מפתח/נדה/נח/ב

מפתח נדה נח ב

נח:

ותולה בכ"ד וכו'.

ק' מלעיל ה. דכתם מטמא למפרע וכר"מ שהחמיר בכתמים, והיאך הכא מקילי', וצ"ל דהתם לטהרות דחמיר והכא לבעלה. ערוה"ש סימן ק"צ סכ"א. ועי' משנ"ת להלן בד"ה אמר ר"ה כגריס.

אי תלי' בדם הנמצא על עד הבדיקה, או דהוי ספק דאו' ומשו"ה לא תלי', מו"מ אי בדיקת עד הוי ספק דאו', מו"מ אי אף אי נימא דהוא סד"א, מ"מ תלי'. עי' סד"ט סימן קפ"ג סק"ב, [שהוכיח דהוא סד"א, ומ"מ כ' דתלי' היכא דאפשר למיתלי, ועי' ב"י סימן ק"צ, וט"ז שם סקכ"ג], וע"ע בסד"ט סימן ק"צ סוסק"א, וע"ע חוו"ד סימן ק"צ סק"א, ובחכמ"א בבינ"א כלל קי"ג סימן ח'. וע"ע שו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ט אות ו', [דאף לדידן דהוי סד"א, מ"מ חזי לאיצטרופי לס"ס]. ובעיקר הענין אי בדיקת עד הוי ספק דאו', או אפי' ודאי דאו', עי' רשב"א במשמרת הבית י"ח ב', דבדיקת עד טמאה מדאו' דתלי' דטעתה בהרגשת עד, וכ"מ משו"ת נטע שעשועים סימן כ"א, [אך יעויין שם דכשאומרת ברי לי שלא הרגשתי, אין טמאה מדאו']. וכ"כ לחו"ש קפ"ג סק"ב, וסימן ק"צ שמלה סק"ב כהנטע שעשועים, ושכ"ד הרמב"ן. וכ"מ משו"ת תפארת צבי סימן ל'. וכ"מ משו"ת הרי בשמים מהדו"ת סימן קכ"א ד"ה והנה עפ"י. וכ"מ בשו"ת שערי צדק יו"ד סימן קכ"ח. ובשו"ת לבושי מרדכי קמא יו"ד ס"ס קכ"א. ועי' שו"ת הר צבי יו"ד סימן קנ"ב. ועי' בסד"ט סימן קפ"ג סק"ב דהוי ספקא דאו'. וכ"מ בכרו"פ בתפא"י רס"י קפ"ג, ובשו"ע הגר"ז סימן קפ"ג, בקו"א סוסק"ב, ד"ה הנה. וכ"מ בשו"ת רע"א סימן ס"ב ד"ה עכ"פ. וע"ע שו"ת צ"צ סימן צ"ח אות ו'. ובשו"ת שערי ציון ח"א סימן כ"ו. וע"ע פלתי קפ"ג סק"ב, סד"ט שם. חוו"ד סימן ק"צ סק"א. חת"ס שם ס"א. וע"ע חכמ"א כלל בבינ"א קי"ג סימן ח'. בינ"א אות ה'. ועייש"ע בשו"ת הגרע"א מהדו"ק סימן ס"ב, [מה שדן בראיית הכרו"פ מההגמ"י, וכן עי' בבינ"א כלל קי"ג שם]. וע"ע שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב סימן ס"א, [שכ' כדעת הנטע שעשועים הנ"ל]. וכ"כ בשו"ת גבעת שאול סימן ס"ז. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל נ"ז: ד"ה בבשרה עד שתרגיש. וד"ה לעולם דארגישה.

אי תלי' בכתם בתוך ג' ימים הראשונים לספירתה, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' ס' התרומה סימן צ"ב [יעויין שם דלא תלי']. אולם בש"ע סימן ק"צ סמ"ד פליג, ועי' ב"י שם. ועי' תרוה"ד סימן רמ"ט, [ויעויין שם בשם ס' התרומה ומרדכי בהל' נדה דף ש"ל ע"ג, סימן תשל"ז, והגהמ"י איסו"ב פ"ט אות ז']. וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"א סימן ט"ו. ועי' סד"ט סימן קצ"ו סקל"ד, [דאין לחומרת התרומה מקור בש"ס]. ועי' דרכי משה הקצר שם, ויעויין שם מש"ה מתוה"א ב"ז ש"ד, והו' בב"י שם. וכן עי' בשו"ת ישיב משה ח"א סימן רמ"ב. וע"ע או"ש איסו"ב פ"ט הכ"ט. שו"ת יד יוסף [שטרסברג] יו"ד סימן ע"ה. שו"ת שואל ונשאל ח"ד סימן צ'. ס' מנחת כהן ח"א דף קי"ט ע"ב, זכרי כהונה מע' כ' אות ג'.

מו"מ בד' הרמב"ן לעיל ה. דהפס"ט מעלה האשה מחזקת טומאה לחזקת טהרה. וכ"כ הרשב"א שם בשמו, ובתוה"ב ב"ז ש"ה, הו' בב"י סימן ק"צ ד"ה בדקה חלוקה, ובמאירי שם, וכן העלה החוו"ד סימן קפ"ז, ויעויין שם לדחות דהנודע ביהודה בזה. וע"ע בשו"ת אבן שתיה סימן נ"ה משכ"ב. ועי' רשב"א לעיל ה., וכ"כ בס' האשכול עמ' ק"ח. ועי' חכמ"א בבינ"א כלל קי"ג סימן י'. שו"ת מאיר נתיבים סימן נ"ז. שו"ת ברית אברהם סימן נ"ז. שו"ת חסד לאברהם ס"ס נ"ב.

אי שרי להכניס עצמה לכתחילה לספק תלייה. מי נדה לקמן ס"ו. ד"ה ובני, הו"ד בפתחא זוטא סק"צ סקכ"א ד"ה והנה, [יעויין שם להסתפק בזה]. ועי' טהרת ישראל שם סנ"ז. בדי השלחן שם ס"ק קצ"ז.

תולין אפי' בכתם שנמצא בשעת וסתה. רמ"א סימן קפ"ז סוס"ה. ש"ך שם סקכ"ז. ביאור הגר"א שם סקי"ז.

עד כגריס וכו'.

מדנקט עד כגריס אחר ששנה דתולה בכ"ד, מדוקדק דתלייה בכתמים שווה לתלייה במאכולת, דתרווייהו אמרי' רק בנמצא על חלוקה, וכשי' הרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ו] דכתם בבשרה כל שהוא טמאה. ערוה"ש סימן ק"צ סכ"ט. ובעיקר שי' הרמב"ם והמו"מ בזה, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: בד"ה על בשרה.

שאני התם דאיכא סלע יתירה.

ק' אמאי' לא תלי' דיש בכ"א חצי סלע ציפור וחצי סלע מאכולת, ותרוייהו טהורות. פרישה סימן ק"צ סקכ"ב. כרתי שם סקי"ד. סד"ט שם סק"י ד"ה ובספר. שערי דעה שם סק"ז.

י"ל דחצי הוי יותר משיעור גריס. פרישה שם. כרתי שם.

י"ל [עפ"י שי' הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו], דבנמצא על בשרה טמאה בפחות מכגריס, והכא מיירי בכה"ג. סד"ט שם.

י"ל דמיירי בנתעסקה בדם ציפור שחורה ובדם שאינו אדום דל"ש לתלות במאכולת, [כמבואר בראב"ד שער הכתמים בסופו סימן ד', ודלא כהמעיל צדקה סימן כ' ד"ה והיותר]. סד"ט שם. ובעיקר פלוגתת המעיל צדקה וסד"ט, עי' משנ"ת להלן בד"ה ואע"פ שלא הרגה, וד"ה כגריס, משנת"ב.

י"ל דאפשר דהתנא ס"ל כמ"ד לקמן דאין תולין במאכולת אא"כ הרגה. סד"ט שם.

י"ל דזה רחוק דיזדמן לתרווייהו בשוה חצי סלע וחצי סלע מאכולת. שערי דעה שם. שערי טהרה שם תשו' נ"ב.

לבשה ג' חלוקין הבדוקין וכו' תולה.

טעם החילוק בין חלוק התחתון לבשרה. תוס' נ"ז: ד"ה על בשרה.

ק' מ"ש חלוק תחתון מבשרה. תוס' שם. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקי"ג, [יעויין שם דקו' זו גופא נכללת בקו' המקשן בגמ'].

י"ל דחלוק לפעמים מגלה, משא"כ בשרה. תוס' שם.

מוכח מהתוס', דבגוונא שגילתה בשרה, תלי' בשש"ט ולא בגופה, אף דהוי ספק השקול. ועי' ערוה"ש סימן ק"צ סנ"ג [דלהתוס' טמאה, וצ"ב]. ובעיקר הענין לגבי גילתה בשרה, עי' משנ"ת לעיל בתוס' שם, ובגמ' שם בד"ה על בשרה מגופה.

י"ל באופ"א, דודאי דם יכול לבא מבחוץ על גופה, ואעפ"כ תלי' להחמיר דרגל"ד שבא מגופה, משא"כ בנמצא על חלוקה התחתון. רשב"א נ"ז: ד"ה ואיבעית, ועיי"ש בד"ה הרואה, [ונ"מ דלפי' התוס', בנמצא על בשרה והצד הפנימי של חלוקה, טמאה דל"ש לבוא מבחוץ, ולהרשב"א טהורה, משום דליכא רגל"ד, וכ"פ השו"ע סימן ק"צ סי"ב].

הוכחה ליסוד הרשב"א, מטיפין טיפין דעל חלוקה אין מצטרפין ובבשרה מצטרפין, [לעיל בע"א]. רשב"א שם.

מו"מ בישנה ע"ג ב' כרים, ומצאה כתם על התחתון. שו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קפ"ג. וכעי"ז בשיירי טהרה סימן ק"צ תשו' כ"ז, והו' בדעת תורה סי"א. וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ה ד"ה ודע.

מו"מ אי בזה"ז א"א שיבוא דם לבגד העליון אפי' במתכוין, משא"כ בזמן הגמ' שהיו הבגדים פתוחים מבית הצואר ולמטה. שו"ת פנים מאירות שם. שיירי טהרה שם. סד"ט שם.

שחטה בהמה.

בדין שחיטת אשה לכתחילה. עי' מעדני יו"ט אות ר'. משחת אהרן אספ"ז עמ' נ"ד.

הרגה מאכולת וכו'.

מהך מ"ד חזי' דתלייה במאכולת גריעא משאר תליות. פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ ח"ה אות כ"ה, כ"ו.

אי תלייה במאכולת עדיפא משאר תליות או איפכא. עי' שו"ת רמ"א סימן צ"ז דעדיפא משאר תליות [דשכיחא טפי]. שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה ועפ"ז. שו"ע הגר"ז קו"א סימן קפ"ז סק"ה. חת"ס יו"ד סימן ק"פ. וכ"מ בבינת אדם כלל קי"ג ס"ז י"א, בדעת התרוה"ד סימן רמ"ו. אולם עי' פרדס רימונים שם איפכא. וכ"מ בחי' הר"א לעיל י"ד. ד"ה הא.

רחב"א אומר וכו'.

אי הלכה כרחב"א. עי' רמב"ם בפיה"מ דאין הלכה כרחב"א. וכ"כ הרע"ב שם. ועי' תויו"ט שם, [יעויין שם להק' דבהל' איסו"ב פ"ט הכ"ג, פ' הרמב"ם, דתולה במאכולת שמא הרגה, ועי' נחל אשכול עמ' 100 הע' י"ב, ליישב דהר"מ פ' כרחב"א דאם לא הרגה מאכולת תולין עד כגריס, ופ' דלא כדבריו, דאם הרגשה אין תולין יותר מכגריס]. ועי' מקור מים חיים יו"ד סק"צ סי"ז. לחו"ש שם סקכ"ב. ערוך לנר נדה נ"ט. ד"ה בתוס' היו בה. פתחי נדה שם. ליקוטי הלכות נדה כ"ט. עין משפט אות ו'. וע"ע מסכנות נפתלי על המשניות פ"ח מ"ב. חזון יחזקאל סופ"ו.

לדעת הרמב"ם, רחב"א ורבנן פליגי בתרתי, חדא לגבי לא הרגה, אי תולה עד כגריס, ולגבי הרגה אי תולה ביותר מכגריס, דקדוק לזה, מו"מ וביאור לפי"ז. נחל אשכול שם.

אבל לטהרות אין תולין אא"כ הרגה אף בפחות מכגריס. ערוה"ש סימן ק"צ סכ"א. ועי' בד"ה אמר ר"ה כגריס.

בכגריס מצומצם, אי תולין אע"פ שלא הרגה, מו"מ בזה. צ"פ איסו"ב פ"ד הי"ט.

בטעם פסק הרמב"ם בהל' לחומרא. תויו"ט שם. מקור מים חיים יו"ד סק"צ סי"ז. לחו"ש שם סקכ"ב. ערוך לנר נדה נ"ט. ד"ה בתוס' היו בה. פתחי נדה שם. ליקוטי הלכות נדה כ"ט. עין משפט אות ו'. וע"ע מסכנות נפתלי על המשניות פ"ח מ"ב. חזון יחזקאל סופ"ו.

ואע"פ שלא הרגה.

אי תלי' במאכולת אע"פ שאינה יודעת אם הרגה, או אפי' ביודעת ודאי שלא הרגה. עי' שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה והיותר, סימן כ"ז ד"ה והנה. עי' סד"ט סימן ק"צ סקס"א.

נידון זה תלי' אי בכתם פחות מכגריס שהוא ודאי מגופה גזרו בו רבנן או לא, דלהסוברים דלא גזרו, א"כ ביודעת שלא הרגה נמי תלי' במאכולת, משא"כ להחולקים. ועי' שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה והיותר, סימן כ"ז ד"ה והנה, דלא גזרו כתמים בפחות מגריס בכה"ג, והו' בסד"ט סימן ק"צ סקס"א, ויעויין שם דכ"מ באורח מישור סימן ק"צ סק"א. וכ"מ מלש' הטור סימן ק"צ. ולפי"ז ביודעת שלא הרגה נמי תלי' במאכולת, וכ"כ בשו"ת חכ"צ סימן ס"ז. ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ, קפ"ב. לחו"ש סימן ק"צ סקי"ב. תורת השלמים סימן קפ"ג סק"א. וכ"ה בשו"ת שו"מ תליתאה ח"ג סימן נ"ז. אולם יעויין שם בסד"ט ד"ה ולענ"ד, דדוקא כשיש ספק אי מגופה, ולפי"ז דוקא באין יודעת אי הרגה מאכולת, ויעויין שם לדקדק מהרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו כדבריו, [עיי"ש בהגמ"י בשם רבינו שמחה, ועי' להלן בד"ה כגריס], וכ"כ הפלתי סימן קפ"ג ס"א. ועי' פרי דעה בשפתי לוי שם סק"ב, פרדס רימונים סימן ק"צ בשפתי חכם סק"ט. וע"ע ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ד' ד"ה ונחזור לסדרנו, [ועי' משנ"ת בדעתו לעיל בד"ה שאני התם דאיכא סלע]. ובעיקר הענין אי בכתם שודאי מגופה גזרו בפחות מכגריס, עי' שו"ת מעיל צדקה סימן נ"ט דלא גזרו. וכ"ה במנחת יעקב רס"י קפ"ג. אורח מישור רס"י ק"צ, הו' בסד"ט סק"צ סקס"א. וכ"ה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן כ"ב. ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ, קפ"ב., והו' בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן פ"ג. וכ"כ בשמו בהגהות הגר"מ [פרלמוטר] יו"ד סימן קפ"ג. וכ"מ בס' מור ואהלות [אהל ארץ נוד] דפ"ב רע"ד. אולם עי' סד"ט שם ובכרו"פ סימן קפ"ג ס"א, דאף בלא הרגשה טמאה בכל שהוא. ועי' הגהות יד אברהם סימן קפ"ג להוכיח כן משו"ע סימן ק"צ, [וע"ע בשו"ע סימן ק"צ ס"ו דמבו' לא כן]. וע"ע להלן בד"ה כגריס.

עד כגריס.

ק' אמאי לא תלי' בכמה מאכולות, כיון דשכיח. מעדני יו"ט אות ח'. לבוש סימן ק"צ ס"ה. סד"ט סימן ק"צ סקס"א, סקס"ז. רע"א ד"ה אמנם. לחו"ש שם סקי"ב. ערוה"ש שם סי"ח. ועי' שו"ת מעיל צדקה סימן כ'.

י"ל דכמו שלא גזרו על פחות מכגריס אע"פ שלא הרגה, כך גזרו על יותר מכגריס, אע"פ דאפשר שהרגה כמה. מעיל צדקה, ואזיל לשיטתו, דלא גזרו בפחות מכגריס, אף בודאי מגופה, עי' להלן בד"ה כגריס. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ. וע"ע חזון יחזקאל פ"ז ה"ג ד"ה, הו' להלן נ"ט. ד"ה איתמר.

י"ל דא"כ אין לדבר סוף, [ולפי"ז בנמצא על בגדי האיש תלי']. מעדני יו"ט שם. לבוש שם. סד"ט שם. רע"א שם. וע"ע להלן דבנמצא מעל החגור כתם גדול טהורה, דתלי' בכמה מאכולות.

י"ל דטעם התלייה במאכולת, הוא משום דחזקה אין האשה רואה בפחות מכגריס. לחו"ש שם, [ויעויין שם ביאור עפי"ז בד' הרמב"ם בפיה"מ. והרוקח סימן שי"ז]. וע"ע להלן נ"ט. ד"ה ר"י אומר טהורה. וע"ע רא"ש סימן ח', מה דלכאו' מבו' דלא כהלחו"ש.

י"ל דעיקר הגזירה היה בגריס, דפחות מזה, אין לך מיטה שאינה מלאה כתמים. ערוה"ש שם.

עד כגריס תולין בכמה מאכולות שיש בהם דם כגריס. רמב"ם בפיה"מ. הרוקח סימן שי"ז. ועי' לחו"ש שם.

נמצא מעל החגור כתם גדול טהורה, דתלי' בכמה מאכולות. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים ש"ב ס"א ד"ה והם הכתמים. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, י"ז:

פלוגתא בהרגה כמה מאכולות, אי תולה בהם. עי' בתוד"ה וכדבריו, ועי' מה שצויין שם בזה. רא"ש סימן ו'.

אי הטעם דאין תולין בב' מאכולות, משום דהוי ספק ספיקא לחומרא. ערוך לנר נ"ט. ד"ה הכי נמי. ועי' משנ"ת להלן נ"ט. ד"ה ר"י אומר טהורה, עיי"ש היטב.

כגריס.

טעם שיעור גריס, אי משום דאין דרך אשה לראות בפחות מכך, או משום דאל"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה. פרדס רימונים בפתיחה לסימן ח"ה אות י"א, [עיי"ש דבזה פליגי ר"ח ור"ה להלן]. ועי' לחו"ש סימן ק"צ סקי"ב ד"ה שוב. ועי' להלן בד"ה אמר ר"ה כגריס.

מצאה כתם פחות מגריס וודאי מגופה, אי גזרו חכמים בזה או לא. עי' שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה והיותר, סימן כ"ז ד"ה והנה, דלא גזרו, וכן בסימן נ"ט, והו' בסד"ט סימן ק"צ סקס"א, ויעויין שם דכ"מ באורח מישור סימן ק"צ סק"א. וכ"מ מלש' הטור סימן ק"צ. וכן בשו"ת חכ"צ סימן ס"ז. שו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ, קפ"ב. לחו"ש סימן ק"צ סקי"ב. תורת השלמים סימן קפ"ג סק"א. וכ"ה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן כ"ב. ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ, קפ"ב., והו' בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן פ"ג. וכ"כ בשמו בהגהות הגר"מ [פרלמוטר] יו"ד סימן קפ"ג. וכ"מ בס' מור ואהלות [אהל ארץ נוד] דפ"ב רע"ד. אולם יעויין שם בסד"ט ד"ה ולענ"ד, לדקדק ממתני' לא כן, ויעויין שם לדקדק מהרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו כדבריו, [עיי"ש בהגמ"י בשם רבינו שמחה], וכ"כ הפלתי סימן קפ"ג ס"א. ועי' הגהות יד אברהם סימן קפ"ג להוכיח כן משו"ע סימן ק"צ, [וע"ע בשו"ע סימן ק"צ ס"ו דמבו' לא כן]. ועי' פרי דעה בשפתי לוי שם סק"ב, פרדס רימונים סימן ק"צ בשפתי חכם סק"ט. ועי' לעיל בד"ה ואע"פ שלא הרגה, משנ"ת.

דקדוק מלש' המשנה, "עד כמה היא תולה" וכו', ולא נקט עד כמה היא טהרה, דדוקא ביש ספק אי מגופה. סד"ט שם ד"ה ולענ"ד. וכ"כ בפלתי סימן קפ"ג סק"א.

הוכחה משי' הרמב"ם שם, דחלוק כתם בבגדה מבשרה, והטעם כ' בהגהמ"י בשם רבינו שמחה, דבגופה לא שכיחי מאכולת. סד"ט שם. ובעיקר שי' הרמב"ם, ומו"מ בד' רבינו שמחה הנ"ל, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: בד"ה על בשרה וכו'.

מו"מ בדם שיצא מגופה פחות מכגריס בלא הרגשה, אי טמאה או לא. עי' מעיל צדקה שם, [דטהורה]. וכ"נ בתורת השלמים סימן קפ"ג סק"א בד' השו"ע שם. אולם להסד"ט טמאה.

והנה נידון זה תלי' אי הרגשה הוא משום גזה"כ או משום בירור, ועי' משנ"ת בזה לעיל נ"ז: ד"ה הרואה כתם.

[עוד בענין הנ"ל], מו"מ במצאה כתם שחור פחות מכגריס, דא"א לתלות במאכולת, אי טמאה או לא, [וזה תלי' בפלוגתא הנ"ל]. עי' מעיל צדקה שם, וסד"ט שם, [יעויין שם בסימן ק"צ סק"ט ד"ה ובשו"ת דטמאה, ואזיל לשיטתו, ויעויין שם דמשו"ה לא חילקו הפוסקים בין כתם שחור לאדום, ורק ליותר ופחות מגריס]. וכ"מ בראב"ד בבעה"נ סוף שער הכתמים סימן ד', דטמאה, וכ"כ בס' האשכול סימן מ"ט. וכ"פ בחי' הגרע"א ובשו"ע הרב סימן ק"צ סק"ט. וכ"פ בשו"ת תשורת שי מהדו"ת סימן קמ"ב, ובשו"ת שאיל"ד סימן ו'. אמנם בשו"ת מעיל צדקה סוס"י כ', הו"ד בפת"ש שם סקי"ב, כ' דשמע מן המחברים שהיה מן הראוי לטמא כתם שחור שהוא פחות מכגריס, משום שאין דם המאכולת מצוי להיות כן, אבל מ"מ לא הזכירו הפוסקים זה, וביאר דחכמים לא גזרו על כתמים שאינה יתרים מכגריס, וכ"כ בשערי טוהר ש"י אות ט' דמסתימת ד' השו"ע ושא"פ מש' דבכל מיני הכתמים לא גזרו כשהם פחות מכגריס. אמנם עי' בסד"ט שם סק"י שתמה דנעלם ממנו ד' הראב"ד, ועי' צפנת פענח איסו"ב פ"ד הי"ט כהמעי"צ, וכן הסכים בשו"ת חלקת יואב מהדו"ת סימן ו', ועיי"ש מה שביאר בזה. ועי' בשו"ת דברי יציב יו"ד סימן פ"ב. ועי' בשו"ת מלמד להועיל סימן ס"ו שהאריך בביאור דעת הפוסקים שהשמיטו את דברי הראב"ד. ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ג סימן קי"ט אות ח', ח"ה סימן ק"ט אות ג', ועי' בשיעורי שבה"ל שם סק"ו ד"ה ובשחור. ועי' משמרת הטהרה פ"ג ס"י. ועי' בדעת תורה למהרש"ם שם ד"ה אנו.

מו"מ בנאבד הכתם, וספק אם היה כגריס, [דלהמעיל צדקה הוי סד"ר דלקולא, ולהסד"ט דהוי כספק עברה בשש"ט, שאין תולה]. ועי' מי נדה מהדו"ת סימן מ"ו, [יעויין שם דהוי סד"ר]. וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ד סימן ס"ז. וכ"מ בחכמ"א כלל קי"ב סכ"ט, [דהוי סד"ר], ועיי"ש בינ"א. ועי' בדי השלחן סימן ק"צ ס"ה ביאורים ד"ה יש, [יעויין שם לתמוה דהא הוי ספק תלייה, ועייש"ע]. וע"ע תשורת שי תנינא סימן קל"א. ועי' מהרש"ק בקו"א ה' נדה סימן ק"צ, דיש להחמיר. וכ"כ בס' פתחא זוטא סימן ק"צ סל"א, וכן עי' בשו"ת שו"מ מהדו"ד ח"ג סימן ע"ו, ועייש"ע בסכ"ז. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ג סימן קי"ט. ועי' משמרת הטהרה פ"ג אות ט', עמ' ע"ז. ובעיקר הענין, עי' רמ"א סימן ק"צ סכ"ז, לגבי נתעסקה בדם ואין ידוע בכמה, דתלי' להקל.

מו"מ באבד הכתם קודם שהראתו לחכם, וספק אם מראהו טהור. עי' מי נדה בקו"א מהדו"ת סמ"ו, [להחמיר משום דרוב דמים טמאים באשה]. וכ"פ בשו"ת שו"מ מהדו' רביעאה ח"ג סימן ע"ו, והו' להלכה בפתחא זוטא סימן ק"צ סקמ"ח. ועי' קנאת סופרים בהשמטות למי נדה סימן ל"ב, [כ' דיש מקום להתיר משום דדם העלייה קרוב יותר ובצירוף חזק"ט, אך מ"מ לא חזר בו]. אולם עי' חכמ"א כלל קי"ג סכ"ט להקל. וכ"נ בשו"ת דברי יציב להקל ח"ד סימן ס"ז, [משום דעומדת בימי טהרתה, וחזקת מעיינה סתום, ואפי' בג' ימים הראשונים]. ועי' דעת תורה למהרש"ם סק"צ ד"ה וע"ש סנ"ב שנסתפק בזה. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ג סימן קי"ט, שיעורים סל"א סק"ד. ועי' בדי השולחן שם סק"ח.

היאך הדין בזה"ז דאין מצויים מאכולות. שו"ת מעיל צדקה סימן כ'. חת"ס ד"ה והנה הרב, ובשו"ת סימן קפ"ג. ועי' רש"ש לעיל נ"ב: בתוד"ה שלש. חזון יחזקאל פ"ז ה"ג ד"ה אלא. ערוך לנר לקמן נ"ט. ד"ה אבל. ובעיקר הענין אי בכתם שודאי מגופה גזרו בפחות מכגריס, עי' שו"ת מעיל צדקה סימן נ"ט דלא גזרו. וכ"ה במנחת יעקב רס"י קפ"ג. אורח מישור רס"י ק"צ, הו' בסד"ט סק"צ סקס"א. וכ"ה בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן כ"ב. ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ, קפ"ב., והו' בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן פ"ג. וכ"כ בשמו בהגהות הגר"מ [פרלמוטר] יו"ד סימן קפ"ג. וכ"מ בס' מור ואהלות [אהל ארץ נוד] דפ"ב רע"ד. אולם עי' סד"ט שם ובכרו"פ סימן קפ"ג ס"א, דאף בלא הרגשה טמאה בכל שהוא. ועי' הגהות יד אברהם סימן קפ"ג להוכיח כן משו"ע סימן ק"צ, [וע"ע בשו"ע סימן ק"צ ס"ו דמבו' לא כן].

בזה"ז אף דאין מצויים מאכולות, מ"מ לא גזרו על כתם פחות מכגריס, וטהורה. מעיל צדקה שם. וכעי"ז בחת"ס שם. וכ"מ ברש"ש שם. ועי' חזון יחזקאל מש"כ בזה. אולם עי' ערוך לנר שם, [דמש' דהיכא דא"א לתלות במאכולת, גם בפחות מכגריס טמאה].

מו"מ אי בזה"ז תהא טהורה, משום דטעם גריס, הוא מצד דחזקה אין האשה רואה בפחות מכגריס. עי' מש"כ בחזקה זו בלחו"ש סימן ק"צ סקי"ב, [ויעויין שם ביאור עפי"ז בד' הרמב"ם בפיה"מ. והרוקח סימן שי"ז, דעד כגריס תולין אפי' בכמה מאכולות]. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ח"ה אות י"א.

עוד טעם דבזה"ז בעי' שיעור גריס, עפי"ד האשכול סימן ל', דגזירת כתמים היה רק לטהרות. חת"ס שם.

אי בכתם הנמצא על בשרה טמאה בכל שהוא, או דבעי' שיעור גריס, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו, יעויין שם דבנמצא על בשרה טמאה בכל שהוא. אולם עי' ס' האשכול סימן מ"א שנחלק בזה וס"ל דבגופה נמי בעי' שיעור גריס, וכ"כ הראב"ד איסו"ב שם. רמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ג והט"ז. רשב"א בתוה"ב ריש ש"ד. חי' הר"ן נ"ז: ד"ה על בשרה. או"ז סימן שמ"ט.

מקו"ד הרמב"ם מלעיל נ"ז: דאמרי' על בשרה וכו' ספק טמא. מ"מ שם. ועי' ערוך לנר ד"ה דאי, [יעויין שם ביאור הטעם לזה, ועי' להלן].

ראיה לד' הרמב"ם, מלעיל נ"ח. דמוקמי' הברייתא דעל בשרה ספק וכו' בנמצא כרצועה, מו"מ בזה. ש"ך סימן ק"צ סק"ט. ועי' שו"ת שב יעקב ח"א סימן מ"ג. תורת השלמים סימן ק"צ סק"ט. דגמ"ר שם בש"ך סק"י. כרו"פ בתפא"י, שם סק"ח. מחצית השקל שם בש"ך סק"י. סד"ט שם סקי"ב. חכמ"ב נ"ח. ד"ה לא. ועי' לעיל נ"ח. שם, משנת"ב.

עוד ראיות להרמב"ם. ביאור הגר"א סימן ק"צ אות ט"ז. או"ש ברמב"ם שם, [יעויין שם ב' הוכחות, חדא דמ"ש מאכולת משאר תליות, דלא תלי' להקל רק בנמצא על חלוקה, ועוד הוכיח מלעיל נ"ב: עיי"ש]. תפארת למשה בב"י רס"י ק"צ.

הטעם להחמיר בנמצא בבשרה, מו"מ בזה, נ"מ בין הדרכים. הגהמ"י שם אות א' בשם רבינו שמחה [יעויין שם משום דכל הגוף כבדוק אצל מאכולת, ועי' ב"י סימן ק"צ ס"ו (א) דרבינו שמחה פליג על המ"מ הנ"ל, דלהמ"מ הטעם משום דכל ספק בבשרה טמא, ועי' להלן]. ועי' ערוך לנר שם באופ"א [דנמצא על בשרה רגל"ד דהוא מגופה, וכעי"ז מבו' בחוו"ד סימן ק"צ סק"ו]. ועי' תפארת למשה בב"י רס"י ק"צ, [דכיון דהטעם להיתר בפחות מכגריס, הוא משום דאין לך כל מיטה ומיטה שאין בה כמה טיפי דמים כמבואר כאן בנ"ח: וזה ל"ש בבשרה, וזהו כד' רבינו שמחה]. מו"מ בתלייה אחרת שתהיה בבשרה, דתלי' בפלוגתת ההגמ"י והמ"מ, ועי' דרכי משה סימן ק"צ סק"ג [לגבי תלי' במכה, דתולין וכההגמ"י]. עוד מו"מ בהגיר' בהגמ"י במה שהבי' מרבינו שמחה, עי' ב"י ודרכי משה שם. ועי' תורת השלמים שם. ועי' בהגמ"י לפנינו גיר' אחרת. מו"מ אי טעם הרמב"ם משום דבגופה ל"ש מאכולת, עי' במפרשים, הנ"ל, ועי' חוו"ד סימן ק"צ סקכ"ב [להק' המפרשים כן, מלעיל י"ד. דמבו' דרק או"מ בדוק ממאכולת, ועוד דהחוש מכחיש זה, וכעי"ז בחכמ"ב ד"ה אמר, הב']. י"א דטעם הרמב"ם משום דבבשרה רגל"ד דאתי מגופה. ערוך לנר שם. חוו"ד שם.

ילה"ק להגהמ"י, אמאי קרי בגמ' לנמצא על בשרה ספק, הרי הוא ודאי טמא, כיון שהוא בדוק, מו"מ בזה. כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סק"ח. ועי' סד"ט שם סקל"ג ד"ה ואגב. וע"ע להלן מה שהו' מס' תורת השלמים.

עוד בענין כתם שנמצא על בשרה, אי טמא בכל שהוא, פלוגתא בזה. עי' רמב"ם [הנ"ל], וכ"מ ברש"י לעיל י"ט: ד"ה הרגה מאכולת, [ועי' חכמ"ב ד"ה בעי, מש"כ בדעת רש"י בזה]. אולם עי' ראב"ד שם דפליג. וכ"ד הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד ט"ו: וכן בהל' נדה להרמב"ן פ"ד ה"ג, [ועי' בדבריו שם בהט"ז]. ועי' שו"ע סימן ק"צ ס"ו [יעויין שם ב' השיטות, ועי' תורת השלמים שם סק"ט, ועי' להלן]. ועי' סד"ט שם, ועי' לחו"ש שמלה סימן ק"צ סקי"ג ד"ה בס"ט. עוד מו"מ בשי' הרמב"ן אי ס"ל כהראב"ד או כהרמב"ם, ומו"מ במש"כ בהלכותיו שם הט"ז דרק בנמצא על בשרה וחלוקה תלי' במאכולת, אבל לא בנמצא רק על בשרה, סד"ט שם. לחו"ש שם. מו"מ וביאור בד' הרשב"א הנ"ל, עי' שו"מ מהדו"ק ח"א סימן קנ"ג ד"ה ובזה נלפע"ד. ישועות יעקב סימן ק"צ סק"ג.

אם הרגה מאכולת, מודה הרמב"ם, דתלי' גם בנמצא בבשרה. רע"א סימן ק"צ סק"ה, בשם תפארת למשה בב"י, ד"ה שכ' הרשב"א.

ק' לדעת הרמב"ם, מלעיל נ"ח. דנסתפק בטיפין טיפין. ראב"ד איסו"ב פ"ט ה"ו. ס' האשכול סימן מ"א עמ' 101. ועי' מ"מ שם. ועי' לעיל נ"ח. בד"ה טיפין טיפין משנת"ב.

ילה"ק להרמב"ם, מדתני במתני' דין כתם על בשרה וחלוקה יחד, ואתרוייהו אמרי' ותולה בכ"ד שהיא יכולה לתלות, ומש' נמי לענין מאכולת. ראב"ד שם.

ילה"ק להרמב"ם, מדמוכיח בגמ' דעל בשרה טמא, דאי מן השוק על לאשתכוחי על חלוקה, ומש' דבלא"ה הוי תלי' בשש"ט, וא"כ ה"ה בפחות מגריס במאכולת. ערוך לנר נ"ז: ד"ה דאי, בדעת הר"ן נ"ז: ד"ה על בשרה, [ויעויין שם בערוך לנר עוד בזה, אמנם יעוי' בלש' הר"ן דמש' באופ"א, ובעיקר הדברים, עי' מש"ה לעיל בשם הגהמ"י בדעת הרמב"ם דאין מצוי בגופה מאכולת כלל, ולפי"ז לק"מ, אמנם עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"כ דבנמצא בבשרה לא תלי' בשש"ט, ויל"ע בזה].

ילה"ק להרמב"ם, אמאי לא מוקמי' הברייתא, בכתם כל שהוא, דעל בשרה טמאה ובחלוקה טהורה. ספר האשכול [אוירבך] הל' נדה סימן מ"א עמ' 101. תורת השלמים שם. ערוה"ש שם סכ"ח. שו"ת שב יעקב ח"א סימן מ"ג. לחו"ש שם בהגהה. חת"ס נ"ז: ד"ה אב"א. סד"ט שם סקל"ג ד"ה ואגב. כרו"פ בתפא"י שם סק"ח. חכמ"ב נ"ז: ד"ה אמר, הב'. מי נדה שם ד"ה על חלוקה. ישועות יעקב שם סק"ו. תפארת למשה [בב"י] רס"י ק"צ. מלבושי טהרה שם סק"ה. ועי' נחל אשכול שם.

י"ל דבנמצא על בשרה שבדוקה אצל מאכולת [לרבינו שמחה הנ"ל], אי"ז ספק ול"ש לאוקים הברייתא בזה. תורת השלמים שם סק"ט. נחל אשכול שם אות ז'. ועי' לחו"ש שם. וחכמ"ב שם. וע"ע כרו"פ שם. וסד"ט שם. ועי' משנ"ת לעיל בענין הגיר' בהגמ"י. וכן ע"ע לעיל מה שהו' להק' להגהמ"י.

י"ל דמדנקט לשון כולל ספק טהור ספק טמא מש' כל הספיקות, ולאו דוקא בפחות מגריס. לחו"ש שם סקי"ג.

י"ל דלהוו"א אה"נ כתם בפחות מגריס בבשרה ג"כ היה טהור, וזה גופא נתחדש הכא, ביאור בזה. לחו"ש שם. ועי' בתוס' לעיל נ"ז: ד"ה על, מה שהקשה, ומה שצויין שם. ועי' להלן בשם החת"ס באופ"א.

י"ל דלמקשן דס"ל דטמאה בלא הרגשה, ילה"ק היאך מקיל' בכתמים דהא הוי ספק אחד מה"ת, וצ"ל דס"ל דאין רוב דמים מן המקור, ומשו"ה לעולם איכא ס"ס, וא"כ ה"ה דעל בשרה בעי' גריס, כמו בחלוקה. חת"ס לעיל נ"ז: ד"ה אב"א.

י"ל דע"כ מיירי בגוונא דאיכא גריס, ההכרח לזה. חכמ"ב לעיל נ"ז: ד"ה אמר, הב' בשם מוהר"מ פישלס. ועי' מי נדה שם. ועי' בתוס' לעיל נ"ז: ד"ה ובמגעות, ומה שצויין שם.

עוד ישובים בזה. חכמ"ב לעיל נ"ח. ד"ה עם. תפארת למשה שם.

י"א דלדעת הרמב"ם בנמצא על בשרה וחלוקה טמאה בכל שהוא, דכיון שנמצא על גופה רגל"ד דטמאה, וראיה לזה מהרשב"א, מו"מ בזה. חוו"ד סימן ק"צ סק"ו. ועי' רע"א בחוו"ד שם [יעויין שם להק' דלהרשב"א עצמו בנמצא על בשרה וחלוקה טהורה, ועוד דברמב"ם שם הכ"ג איתא נמי דטהורה, ומש' שם דאף בלא עברה בשש"ט], וכה"ק בלחו"ש שמלה שם סקי"ד. ובחי' מהר"י שפירא לעיל י"ד. ד"ה תד"ה ולמחר, ובאו"ש שם ה"ו. ועי' רמב"ם שם הכ"ג. ובעיקר הענין, אי להרמב"ם טמאה בנמצא על בשרה וחלוקה, עי' משנ"ת בד"ה על בשרה.

עוד מו"מ בשי' הרמב"ם. ראב"ד שם. ערוך לנר לעיל נ"ז: ד"ה דאי. חוו"ד סימן ק"צ סק"ו. רע"א בחוו"ד שם. לחו"ש שמלה שם סקי"ד.

אי קיי"ל כהרמב"ם או כהראב"ד. עי' שו"ע שם. ועי' ב"ח שם סקי"ב ד"ה פסק [כהראב"ד]. אולם בש"ך שם סק"י פליג. ועי' תורת השלמים שם.

הרואה כתם פחות מכגריס, אי צריכה בדיקה, או שלא תבדוק ולא תקלקל עצמה. עי' שו"ת בית אפרים יו"ד סימן מ"ח. שו"ת עין יצחק יו"ד ס"ס י"ז. ועי' בס' שערי טהרה [שטרן] סימן כ"ד, מש"כ בשם ס' חו"ב בהל' נדה סימן ט' סק"ג [לגבי הרואה כתם טהור, דחייבת לבדוק, וכ' ע"ז דדבריו תמוהים, ויעויין שם בשם הגריש"א דאם ראתה יותר משיעור מאכולת של זמנינו, אע"פ שטהורה, מ"מ חייבת לבדוק עצמה]. ועי' שבט הלוי הל' נדה דף קס"ז ע"ב. ועי' שו"ת חשב האפוד ח"ג סימן צ"ט.

מו"מ אי נידון הנ"ל, תלי' אי רוב דמים שבאשה טמאים, ומו"מ אי רוב דמים שבאשה טמאים. עי' יין מישרים. ועי' מהר"ח או"ז סימן קי"ב, [דרוב דמים אינם מה' דמים הטמאין]. ועי' ראב"ד בבעה"נ שער הוסתות, דרוב דמים טמאים. אולם הרז"ה שם אות י', פליג. ועי' נובי"ת יו"ד ס"ס קי"ח, בדעת התוס' כהרז"ה. ועי' שו"ת ברכת יוסף [לנדא] יו"ד ס"ס מ"ח, דדעת התוס' וש"פ כהרז"ה. ועי' מנחת יעקב רס"י ק"צ.

כגריס.

היינו גריס הקילקי. רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו. הל' נדה להרמב"ן פ"ד. ועי' טושו"ע יו"ד סימן ק"צ ס"ה, שהביאו שיעורי עדשים שנאמרו בגריס הקילקי.

שיעור גריס, הוא כט' עדשים, ג' על ג', ושיעור עדשה, כד' שערות. שו"ע יו"ד סימן ק"צ ס"ה. ועי' רמ"א שם, [דהוא ל"ו שערות, כמו שהן קבועות בגופו של אדם, ועי' בזה להלן]. וע"ע שו"ת מעיל צדקה סימן כ"ז. ולחו"ש סימן ק"צ סקי"ט. [עיי"ש ציורים של כתמים בשיעור ב' סנטימטר]. ובעיקר שיעור הגריס שהוא כט' עדשים, כ"מ במשנה בנגעים פ"ו מ"א. רמב"ם איסו"ב שם. וברמב"ן בהל' נדה שם. ובשו"ת מהרי"ל החדשות סימן צ"ג, ואגור סימן אלף שס"ז. ועי' מרדכי שבועות סימן תשל"ה, דף א' ע"ג. ושהן ג' על ג', כ"מ ברמב"ם שם. וע"ע פיה"מ להרמב"ם נגעים שם. וכ"ה ברמב"ן שם. ושנמצא לפי"ז מקום הגריס כדי ל"ו שערות, כ"מ במשנה שם, וברמב"ם טומאת צרעת פ"א ה"ז, וכ"מ במהרי"ל בשו"ת החדשות סימן צ"ג, ובמהרי"ו, ובטושו"ע שם. ועי' ש"ך שם סק"ו שטס"ה מש"כ בשו"ע כ"ד שערות וצ"ל "כד".

אי משערים השערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם, או כמו שהן קבועות בראשו של אדם, פלוגתא בזה. עי' רמ"א שם, כצד א'. וכ"מ בשו"ת דבר שמואל סי נ"א, [לגבי נגעים]. ועי' חכ"צ. ושו"ע הרב יו"ד שם סקי"א. אולם עי' אגור הל' כתמים כהצד' הב', פ"מ שם. ערוה"ש שם סכ"ג.

אי משערים ברווח שבין ד' שערות, או שמשערים יחד עם מקום יניקתן, עוד מו"מ בזה. שו"ת חוט השני [להחוו"י] סימן צ"ז. תורת השלמים סימן ק"צ סק"ז. ועי' בהשמטות שבסוף שו"ת שבות יעקב ח"א דפו"ר, [דהחוו"י חזר בו]. ועי' שו"ע הרב שם סקי"א. ועי' חי' רז"ה.

שיעור גריס פחות מכזית. רש"י שבת כ"ח. ד"ה שרצים.

י"א שכתם הוא ברוחב י"ג מ"מ. מהרש"ם, הו' בס' משנת יעקב, והו' בס' ציוני טהרה סימן ק"צ ס"ה.

י"א שהשיעור הוא י"ד מ"מ. שיעורי תורה, עמ' רל"ג סימן ג' אות כ', [להגרא"ח נאה עפי"ד שארית יהודה], הו' בציוני טהרה שם. שו"ת מחשבות בעצה סימן י"ג.

י"א שהשיעור י"ט מ"מ. דרכי תשובה סימן ק"ל סק"ע [סק"מ], והו' בבדי השלחן שם בציונים סקפ"ה. ס' אמירה לבית יעקב [במברגר] פ"א ס"ה.

י"א [עפ"י המעיל צדקה] שהוא י"ח מ"מ. חזון איש בקונט' השיעורים סימן ל"ט סקט"ו. מסגרת השלחן סימן ק"צ ס"ה, ושכ"ד ר' אהרן ברכיה ממודינא, ור' מנשה מפאדובה. בדי השלחן שם סקנ"ג, ועיי"ש בציונים שם סקפ"ה.

י"א [עפ"י המעיל צדקה, והו' בלחו"ש סימן ק"צ סקי"א] שהוא בקוטר כ' מ"מ. וכ"כ בס' בירורי המידות והשיעורים, ערך גריס אות ג', עמ' ט', ויעויין שם שכ"כ בפתחא זוטא, בשם ס' בית שאול, ושכ"כ בשו"ע הגר"ז סימן ק"צ סקכ"ב, ויעויין שם דמה שפקפק ע"ז הכרו"פ, יישבו בסד"ט ובשערי דעה. וכ"כ בס' חזקת טהרה [דרך ישרה] סק"ח. וע"ע שו"ת מור ואהלות פוסק (אהל ברכות והודאות) סימן י'. ועי' שיעורי תורה עמ' רל"ג, דלדעת המעיל צדקה והחת"ס, השיעור הוא כ"א מ"מ.

יש שכתבו דהוא בערך בצפורן האגודל, והוא כי"ט י"ח מ"מ. שיעורי שבה"ל סימן ק"צ ס"ה. ועי' רמב"ן קידושין כ"ה. [דאפשר שיהיה ראש אצבע כגריס].

יש שכתבו דהגריס הוא גדול מרוחב ראש אגודל. תפא"י נגעים שם, ע]"י תוספתא שם פ"ב.

יש שכתבו דשיעור הגריס הוא שלש שעורות על שלש שעורות, ששיעור שעורה כשיעור עדשה, וי"ח בזה. כ"כ המרדכי הל' נדה סימן תשל"ה. שו"ת מהרי"ו סימן ב"ה. אולם בס' האגור הל' כתמים, כ' דטס"ה במרדכי.

יש שכתבו דאין אנו בקיאים בגדול של גריס. יראים השלם סימן כ"ו [קצ"ב], והו' בפת"ש סימן ק"צ סק"ט, ובלחו"ש שם סקי"ב, אמנם עי' ס' תועפות ראם על על היראים, [דהיראים נחשד בדבר שאין בו, וכוונתו רק דמשערים בכל גריס שנמצא ואפי' עגול, עיי"ש]. ועי' תשו' בשמים ראש סימן קל"ה, [דטעם הדבר משום דלא נתפרש עוביו של הדם על פני הסדין], ועיי"ש מה שציין לכסא דהרסנא. ועי' פתחא זוטא סימן ק"צ סק"ז, [דכוונת היראים רק דצריך לדייק במדידה]. ועי' שו"ת ערוגת הבושם יו"ד ס"ס קס"ג. ועי' שו"ת רב פעלים ח"א יו"ד סימן ל"ו, [דאם האחרונים היו רואים ד' היראים לא היו מקילים]. וכעי"ז עי' בקנאת סופרים, ובשיירי טהרה לסימן ק"צ ס"ט. ובטוטו"ד תליתאה ח"ב סימן ו'. ועי' פתחא זוטא, ובקנא"ס בהשמטות לשיירי טהרה סימן א'. ועי' דרכ"ת להורות כהחת"ס ודלא כהיראים. וכן הורה החזון איש. ועי' משמרת הטהרה ח"א פ"ג עמ' ס"ג.

עוד מו"מ בזה. שו"ת מהרי"א ח"א יו"ד סימן ק"צ. שו"ת חתם סופר ליקוטים בקובץ תשובות סימן י"ג, ועי' בחידושיו כאן. שו"ת מעיל צדקה סימן כ"ו.

מו"מ בשיעור המעיל צדקה שם. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סימן ק"נ וקפ"ב שכ' שהוא שיעור נאמן, וכ"כ בשו"ע הרב שם לסמוך עליו, אך בשארית יהודה סימן י"א, ושו"ת צ"צ החדש יו"ד סימן ק"כ, שכתבו שהרב בסוף ימיו חזר בו משיעור זה.

גריס של נגעים הוא קצוב ומצומצם, שאינו לא פחות ולא יותר. גריס של כתמים אמרו בו להקל, שאינו אלא כגריס ועוד, ככל שיעורים שמדרבנן. כ"מ בחולין נ"ה. רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו. טושו"ע שם. ועי' רשב"א חולין שם. ועי' רש"י שם ד"ה חוץ.

אם נזדמן לו גריס גדול מגריס הקילקי משערים בו. הל' נדה להרמב"ן פ"ד. טושו"ע סימן ק"צ ס"ה. וכ"כ בס' תועפות ראם על היראים בסימן קצ"ב, כן בדעת היראים, ועי' לעיל בשמו. ועי' ב"ח שם, דלהרמב"ם דוקא גריס הקילקי. וע"ע להלן לענין פול כעי"ז.

אף דלענין גריס מודדים בגריס הגדול ביותר שנמצא, מ"מ לענין עדשים שיעורים בעדשים בינוניות, כמבואר בכלים פי"ז מ"ח. שו"ת מעיל צדקה סימן כ"ז. שו"ת חכם צבי סימן ס"ז. שו"ע הרב סימן ק"צ סקי"ג.

של פול.

כיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני, משערים בכל פול שיזדמן לנו ואפי' הוא גדול, דכל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים. ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' ד"ה ובגריס. וכ"כ הרמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"ד. וכן בהגהמ"י בשמו, ובטור סימן ק"צ. וכ"מ בב"י יו"ד סימן ק"צ אות ה'. וכ"כ בשו"ת חכ"צ סימן ס"ז. ועי' בדיבור הקודם כעי"ז לענין גריס.

ותולה בבנה או בבעלה.

היינו שיש לבנה או לבעלה מכה אפי' נתרפאת, אלא שיכולה להגלע ולהוציא דם תולה בהם. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, כ"א: סמ"ג ל"ת קי"א. מרדכי שבועות רמז תשל"ה. ס' התרומה סימן צ"ב. רי"ו נכ"ו ח"ב. וכ"ה בפרדס רימונים שם ש"ח סקל"ג, שהוכיח דכ"מ ברש"י בד"ה ותולה, ולעיל י"ט: ד"ה בבנה. רע"ב פ"ח ט"א, ובראב"ד בבעה"נ שער הכתמים, ובסמ"ג לאוין קי"א, ובס' התרומה סימן צ"ב, ובשערי דורא הל' נדה סימן ה'.

יש חולקין, וס"ל דדוקא במכה שלה תולין דיכולה להגלע ולהוציא דם. רמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ב. רמב"ן הל' נדה פ"ד הט"ו. ראב"ד שער הכתמים סימן ג'.

דקדוק לזה, מלש' המשנה, "אם יש בה מכה", וכן מדהוזכר במכה שאצלה היכולה להתגלע. שערי דעה סק"ה. רש"ש ד"ה ואם.

לשיטתם צ"ל דתולה בבנה או בבעלה, היינו כשם שתולה בשאר תליות. שו"ת חת"ס יו"ד סימן קפ"ו.

ילה"ק לשיטתם, מלעיל י"ט: "מכה בבעלה היכי משכחת לה", ישוב לזה. חת"ס שם, [יעויין שם שהוכיח משו"כ דלדעתם נמי תלי' במכה היכולה להתגלע בבנה]. אולם עי' מש"כ ליישב בלחו"ש סימן ק"צ סקכ"ו. שיירי טהרה סימן ט"ו.

עוד מו"מ בזה. רש"ש ד"ה אם. שו"ת דברי יציב יו"ד סימן פ"ד סק"ב. ועי' ברד"ה ותולה, וברד"ה ואם.

אי בבנה ובעלה תולה גם כשנמצא בבשרה, פלוגתא בזה, [מו"מ אי תלי' בנידון הנ"ל לגבי תליה במכה שנתרפאת]. עי' פרישה שם סק"ל, דתולה. וכ"מ בסד"ט שם סקמ"ג. לחו"ש שם סקכ"ו. חכמ"א סימן קי"ג סקט"ז. אולם עי' חוו"ד שם סקי"ג דפליג. אמנם עי' ט"ז שם סקי"ד [לגבי נתעסקה בכתמים, דדוקא בנמצא על ידיה, ולא בנמצא על גופה, ודלא כהפרישה שם שהשוום]. ועי' פרי דעה [טורי כסף שם] בדעת הט"ז כהפרישה. וע"ע לעיל נ"ז: ד"ה על בשרה מגופה.

ראי' מלעיל נ"ז: דאמרי' "דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי". חוו"ד שם.

אי תולה בבנה ובבעלה גם באינה יודעת בודאי שנגעו בה. עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ד ובפיה"מ [דתולה]. וכ"ה ברמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"ח. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד. מאירי. אמנם עי' בס' האשכול רס"י מ"ב, [דהיינו דוקא כשדרכה ליגע בהם]. וכ"כ בשערי טוהר ש"י ס"כ.

מו"מ אי בכתם שנמצא בבשרה, איכא תלייה של תחתון בעליון, פלוגתא בזה. עי' סד"ט סימן סק"מ, [דאיכא תלייה]. וכ"מ בחוו"ד שם סקי"ב. וכן בשו"ת עבודת הגרשוני סימן כ"ג. בתפארת למשה שם. רע"א שם. וכ"מ בחזון יחזקאל על התוספתא פ"ו הי"ב. ובלחו"ש סימן ק"צ שמלה סקכ"ב [בתחיל"ד]. אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ עמ' ק"ס, דפליג. וכן בלחו"ש סימן ק"צ שמלה סקכ"ב ד"ה ולדינא.

ביאור שי' הפ"ר, דחלוק נמצא בחלוקה, דאי עברה בשש"ט הוי תלי' בו גם הכתם שנמצא למטה מהחגור, משא"כ בנמצא בבשרה, דכשעברה בשש"ט בודאי, לא תלי' ביה. פרדס רימונים שם. ועי' לחו"ש שם.

תלייה בבנה ובבעלה בכתם שנמצא על בשרה. פרישה שם סק"ל [יעויין שם דתולה]. וכן משמ' מהרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, ובס' האשכול רס"י מ"ב, וכ"ה במאירי לעיל נ"ז:, ועי' סד"ט שם סקמ"ג, ובחכמ"א כלל קי"ג סט"ז, ובלחו"ש שם לחם סקפ"ז, ועיי"ש שמלה סקכ"ה. אולם בחוו"ד סקי"ג פליג, ושוב הבי' ד' הפרישה, והניח בצ"ע, ועיי"ש בסק"י.

וכדבריו אנו מודים וכו'.

כלו' דאע"פ שאם הרגה תולה בכל מה שהרגה וכדעת רבנן, אם לא הרגה הלכה כרחב"א דתולין במאכולת אחת. חת"ס ד"ה ולדבריו. אמנם בעיקר הדין אם כשהרגה כמה מאכולות תולה בהן, עי' משנ"ת בתוד"ה וכדבריו, פלוגתת הראשונים בזה.

תולה בבנה ובעלה דוקא כשנמצא גם עליהם דם, ואל"ה הוי ריעותא ואין תולה, מו"מ ופלוגתא בזה. רמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"ט, והו' במאירי ד"ה תולה בכ"ד. וכ"פ בשו"ע סימן ק"צ סי"ט. אולם במאירי נחלק ע"ז. מו"מ אי כוונת הרמב"ן דבעי' שימצא דם אחר שנמצא הכתם בחלוקה, או דכוונתו שימצא על ידיהם אחר שנתעסקו בדם, עי' מאירי שם, [דמבו' שנק' ברמב"ן כצד א'], אולם עי' ב"ח שם סכ"ד שנק' כצד ב'. וכ"ה בש"ך שם סקל"ג. ועי' פרי דעה שם ש"ל סקל"ג מה שביאר בזה. ועי' לחו"ש שם סקכ"ז, שדקדק לש' הב"י שם ד"ה וכתב הרמב"ן, דבסתמא ודאי נמצא דם ע"י, וכוונת הרמב"ן דאם נבדקו ולא נמצא, א"א לתלות בהם, ויעויין שם דלהלכה נק' כהב"ח והש"ך. וע"ע חכמ"א כלל קי"ג סט"ו. וע"ע פרדס רימונים שם ש"ח סקל"ג.

נתעסקו בדבר המתיז כשחיטה, שאפשר שעליהם לא יהיה דם, וינתז על אחרים, תולה. רמב"ן שם. ועי' סד"ט שם, [יעויין שם דבכה"ג מודה הפרישה דבנמצא על בשרה אין תולין].

אם יש בה מכה וכו' להגלע וכו' תולה.

הטעם שתולין משום דאשה בחזקת טהורה עומדת. ב"י סימן קפ"ז ד"ה ומה שכתבו, בשם הרשב"א. אמנם עי' נובי"ק סימן מ"א, [לדחות מה דמש' מהב"י דהנידון הוי לענין טומאת נדה]. ועי' להלן. וע"ע שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סימן ל"ו.

אי הנידון הכא הוא לענין טומאת נדה, דהוא מדאו'. ב"י שם. נודע ביהודה שם.

ה"ה שימשה עם בעלה, והיתה לה דם באו"מ ונתרפאת, ואחר תשמיש ראתה דם, דתולה במכה דיכולה להגלע, מו"מ בזה. שו"ת פנים מאירות ח"א סימן י"ב. ועי' שו"ת חכ"צ סימן מ"ו, [יעויין שם שהק' דבשלמא לענין כתם דרבנן, משא"כ לענין תשמיש דהוי סד"א, ועייש"ע]. וע"ע נובי"ק יו"ד סימן מ"א, [ליישב דרמ"ת נמי הוי מדרבנן, משום דוסתות דרבנן, ולענין טומאת נדה לא מיירי, אמנם עי' ב"י סימן קפ"ז ד"ה ומש"כ, בשם הרשב"א, דהנידון הוי כלפי טומאת נדה דהיא מדאו'], ובעיקר הענין, אי תולין גם בדאו', עי' להלן בד"ה שלא אמרו חכמים, משנת"ב, וכן בד"ה עד שהוא נתון. ועי' להלן.

אי לענין רואה מחמת תשמיש, נמי יש להקל בתלייה במכה היכולה להתגלע. פנים מאירות שם. חכ"צ שם. נודע ביהודה שם.

אי"צ לידע שהמכה נתגלעה, מו"מ בזה. פנים מאירות שם. וכ"מ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד [פראג] סימן תרכ"ז תרכ"ח, [ועיי"ש בהע' מה שצויין מהמרדכי, ומכת"י מינכען רנ"ט]. וכן דקדק הב"י סימן קפ"ז ד"ה נאמנת, מרשב"א בתוה"ב סוף ש"ד, הו"ד בטור סימן קפ"ז, [אך יעויין שם דבהגהמ"י איסו"ב פי"א ה"ח, ובמרדכי סימן תשל"ה, פליגי וס"ל דדוקא ביודעת שהמכה מוציאה דם, ועיי"ש בדרכי משה הקצר אות ג' דכ"מ בשערי דורא הל' נדה סימן ו', ועייש"ע מו"מ בזה]. ועי' שו"ת אמרי משה סימן ל"ט.

אי צריך לידע דהמכה יכולה להגלע. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד. פנים מאירות שם, [יעויין שם לגבי שימשה עם בעלה, דתולה דע"י התשמיש נתגלעית המכה, אף שאין ידוע אי יכולה להגלע]. ועי' חכ"צ שם שהק' ע"ד. ועי' נובי"ק שם. ועי' ש"ך שם סקכ"ד [שנק' בדעת הרשב"א, דדוקא אם ידוע שהמכה יכולה להגלע].

הוכחה ממה ששאל ר"ע וכו', דדוקא בידוע שהמכה יכולה להגלע. חכ"צ שם. ועי' נודע ביהודה שם, ועי' להלן בשמו. ועי' כרתי סימן קפ"ז סק"ה, [יעויין שם לדחות דתמיהת תלמידי ר"ע, הוא משום דעלה עליה קרום, משא"כ בלא נתרפאת דאין לחלק בין כתם לראייה]. וכעי"ז כ' בסד"ט שם סקי"ד. וע"ע שו"ת אמרי משה סימן ל"ט משכ"ב ליישב.

י"א דצריך לדעת דהמכה עלולה להוציא דם, אבל אי"צ לידע שמוציאה. שו"ת חת"ס סימן קמ"ב.

מש"כ הרשב"א דתולין במכה, אף באין ידוע אם יכולה להתגלע, היינו דוקא במכה הנמצאת במקום דא"א לברר, וסד"ר לקולא, משא"כ ביכולה לברר, וכמעשה דר"ע. נודע ביהודה שם.

י"א דכל אשה שיש לה מכה, וראתה דם אף במקום חשש דאו' כבדיקת עד, יש ס"ס להתירה, דשמא מן המכה, ושמא מן הצדדים, וזה דוקא באין להתברר, פלוגתא בזה. נודע ביהודה שם. וכ"פ הרמ"א סימן קפ"ז ס"ה, וכ"מ בדרכי משה הקצר שם אות ג'. אמנם עי' ש"ך שם סקכ"ב דהכל ספק אחד אם הוא דם נדה. ועי' פרדס רימונים סימן קפ"ז שפתי חכם סקכ"ב. שו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קמ"ח, סימן קנ"ה. בית אפרים יו"ד סימן נ'. חזון איש יו"ד סימן פ"א ד"ה בנו"ב. וע"ע כרו"פ בתפא"י סימן ק"צ סק"ב, [מה שיישב קו' הכס"מ דכל הוי ס"ס, דהכל ספק אחד אם הדם מהמקור]. וע"ע שו"מ תליתאה ח"ג סימן קס"ג. ועי' ש"ך יו"ד סימן ק"י סקס"ו אות י"א, ועי' שו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"א ד"ה אמנם. וע"ע משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה.==

==

עוד מו"מ בנידון הנ"ל לגבי מכה היכולה להתגלע. פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ז חקירה ג' אות ב'. ועי' לחו"ש שם סקי"ד ד"ה וכתב, וד"ה ואמנם.

עוד מו"מ אי בראיה תולין במכה היכולה להתגלע, או דוקא בכתם. שו"ת פנים מאירות ח"א סימן י"ב. ועי' שו"ת חכ"צ סימן מ"ו. נובי"ק יו"ד סימן מ"א. כרתי סימן קפ"ז סק"ה.

נודע לה שיש לה מכה אחר מציאת הכתם, וספק אם היתה המכה קודם לכן. עי' מי נדה שם סנ"ב ד"ה נשאלתי, [שנסתפק בזה]. ועי' שו"ת יד יוסף [דייטש] סימן צ', יעויין שם להחמיר. וכ"כ שו"ת מהרש"ם ח"ג סימן שס"ט. ועי' טהרת ישראל שם סק"ק, באר יצחק סקרל"ו, [יעויין שם דאף לדעתו יש להקל במסולקות]. וע"ע שו"ת בית שלמה ח"ב סימן י"ד.

אם יש בה מכה וכו'.

דוקא מכה שבצדדים, אבל אם המכה במקור עצמו טמאה. ב"י סימן קפ"ח, [דף מ"ט ע"ב]. ועי' שו"ת מהר"ם לובלין סימן קי"א. שו"ת צ"צ סימן פ"ו ד"ה ונאמנת אשה. ועי' תוספתא נדה פ"ח ה"ב, [הלש' מכה "מן המקור"]. ועי' רמב"ם איסו"ב פ"ח הי"ד, [שיש לה במקור]. וכ"מ בפסקי הרא"ש פ"י סימן ג', וכן בשו"ת הרא"ש כלל ב' סימן י"ח. וע"ע רשב"ץ בפסקים לנדה ס"ו.

ביאור דבריו, דודאי מכה במקור עצמו שבצדדיו יש בועא שמוציאה דם טהורה, וכוונתו דאם נעקר המקור וכמין חתיכות בשר נופלות לה, טמאה. שו"ת מהר"ם לובלין שם, והו' בשו"ת צ"צ שם. ועי' חסדי דוד על התוספתא פ"ג אות ט', כיו"ב. וכן בשו"ת שו"מ תנינא ח"ג סימן א'.

עוד ביאור ומו"מ בד' הב"י הנ"ל. עי' שו"ת מעיל צדקה סימן ל"ה. ועי' שו"ת עמק שאלה סימן כ"ט.

יש שכתבו דדין דם הבא מן המקור תלי' אי מקור מקומו טמא או טהור, [ודלא כהמהר"ם לובלין הנ"ל]. שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן נ"ה. ועי' רשב"ץ שם.

אמר לה שמא מכה וכו'.

אותה אשה לא הביאה את הכתם לפניו, ור"ע היקל לתלות במכה, ולא השווה את הצבעים. כ"מ בחי' הר"א לעיל י"ט: ד"ה ומדאקשי'. רשב"א שם ד"ה מיתיבי. מאירי ד"ה הכתם, ועיי"ש בד"ה ומעשה. וע"ע להלן בד"ה נתעסקה באדום.

ממה שהתירה ר"ע ולא שאלה אם מצאה מראה טהור, מוכח דכתם שנמצא יחד עם מראות טהורים שודאי מגופה, תולין הכתם בחטטין, [ודלא כהרמ"א בשו"ת סימן צ"ז]. ט"ז סימן ק"צ סקמ"א. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סקל"ז. ועי' סד"ט שם סקצ"ג ד"ה ואם. ועי' שו"ת גבעת שאול סימן ס"ז בשם הר"ר מרדכי סגל. וע"ע פרדס רימונים סימן ק"צ מקשה זהב סקמ"א, עמ' רנ"ז. ועי' נקודות הכסף שם. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה כבר, [דמעשים בכל יום לטהר, וכהט"ז ולא כהרמ"א]. ובעיקר הענין ע"ע משנ"ת להלן נ"ט. ד"ה אמר רבא נמצא עליה מין אחד.

וטיהרה ר"ע.

ק"ק דאכתי ליהוי סד"א ולחומרא. תויו"ט פ"ח מ"ג. ועי' חכמ"ב לקמן ס"ב: בתוד"ה הנח, ועי' מה שצויין בתוס' שם. ובעיקר הקו', עי' מה שהקשה בכס"מ איסו"ב פ"ט ה"ו דכל כתם הוי ס"ס, והו' לעיל נ"ז: בד"ה מטמאה, עיי"ש משנת"ב. ובאמת עיי"ש בחכמ"ב ליישב זה עפ"י ד' הכס"מ.

י"ל דמדרשת שמואל "עד שתרגיש בבשרה", ילפינן דבלא הרגשה טהורה, אף דשמא לאו אדעתה. תויו"ט שם. ועי' משנ"א שם. וכעי"ז בסד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ולענ"ד. ועי' שו"ת ברית יעקב יו"ד סימן נ"ח ד"ה ומשה"ק.

מפי' זה מוכח דר"ע סמיך על דרשת שמואל. יין מישרים.

י"ל דהתורה ספק זה, כמו שהתירה ספק ממזר. שו"ת ברית יעקב שם.

ראה תלמידיו מסתכלין וכו'.

ק' וכי לא ידעו דתולה בכ"ד שיכולה. נובי"ק יו"ד סימן מ"א סק"ו. חת"ס ד"ה דם. ועי' לעיל בד"ה אמר לה שמא.

י"ל דלא ידעו, דכתמים היינו תקנ"ח. נודע ביהודה שם. וע"ע לחו"ש סימן ק"צ סקכ"ג.

י"ל דהוק' להם, איך טיהרה לגמרי ואפי' מטומאת ערב, דהא קיי"ל מקור מקומו טמא, דהתם ל"ש ס"ס. חת"ס שם.

י"ל דמיירי כשנמצא הכתם בתוך ז"נ, וקיי"ל דבז"נ סותרת אף בלא הרגשה. חוו"ד סימן קצ"ו ביאורים סק"ג.

י"ל דהוק' להם על שחיפש להקל בעצמו ולא הניח לה למצוא סברא להקל. ערוך לנר ד"ה ומה, עיי"ש.

שלא אמרו חכמים וכו'.

מש' דבדאו' אין תולין, וק' אמאי, דהא אית לה חזקת טהרה. שו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סימן ל"ו.

צ"ל דבדאו' החמירו, משום דראתה דם מגופה. שו"ת בית שלמה שם.

כל התליות הן מדרבנן. רמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"א, י"ב. שו"ת הרשב"א ח"ז סימן קס"א, ובתוה"ב הקצר ס"ז ש"ד ד"ה כבר, י"ח. תשב"ץ ח"ג סימן נ"ח אות ט"ו.

אם נמצא דם בעד, א"א לתלות במכה שיש לבעל באמתו, ורק בכתמים דרבנן תולין. שו"ת הרשב"א שם. וע"ע לעיל בד"ה אם יש מכה, משנ"ת פלוגתת אחרונים, לגבי תלייה ברמ"ת, דשם הוא סד"א. וע"ע להלן במתני' לענין תליה במאכולת, דמיירי בדם שנמצא על העד, דהוא סד"א, ועי' להלן בד"ה עד שהוא נתון וכו'.

אי תולין בסד"א. רמב"ן בהל' נדה פ"ד הי"א, י"ב. שו"ת הרשב"א ח"ז סימן קס"א, ובתוה"ב הקצר ס"ז ש"ד ד"ה כבר. תשב"ץ ח"ג סימן נ"ח אות ט"ו. שו"ת פנים מאירות ח"א סימן י"ב. ועי' שו"ת חכ"צ סימן מ"ו. נובי"ק יו"ד סימן מ"א. רמ"א סימן צ"ז, ובסימן ק"צ סל"ד. ט"ז סימן ק"צ סקכ"ג. שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה ועפ"ז. שו"ע הגר"ז קו"א סימן קפ"ז סק"ה. חוו"ד סימן ק"צ סקי"ח. חת"ס יו"ד סימן ק"פ. פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ ח"ה אות כ"ה, כ"ו. בינת אדם כלל קי"ג ס"ז, י"א. בינת אדם סימן ז' סי"ב. סד"ט סימן קפ"ג סק"ב ד"ה וטעמא, וסימן ק"צ סקס"א ד"ה ואע"ג. לחו"ש סימן ק"צ סקכ"ג. בינת אדם סימן ז' סקי"ב ד"ה ואמנם.

הוכחה דתולין להקל בכל ספיקות דאו' [ודלא כהרשב"א וש"ר הנ"ל], מדאמרי' [חולין מ"ט.] תלייה לגבי ניקבה הריאה עיי"ש, ומשום דאיכא חזקת כשרות. לחו"ש שם. בינת אדם שם.

אי תליות דכתמים הוי חידוש טפי, משום דהוו תליות רחוקות. לחו"ש שם.

מו"מ בד' הרמ"א [בסימן ק"צ סל"ד] מצאה דם בעד הבדוק, דאם יכולה תולה אף ביותר מכגריס, ואף דהוא חשש דאו'. ט"ז שם סקכ"ג. סד"ט סימן קפ"ג סק"ב ד"ה וטעמא, וסימן ק"צ סקס"א ד"ה ואע"ג. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סקי"ח. בינת אדם סימן ז' סי"ב.

ביאו"ד [דהרמ"א] עפימש"כ הב"י [ק"צ ד"ה ומ"מ], דבדיקת עד תלי' דטועה בהרגשת עד, וכשיכולה לתלות בדב"א, תלי' אפי' ביותר מכגריס, [ולדרך זו, אין כאן סד"א, ביאור בזה], מו"מ בזה. ט"ז שם. ועי' חוו"ד שם מה שהק'. ובעיקר הענין, ע"ע בינת אדם סימן ז' סי"ב, דאפי' הרגישה, תלי' להקל דהרגישה את העד.

ביאור אחר, דהטעם משום דאיכא ס"ס, שמא אינו מגופה, ושמא לא הרגישה. סד"ט סימן קפ"ג סק"ב ד"ה וטעמא. ובעיקר הענין הנה זהו קו' הכס"מ דכל כתם הוי ס"ס, עי' משנ"ת בדבריו, לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה.

ביאור אחר, דיש לאשה חזקת טהרה, ומשו"ה תלי' להקל, [ולפי"ז בג' ימים הראשונים דז"נ, שאין לה חזקת טהרה לא, אמנם לעיל י"ד. מש' דל"ב חזקת טהרה, דמיירי שם סמוך לוסתה], ועי' מעיל צדקה סימן נ"ט דפליג לענין ג' ימים הראשונים וכן בבינת אדם סימן ז' סקי"א בסופו. סד"ט סימן ק"צ סקס"א ד"ה ואע"ג. ובעיקר אי יש לאשה חזקת טהרה, או דהוי חזקה העשוייה להשתנות, עי' שו"ת מהרי"ט סימן מ"א וסימן נ"א. ועי' נובי"ק יו"ד סימן מ"א אות ה'. ועי' חת"ס יו"ד סימן קמ"ב. ועי' ש"ש.

עד שהוא נתון וכו' תולים במאכולת.

הטעם שתולין אף דהוי סד"א, ואין תולין בסד"א, כמבואר לעיל [ד"ה שלא אמרו חכמים] לענין תליה במכה. שו"ת רמ"א סימן צ"ז. שו"ת מעיל צדקה סימן כ' ד"ה ועפ"ז. שו"ע הגר"ז קו"א סימן קפ"ז סק"ה. חת"ס יו"ד סימן ק"פ. ובעיקר הענין אי תולין בסד"א, עי' משנ"ת לעיל בד"ה שלא אמרו חכמים.

מ"ש תליה במאכולת משאר תליות. אחרונים הנ"ל. בינת אדם כלל קי"ג ס"ז י"א. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ ח"ה אות כ"ה, כ"ו.

הטעם משום דדם מאכולת שכיח יותר משאר תליות. רמ"א שם. שו"ת מעיל צדקה שם. שו"ע הגר"ז שם. חת"ס שם. ועי' בינת אדם שם.

אי תלייה במאכולת עדיפא משאר תליות או איפכא. עי' אחרונים הנ"ל, [דמבו' כצד הא']. אולם עי' פרדס רימונים שם דפליג. וכ"מ בחי' הר"א לעיל י"ד. ד"ה הא.

מו"מ במה דחזי' לגבי תלייה במאכולת, דאיכא חד מ"ד דדוקא בהרגה תולין. פרדס רימונים שם, [יעויין שם להוכיח מזה דתליה במאכולת גריעא].

מו"מ וביאור בד' התרוה"ד [סימן רמ"ט] דבג' ימים הראשונים דז"נ, תולין רק במאכולת. בינת אדם שם, [יעויין שם לבאר דמאכולת שכיח].

י"א דבסד"א נמי תולין להקל. לחו"ש שם. בינת אדם סימן ז' סקי"ב ד"ה ואמנם.

עוד מו"מ בעד הנתון תחת הכר, עי' משנ"ת להלן בד"ה עגול טהור.

שנא' ואשה כי תהיה וכו' דם ולא כתם.

קשה דהא שמואל דריש לעיל נ"ז: בבשרה עד שתרגיש בבשרה, ולמאי בעי' ב' דרשות. עי' תוה"ב להרשב"א ב"ז ריש ש"ד. ועי' ערוך לנר נ"ח. ד"ה שמואל.

י"ל דבעי' בבשרה, דמדם ולא כתם ל"ה ידעי' למעוטי כתם, דהא כתם נמי דם הוא, ושמואל פי' דרשת ר"ע, דהיינו בבשרה דוקא דם שהרגישה בבשרה, ולא כתם שמצאה. ערוך לנר שם. [ואכתי צ"ב דל"ל דם ולא כתם תיפו"ל בבשרה בלבד].

י"ל דר"ע דריש מ"דם יהיה זובה בבשרה" ולא כתם, ודריש נמי מבשרה. מאירי שם. מלאכ"ש שם.

עוד מו"מ בקו' זו, עי' משנ"ת באורך לעיל נ"ז: ד"ה בבשרה עד שתרגיש בבשרה.

דם ולא כתם.

ילה"ק מדמטמאי' כתמים מדרבנן, להט"ז [יו"ד קי"ז, או"ח תקפ"ח סק"ה] דדבר המפורש בתורה להיתר, אין כח ביד חכמים לאוסרו. מהר"ץ חיות ד"ה שמא, ובשו"ת סימן י"ט. וע"ע חי' חת"ס לעיל נ"ח. [בביאו"ד רד"ה מדרבנן]. בית אל סימן ק"צ סק"ב, הו' באספ"ז הישן שם. משחת אהרן אספ"ז עמ' כ"ח. ועי' פרדס רימונים פתחי נדה ח"ב אות א' עמ' ל"ו. ועי' להלן די"א דהוא אסמכתא.

י"ל דמשו"ה פירש"י לעיל נ"ח. ד"ה מדרבנן, דגזירת כתמים היינו משום דחיישי' דלאו אדעתה על ההרגשה. חי' חת"ס שם בית אל סימן ק"צ סק"ב, הו' באספ"ז הישן שם. משחת אהרן אספ"ז עמ' כ"ח. ועי' פרדס רימונים פתחי נדה ח"ב אות א' עמ' ל"ו.

ק' להרמב"ם וסייעתו, דסד"א לקולא מה"ת, ואמאי הוצרכה תורה למעט כתם, וצ"ל דהוא אסמכתא. חכמ"ב ד"ה ושרי, ועיי"ש בד"ה דם.

ק' אמאי לא דייני' כל כתם כספק דאו' שהוא לחומרא. תויו"ט מ"ג. ועי' ידי אליהו סימן פ"ד, [מה שהקשה דהא כתוב התירו]. ועי' חכמ"ב ד"ה דם. ועי' לעיל דהוא אסמכתא.

י"ל דהוא ס"ס. תויו"ט שם. וכעי"ז בשו"ת שב יעקב סימן מ"א בשם מהר"י מילר. ובעיקר הענין אי הוי ס"ס, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה, בשם הכס"מ, ומשנ"ת על דבריו באורך.

עגול טהור משוך טמא.

ביאור החילוק בין משוך לעגול. ר"ן לעיל נ"ז: ד"ה עד. ועי' רש"י לעיל נ"ז: ד"ה עגול, וד"ה דארגישה. ועי' בינת אדם כלל ז' סי"ג. ועי' משנ"ת באורך לעיל נ"ז: בד"ה עגול וכו' משוך וכו'. ועי' להלן.

אי עגול טהור משום דמוכח מצורתו דאינו מגופה, או"ד משוך טמא, משום דמוכח דהוא מגופה, נ"מ בזה. בינת אדם שער בית הנשים כלל ז' סקי"ב. רע"א ד"ה אולם [יעויין שם נ"מ באבד העד שהיה בו כתם פחות מגריס, ואין ידוע אם היה משוך או עגול]. ועי' להלן.

אי סתמא דמילתא טהור, ובמשוך טמא משום דאיכא הוכחה לטומאה, או איפכא, [ונידון זה הוא נידון הנ"ל]. בינת אדם שם. רע"א שם.

דקדוק לזה, מלש' הגמ' לעיל נ"ז: "משוך ודאי מגופה עגול טהור", וחזי' דהוצרך ליתן טעם דמשוך טמא. בינת אדם שם.

הוכחה מרש"י לעיל נ"ז: ד"ה עגול, דסתם דם הנמצא על עד, חזקתו לטומאה, מו"מ בזה. בינת אדם שם. אמנם עי' סד"ט סימן ק"צ סקס"ז ד"ה והן אמת [לדחות דרש"י מיירי דוקא בהרגישה, ועי' בזה להלן]. וכ"מ בשו"ע הרב קו"א סימן קפ"ג הע' ב' ד"ה ועיין [יעויין שם להוכיח כן מרד"ה דארגישה]. וכ"כ בשו"ת צ"צ יו"ד סימן צ"ו ד"ה תשובה. [אמנם יעויין שם בשו"ע הרב, להוכיח מרש"י לעיל ג. ד"ה מרגשת, דמיירי בלא הרגישה].

ברשב"א [תוה"ב הקצר ב"ז ש"ד י"ח. שכ' עגול טהורה חזקה אם דם קינוח היה, היה משוך] מוכח דבלא הרגישה נמי, סתם חזקתו טמא, אא"כ יש הוכחה שטהור, מו"מ בזה. בינת אדם שם. אולם עי' רשב"א לעיל י"ד: ד"ה והתימה הגדול, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד י"ט. משמע דמשוך טמא דרגל"ד שבא מגופה, ומשמע איפכא.

הוכחה מהר"ן [נ"ז: ד"ה עד, וכעי"ז ברשב"א לעיל י"ד: ד"ה והתימה הגדול, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד י"ט.] שכ' דבעגול תלי' במאכולת, ומשוך מוכחא מילתא דמגופה. בינת אדם שם. סד"ט שם. ועי' לעיל מה שהו' מהרשב"א.

ביאור פלוגתתם, דפליגי בחזקה דמעיקרא שנתחדש בה ריעותא, ול"ש לתלותה בדב"א. בינת אדם שער רוב וחזקה סימן י"ח. ובעיקר הענין, אי בחזקה דמעיקרא שנתחדש בה ריעותא, ול"ש לתלותה בדב"א, אי אזלי' בתר החזקה, הנה נחלקו הראשונים לגבי נמצאת רגל העוף שבורה אחר שחיטה, ואין ידוע אם קודם שחיטה, דלדעת הרשב"א חולין י: ד"ה ולענין כל, דל"א בתר החזקה, וכ"כ הפר"ח יו"ד סימן כ"ט סק"א בשם סמ"ג עשין ס"ג, ומרדכי חולין פ"ד רמז תרמ"ח, וכ"כ בבינת אדם בדעת רש"י, ואזיל לשיטתו שדקדק מרד"ה עגול, [עי' לעיל], (אמנם עי' ש"ש ש"ה פ"ט מש"כ בטעם הרשב"א באופ"א, וכן בשו"ת תורת יקותיאל סימן כ"ה סק"ד, ועי' חזון איש אה"ע סימן פ"א סק"ד). אולם הר"ן לעיל כ"א. ד"ה אלא, פליג. [ועי' לעיל מה שהו' סתירה ברשב"א בדעתו בסוגיין].

אי בכתם שיש בו ספק שקול, תלי' בשוק ש"ט או לא, [ויל"ע אי תלי בנידון הנ"ל]. עי' בתוס' נ"ז: ד"ה על [לגבי גילתה בשרה]. ועי' תוספות הרא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, [ועי' מש"ה בשמו בד"ה על בשרה]. וע"ע משנ"ת בציונים לעיל נ"ח. בתוד"ה ומי.

בכתם תולין אפי' בנמצא משוך פחות מכגריס, ובבדיקת עד אין תולין אלא בנמצא עגול. ש"ך סימן ק"צ סקמ"ב. ובעיקר הענין, הנה י"א דכתם משוך פחות מכגריס טהור, משום דלא גזרו בפחות מכגריס, וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סימן כ', ועי' משנ"ת לעיל בד"ה עד כגריס.

אי משוך טמא מדאו' או מדרבנן, [בעד הנתון תחת הכר]. רע"א ד"ה אמנם זה. חוו"ד סימן ק"צ סקי"ז. ועי' בס' האשכול סימן מ"ג.

כתם עגול יותר מכגריס שנמצא בעד הנתון תחת הכר, טמאה רק מדרבנן, דדיו לבא מה"ד, דכל המקור לטמא ביותר מכגריס הוא מנמצא בחלוקה, וה"ה משוך אינו טמא אלא מדרבנן, הטעם לזה. רע"א שם, ויעויין שם לדקדק כן מהרמב"ם איסו"ב פ"ד הי"ח. ועי' שו"ע הגר"ז סימן ק"צ סק"ע, [בד' הרמב"ם דהוא מה"ת].

י"א דטמאה מה"ת. חוו"ד שם. וכ"מ בס' האשכול שם.

הניחתו תחת הכר קודם בדיקה, אי הוי כשאר כתמים, או הוי כמו הניחתו אחר בדיקה. עי' שו"ע סימן ק"צ סל"ו. ועי' חוו"ד שם סקכ"ג, [יעויין שם דלכאו' מבו' בדבריו, דל"ה שהניחתו אחר בדיקה]. אולם עי' רע"א ד"ה עד, [דאין חילוק בין הניחתו קודם או אחר]. וכ"מ בשו"ע הרב סימן ק"צ סק"ע. ולכאו' דין עד זה, הוי כדין עד שאינו בדוק, שדינו יתבאר להלן.

בדקה בעד שאינו בדוק, אינה טמאה אא"כ מצאה כגריס. שו"ע שם.

מסתימת לשונו מש' דבפחות מכגריס אפי' משוך טהורה, והטעם דחלוק מהניחתו תחת הכר לאחר בדיקה, דמשוך פחות מכגריס טמאה. חוו"ד שם. וכ"מ בראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' ד"ה ולא נמצאו.

י"ח וס"ל דבמשוך אפי' בפחות מכגריס טמאה, דמשוך הוי הוכחה שבא מקינוח. שו"ע הגר"ז סימן ק"צ סק"ע, ויעויין שם להוכיח כן, מד' הרז"ה שער הכתמים סימן ג' אות ג'. כסד"ט שם סקס"ב.

ישבה אין לא ישבה לא.

הטעם שאין תולין שמא עברה בשש"ט, או שמא ישבה בצד המתעסקים. או"ז סימן שנ"א. ועי' מאירי ד"ה כבר, הב'. ועי' רמ"א סימן ק"צ סכ"ז. חוו"ד סימן ק"צ סקי"ד.

הטעם משום דלא תלי' בב' ספיקות, שמא הלכה למקום שמצוי שם דם, ושמא ניתז עליה. או"ז שם. ובעיקר הענין אי תלי' במקום שיש ב' ספיקות, עי' רמ"א שם, [דתלי' במקום שיש ב' ספיקות, כגון נתעסקה בציפור שאין ידוע אם יש בה כשיעור כתם, ועי' להלן בשם המאירי]. וע"ע חוו"ד סימן ק"צ סקי"ד, הו' לעיל נ"ז: בד"ה על בשרה מגופה, מש"כ לגבי ספק השקול בכתמים.

הטעם משום דאין תולין כשיש ספק בעיקר התליה. מאירי שם.

הטעם משום דמעיקר הדין הו"ל לטמא משום דרוב דמים מן המקור, אלא שכנגד זה הרי לא הרגישה וכן שעברה בשש"ט, משא"כ היכא דלא עברה. חוו"ד שם. וע"ע בחת"ס נ"ח. ד"ה והנראה. ועי' להלן לגבי נשים המסולקות.

עוד מו"מ בדין ספק עברה בשש"ט. עי' מי נדה מהדו"ת סימן מ"ו. דברי מלכיאל ח"ד סימן ס"ז. פרי דעה סימן ק"צ שפתי לוי סקמ"ט. ועי' מהר"ם שיק לקמן ס. ד"ה מאי. (וע"ע שושנת העמקים [תאומים] סוף כלל י"ג. שו"ת שמן רוקח סימן ל"ח).

אי בנשים המסולקות דמים, תלי' כשהיא מסופקת אם עברה בשש"ט. בדי השולחן סכ"ב, ביאורים ד"ה ספק, [יעויין שם דמסתימת הפוסקים מש' דלא תלי'].

אי חלוק דין עד שאינו בדוק מדין תלייה, לגבי ספק עברה בשש"ט, [דלגבי דין תלייה טמאה, כמבואר בשו"ע ק"צ סכ"ב]. שו"ע הרב יו"ד סימן ק"צ קו"א סק"ה. סד"ט סימן ק"צ סקנ"ח, סקס"ג ד"ה ומ"ש, סקס"ז ד"ה לכן.

אי בספק עבר הבגד בשש"ט, הוי כדין עד שאינו בדוק. עי' שו"ע הרב שם, דהוי. ועי' סד"ט שם דפליג.

הרגה אין לא הרגה לא מתני' מני רשב"ג.

ק' דלקמן מבו' דרשב"ג חזרה והורה כד' רחב"א, וא"כ מתני' דלא כהלכה. תויו"ט. ועי' חת"ס ד"ה ולדבריו. ערוך לנר ד"ה להחמיר. ועי' להלן בד"ה אבל נראין, [יעויין שם דרשב"ג חזר בו רק לגבי כתמים קטנים, אבל בכתמים גדולים קרוב לגריס לא].

אם נמצא כתם למעלה פחות מגריס דתולין אותו במאכולת, שוב תלי' הכתם למטה נמי במאכולת אע"פ שלא הרגה. תורי"ד לקמן נ"ט. ד"ה מיתיבי. אמנם עי' בתוס' לקמן נ"ט. ד"ה היו, סברא הפוכה. וכן ברא"ש סימן ז'. ועי' משנ"ת להלן בתוס' שם, בבא"ד שאז אין אנו תולין.

ביאור החילוק בין תלייה במאכולת דתלי' דוקא בהרגה, לתלייה במה שנתעסקה. לחו"ש סימן ק"צ שמלה סקל"א.

אמר רשב"ג לדברי אין קץ ולד' חבירי אין סוף.

ביאור שינוי הלש' "אין קץ" ו"אין סוף". מהרש"א בתוד"ה אין. מעדני יו"ט סימן ו' אות ב'. חידוד הלכות ד"ה לדברי. מרחשת ח"א סימן ל"ה סק"י, עיי"ש היטב.

שאין לך אשה שטהורה לבעלה.

מוכח דגזירת כתמים היינו גם לאסור אשה לבעלה, ודלא כהאשכול [סימן ל' דס"ל דהוא רק לטהרות]. ראב"ד, בהקדמה לבעה"נ.

אי גזירת כתמים היתה לבעלה ולחולין או רק לטהרות, פלוגתא בזה. ס' האשכול סימן ל' [יעויין שם דרק לטהרות, וכמו בטומאת מעל"ע, ויעויין שם דכ"ד הרי"ף והשאילתות ובה"ג, ועי' להלן], והו' ברמב"ן לעיל י"ט: ד"ה ושוב ראינו, ובראב"ד בפתיחה לבעה"נ, מאירי נ"ח: ד"ה ממה. ובר"ן נ"ח: ד"ה לדברי. אולם הראב"ד שם פליג [ויעויין שם דהוחזקו בנות ישראל לנהוג איסור בכתמים]. וכ"מ ברמב"ן לעיל ג. ד"ה והאיכא, ובחי' הר"א שם ד"ה ואקשי'. ובמאירי שם. ובר"ן בדף ג. שם. וכן בתוספות הרא"ש נ"ז: ד"ה רוב, וברשב"א נ"ז: ד"ה אם. וברשב"ץ נ"ז:, ורע"א לעיל ו. ד"ה לא.

הטעם דטמאה רק לטהרות [להרב אב"ד], דכל כתם הוי ס"ס, אבל לטהרות הוי ספק אחד, דכל דם מגופה טמא, משום דמקור מקומו טמא. מרחשת ח"א סימן ל"ה סק"ח.

ק' מדאמר הכא "אין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך סדין שאין בו כמה טיפי דמים". הראשונים הנ"ל, ויעויין שם דמשו"כ נחלקו על הרב אב"ד. [ועי' להלן דבזמן שנהגו לטהרות נהגו לבעלה, ולפי"ז מיושב].

יש להוכיח ממה שהרי"ף השמיט דינא דשמואל, דס"ל דגזירת כתמים הוי רק לטהרות. ס' האשכול שם. ערוך לנר ד"ה שטהורה. שו"מ קמא ח"ב סימן ק"ה.

ישוב קושיות הראשונים על שי' הרב אב"ד. נחל אשכול שם אות ה'.

לדעת הרב אב"ד בזמן שנהגו בטהרות החמירו נמי בכתמים אף לבעלה. כ"מ בס' האשכול שם. וכן בערוך לנר שם. ובחת"ס לעיל נ"ח. ד"ה והנה, ובשו"ת יו"ד סימן ק"נ. שו"מ קמא ח"ב סימן ק"ה, בשם אביו, וע"ע שו"מ תליתאה ח"ג סימן קס"ג.

י"מ הטעם דבזמן שנהגו בטהרות נהגו גם לבעלה, דכל טעם כתמים אף דהוא ס"ס, משום דלא עברה בשש"ט, והא דלא חיישי' שמא עברה ושכחה, משום דכשעוסקת בטהרות ומוטל עלי' ליתן לבה ל"ח, משא"כ בזה"ז. חת"ס שם. ובעיקר הענין אי כתם הוי ס"ס, עי' משנ"ת בציונים לעיל נ"ז: בד"ה מטמאה באורך בזה. ובעיקר ד' החת"ס, ע"ע משנ"ת לעיל נ"ח. בתוד"ה כרבי.

י"מ דגזרו לבעלה משום טהרות, דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא. חת"ס ד"ה והנה הרב.

שאין לך כל מטה וכו' כמה טיפי דם מאכולת.

ק' דאי בטיפים קטנים הא רחב"א נמי מודה דתלי' בהו אע"פ דלא הרגה, ובטיפים גדולים בודאי דיש סדינים מצויים, דאל"ה יקשה לרחב"א נמי דאין לך אשה וכו'. לחו"ש סי ק"צ סק"ט, [ויעויין שם ליישב עפי"ד הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ו, דבנמצא בבשרה לא תלי' במאכולת].

ק' דמשכח"ל שתקח בגד צבוע. שבילי דוד סימן ק"צ סק"ד, ויעויין שם להוכיח מזה כהחת"ס יו"ד סימן קס"א דבבגד צבוע הסמוך לגופה אין להקל. ובעיקר ד' החת"ס, [ובדעת החת"ס עצמו, עי' פתחא זוטא סק"צ סקכ"א בשם שו"ת בית שלמה ח"ב יו"ד סימן ל"ג בהגה שמסתפק בדעתו אי דוקא לכתחילה או אפי' בדיעבד]. וכ"ה שערי טוהר ש"י סי"ג, ובטהרת ישראל סנ"ו. ועי' שבילי דוד סימן ק"צ סק"ד, מה שהוכיח כהחת"ס. ועי' משמרת הטהרה פ"ג הע' 42 בשם הגריש"א דלכתחילה אין ראוי שתלך האשה בבגד שחור גמור. אמנם לפימש"כ הכרו"פ שהו' לעיל, דמש' לא כן, וכ"כ בשו"ת אדני פז סימן כ'. וכ"כ בשו"ת טוטו"ד תליתאי ח"ב סימן ס"ב שדחה החת"ס. וכ"כ בשו"ת מראה יחזקאל סימן נ'. וכן בשו"ת זכרון יעקב [בויסק] סימן ט"ו. וכן בשו"ת מהרי"ץ [דושיניסקי] ס"ס ע"ה, אך יעויין שם דהואיל ונפק מהחת"ס ראוי לחוש. ועי' בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן פ"א דאין לחוש לזה כלל.

י"ל דמ"מ לא כל אשה תלבש בגדי צבעונין. יין מישרים.

אבל נראין וכו'.

רשב"ג חזר בו דאע"פ שלא הרג תולין במאכולת אחת, אבל אכתי פליג עלי' דאם הרג תולין בהרבה מאכולות. חת"ס ד"ה ולדבריו, ועיי"ש מה שיישב בזה קו' התויו"ט. וע"ע להלן בד"ה ולדבריו אנו מודים.

רשב"ג חזר בו רק לגבי כתמים קטנים, אבל לגבי כתם גדול קרוב לשיעור גריס לא. ערוך לנר ד"ה להחמיר. וע"ע תויו"ט פ"ח מ"ב ד"ה ואע"פ. וע"ע תוס' אנשי שם, שם אות ב'.

ולדבריו אנו מודים.

י"ג בברייתא, "תולה עד כגריס ואע"פ שלא הרגה, וכדבריו אנו מודים". ראב"ד בבעה"נ שער בכתמים סימן ג'. וכ"נ ברד"ה עד כגריס. ועי' תוספות הרא"ש ד"ה וכדבריו.

תולה בפשפש ועד כתורמוס.

אע"פ דקיי"ל כרחב"א [דעד כגריס ואף בהרגה כמה מאכולות], מ"מ אם הרגה פשפש תולה בו עד כתורמוס, דהוי כנתעסקה בכתמים. רא"ש סימן ו'. מאירי ד"ה לפי דרכך, [עיי"ש היטב, ועי' מה שצויין שם].

מו"מ בהרגה ב' או ג' פשפשים אי תולים עד כב' או ג' תורמוסים, או דהוי כמו מאכולת דאף בהרגה כמה אין תולין עד כגריס. עי' רשב"א ד"ה הא דאמרי', כהצד הב'. וכן בר"ן ד"ה ארכו. וכ"כ בשו"ע הרב סימן ק"צ סקנ"ה. וכ"מ בחוו"ד שם סק"ז. אולם עי' רא"ש סימן ו', כצד א'. וכן במאירי שם, [ועי' מה שצויין במאירי שם], וכ"ה בראב"ד בבעה"נ שער הכתמים סימן ג' ד"ה מיהו נ"ל. ועי' להלן.

אי במקום שמצויים פשפשים תולים בפשפש אע"פ שלא הרגה. עי' רשב"א ד"ה הא דאמרי', [יעויין שם דתולין]. וכ"כ בחי' הר"ן ד"ה ארכו. אולם עי' רא"ש סימן ו', ומאירי ד"ה לפי דרכך, דמש' לא כן, ויעויין שם כן בשם גדולי המפרשים, והו' בראב"ד בבעה"נ שם, [אמנם עי' ט"ז סימן ק"צ סק"ט בדע' הרא"ש דתולין]. ועי' שו"ע הרב סימן ק"צ סקנ"ה. וע"ע ב"י שם ד"ה ואם הרגה, [לדקדק מהרא"ש דאין תולין, משום דלא שכיח שיעלה פשפש על גופה, ולא תריח בו, ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ אות ט', מה שהקשה, ועי' להלן בד"ה שכל המוללו מריח בו].

י"א דדין תורמוס שוה לדין גריס, דאין תולין בכמה פשפשים ואפי' אם הרגה, אא"כ הדבר ניכר למראה העינים, ואז הוי כמו הרגה ציפור. שו"ע הרב סימן ק"צ סקנ"ה. וכ"מ בחוו"ד סימן ק"צ סק"ז, עי' להלן.

ק' אמאי בהרגה פשפש, אין תולה בפשפש וגריס. חוו"ד שם, [ויעויין שם ליישב דהוי כמו מאכולת, דאם הרגה מאכולת אחת אין תולין במאכולת וגריס].

נתעסקה בציפור, תולה עד סלע וגריס. שו"ע סימן ק"צ סכ"ו.

מ"ש הרגה מאכולת דאין תולה במאכולת וגריס, מהרגה צפור. שו"ע הרב שם. חוו"ד שם.

פשפש מין תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים, והם מאוסים מאד. פיה"מ להרמב"ם תרומות פ"ח מ"ב.

תורמוס, מין קטנית. רש"י ביצה כ"ה: ד"ה תורמוס.

שיעור תורמוס, כמעה קטנה. רש"י ביצה כ"ה:

שיעור תורמוס, י"א דשיעורו 26 ושתי שליש מ"מ, וי"א ששיעורו 32 ו3/18 מ"מ, וי"א ששיעורו 36 ושתי שליש מ"מ. שיעורי שבה"ל סימן ק"צ ס"ז אות נ"ז.

ארכו כרוחבו.

דוקא לרבנן דתלי' בפשפשים גם כשאינם מצויים, אבל לרחב"א דתלי' רק במקום המצוי, ה"ה נמי כשאין אורכו כרחבו. ב"י ק"צ.

ברית כרותה לו.

אם הרגה פשפש או הריחה ריחו, תולה עד כתורמוס. רא"ש סימן ו'. טושו"ע סימן ק"צ ס"ז. ועי' ביאור הגר"א שם, [דהמקור לזה מהכא, דטעמו כריחו]. ועי' להלן.

שכל המוללו מריח בו.

ולפי"ז אם לא הריחה בו, אין תולין בפשפש אם לא הרגה אפי' במקום שהוא מצוי. ב"י סימן ק"צ ד"ה ואם הרגה [יעויין שם לדייק זה מהרא"ש סימן ו']. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ אות ט'. ועי' להלן בד"ה טעמו כריחו. ובעיקר הענין אי תולין בפשפש כשהוא מצוי, עי' משנ"ת לעיל בד"ה בפשפש עד כתורמוס.

אם הריחה ריחו, תולה אפי' מצאה שיעור כמה תורמוסים. ב"י שם.

לרבנן דתולין בפשפש אפי' בלא הרגה ה"ה בלא הריחה, אבל לרחב"א דתולין רק כשהרגה, א"כ דוקא בהרגה או הריחה. פרדס רימונים שם, עפי"ד הב"י.

מו"מ אי הברייתא אזל דוקא בשי' רבנן, או לכו"ע. פרדס רימונים שם. רש"ש ברד"ה לענין.

טעמו כריחו לענין תרומה.

ילה"ק להב"י [ק"צ ד"ה ואם הרגה] דאם לא הריחה אין תולין בפשפש המצוי, אמאי לא אמרי' לענין פשפש, וצ"ל דהברייתא כרבנן, דלדידהו דתולין בפשפש גם בשלא הרגה וה"ה בשלא הריחה. פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ אות ט'. אולם עי' רש"ש ברד"ה לענין, [דהברייתא אזלא ככו"ע].

אמר רב אשי עיר שיש בה חזירים.

עי' משנ"ת בכל זה ברד"ה חזירים.

אין חוששין לכתמיה.

אי אין חוששין אפי' לכתם גדול, או כפשפש עד כתורמוס. עי' רשב"א ד"ה דאמרי', בשם ר"ח ומה שהקשה עליו. ועי' ר"ן ד"ה ארכו.

אמר ר"ה כגריס אינה תולה וכו' ור"ח אמר כגריס תולה וכו'.

ביאור פלוגתתם. ס' הישר לר"ת חידושים סימן קס"ח. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן ק"צ ח"ה אות י"א. ערוה"ש סימן ק"צ ס"כ.

רב חסדא ס"ל דתלי' במאכולת ששיעור דמה כגריס ואינה מצויה, ולר"ה לא משום דאינה מצויה. סימן הישר לר"ת שם. לחו"ש סימן ק"צ סקכ"ב.

ביאור אחר, לרב חסדא לא גזרו על כגריס, דאל"כ אין לך אשה שטהורה לבעלה, ולר"ה טעם התקנה משום דאין דרך אשה לראות פחות מכגריס, אבל בשיעור גריס דרכה לראות. פרדס רימונים שם. ובעיקר הענין אי טעם שיעור גריס הוא משום דאין דרך אשה לראות בפחות מכך, כ"כ בלחו"ש סימן ק"צ סקי"ב ד"ה שוב.

אי ר"ח ור"ח פליגי אי דרך אשה לראות יותר מכגריס או כגריס. פרדס רימונים שם.

ביאור אחר, ר"ה ור"ח פליגי כיון דא"א לצמצם שיעור המאכולת, ופליגי אי מספק יש להחמיר בכגריס או לא. ערוה"ש שם. וכמ"ש ברש"י חולין נ"ה: ד"ה חוץ.

סתירה ברמב"ם שכ' [איסו"ב פ"ט הכ"ג, פ"ד הי"ט] עד כמה עד כגריס אבל יותר מכגריס אינה תולה, והיינו כר"ח, ולענין כתם הנמצא בבגד, פסק [פ"ט ה"ו] דאין מטמא עד שיהיה כגריס, ומש' כר"ה. ב"ח סימן ק"צ ד"ה לא גזרו.

סתירה כעי"ז בס' התרומה [הל' נדה סימן צ"ב]. לחו"ש סימן ק"צ סק"י.

קשה לר"ה מלעיל י"ד: דאמר רב חייא לרבי, אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד. צ"פ שם הי"ט.

ביאור פלוגתת ר"ה ור"ח, דלכו"ע בפחות מכגריס טהורה גם בא"א לתלות במאכולת שלא גזרו ע"ז, ובכגריס לכו"ע תולה כשאפשר לתלות, ונחלקו בכגריס כשא"א לתלות אי טהורה דלא גזרו ע"ז, או לא, ישוב לפי"ז בסתירה הנ"ל, ומלעיל י"ד: צ"פ שם. וכן מדוקדק ברשב"א ד"ה לימא עיי"ש. ובעיקר הענין דלא גזרו על פחות מכגריס גם כשא"א לתלות, עי' שו"ת מעיל צדקה סימן כ'. וע"ע לעיל בד"ה אע"פ שלא הרגה.

י"ל דמש"כ הרמב"ם דכגריס טמא היינו לגבי טהרות, ומש"כ דתולין היינו לבעלה, וחמיר לטהרות מלבעלה, הוכחה לזה. ערוה"ש סימן ק"צ סכ"א. ועי' לעיל בד"ה ותולה בכ"ד וכו', משנ"ת.

ק' במש"כ הרמב"ם בפיה"מ דאין הלכה כרחב"א דאמר דבלא הרגה ונמצא פחות מכגריס תולה, ובהל' כ' דתולה אע"פ שלא הרגה, ועי' משנ"ת בזה רחב"א אומר.

כל שיעורי להחמיר וכו'.

ק' מהמבואר בברכות כ"ו. דזמן תפילת השחר היא עד ד' שעות ועד בכלל, ומוכח דאזלי' לקולא. תוס' חולין נ"ה. ד"ה כל, [ויעויין שם שתי' דהוא חומרא שחייב להתפלל כל שעה ד'].

י"ל דתפילה היא מדרבנן, והוי ככתמים. ערוך לנר ד"ה כל. רש"ש ברש"י חולין נ"ה. ד"ה חוץ. ועי' להלן.

יש לחקור אי החמירו כחמים, היינו הלכה בספיקות שהחמירו חוץ מכתמים, או דעיקר התקנה הוי על עד ועד בכלל. שו"ת אבנ"ז (יו"ד סימן נ"ט אות י"ד ט"ו).

הוכחה מלעיל י"ד. אבנ"ז שם.

חוץ מכגריס של כתמים להקל.

הטעם משום דכתמים דרבנן. רש"י חולין נ"ה. ד"ה חוץ. וכעי"ז ברשב"א שם ד"ה אלא.

ה"ה בשאר איסורי דרבנן, דשיעורם להקל. רשב"א שם.

הביאור בזה, דסד"ר לקולא, ואין לחלק בין כתמים לשאר דרבנן. יד מלאכי כללי הכף אות שי"ח.

הוכחה מתוס' בחולין שם [ד"ה כל] דיש לחלק בין כתמים לשאר דרבנן, [מדהק' לגבי תפילה דאזלי' לקולא]. ערוך לנר ד"ה כל. רש"ש ברש"י בחולין שם.

רד"ה שתיהן וכו' לאו יפה בדקה.

ישוב לפי"ז בקו' התוס' בד"ה מאי. ערוך לנר ברש"י. ועי' רשב"ץ בע"א ד"ה בדקה.

רד"ה כגריס וכו' ובהכי מיהא תלייה.

מבו' דבפחות מגריס טהורה, משום תלייה במאכולת, ודלא כהמעי"צ [בשו"ת סימן כ'] דבפחות מכגריס לא גזרו טומאה. וכ"ד הסד"ט סימן ק"צ סקס"א. וע"ע משנ"ת בזה באורך, בגמ' בד"ה ואע"פ שלא הרגה.

רד"ה ותולה וכו' אם יש בהם מכה.

שמא נטף עליה הדם כששוכבים יחד. רש"י לעיל י"ט: ד"ה בבנה.

מו"מ בד' רש"י אי ס"ל דתולה במכה היכולה להיגלע. עי' שו"ת חת"ס יו"ד סימן קפ"ו. ועי' שו"ת דברי יציב יו"ד סימן פ"ד סק"ב. ובעיקר הענין עי' משנ"ת בגמ' בד"ה ותולה.

רד"ה קילור אפלשטור"א אדום.

ושמים אותו תחבושת לעין. שבת י"ח. ורש"י שם ד"ה קילור.

רד"ה ולדברי וכו' כגודל סלע תולה או יותר.

ק' דלקמן מבו' דלרבנן תלי' עד כתורמוס, ופירש"י בביצה כ"ה: ד"ה תורמוס, דהוא רחב כמעה קטנה שהיא קטנה מסלע, וא"כ היאך תולין הכא עד כסלע. סד"ט סימן ק"צ סקט"ו. ועי' ערוך לנר ד"ה תולה, דאפשר שאין מעה קטנה מסלע, ויעויין שם מש"ה מכלים פי"ז מי"ב עיי"ש.

רד"ה עד כגריס, ואפי' לא הרגה וכו'.

עי' משנ"ת בגמ' בד"ה ולדבריו אנו מודים.

בא"ד ואפי' הרגה.

כ"מ מלש' המשנה, הרגה מאכולת וכו' רחב"א אומר וכו' ומש' דקאי אמה דאמר דבהרגה מאכולת תולה. רש"ש ברש"י.

רד"ה עד כמה כלו' וכי אפשר לתלות וכו'.

ביאור דבריו. תורת מאיר. ועי' ערוך לנר ד"ה תולה.

רד"ה לענין וכו' ארכו כרחבו וכו'.

דקדוק מד' רש"י דכתם צר וארוך אי תולין בו. ב"י יו"ד סימן ק"צ ס"ז ד"ה ואיכא. ועי' רשב"א ד"ה הא, ור"ן ד"ה ארכו, דכ"פ התוס', עיי"ש. ועי' רש"ש ברש"י.

רד"ה או שטעם וכו' וכ"ש חולין.

וכ"כ המאירי ד"ה התבאר, עיי"ש הביאור לזה.

א"ל נטמאת ונטמאת.

או נטמאת. ר"ש תרומות שם.

רד"ה חזירים וכו' ומתיזים דם.

מש' דאע"פ שלא נגעה, ועי' משנ"ת בתוד"ה עיר.

רד"ה דדוקרת טבחים הרבה וכו'.

י"א דהחידוש בדרוקרת, היינו שמצויים שם תרנגולות המנקרים באשפה. או"ז הל' נדה סימן שנ"ב בשם רשב"ם.

מש' אי"צ שתדע שעברה במקום שמצוי בו דם. וכ"מ ברשב"א ד"ה אמר הב'. מאירי ד"ה זה. ועי' ביאור הגר"א סימן ק"צ סקל"ב.

תוד"ה מאי וכו' תימה מה דומה וכו'.

וכה"ק בתוספות הרא"ש ד"ה ואין. ורשב"א ד"ה מאי. חי' הר"ן ד"ה ומ"ש.

י"ל דהראשונה אינה עומדת בחזקת טהרה לגמרי, דהא חזי' דלגבי כיבוס השניה פטורה, תוספת ביאור בזה. ערוך לנר ברד"ה שתיהן. ועי' רשב"א בע"א ד"ה תניא.

בא"ד ואור"ת וכו' שנתעסקה בצפור זו אחר זו וכו'.

והו' ברשב"א שם. ובתוספות הרא"ש שם. ובחי' הר"ן שם.

הטעם שלא תי' רש"י כן, משום דמש' בברייתא דמיירי שנתעסקו בבת אחת. ערוך לנר ברד"ה שתיהן. ועי' להלן בשם תוספות הרא"ש.

י"ל דאפי' נתעסקו בבת אחת א"א לצמצם. תוספות הרא"ש ד"ה ואין.

בא"ד ואם היתה נשאלת הראשונה וכו'.

וכדין שני שבילין, דחלוק אם באו בבת אחת לבאו בזאח"ז. ר"ש מקוואות פ"ב ה"ב. תוספות הרא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת. חזון איש יו"ד סימן ל"ט ד"ה וא"כ. ועי' להלן.

דקדוק מהכא, דבבאו בזאח"ז תרווייהו טהורות, מו"מ בזה. ב"ח סימן ק"צ סקכ"ו. נקודות הכסף שם סקי"ז, [ויעויין שם דכן ס"ל לתוספות הרא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, וכן רבותנו הצרפתים, הו' ברשב"א לעיל י"ד: ד"ה ופירוש עד, וע"ע ברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט:, ויתבאר להלן, אמנם עי' פרדס רימונים סימן ק"צ מקשה זהב סקי"ז ד"ה אמנם מה שנ"ל, עמ' קצ"ט, שהוכיח מהרשב"א שם דדעת חכמי הצרפתים, דאף בזאח"ז טמאות, ויעויין שם דהאחרונים טעו בדבריהם בתרתי, ולפי"ז אין מהראשונים מי שסובר דבזאח"ז טהורות, ועי' קנה בשם סימן ק"צ בירורי השיטות, וע"ע להלן נ"ט: ד"ה השאילה חלוקה לנכרית, משנת"ב]. ועי' ט"ז שם סקי"ז [יעויין שם לדחות ההוכחה]. ועי' לעיל.

יש חולקין וס"ל, דכשנתעסקו בב"א אין לחלק בין באו בב"א לבזאח"ז. דרישה שם סקי"ג. ט"ז שם [עיי"ש הטעם לזה, ויתב' להלן, אמנם עי' להלן בשם הדרישה באופ"א, אך הט"ז דחה דבריו]. וכ"מ ברשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט: ועי' להלן.

הטעם לזה משום דדוקא באיסור דרבנן כבחמץ או בטומאה מחלקי' בזה משא"כ בנדה דאו'. דרישה שם. וכ"מ בטור או"ח סימן תל"ח.

ילה"ק לשי' זו, מפסחים י. דבבזאח"ז מקילי', וכמו בשני שבילין אף דהוא לענין טומאה דאו', ומשום דאיכא חזקת היתר. ט"ז שם סקי"ז, וע"ע בדבריו בסק"ד.

ילה"ק מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבושה כרכום, ויש שם מחבוא אחד, דכולן כשרות מספק בבאו בזאח"ז, ואף דאיסור אנוסה לכהן מדאו', מו"מ בזה, ואי יש לחלק דאיסור שבויה הקילו ביה רבנן, כדמצינו לענין כמה דברים. ט"ז שם, [יעויין שם להק' כן]. וכן בחזון איש יו"ד סימן ל"ט ד"ה וא"כ. אולם עי' נקודות הכסף שם, [לדחות וכנ"ל].

הוכחה כהשי' דבדאו' נמי יש לחלק בין ב"א לבזאח"ז, מתוס' לעיל ב. ד"ה מעל"ע. סד"ט שם סקמ"ז ד"ה מיהו.

עוד ילה"ק להדרישה, דה"נ כתם מדרבנן, ויש לחלק בין ב"א לבזאח"ז. ט"ז שם.

הטעם לחלק בין שתי נשים לב' שבילין [להט"ז], דבכתמים היה הגזירה לטמאות דם שאין ידוע אם הוא הימנה, וטיהרו כשיש לתלות, אמנם בתלייה מסופקת הדר דינה ליטמא, משא"כ בב' שבילין דכל שיש לו חזקה, טהור. ט"ז שם. וכן ביארו בדבריו, במחצית השקל שם, ובטורי כסף, ובלחו"ש שם סק"ל ד"ה ולפע"ד, ובערוה"ש שם סע"ו.

יל"פ ד' הט"ז בב' אופנים, א' דבשבילין כ"א הוא בספק בפנ"ע, ואין שינוי בספק מחמת מה שחבירו הלך שם, וכ"א אית לי' חזקת כשרות, משא"כ באשה דאם היתה לבדה הו"ל תלייה טובה דהדם קאתי מהציפור, וכשיש שם אחרת שוב ל"ה תלייה טובה, ב' דבשבילין מעיקר הדין בב"א נמי טהורין ורבנן החמירו שלא יראה כסותרין זא"ז [כמבואר בתוס' לקמן ס. ד"ה באנו], משא"כ בספק כתם דאם הוא ספק השקול אין תולין להקל, כמבואר לקמן לגבי ספק עברה. חוו"ד שם סקי"ד, [יעויין שם ב' הדרכים]. ועי' ערוה"ש שם סע"ו. וע"ע ערוה"ש סימן ק"צ סנ"ג.

ילה"ק להפי' הראשון, מכתובות כ"ז. לגבי עיר שכבשוה כרכום [עי' לעיל]. חוו"ד שם. ועי' ערוה"ש שם סע"ו. ועי' חזון איש יו"ד סימן ל"ט ד"ה וא"כ, [יעויין שם דמשום קו' זו, הוכיח דלא כהט"ז].

טעם נוסף [לחילוק בין שבילין לנשים], דבשנים יש לחוש בכ"א דחצי הדם מהציפור וחצי ממקורה וטמאה, משא"כ בשבילין, מו"מ בזה. דרישה שם. ועי' ט"ז שם להק' ע"ז. ועי' לחו"ש שם סק"ל ד"ה ושתיהן, ליישב. ועי' שו"ת דברי יציב יו"ד סימן פ"ה. ועי' מה שצויין בט"ז שם.

י"מ ד' הט"ז, דבב' שבילין דשורש הספק הוא בטומאה וכ"א בחזקת טהרה, משא"כ הכא דהספק הוא בתלייה, והן בחזקת בעלות כתם. ערוה"ש שם סקע"ו. וע"ע שו"ע יו"ד סימן ק"צ סכ"ב. וע"ע ערוה"ש סימן ק"צ סנ"ג.

הוכחה [דחלוק נשים משבילין], מהרשב"א [בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ט:] דג' נשים שלבשו חלוק אחד, ונמצא בו כתם כולן טמאות, ואף בבאו בזאח"ז, מו"מ בזה. ט"ז שם סקל"ו. ועי' נקוה"כ שם סקי"ז [יעויין שם ליישב דהרשב"א אזיל לשיטתו, לעיל י"ד: ד"ה ופירוש עד, ושם פליגי עליה, רבותינו הצרפתים, וכן בתוספות הרא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, והב"ח והש"ך ס"ל כרבותינו הצרפתים]. ועי' כרתי שם סקי"ג [יעויין שם דיש לחלק דבג' נשים דלעולם הוי כבאו בב"א דכ"א תלויה בחבירתה, משא"כ הכא דיכולה לתלות בציפור, עיי"ש]. וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה ומיהו. ובחזון איש יו"ד סימן ל"ט ד"ה וא"כ. וע"ע שו"ת בית שערים יו"ד סימן רס"ד.

אי מה דאמרי' לקמן נ"ט: גבי ג' נשים שלבשו חלוק א' ונמצא בו כתם דכולן טמאות, הוא בב"א, אבל בבאו בזאח"ז, זה תלוי בפלוגתת האחרונים הנ"ל. כ"מ בט"ז שם דתלי'. וכן בנקוה"כ שם. ועי' רשב"א לעיל בשם רבותינו הצרפתים. ובתוספות הרא"ש שם. אולם עי' כרתי שם סקי"ג [יעויין שם דיש לחלק בין ג' נשים להכא, והו' לעיל]. וכעי"ז בסד"ט שם סקמ"ז ד"ה ומיהו. ועי' חזון איש שם. ועי' שו"ת בית שערים שם.

הטעם דבג' נשים כולן טמאות, ומ"ש מבדקה בעד שאינו בדוק, דתלי' להקל. רשב"א לעיל י"ד. שם. וע"ע בתוה"ב שם. ותוספות הרא"ש לעיל שם.

עוד מו"מ בד' רבותינו הצרפתים [הנ"ל]. כרתי שם. נקוה"כ שם. ט"ז שם.

מו"מ בפלוגתת הראשונים, לגבי נפל איסור לא' מב' קדירות דהיתר, דבב' אנשים אין הקדירות מצטרפות לבטלו, ונחלקו לגבי באו בזאח"ז, דלהרשב"א [תוה"ב ב"ז ש"ד] אין תולין להקל דאחת ודאי אסורה, וברמב"ן ועוד ראשונים פליגי, [כ"כ הש"ך סימן קי"א סקי"ט]. ש"ך שם, ועיי"ש נקודות הכסף. וע"ע סד"ט סימן ק"צ סקמ"ז.

עוד ביאור ומו"מ בשי' הט"ז. שו"ת בית שערים שם. ועי' חזון איש שם.

עוד מו"מ בכל זה, עי' משנ"ת לקמן נ"ט: בד"ה השאילה חלוקה לנכרית.

בא"ד נטמאנה הואיל ושניה תולה בה לענין דינא.

ויש שכתבו דבהשאילה חלוק לחבירתה, אין הדבר ברור ממש. רשב"א שם, [ואזיל לשיטתו בע"א ד"ה תניא].

תוד"ה וכדבריו וכו' תולה כפי מה שהרגה וכו'.

ויש חולקין וס"ל דאין תולה בהם. רא"ש סימן ו'. ועי' חוו"ד סימן ק"צ סק"ה, דכ"מ מסתימת השו"ע שם. ועי' רש"ש ברד"ה עד.

י"א דליכא פלוגתא בזה, דלכו"ע נתעסקה בציפור תולה בכל שיעור הדם ומשום דלפי ראות העין יש דם יותר מכגריס, וה"ה בכמה מאכולות, אבל אם אין ידוע אם יכול להתפשט יותר מגריס, אין תולין ביותר מגריס. שו"ע הרב סימן ק"צ סנ"ה. ועי' צ"צ פסקי דינים שם סקכ"ט.

י"א דפלוגתא זו תלי' ברבנן דלדידהו תולה במאכולת רק אם הרגה, תלי' לפי מה שהרגה, אבל לרחב"א אפי' הרגה אין תולין בכמה, עוד תוספת ביאור ומו"מ בזה. חת"ס ד"ה ולדבריו.

תוד"ה אין וכו' לא איירי אלא בשל אשה וכו'.

שרגילה לפרוס לשם בדיקה, והיינו לדברי חביריו שהקילו אפי' ביותר מגריס. מעדני יו"ט סימן ו' סק"ב.

עוד ביאור בטעם שרשב"ג נקט מטה ולא סדין. מרחשת ח"א סימן ל"ה סקי"ג.

תוד"ה עיר וכו' לסמוך ע"ז עכשיו וכו'.

יש חולקין בזה. רשב"א ד"ה אמר, [יעויין שם שכ' דאיני יודע טעם לדבריהם], וכ"כ באו"ז ח"א סימן שנ"ב.

כפי הנראה בזמן חז"ל היו נבילות מושלכים ברחובות, ומחמת כן החזירים היו נוברים ומלאים דם. רא"ש סימן ו'. ועי' להלן.

בא"ד במקום שאין רגילות ליגע בהן חזירים.

משמ' דהחשש הוא שנגעו בה החזירים ולא שמה ליבה לדבר, [ודלא כרד"ה חזירים]. וכ"מ בתוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ד, כ"ב: וכ"מ בראב"ד בבעה"נ סימן ג' הי"ג, עי' להלן.

אם ברי לה שלא נגע בה חזיר, אין תולה בחזירים. ראב"ד שם, [והיינו כהתוס', אמנם עי' להלן בשם הרא"ש].

יש מביאין ד' התוס' בנוסח"א, דבזה"ז שאין החזירים מתיזים דם אין תולה בהם. רא"ש סימן ו'. ועי' ב"י סימן ק"צ סכ"ב.

י"מ דעיר שיש בה חזירים, היינו משום דהרחש [פשפש] מצוי בחזירים. רשב"א ד"ה הא דאמרי', בשם ר"ח, [ויעויין שם להק' ע"ז, דבגמ' מש' דאין חוששין אפי' לכתם גדול].

יש שכתבו דבזה"ז אין דרך החזירים להלך בשווקים. ב"י סימן ק"צ סכ"ב.

י"מ דבזה"ז שאנו מפוזרין בין האומות, אין לך עיר שאין בה חזירים, וא"כ ביטלת תורת כתם. חת"ס ד"ה עיר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף