המצוה שצונו הקב"ה. והוא להסיר ממנו הערלה. שהחיתוך וגם הפריעה גם שניהם הם עצם המצוה לא רק הכשר המצוה. שהחיתוך וגם הפריעה הם שני חלקי המצוה. ובהצטרפות החלקים יחד הם נעשים מצוה אחת. והיו לאחד שנשלמה בהן מצות מילה. ומה שהתוס' שם בד"ה איצטרך קרא למישרי מילה וכו' ר"ל בתירוצם הראשון דגבי חבלת המילה אין התיקון בא מיד בשעת החבלה באמת דבריהם תמוהים בעיני דלמה זה לא יהיה גבי מילה נקרא התיקון בא מיד וכמ"ש בס"ד.
אולם כי כן צ"ל בע"כ. דבאמת במקלקל בחבלה צריך שיהיה דוקא מלאכה שהיא צריכה לגופה אליבא דר"ש והיינו שיהיה בו דוקא צורך מצוה שאף שהמצוה אינה נקראת תיקון אבל הא מיהא צורך גופה מיקרי המצוה וכדברי התוס' בשבת שם בד"ה בחובל וצריך לכלבו וכו' והיינו כגון שהתינוק נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית וכדומה. וכבר הוטף ממנו דם ברית. אך שזה לא ידע שכבר הוטף ממנו דם ברית אף שבאמת אסור להטיף ממנו דם ברית בשבת אפי' לא היה ניטוף ממנו עדיין דם ברית וכמו שפסק רבינו ז"ל כן לעיל בהל' מילה פ"א הל' י"א ועי' בכ"מ שם ועוד שם לעיל ה"ז בד"ה וכ' הר"ן ז"ל וכו'. מ"מ אם היה צריך להטפת דם ברית כבר היה עושה בזה תיקון (אף שהוא עשה איסור) אבל הא מיהא הרי היה מהני הטפתו דם ברית ששוב א"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית כמו מל מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת אבל מ"מ אם עבר ומל אותו בשבת מהני שא"צ לחזור ולמולו. וכמו שהארכתי בזה בס"ד והבאתי ראיות ברורות לזה לקמן בהל' מלוה ולוה פ"ג ה"א בד"ה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכו' אות שני זיל גמור מהתם.
ונחזור לעינינו דזה שהטיף דם ברית בשבת לתינוק שנולד מהול אף דאיסורא קעביד אבל בדיעבד אי עביד מהני וא"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית וא"כ לפי ההו"א אז הרי עשה תיקון שעשה מצוה. רק שאח"כ נודע לו שכבר הוטף מאותו התינוק דם ברית ולא היה צריך לאותו הטפה דם ברית שהטיף בשבת וא"כ לא עשה תיקון למפרע אבל הא מיהא לצורך גופה היתה המלאכה ההיא הקלקול ההוא שהטיף דם ברית ועשה חבורה שהרי כוונתו היה לאותו הדבר שהיה סובר שהוא עושה תיקון. או שחתך יבלת לחה בכלי לכהן כדי שיהיה רשאי לעבוד אף שעשה איסור מ"מ הכהן היה כשר לעבוד והיה כאן תיקון. אך שאח"כ נודע לו שיש לכהן עוד יבלת אחרת או מום אחר קבוע וא"כ לא תיקן ולא מידי בחתיכת היבלת ההיא. אך הא מיהא צריכה לגופה היא הקלקול של החבלה שעשה בחתיכת היבלת להכהן וכאמור. או באופן שכ' התוס' שם שחבל באיסורי הנאה. אבל בשא"צ כלל לאותה החבלה. אפי' במקלקל בחבלה פטור לר"ש ומטעם שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכנ"ל. וסרו בזה בס"ד כל הקושיות שהקשו התוס' מכל המימרות והבריי' שהביאו התוס' תלמודם בידם בשבת ובב"ק התם להקשות מהם על סברת הר"י ז"ל הנ"ל. דלפי האמור בס"ד ניחא. דכולהו לענין מקלקל בחבלה מיירי והרי גבי מקלקל בחבלה הא מודה ר"ש דפטור מטעם שהוא מלאכה שא"צ לגופה וכאמור. ולא אמר הר"י ז"ל סברתו הנ"ל אלא דוקא גבי מקלקל בהבערה דוקא ומטעם שכתבנו בס"ד. (אך שהר"י ז"ל גופא נראה דלא ס"ל כן מדהוצרך לדחוק בב"ק שם לומר דהך תנא דהבריי' דכריתות בחדא סברת כר"י ובחדא סברת כר"ש יע"ש בתוס' ולא תי' כתירוצינו הנ"ל ש"מ קצת דהוא לא ס"ל תירוצ' הנ"ל ושפיר הקשו התוס' קושיתם הנ"ל אבל סוף סוף הא מיהא רש"י וסייעת מרחמוהי ז"ל אפ"ל דהם סוברים כתירוצינו הנ"ל). ודוק.
ואמור מעתה נהי דר' אבהו סובר דאם אין התיקון בא מיד בשעת הקלקול לר"י לא מיקרי מתקן. אבל ר' יוחנן הא מיהא סובר דר"י ס"ל דאף אם התיקון אינו בא מיד בשעת הקלקול דאפ"ה מיקרי מתקן. וממילא לר' יוחנן א"א לאוקמי הרישא מה דקתני בה הקורע בחמתו פטור דאתיא כר"י דהא לר' יוחנן לשיטתיה מחייב היה ר"י בקורע בחמתו אפי' לא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה. וכמבואר לעיל אות שני באר היטב בס"ד. אלא לר' יוחנן צ"ל כשינויא דהגמ' דלעיל דף ק"ה ע"ב הנ"ל. והוא דהמשנה דהקורע בחמתו דפטור אתיא כר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה. וא"כ צ"ל דדבר שאינו נעשה תיקונו או מצותו מיד בשעת הקלקול הנה הוא נקרא בשם מלאכה שהיא שלא לצורך גופה. וממילא הבערת בת כהן היא נקראת מלאכה שא"צ לגופה. ומוכח מזה שפיר דמקלקל בהבערה חייב אעפ"י שהוא לצורך גופה. משא"כ במקלקל בחבלה שא"כ אלא דבעינן לפחות אליבא דר"ש שיהיה מלאכה שהיא לצורך גופה דוקא וככל הדברים וככל החזיון האמור לעיל בס"ד.
ומעתה הנה כי כן אזדא לה בס"ד קו' של התוס' בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' שהבאתי לעיל ריש האות הזה. מה שהקשו על רש"י והרשב"ם ז"ל (ואני כבר כתבתי בס"ד לעיל שם כי גם על רבינו ז"ל ק' קו' זו). דלפי פירושם תקשה היאך קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה וכו' אם הבריי' אתיא כר"ש וגם ר' אבהו ס"ל כר"ש אטו הואיל ור' יוחנן לעצמו הוא דס"ל להלכה וכן מורין כר"י יאמר למאן דס"ל כר"ש פוק תני לברא וכו' דזה לא שייך לומר אלא אם הבריי' ההיא היא משבשתא דאתיא דלא כמאן דליכא שום תנא דסובר כן וכאמור לעיל ריש אות זה. דזה אינו דר' יוחנן הכי קאמר לר' אבהו דחובל ומבעיר דקתני בהך בריי' בחדא מחתא דמשמע מזה דמקרה אחד לשניהם תורה אחת ומשפט השוה לכולם לזה אמר ר' יוחנן דדבר זה אינו משנה דהא אליבא דר"י בלא"ה ליתא להך בריי' וע"כ צ"ל דהך בריי' אתיא כר"ש. והרי ר"ש הוא דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה ממילא גם אליבא דר"ש הא מיהא אינם שוים בדינם וחלוקים הם בעיסתן מקלקל בחבלה ומקלקל בהבערה שמקלקל בחבלה אפילו אליבא דר"ש צריך שיהיה לפחות מלאכה שהיא לצורך גופו דוקא ואם לא היה צריך לגופו היה פטור. ואילו מקלקל בהבערה א"צ שיהיה דוקא לצורך גופו. אלא אף שאינו לצורך גופו ג"כ חייב אליבא דר"ש דמחייב במקלקל בחבלה ובהבערה. וא"כ היאך קתני להו הבריי' להנך תרתי בחדא מחתא וילכו שניהם יחדיו. ולפיכך מימר שפיר קאמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא וכו' דהך בריי' אינה משנה. ודוק היטב.
ה) התוספות בשבת ד' ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' הביאו בשם הר"י ז"ל דהוא מפרש להך פלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן בהאי דינא של המקלקל בחבלה ובהבערה דלא כמו שפירשוהו רש"י והרשב"ם ז"ל שם והבאתי לעיל ריש אות הקודם פירושם יע"ש אלא דהר"י ז"ל פירש דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי והיינו דר"א ס"ל דר"ש מחייב מקלקל בחבלה ובהבערה אעפ"י שאין בו צורך ותיקון קצת כלל ור"י פליגי עליה וס"ל דאפי' ר"ש גופי' לא קמחייב גבי מקלקל בחבלה ובהבערה אלא דוקא כשיש בו לפחות צורך תיקון קצת כמו גבי מילה וגבי הבערת בת כהן שיש בו לפחות צורך מצוה וכל מה שהוא צורך מצוה הנה הוה הוא נקרא בשם תיקון קצת ולפיכך היה אסור למול בשבת לולי דגלי לן קרא של וביום השמיני ימול כו' ביום אפי' בשבת וכמו כן מטעם זה אסרה התורה הבערת בת כהן אבל לא כן כשהוא שלא לצורך כלל ואין בו צורך מצוה ג"כ. בהא אפי' ר"ש מודה דמקלקל בחבלה ובהבערה דהוא פטור יע"ש בתוס'.
ולכאורה קשה לענ"ד על פירושו של הר"י ז"ל האמור והוא דהדבר מוכרח לכאורה דאליבא דריו"ח לשיטתיה אליבא דר"ש לשיטתיה הדבר א"א לאמרו שיהיה ר"ש סובר סברת הר"י ז"ל הנ"ל דאף גם זאת דמקלקל בחבלה והבערה לדידיה חייב אבל הא מיהא בעינן שיהיה לפחות תיקן קצת כמו גבי הבערת בת כהן וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דברים שאמרנו בס"ד הוא כך. דהא התוס' התם בד"ה מה לי לבשל פתילה כו' הקשו דלר"ש דהוא סובר דאיצטריך קרא של לא תבערו אש בכל מושבותכם כו' כדי למילף מניה דמקלקל בהבערה דחייב מדאסרה רחמנא הבערת בת כהן בשבת וכאמור בסוגיא דהתם קשה מנ"ל לר"ש למימר דחילוק מלאכות לשבת דמהיכי תיתי ליה דאי מכח יתור קרא של לא תבערו אש וכו' (הסוגיא דחילוק מלאכות עי' בשבת ד"ע ע"א) הא לא אייתר לדידיה דאיצטריך להורות דמקלקל בהבערה דחייב ואישתני דינו מכל שאר מלאכות שבת וכאמור ואם נאמר דנפ"ל חילוק מלאכות מקרא של מאחת מהנה וכמו דדריש לה כן ר' יוסי התם בסוגיא דחילוק מלאכות הנ"ל פעמים שהוא חייב אחת על כולן ופעמים שהוא חייב אחת על כל אחת ואחת יע"ש בגמ' הא לר"ש לשיטתיה גם זו ליתא דהא הוא דפליג להדיא עליה דר' יוסי בשבת ד' ק"ג ע"ב דאיהו קאמר התם דאיצטריך הך מאחת מהנה לדרשא אחריתי יכול עד שיכתוב את השם ויארוג את כל הבגד כו' יעי"ש בגמ' ותירצו התוס' דר"ש נפ"ל חילוק מלאכות לשבת מקרא של מחלליה מות יומת כו' התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד כו' וכדדרש לה כן שמואל התם בד"ע ע"א יע"ש בתוס'.
והנה ריו"ח בכתובות ד' ל"ד ע"א ובב"ק ד' ע"א ע"א משני בטובח ע"י אחר ואוקמי להך ברייתא דהתם דגנב וטבח וכו' כר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ופריך הגמ' התם בשלמא גנב וטבח לעכו"ם שחיטה שאינה ראויה היא אלא גנב וטבח דשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת כו' שחיטתו כשירה ומשני דר"ש ס"ל כר"י הסנדלר דקאמר דמעשה שבת אסור מדאורייתא וקאמר הגמ' התם וז"ל מאי טעמא דר"י הסנדלר (וה"ה נמי דקשיא מ"ט דר"ש דהא הוא סובר כר"י הסנדלר וצ"ל גם לר"ש הך שינויא דקמשני הגמ' התם אליבא דר"י הסנדלר וכמו שנאמר לפנינו) וכו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה כו' יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי לך (פירש"י ז"ל במזיד אמרתי לך קדש היא היכא דשייך דין מיתה) ולא בשוגג כו' עכ"ל הגמ'. והמורם מהסוגיא הזאת זאת התרומה דאליבא דר"י הסנדלר איצטריך קרא של מחלליה מות יומת וכו' להורות דדוקא אם עושה המלאכה במזיד בשבת הוא דאסור באכילה מדאוריי' דאיתקש לקדש אבל בעושה מלאכה בשבת בשוגג לא איתקש לקדש ומותר באכילה מדאורייתא וא"כ לר"י לשיטתיה דמוקי התם ה
טעריכה
ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמונה שרצים ועשה בהן חבורה וכו' שנצרר הדם אף עפ"י שלא יצא חייב. עכ"ל. הנה מכאן נראה לענ"ד בס"ד ראיה ברורה לדברי הרב המגיד ז"ל לעיל הלכה הקודמת בריש ד"ה במה ד"א בחובל בבהמה וכו' שכתב וז"ל דעת רבינו הוא לחייב אף בחובל בבהמה של חבירו דרך נקמה שאף עפ"י שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל. והוא דהא הכא על כרחין מיירי בבהמה וחיה ועוף ושמנה שרצים שהם של חבירו ועשה כן על דרך הנקמה. דאם לא כן היאך יהיה חייב כשנצרר הדם תחת העור ולא יצא הדם הא בעינן גבי חובל כדי לחייבו דוקא באופן שיהיה צריך להדם ההוא דהיינו שצריך הדם לכלבו וכמבואר לעיל הלכה זיי"ן דאם לא כן הוי ליה מקלקל בחבלה לדידן דקיימא לן כר' יוחנן בשבת דף ק"ו ע"א וכמבואר בהלכה הנ"ל. והרי כשנצרר הדם תחת העור ולא יצא נהי דיציבא מילתא דגם זה נקרא חובל אבל הא הוי ליה מקלקל בחבלה כיון שאינו יכול להאכילו לכלבו שהרי עדיין לא יצא הדם והוא תחת העור ואין כאן תיקון כלל. אלא ודאי הוא הדבר אשר דיבר הרב המגיד ז"ל הנ"ל דאף בחובל בבהמת חבירו דרך נקמה חייב אף עפ"י שאינו צריך להדם הואיל ונשתככה חמתו על ידי החבלה ההיא הרי זה מתקן גמור ואין זה מקלקל יע"ש במגיד משנה. ואם כן מיירי רבינו ז"ל בשחבל בבהמת ושרץ חבירו ועשה החבלה ההיא דרך נקמה או אף אם היתה בהמה ושרץ שלו ועשה כן כדי לשכך חמתו. ולזה שפיר חייבו רבינו ז"ל בשנצרר הדם אף עפ"י שאינו צריך להדם ההוא שהרי עשה בזה תיקון גמור וכאמור. ותמיהני על הרב המגיד ז"ל קצת שלא נסתייע לדבריו הנ"ל מדברי רבינו ז"ל פה וכמו שסייענו אותו אנו בעניותינו בס"ד. ודע דאף באדם שחבל בו ונצרר הדם תחת העור אף עפ"י שלא יצא הדם לחוץ דהוא חייב משום חבלה שהוא משום מפרק. ועיין לקמן פרק ארבעה ועשרים הלכה זיי"ן בד"ה אין מלקין אותו ואין ממיתין וכו' מה שהשגתי בס"ד מכח זה על דברי המגן אברהם בסימן של"ט סעיף ד' ס"ק ג' במה שתמה על רבינו ז"ל בדין זה של אין מלקין אותו ודוק.
יעריכה
ואין חייבים מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים בלבד וכו'. עכ"ל. עיין במגיד משנה מה שכתב בזה ועיין הסוגיא היטב בשבת דף י"ט ע"א מן מאי שנא כולהו דגזרו בהו בית שמאי. ומאי שנא קורות בית הבד ועיגולי הגת דלא גזרו וכו' עד סוף הסוגיא דהתם ע"ב הורה ר' יוסי ב"ר חנינא כר' ישמעאל וכו'.
וראה זה כי רש"י ז"ל שם סוף ע"א בד"ה יגמור. מאחר שריסקן וכו' כתב וז"ל מאחר שרסקן וצברן בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה. עכ"ל רש"י ז"ל. איברא דהתוספות שם בד"ה ר' ישמעאל וכו' הקשו על פירושו של רש"י ז"ל הנ"ל שתי קושיות. וז"ל התוספות וקשה לר"י היכא מוכח דסבר ר' ישמעאל כל דאתי ממילא אפילו עביד בשבת ליכא חטאת. דלמא ר' ישמעאל סביר כבית הלל דשרי אפילו בהנך דלא אתי ממילא. והא דנקט ריסקן משום רבותא דר' עקיבא. ועוד תימא דר' עקיבא דאמר לא יגמור אתיא כבית שמאי ולא כבית הלל. (כצ"ל כן הגיה מהרש"א ז"ל ועיין בהגהות שבריש המסכת שם בש"ס שחציה דפוס אמשטרדם וחציה דפוס פ"פ דמיין). ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו שאסורים וכו' דהכא אפילו יסחוט ליכא איסור דאורייתא משום דאתי ממילא וכו' ועוד י"ל דיגמור בידים משתחשך דלא דמי למתניתין וכו' דהכא כשאין מחוסרי' דיכה וכו' עכ"ל התוספות.
ויציבא מילתא כי על קושיתם הראשונה של התוספות יש לתמוה קצת לפי קט דעתי אנן ידע ניים אנן. והוא מה שהקשו דדלמא נקט בדברי ר' ישמעאל תיבת ריסקן משום רבותא דר' עקיבא וכנ"ל. דהיאך אפשר לומר כן. דהא אנן קיימא לן להלכה וכן מורין כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא בדין זה וכמו שעלו בהסכמה לפסוק כן כל הפוסקים ז"ל כולם שפה אחת ודברים אחדים. הואיל ור' יוסי ב"ר חנינא הורה הלכה למעשה כר' ישמעאל והרי יש כח ביד האמורא לפסוק כחד תנא נגד כללי פסקי ההלכות וביותר דהוא עביד מעשה רב. ועיין לעיל פרק שלישי הלכה ב' ובמה שכתבתי בס"ד אני בעניי שם בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו'. גם ר' ישמעאל הנה הוא כחא דהיתירא ובכל מקום בש"ס אמרינן כחא דהיתירא עדיף. ואם כן היאך תסלק אדעתן לומר דנקט בדברי ר' ישמעאל ריסקן כדי להודיעך כחו דר' עקיבא שהוא אוסר אפילו בריסקן. והרי דברי ר' עקיבא הם שלא אליבא דהלכתא ואף גם זאת כי הוא כחא דאיסורא. טפי הוי לי' למינקט בדברי ר' ישמעאל בלא ריסקן להודיעך כחו דר' ישמעאל שהוא אליבא דהלכתא ואף גם הוא כחא דהתירא דעדיף טפי. ועיין בתוספות דברכות דף ט"ו ע"א בד"ה להודיעך כחו דר' יוסי וכו' ובתוספות דמסכת עכו"ם דף מ"א ע"א בסוף ד"ה אמר שמואל וכו' מה שכתבו הם שם בהך כללא דכחא דהיתירא עדיף אינהו בדידהו שפיר כתבו מה שכתבו אבל אנן בדידן הכא לא שייכי דברים הללו שכתבו התוספות שם דליכא שום סברא לפחות להתיר יותר ממה שיש לאיסור ואם כן שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל.
אמנם גם בלאו הכי היה עולה על דעתי לכאורה ליישב בס"ד קושית התוספות הראשונה הנ"ל עפ"י קושיתם השניה הנ"ל דחדא מתורצת בירך חברתה. והוא דאני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דהתוספות לשיטתייהו שפיר הקשו שתי קושיותם הנ"ל אבל לא כן רש"י ז"ל לשיטתיה לא קשיא ולא מידי וכמו שאברר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה הוא כך. דהתוספות שם בדף ח"י ע"א קרוב לסוף ד"ה ולימא מר משום וכו' וז"ל ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרו בית שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך דמתניתן וכו' עכ"ל התוס'. הרי מבואר מזה דהתוספות אינהו סבירא להו דטעינת קורה לא מיקרי בשם עביד מעשה. אבל רש"י ז"ל אפשר לומר דהוא פליג על הך סברת התוספות האמורה אלא דס"ל דטעינת קורה שפיר מיקרי עביד מעשה. וכמו כן החוש יעיד על זה שהרי בכל רגע ורגע כשיוצא המשקין מן הזתים או מן הענבים או מן שארי הדברים הנכבשים תחת הקורה הנה הקורה יורד מטה מטה ומכביד וסוחט הזתים או הענבים או שארי דברים הנכבשים תחתיו. והרי ירידת הקורה וסחיטתו הנה זה הוא בודאי מעשה רב ודבר גדול. והרבה אנו צריכין לדחוק ולהסביר פנים מסבירות לסברתן של התוספות האמורה. אבל לא כן רש"י ז"ל לפי שיטתו האמורה רווחא ליה שמעתתא.
ואחרי כי כן הנה שפיר אפשר לומר דר' יוסי ב"ר חנינא היה סובר כמו שהיה סובר כן רב לעיל דף ח"י ע"א דאף בית הלל סבירא להו דבעינן שביתת כלים מדאורייתא. רק דבהא פליגי בית שמאי ובית הלל. דבית שמאי סוברים דאמרינן שביתת כלים דאוריי' אפילו היכא דלא קעביד מעשה ובית הלל סבירא להו דדוקא היכא דקעביד מעשה הוא דאיכא משום איסור שביתת כלים. אבל היכא דלא קעביד מעשה סבירא להו לבית הלל דלית ביה משום שביתת כלים. וכדאמרינן כן בגמרא התם לרב יוסף יע"ש בגמרא. אמנם הא ודאי דלא שייך למימר שיש בו משום איסור שביתת כלים. אלא דוקא כל היכא דאיכא בעשיית אותו הדבר משום איסור עשיית מלאכה. דהיינו שאם היה עושה אותו הדבר האדם היה חייב עליו משום איסור עשיית מלאכה בשבת. אבל כל היכא דליכא בעשיית אותו הדבר משום מלאכה דהיינו שאם היה אדם שהיה עושה הדבר ההוא היה פטור משום איסור וחיוב עשיית מלאכה בשבת. הנה בודאי לא שייך בדבר ההוא ליאסר איסור לעשות הדבר ההוא בתוך הכלים משום איסור שביתת כלים שהרי השביתה אינה אלא שישבות מעשיית מלאכה ביום השבת כי קדש הוא לה' ולא יעשה בו כל מלאכה. והרי לא נעשית בהכלי ההוא שום דבר שיש בו משום עשיית מלאכה. ומלבד שדבר זה הוא פשוט בעצמותו ומושכל ראשון. אף זו הפני יהושע בשבת בדף ח"י בד"ה בא"ד ועוד האמר לקמן וכו' כתב גם כן כך יע"ש בפני יהושע.
ומעתה הנה כי כן שוב לא קשיא ולא מידי על ר' עקיבא שיהיה סובר כבית שמאי ולא כבית הלל וכאמור לעיל דזה אינו דר' עקיבא סבירא ליה דגם בית הלל סוברים כבית שמאי לפחות היכא דקעביד מעשה דשביתת כלים הוא אסור מדאורייתא ולפיכך קאמר ר' עקיבא דלא יגמור דהיינו לפי פירושו של רש"י ז"ל האמור לעיל כוונתו היא דלא יניחנו תחת כובדן מבעוד יום כדי לגמור דריכתן משתחשך. הוא משום דאיכא איסור שביתת כלים דהוא סבירא ליה דאם עשאוהו האדם עצמו דהיינו שסחטוהו בידים שהוא חייב על סחיטתו משום סוחט. זהו דעת רבי עקיבא אבל לא כן ר' ישמעאל דאיהו גם כן לשיטתיה הוא דשייט דהוא סבירא ליה דכיון דאתיא ממילא שפיר דמי ואפילו עביד ליה האדם עצמו בשבת לא מחייב עליה וממילא אין כאן משום איסור שביתת כלים ולפיכך מימר שפיר קאמר ר' ישמעאל דיגמור דהיינו שמותר לו להניחן תחת הכובד מבעוד יום ואינו צריך להסירן משם משתחשך. שהרי אף אם האדם עשה אותו בשבת אינו חייב עליו שאין בזה משום עשיית מלאכה כלל ולפיכך אין כאן מקום לאוסרו משום מצות שביתת כלים וכדלעיל מזה. וכיון שכן דר' ישמעאל הוא דסבירא ליה דאם נעשה ממילא דשפיר דמי וליכא בזה שום חיוב אפילו אם עביד ליה איהו בשבת ממילא נמי דהוא מותר אפילו אליבא דבית שמאי דכל היכא דאי עביד ליה בשבת לא מחייב חטאת לא גזרו בהו בית שמאי וממילא אזדא להו שתי קושיות התוספות הנ"ל. ודוק.
ועוד אפשר לומר בס"ד לענ"ד דרש"י ז"ל סבירא ליה דר' ישמעאל ור' עקיבא בהא פליגי אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דהוא דאורייתא או דלא סבירא להו כן דר' ישמעאל סובר דאליבא דבית הלל ליכא שום מצות שביתת כלים מדאורייתא אבל לא כן ר' עקיבא סבירא ליה דאף בית הלל מודים לבית שמאי וסוברים דאיכא מצות שביתת כלים מדאורייתא אמנם זה דוקא היכא דקעביד מעשה אבל כל היכא דלא קעביד מעשה לא. ואם כן בטעינת קורה על השום והבוסר והמלילות דהרי הוא עושה מעשה לפי שיטתו של רש"י ז"ל האמור לעיל. אם כן אסור אף לבית הלל משום איסור שביתת כלים דהוא דאורייתא.
ולא יפלא זה ואין זה מן הזרות דיחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דאורייתא או לא דהא הרב המגיד ז"ל כתב לעיל בפרק שלישי הלכה ב' וז"ל וכ"ת דס"ל דלא אמר מעולם בית שמאי ובית הלל מאי דוחקין לאוקמי הכי כו' עכ"ל הרב המגיד ז"ל יע"ש בסוף ד"ה וטוענין בקורת בית הבד כו' הרי דאיהו גופא אם היה דוחקו דבר מה היה אומר כן וגם רב המרחק בין הך דמיירי ביה הרב המגיד ז"ל שם לבין הך דהכא דהרב המגיד ז"ל שם כתב כך לענין הפלוגתא גופא דאין שורין דיו כו' דהתם שפיר שייך למימר כדברי הרב המגיד ז"ל הנ"ל שהוא דוחק לומר דיחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם פליגי בית שמאי ובית הלל בדבר זה או דלא איפלגו מעולם בדבר זה שכל אותן ההלכות והפלוגתות כולם הן היו מפורסמות בבית המדרש ומורגלות בפי ישרים חכמי המדרש קטן וגדול שם שאותן הפלוגתות כולם נעשו בפומבי גדול באותו היום כשעלו לעלית חנניה בן חזקיה ב"ג כשגזרו על השמונה עשר דברים וכמבואר בפירוש המשניות לרבינו ז"ל בשבת שם אבל טעמן ונמוקן של הגזירות הללו והפלוגתות ההם הן לא נתפרסמו. (אדרבה הם מסתירים הטעם וכדאמרינין כן במסכת עכו"ם דף ל"ה ע"א וז"ל דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא אינש דלא סבירא ליה כו' יע"ש בגמרא אם כי יש לחלק בין הך דמסכת עכו"ם התם האמור לבין הך דהכא. דהתם גזרו גזירתא ולא היה שם פלוגתא בין ראשי חכמי הדור. משא"כ בהנך שמונה עשר דבר שהיו פליגי שמאי והלל במעמד כל חכמי ישראל ותלמידיהם בפירסום גדול וכשהיו מתוכחים שמאי והלל מסתמא היה כל אחד ואחד אומר טעמו ונימוקו כדרך המתוכחים ואף עפ"כ אפשר לומר כי לא הודיעו אחר כך להדורות הבאים אחריהם טעמם ונימוקם). אלא כל אחד ואחד היה דן מדעתו מה טעם יש בה בהפלוגתא הזאת טעמא דמר וטעמא דמר ושפיר שייך למימר דר' ישמעאל ור' עקיבא (שהם היו דור השלישי לאחר שמאי והלל הדור הראשון היה רבן יוחנן בן זכאי תלמיד שמאי והלל והדור השני היו ר' אליעזר ור' יהושע תלמידי רבן יוחנן בן זכאי והדור השלישי היו ר' ישמעאל ור' עקיבא תלמידי ר' אליעזר ור' יהושע) נחלקו בדבר זה אם בית הלל סבירא להו שביתת כלים דאורייתא או דסבירא להו לאו דאורייתא. ודוק.
וההכרח שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש שלא כפירושם של התוספות הנ"ל היה אפשר לומר בס"ד לענ"ד דקשיא ליה למאור עינינו רש"י ז"ל על שני פירושי התוספות במה שפירשו שם וז"ל ונראה לר"י דיגמור היינו דיגמור ויאכל בשבת ולא דמי למשקין שזבו כו' ועוד י"ל דיגמור בידים משתחשך כו' וכנאמר לעיל בקצרה ועיין בתו' שם באריכות. הנה על שני פירושי התוספות הנ"ל קשה לענ"ד טובא לכאורה (והן הן הדברים שהיה קשה גם כן לגדול אדונינו רש"י ז"ל). וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.
וביאור דבר זה דהא מסקינן בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וז"ל אמר ר' חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד. (ופירש"י ז"ל שם בד"ה דבר תורה דדריכת זתים וענבים הוא דארחייהו בכך הוא שנקרא מלאכה ואסרתו התורה אבל דריכת שאר דברים דלאו אורחייהו בכך אינו נקרא מלאכה ולא אסרתו התורה). וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כו' עכ"ל הגמרא. ואם כן שום ובוסר ומלילות שאינם זתים וענבים אין בהם שום איסור דאורייתא בסחיטתן שאין דרכם לסחטן וכדברי רש"י ז"ל הנ"ל עד שהתוספות בעצמם ובכבודם הכא בד"ה שום והבוסר כו' נדחקו הרבה מאד בדבר זה והעלו הלכה זו דשום ובוסר ומלילות לכל היותר אין דינם אלא רק כתותים ורימונים שמדרבנן מיהא אסורים אבל מדאורייתא באמת לית בהו שום איסור יע"ש בתוספות ואם כן האיך כתבו התוספות הכא בד"ה ר' ישמעאל כו' הנ"ל בין לפי פירושם הראשון ובין לפי פירושם השני הנ"ל דאם היה כאן סחיטה גמורה שלא היו רסוקים דהיה אסור מדאורייתא וכנ"ל דהא אפילו סחיטה גמורה בידים גבי שום ובוסר ומלילות ואעפ"י שהם מחוסרים דיכה וריסוק מכל מקום אין בסחיטתן שום איסור דאורייתא כי אם רק איסור דרבנן גרידא הוא דאיכא כמו שהוא כן גבי תותים ורימונים.
וליכא למימר ולהשיב על זה דהא ר' יוחנן שם בדף קמ"ה חולק על הך דינא של רב ותנא דבי מנשה הנ"ל דר' יוחנן סבירא ליה התם דאפילו על דריכת שאר פירות נמי חייב מדאורייתא יע"ש בסוגיא באריכות. ואם כן דלמא ר' יוסי ב"ר חנינא סבירא ליה כר' יוחנן דזה אינו דמלבד שהדבר הקשה לאמרו שנאמר דר' יוסי ב"ר חנינא וכולהו סוגיא ושקלא וטריא דהכא כולהו יהיו הולכים שלא אליבא דהלכתא דהא רוב גדולי הפוסקים הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל פה וכמו כן לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ב כולם פה אחד ושפה אחת דלא כר' יוחנן אלא דהלכתא כרב ותנא דבי מנשה דסחיטת שאר פירות חוץ מזתים וענבים אינו אסור אלא מדרבנן יעוין בספרן של צדיקים ז"ל הנ"ל. יציבא מילתא דהתוספות לקמן בדף קמ"ה שם בד"ה ור' יוחנן אמר כו' כתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהתם הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל דאף דריכת שאר פירות הוא אסור מדאורייתא יע"ש בתוספות ואם כן התוספות לשיטתייהו שטו בזה דשפיר אפשר לומר דר' יוסי ב"ר חנינא וכל הך שקלא וטריא דהכא סוברים כר' יוחנן אבל כבר כתבתי דגדולי הפוסקים ז"ל לא סבירא להו כן.
אבל זו היא שקשה ביותר על פירושם של התוספות הנ"ל דאם נאמר כפי פירושם הנ"ל אם כן יהיה מוכח מהך משנה דהשום והבוסר דתנא לה הכא. (ותנא לה גם כן בעדיות פרק שני משנה וא"ו וז"ל שלשה דברים אמר ר' ישמעאל ולא הודה לו ר' עקיבא. השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום וכו' יע"ש במשנה כולה). דבין ר' ישמעאל ובין ר' עקיבא תרווייהו סבירא להו דאפילו סחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן אסור מדאורייתא וחייבין עליהן. והיינו כר' יוחנן ולא כרב וסייעתו הנ"ל. רק דאליבא דר' יוסי ב"ר חנינא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא אם המשקין אתיא ממילא אם הוא אסור אם הוא מותר. ולר' אלעזר בן פדת בסוגיא דהכא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא. אם אמרינן מחוסרין שחיקה כמחוסרין דיכה דמיא או לא. וכמבואר בסוגיין אבל סוף סוף דבר זה כבר מוכח דגם שניהם בין ר' ישמעאל ובין ר' עקיבא כולהו סבירא להו דלא כרב וסייעתו הנ"ל אלא סוברים כר' יוחנן דאפילו על דריכת שאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן חייבים עליהם מדאורייתא. והנה כי כן קשה לענ"ד טובא מה זו סייעתא דמייתי הגמרא לקמן דף קמ"ה לרב מהך ברייתא דתנא דבי מנשה יע"ש בגמרא שהברייתא ההיא. היא רק ברייתא שאינה מפורסמת דלא אתנייה בי ר' חייא ור' אושעי' וגם לא היתה שגורה בפי רוב חכמי המדרש. ובא האות והמופת על זה שהרי אפילו רב גופא לא היה יודע מהך ברייתא דתנא דבי מנשה מדאמרה רב להך דינא משמיה דנפשיה ולא אמרה משמיה דתנא דבי מנשה. או דלפחות היה לו לומר הלכה כדתנא דבי מנשה. אלא ודאי צריכין לומר הוא הדבר אשר דברתי דאפילו רב גופא גם כן לא היה יודע מהך ברייתא דתנא דבי מנשה. והנה מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' הנ"ל שהיא משנה ערוכה וביותר דתנינן לה בבחירתא בעדיות פרק ומשנה הנ"ל ושני אבות העולם ר' ישמעאל ור' עקיבא אינהו סבירא להו כר' יוחנן וכאמור. אם כן בודאי אינהו עדיפי טפי טובא מהך ברייתא דתנא דבי מנשה דאייתי הגמרא תלמודו בידו. ולפחות היה להגמרא להקשות על רב מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' שהבאתי לעיל. ולשנויי עליה אמר לך רב אנא דאמרי כתנא דבי מנשה וכמו שהוא כן סוגיין דעלמא בכולהו תלמודא. גם היה לה להגמרא לאתויי סייעתא לר' יוחנן מהך משנה דהשום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' הנ"ל שהוא סיוע שיש בו ממש.
והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הנ"ל קשיא ליה למאור עינינו רש"י ז"ל על פירושם של התוס' בד"ה ר' ישמעאל הנ"ל. ולפיכך מיאן רש"י ז"ל לפרש כפירושם של התוספות שהבאתי לעיל. והוכרח לפרש כפי פירושו האמור לעיל. ור' יוסי ב"ר חנינא הוא דסבירא ליה דאפילו אליבא דבית הלל גם כן אמרינן דשביתת כלים הוא אסור מדאורייתא. דאין דבר זה שנאמר דאף בית הלל סבירא להו דשביתת כלים הוא דאוריי' מן הזרות והחידוש כל כך דהא גם רב יוסף סובר כן וכדלעיל. ודוק. כך עלתה במחשבה לפני בס"ד ליישב דברי רש"י ז"ל מקושיתם של התוספות הנ"ל דרש"י ז"ל אהני ליה שיטתיה וכנ"ל.
ב) אמנם אחרי מעט העיון והתבוננות בס"ד. אנכי הרואה כי תירוצינו זה שכתבנו בס"ד על שתי קושיות התוספות לעיל אות הקודם ליתא. והוא בהקדים מה שלכאורה קשה לענ"ד טובא על התוספות וגם על רבינו ז"ל. והוא דהא גם רבינו ז"ל לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ג פסק וז"ל והשום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת. ואם מחוסרים שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת. וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. הרי שלך לפניך דגם הוא ז"ל מפרש להך משנה של השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' כפי פירושם של התוספות מה שפירשו בהך משנה והבאתי פירושם לעיל באות הקודם. וכן כתב הרב המגיד ז"ל להדיא לעיל פרק שלישי הלכה ב' בד"ה וטוענין בקורות בית הבד וכו' וז"ל שדעת ההלכות ורבינו ז"ל הוא דיגמור דר' ישמעאל וכו' יע"ש במגיד משנה.
והנה רבינו ז"ל בעצמו ובכבודו פסק שם פרק הנ"ל הלכה י"ב וז"ל והסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק. לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם וכו' שמא יבוא לסחוט זתים וענבים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ועיין במגיד משנה שם. הרי מבואר להדיא דפסק כרב וכתנא דבי מנשה דמדאורייתא אינו אסור אלא דריכת זתים וענבים לבד. אבל דריכת תותים ורמונים אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה אטו זתים וענבים ודריכת וסחיטת שאר פירות מותר אפילו מדרבנן לכתחלה וכן סיים רבינו ז"ל שם להדיא וז"ל. אבל שאר פרישין ותפוחין ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. וכן להדיא פה ריש הלכה זו דאינו חייב מן התורה אלא על דריכת זתים וענבים בלבד ואין עוד.
והרי לפי פירושם של התוספות ורבינו ז"ל בהך משנה דעדיות השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' הנ"ל אות הקודם ראוי להם לפסוק להלכה כר' יוחנן ולא כרב וכתנא דבי מנשה. דהא זה כלל גדול בדין כל היכי דפליגי רב ור' יוחנן דהלכה כר' יוחנן. רק דהרא"ש ז"ל כתב בפרק חבית סימן רביעי דלכך אין הלכה כר' יוחנן בהך דהכא הואיל ורב וגם שמואל תרווייהו סבירא להו דלא כר' יוחנן. וכן תנא דבי מנשה סובר כרב ושמואל יע"ש בהרא"ש וכן כתב הרי"ף ז"ל וכן כתבו כמעט כל הפוסקים ז"ל טעם זה האמור.
ואולם הך טעם שכתבו הרא"ש ז"ל לפסוק דלא כר' יוחנן דאין איסור סחיטה דאוריי' אלא רק בזתים וענבים לחוד. דרב ושמואל הם רבים נגד ר' יוחנן ואין הלכה כר' יוחנן אלא נגד אחד מהם לא נגד שניהם יחד. אין הכלל הזה כלל מבורר. שהרי צא ולמד מדברי התוספות דשבת דף קמ"ה ע"א בד"ה ור' יוחנן אמר אחד וכו' ממה שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל וז"ל ופירוש רבינו חננאל דהלכה כר' יוחנן דקיימא לן כוותיה לגבי רב ושמואל וכו' עכ"ל התוספות. וכן מדברי התוספות בחולין דף צ"ז ע"א בד"ה אמר רבא וכו' מוכח דסבירא להו דאמרינן דהלכה כר' יוחנן אפילו היכי דפליגי עליו תרווייהו רב ושמואל יע"ש בתוספות. וכן כתב הרא"ש ז"ל גופא בשם רבינו חננאל ז"ל בפרק כירה קרוב לסוף סימן א' לענין תבשיל שבישל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו יע"ש בהרא"ש. והיינו דרבינו חננאל ז"ל לשיטתיה הוא דאזיל ושייט וכמו שכתבנו לעיל מזה משמו בשם התוספות דשבת. ועיין עוד בהרא"ש בפרק במה בהמה יוצאת סימן ה' שגם שם כתב דהלכה כר' יוחנן אפילו היכא דפליגי עליה רב וגם שמואל יע"ש בהרא"ש וכן כתב עוד בכמה מקומות עד שלדעתי נראה הדבר ברור דכל עיקר סמיכתו של הרא"ש וסייעתו ז"ל פה לענין דריכת תותים ורמונים ושאר פירות שאינן זתים וענבים לפסוק כר' יוחנן לא היתה על מה שרב ושמואל שניהם חולקים על ר' יוחנן ואין דבריו של אחד במקום שנים. אלא עיקר סמיכתו היתה על הך ברייתא דתנא דבי מנשה דהיא סוברת דלא כר' יוחנן אלא כרב ושמואל ולאפושי גברי קאתי קאמר נמי הא רב והא שמואל דסבירא להו גם כן כך.
ויהיה איך שיהיה הנה לפי פירושם של התוספות ורבינו ז"ל הנ"ל הרי ר' יוסי ב"ר חנינא ור' אלעזר בן פדת והך שקלא וטריא דהכא ונוסף עליהם שני עמודי התוך של התורה אשר כמעט כל המשניות והברייתות נשענות עליהם ועל תלמידיהם. הלא המה ר' ישמעאל ור' עקיבא כולהו סבירא להו כר' יוחנן לא כרב ושמואל והתנא דבי מנשה ואם כן אדרבא רבים במנין וגדולים בחכמה אשר אתו עמו של ר' יוחנן. מהנך תלתא קראי רב ושמואל ותנא דבי מנשה. ועוד דודאי אלימא טפי טובא המשנה מן הברייתא. ומכל שכן משנה דתנן בבחירתא והברייתא לא אתנייא אפי' בי רב חייא ורב אושעיא. ואם כן היה ראוי לרבינו ז"ל לפסוק כר' יוחנן וסייעתו ולא לפסוק כרב וסייעתו.
ולא זו בלבד אלא דאף גם זאת קשיא על התוספות דהתם לקמן דף קמ"ה ע"א בד"ה ור' יוחנן אמר אחד וכו' הנ"ל. והוא שהם היה להם להביא ראיה זו התם על מה שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דהלכה [כרבי יוחנן] נגד רב ושמואל בהך דסחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים שהוא אסור מדאורייתא. דהא שני אבות העולם ר' ישמעאל ור' עקיבא והמשנה וכל הנך אמוראי וסתמא דהגמרא השקלא וטריא הנ"ל כולם כאחד עונים ואומרים כר' יוחנן דאף סחיטת שום ובוסר ומלילות ושאר פירות כולם הם אסורים מדאורייתא. וראיה זו לפסוק כר' יוחנן היא יותר ראיה חזקה מהראיה ההיא שכתבו הם מכח הכלל דהלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל שעל הכלל הזה יש מקום ללון ולבעל דין לערער ולחלוק עליה וכאמור לעיל בשם הרא"ש ז"ל שהוא קרא עליה ערער מה שאכ"ן הראיה הנ"ל מר' ישמעאל ורע"ק שכמעט אין עליה תשובה לכאורה וצ"ע לכאורה.
ועוד קשה לענ"ד על התוספות הנ"ל מלבד מה שהקשיתי עליהם בשכבר לעיל באות הקודם. אף זו מן הקושיא דהא התוספות בעצמם ובכבודם כתבו שם בד"ה השום והבוסר וכו' וז"ל. למאי דקאמר בריש חבית (דף קמ"ד סוף ע"א) מודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות. ומייתי מדתניא סוחטין בפגעים ובעוזרדין אבל לא ברמונים. צריכין לומר דשום ובוסר יותר עשוין למשקה מפגעים ועוזרדין וכו' עכ"ל התוספות יע"ש והרי לפי שיטתם כל הסוגיא דהכא היא סוברת כר' יוחנן על סחיטת כל הפירות כולם. ומה דקאמר לקמן סוחטין בפגעים ובעוזרדין. הנה פירושו הוא אליבא דר' יוחנן דדוקא למתק הוא דשרי וכמבואר בסוגיא דהתם באר היטב יע"ש וגם זה צ"ע לכאורה.
ולפיכך הנראה לענ"ד בס"ד ברור בכוונתם של התוספות ורבינו ז"ל הוא דאינהו סבירא להו כרש"י ז"ל לקמן דף קמ"ד ע"ב בד"ה כרב חסדא וכו' דסבירא ליה דכל היכא דאחשביה להיות משקה מחייב עליה אפילו בשאר פירות שאינן זתים וענבים. שרש"י ז"ל כתב שם וז"ל כרב חסדא אף ע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשביה איהו הוי לדידיה משקה וכו' וחייב וכו' עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דרש"י ז"ל כתב דאפילו מדאורייתא הוא אסור אם איהו מחשביה למשקה. שהרי רש"י ז"ל כתב לשון וחייב וכנ"ל. והיינו דאם עשאהו בשוגג הרי הוא חייב חטאת ואם עשאהו במזיד הרי הוא חייב עליו סקילה. וכן נראה מדברי התוספות דהכא בד"ה השום והבוסר וכו' הנ"ל להמעיין בלשונם לפיכך שפיר הוי איסור דאורייתא הך דהשום והבוסר והמלילות. דהא הכא אחשביה למשקה שהרי לכך מטעין עליהם הקורות להכבידן ושיצא מהן משקין.
ויציבא מילתא כי לכאורה נראה דרבינו זצ"ל אינו סובר סברת רש"י האמורה לעיל מזה וכמבואר בספר הארוך בית יוסף א"ח בסימן ש"ך אבל בהא מיהא מודה רבינו ז"ל מה שכתב המגן אברהם בסימן האמור ס"ק א' דכל היכא דבמקצת מקומות או מקצת בני אדם מחשבין אותו למשקה מכח מה שיש להם מאותו מין הרבה כל כך עד שיש להם די לאכול לשבעה ועוד יש להם מותר הרבה מהמין ההוא לעשות ממנו גם כן משקה אף כי שבמקומות אחרים אין רגילים לעשות ממנו משקה מכח מה שאין להם מן הריבוי כל כך בהא מיהא ודאי מהני מה שהוא מחשב עליו לעשותו משקה להיותו נקרא בשם משקה וחייב עליו כשסחטו כמו שהוא חייב על דריכת זתים וענבים אף לדעת רבינו ז"ל ע"ש היטב במגן אברהם.
ואחרי כי כן הנה אפשר לומר דהך שום ומלילות הוא דומיא דבוסר דקתני בהדייהו והיינו שיש מקומות או יש בני אדם שיש להם מהם ריבוי כל כך עד שיש להם מהם די והותר לאכול לשבעה ויותיר ממנו מותר הרבה כדי לעשות ממנו משקה גם כן ולפיכך בכל מקום אף באותן המקומות שאין מן הריבוי כל כך מן השום והמלילות לעשות ממנו גם כן משקה מכל מקום הא מיהא אם האדם ההוא שסוחטן או מרסקן או דורכן דעתו הוא להיותו משקה והיינו שהוא חשבו למשקה ולעשותו משקה הנה מחשבתו אשר עשה מועלת ומשוי ליה משקה גמור וחייב עליו מדאורייתא כמו על דריכת זתים וענבים ואם כן אזדא להו בס"ד כל הקושיות שהקשינו לעיל אות הקודם ובאות זה על התוספות ורבינו ז"ל.
ולא זו בלבד אלא אף זו שאפשר לומר בס"ד לענ"ד בדעת רבינו ז"ל דהוא סובר דר' ישמעאל ור' עקיבא תרווייהו סבירא להו כר' אליעזר דאמר בשבת דף קמ"ה ע"ב דהמקיים קוצים בכרם דחייב דאליביה דידיה הא בודאי חייב אם איכא שום מקום שדרכן לעשותן משקים ועיין במגן אברהם בסימן וס"ק הנ"ל מה שכתב בזה ולא קשיא על רבינו ז"ל דאם כן מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שלא פסק להך דינא דר' אליעזר דין המקיים קוצים בכרם הנ"ל אף עפ"י דר' עקיבא ור' ישמעאל סבירא להו גם כן כוותיה דר' אליעזר לפי האמור דזה אינו קושיא דאיכא למימר בס"ד דהיינו טעמו ונימוקו של רבינו ז"ל הואיל ובר פלוגתיה דר' אליעזר בהך דינא דהמקיים קוצים בכרם נישנית בלשון חכמים משמע מזה דרבים טובא וכל חכמי המדרש כולם פה אחד חולקים על ר' אליעזר בהדין ההיא של המקיים קוצים בכלאים ואם כן מה יושיענו זה אם לאפושי גבר' דר' אליעזר לאו יחידאי הוא אלא דגם איכא עוד שתים ר"י ור"ע דסבירא להו כוותיה הנה שלשתן נגד כל חכמי ישראל הם רק יחידים נגד רבים גם ריהטא דהש"ס בהרבה מקומות הוא דלא כר' אליעזר ודוק.
והמורם מן האמור בס"ד כי לפי שכתבנו בס"ד אין הכרח לרש"י ז"ל להכריח מזה לפרש דלא כפירושם של התוספות שם בד"ה ר' ישמעאל כו' שהבאתי לעיל ריש אות הקודם דהא רש"י ז"ל איהו גופיה סבירא להו דכל היכא דאיהו אחשביה לעשות משקה ליכא מאן דפליג דאף רב ושמואל מודים דאפילו על סחיטת שאר פירות שאינן זתים וענבים הוא חייב עליהן מדאורייתא ואם כן אזדא לה וחלפה והלכה לה ההכרח שכתבנו בס"ד בסוף אות הקודם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש שלא כפירושם של התוס' הנ"ל וקמו גם נצבו ושפיר הקשו התוספות על רש"י ז"ל שתי קושיות האמורות לעיל בריש אות הקודם. ודוק היטב. ועיין לקמן אות רביעי כי שם כתבתי בס"ד ישוב אחר והכרח אחר שהיה לרש"י ז"ל הכא שלא לפרש כפירושם של התוספות הנ"ל תדרשנו משם.
ג) ומתיישבים אצלי בס"ד מתוך דבר הלכה האמור באות הקודם שתי קושיותיו של המגן אברהם בסימן רנ"ב סעיף ה' ס"ק י"ט מה שהקשה על הטור וז"ל בוסר ומלילות ונ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קיימא לן דסוחטין שאר פירות אפילו לכתחלה כו' וצ"ע דמכל מקום אי סחיט להו לא מחייב חטאת דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאיתא בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"כ הרמב"ם כו' ואם כן המשקין היוצאין מהן יהיו מותרים אפילו לא ריסקן כמו שכתבו התוספות בעצמם אחר כך (שם בדף י"ט ע"א בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמור כו' לפי פירושם הראשון) כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין (היוצאין מהן) מותרים ועוד קשה למה דילג הטור שום הנזכר בגמרא ונקט רק בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה כו' עכ"ל המג"א.
וראה זה מה שהמגן אברהם שם רוצה לתרץ על שתי קושיותיו האמורות אחרי העתרת המחילה מכבוד תורתו אני בעניי אומר אני בס"ד כי לענ"ד אינם נראים כלל וטובא יש לגמגם בהו וזה יצא ראשונה. דמה שכתב דבוסר הוא ענבים וממילא יש בהו איסור סחיטה מדאורייתא ולפיכך אם לא ריסקן מבעוד יום משקין היוצאין מהם הן אסורים כמו משקין שזבו יע"ש בגמרא. אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד לא כן אדוני דדוקא זתים וענבים הוא דקאמרי' דאיסור דריכתן הוא אסור מדאורייתא אבל אין בוסר בכלל ענבים ליאסר איסור מטעם זה מדאורייתא סחיטתן ודריכתן (אם לא מטעם שנכתוב בס"ד אנו בעניותינו לקמן בסמוך).
ואעידה לי שני עדים נאמנים האחד הוא התוספות בשבת דף י"ט ע"א בד"ה השום והבוסר כו' שכתבו וז"ל למאי דקאמר בריש חבית ומודים חכמים לר' יהודה בשאר פירות כו' שוחטין בפגעים ובעוזרדין אבל לא ברמונים צריכין לומר דשום ובוסר יותר עשוין למשקין מפגעים ועוזרדין כו' עכ"ל התוספות והרי שלך לפניך להדיא שכ' דבוסר אינו בכלל ענבים ואין בו איסור דאורייתא כלל רק דעדיפי מפגעים ועוזרדין ודינם כמו רמונים שיש בו רק איסור דרבנן לכל היותר.
והעד השני הוא מאור עינינו רש"י ז"ל בצחות לשונו הזהב שכתב שם דף קמ"ה סוף ע"א בד"ה דבר תורה וז"ל דבר תורה כלומר אסרה התורה מלאכה ודריכת זתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שארי דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו עכ"ל רש"י ז"ל הרי לך מבואר מדבריו הללו דהדבר תלוי דוקא במה דאורחייהו בהכי הוא דאסור מדאורייתא סחיטתן ודריכתן דזתים זה דרכם למו ואורחייהו הוא לדרכן ולהוציא מהן שמן למאור ולאכול ולשתותו וענבים אורחייהו בהכי הוא לדרכן ולהוציא מהן יין לשתות. משא"כ בוסר שאין זה דרכם לדורכן ולהוציא מהן משקין שהבוסר אינו רק כמו שאר פירות שאין תועלת המשקה היוצא הן משאר פירות והן מן הבוסר גדול ומפורסם כל כך כתועלת היוצא מן זתים וענבים ממשקה היוצא מהן צא ולמד מה שאמרו בגמרא דברכות דף ה' ע"ב וז"ל חוץ מן היין כו' מאי שנא יין אילימא משום דאישתני לעילויא אישתני לברכה. והרי שמן דאישתני לעילויא ולא אישתני לברכה כו' אמרי התם משום דלא אפשר היכי נברך כו' עכ"ל הגמרא הרי מבואר להדיא דהגמרא קורא לשתיהן למשקין היוצאין הן מן הזתים והן מן הענבים דאישתני לעילוי מה שאכ"ן בשאר כל המשקין היוצאין מן שאר כל הפירות דלא אישתני לעילוי ודבר דאשתני לעילוי דרכו לדרכו ולעשות ממנו משקין משא"כ דבר שאינו משתני לעילוי אין דרכן של בני אדם לדרכן ולעשות ממנו משקה והוא הדין נמי לבוסר שאין דרך בני אדם לדורכן לעשות ממנו משקה הואיל ואינו משתנה לעילויא והדבר הקשה לאמרו שהטור יחלק על רש"י והתוספות ז"ל מבלי ראיה ומבלי להביא' דעתם היפה כלל שכל זה אינו דרכו של הטור אדרבא ברוב המקומות מספרו הוא נמשך הרבה אחר אביו הרא"ש ז"ל ואחרי רבותינו בעלי התוספות ז"ל כידוע.
ואף גם מה שכתב המגן אברהם עוד דבמלילות איכא דאורייתא איסור כשמפרק אותו מן השבלים יע"ש במג"א עם האדון הסליחה כי גם בזה יש תשובה על דבריו מדברי התוספות דשבת דף י"ט ע"א בד"ה השום והבוסר כו' שהבאתי לעיל בסמוך שהם כתבו בהיפוך מדברי המגן אברהם אלא מלילות אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ציינו תחלת דבריהם גם על מלילות משמע מזה דקושיתם היא גם על מלילות ואעפ"י שלא נקטו בלשונם בתירוצם לתיבת מלילות יע"ש בתוספות.
ודעת התוספות הנ"ל היא דעת תורה ודעת נוטה דדוקא כשמפרק גרגרי החטה מן השבולת הוא דאיכא איסור דאורייתא שהוא דומיא דדש וכל תולדה בעינן שתהיה דומה להאב אבל לא כן הכא שאינו דומה להאב למלאכת דש שהוא מניח החטים בתוך השבלת אלא שהוא מרסקן ומניחן תחת הכובד כדי שיצא מהן לחותן. דבר זה לא מצינו בשום מקום בש"ס שיהיה חייב על זה שיהיה זה תולדה דדש ואינו דומה לחובל ודורך זתים וענבים וכמבואר מעצמו ואם נגזור שמא יוציא החטין מתוך השבלת היא גופה גזירה דרבנן ואינו אסור מדאורייתא כלל ומהיכי תיתי נגזור גזירה לגזירה מדעתינו גם הוא גזירה חדשה שלא מצינו אותה בשום מקום בש"ס וקשה הדבר לגזור גזרות חדשות אחרי סתימת התלמוד ואדרבה מצאנו וראינו ההיפוך מזה בש"ס. והוא דאפילו להוציא הגרגרים מן השבולת מותר אפילו בשבת לפחות על ידי שינוי במלילה. וביום טוב הוא מותר אפילו בלא שינוי וכמו שפסק כן להדיא רבינו ז"ל לקמן פרק אחד ועשרים הלכה י"ד ועיין במגיד משנה שם מה שכתב בזה וכן פסק הטור א"ח והש"ע בסימן שי"ט סעיף וא"ו ועיין שם בהגהות מרן הרמ"א ז"ל ובטורי זהב שם ס"ק ד' ובמגן אברהם שם ס"ק חי"ת. מלבד דאדרבא מזה יש ראיה דלא גזרינן הך גזירה הנ"ל דהא על ידי שינוי מותר. אף זו דהכא שעושה על ידי טעינת הכובד שעליהן אין לך שינוי גדול מזה. ודוק.
איברא מה שיראה לענ"ד בס"ד בישוב שתי קושיותיו של המגן אברהם האמורים לעיל הוא עפ"י דברי המגן אברהם עצמו. והוא דישוב קושיתו הראשונה האמורה לעיל מה שהקשה דהא אין כאן איסור דאורייתא כלל אף אם הוא סחטו ודרכו בידים ואין ראוי ליאסר את משקין היוצאין מהם וכדלעיל. זה אינו קושיא. דהא כבר כתבתי בס"ד לעיל אות הקודם דדעת רש"י ז"ל והתוספות והמגן אברהם בריש סימן ש"כ דכל היכא דהסוחט הזה הוא דאחשביה להיות משקה וביותר היכא דאיכא עיר אחת שדרכה בכך לעשותו משקה ששם גדלים הרבה מהמין ההוא עד שלרבותם עושים ממנו משקה אז אפילו בשאר פירות שאינן זתים וענבים גם כן הדורכן או הסוחטן חייב עליהן מדאורייתא לכולי עלמא אם גם הוא אחשביה למשקין וליכא מאן דפליג בהא ואפילו רבינו וסייעתו ז"ל גם כן מודים לזה. ועיין בתוספות דשבת דף י"ט ע"א בד"ה והשום והבוסר והמלילות וכו' כתבו וז"ל ומיהו התם מסיק דתרדין אף ע"ג דלאו בני סחיטה נינהו הואיל ואחשבינהו הוה ליה משקין וכו' עכ"ל התוספות. ומעתה הנה כי כן צא ולמד דכל הנך דהיינו שום ובוסר ומלילות שבאותו מקום שהם גדלים הרבה. הנה שם עושים מהם גם כן משקה. והוא גם הוא אף שהוא עתה במקום שאין גדלים מהם כל כך הרבה שאין דרך בני אותו המקום לעשות מהם משקה. אבל הא מיהא הוא חושב לעשות אותן משקה אף במקום הזה. ממילא הנה הוא חייב על סחיטתן ודריכתן של שום ובוסר ומלילות אפילו מדאורייתא. ואיפו זאת שפיר אסור משקין היוצאין מהן משום משקין שזבו דשפיר שייך למיגזר ביה כמו בכל משקין שזבו אטו סחיטה דאורייתא. דהיינו שיסחוט בידים ויתכוון לעשות מהן משקה וכנ"ל ואזדא לה בס"ד הקושיא הראשונה של המגן אברהם הנ"ל ודוק.
אבל מה שהקשה המגן אברהם עוד דלמה זה השמיט הטור שום ולא נקט בלשונו אלא בוסר ומלילות בסימן רנ"ב. ואילו לקמן בסימן שכ"א נקט בלשונו גם שלשתן שום ובוסר ומלילות. אני אומר בס"ד ליישב גם כן עפ"י דברי המגן אברהם עצמו. והוא דהמג"א בסימן ש"ך סוף ס"ק א' כתב וז"ל. נ"ל דהיכא דאינו סוחטו אלא לטבל בו המאכל דשרי דלא מיקרי משקה וכו' עכ"ל המג"א. ודבריו לקוחים מדברי השבולי לקט שהביא מרן ז"ל שם בספרו הארוך בית יוסף על דין סחיטת הלימוניש. ומדברי הרא"ש ז"ל בתשובה כלל שנים ועשרים סימן ב' יע"ש בב"י.
והנה רש"י ז"ל שם בדף י"ט ע"א בד"ה בוסר וכו' ובד"ה מלילות וכו' כתב וז"ל בוסר וענבים כשהן דקים מוציא מהן משקה לטבל בו בשר וכו' מלילות. שבולין שלא בישלו כל צרכן מרסקן וכו' ומשקה זב מהן ומטבל בו. עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דהוא ז"ל כתב דבוסר ומלילות משקה היוצא מהן דרך בני אדם הוא להוציאן ולדרכן משום צורך המאכל לטבל בו את האוכל אשר יאכל לא לשתותן כך בעינא שאין זה דרך בני אדם. אבל לא כן הטור בסימן רנ"ב כתב וז"ל. וכן בוסר ומלילות שנתרסקו מבעוד יום וטוען עליהן להוציא מהן משקין וכו' עכ"ל הטור. הנה הטור נשמר ולא כתב להוציא מהן משקין לטבל בהן לכל אשר יאכל. אלא הוא ז"ל כתב סתם להוציא מהן משקין וכו' וכאמור. והיינו דהטור סובר דגם המשקין היוצאין מן הבוסר והמלילות ראוים הם גם כן לשתותן כך בלא טיבול. ודרך בני אדם לסוחטן ולדרכן כך לעשות מהם משקה לשתותו כך בלי שום טיבול כלל וכלל.
אמנם על שום לא פירש לא הטור ולא רש"י ז"ל שום דבר. אבל החוש יתן עדיו ויצדקני שהמשקה היוצא מן השום אינו ראוי לשתותו בפני עצמו ואין דרך בני אדם לדרכן ולסחטן בשביל כך להוציא מהן משקין לשתותו בעינא כך אלא דרך בני אדם הוא להוציא מהן המשקה כדי לטבל בו המאכל או כדי לערבו בתוך המאכל. ולפי זה גבי שום אין המשקה היוצא ממנו אסור משום משקין שזבו שהרי אפילו הסחיטה עצמו מותר כיון שהמשקה היוצא ממנו הוא רק למאכל לצורך אוכל נפש השום הוא כאוכל ואינו כח שום משקה וכדברי המגן אברהם בשם תשובת הרא"ש ז"ל ובשם ספר שבולי הלקט האמור לעיל אבל משקין היוצאין מן הבוסר ומן המלילות שפיר אסור משום משקין שזבו דגזרינן שמא יסחוט או ידרוך בידים דהא אם הוא סחטן בידיו להנך בוסר ומלילות היה עושה בזה איסור דאורייתא שהרי הוא אחשביה למשקה וגם הא יש מקומות בעולם היכא שהם גדילים שם הרבה שרגילין לעשות מהן משקה לשתותו כך בעינא דאז אף אם הוא במקום שאין גדילים שם הרבה מכל מקום כיון דאיהו אחשביה למשקה לשתותו כך בעינא אהני ליה מחשבתו לעשותו משקה גמור וכמו שכתבנו בס"ד לעיל. והרי לפי דעת רבינו הטור ז"ל דקאמינן אליביה השתא אינו סוחט המשקה מן הבוסר ומן המלילות בשביל צורך אכילה דהיינו בשביל כדי לטבל בו את המאכל או בשביל כדי לערבו בתוך המאכל שעל ידי כן נאמר שהמשקה ההוא היוצא מהם אינו נחשב למשקה אלא כי הוא זה נחשב לאוכל. אלא כי הוא סוחטו לצורך שתיה ושפיר נחשב למשקה לדעת הטור הנ"ל.
ובאמת הטור לא פירש להך משנה של השום והבוסר והמלילות שריסקן וכו' כפי פירושם הראשון של התוספות הכא בדף י"ט ע"א בד"ה ר' ישמעאל אומר יגמר וכו' לענין משקין היוצא מהן אם ה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |