משנה למלך/מלווה ולווה/טו

משנה למלך ‏ מלווה ולווה טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המלוה את חבירו בעדים וכו'. כתב הר"ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ"ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשא"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים כו' כמ"ש בכ"מ. ויש להשיב על זה דאי טעמא הוי הכי כי א"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר פרעתיך בפני שנים אחרים והלכו או מתו יהא נאמן כיון דלא שייך אנן סהדי ואי מטעם שיעבוד ניחא. ועוד יש ללמוד מדברי הר"ן דאם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ופרע מקצתו בינו לבינו והמלוה מודה דלפי טעם זה אם נחלקו בשארית המלוה וטען הלוה דפרע אח"כ כל החוב בינו לבינו נאמן שכבר נתבטל הטעם דאין עשוי הלוה לפרעו שלא בעדים ובכה"ג כתבו רבוותא ז"ל בקובע זמן לחבירו ונתברר שפרע קצתו בגו זמניה אע"פ שתבע המלוה השאר בגו זמניה נאמן הלוה לומר פרעתי שכבר איבטיל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו שהרי פרע מקצתו בגו זמניה. האומר לחבירו בשעת הלואה אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה ואמר לא אפרע אלא שלא בעדים לדעת רבינו ז"ל צריך לפורעו בעדים וכן הוא דעת הר"י ן' מיגאש והרמב"ן והרשב"א והרמ"ה והר"ן אך להרא"ש כל שהלוה מוחה אפילו בשעת הלואה מחאתו מחאה כנ"ל מוכרח מדבריו בפרק שבועת הדיינין והיכא דשתיק בשעת הלואה אליבא דכ"ע תנאו קיים ואין בזה חולק. והיכא דהתנה לאחר הלואה ומיחה הלוה דעת רבינו שאין מחאתו כלום וכן הוא דעת הר"י ן' מיגאש והרשב"א והרמ"ה והר"ן אך הרמב"ן כתב שמחאתו מחאה וכן הוא דעת הרא"ש מכ"ש דחלוקה ראשונה. והיכא דהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה אליבא דכ"ע תנאו קיים חוץ מהרא"ש דס"ל דשתיקה דלאחר הלואה לא הוי כקבלה. והיכא דנתחייב לחבירו בב"ד והתרה בו אל תפרעני אלא בעדים והלוה מיחה כתב הרא"ש שהתראתו התראה ונ"ל שסברא זאת מוסכמת מהכל ואף הרמב"ן יודה בזה. ולפי מה שכתבנו נ"ל דבחלוקה הראשונה והד' אין הלוה יכול לומר קים לי כיון שהוא יחיד אך בחלוקה הג' יכול לומר קים לי כהרמב"ן והרא"ש שוב ראיתי לר' ירוחם נ"ג ח"ב שכתב בשם התוס' כסברת הרא"ש ז"ל ולפי זה בכל החלוקות יכול לומר קים לי עוד דקדקתי בדברי ר' ירוחם שלא הבין בדברי רבינו כסברת ה"ה דה"ה ז"ל הבין דאפילו במיחה הלוה ואפילו שהתנה לאחר הלואה אין במחאתו כלום ואילו מדברי רי"ו נראה דרבינו בשתק הלוה מיירי שהרי אחר שהביא דבריו כתב והרשב"א כתב אפילו לאחר ההלואה יכול להתנות כך אפילו שלא ירצה הלוה לשעבד עצמו לכך משום עבד לוה ע"כ ולפי זה אפשר דבחלוקה הראשונה ס"ל לרבינו כהרא"ש שהרי רבינו לא מיירי אלא בשתק הלוה אבל כל שמיחה אפשר דס"ל דמחאתו מחאה ואפילו בשעת הלואה כסברת הרא"ש והרב בעל ש"ך כתב דמפשט דברי רבינו לא משמע דמיירי אפילו במיחה הלוה אלא בשתק ולא ידעתי למה לא נסתייע מדברי רי"ו שגם הוא הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק שוב ראיתי להבעה"ת בשער נ"ה ח"ב סי' א' כתב בסתם שתנאי זה מהני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולא ביאר לנו אם אפילו כשמיחה הלוה אי מהני התנאי ואי איתא דהכי ס"ל הוה ליה לפרושי ומדכתב בסתם משמע דלא אתא לאשמועינן אלא דהתנאי מהני אפי' לאחר הלואה ואפילו שתק הלוה נגד סברת הרא"ש אבל כשמיחה הלוה ובפרט לאחר הלואה אפשר דס"ל כהרמב"ן ואם הרב היה חולק על הרמב"ן היה לו להביא סברת הרמב"ן כמנהגו בכל המקומות שמביא סברת הרמב"ן ולפי זה אף הר"י ן' מיגאש הכי ס"ל שהרי כתב שם בסוף הסי' וכן היא סברת ן' מיגאש וכ"כ הש"ך שאפשר שהר"י ן' מיגאש לא כתב אלא כדברי רבינו ולפי מ"ש שרי"ו הבין בדברי רבינו דמיירי בשתק ה"ה שיסבור כן בסברת הר"י ן' מיגאש ולדעתי גם בעה"ת הוא מסברא זו וראיתי למהרש"ך ח"ב סי' י"א שכתב שרוב המפרשים כתבו שבין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו לאחר הלואה ואפילו לא קיבל עליו הלוה צריך לפרוע לו בעדים ולפי מ"ש הרמב"ן והרא"ש והטור הם חולקים על סברא זו ולפי סברת רי"ו ובעה"ת אף רבינו והר"י ן' מיגאש ס"ל כהרמב"ן ולפי זה רוב המפרשים ס"ל דמהני מחאה כשהתנה לאחר הלואה. ודע שכל מה שטרחנו למצוא חבר לסברת הרא"ש בחלוקה הא' והד' הוא לסברת מרן שכתב בסימן ע"ז דהרא"ש ורבינו יעקב כת אחת הם דלעולם רבינו יעקב ז"ל אזיל בשיטת אביו אך לפי מה שעלתה הסכמת אחרוני זמנינו דהרא"ש והטור חשיבי תרי כתות פשיטא דבכל החלוקות יכול לומר קים לי כהרא"ש והטור שהסכים לסברת אביו וכ"כ הר"ב כנה"ג בסימן ע' בהגהת ב"י אות י"א ונראה מדבריו שלא ראה דברי רי"ו שכתב בשם התוס' כסברת הרא"ש ולפי זה פשיטא שבכל החלוקות יכול לומר קים לי ועיין בספר ראש יוסף שכתב דמדברי רבינו אין הכרח שיחלוק על הרמב"ן דאפשר דמיירי בשתק הלוה וכבר כתבנו לעיל שגם ר' ירוחם הכי ס"ל בדעת רבינו עוד נראה מדברי מהר"י איסקאפה שאין בין הרמב"ן והרא"ש מחלוקת אלא בשתק לאחר הלואה. ולדידי עוד נחלקו בהתנה בשעת הלואה והלוה מיחה דלהרמב"ן אין מחאתו כלום ולהרא"ש מחאתו מחאה ולדידי מחלוקת זה הוא מוכרח מדבריהם ולמאן דס"ל דרבינו מיירי בשתק הלוה אפשר דבמיחה יסבור כהרא"ש דאפילו התנה בשעת הלואה כל שמיחה הלוה מחאתו מחאה ואין בין רבינו והרא"ש אלא כשהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה ומ"מ אליבא דכ"ע הרמב"ן והרא"ש בתרתי פליגי בהתנה בשעת הלואה ומיחה הלוה ובהתנה לאחר הלואה ושתק הלוה:

ג

התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן כו'. מ"ש ה"ה וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע כו' יש לדקדק דמה בין נאמנות המלוה לנאמנות הלוה שהרי כתב רבינו בסמוך דאם האמין המלוה ללוה במלוה בשטר וטען פרעתי דנאמן בשבועה וגבי לוה שהאמין למלוה כתב כאן שנוטל המלוה בלא שבועה דהרי כמו שבלא נאמנותו לא היה נוטל אפילו בשבועה כן הלוה לא היה נאמן אפילו בשבועה ויש לתרץ וקל להבין ועיין בבעה"ת שער נ"ז ח"א עיין בתשובת הרא"ש כלל ע"א סי' ה' במ"ש אבל אם טוען שמעון על יהודה נתתי לך ו' זהובים כו' שדברים מגומגמים הם גם מ"ש למעלה בענין סטראי וגם מ"ש לעיל אפי' הודה יהודה אינם מובנים בעיני:

ד

התנה עליו שיהיה המלוה נאמן כו'. לא ידעתי מה זה שכתב רבינו או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה כו' דמאי איריא שלא בפני הלוה או בפני הלוה דכל עצמו לא בא אלא לומר דהודאה מילתא אחריתי היא ולא נכנס בתנאי הנאמנות ודו"ק. ויש ליישב בדוחק שהכוונה אפילו שלא בפני הלוה ולא אמרינן שלא להשביע את עצמו הודה שלא נאמר אלא גבי נתבע אבל לא גבי תובע ודו"ק:

ה

הרי שפרעו וטען המלוה כו'. עיין בפ"ו מהלכות טוען בבא המתחלת מנה הלויתיך וכפר כו' ובמ"ש שם ה"ה שנראה שיש סתירה לדבריו ממ"ש רבינו כאן ושם יישבתי דבריו ודו"ק. ומ"ש ה"ה זה דעת רבינו וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי פירוש דבריו הוא דאיכא מ"ד דחוזר אחר שפרעו ותובעו הלוה בעדים אלו ונפרע מן המלוה והכריח ה"ה כדברי רבינו דאין כאן אלא עסק שבועה דאי מהני עדותם להוציא מן המלוה אח"כ הוי הפוכי מטרתא ודו"ק:

ז

אבל אם בא לגבות מיורשיו ישבע כו'. עיין בתשובות הריב"ש סי' תצ"ד במ"ש וזאת תשובתי בענין נאמנות אם מועיל מן היורשים כו' ועיין בסי' קס"ט ותצ"א דמשמע דלא הכריח דלא מהני נאמנות גבי יורשים אלא היכא דמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דלא דיינינן תרי קולי וכסברת חכמי נרבונא שהביא הרז"ה אבל היכא שהמלוה חי פטר אותו משבועה מטעם דרוב הפוסקים ס"ל דנאמנות מועיל לגבי יורשים וצ"ע: בא לגבות מן הלוקח כו'. בתשובת הרא"ש כלל ע"א סי' ח' כתב דבשבועת לקוחות לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה וע"ש בסי' ו' דסותר דבריו אלו וצ"ע והרמב"ן ז"ל כפי מ"ש ה"ה סובר בדעת רבינו דאין נאמנות מועילה לגבי לקוחות אפילו קדם הנאמנות לשיעבוד וקשה דמה בין זה למ"ש ה"ה בשמו בהלכות אישות גבי שליח שהביא גט ואמר בנו"נ שגובה כתובתה דמספר כתובתה נלמוד שכתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך והרי תנאי זה דומה לנאמנות וגבי נאמנות אינו מועיל ואמאי מועיל לגבי כתובה אצל לקוחות תנאי לכשתנשאי כיון דבלאו הכי לא היתה גובה בעדות השליח וי"ל דשאני תנאי דלכשתנשאי לאחר דהתם משום קביעות זמן הוא שהבעל קבע זמן הפרעון דכשיבא השליח ויאמר שגירשה בעלה או יבא עד אחד ויאמר שמת אותו זמן קבע לפרעון והו"ל כאילו התנה בכתובתה שכל זמן שרוצה לגבות כתובה בחיי הבעל שתגבה דגביא ממשעבדי משא"כ גבי נאמנות דלא שייך ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף