|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| Penei Moshe on Jerusalem Talmud Chagigah | | Penei Moshe on Jerusalem Talmud Moed Katan |
| | | פני משה על תלמוד ירושלמי מועד קטן |
| פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה | |
| | |
| merged | | merged |
| | | https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Moed_Katan |
| https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Chagigah | |
| | |
| This file contains merged sections from the following text versions: | | This file contains merged sections from the following text versions: |
|
| |
| -Piotrków, 1898-1900 | | -Piotrków, 1898-1900 |
|
| |
| -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI | | -https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI |
|
| |
|
| פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה | | פני משה על תלמוד ירושלמי מועד קטן |
| תחילתדףכאן א/א
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הכל}} חייבין בראייה.''' במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות פנים בעזרה ברגל וצריכין ג"כ להביא קרבן עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וזהו נקראת עולת ראייה. והכל דקתני לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וזהו דוקא למשנה ראשונה דפ"ד דגיטין דקאמרי ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו ביום אחד ולפיכך עבדי ליה תקנתא במצות שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים אבל אין כן הלכה אלא כמשנה אחרונה שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שכופין את רבו לשחררו וכל זמן שלא שחררו אמרו חכמים שפטור מן המצות כי היכי שנוכל למהר לרבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חוץ}} מחרש.''' בפ"ק דתרומות תנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר והכא במצות ראיה אף המדבר ואינו שומע ואפי' הוא חרש באזנו אחת פטור וכן השומע ואינו מדבר פטור דילפינן ראיה ראיה מהקהל דכתיב שם בבוא כל ישראל לראות את פני ה' וכתיב בתריה למען ישמעו פרט למי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר והא דתנן כאן חרש סתם אמרינן התם בגמרא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור מן הראייה ואע"פ שפטור מן הראייה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטור אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|החיגר}}.''' אפי' ברגלו אחת והסומא אפי' באחת מעיניו והחולה והזקן וכל שאינו יכול לעלות ברגליו שהוא רך וענוג וילפינן מדכתיב שלש רגלים יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם וסומא מדכתיב בבוא כל ישראל לראות כשם שהן באים להראות כך הם באים לראות הר קדשו ובית שכינתו יצא סומא אפי' באחת מעיניו שאין ראייתו שלימה ומדכתיב כל זכורך ממעטינן טומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך ועבדים דכל מצות עשה שאין האשה חייבת בה אין העבדים חייבין בה ודקתני שאין משוחררין היינו שאינן משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דג"כ פטור והך סיפא כמשנה אחרונה וכדלעיל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|כל}} שאינו יכול לאחוז וכו' ולעלות.''' ברגליו מירושלים להר הבית ולבוא לעזרה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|שנאמר}} שלש רגלים.''' הראוי לעלות ברגליו הוא דחייבו הכתוב ומדגדול בכה"ג פטור הוא מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני קטן פטור היינו בראוית קרבן. דלאו בר קרבן הוא אבל בראיית פנים בעזרה אפי' קטן חייב מן הדא דכתיב בפ' הקהל וכו'. וכי אין קטן גדול מטף ואם טף חייב קטן לכ"ש וילפינן ראייה ראייה מהקהל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דתני}} בברייתא מעשה וכו'.''' איידי דמזכיר הכתוב מייתי דרשת ר"א בן עזריה. ובמכילתא בפ' קדש לי כל בכור מייתי דרשת ר"א בן עזריה על הפסוק אתם נצבים וגו' טפכם נשיכם וגו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מי}} שבת שם.''' שבת של מי היתה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אתייא}} דר"א בן עזרייה.''' דדריש והנשים לשמוע משמע שאינן בכלל ילמדו ודלא כבן עזאי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ג דסוטה מכאן אמר בן עזאי וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חרש}}.''' מנלן דאימעוט:
| |
| | |
| למען ישמעו ולמען ילמדו כתיב בפ' הקהל וילפינן ראייה ראייה מהקהל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|עד}} כדון.''' שמענו למעט במדבר ואינו שומע שזהו חרש אלא שומע ואינו מדבר מנלן למעוטי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|למען}} ילמדו.''' קרי ביה ולמען ילמדו לאחרים פרט לשומע ואינו מדבר. הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין. ש"מ דהכללים ששנה רבי במתני' לאו לדוקא שנה אותן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ק דתרומות והסוגיא ג"כ שם בהלכה ב'. חרש המדבר וכו' וסברינן מימר מדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש. כלומר כך הוה ש"ד לומר דאם הוא שומע אף שאינו מדבר אינו בכלל חרש:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ותנינן}} וכו'.''' אלא מדתנינן בפי"ב דיבמות החרש שנחלץ וכו' ואמר ר' יוחנן הטעם מפני שהן בשאין יכולין לומר בואמר ואמרה וא"כ שומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש ולא כדסברינן מימר מעיקרא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ותנינן}} וכו'.''' והא תנינן בתרומות שם חרש וכו' לא שומע ולא מדבר ואם האי כללא בדוקא הוא היאך אמרינן הכא דמדבר ואינו שומע הוא חרש וביבמות אמרינן דשומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש הוא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ודא}} מסייעה לר' יונה וכו'.''' כלומר אלא על כרחך כדר' יונה דאמר הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין דלא דוקא שנה זה חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' דהרי הכא וכן במצות חליצה לא במשמע כן. וגרסי' נמי להא בפ' מצות חליצה בהלכה ד'. וגי' דהכא יותר מתוקנת היא מבתרומות וביבמות ואם דלפי הכוונה היינו הך כדפרישית שם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חרש}} באזנו אחת מהו.''' במצות ראייה. וקאמר ר' יוסי בר' בון דתליא במחלוקת דר יוסי ורבנן לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' דתני וכו' וכדמפרש דטעמייהו דרבנן מדכתיב ולבני אהרן תעשה כותנות ומיעוט כותנות שתים ומשמע לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה שתי כותנות:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יוסי למאה בני אהרן תעשה כותנות.''' כלומר האי כותנות אכולהו בני אהרן קאי אפי' הן מאה תעשה להן כותנות לכל אחד ואחד כותנת אחד ולאפוקי שלא יהו שתים משתמשין בכתונת אחת שיהא זה פושט וזה לובש ולעולם בכתונת אחת לכל אחד סגי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והכא}}.''' והשתא הכא נמי פליגי בהאי קרא דכתיב בהקהל תקרא וגו' באזניהם דלרבנן באוניהם אכל אחד וא' קאי שיהו שתי אזנים לכל א' וא' ולאפוקי חרש באזנו אחת וילפינן ראייה מהקהל ולרבי יוסי האי באזניהם אכולהו ישראל קאי ואפילו אזן אחת לכל אחד ואחד מיחייב בראייה דלא אימעיט אלא חרש בשתי אזניו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|שוטה}}.''' מנלן דאימעוט:
| |
| | |
| אתה הראת לדעת כתיב למד במצות ראייה אינו אלא בבר דעת:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|קטן}}.''' מנלן הוון יתיבין אמרין והוה קשיא להון מעיקרא הא דתנינן איזהו קטן וכו' וכי קטן כהאי שיכול לרכוב על כתיפיו של אביו לב"ש וא"נ לאחוז בידו של אביו וכו' לב"ה שומע או מדבר הוא דמשמע דלא אימעוט קטן דכה"ג ואמאי הא מיהת אינו שומע להבין וכן לדבר כלום:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חזרון}} ואמרון.''' דמדכתיב כל זכורך דרשינן כל לרבות את הקטן דכה"ג:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ויימר}} וכו'.''' ומנלן דלרבות את הקטן ואימא לרבות את החרש שאינו שומע אע"פ שהוא מדבר או איפכא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|למען}} ישמעו וכו'.''' כתיב וכדדרשינן לעיל פרט לחרש:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ויימר}} וכו'.''' ומאי חזית דדרשת רבויא לקטן ומיעוטא לחרש איפוך אנא דלמען ישמעו וגו' קאי למעוטי קטן וכלל רבויי חרש דהאי גוונא דאמרן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי מאחר.''' שמצינן שכתוב אחד מרבה וכו' לפיכך מרבה אני את הקטן שהוא עתיד ראוי לבא לאחר זמן שיגדיל ומוציא אני את החרש דאינו ראוי בודאי לבא לאחר זמן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|קטן}} חרש מהו שיהא חייב.''' וא"ל כמתמיה איתא חמי. בוא וראה מאי קא מיבעיא ליה יציבא בארעא וכו' הרי אפי' גדול חרש פטור קטן חרש לכ"ש:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' ירמיה.''' אי משום הא לא קשיא דהכי קא מיבעיא ליה שהרי בדין היה שאפי' הוא קטן ולא חרש שיהא פטור כפי משמעות הכתוב למען ישמעו וגו' אלא דאמרת גזירת הכתוב הוא מדכתיב כל זכורך לרבות את הקטן והשתא שפיר הוא דמספקא ליה דאימא מדכתיב כל לרבוייא לקטן אפשר דאפי' קטן חרש נמי בכלל ריבויא הוא דגזירת הכתוב הוא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הייתי}} אומר אלו גדול וכו'.''' כלומר דהדר מהדר ליה דאי הכי כדקאמרת דמיבעיא ליה דאימא גזירת הכתוב הוא לרבויי אפי' קטן חרש ואם כן לימא נמי דאפשר הייתי אומר דאפילו גדול חרש יהא חייב מהאי ריבויא דכל וכדי שלא לחלוק בהילכות זכורך דאי מרבינן מהאי קרא נימא נמי לרבות כל חרש:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הוי}} צורכה וכו'.''' אלא על כרחך דצריכין אנן לבוא לההיא דאמר ר' יוסי מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כלומר והשתא דאתית להכי א"כ כל שהוא חרש לא מצינן לרבויי מהאי כל זכורך ובין קטן חרש ובין גדול חרש פטור שהרי אינו ראוי לבא לאחר זמן ולא מרבינן אלא לקטן פיקח מפני שראוי לבא לאחר זמן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|טומטום}} הכל מודים.''' אמוראי דפליגי לקמיה מודים הם בטומטום שנקרע ונמצא זכר בי"ט הראשון שהוא חייב ולא אמרינן הא מקמי רגל לאו בר חיובא הוי אלא משנמצא זכר מעליא ביום הראשון בר חיובא הוא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' אם בשאר הימים הוא שנקרע ונמצא זכר דחזקיה אמר יראה כתיב וקרינן יראה דמשמע להבא ודרשינן הכתיב והקרי את שהוא חייב בראשון הוא שחייב להראות בשני דלאפוקי האי שאינו חייב בראשון שעדיין היה נראה כטומטום ואינו חייב נמי ביום שני אע"פ שעכשיו נקרע ונמצא זכר:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.''' כלומר ר' יוחנן דהכא פליג על חזקיה וס"ל שאע"פ שלא היה ראוי ביום הראשון מ"מ כשנמצא ראוי בשני או בשאר ימי החג מיחייב הוא מפני שכל השבעה תשלומין לראשון נינהו וכדמפרש רבי אילא לטעמיה דמפסח השני למד רבי יוחנן לו' כן דכמה דאמר תמן דפסח שני תשלומין לראשון הוא לשאינו ראוי לפסח ראשון שהוא טמא או בדרך רחוקה ומשלים לחיובו בפסח שני כן הוא נמי אמר הכא דכל ז' תשלומין לראשון לזה שלא היה ראוי בראשון ואם ראוי הוא בשאר הימים חייב הוא בתשלומין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ר'}} הושעיא אמר כל ז' חובה.''' לא פליג אדר' יוחנן לדינא אלא דלר' יוחנן מחייב הוא בשאר הימים בתורת תשלומין לראשון אם לא הביא או אם לא היה ראוי לכך ולר' הושעיא כל יום ויום מז' הימים נקרא כחובה בפני עצמו דוחגותם חג שבעת ימים כתיב והיינו שאם הביא בראשון פטור הוא מחובתו ואם לא הביא בראשון חובה מוטלת עליו להביא ביום משאר הימים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מה}} נפק מן ביניהון.''' כלומר מאי איכא עוד נ"מ אחריתא מבין חזקיה לבין ר' יוחנן ור' הושעיא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|גר}} שנתגייר בשאר הימים.''' נמי איכא בינייהו דלחזקיה פטור שלא היה ראוי ביום הראשון ולר' יוחנן ור' הושעיא מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ודלא תימא דוקא בטומטום שנקרע וכו' הוא דפליגי דשכיח הוא לפעמים שיקרע וימצא זכר אבל בנכרי שיתגייר לא שכיחא כולי האי ולא פליגי ר' יוחנן ור' הושעיה אדחזקיה קמ"ל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אף}} בטמא כן.''' בעיא היא אי נימא דאף בטמא נמי פליגי וכדמסיק להבעיא ואזיל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ניטמא}} וכו'.''' כלומר אם ניטמא ביום הראשון ואינו ראוי עד הערב שמש מהו דנימא בשאר הימים דתליא בפלוגתייהו ועל דעתיה דחזקיה פטור הוא אע"פ שכבר טהר וראוי הוא דהואיל וביום הראשון לא היה אפשר לו להטהר פטור הוא נמי בשאר הימים ולר' יוחנן ורבי הושעיה מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ומי נימא דדמי לטומטום שנקרע דפליגי ביה וה"נ בטמא כן או לא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי.''' לא דמי טמא שנטהר בשאר הימים לטומטום שנקרע ונמצא זכר בשאר הימים דתמן בטומטום ראוי הוא מעיקרא דזכר גמור הוא אלא שלא היה ידוע וניכר מפני הקרום שהיה מכסה זכרותו וקריעה היא שגרמה להכיר אותו עכשיו שהוא זכר ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע דהוה זכר מעליא אף ביום הראשון אבל הכא הטמא עצמו אינו ראוי היה כל היום ראשון שאי אפשר לו להטהר בשום פנים בראשון וטומטום היה אפשר שיקרע גם ביום הראשון וימצא זכר ומיהת כשנקרע עכשיו למפרע ראוי הוא וקמי שמיא גליא דזכר הוה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אנדרוגינוס}}.''' ממעטינן מדכתיב כל זכורך ולא כתיב כל זכר פרט לאנדרוגינוס שחציו זכר וחציו נקבה ולמ"ד דס"ל בריה בפני עצמו הוא מיהת לאו זכר הוא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' לעיל פי"ט דשבת והסוגיא שם עד פרט לאנדרוגינוס וע"ש:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|נשים}}.''' אימעוט נמי מכל זכורך:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|עבדים}}.''' מנלן נישמעיניה מן הדא דכתיב שלש פעמים וגו' את פני האדון ה' את שאין לו אלא הקב"ה וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|את}} פני האדון ה'.''' וכי אפשר לראות פני האדון ה' אלא מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני שכינה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חולה}} דכתיב ושמחת.''' בחגיך ואינו בכלל שמחה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|תרתיהון}} לקולא.''' דרשינן יכול לשמוח כגון זקן ואינו יכול להלוך קורא אני עליו למעטו מדכתיב רגלים יכול להלך כגון חולה שיש בו כח להלוך אבל אינו בכלל שמחה ממעטינן מושמחת ולא דרשינן איפכא לחומרא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ב"ש}} וב"ה.''' דפליגי במתני' איזהו קטן ממקרא אחד הן דורשין דכתוב א' אומר זכורך ומשמע אפי' קטן וכתוב אחד אומר רגלים וקטן אינו יכול להלך ברגליו הא כיצד טול מה שבנתיים לחייבו את שהוא יכול לרכוב וכו' זהו חייב ופריך ואפי' קטן יכול הוא לרכוב ויצא. וכלומר וא"כ אפי' קטן ממש יכול אביו לשאת אותו על כתיפו וזה צריך ג"כ לצאת עמו בתמיה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אלא}}.''' הכי קאמרי את שהוא רואה כתיפיו של אביו כשהוא מהלך ומפסיע אחריו ויכול לפסוע אגב ראיית כתיפיו של אביו ולא דוקא כשהוא על כתפיו של אביו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ב"ה}} דורשין וכו'.''' טול בנתיים את שהוא יכול להלך ע"י אחיזה בידו של אביו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ולענין}} טהרות.''' דקי"ל בספק טהרות כל שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור כדתנן בפ"ג דטהרות ומהו הדין בקטן דבכה"ג:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|את}} שהוא תפוס ביד אביו.''' אם יש בו דעת כל כך דכשרוצה להלך הוא עצמו תופס יד אביו לאחוז בו ולילך זהו ספיקו כפקח וספיקו טמא כדתנינן שם וכל הפיקח בחזקת טומאה ואם אביו הוא תופס בידו ולאחזו אז ספיקו כחרש שאין בו דעת וספיקו טהור:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' לענין ראיה אין חילוק ובין כך ובין כך חייב דלאו בדעת תליא מילתא בקטן שבא לכלל דעת אלא אם יכול לילך ברגליו ואפי' צריך לאחוז בידו של אביו כשהולך:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' דתני בתוספתא ריש מכילתין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דכתיב}} ובאת שמה וגו'.''' ואינו יכול לבוא כשהוא טמא וכי אין טמא מת נכנס להר הבית בתמיה הרי אפי' מת עצמו מותר דבר תורה להיות במחנה לויה והדא אמרה בעזרה היו מראים פנים והא דנקט במתני' מירושלים להר הבית משום שזה הוא מקום הגבוה שבירושלים וצריך שיהא יכול לעלות לשם וכשהוא למעלה בהר הבית אז קרוב הוא לילך ולהראות פנים בעזרה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מאיכן}} את מודד.''' מירושלים להר הבית אם מן החומה שהוא יותר רחוק או מן הבתים הקרובין לחומה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|תני}} שמואל.''' לא מן החומה ולא מן הבתים הסמוכין לחומה אלא מן השילוח הוא מעין השילוח העובר באמצע ירושלים ומשם הוא נמדד:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מהו}} לשלח חגיגתו ביד אחר.''' אם אינו יכול לעלות בעצמו ולהביאה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' דתני אידך דלא כדדריש בתוספתא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ופולפסין}}.''' בעלי פוליפוס אלו שריחן יוצא מן החוטם פטורין דכתיב ובאת שמה וגו'. ואלו אינן ראוין לבא שמה דאין זה כבוד כלפי מעלה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הטמא}} פטור.''' דכתיב בבא כל ישראל וגו' והוא אינו ראוי לבוא עם כל ישראל ביחד שלא יטמאו ומדדריש מהאי קרא ובאת שמה להוציא מוכי שחין ש"מ דאף בהבאה פטורין ואמאי פטור לגמרי וישלח חגיגתו ביד אחר אלא א"ר יוסי זאת אומרת וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ר'}} שמי בעי.''' על הברייתא דדריש הכי מהני קראי ונימא או חילוף דמוכי שחין ממעטינן מקרא דבבוא כל ישראל והן אינם באין עם כל ישראל לפי שפורשין מהם והטמא ימעט מקרא דבאת שמה שאינו ראוי לביאה לעזרה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חזר}} ר' שמי ואמר.''' מסתברא דהיינו טעמא דתנא דברייתא דדריש הכי משום שמוכי שחין וכו' אע"פ שאינן ראוין לבוא עם כל ישראל ביחד מיהת ראוין לבא בדרך בפני עצמן ולא ממעטינן להו אלא מקרא דבאת שמה דבעזרה אינן ראוין לבוא מפני הכבוד אבל הטמא שאינו ראוי לבא אף בפני עצמו ולא עם כל ישראל ביחד ושפיר אימעוט ליה מקרא דבבא כל ישראל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הפריש}} חגיגתו ומת.''' והחגיגה עומדת מהו שמחויבין היורשין שיביאו אותה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|יראה}} כל זכורך וגו'.''' וכתיב בהאי קרא ולא יראה את פני ה' ריקם וילפינן יראה דהבאה מיראה דביאה הראוי לבוא מביא וכיון שמת פטורין היורשין מהבאה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר"ז.''' פליג עליה דר' אילא אלא כהאי דר' יוחנן ור' יונתן וכו' דדרשי מדכתיב בחדא קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ומה בכור אפי' לאחר מיתת האב מחויב הבן לפדות את עצמו אף הכא ולא יראו פני ריקם דנאמר על הקרבן ראיה אפי' לאחר מיתה של המפריש מחויבים היורשין להביא:
| |
| | |
| אמר ר' בא בר ממל דבר זה הוא במחלוקת שמואל ור' יוחנן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בספ"ב דמסכת קינין האשה שיש עליה חטאת ועולה והביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה דהוה לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא ופליגי בה להא דקתני יביאו היורשין עולתה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|שמואל}} אמר במופרשת.''' שהפרישה עולה ולא הספיקה להביא עד שמתה יביאו היורשין אותה שכבר מופרשת ועומדת היא ור' יוחנן אומר אפי' אינה מופרשת בחייה ומפרש לפלוגתייהו במה אנן קיימין להא. אם בשירשו קרקע קשיא בדא אמר שמואל במופרשת בחייה דוקא אבל בשאינה מופרשת פטורין ואמאי הלא נתחייבו הנכסים בחייה והם באין מכחה לירש. ואם בשירשו מטלטלין בהדא ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת ואמאי הרי אינה נגבית מן המטלטלין דלדינא דגמרא אין ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי ולא יהא הקדש אלא כב"ח:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מה}} נפיק מן ביניהון.''' אלא במאי פליגי ומה היוצא מביניהון:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ירשו}} קרקע.''' לעולם דמיירי שירשו קרקע ובהא פליגי דעל דעתיה דשמואל דס"ל במופרשת דוקא ומשום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואינן צריכין הגיזברין לא לתבוע מהן ולא למשכן אותן ויביאו אותה אבל בשאינה מופרשת ס"ל לשמואל דלא מיבעיא שאין ממשכנין אותן כדתנן ספ"ה דערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וטעמא דלא ליתי לשהויי והיינו במחוייבין עצמן אבל ביורשין לא אמרו שממשכנין אותן דהרי הן עצמן אינן מחויבין בהם ואף לתבוע אין תובעין אותם ואע"פ שירשו קרקע אם כופין אותו להביא ה"ז כממשכנין ולא אמרו ביורשין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|על}} דעתיה דר' יוחנן אף למשכן ממשכנין.''' את היורשים דהואיל ונתחייבו הנכסים בחייה והם ירשו קרקע החוב מוטל עליהן ואפילו אינה מופרשת:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ירשו}} מטלטלין.''' לר' יוחנן לתבוע הוא דתובעין אותן אם ירצו להביא חוב של מורישן. אבל למשכן אין ממשכנין אותן כיון דאין כאן אחריות נכסים ולשמואל אף לתבוע אין תובעין אותן מכיון דלא ירשו אלא מטלטלין. והשתא אם הפריש חגיגתו ומת תליא נמי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן ואע"ג דהכא הפריש קאמר מ"מ לענין אם לא רצו להביאה ואם ממשכנין אותן תליא מילתא במה שירשו ובפלוגתייהו דאמרן:
| |
| תחילתדףכאן א/ב
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים הראייה שתי כסף.''' שהבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וילפינן בגמרא נאמרה חגיגה להדיוט והן שלמי חגיגה שמביא ונאמר ראייה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו ואותה עולת ראייה אינה פחותה משתי מעות כסף וכל מעה משקל י"ו גרעיני שעורה בינונים מן הכסף הצרוף:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והחגיגה}} מעה כסף.''' שלמי חגיגה שחייבים כל אחד ואחד להביא ברגל כדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים ואינו פחות ממעה כסף ואף על גב דמן התורה אין לראיה וחגיגה שיעור דכתיב איש כמתנת ידו חכמים נתנו בהם שיעור למטה שלא יביא פחות מכאן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף.''' מפני שהשלמים יש בהן לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובים מן העולות שאין בהם אלא לגבוה. ומצוה להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה בי"ט הראשון של חג ואם לא הביא בראשון מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך מלמד שכולן ראוין לכך וכולן תשלומי ראשון הם. ושתי המצות האלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן ועוד יש מצוה שלישית שנצטוו ישראל בעלותן לרגל שיקריבו עוד שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הן הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ונשים חייבות במצות אכילת שלמי שמחה ובעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שמחויב הוא להביא ותאכל עמו באותן שלמים. ולשלמי שמחה אלו לא נתנו בהם חכמים שיעור:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ראייה}}.''' הן עולות וכו' כדפרישית במתני':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|בית}} שמאי ילפין לה מקרבנות העצרת.''' שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים כדכתיב בפרשת אמור גבי עצרת והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר ואילים שנים יהיו עולה לה' ובשלמים כתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ב"ה}} ילפין לה מקרבנות הנשיאים.''' שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מעולות כדכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מקרבן}} יחיד.''' קרבנות דנשיאים אבל קרבנות עצרת קרבן צבור הן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|חגיגה}} נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור.''' כדמפרש ואזיל דמצינו לשון חגיגה לפני הדבור ויחוגו לי במדבר ומצינו שקודם מתן תורה הקריבו שלמים כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויזבחו זבחים וגו' וזה היה קודם מ"ת:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|בין}} בדבר שהוא משל אחרים.''' כדמצינו באשה בעלה משמחה משלו וכן באלמנה זה ששרויה אצלו משמחה משלו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|בין}} בדבר שאין דרכו לכן.''' שאין דרכו לכך לשמוח בדבר זה כגון אחד שאין לו שמחה בבשר ואוכל דברים אחרים ואין שמחה אלא בבשר ומביא שלמים ואע"פ שאין דרכו בכך:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ואלו}}.''' ראייה וחגיגה אין נוהגין אלא משלו ובלבד וכו' הראייה היא עולה וחגיגה שלמי בהמה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ולמה}} לית אנן אמרין דלענין חיוב המביאין נמי יש בזה מה שאין בזה דכל שהוא חייב בראייה.''' אנשים חייב בשמחה וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ושמחת}} כתיב.''' אפי' לוקח בשר ממקולין יצא משום שמחה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ר'}} אלעזר.''' פליג דנאמר כאן שמחה ונאמר להלן בהר עיבל מה להלן מפורש וזבחת שלמים וגו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אכל}} פשוט.''' בשוה פשוט אחד היה אוכל בכל יום ויום משבעת ימי החג דלשמחה לא נתנו חכמים שיעור ובכל דהו סגי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן מעה כסף וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ק דפאה בהלכה א' עד סוף הלכה ושם פירשתי:
| |
| תחילתדףכאן א/ג
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עולות}} במועד באות מן החולין.''' בבבלי מתרץ להמתני' דחסורי מחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראיה באה אפי' בי"ט דאע"ג דיש לה תשלומין כל שבעה עיקר מצותה בי"ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני מפני שהיא חובה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה שאינן חובה באות הן ממעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים אבל שלמי חגיגה הואיל וחובה הן גם כו אינן באות אלא מן החולין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|י"ט}} הראשון של חג.''' ובנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי כתוב של פסח ולאו דוקא היא אלא ה"ה בשאר י"ט הראשון ודנקט שם של פסח משום שבערב פסח יש עוד חגיגה אחרת הבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה והיו מביאין חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וקמ"ל דחגיגת י"ט שהיא חובה אינה באה מן המעשר אבל חגיגת י"ד רשות היא ובאה מן המעשר:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים מן המעשר.''' בגמרא פריך ואמאי דבר שבחובה היא ואינה באה אלא מן החולין ומשני בטופל שמחבר מעות מעשר עם מעות חולין כגון שיש לו אוכלין הרבה מערב מעות חולין עם מעות מעשר ולוקח מן התערובות בהמה גדולה ומקריבה שלמי חגיגה ובלבד שיהא שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה היא וכשיש בשיעור אכילה ראשונה מן החולין כבר יצא ידי חובתו בזה ומותר השאר אף ממעות מעשר:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דבר}} שהוא בא חובה בא מן המעשר.''' בתמיה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אילו}} בחול.''' כשהוא בירושלים ואין לו סיפוק לאכול ממעות חולין שיש לו ושמא אינו מותר להביא אחת מן החולין וטופל למעשר שלי ואוכל והכא נמי בחג כן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ומנין}}.''' ובחול נמי מנין שהוא טופל למעשר:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|נאמר}} כאן.''' כפי מסת ידו ונאמר להלן במעשר שני כי לא תוכל שאתו ולשון אחד הוא עם מסת מה שאתו וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ויביא}}.''' א"כ ויביא כולם מן המעשר ולמה לי טופל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|נאמר}} כאן מסת וכו' מה להלן אחת עיקר.''' מה שהיה בשוה עם שאר האחים והשאר שהוסיפו לו טפילה להאחת אף מסת וכו' דוקא בטופל מותר:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והלא}} שלמי נדבה כשלמי חגיגה הן.''' לענין דין הנוהג בשלמים סמיכה וכו' ולמה הוא טופל וסומך לון לשלמי חגיגה לאילין קרייא דדורש מהמקראות האלה להא דלעיל וכלומר מאי מייתי לאלו הכתובים ללמד על שלמי חגיגה בדוקא והלא אף לשלמי נדבה שם שלמים עליהן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ללמדך}} שדוחין עליהן יום טוב.''' כלומר דבא ללמדינו אגב עוד דין אחד דשלמי חגיגה שהן חובה ודוחין עליהן י"ט אבל שלמי נדבה אין קרבין בי"ט והלכך מייתי לכל הני קראי ללמדינו דבאלו הוא דאמרו חובה הן לכל דיני חובה וקרבין בי"ט ולאפוקי שלמי נדבה דלא תימא דלא ממעטינן לשלמי נדבה אלא לענין שבאות גם מן המעשר אבל לענין הקרבה בי"ט לא קמ"ל:
| |
| תחילתדףכאן א/ד
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ישראל}} יוצאין ידי חובתן.''' של שלמי שמחה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|בנדרים}} ונדבות ובמעשר בהמה.''' דכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואין שמחה אלא בבשר בהמה ובכל אלו יוצאין בהן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אבל}} לא בעופות ולא במנחות.''' דושמחת כתיב ועוד בחגך משמע במה שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלמי}} חגיגה ששחט מערב הרגל וכו'.''' כ"ז עד בכהנים ובשעיר גרסי' לעיל בפ"ד דסוכה בהלכה ה' ועיין שם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דכתיב}} זבח.''' ואלו אין קרויין זבח:
| |
| תחילתדףכאן א/ה
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שיש לו אוכלין מרובין.''' בני בית מרובין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מביא}} שלמים מרובין.''' שלמי חגיגה לפי האוכלין שיש לו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ועולות}} ראייה.''' ממועטות:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עני}} וידו רחבה.''' עני בנכסים וידו רחבה כלו' שיש לו לב רחב להכניס ולהרבו' בבני בית מרובין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|קורא}} אני עליו איש כמתנת ידו.''' כלומר דמפרש דהא דמביא במתני' לכוליה דקרא על זה וזה מרובים לא תפרש דעליה בלחוד הוא דקאי אלא דעיקרא דהאי קרא מישתעי בשני מיני בני אדם דאיירי התנא ברישא דמתני' ודקאמר על זה נאמר וכו' היינו דעל זה יכול אתה לקיים כוליה דקרא כדלקמן ומפרש לרישיה דקרא דבמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מיירי וזה מביא שלמים מרובים לפי בני הבית שיש לו ועולות מועטים ועליונאמר איש כמתנת ידו דרישיה דהאי קרא קאי אסיפיה דקרא דלעיל מיניה ולא יראה את פני ה' ריקם דזה נדרש על עולות ראייה שצריך להביא ואיש כמתנת ידו יביא שאם מתנת ידו מועטת יביא עולות מועטים וסיפיה דהאי קרא נאמר על העשיר בנכסים וידו מעוטה באוכלין שאין לו בני בית הרבה ועל זה קורא אני עליו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך שמביא עולות מרובים לפי ברכת ה' שיש לו והא דמסיים על זה נאמר איש כמתנת ידו וגו' על זה וזה מרובים ה"ק דאם יש לו זה וזה מרובים יכול אתה לדרוש עליו לכולי' דקרא שמתנת ידו וברכת ה' בכל אשר יש לו מרובים ומביא אלו ואלו מרובים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|עני}} בנכסים וידו מעוטה.''' בבני בית על זה אמרו חכמים מעה כסף לעולה ושתי כסף לשלמי חגיגה שלא יפחות מכך:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים.''' מאי אי נימא דיצא בזה שהרי אין חיובו אלא בשתי כסף או דילמא כבר נקבע עליו כפי נדרו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|א"ל}} רבי יוסי.''' ומאי תיבעי לך ולמה לא נקבע דאילו מי שאמר הרי עלי אשם בחמש סלעים ודין האשם היא בשתי סלעים כדתנינן בפ"ו דכריתות ושמא נקבע נדרו הא ודאי אם קבעו בחמש סלעים קבעו והכא נמי נקבע נדרו:
| |
| תחילתדףכאן א/ו
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שלא חג בי"ט הראשון של חג.''' שלא הביא שלמי חגיגתו בראשון וה"ה בעולות ראייתו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וי"ט}} האחרון של חג.''' ואע"ג דשמיני עצרת רגל בפ"ע הוא לענין תשלומין מיהת תשלומין דראשון הוא כדדרשינן בגמרא מג"ש וכן חג השבועות אע"ג דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' מדאקשינהו רחמנא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה שהרי כל השבעה שוין הן בקרבנותיהן ושביעי של פסח נמי אינו חלוק משלפניו אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה ולחג הסוכות לא מקשינן דתפשת מרובה לא תפשת תפסת מיעוט תפסת:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יוחנן בשם ר' ישמעאל.''' מכאן למדנו די"ט האחרון של חג ג"כ תשלומין לראשון הוא כמו דשביעי שהוא אחרון של פסח תשלומין לראשון הוא דילפינן ט"ו ט"ו לג"ש וליכא למיפרך הכא מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק משלפניו דהא אנן לא. ילפינן ג"ש משביעי של פסח אלא ט"ו ט"ו מיום ראשון הוא דילפינן מה להלן יום ראשון יש לו תשלומין אף ביום האחרון אף יום הראשון של חג יש לו תשלומין גם ביום האחרון:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|יהודה}} בר ספרא וכו'.''' דריש מקרא דוחגותם וגו' שבעת ימים והלא שמונה הם דלאחר דנפקא לן מג"ש דהאחרון נמי בכלל תשלומין הוא א"כ שמונה הם אלא ללמד ולומר צא מהן שבת שאין חגיגת החג דוחה שבת והרי שבעה הם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי וכי מכאן למדנו וכו'.''' דלדבריך הכתוב הזה מלמדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר כבר למדנו זה שהרי חגיגה אין זמנה קבועה דמיהת כל ז' יש לה תשלומין כדכתיב בהדיא וחגותם וגו' ואף דאכתי לא למדנו הג"ש ליום האחרון וא"כ כבר נפקא לן דכל קרבן שאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת כדילפינן בפ"ב דתמורה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|התיב}} וכו'.''' אהא דקאמר וכי שבעה הם וכו' מדייקי והא תני אף בפסח כן כלומר נימא אף בפסח כן דכתיב ביה נמי והקרבתם אשה לה' שבעת ימים וגו' מעתה צא שבת מהן הרי אינן אלא ששה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הגע}} עצמך וכו'.''' זו קושיא אחריתא היא ואדחג מהדר הגע עצמך שאם חל י"ט הראשון של חג בשבת וא"כ אחרון של חג נמי בשבת מעתה צא מהן שני ימים שאין חגיגה נוהגת בהן הרי אינן אלא ששה. ולא חש הש"ס לתרץ הקושיא דחג דשבעה מיהת ברוב השנים איתא אבל שמונה לא משכחת לה כלל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אתא}} ר' חנניה וכו'.''' וקאמר לא כדאמריתו מעיקרא דרבי יהודה בר ספרא קאמר בשם ר' הושעיה לדרוש מקרא דוחגותם כדלעיל והוה קשיא וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת וכו' כדאקשי ר' יוסי אלא הכי הוא דקאמר יהודה בר ספרא בשם ר' הושעיה לדרוש מסיפיה דהאי קרא על תשלומין לי"ט האחרון וחגותם וגו' וכי שבעה הם וכו' אלא צא שבת מהם שכבר למדנו ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת כדלעיל וא"כ שבעה דקאמר קרא שפיר הוא אלא מה ת"ל עוד תחוגו אותו בהאי קרא הא בחגיגה מיירי אלא מלמד שי"ט האחרון ג"כ תשלומין לראשון והשתא לא צריכין למילף מג"ש דקאמר ר' יוחנן לעיל אלא מהאי קרא גופיה למדנו לתשלומין להאחרון:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן ותני כן וכו'.''' לעיל בפ' החליל בה"ו גרסי' להא עד סוף הלכה והתם הוא דשייכא על דקתני שם בשמיני חזרו לפייס כברגלים ואגב דאיירי ביום טוב האחרון מייתי לה נמי הכא:
| |
| תחילתדףכאן א/ז
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"ש}} בן מנסיא אומר וכו' והוליד ממזר.''' ממנה שהביא פסולים בישראל ואי אפשר לו לתקן זה והן לו לזכרון ואין עונו נמחק בתשובה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|יכול}} הוא לחזור.''' דמי גניבתו וגזילו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מעוות}}.''' משמע שהיה מתוקן ונתקלקל ונתעוות:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דע}}.''' שזה גרם להם שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים להרביץ תורה ולהגדילה וכדדריש מקרא על מה אבדה הארץ וגו' שאלו לא עזבו את התורה היתה התורה מחזירן לטובה כדלקמן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|לא}} סופר.''' מלמד תינוקות ולא אלו המשנין משניות:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|סנטורי}} קרתא.''' שומרי שערי העיר:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|לית}} אילין אלא חרובי קרתא.''' שהן יושבין ומשמרין על בני אדם לבקש עלילה עליהם ועושין תחבולות לגזול ולחמוס אותם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אותי}} עזבו.''' לילך אחרי ע"ז ועל זה אוחרה אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ותורתי}} שמרו.''' אף לעתים עתים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|השאור}} שבה היה מקרבן אצלי.''' קיצור לשון הוא וכמו מאמר שאור ותבלין הנותנין טעם וכלומר התורה שהיא שאור ותבלין נגד היצה"ר כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי התורה תבלין ואלו לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השאור והתבלין של התורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|למוד}} תורה.''' אפי' שלא לשמה אלא כדי להתכבד בה שמתוך וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מתקלסין}}.''' משתבחין מבני אדם שהולכין אחריהן לכבודן היה נותן עיניו בתלמידים שיבטלו מלימוד וילכו להתעסק במצוה ואמר המעשה קודם לתלמוד אבל נמנו וגמרו בעליית בית אריס התלמוד קודם למעשה ובשיש שם מי שיעשה כדלקמן. וגרסינן לה עד סוף הלכה לעיל בפ"ג דפסחים בהלכה ז' וע"ש:
| |
| תחילתדףכאן א/ח
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|היתר}} נדרים פורחין באויר.''' מעט רמז יש במקרא שיכול החכם להתיר הנדר ואין להם על מה שיסמוכו בהכתוב בפירוש כמו בהפרת הבעל לאשתו והאב לבתו שכתובין בהדיא אלא כך מסור הוא לחכמים בתורה שבע"פ וסמכו על הדרש לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הלכות}} שבת וכו' כהררים התלויין בשערה.''' יש הלכות מהן שאינן תלויות אלא ברמז מועט במקרא כהר התלוי בשערות הראש והן הלכות מרובות בשבת כגון הא דאמרי' מלאכת מחשבת אסרה התורה והא לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב ומדסמך פ' שבת לפרשת משכן למדין אנו מלאכת מחשבת לשבת:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וחגיגות}}.''' המסקנא בגמ' דילפינן לקרבן חגיגה מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו והואיל והעיקר מדברי קבלה ילפינן הרי הם כהררים התלוין בשערה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והמעילות}}.''' לכדתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר השליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד והא לא ידע היינו כהררים התלוין בשערה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הדינין}} וכו' יש להן על מי שיסמכו.''' דינין לכדתניא נפש תחת נפש ודרשינן לממון נאמר כאן נתינה ונאמר למעלה בדמי ולדות נתינה וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והעבודות}}.''' להולכת הדם דאע"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה ששוחט בצד המזבח וזורק אפ"ה ילפינן דעבודה היא מדכתיב והקריבו וזו קבלת הדם היא ואין הולכה אא"כ קיבל ומדאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה ש"מ הולכה נמי עבודה היא:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והטהרות}}.''' להא דתניא ורחץ את בשרו וגו' מים שכל גופו עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה. וטומאות לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא בהדיא וילפינן מדכתיב כל הנוגע בהם דמשמע כולו וכתיב וכל אשר יפול עליו מהם דמשמע מקצתו הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו ושיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחילתו בכעדשה. ועריות לבתו מאנוסתו דלא כתיבא אלא דאתיא הנה הנה ואתיא זימה זימה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|והן}} הן גופי תורה.''' מפרש בגמרא דהן והן גופי תורה קאמר כלומר בין אותם שיש להם על מי שיסמכו ובין אותם שהן כהררים התלוים בשערה אלו ואלו גופי תורה:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} ר"א אומר וכו' תמן תנינן וכו'.''' זה הכל ריש פ"ד דנדרים ושם פירשתי:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|שלשה}} שהן יודעין לפתח וכו'.''' גרסי' להכל סוף פ' עשירי דנדרים עד אמר ר' יוסי בר בון לנדרים קלים ע"ש ותמצא מפורש:
| |
| | |
| | |
| | |
| '''{{עוגן1|הלכות}} שבת וכו' מקשי.''' על הא דקחשיב הטהרות באלו שיש להן על מה שיסמכו והלא אין כתוב מפורש אלא אך מעין וגו' ואת למד ממנו כמה הלכות שאין המים המחוברין מכשירין לקבל טומאה וכן אם נפלו על' זרעים המחוברין אינו מוכשרין ומיהיה ילפינן הוויתו יהא בטהרה ועוד כמה הלכות כיוצא בהן וה"ל למיחשב באלו שהן כהררים התלוין בשערה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אם}} באת הלכה תחת ידך וכו'.''' גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו' עד בין סבר בין לא סבר עבד ושם פירשתי ומן שאמרו דברים בפה עד כבר היה לעולמים וגו' תמצא לעיל בפ"ד דמגילה בהלכה א' וע"ש:
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| '''{{עוגן1|רבי}} אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן וכו'.''' כל זה עד סוף הפרק מפורש לעיל בסוף פ"ה דתרומות וע"ש:
| |
| | |
| {{מרכז|<big>'''הדרן עלך פרק הכל חייבין'''</big>}}
| |
| תחילתדףכאן ב/א
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} דורשין בעריות בשלשה.''' ה"ק אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד. לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות מה שאין מפורש בהכתוב בהדיא כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבי בהדיא ומדרשא הוא דאתיא וטעמא דחיישינן שמא בזמן שידבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדורש בו איסור ויבא להקל בעריות. וחששו בעריות יותר משאר כל איסורים שבתורה מפני שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ובין בפניו ובין שלא בפניו נפיש יצריה:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ולא}} במעשה בראשית.''' במה שנבראו מששת ימי בראשית אין דורשין אפילו לשני בני אדם וכ"ש לשלשה או יותר דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ולא}} במרכבה.''' מעשה מרכבה שראה יחזקאל ושראה ישעיה. אפי' ליחיד אא"כ היה הרב מכיר בו ויודע שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהא מבין השאר מדעתו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וכל}} המסתכל בארבעה דברים.''' בהני דמפרש ואזיל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|רתוי}} לו.''' לשון רחמנות הוא כלומר מרוחם היה ויותר טוב לו אם לא בא לעולם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מה}} למעלה.''' מכיפת השמים הנראה לעין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ומה}} למטה.''' מתחת לארץ:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מה}} לפנים.''' מקודם שנברא העולם:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|ומה}} לאחור.''' בסוף העולם לאחרית הימים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|כל}} שלא חס על כבוד קונו.''' שעובר עבירה בסתר ואומר מי רואני ומי יודיעני:
| |
| | |
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דר'}} עקיבה היא.''' האי ש"ס מפרש לעריות והיינו סתרי עריות מה דלא מפורש בהדיא לגוונא חדא וזהו לאזהרת נשכב במשכב זכר דלא כתיב אלא ואת זכר לא תשכב וגו' ופליגי ר' ישמעאל ור"ע בפ"ז דסנהדרין בהלכה זו באזהרה לנשכב מנין דר"ע דריש לא תשכב קרי ביה לא תישכב ור' ישמעאל דריש לה התם מלא יהיה קדש מבני ישראל וכו' ואמרי' שם דהנ"מ מבינייהו אם שכב את הזכר ונשכב ממנו דלרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ולר' ישמעאל חייב שתים דמתרי קראי נפקי. והשתא קאמר דמתני' דקתני אין דורשין בסתרי עריות לשלשה כר"ע אתיא דלדידיה ליכא נ"מ לעובדא גבי שוכב ונשכב אבל כר' ישמעאל למאי דר' ישמעאל תני שם א"כ דורשין באזהרות לעובדא דאיכא נ"מ למעשה דמיחייב שתים:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|מן}} דר' אמי וכו'.''' ממה דחזינן דר' אמי היה יושב ושונה אזהרה לשוכב בפ"ע ולנשכב בפ"ע אם כן ש"מ הלכה כרבי ישמעאל וכדאמרן:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|דר"ע}} היא.''' הא נמי כר"ע דמדרישא כר"ע הך בבא נמי כר"ע דאין לדרוש במה דליכא נ"מ למידי אבל כר' ישמעאל דאמרינן דברישא דורשין דאיכא נ"מ לעובדא ה"נ דורשין במעשה בראשית דאע"ג דלעיבדא ליכא נ"מ במידי מ"מ מתני' דלא כרבי ישמעאל:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|וכדאשכחן}} דר' יודה בר פזי יתיב ודריש.''' בתחלה היה העולם מים במים וכו'. והדא אמרה דס"ל הלכה כר' ישמעאל דס"ל דורשין:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|שהיה}} רבי קורא אותן ובוכה.''' שמהמקראות האלה רואין אנו היאך לירא מן הדין וכן מצינו בקרא דשמואל וכדאמר והרי הדברים קל וחומר וכו':
| |
| | |
| '''{{עוגן1|הבל}} היוצא מפיו.''' עושה רושם למעלה ומגיד לו לאחר זמן וזהו ובורא רוח שנעשה יש ובריאות מהרוח ומגיד לאדם מה שיחו:
| |
| | |
| '''{{עוגן1|אילין}} ציפוראי.''' מפרשין לתהו דקרא שהיא חשך ואפילה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אייתי}} לי הוגנין.''' גמלים קטנים בחמורים נקראו עיירות ובגמלים הוגנין:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אטעונינון}}.''' המשא ועדיין עמדו והרביצום ואח"כ לקחום וחנקם וא"ל הרי לך עכשיו תקים אותם והשיב לו מן דחנקתין אותן היאך אפשר להקימן וא"ל עכשיו ראה מה חסרתי מהם כלום אלא מעט רוח שיצא מהן הוי העולם עומד על הרוח:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עוד}} היא כר"ע.''' שאלה היא אם דהא נמי אליבא דרבי עקיבא דוקא דרישא כוותיה היא דאתיא כדלעיל והך דמרכבה נמי אליביה דוקא. וקאמר דלא היא אלא ד"ה היא וכו' דלא כן אמר רב וכו':
| | Chapter 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ומסכים}}.''' והוא מסיים לאחר שהבין מעצמו ורבו מסכים עמו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יהלך}} באמצע.''' במה שהורשה להתבונן ואל יטה עצמו מן הצד ויבא לידי סכנה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואתיא}} כמ"ד.''' דדריש שובע לשון שבע ש"מ מיהת דכמה וכמה כיתות לצדיקים לעתיד לבא:
| | Halakhah 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מבחוץ}}.''' שנטרפה דעתו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אין}} דעתן נקיה.''' להרצות במעשה מרכבה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בפרדס}}.''' עלו לרקיע על ידי שם:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שהיה}} הורג רבי תורה.''' כשראה נערים נתרבו וגדלין בתורה הרגן: | | מתני' <b>משקין בית השלחין במועד ובשביעית.</b> בית השלחין היא שדה שצריכה להשקותה תדיר ולישנא דצחותא הוא שצמאה למים ואתה עיף ויגע תרגימו משלהי ולאי והחי"ת וה"א מתחלפין שהן ממוצא אחד. ומכיון שרגיל להשקותה תדיר והתחיל להשקותה קודם המועד אי לא משקה לה אתא לידי פסידא מותר להשקותה דכל דבר האבד ולית ביה טירחא יתירא שרו רבנן לעשותו בחולו של מועד כדאמרינן בגמרא דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור אף ששה עצורין אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף כל ששה עצורין מכל מלאכה ת"ל השביעי ה"א יתירה השביעי עצור מכל מלאכה ואין הששה עצורין מכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ודווקא בית השלחין אבל שדה הבעל שהיא שותה למטר השמים וכשמשקה אותה אינה אלא להרווחה ולהשביחה לא התירו חכמים להשקותה בחול המועד: |
| | <b>ובשביעית.</b> וכן בשביעית משקין בית השלחין: |
| | <b>בין ממעין שיוצא בתחלה.</b> שיוצא' עכשיו מתחלה ואין חוששין שמא יפלו גדודותיו הואיל וחדש הוא ובין ממעין שלא יצא בתחלה אלא שישן הוא: |
| | <b>אבל אין משקין לא מי גשמים.</b> גזירה שמא ישקה ממי קילון והוא בור עמוק ובו מי גשמים מכונסין דאיכא טירחא יתירא לדלות מתוכה וכל טירחא יתירא אסרו במועד: |
| | <b>ואין עושין עוגיות לגפנים.</b> עוגיות הן חריצין עגולים שעושין בעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים ומשום טירחא יתירא וכל זה במועד אבל בשביעית לא גזרו משום טירחא יתירא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמרין}}.''' עליו כל תלמיד וכו' ואמר מה הן עושין שיושבין כאן זה ראוי לאומנות שיהיה בנאי וזה נגר וכו' וכששמעו זה הניחו בית הסופר והלכו להן:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שחיבל}} מעשה ידיו של אותו האיש.''' על עצמו הוא אומר בפיו שדיבר כך אבל מעשה ידיו שבתחלה קודם שיצא לתרבות רעה: | | גמ' <b>ניחא מעין שלא יצא בתחל'.</b> שכבר היה שפיר הוא שמשקין ממנו אלא מעין שיצא עכשיו בתחלה אמאי שרי ולא טריח הוא בתמיה ניחוש דילמא אתי לאינפולי ואזיל וטרח טירחא יתירא: |
| | <b>אלא מתני' כר"מ היא.</b> דס"ל מעין שיצא בתחלה משקין ממנו אפי' שדה בית הבעל בדאמר בתוספתא ריש מכלתין ומייתי לה לקמן ולר"מ לא חיישינן למידי: |
| | <b>אמר ר' יוסי.</b> לא היא דאיכא למימר דברי הכל היא מתני' ואפי' לחכמים דפליגי לקמן על ר"מ דמיירי שהיה מעין אחר שיצא כבר ועשאו עכשיו שנים או שהיה מימיו מועטין ונתברכו לצאת יותר בהרווחה וזהו דקרי ליה שיצא בתחלה כלומר שיצא עכשיו בהרווחה טפי הלכך לא חיישינן דילמא אתי לאינפולי: |
| | <b>ותני.</b> בתוספתא שם דפליגי ר"מ וחכמים בזה כדאמרן: |
| | <b>שחרבה מן המים.</b> וצמאה לכך: |
| | <b>על דעתי' דר"מ וכו'.</b> ומפרש לפלוגתייהו דלר"מ משקין ממנו אף דבר שאינו אבד כמו שדה בית הבעל ואפילו היא דבר שהוא טריח שיצא בתחלה ולרבנן אין משקין ממנו אלא דבר שהיא אבד כמו בית השלחין שאבד ובלבד דבר שאין טריח כלומר דליכא למיחש לטירחא יתירא וכדמוקי ר' יוסי שהיה אחד ונעשה שנים וכו': |
| | <b>אבד וטרח.</b> אם הוא בית השלחין שהוא דבר האבד ויש בו חשש טירחא מה אמרו בה רבנן אם תרתי דוקא בעו שיהא דבר אבד וליכא ביה טירחא או דילמא דבר אבד בלחוד סגי: |
| | <b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בברייתא כל שהיא פסידה והולכת שרואין אותה הולכת ונפסדה כשאין משקין אותה זו היא בית השלחין ומשקין אותה במועד: |
| | <b>עמדה.</b> מלהכחיש. שלא נראית כחושה ונפסדת מחמת שאין לה השקאה זו נקראת בית הבעל ומחלוקת דרבי מאיר וחכמים היא אלמא דבדבר אבד לחוד תליא מילתא. עד כמה תשהא ותיעשה בית השלחין. כמה זמן קודם הרגל צריך שתשהה בחורבתה שתהא נקראת בית השלחין לענין שיהא מותר להשקותה במועד אם עד כדי שתשהה ב' וג' ימים קודם לרגל ותראה כחושה: |
| | <b>נשמעינה מן הדא.</b> עובדא: |
| | <b>חברייא.</b> שדה של חברייא נגב קומי מועדא תלתא יומין שנגבה מחמת שלא באו לה מים וחזר במועדא שחזרו המים אליה ואתא עובדא קומי רב הונא אם מותר להשקותה מהמעין שחזר להיות נמשך ואמר רב הונא אילין זרעים דאכחשין שנראין כחושין מחמת שגנב המעין ישתיין אותן. מותר להשקותן שלא יפסדו לגמרי ואלין דלא אכחשין לא ישתיין וש"מ דכל שנראית כחושה מחמת שנגבה ג' ימים קודם הרגל משקין אותה במועד: |
| | <b>הורון בהדא מקרת דצילייא.</b> בקעה אחת במקום צילייא שהיתה זרועה שעורין והגיע זמנה להקצר והורי ר' יונה ור' יוסי לקצרן במועד כדי שלא יבקעו מחמת היבשות ויאבדו דכל דבר אבד מותר לעשות במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אוף}}.''' בשעת גזירת שמד שגזרו על ישראל לחלל שבת והיו האויבים מטעינין עליהם משאות לשאת בשבת והיו היהודים מתכונין לשאת שנים למשא א' כדי שיהא משום שנים שעשו מלאכה אחת ויהיו פטורין מחיוב חטאת ואמר אחר להאויבים אטעינין יחידאין כדי שיהא להן חילול שבת מן התורה וכך עשו האויבים:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והוון}}.''' ועוד שיהודים היו מתבונון לפרק משאיהן בכרמלית כדי שלא להוציא אח"כ מרה"י לר"ה כשיוליכו למקום אחר ואמר בן אבויה אטעינן צלוחין של זכוכית וע"כ יפרקו משאיהן בבית שיהו משתמרין: | | <b>ניחא מי קילון.</b> דקתני במתני' דאין משקין מהן משום דאיכא טירחא יתירא לדלות מן הקילון שהוא בור. עמוק הרבה: |
| | <b>מי גשמים.</b> בריכה מלאה ממי גשמים אמאי לא: |
| | <b>גזרו מי גשמים מפני שהן מכונסין כמי קילון.</b> ואי שריית בהא אתי למישרי נמי בהא: |
| | <b>לא שנו.</b> הא דאסרו להשקות ממי גשמים וממי קילון דוקא במועד הא בשביעית מותר. כדמפרש ואזיל לטעמא: |
| | <b>מה בין שביעית וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בסוף פ"ב דשביעית אהא דקתני התם מרביצין בעפר לבן בשביעית כדי שלא יפסדו האילנו' לא התירו אלא דבר שהוא אבד וכו'. כצ"ל וכן הוא שם: |
| | <b>ואית דבעי נשמעינה.</b> להחילוק בין מועד לשביעית מן הדא טעמא לפי ששביעית זמנה מרובה ואם ימתין מלהרביץ כל השנה יפסידו האילנות ולפיכך התירו אבל מועד שזמנו קצר ימתין עד לאחר המועד: |
| | <b>אותן שבעת ימים האחרוני' של שביעית.</b> לא מסתברא שנעשה אלו ימים האחרונים כשבעת ימי הרגל שהרי זמן קצר הוא ויכול להמתין ודרך בעיא היא אי מסתברא לומר כן. וחסר כאן והתם מסיים אשכח ותני מרביצין בעפר לבן בשביעית א"ל לא במועד דברי רבי שמעון וראב"י אוסר וכלומר דשמע מינה דכנגד הימים שאסור במועד מותר בשביעית לרבי שמעון ולראב"י אסור: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ומה}} הויתה דריש תובן.''' עוד מאי דרשת:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בזמן}} שהיא טוב מראשיתו.''' שבתחלה היתה מחשבתו לטובה ולשם שמים ולא כמעשה אבויה אביו וכך היה המעשה וכו': | | <b>מי תמציות.</b> מי גשמים המאמנין מן ההרים שלא פסקו הגשמים מה הן דינן לענין משקה מהן במועד: |
| | <b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן בתוספתא דמקואות: |
| | <b>גבי מעלות במקואות זו למעלה מזו וכו' כדתנינן במתני' פ"א דמקואות.</b> וההרים בוצצין. מבצבצין וזוחלין ואלו הן מי תמציות שלא פסקו: |
| | <b>פסקו גשמים.</b> אעפ"י שעדיין ההרים בוצצין הרי הן כמי תמציות שפסקו ודינן כמו שנשנה שם. הרי הן כמי גבים. כמי גשמים המכונסין בחפירות. מלשון מים מגבא. וכדינן שם לענין המקואות כך דינן כאן לענין להשקות מהן במועד דכל זמן שלא פסקו אינן כהמכונסין בחפירות ואינן דומין למי קילון כדתנינן במתני' דלגזור בהן משום מי קילון: |
| | <b>עד איכן.</b> נקרא לא פסקו הגשמים: |
| | <b>עד כדי שתפרח הכרית.</b> כרית הוא שם מקום ולסימן הוא דנקט ודוגמתו שנינו בפ' הקומץ רבה גבי מעשה המנורה כפתורים למה הן דומים כמין תפוחי הכרתים וכלומר שתפרח על פני המים כמין תפוחים כדרך שנראה בירידת גשמים מרובים וזהו כשלא פסקו הגשמים ויורדין בטיפות גדולות זו אחר זו ונזכר זה למעלה במס' תרומות בפ"ח בהלכה ו' ושם כתוב עד כדי תפוח הכרית והנכון כדי שתפרח כמו שכתוב כאן: |
| | <b>עד כדי שיעשו כרגלי האווז.</b> כשהטיפות גשמים תוכפין זו אחר זו נעשו כמין רגלי האווז על פני המים: |
| | <b>פרחה הכרית ולא פסקו.</b> שרואין כעין תפוחים על פני המים וזהו נקרא לא פסקו הגשמים כדאמרן ומיבעיא ליה אם למפרע הוא נעש' כמעיין ודינו לטהר בכל שהוא כדין המעין או מכאן ולהבא ונ"מ כדמפרש ואזיל ליידא מילה. לאיזה דבר נ"מ: |
| | <b>הטביל בו.</b> באותן מי גשמים מחטין וצינורות מקודם שנראו בהן כעין תפוחים עליהם והשתא נ"מ לדינא איכא דאין תימר למפרע הוא נעשה כמעין א"כ טהרו אף על פי שלא היה בהן כשיעור ארבעים סאה שהמעין מטהר בכל שהוא ואין תימר מכאן ולהבא לא טהרו אותן שהטביל בו מקודם לכן ולא איפשיטא הבעיא: |
| | <b>אילין אגטרגטייא.</b> זהו מים הנמשכין על פני המחיצות הבנין כעין שעושין ברחיים של מים ונקרא סוסטירנא: |
| | <b>מה את עביד לון.</b> אם דינן כמו קילון ואין משקין מהן במועד או דילמא אינן כמו קילון הואיל וליכא בהו טירחא יתירא לדלות מהן כמו במי קילון ולא איפשיטא: |
| | <b>והפשיק המעיין מתוכה.</b> שפסקו מים הנמשכין מן המעיין לתוכה מהו להשקותה ממנה במועד: |
| | <b>מה אנן קיימין.</b> במאי עסקינן להא אם בשעה שהגשמים יורדין אמאי לא והלא הן כמושקין מחוברים לים הגדול שהרי הגשמים יורדין זא"ז ואין כאן טירחא להשקות מהן אלא ודאי בשעה שכבר פסקו הגשמים מיירי והשתא אם בשעה שפסקו הגשמים הוא וכי זה לא כבריכה וכו' ואת אמרת אין משקין ממנה א"כ הדא אמרה וכו' דנמי אין משקין ממנה דגזרינן משום מי קילון: |
| | <b>בריכה.</b> מלאה מים שנתמלאה ממי הקילון ואחר כך המשיך המעיין לתוכה שירדו המים מן המעין לתוכה מה להשקות ממנה: |
| | <b>נישמעינה מן וכו'.</b> שניטופה המים ממנה וירדו לתוך שדה בין השלחין האחרת משקין ממנה על כל פני השדה וא"כ ה"ה נמי כשהמשיך מן המעיין לתוך הבריכה: |
| | <b>אמר ר' ירמיה.</b> דאין ראיה מכאן דאיכא למימר ועודה מנטפת מן בית השלחין הראשונה לתוכה מיירי ולית כאן לחוש שמא יפסקו אבל בהמשיך המעיין לתוכה איכא למיחש שמא יפסקו המים הנמשכין: |
| | <b>וכי וכו'.</b> ודחי הש"ס להא דר' ירמיה וכי מחמת הניטוף טיפין טיפין לתוכה יכולה היא להשקות כל השדה מן הטיפין אלא ודאי לאו דבהכי מיירי שכבר נתמלאה מחמת שניטוף לתוכה ומחמת עצמה שהיא מלאה עכשיו ובכה"ג את אמר משקין ממנה א"כ הדא אמרה וכו' דגם בבריכה הדין כן: |
| | <b>ותני שמואל בהדיא כן.</b> הפוסקין אלו הן הצינורות הנמשכין ועל שם שמצוי היא שהן נפסקין נקראו הפוסקין: |
| | <b>לא ישקה מהן ברגל.</b> שמא יפסקו ואיכא טירחא יתירא לדלות מהן כמו מי קילון: |
| | <b>אם היתה אמת המים עוברת ביניהן וכו'.</b> דליכא למיחש שמא יפסקו וה"נ מכיון שהמשיך המעיין לתוכה לא חיישינן למידי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכל}} דא מן הן אתת ליה.''' מהיכן היה גרם הדבר מעצמו שיצא לתרבות רעה:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כאירסה}} של חכינה.''' כארס של נחש:
| | אלו הן הבדודין שבעיקרי אילנות החפירות שעושין סביב עיקרי אילנות שיתמלאו ממי הגשמים ויהו משקין העיקרין: |
| | <b>כהאי דתנינן תמן.</b> בפכ"ט דכלים דקחשיב התם מה שהוא חיבור להכלים וקתני יד הבדיד ארבעה והוא הכלי ברזל שבו חופרין גומות סביבות האילן כדי שיחזיקו מימיהן ועל שם הגומות שנקראו בדידין נקרא הכלי החופר בהן בדיד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הא}} רבך באיש.''' חולה:
| | Halakhah 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואיטפיית}}.''' ונכבית האש:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יתפרכן}}.''' נפרכים פרכים מפוזרין כהני אלומים:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|סבור}} שהיא כמגדלה.''' כצ"ל:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הידעת}} מני עד.''' זה נעלם ממך מה שהיה לפנים. אבל את יודע מני שום אדם וגו' דזה מותר להתבונן: | | מתני' <b>ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה.</b> אותן חריצים שעושין בקרקע סביב השדות וקורין אמה לפי שהן רוחב אמה ברום אמה ואין עושין אותן בתחלה שלא היתה מעולם ורוצה לעשותה עכשיו לא במועד משום טירחא ולא בשביעית. מפני שנראה כעודר קרקע בשביעית: |
| | <b>וחכמים אומרים עושין את האמה בתחלה בשביעית.</b> שאם לא ישקה יפסידו כל האילנות שבשדה ומתקנין את המקולקלות במועד שאם נפל עפר לתוכה ואינה מקלחת מתקנין אותה אבל אין עושין אותה בתחלה במועד והלכה כחכמים: |
| | <b>ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים.</b> מים המכונסין בגומות לשתות מהן ואפי' אין רבים צריכין להם עכשיו משום שדבר הצריך לרבים אינו נגמר אלא בשעת הבטילה דדמיא לקדירא דבי שותפי' ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם: |
| | <b>וחוטטין אותן.</b> מנקין ומוציאין מתוכן הצרורות והקסמין והעפרורית שנפלו בהן: |
| | <b>ועושין כל צרכי הרבים.</b> כמפורש בריש פ"ק דשקלים: |
| | <b>ומציינין.</b> עושין ציונין על הקברות שהיו ממחין בסיד ושופכין לסימן לעוברי דרכים שלא יעברו במקום טומאה: |
| | <b>ויוצאין.</b> שלוחי ב"ד במועד אף על הכלאים שכרן מתרומת הלשכה נשכרין בזול בימי מועד מפני שהן בטלין: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יכול}} קודם למעשה בראשית וכו'.''' כך הוא נדרש בתוספתא פ"ג:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} תהא מביא לי.''' לדרוש אלא את שהיא כיוצא בך מבששי: | | גמ' <b>תמן תנינן.</b> בפ"ג דשביעית בהלכה ב' דתנינן שם עושה אדם את זבלו אוצר כדאמרינן שם שאפי' יותר משלוש אשפות במקום אחד מותר ומוסיף עליהן כמו שירצה ולאצור עליהן הרבה וקתני התם בסיפא היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך ר"א בן עזריה אוסר וכו' ומפרש להא הש"ס וקאמר פתר לה תרין פתרין להך סיפא הפתרא הת' דה"ק כשהי' לו דבר מועט בתוך ביתו מערב שביעית כלו' שכבר הוציא מערב שביעית לתוך שדהו וכך הוא הגי' בהדיא שם דפתרא הא' קאמר בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית שהוציאו לשם מערב שביעית וקאמר הת"ק ה"ז מוסיף עליו והולך, משפסקו עובדי עבוד' דליכא למיחש למידי ר"א ב"ע אוסר מ"ט דר"א בן עזריה שמא לא ימצא לו זבל עד שיהא בו לעשות האשפות כשיעור דתני התם ונמצא מזבל הוא אותו מקום שהוסיף עליו בתחלה בשביעית: |
| | <b>אתיא דר"א בן עזריה כר' יוסי וכו'.</b> בשביעית שם לא גריס להא ולפי הגי' דהכא יש לפרש דאדר' יוסי דריש הפרק דהתם הוא דקאי דקתני מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות. שלא יהא נראה כמזבל שדהו בשביעית משיפסק עובדי עבודה וכו' ר' יוסי אמר משיקשור משיעשה הזבל קשרים קשרים מחוברים יחד ואינו ראוי לזבל השדה כמו המפוזר. אלמא דס"ל לר' יוסי מפני שאין הזבל מצוי כל כך לשיהי' כשיעור האשפות שלא יאמרו מזבל הוא שדהו בשביעית והלכך קאמר עד שיעשו קשרים קשרים וה"נ ס"ל לר"א בן עזריה לפי שאין זבל מצוי הלכך אוסר להיות מוסיף והולך על דבר המועט שמא לא ימצא לו זבל כשיעור לעשות האשפות: |
| | <b>פתר לה פתר חירין.</b> ויכול אתה לפתור בה פתרא אחרינא דמיירי בשהיה לו מועט בתוך ביתו מערב שביעית שלא הוציאו לשדהו עכשיו מבקש הוא להוציאו דלהת"ק מוסיף עליו והולך ור"א בן עזריה אוסר שמא לא ימצא לו זבל כשיעור: |
| | <b>ולא כבר מזבל הוא מערב שביעית.</b> אפתרא קמא פריך דאם שהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית א"כ הוציאו ונתנו לשם מערב שביעית וכבר שדהו מזובל הוא ואמאי אוסר ר"א בן עזריה להוסיף עליו: |
| | <b>מפני מראית העין.</b> שהרואין אותו מוציא פתוח מכשיעור יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא. שאין הכל יודעין שכבר מזובל הוא מערב שביעית והילכך עד שיוציא עשר משפלות כאחת שהוא שיעור אשפה: |
| | <b>ולית לרבנן מפני מראית העין.</b> בתמיה: |
| | <b>אמר רבי אידי דחוטרא.</b> ממקום חוטרא: |
| | <b>סלו ומגריפו.</b> שמוציאין עמו מוכיחין עליו שלעשות אשפה הוא מכוין וכדרך העושין אשפה שגורפין את הזבל במגריפה אל מקום אחד ומחליקין האשפה במוט ובמקל. סלו הוא מוט וישאהו במוט ת"י באסלא: |
| | <b>אילין שמועתא דהכא.</b> כל השמועות שנאמרו כאן במסכת שביעית אליבא דר' אלעזר בן עזריה הולכין הן למאי דתנינן תמן זה הוא במ"ק דהכא. וכן דרך הש"ס הזה שמביא כדרך דאיתמר התם בשביעית דתנינן הכא ר"א בן עזריה אומר וכו' וכדמפרש לה לקמן והשתא מפרש טעמא דראב"ע דאוסר בשביעית דר' ירמיה קאמר משמיה דנפשיה מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה שעל ידי שרוצה שתתקיים החפירה מתקן הוא ומחזיק הצדדים שלא יפול העפר לתוכה וע"י כך מכשיר הצדדין לזריעה ונמצא עושה עבודת הקרקע בשביעית: |
| | ור' ירמיה וכו' בשם ר' בא בר ממל אמר מפני מראית העין כלומר שהחפירה עצמה בלאו הכי אסירה מפני מראית העין שנראה כחופר את הקרקע בשביעית: |
| | <b>הוון בעי מימר.</b> השתא מפרש להא דקאמר ר' יוסי בר' בון דאילין שמועתא דהכא למאי דתנינן תמן הן כדהוון בני ישיבה בעו מימר דלמ"ד תמן מפני מראית העין ניחא דה"נ כן וכדמשנינן לעיל אליבא דראב"ע ולשיטתיה הוא דאזיל אלא דלמאן דאמר תמן והיינו לראב"ע דהכא דטעמא הואי מפני שמכשיר את הצדדים לזריעה ואינו חושש מפני מראית העין א"כ הכא בשביעית מאי אית לך למימר דמה שייך הכשר לזריעה במה שמוסיף מעט על הזבל ומ"ט דראב"ע דאוסר להוסיף בשהיה לו דבר מועט: |
| | <b>לית לך.</b> כלומר ודאי לית לך טעם אחר אלא כהאי דאמרי' לעיל שמא לא ימצא לו זבל וכו' ואע"ג דכבר הוא מזובל מערב שביעית כדאקשינן לעיל מכל מקום כל זמן שמוציא מעט מעט אינו מניחו במקום שיש שם הזבל לפי שאין לו לעשות שיעור האשפה ומניחו בשדה אצל הזבל שישנו שם ונמצא מזבל בשביעית אותו המקום שהניחו שם: |
| | <b>מה נפק מן ביניהון.</b> השתא מהדר הש"ס לפרש מאי בינייהו דהני מ"ד לטעמא דר"א בן עזריה גבי אין עושין את האמה בשביעית: |
| | <b>חפר לעשות אמה של בנין.</b> איכא בינייהו שחפר ועשה להצדדין של האמה בבנין עצים ואבנים לחזקן וכהא דהוון בני ישיבה בעו מימר דלמ"ד תמן כלומר בסתם אמה דאסיר מפני מראית העין א"כ הכא נמי אסור מפני מראית העין דהא מיהת חופר בקרקע הוא ובשעת חפירה איכא מפני מראית העין אבל למ"ד דבאמה בעלמא טעמא הוא מפני שהוא מכשיר את הצדדין לזריעה ואינו חושש למראית העין א"כ באמה של בנין הרי אינו מכשיר צדדיה לזריעה שאינו ראוי לזרוע שם מותר: |
| | <b>והכל מודים.</b> בין ר"א בן עזריה ובין חכמים דפליגי אם עושין את האמה בתחלה בשביעית מודין הן שאם היה לו שם במקום שחופר את האמה סיד או צרורות או גיבסס מותר וזה נמי לתרוייהו דהני מ"ד אליבא דר"א לפי שאין המקום הזה ראוי לזריעה ומפני מראית העין נימא ליכא דנימא שהוא כחופר קרקע בשביעי' לעבודת השדה שהרי אין המקום ראוי לכך. ע"כ ממה דגרסינן בשביעית שם: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולבך}} מסכים.''' בינך לבין עצמך ולא בפרהסיא ולאחרים ומשנברא העולם מאותו זמן את הולך ודורש וקולך וכו':
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תני}} בר קפרא ולמן היום.''' כלומר דס"ל דמותר לדרוש אף מקודם מעשה בראשית דכתיב ולמן היום משמע אף מקודם היום אשר ברא: | | <b>ומתקנין וכו'.</b> מפני שהוא דבר שלצורך המועד הוא אבל אם היה דבר שאינו לצורך המועד אסור: |
| | <b>בשל יחיד.</b> הוא דמחלקינן בכך אבל בדבר של רבים אפי' דבר שאינו לצורך מועד מותר כדפרישית לטעמא במתני': |
| | <b>כהדא דבני דסכותא.</b> מקום המרחץ בעיר סכותא נפחת ונפל במועדא ושרא לון ר' אבהו לעשותה ולתקנה במועד ופריך בטריח יכיוונו דבר שהוא טירחא ומכוונין בתחלה לעשות במועד היאך התיר וכי לא סברינן מימר לקמן בסוף פרקין ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד: |
| | אמרין היינו טעמא דשרי להו דאם לא מיתעבדא עכשיו לא מיתעבדא עוד דהוי כקדירא דבי שותפי כדפרישית במתני': |
| | <b>ארירא דצפורן.</b> כמו אריתא דדלאי. יאור קטן שדולין ממנו. להשקות השדות של מקום ציפורי. נפחתה ונתקלקל במועד והוון חברייא סברין לומר מותר לתקנו במועד מן הדא דתנינן ועושין כל צרכי רבים ואמר ר' פינחס לא אסר ר' ירמיה במעשה שבא לפניו בכה"ג אלא משום הלכת הפטיש כדתנינן סוף מעשר שני גבי ר' יוחנן כ"ג ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים במועד במלאכת דבר האבד וביטל יוחנן כ"ג לזה משום דאוושא מילתא טובא ואיכא זלזול מועד וה"נ אסר ר' ירמיה משום דאוושא מילתא טובא: |
| | <b>בית עלמא.</b> בית החיים של בר מקטייא כך שמו נפחת במועד והיה רב הונא סבר להתיר לתקן מן הדא וכו' וא"ל ר' מנא ולא תני דבי שמואל שלא הותר אלא להיות שפין את סדק הן במה שהוא צורך הרבים אבל לתקן לגמרי לא התירו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אתיא}} דר' יודה בר פזי.''' בריש פרקין דדריש בתחלה היה העולם מים במים כהדא דבר קפרא ולמן היום ומה דתני רבי חייה בתוספתא יכול קודם למעשה בראשית וכו' כהדא דר' בא דדריש ר' יונה בשמיה:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ה'}} שמו.''' כפי מה שהוא נזכר והוא אדון באל"ף:
| | <b>חוטטין אותן.</b> קתני במתני' ומפרש מאי חוטטין גרפין לון גורפין העפר והצרורות שנפלו לתוכן כהאי דתנינן תמן בפ"ד דמקואות החוטט בצינור לקבל צרורות המעכבים הילוך המים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שהוא}} בלשון ברכה.''' אע"ג דנמצאו הרבה והרבה פסוקים המתתילין בבי"ת ואינם לשון ברכה וכן הרבה פסוקים ותיבות המתחילים באל"ף ואינם לשון ארירה אלא להפך מ"מ בבי"ת לשון רבוי היא וממנו מתחיל הרבוי וזהו לשון ברכה שהתחלת הרבוי מחמת ברכה היא משא"כ באל"ף שאין בו רבוי כלל וזהו דקאמר שהוא ל' ארירה ובי"ת הוא לשון ברכה:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כיון}} שראה דוד כן.''' שבאלו ב' אותיות נבראו ב' העולמות: | | <b>אלו הן צרכי רבים וכו'.</b> ככתוב לעיל בפ"ק דשקלים בהלכה א' עד סיף הלכה עיין שם: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|על}} ביה שמו.''' על מה שבידו ועל ביה שבכולם הקב"ה וזהו רוכב בערבות על כולם וביה על הכל שמו:
| | Halakhah 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הוא}} אינו פוגם.''' בתמיה דזהו גנאי להזכיר היאך היה קודם:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} לא ליגע.''' כך אל תיגע לומר במה שהיה קודם:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אפיפורין}}.''' הדום רגלים שתחת הכסא:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואם}} לשכלול.''' לחזק ולהרחיב ולעשות תולדות: | | מתני' <b>ר"א בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן.</b> בשדה של אילנות וצריך להשקות האילנות מושכין המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה כולה דלא התיר אלא משום אילנות שלא יופסדו: |
| | <b>זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד.</b> שלא התירו להשקות בית השלחין במועד אלא בשרגיל להשקותה תדיר כדפרישית בריש פרקין: |
| | <b>וחכמים מתירין בזה ובזה.</b> אפי' לא שתו לפני המועד וכן מתירין אפי' בשדה בית הבעל דליכא אלא משום הרוחה והך חכמים ר"מ הוא כדהובא בהלכה א' ואין הלכה אלא כר"א בן יעקב דסתמא דריש פרקין כוותיה אזלא. ואם היתה השדה לחה מותר להשקות את כולה אפילו לר"א בן יעקב דכזרעים ששתו לפני המועד דמו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ברביעי}} יהי מאורות.''' זהו תולדות השמים אחר ג' ימים וזה לב"ש ולב"ה אחר שני ימים מבריאת הארץ וכן אחר בריאת שמים שנבראו אחר הארץ וביום השני דכתיב יהי הרקיע:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} כלפס הזה וככיסויה.''' שנעשין כאחת: | | גמ' <b>ר' מנא אמר לה סתם.</b> להא דלקמן ולא בשם שמואל ור' אבון קאמר לה בשם שמואל. וגרסינן להא לעיל בסוף פ"ב דשביעית על הא דתנינן שם מרביצין בעפר לבן. עפר שבין האילנות נקרא עפר לבן ומרביצין אותו במים בשביעית בשביל שלא יפסדו האילנות דברי ר"ש ור"א בן יעקב אוסר ואמרינן שם בגמרא אתיא דר"ש כרבנן ור"א בן יעקב כשיטתיה דתנינן תמן מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה. והשתא מפרש ואזיל לפלוגתייהו ר' מנא אמר לה סתם וכו' כדגריס כאן: |
| | <b>בסתם חלוקין.</b> כלומר הא דפליגי בהשקאת כל השדה לא תוקמי להאילנות כשהן נטועין מרווחין ולא כשהן נטועים רצופין זה אצל זה אלא בסתם כשהן לא כמרווחין ולא כרצופין וכדמסיק ואזיל דמה אנן קיימין לפלוגתייהו אם בנטועי' מרווחין דברי הכל אסור להשקות השדה ביניהן דמכיון שיש ריוח הרבה ביניהן לא מיחזי שמשקה לצורך האילנות שלא יפסידו אלא כמשקה השדה עצמה וזה אסור בשדה של אילנות: |
| | <b>אם.</b> בנטועין רצופין ד"ה מותר דאף ראב"י מודה שמשקה להשדה שביניהן שניכר שלצורך האילנות הוא משקה: |
| | אלא כי אנן קיימין לפלוגתייהו בנטיעין מטע עשר אילנות לבית סאה דמר עביד להו כמרווחין ומר עביד להו כרצופין: |
| | <b>הא רבנן.</b> ובעי הש"ס הא לרבנן דאמרינן דמודו במרווחין הרבה שאסור להשקות השדה שביניהן מהו שיהא מותר להמשיך המים מאילן לאילן וקאמר הש"ס נילף הדא דרבנן מן הדא דראב"י כמה דס"ל לראב"י במרווחין דידיה להשקות השדה ביניהן הוא דאסור אבל להמשיך מותר דהא איהו דאוסר במטע עשר לבית סאה משום דעביד להו כמרווחין וא"כ מה דמתיר להמשיך אף במה דקרי מרווחין לדידיה מתיר הוא והוא הדין לרבנן אף במרווחין הרבה מותר להמשיך מאילן לאילן: |
| | <b>ולא כן סברינן מימר.</b> השתא פריך על הא דקאמר אתיא דר"ש דשביעית כרבנן דמתני' וכי לא כן סברינן למימר דגם לרבנן במרווחין אסור והרי הן עפר לבן שבין האילנות וכי לא אף במרווחין ג"כ מתיר ר"ש להרביץ דהא סתמא קאמר מרביצין בעפר לבן והשתא לא אתיא כרבנן דמתני' דידן: |
| | <b>אלא כאן בשביעית כאן במועד.</b> והשתא דאתינן להא לא צריכין לאוקמי להא דר"ש כרבנן בכל מילי דסברי הכא אלא לענין השקאת השדה בלחוד הוא דאמרן דר"ש דמתיר התם כמו דרבנן דשרו במתני' דידן לענין השקאה כל השדה ולעולם יש חילוק בין שביעית לבין מועד לרבנן וראב"י מחמיר אף בשביעית וכשיטתיה במועד: |
| | <b>מה בין שביעית וכו'.</b> מפורש לעיל בהלכה א': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} כדעת הזו שאמר אבא.''' שנבראו כאחת יפה אנו מתרצין המקראות ולפעמים שהוא מקדים שמים וכו' אלא מלמד וכו' וכאחת הן נבראו:
| | Segment 3 |
| תחילתדףכאן ב/ב
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|יוסי}} בן יועזר אומר שלא לסמוך.''' בי"ט לפי שבכל כחו הוא סומך ומשתמש בבעלי חיים. וזהו המחלוקת היתה בין הנשיאים ואבות ב"ד דור אחר דור:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יצא}} מנחם.''' לעבודת המלך ופורש מלהיות חבירו של הלל ולפיכך לא נודע מעניינו אם נחלק עם הלל או לא:
| | <b>וחכמים מתירין בזה ובזה מאי בזה ובזה אם בין ששתו קודם לרגל ובין לא שתו קודם לרגל.</b> בתמיה והא אם לא הורגלו להיות משקה אותן לא יפסידו אלא כאן באילן הוא דשרו להשקותן שלא יפסידו כאן בזרעים שאין נפסדין כל כך מהרה כמו האילנות אא"כ הורגלו תמיד להיות שותין: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ונכנם}} שמאי.''' במקומו להיות אב ב"ד וניחלק עם הלל:
| | Halakhah 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הראשונים}}.''' שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:
| |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|בראשונה}} וכו' ועשו אותן ד'.''' בארבע מקומות נחלקו הן עצמן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לכבוש}} את כובדו.''' על הקרבן כשסומך ולפיכך נחלקו בה בי"ט דאם לא כן וכי מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב בתמיה:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ממידה}} למידה.''' אחרת יצא והחליף במדה שהאמין בתחלה: | | מתני' <b>צדין את האישות\.</b> היא תנשמת שבשרצים והיא בריה שאין לה עינים ומפסדת את השדות כמו העכברי' ומצינו במקרא דקרויה כך נפל אשת בל חזו שמש. ובגמרא הכא קאמר זו חולדה והיינו החולד שבכתוב החולד והעכבר וסמיך לה נמי אהאי קרא נפל אשת וגו' וקרי לה נמי חולדה: |
| | <b>משדה האילן ובשדה לבן.</b> שדה שחורשין וזורעין אותה לתבואה ואין בה אילנות נקראת שדה לבן: |
| | <b>כדרכו.</b> אפי' כדרכו שחופר בהגומא כדרכו ותולה בה המצודה: |
| | <b>ר' יהודה אומר בשדה האילן כדרכו.</b> דמפסדי בה טפי עושה כדרכו כדפרי' דלהפסד מרובה חששו ומשדה הלבן דליכא פסידא כל כך עושה שלא כדרכו כדמפרש בגמרא שתוחב את השפוד בקרקע ומכה עליו בקרדום ומנענעו אילך ואילך ומרדד האדמה תחתיו ונעשית הגומא מאליה אבל לא על ידי חפירה והלכה כגי' המשנה בבבלי וחכמי' אומרים משדה האילן כדרכו משדה הלבן שלא כדרכו והיינו בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן כדי שלא יחריבו את האילנות ע"י שיצאו משדה לבן לתוכה: |
| | <b>ומקרין את הפירצה במועד.</b> מעשה הדיוט שמסדר את האבנים זו על זו ואינו טח בטיט ובפירצה של כותל גינה מיירי אבל כותל חצר שנפל בונהו כדרכו מפני הגנבים ואם היה גוהה ונוטה ליפול סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו: |
| | <b>ובשביעית.</b> דאין איסור משום מלאכה בונה כדרכו: |
|
| |
|
| כנגד פניו של הלל יצא הוא ושמונים זוג וכו' תירקי תכשיטי זהב אח"כ גרם להן שהשחירו וכו' וכמו שהיו בימו יונים שאמרו להן יונים וכו' וכך עשו הן:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אנן}} תנינן יהודה בן טבאי נשיא.''' שהוא הראשון שבזוג: | | גמ' <b>אישות זו חולדה וכו'.</b> כדפרישי' במתני' ופריך ניחא בשדה האילן דאיכא פסידא טובא בשדה הלבן אמאי אלא בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן מיירי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ערק}} וכו'.''' שלא היה רוצה לקבל נשיאות:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פירש}}.''' לים לבוא בתוך הספינה ואמר לאותו תלמיד דבורה בעלת הבית שקבלה אותנו בביתה מה היתה חסירה והשיב לו התלמיד עינה אחת שבורה היא וא"ל הא תרתי גבך חדא שחשדתני להסתכל בה ועוד שאתה היית מסתכל בה וכי מה אמרית יאות היא ברויא אלא שדבר א' חסירה לא אמרית אלא בעובדא וכעס עליו יהודה בן טבאי ואזל ליה אותו האיש:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עובדא}} דאשקלון מסייע ליה תרין חסידין וכו'.''' כל זה הוא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה ו' עד אלא שהיתה השעה צריכה לכך:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שלא}} כהלכה וכו'.''' אלא לפי צורך השעה:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עד}} איכן.''' נקרא שלא כהלכה ושלא כתורה: | | <b>כדרכו וכו'.</b> כדפרישית במתני': |
| | <b>תני.</b> בתוספתא מחריבין חורי הנמלים במועד מפני שהן מפסידים השדות: |
| | <b>נוטל מאלו.</b> מחורי הנמלים שבצד זה ונותן בצד זה ומתוך כך הן מחנקין אלו את אלו: |
| | <b>והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן.</b> בין החורין שבצדדין ואינן רגילין אלו באלו אבל אם יכולין לבוא אלו אצל אלו מכירין זו לזו ואינן מקפידין ביניהן: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עד}} כדי זימזום.''' אפי' רואין הב"ד שיכולין העדים לבא להיותם זוממין אם השעה צריכה לכך אין חוקרין ובודקין אותם הרבה אלא חותכין הדין על פיהם:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} יוסה.''' פליג ואומר שדנין בעדים אבל לא בהתרייה כלומר אע"פ שלא התרו בו ובלבד שיהו העדים נחקרין ונבדקין יפה יפה: | | <b>אבן על גבי אבן.</b> בלא צרור וטיט ביניהן או צרור ע"ג צרור בלא אבן ביניהן זהו מעשה הדיוט ומותר במועד: |
| | <b>ובשביעית בונה כדרכו אבן ע"ג צרור וכו'.</b> דזהו בנין ממש ובשביעית מותר: |
| | <b>ובפירצה שאינה סגה את העפר.</b> הא דהתירו לבנות פרצת הגדר בשביעית כדרכו דוקא בפרצה שאינה סגה את העפר כלומר שנפרצה לגמרי עד למטה סמוך לקרקע ואינה סוגה בעפר כלל אבל אם היא עדיין סוגה וסתומה בעפר אלא שנפרצו האבנים ממנה לא התירו דמכיון דאינה פתוחה כולה אסור לגודרה בשביעית דמיחזי כמתקן לצורך הקרקע: |
| | <b>ותני.</b> בברייתא בהדיא כן כל פרצה וכו': |
| | <b>בשאינה מכשלת את הרבים.</b> כלומר והא דאמרינן שאם היא סוגה בעפר אסור לגודרה דווקא בשאינה מכשלת את הרבים העוברין שם אבל אם היא מכשלת את הרבים שמחמת שנפרצה והיא סמוכה לרשות הרבים נכשלין בה בני ר"ה העוברין בהאבנים הפרוצות וכיוצא בזה בכה"ג אעפ"י שהיא עדיין סוגה בעפר ואינה פרוצה לגמרי מותר לגודרה בשביעית שלא להכשיל את הרבים וגריס להא לעיל בפ"ג דשביעית בהלכה ח' ושם היא כתובה בשבוש וטעות וגירסא דהכא נוחה ונכונה היא: |
| | <b>כהדא.</b> דתנינן בברייתא בכותל של חצר במועד שאם היה כותלו גוהה ונוטה ליפול סותרו ובונהו: |
| | <b>ויסתור ולא יבנה.</b> שהרי כל עצמו לא התירו אלא מפני הסכנה א"כ יסתור אותו ואמאי התירו לבנותו: |
| | <b>התירו סופו מפני תחלתו וכו'.</b> והלכך מותר ג"כ לבנותו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} שנהג עצמו בבזיון.''' והיתה השעה צריכה לכך להטיל אימה על המון העם:
| | Halakhah 5 |
| תחילתדףכאן ב/ג
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים מביאין שלמי' וכו'.''' מתני' זו נשנית לעיל בפ"ב דביצה בהלכה ד' וע"ש:
| |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ב"ש}} אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה וכו'.''' כל הסוגיא זו עד סוף ההלכה תמצא על המתניתין שם ופירשתי היטב וע"ש:
| |
| תחילתדףכאן ב/ד
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עצרת}} שחל להיות ע"ש בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת.''' יום טבוח של קרבנות וחגיגה של יו"ט הוא לאחר שבת לפי שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת. ואע"ג דחגיגה שלמים הן וב"ש ס"ל דשלמים קרבין ביו"ט מ"מ בשלמי חגיגה פליגי נמי כדקאמר הכא בגמרא בהלכה דלעיל דס"ל בית שמאי חגיגה אין זמנה קבוע הואיל ויכול להחריבה אחר הרגל דיש לה תשלומין ואינה דוחה י"ט כשם שאינה דוחה את השבת:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וב"ה}} אומרים אין להן יום טבוח.''' אינה צריכה יום טבוח כדקאמר בגמרא יומה הוא טבוחה שמותר להקריבן בי"ט דסברי מביאין שלמים ועולות בי"ט ואשמעינן האי תנא דאפי' היכא דלא אפשר למעבד למחר כגון שחל עצרת בע"ש דאף בכה"ג קאמרי ב"ש דאין עולות קריבין בי"ט ודחו להו עד לאחר השבת:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ומודין}}.''' ב"ה שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבות לאחר שבת לפי שאינן קריבין לא עולות ראייה ולא חגיגה בשבת וכדאמרינן טעמא בפ"ק בהלכה ו' מפני שיש להן תשלומין כל שבעה וכל שיש לו תשלומין אינו דוחה את השבת:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואין}} כ"ג מתלבש בכליו.''' כשיום טבוח של עצרת אחר השבת אז אין הכ"ג מתנאה בכליו ללובשן באותו יום כדי שיבינו הכל שאינו י"ט לפי שהיה רגיל להתלבש בבגדי כהונה שלו בשבתות ובי"ט ולעבוד עבודה וכדאמרי' הכא בגמרא וביום טבוח שלאחר עצרת לא היה עושה כן כדי שלא לקיים דברי הצדוקין שאומרין עצרת לעולם הוא אחר השבת שהן אומרין וספרתם לכם ממחרת השבת ממחרת שבת בראשית וא"כ עצרת לעולם היא באחד בשבת וכבר סתרו חכמים את דבריהם והראו להם טעותיהם ושהשבת הכתוב כאן י"ט הוא וממחרת הפסח קאמר ומפורש בהדיא ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאחר שקרב העומר ואו מתחילין ימי הספירה של שבעה שבועות עד עצרת. ומותרין בהספד ובתענית. ביום טבוח זה ונמי מהאי טעמא: | | מתני' <b>ר"מ אומר רואין את הנגעים.</b> במועד להקל שאם טהור הוא יטהרנו הכהן ששמחה היא לו אבל לא להחמיר שאם רואה הכהן שנגע טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצטרך לצאת מחוץ למחנה לפי שהטומאה והטהרה בכהן תליא מילתא דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא מטמא ליה לא הוי טמא: |
| | <b>וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר.</b> דסבירא להו משנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק דלטהרו או לטמאו כתיב הלכך אין רואין את הנגעים כלל במועד והלכה כחכמים: |
| | <b>ועוד אמר ר"מ.</b> דבר אחד להקל מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברן במקום הגון מפני ששמחה הוא לו כשרואה שנקברין בקבר אבותיו רבי יוסי אומר וכו' והלכה כרבי יוסי ואינו מלקטן במועד: |
| | <b>ולא יעורר על מתו.</b> עורר קרוי שמעורר עצמו על המת מימים רבים ולחזור אחר הספדן כדרך שהוא עושה וצועק ואומר בואן עמי כל מרי לב ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו. ולא יספדנו. למת שמת לו עכשיו לא ישכור ספדן לסופדו קודם לרגל שלשים יום לפי שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל ל' יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל ושמא יוציא המעות שכנס לצורך הרגל להספדן וימנע משמחת הרגל ואית דאמרי לטעמא לפי שאין המת משתכח מן הלב עד לאחר שלשים יום אחר הספדו: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|עצרת}} שחלה וכו'.''' כדפרישית במתני':
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הא}} ב"ש אומרים וכו'.''' הרי לדברי ב"ש אף שחל עצרת בערב שבת יום טבוח הוא אחר השבת ולמדנו שאין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח ואף ע"פ שעצרת קודם השבת הוא וזהו מק"ו מדברי ב"ה דהא דתנינן אין כ"ג מתלבש בכליו היינו אפי' ביום טבוח באחד בשבת שהוא לאחר עצרת שחל בע"ש שהרי כל ז' יש לה תשלומין ונקראין ימי טבוח וכדי שלא יאמרו הצדוקין היום הוא י"ט של עצרת ולא בע"ש שהרי הכ"ג מתנאה בכליו כדרכו בכל י"ט ומעתה ק"ו דגם לב"ש אמרי' כן דמה אם בשעה שיש שלמים ועולות כדברי ב"ה דלדבריהם קרבין בי"ט שהיה בע"ש ואפ"ה אין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח שבא' בשבת מכ"ש לב"ש שלא הקריבו עולות ושלמים בע"ש כלל אלא היום ביום טבוח הוא שמקריבין פשיטא שאין כ"ג מתלבש בכליו וקמ"ל דלעולם בא' בשבת של אחר עצרת אמרו שאין כ"ג מתלבש בכליו לדברי הכל: | | גמ' <b>תמן תנינן\.</b> בפ"ד דנגעים בהרת כגריס. זהו שיעור הבהרת לטמא אם נולד לו סימן טומאה כגון מחיה או שער לבן או פסיון אחר שבוע הראשון או לאחר הפטור כל אלו סימני טומאה הן כדשנינן שם בפ"ב ואם פשתה כגריס ונולד להגריס של פשיון סימן טומאה כגון מחיה או שער לבן והלכה לה האום זהו גריס הראשון הלכה לה והרי בו עכשיו גריס הפסיון עם סימן טומאה: |
| | <b>רבי עקיבא מטמא.</b> שהרי יש כאן נגע כשיעור וסימן טומאה עמו: |
| | <b>וחכמים אומרים תיראה בתחלה.</b> וצריך הכהן לראותה כמו בתחלה ולקמיה מפרש מאי נפקא מינה בין רבי עקיבא לרבנן שהרי אם תראה בתחלה ג"כ הכהן מטמא ומחליט אותו: |
| | <b>הא ר"ע וכו'.</b> הא מאי נפקא מינה דבין לר"ע ובין לרבנן מחליטין אותו לטמא ומה בינייהו: |
| | <b>ערב הרגל ביניהון.</b> אם אירע זה בערב הרגל שפסה כגריס ונולד לו סימן טומאה והלכה לה האום וכדמסיק ואזיל: |
| | <b>רבי עקיבא אומר האי קדמייתא ואין אתה נזקק לו לא להקל ולא להחמיר.</b> כלומר. הייינו הך כנגע הראשון ואין אתה צריך להזקק לו לראותו אם הוא טהור או טמא ולומר בו שאין לראותו היום כדי שלא לטמא ברגל לפי שבוודאי טמא הוא כטומאת נגע הראשון אשר היה בו: |
| | <b>ורבנן אמרי חורי הוא ואת פוטרו מן הראשונה.</b> רבנן סברי נגע אחר הוא שהרי אתה פוטרו מן הראשונה שהלכה לה האום ואין כאן מנגע הראשון: |
| | <b>היידא היא שלא להחמיר שאין אתה נזקק לו לשנייה וכו'.</b> מסקנא דמילתא היא לרבנן וכלומר והרי אתה מוצא בזה דאמרינן שלא להחמיר ולפיכך אין רואין אותו בערב הרגל וצריך שאין אתה נזקק לו לשנייה כלל לא להקל ולא להחמיר שאם אתה רואה אותו להקל זה אי אפשר שהרי יש בו סימן טומאה וצריך אתה להחמיר ולטמא אותו הלכך מוטב שלא לראותו כלל והיינו דאיכא נ"מ בין ר"ע לרבנן: |
| | <b>ר' יוסא בשם ר' אחא וכו'.</b> ר' יוסה ור' יוסי בר' בון תרווייהו בשם ר' אחא פליגי כאוקמתא דתנאי דהני מתני' ואי מר ס"ל כמר או לא. ר' יוסי קאמר דאתייא דיחידאי דהכא כסתמא דתמן ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא: |
| | הכא קרי ליה למתני' דנגעים הואיל וכפירושא דהאי מתני' קיימינן ותמן קרי ליה למתנ' דידן וכדמפרש ואזיל: |
| | <b>אתיא דיחידאה דהכא כסתמא דתמן ר"ע אומר וכו'.</b> כלומר יחידאה דהכא והיינו ר"ע דמתני' דנגעים דס"ל היא קדמייתא ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר וכלומר אע"ג דבעלמא אמרינן אין את וכו' אבל הכא לא שייך כאן לומר דאין את נזקק לו לפי שטמא הוא מחמת נגע הראשון וכדפרישית לעיל וזהו כסתמא דתמן והיינו כסתם חכמים דמתני' דידן דסבירא להו אין רואין את הנגעים ברגל לא להקל ולא להחמיר והשתא אם אירע כה"ג בערב הרגל אין נ"מ לרבי עקיבא לענין אם לראות את הנגע או לא מפני דבלאו הכי הוא טמא מחמת נגע הראשון כדקאמר היא קדמייתא שאף על פי שהלכה לה האום מכל מקום הרי כאן בהרת כגריס של הפסיון ועם סימן הטימאה אשר בו. והא דקאמר ואין אתה נזקק לו וכו' היינו דבעלמא סבירא ליה לרבי עקיבא דאין רואין הנגעים בתחלה במועד לא להקל ולא להחמיר וכחכמים דמתני' דידן אבל אם אירע בערב הרגל כגוונא דמתני' דנגעים טמא הוא לרבי עקיבא ולפי שאין צריך לראותו בתחלה וכדאמרן: |
| | <b>ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא וכו'.</b> והיינו ר"מ דמתני' דידן כחכמים דמתני' דנגעים כדמפרש ואזיל דלרבנן במתני' דנגעים הא אמרן דסבירא להו חורי היא נגע אחר הוא ואת פוטרו מן הראשון וצריך לראותו בתחלה והלכך אם אירע זה בערב הרגל הרי זה דינו כנגע בעלמא וכרבי מאיר דמתני' דידן דאומר רואין הנגעים בתחלה במועד להקל אבל לא להחמיר וזהו דלא כדרבי יוחנן דלעיל דקאמר ערב הרגל ביניהון ולרבנן דמתני' דנגעים אין רואין אותו כלל לא להקל ולא להחמיר וכדפרישית לעיל ור' יוסי בשם ר' אחא לא סבירא ליה הכי אלא דרבנן דמתני' דנגעים כרבי מאיר דמתני' דידן סבירא לה ואם אירע כן בערב הרגל רואין אותו להקל ולא להחמיר: |
| | רבי יוסי בר' בון בשם ר' אחא לא קאמר כרבי יוסי בשם ר' אחא דתנאי דמתני' דנגעים פליגי בפלוגתא דתנאי דמתני' דידן דלאו מילתא היא אלא דבין דיחידאה דהכא ובין דרבנן דהכא במסכת דנגעים מודו לרבנן דתמן לא להקל ולא להחמיר וכצ"ל וט"ס הוא בספרי הדפוס וכלומר בעלמת כ"ע מודים דאין רואין הנגעים כלל ברגל לא להקל ולא להחמיר וכרבנן דמתני' דידן ולא דמי דינא דמתני' דידן לדינא דמתני' דנגעים כדמסיק ואזיל: |
| | <b>תמן.</b> בשהלכה לה האום ברם הכא בשהלכו להם הסימנים והאום קיימת כלומר שאני בתחלה דמתני' דידן מבתחלה דהתם בדברי חכמים משום דהתם מיירי בשהלכה לה האום ופליגי אי אמרינן דהאי קדמייתא הוא ובחזקת טמא הוא או לא וכדלעיל אבל הכא בשהלכו להם הסימנין כלומר דאכתי לא נראו בה סימני טומאה רק האום קיימת ובתחלה ממש הוי ואיכא למימר דכ"ע בין רבי עקיבא ובין רבנן כרבנן דהכא סבירא להו דאין רואין בין להקל ובין להחמיר: |
| | <b>אמר רבי נראין דברי רבי יוסי במוסגר וכו'.</b> בתוספתא פ"ק גריס לפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דמתני' דחכמים ר' יוסי היא ואיפכא גריס התם בדברי רבי נראין דברי רבי מאיר במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט ומשום דמוקמינן לפלוגתייהו בהסגר שני דאלו בתחלה בהסגר ראשין מצי חזי ליה לכ"ע שהרי יכול לשמחו ולטהרו כי פליגי רבי מאיר ורבי יוסי בהסגר שני דסבירא ליה לר' יוסי שמא יראה בו סימני טומאה ואינו יכול לשתוק ויצטרך להחליטו ואח"כ יספר לו ימי ספרו בשיראה הכהן לטהרו והשתא פליגי תנאי אליבא דרבי דמאן דאמר נראין דברי רבי יוסי במוחלט שמא יראה אותו כלל במועד משום דסבירא ליה צוותא דאשתו עדיפא ליה וכל זמן שהוא מוחלט מותר הוא בתשמיש המטה ואם מטהרו יצטרך לספור ימי ספרו ואז אסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואהלו זו אשתו הלכך לא יראנו וכר' יוסי אבל במוסגר נראין דברי ר' מאיר שיראה איתו להקל ולטהרו ואם יראה בו סימני טומאה ישתוק וכסבריה דרבי מאיר ומאן דאמר איפכא לרבי נראין דברי רבי מאיר במוחלט ויכול לראותו להקל ולטהרו ס"ל צוותא דעלמא עדיפא ליה דכל זמן שהוא מוחלט צריך לישב חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצערא ליה הלכך רואה להקל ולטהרו ואעפ"י שיהיה אסור בתשמיש בימי ספרו אפ"ה צוותא דעלמא עדיפא ליה ודברי ר' יוסי במוסגר שלא יראה כלל דשמא מטמא ליה וישב חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא: |
| | <b>ר' זעירא אמר ימי רגל ביניהון.</b> אפלוגתא דר"ע ורבנן מהדר וכצ"ל רבי עקיבא אומר היא קדמייתא ואינו נכנס לעזרה ורבנן אמרו חורי הוא ונכנס לעזרה ובספרי הדפוס כתוב בטעות ובהיפך. וכלומר דבפשיטות איכא ביניייהו דלר"ע הבהרת היא טמאה כמקודם וא"כ אם הוא קודם לרגל אסור ליכנס לעזרה כל ימי הרגל ואף על גב דאסור חוץ לג' מחנות עד שיטהר לרבותא אליבא דרבנן קמ"ל דאפילו ליכנס לעזרה מותר שהרי כל זמן שאינו רואה הנגע כלל בחזקת טהור הוא ופריך עלה הש"ס מאי קאמרת הא רבי עקיבא מטמא ומחליט וכן לרבנן אמרי תראה בתחלה ומחליטין שהרי יש בו סימני טומאה והיאך אמרת דנכנס לעזרה ולכולא עלמא טמא הוא שאף על פי שלא יראה הכהן אותו מ"מ אכתי טמא הוא שהרי עדיין לא נטהר מנגעו: |
| | <b>שמואל אמר פריחה ביניהון.</b> כלומר אלא ודאי לענין ליכנס לעזרה לכ"ע טמא הוא ומיהו לענין פריחה איכא בינייהו דקיי"ל פרח בכולו מן הטמא טהור ומן הטהור טמא כדתנינן בפ"ח דנגעים וא"כ לר"ע דס"ל היא קדמייתא והוי טמא הרי זה כפורח מן הטמא וטהור הוא ולרבנן דאמרי תראה בתחלה וכנגע אחר הוא הוי כפורח מן הטהור וטמא הוא שהרי אכתי לא נזקק הכהן לזה נגעה אחר עד שפרחה בכולו וה"ז כפורח מן הטהור והוא טמא: |
| | <b>ואמרין בשם שמואל.</b> ואיכא דאמרי בשם שמואל דלענין פריח' בשחין המורד. ביניהון שחין המורד זהו שעלה בו קרום ולא נתרפא כראוי ונקרא מורד ודינו שאינו מעכב הפריחה כדתנן בפרק הנזכר ולר"ע היא קדמייתא וכפורח מן הטמא וטהור הוא ולרבנן דאמרי נגע אחר הוא הרי זה כפורח מן הטהור וטמא הוא: |
| | <b>בגין דהיא חורי.</b> כלומר אסוקי מילתא היא דהא דאמרינן פריחה בשחין המורד ביניהון אף על פי דהיינו הך דאמרן דפריחה איכא ביניהון וא"כ מאי איכא בין לישנא קמא דשמואל ובין לישנא בתרא להכי קאמר דהא קמ"ל האי לישנא בתרא לדיוקא דבשביל דמיחשב' לרבנן כנגע אחר אבל אי הוה אמרינן דהיא היא א"כ הפריחה בשחין המורד טהור הוא אח"כ ואתייא כהאי דאמר ר"ל וכו' דקאמר טמא וכי הדר פרחה ביה טהור הוא: |
|
| |
|
| כתוב אחד אומר וכו' והובא זה לעיל בפרק קמא דמגילה בהלכה ג' עד כהדא דתני וכו' וקאמר דמשם למדנו שאין חגיגה דוחה שבת כמו שפירשתי שם ומייתי והאי כהדא דתני וכו' דמדינא אסור בהספד ובתענית ובמלאכה כדאמרי' לעיל בר"פ מקום שנהגו והכא דאמרו דביום טבוח שהוא באחד בשבת מותרין בהספד ותענית אע"פ שמקריבין בו קרבנות של י"ט הכל היא כדי שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מודים}} וכו' הא ב"ה אומרים וכו'.''' כלומר הרי לכ"ע שאין דוחין את השבת ויום טבוח הוא לאחר השבת והשתא שואל הש"ס עורות הקדשים של מי של איזו משמר הן אם של משמר של שבוע זו שקריבין בו או דילמא דמכיון שקרבנות הרגל הן אלא שאין יכולין להקריבן בזמנן שהיה שבת דינן כשאר כל אימורי הרגלים ותנן בפ"ה דסוכה בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים:
| | <b>ועוד אמר ר"מ וכו' בראשונה וכו'.</b> גרסינן להא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה י': |
| | <b>במהמורות.</b> בשוחות עמוקות בלתי ארון כדי שיתעכל הבשר: |
| | <b>בארזים.</b> בארון של ארזים: |
| | <b>ולמחר היה שמח.</b> כלומר ששוב אינו מראה סימן אבילות מפני שנוח להן לאבותיו שלאחר שנתעכל הבשר ינוחו מן הדין: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|איתפלגון}}.''' בהא ר' יוחנן ורשב"ל:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואת}} אמר וכו'.''' דברי הש"ס הן שמתמיה על הא דר' טבי דקאמר דפליגי בהא ואמאי והא אמר יום טבוח שלה לאחר שבת לפי שא"א להקריבן וא"כ נדחו מהקרבה מחמת השבת ועורות של מי מוקמית בתפלוגתא דר"י ורשב"ל בתמיה ומהיכי תיתי לפלוג בהא רשב"ל הרי א"א היה להקריבן בשבת אלא דלכ"ע קרבנות הרגל הן ושל כל המשמרות כדין קרבנות הרגל:
| | <b>תני המעביר ארון וכו'.</b> זה כתיב לעיל בפרק ח' דבפסחים בהלכה עד רבנן אמרי קילוסין וע"ש: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עצרת}} יש לה תשלומין כל שבעה.''' כדאמרינן בפ"ק בהלכה ה' במתני':
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|התיב}} רב הושעיה והא תני.''' בברייתא מה החדש למנויו יום אחד וכו' וקס"ד דר' יוחנן קאמר תשלומין כל שבעה כמו פסח וחג שחוגג והולך כל שבעה והלכך מותיב ליה דהא תני עצרת למנוייה ויום אחד הוא: | | <b>ולא יעורר וכו'.</b> כדפרישית במתניתין: |
| | הדא דאת אמר לא יספידנו בישן שהוא לאחר שלשים יום: |
| | <b>לא תעורר אשה לויתה במועד.</b> בעלה חיבור שלה כדרב נחמן וכו' מלשון העתידים עורר לויתן שעורר עצמו להיות בוכה על החיבור שנפרדו זו מזו: |
| | <b>אפי' בקבר.</b> שכבר מתו והן בקבר מפני מעשה שאירע שהוציאה אחד מבניה מהקבר להיות מבקשת עלילה על בעלה שהמית אותו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' אילא.''' ה"ק שאם לא חג בראשון יחוג בכל יום מהשבעה דעד שבעה יש לה תשלומין ויום אחד בלבד דתשלומין לראשון הן. ובעיקר הקושיא נמי לא קשיא כשם שמצוה למימני יומי כך מצוה למימני שבועי:
| | Halakhah 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בכל}} יום וכו'.''' מצוה לכ"ג שיהא מתלבש בכליו ובא ומקריב וכו':
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} עוקבא בשם ריב"ל.''' אומר אע"ג דתנינן בפ"ק דיומא שכ"ג אם רצה להקריב מקריב בשאר כל הימים מ"מ לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|על}} מצחו.''' בעודהו על מצחו של כ"ג הוא דמרצה דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וזה מסייע לר' יוסי בר' בון דקאמר בכל יום וכו' וכדי שיהא מרצה תמיד:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אפי'}} בזוית.''' אפי' הציץ מונח בזוית מרצה כהדא דיוה"כ שלא היה לובש לעבודת היום אלא לבגדי לבן וזה מסייע לר' עוקבא דקאמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט והציץ מרצה מכל מקום: | | <b>מתנ' אין חופרין כוכין.</b> הן המערות שתחת הקרקע וקברות העשויין בחפירה ובנין במועד כדי להקבר מת שימות לאחר המועד: |
| תחילתדףכאן ב/ה
| | <b>אבל מחנכין.</b> שאם היה ארוך מקצרו ואם היה קצר מאריך ומרחיב בו: |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נוטלין}} לידים לחולין ולמעשר ולתרומה.''' באלו די בנטילה בכלי שיש בו רביעית מים. ובגמ' הכא פריך וכי יש נטילת ידים לחולין הא ידים שניות הן וקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין ומשני משום סרך תרומה כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ולפיכך אמרו שיטול ידיו לאכילת נהמא אף לחולין:
| | <b>ועושין נברכת.</b> של כובסין ובגמרא קאמר זה הבקיע מקום שבוקעין ועושין כתושבת להיות מתוקן לכבס בו הבגדים ולית ביה טרחא כולי האי: |
| | <b>וארון עם המת בחצר.</b> באותו חצר שמת שם מותר לנסר הנסרי' לעשות ארון אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם אבל באדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק ולדידן שאנו מתי מספר כל אדם הוי מפורסם: |
| | ר' יהודה אוסר להביא עצים ולעשות נסרים בתחלה לצורך הארון דטירחא יתירא היא אלא א"כ יש עמו נסרים מנוסרות קודם יום טוב ואין הלכה כר' יהודה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולקדש}} מטבילין.''' אם בא לאכול קדשים שלמים וחטאת ואשם עשו מעלה יתירה שצריך להטביל הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מן התורה:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולחטאת}}.''' ליגע במי חטאת שהן המים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהם על טמאי מתים עשו עוד מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו בדבר אחד מן המטמאין את הידים ולא הגוף כגון אוכלין ומשקין טמאים והספר וכיוצא בהם שגזרו חכמים לטמא את הידים בלבד אבל לחטאות אם נטמאו ידיו נטמא גם הגוף וצריך טבילה לכל גופו. וכל אלו מעלות שזה גבוה מזה הכל מדברי סופרים הן והא דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי דקתני בסוף הלכות הרגל וקאמר שעמי הארץ מיתשבי טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה וזהו מדברי סופרים כדקתני בסוף פ' חומר בקודש נקט להני נמי הכא: | | גמ' <b>סדו בסיד.</b> מבפנים לחזקו: |
| | <b>מאריך בו מצד אחד וכו'.</b> כלומר ובלבד שלא יתקן אותו משני צדדים: |
| | תני ר"ח ופליג אלא מאריך בו וכו': |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ויש}} ידים לחולין.''' בתמיה:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולא}} כר"ש בן אלעזר.''' דרך בעיא היא אי נוקמי מתני' אליביה דוקא דאמר בפ"ח דברכות בהלכה ג' דיש נטילת ידים לחולין. וקאמר דלא היא אלא כדברי הכל היא וכו' וכדפרישית במתני': | | <b>זה הבקיע וכו'.</b> כדפרישית במתני': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}}.''' ומתמה הש"ס דמעתה אי נימא דמתני' כר"ע היא דהא דרשב"א כר"ע ס"ל דתנינן תמן בפ"ג דידים המכניס ידיו וכו' ובענין אחר לא משכחת לה שהידים תחלה הן. וזה הכל לפי הס"ד דבעי לאוקמי למתני' כרשב"א וקשיא היאך מוקמית לה כר"ע ודלא כרבנן. וקאמר דלא היא אלא מתני' כרבנן היא דתמן דס"ל ידיו שניות הן:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} טעמון הכא וכו'.''' כלומר הא עיקר טעמון דרבנן הכא כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ומתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא כבר בדל מן התרומה שהשני פוסל את התרומה להיות שלישי:
| | <b>הכל מודים שלא יקוץ לו ארזים.</b> ממחובר במועד וכן לא יחצוב לו אבנים מן הקרקע: |
| | <b>היו חצובות.</b> מכבר בזה היא תפלוגתא דר' יהודה ורבנן במתני': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולא}} מחמת משקה וכו'.''' כלומר ועוד וכי לא מחמת משקה גזרו על הידים להיות שניות דשמא יש משקה טופח עליהן והמשקין עושין תחלה בכל מקום ולפיכך גזרו על כל סתם ידים:
| | Halakhah 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וידיו}} תחלה.''' בתמיה והיאך נאמר שנגזור עליהן להיותן אף תחלה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|קל}} וחומר.''' ועוד ק"ו מטבול יום מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אסור לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו אינו אלא פוסל את התרומה כדתנן בסוף מסכת זבים ידים שכל עיקר טומאתן אינו אלא מדבריהם לכ"ש הוא שנאמר אינן אלא שניות ולפסול את התרומה לשלישי:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|דבר}} אחר כלום גזרו וכו'.''' וכדלעיל ואסוקי מילתא היא וכלומר אלא כדאמרן ואתיא המתניתין כרבנן:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' ברפ"ב דבכורים והסוגיא היא שם עד לטמא שנים ולפסול אחד ושם הוא מבוארת: | | מתני' <b>אין נושאין נשים במועד.</b> מפני ששמחה היא לו ואין מערבין שמחה בשמחה. כדיליף בגמרא מקראי: |
| | <b>אבל מחזיר הוא גרושתו.</b> שאין שמחה כל כך אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם: |
| | <b>ועושה אשה תכשיטיה במועד.</b> כגון לתת כחול בעיניה ולהשוות שער האשה שלא יתפזר ומעברת צבע אדום על פניה ומעברת סכין על פניה שלמטה וכן כל כיוצא בזה: |
| | <b>ר' יהודה אומר לא תסיד מפני שניוול הוא לה.</b> מצטערת היא בכך ודוקא בסיד שאינה יכולה לקפלו במועד אבל אם יכולה לקפלו במועד מותר שאף על פי שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר כך במועד גופיה וכן הלכה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולקדש}} מטבילין כל הן דתנינן מטבילין.''' בארבעים סאה אנן קיימין שמטביל ידיו בהן דוקא:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בברייתא: | | גמ' <b>משום ביטול פריה ורביה.</b> שאם אתה אומר נושאין נשים במועד ימתינו הכל ויצפו לישא במועד שיהו עושין סעודה אחת למועד ולנשואין ואין אדם נושא אשה כל השנה כולה. וגרסי' להא בפ"ד דגיטין בהלכה ה': |
| | <b>נישמעינה מן הדא.</b> דתנינן שם מי שחציו עבד וכו' וקתני ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה וכו' וכל שהיא מצווה וכו' ומטעמא דאמרן: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הנוטל}} ידיו למקדש.''' כלומר למקודש ולאכלו צריך רביעית ותו לא:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כאן}} בידים טמאות.''' צריך מ' סאה: | | <b>ר' לא.</b> הוה שמע לה שאין מערבין שמחה בשמחה מן הדא דכתיב גבי שלמה: |
| | <b>מפני הטורח.</b> במועד: |
| | <b>אבל מתכוין הוא.</b> להמתין ונושא בערב הרגל. לית הדא פליגא על ר' אלעזר. דקאמר מפני הטורח דמשום חד יומא ליכא למיחש כדקאמר לקמן עלת כלתא נפקת טרחות'. כשיכנסה הכלה לחופה כבר יצאת הטירחא דעיקר טירחא חד יומא היא הלכך בערב הרגל מותר וכן לית הדא פליגא על ר' יוחנן דקאמר מפני ביטול פריה ורביה משום דמפני חד יומא לא משהי אינש לנפשיה להמתין עד הערב דדילמא לא מתרמי ליה לישא בהאי יומא. ואפי' על רבי חנניה לא פליגא. דקאמר לפישאין מערבין שמחה בשמחה משום דעיקר שמחה חד יומא הוא ושאר יומי דרגל לא חשיב שמחה בשמחה: |
| | <b>אמר ר' בא עלת כלתא וכו'.</b> אדלא פליגא על ר' אלעזר קאי וכדפרישית. אבל מן האירוסין אסור. להחזיר גרושתו דאכתי חדשה היא לו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכאן}} בידים טהורות.''' מטומאה ומשום סתם ידים הוא נוטלן:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אפי'}} תימר וכו'.''' נמי ל"ק דכאן בקדש ממש שלמים או מקדש המקודשין חטאת ואשם צריך מ' סאה וכאן דקאמר ברביעית באוכל חולין שנעשו על טהרת קדש דלאו לכל מילי שוינהו כקדש:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולחטאת}} וכו' לא שחידשו טומאה לחטאת.''' כלומר לא תפרש דמיירי במה שחידשו איזו טומאה שנוהגת בחטאת בלבד ובהא הוא שאמרו נטמאו ידיו נטמא גופו ולא מיירי בטומאת ידים שנוהגות אף בתרומה וקדש דלא היא דלא מיירי בחידוש טומאה אלא כך הוא שאמרו המיטמא טומאה קלה לתרומה ולקדש כגון נטמאו ידיו שאינה אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין של תרומה וקדש הרי הוא כמיטמא טומאה חמורה לחטאת וניטמא נמי גופו וצריך טבילה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואסף}} איש טהור את אפר הפרה.''' ודריש מה ת"ל טהור והלא כל מעשיה בטהרה אלא הגע עצמך אפי' את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור וכלומר דזה בא ללמדינו דהיאך שהוא אוסף את האפר נשאר הוא טהור. ועד אם יניח מחוץ למחנה ולבתר היא דכתיב וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב ולא מקודם וכדמפרש ואזיל:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' ובמה הוא אוסף אם במגריפה של מתכות והלא אפי' פשוטי כלי מתכות טמאין ומטמאין מחמת אפר הפרה וחוזרין ומטמאין להאוסף מיד ואם במגריפה של עץ פשוטיהן דוקא הן טהורין אבל הכא במגריפה דהיא בכלי קבול לקבל את אפר הוא גורף וא"כ קשה וכי לאו כעומד האפר מחמת דבר טמא הוא דכלי עץ שיש בו בית קיבול מיטמא ונטמא מחמת האפר ומיד הוא מטמא: | | <b>ואלו הן תכשיטי אשה וכו' בלשון נקי היא מתניתא.</b> דעל פניה שלמטה קאמר שמעברת כלי חרס להעביר השער וברייתא לשון נקי נקט: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} באוספו בנסר.''' רחב ואין בו בית קיבול:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואפשר}} שלא ינשא עליו.''' בתמיה וסוף סוף נטמא מחמת נושא אפר פרה: | | <b>תרין אמורין.</b> תרי אמוראי פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים. וגרסי' להא בפ"ק דע"ז בהלכה א'. בסיד שהיא מתירתן בתוך המועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום ויומים ובתוך המועד בהא הוא דנחלקו דת"ק שרי מכיון דאית לה הנאה במועד גופיה ור' יהודה אוסר שלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהיא על פניה. ד"ה אסור. מכיון דבמועד אין לה הנאה כ"א ניוול: |
| | <b>וחורנה.</b> ואחרינא אמר דלא פליגי אלא בסיד שאינה מתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת"ק אפי' בכה"ג שרי מפני ששמחה הוא לאחר זמן: |
| | <b>ולא ידעין.</b> אנחנו מאן מינייהו דר' קנניה ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר ר"ח וכו' ר' יהודה כדעתיה. דאמר בע"ז שם נפרעין מהן בימים שלפני אידיהן מפני שהוא מיצר לו ולשיטתיה אזיל ר' יהודה במה דקרי תמן צרת שעה צרה כן נמי קרא הכא ניוול שעה ניוול הוי דהוא אמר וכו' ש"מ דר' חנניה הוא דמוקי פלוגתייהו בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד נחלקו ור' יהודה אוסר משום דס"ל ניוול שעה הוי ניוול בשעה שמניחתו על פניה במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|במלתרא}} עבה.''' חתיכת עץ עבה הרבה ואינו נרגש משא האפר עליו:
| | Halakhah 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן הטהור לחטאת.''' דתנן בפ"ט דפרה מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. דגזרו משום מעשה שהיה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעיתה של ספינה והאהילו עליו ונטמאו. ולא ישיטם על פני המים. דדמי לספינה. ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד זה. דנמי דמי קצת לספינה. אבל עובר הוא במים עד צוארו. עובר הוא הטהור לחטאת ובידו כלי ריקם הטהור לחטאת. ובמים שאינן מקודשין. כך שנינו שם והשתא בעי מה בין אדם וכו' כלומר מ"ש דבנושא מי חטאת ואפר חטאת גזרו משום מעשה שהיה ומ"ש דבנושא כלי ריקם הטהור לחטאת דלא גזרו ולא ס"ל כמ"ד דטעמא דלא גזרו אלא דוקא כמעשה שהיה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ל}}.''' מהכא דכתיב ואסף איש טהור מה ת"ל איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש המעביר אותם כמי חטאת ואפר חטאת עצמו שהן טהורין:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} יסא בשם רשב"ל.''' קאמר היסט וכו' כלומר התורה גילתה לטהר טומאת משא והיסט בשרץ ולומר לך מה שטיהרתי לך כאן בשרץ טמאתי לך כאן וא"כ די שנרבה חומר טהרה באדם הנושאן אבל לא בכלי ריקם הטהור לחטא':
| | Segment 1 |
| תחילתדףכאן ב/ו
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הטובל}} לחולין והוחזק לחולין.''' שנתכוין לטהר לחולין ואע"ג דלחולין לא בעי כוונה לרבותא קאמר שאע"פ שנתכוין והוחזק לטהרת חולין אפ"ה אסור במעשר שני לאכילה עד שיטבול לשם אכילת מעשר וכן בתרומה לא מהני כוונת מעשר אבל לנגיעה א"צ כוונה לא לתרומה ואצ"ל למעשר:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אסור}} לחטאת.''' ליגע במים המקודשים באפר פרה: | | מתני' <b>ההדיוט.</b> שתופר לצורך המועד תופר כדרכו. הדיוט נקרא כל שאינו יודע לכוין השפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו אלא מעקם לכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר: |
| | <b>והאומן מכליב.</b> עושה תפירות כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו אלא אחת למעלה ואחת למטה לפי שהאומן צריך לשנות במועד: |
| | <b>מסרגין את המטות.</b> אורגין אותן בחבלים שתי וערב: |
| | <b>אף ממתחין.</b> אם היה ארוג מכבר ורפו החבלים וממתחין אותן ולא מסרגין. והלכה כת"ק: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טבל}} ולא הוחזק.''' לא נתכוין לטבילה כלל אלא לרחיצה בעלמא:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כאלו}} לא טבל.''' למעשר וכ"ש לתרומה ולקדש אבל לחולין לא בעינן כוונה כדאמרן: | | גמ' <b>כדרכו\.</b> נקרא שממלא את המחט בתפירות ומותח את החוט. ומכלב נקרא שתוחב את המחט אחת אחת: |
| | <b>ר' יוחנן אמר.</b> כדרכו נקרא כשהוא אחת אחת ומכלב נקרא כשהוא מפסיע תפירות הרבה בתחיבה אחת: |
| | <b>מתניתא.</b> ברייתא מסייעא לר' יוחנן דקתני הרצענין מכלבין במועד. אלמא דמכלב מפסיע והיא שינוי דאין תימר אחת אחת הלא כך היא אומנותו לתחוב אחת אחת אלא כי אנן קיימין לפרש מכליב היינו מפסיע. כל שהוא מזווג את האומריות. משווה את השפות של הבגד כדפרישית במתני': |
| | <b>ר' סימון אומר בתופר כיסין היא מתני'.</b> כלומר אין זה הסימן כדר' יוסי בן חנינא. דלפעמים אף מי שאינו אומן מזווג את השפה ומכוון לעשות שוה אלא מתני' מיירי בתופר כיסין של הבגד וזהו נקרא מעשה הדיוט שא"צ אומן לכך ותופר במועד לצורך המועד וכדרכו: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חולין}} צריכין כוונה.''' בתמיה:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ומשני}} דרובא.''' רבותא אתא מימור לך וכו' כדפרישית במתני': | | <b>איתפלגון חזקיה ור' יוחנן.</b> בפירושא דמילתא: |
| | <b>ר' חייה בר בא.</b> אמר דלא כר' יסא אלא הכל מודין בסירוג שהוא שתי וערב דאי לאו הכי לא נקרא סירוג כי פליגי במיתוח מהו נקרא דבזה אמר חזקיה או שתי או ערב נקרא מיתוח ור' יוחנן אמר זהו אם היה רפוי ממתחו: |
| | הורי לשמואל בר חנינה שסירוג הוא שתי וערב והתירו לעשותו במועד: |
| | <b>ולא ידעין.</b> אנחנו אם ר' יוסא עבד כשמעתיה דמפרש לפלוגתייהו בהכי והורי כחזקיה או אם כהדא דר' חייא בר אבא שחזר ר' יסא ומפרש כר"ח בר בא והורה לו כדברי הכל: |
| | <b>מתניתא.</b> דפרק י"ט דכלים: |
| | <b>אמרה כן.</b> דסירוג הוא ע"י שתי וערב דתנינן שם החבל מאימתי היא חיבור למטה שאם נטמאת המטה ניטמא נמי החבל משיסרג בה שלשה בתים וכי אית לך למימר דסירגו זה או שתי או ערב בתמיה הא בתים קאמר ועוד כי זה חיבור הוא וכדמסיים ואזיל מהו להעריב ולסרג וכלומר מהו הוא זה אם עושה הערב לבדו ומסרג בו ודאי ולא כנוס הוא אנא ודאי סירוג נקרא כשהוא שתי וערב: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ופריך}} לא כן אמר ר"א.''' בברכות פ"ח כמנין החולין ראשון ושני כן מנין המעשר ומ"ט מחמרינן כאן במעשר:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כאן}}.''' במתני' לאכילת מעשר שני שהחמירו: | | <b>רב הושעיה וכו'.</b> נראה דהנכון לגרוס זה בתר מתניתין דלקמן דאיירי בענין זה: |
| | <b>אית ליה קמח וטחן חטין.</b> כלומר אף על פי שהיה לו קמח לצורך המועד אפ"ה טחן חטין שיהא לו הרווחה במועד: |
| | <b>פוק זבין לן שיחורין.</b> מין תבואה לדכנה לדוך אותו למועד: |
| | <b>וא"ל אית לן פילחא דמועדא.</b> כלומר חתיכה די והותר יש לן לצורך המועד ואיקפד עלוי ר' זעירה שאעפ"כ מותר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכאן}}.''' מה דאמר ר"א למגע מעשר שאין השני עושה שלישי כמו בחולין:
| | Halakhah 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הטובל}} סתם מותר בכולם.''' וכדמפרש ר' יוחנן דלא בטובל סתם ולא הוחזק כלל אמרו שהרי שנינו טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל למעשר ומכ"ש לכולן אלא דה"ק שהיה מזוקק לכולן לאכילת מעשר ולתרומה ולקדש וע"מ כן ירד לטבול אבל בשעת הטבילה טבל סתם ולא פירש בזה הוא דאמרינן מותר בכולן דמכיון שהיה מזוקק לכולם ולפיכך ירד לטבול הוי כהחזיק לכולם ולא בעינן עד שיפרש נמי בשעת טבילה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ח דטהרות:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מקל}} שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה.''' שחיבר קצה אחד מן המקל במקוה אע"פ שלא הטביל כולו טהרו כל המשקין טמאין שבראשו האחר בתורת השקה דס"ל קטפרס חיבור הוא:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וחכ"א}} עד שיטביל את כולה.''' דס"ל קטפרס אינו חיבור ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם פליגי נמי בטומאה חמורה כגון שנגעו בטומאה שהיא מן התורה: | | מתני' <b>מעמידין תנור וכו'.</b> עושין אותן במועד ודוקא באפשר שיבשו ויאפו בהן במועד ומפני שהתנורים שלהם מטלטלין היו ממקום למקום להכי תנו מעמידין: |
| | <b>אין מכבשין.</b> אין מנקרין להכות בפטיש על הרחיים כשהן חלקין יותר מדאי כדי שיהו טוחנות יפה ואין הלכה כר' יהודה אלא מותר לנקר את הרחיים לצורך המועד ופותחין להן עין: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא שהובא לעיל עודהו רגליו וכו' יכול להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה והרי הכא באדם עסקינן וטומאה חמורה היא שמטמאה לאדם ואם ר' יהושע מודה בטומאה חמורה דלא אמרינן קטפרס חבור וא"כ הכא דרגליו משוקעות במים ואתה אומר דעדיין הוא יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה וכחיבור היא למקום רגליו משוקעות במים האי ברייתא דאתיא כמאן:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פתר}} לה.''' כגון באדם שאכל אוכלין טמאין וכו' דטומאתו טומאה קלה היא שאינה אלא מד"ס ואתיא כר' יהושע: | | <b>גמ' ובלבד שלא יגדרנו.</b> בתחילה לעשותו מחדש ומיירי כשאינו יכול לייבש מהר כדי שישתמש בו לצורך המועד: |
| | <b>אין סכין אותו בשמן.</b> במועד כדי להחליקן: |
| | <b>ואין טולין אותן במטלית.</b> לעשות טלאי של טיט עליהן: |
| | <b>ואין חוסמין אותן בצונן.</b> לאחר שהוסקו להטיל עליהן מים צוננים כדי שיתחסמו ויתחזקו שיהו ראוין לאחר המועד: |
| | <b>ואם בשביל לשפות עליהן את הקדירה במועד מותר.</b> ותני כן וכו'. כלומר דהאי ברייתא נמי מיירי באותן שיכול להשתמש בהן במועד: |
| | <b>הורי מדוחק וכו'.</b> דס"ל הואיל וע"י כך מתחסמין הן אין לעשות כך לכתחלה אלא בשעת הדחק שאין לו כירה אחרת.: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ופריך}} לא כן וכו'.''' וא"כ א"צ כוונה כלל לטומאה זו ומשני מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה דהא אמרינן מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואפי' לטהרה מעולה כגון לתרומה ולקדש א"כ ודאי אין עוד צריך כוונה יותר וכלומר תנא דברייתא אשמעינן דאף שהוא צריך לטהר עצמו לטהרה מעולה ומשים לבו אפשר שנטמאתי באיזו טומאה שצריך כוונה להטבילה ועכשיו רוצה אני לטהרה מעולה יכול הוא להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה מכיון שעדיין לא טבל אלא שרגליו בלבד משוקעות במים ובכה"ג בעי כוונה מהני לו לכל מה שירצה וכי אמרי' האוכל אוכלין טמאין וכו' גופו טהור אף כשטבל בלא כוונה היינו שלא טבל אלא מטומאה זו ואין דעתו לאיזו טהרה מעולה דזה בלאו הכי א"צ כוונה מכיון שאינו אלא טומאה קלה דמדאורייתא טהור מעליא הוא:
| | Halakhah 10 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דפ"ז דמקואות פליגא על ר"ש בן לקיש דתנינן התם:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מקוה}} שישבו ארבעים סאים מכוונות.''' לא פחות ולא יותר:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וירדו}} שנים וכו' והשני טמא.''' מפני שחסר המקוה על ידי טבילת הראשון:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים.''' בשעת טבילת השני: | | מתני' <b>עושין מעקה לגגו למרפסת.</b> מרפסת הילוך שלפני העלייה שבני העלייה הולכין בו ויורדין דרך סולם לחצר: |
| | <b>מעשה הדיוט.</b> מניח אבנים זו על גב זו ואינו טח בטיט עליהן: |
| | <b>ושפין את הסדקין.</b> גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט וכשיש סדקין בטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא שפין וטחין אותן: |
| | <b>ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל.</b> מעגילה הוא עץ עגול שבו מחליקין את הגגות וה"ק מעגילין אותן ביד וברגל כעין שעושין במעגילה אבל לא במעגילה ממש: |
| | <b>אבל לא במחלצים.</b> הוא כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד שזהו מעשה אומן: |
| | <b>הציר.</b> רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח: |
| | <b>והצינור.</b> החור שבאסקופה: |
| | <b>והקורה.</b> קורות הבית ממש שנשברו אפי' קודם י"ט מתקן אותן במועד לפי שזה הפסד גדול היא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית: |
| | <b>ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.</b> שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה זאת: |
| | <b>כבשין.</b> כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין אותן במלח ובחומץ ושהוא יכול לאכול מהן במועד שהן נכבשין מהר כובשין במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אף}} השני טהור.''' דהמים שעל הראשון כמאן דמחברי למקוה דמו אלמא דס"ל לר' יהודה דקטפרס הוי חיבור ולרשב"ל דקאמר מודה ר' יהושע בטומאה חמורה א"כ ר' יהודה כמאן:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ועוד}} היא באוכל וכו'.''' הא נמי לא קשיא דאיכא למימר דנמי האי מתני' איירי בנטמא בטומאה קלה שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין: | | גמ' <b>לגג.</b> שיעור המעקה שמותר לעשות במועד שלשה טפחים ולמרפסת שמשתמשין בה תדיר עשרה טפחים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתני'}}.''' דפ"ד דמכשירין פליגא על רשב"ל דתנינן התם צנון שבמערה נדה מדיחתו במים שבמערה והוא טהור לפי שהמים המחוברין אינן מכשירין לקבל טומאה:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טמא}}.''' דכשהעלתו מן המים נכשרו לקבל טומאה מחמת מים התלושין שעליו:
| | <b>השף שף ברגל.</b> שצריך שינוי והמעגל מעגיל ביד וכדמוקי לה לקמיה דמתני' מיירי במעגילה קטנה שאפשר לעגלה ברגל הלכך קתני במתני' ביד וברגל ומה דתני ר' חייה מיירי במעגילה גדולה שאי אפשר ברגל מעגלה ביד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ותני}} עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע.''' דאכתי הצנון מקצתו למטה במים היא והוי הקטפרס חיבור וככולו במים מחוברים דמי וכי נדה לאו טומאה חמורה היא ואפ"ה מטהר ר' יהושע משום קטפרס חיבור:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הדא}}.''' ודאי פליגא על רשב"ל ולית לה קיום למילתיה דשמעינן בהדיא דרבי יהושע פליג אף בטומאה חמורה:
| | <b>כהדא.</b> עובדא: |
| תחילתדףכאן ב/ז
| | <b>עוקא דסולמיה.</b> מדריגה של הסולם: |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בגדי}} עם הארץ.''' הן כמדרס הזב:
| | <b>אפי' כן.</b> אמר לו אביו ר' יונה לא תסמוך עלי בלבד אלא פוק חמי חד סב ושאל אותו ותסמוך עליו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לפרושים}}.''' האוכלין חוליהם בטהרת חולין כדאמרינן בגמרא דשמא ישבה עליהן אשתו נדה וע"ה אינו נזהר בכך ומטמאין מדרס לטמא אדם ובגדים כדכתיב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בגדי}} פרושים מדרס לאוכלי תרומה.''' חסר במתני' מעלה אחת לפי המדריגות והכי איבעי ליה למיתני בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה היינו לכהנים בתרומתן דחמש מעלות נשנו כאן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שעירה אצל אלו ומתוך שהן אצלם כאלו לא שמרם גזירה שמא ישבה עליהן אשה נדה ולא נזהרו ובגדיהם טמא מדרס: | | <b>הדא דאת אמר.</b> כשאין יכול לאכול מהן במועד אסור בשאינן אבודין אם ממתין לכובשן עד לאחר המועד אבל אם היה דבר אבד לעולם מותר במועד: |
| | <b>שאין דרכן וכו'.</b> אותן שאין יכול לאכול מהן במועד אסור: |
| | <b>אם אומר את כן וכו'.</b> טעמא קאמר שאם אומר אתה כן להתיר אפי' בשאין יכול לאכול מהן במועד נמצאת אתה מתיר את כל האומנות במועד: |
| | <b>ופריך לא כן אמר ר' בא וכו'.</b> אלמא בשהן אבודין לעולם מותר ובברייתא סתמא קתני בשאין דרכן לאכול מהן במועד אסור: |
| | <b>מתניתא.</b> ברייתא מיירי בשלקטן להעשבים ברגל ואינן מתקלקלין אם ממתין עד אחר הרגל ומה דאמר ר' בא מיירו בשלקטן מערב הרגל ובכה"ג קאמר אם היה דבר אבד מותר: |
| | הדרן עלך פרק משקין בית השלחין |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יוחנן}} בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת קדש כל ימיו.''' שהיה אוכלן בטהרה ונזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש כאלו היו קדש:
| | Chapter 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והיתה}} מטפחתו מדרס לחטאת.''' אבל לא לקודש דקסבר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמו. ולענין הלכה מסקינן בפרק דלקמן דאחת עשרה מעלות נשנו שם בחומר בקדש מבתרומה ושש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת קדש אלא הן החמש אלו כחולין ולפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו טמא בהן אלא הראשון והשני פוסל בהן והשלישי טהור כשאר חולין וכת"ק דמתני' דסוף פ"ב דטהרות:
| |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|במגעות}} שנו.''' הא דשנינו בגדיהן של אלו מדרס לאלו היינו אם נגעו בבגדיהם מיטמאין כאלו נגעו במדרס הזב והנדה וכדמפרש טעמא לקמיה ולאפוקי גופן עצמן אינן כמדרס כדקאמר לקמן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מאיכן}} נטמא הבגד הזה.''' מדרסו של פרושין וכן שאר הנשנו במתני':
| | Halakhah 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ל}} תיפתר וכו'.''' וגזרו חכמים שמא ישבה עליהן כשהיא נדה וכדפרישית במתני':
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע"י מגע.''' כלומר בכל מקום ששנינו טומאת היסט כמו בפ"ה דזבים ובשארי מקומות לא מצינו שיהא נטמאות ע"י היסט הטומאה אלא ע"י מגע לפי שההיסט היא בכל מקום שהטהור הוא שהסיט את הטומאה כגון קורה שהיא מונחת על הכותל וטומאת מת או נבלה על קצה האחד וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה השני והנידו מכיון שהניד את הטומאה שבקצה השני נטמא משום מסיט או נושא דזה הכלל כל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט וא"כ דבר המטמא בהיסט מטמא במשא. ולא מצינו שהטומאה המסיטה את אדם הטהור שתטמא אותו אלא בזב בלבד כדאמרי' בשבת בפ' ר"ע ואין מתטמא במשא או בהיסט אלא האדם בלבד ולא הכלים אלא דוקא במגע הוא דמתטמאין והא דנקט הכא אין היסט בחולין לאו דוקא דלא מצינו שום טהרה שתתטמא ע"י היסט כדאמרן אלא משום דבעי למימר ויש היסט בחולין ע"י מגעו וכלומר שאפילו חולין מתטמאין ע"י מגע טומאה השייכין להן כגון שני שנגע בראשון שנקרא פסול לפי שאינו מטמא עוד לשלישי בחולין:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ודכוותה}} אין משא בחולין.''' שאין מתטמאין ע"י משא:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ויש}} משא וכו'.''' אם דבר הניטמא במשא תטמא את החולין במגע כמו דאמרינן בדבר הנטמא ע"י היסט זהו כוונת הבעיא. ופשוט הוא למאי דאמרן ונלמד מכללי הטומאה האמורות במקומות הרבה שכל דבר המטמא בהיסט מטמא במשא ואם האדם הנטמא במשא נגע בחולין ודאי מטמאן כדין כל הנוגע באחד מן הטומאות שבתורה: | | מתני' <b>מי שהפך את זיתיו.</b> דרך בני אדם שמהפכין הזיתים בתוך המעטן שצבורין בו הזיתים כדי לחממן וקודם שמכניסן לבית הבד הופכין אותן ואי לא מסיק להו לבית הבד ולטחון ולעצור אותן לאחר שהפכן פסדי. ובתוך כך אירעו אבל ואסור במלאכה או איזה אונס אחר או שהטעוהו פועלים שלא באו למלאכתן והגיע המועד: |
| | <b>טוען.</b> במועד קורה ראשונה של בית הבד על הזיתים כלומר פעם אחת להכביד עליהן כדי שיזובו מקצת שלא יפסידו אבל פעם שניה לא התירו משום דתו לא פסדי. דברי ר' יהודה ומדלא קתני הכא אם יכול לטעון בימי אבלו שמעינן דדברים המותרי' במועד אסור לאבל לעשות בידיו בימי אבלו שהרי מחמת האבל עכב עד המועד אבל אחרים טוענים לו קורה ראשונה בימי אבלו: |
| | <b>ר' יוסי אומר זולף.</b> שופך הזיתים על גב בית הבד וקרוי זילוף: |
| | וגומר סחיטתם ועיצורם בבית הבד: |
| | <b>וגף.</b> וסותם פי החבית כדרכו והלכה כר' יוסי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ישבה}} על הכסא.''' נדה שישבה על הכסא ונגעה בו מהו ומתמה הש"ס מה נפשך אם במשא וכו' ומאי תיבעי ליה:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כמה}} דאת אמר וכו'.''' כלומר הכי קא מיבעי ליה אם כמה דאת אמר גבי משא בעינן עד שינשא רובו כדשנינו בפ"ד דזבים ה"נ נימא ודכוותה במגע עד שיגע ברובו ולא איפשיטא הכא: | | גמ' <b>אנן תנינן מי שהפך את זיתיו\.</b> משמע פעם אחת ותני ר"ח מי שהיו זיתיו הפוכין ושנויין שהפך אותן שני פעמים וקאמר הש"ס דלא פליג ר"ח עם המתני' אלא דמתני' צריכה לר"ח ודר"ח צריכה למתניתין דקמ"ל דבתרוייהו פליגי ר' יהודה ור' יוסי כדמסיק ואזיל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|גופו}} של פרוש וכו'.''' אי נימא דגם גופו משוינן כמדרס הזב לתרומה או דלמא דוקא בבגדיהן גזרו ולא בגופן:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|התיב}} ר' יוחנן והא תנינן וכו'.''' כלומר דמההיא מתני' דפ"ז דטהרות יכולין למיפשט להא דתנינן שם המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו בזמן שהבעל הבית רואה את הנכנסין ואת היוצאין אין טמא אלא האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין דחיישינן שמא נגע בהן השומר שהוא עם הארץ אבל וכו' טהורין שאין ע"ה עצמו עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט שלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד ואם אינו רואה וכו' כדמייתי הסיפא לקמן קתני מיהת שהמשכבות ומושבות וכו' טהורין והשתא אם תימר שעשו גופו כזב אצל התרומה אפי' אלו יהיו טמאין: | | <b>אלו תנינן.</b> כבמתני' מי שהפך ולא הוי תנינן להא דר' חייה ה"א לא אמרן דפליג ר' יוסי וס"ל זולף וגומר ולר' יהודה דוקא קורה ראשונה אלא מי שהפכן פעם אחת אבל אם הפכן ושניין ד"ה מותר אפילו לר' יהודה לגמור דמכיון דהפכן שני פעמים לכ"ע איכא למיחש שמא יתעפשו הלכך איצטריך להא דר' חייה לאשמעינן דבהא נמי פליג ר' יהודה או אלו תני להא דר' חייה וכו' ה"א לטעות בדר' יוסי הוי צורכא וכו' לאשמועינן דבתרוייהו פליגי ר' יהודה ור' יוסי: |
|
| |
|
| תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית ש"מ כלום כלומר בענין נגיעה של ע"ה למה שהוא של פרוש וכי קא מיבעיא לן בפרוש אצל התרומה הוא דקא מיבעיא לן אם החמירו בתרומה שיהיה גופו של פרוש כזב וחיישינן משום היסט:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כן}} אמר ר' יוסי רבי.''' ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאיתמר בהרבה מקומות דכל מה דאנן קיימין כהאי דינא בתרומה הוא אנן דקיימין ותדע לך שהיא כן דע"ה עצמו אינו מטמא בהיסט דהא תנינן תמן בהסיפא ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מאובל אפי' אינו יכול להלך אא"כ מובילין אותו ואפי' כפות וקשור הכל טמא דלא מטמאינן להו משום ע"ה גופיה אלא דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטימחה את הכל וכלום אמרו טמאים הכל אלא משום היסט ואלו ברישא טהורים אלו אלא דש"מ דאין ע"ה עצמו מטמא משום היסט דעל גופו לא גזרו שיהא כזב וה"ה דעל גופו של פרוש לא גזרו: | | <b>אמר ר' פינחם בר' זכאי.</b> לא היא כדקאמרת דצורכה זה לזה אלא מתני' מיירי בעטינים שמונחין במעטן ומתחממים ואפי' אם לא הפכן אלא פעם אחת עומדין להיות נפסדיך אם לא יגמור לר' יוסי או לטעון עליהן קורה ראשונה לר' יהודה וברייתא דר"ח מיירי בגרגרים מונחין שעדיין לא נתחממו ובהפוכין ושנוין היא דפליגי: |
| | <b>רבנן דקיסרין אמרין.</b> לא תהדר בתר אוקימתא אחריתא כלל אלא מתני' כר' יהודה ומה דתני ר"ח כר' יוסי: |
| | <b>ר' יהודה אומר וכו'.</b> כלומר שהרי ר' יהודה אומר יאבד דבר מועט וכו' דלפסידא מועטת לא חששו ולא התירו במועד לעשות תקנה בשביל הפסד מועט כ"א שאל יאבד דבר מרובה הוא דחששו לעשות תקנה במועד והלכך נמי לא מתיר ר' יהודה אלא לטעון קורה ראשונה דתו לא פסדי מיהת הפסד מרובה ואע"ג דאיכא למיחש שיופסדו עכ"פ דבר מועט אם לא יגמור אפ"ה אינו מותר אלא קורה ראשונה משום שלא התירו במועד בשביל הפסד מועט והשתא ניחא נמי הא דקתני במתני' מי שהפך דמשמע שלא הפך אלא פעם אחת משום דהתנא קמ"ל רבותא אליבא דר' יהודה דלא תימא הואיל ולר' יהודה לא עשו תקנה בשביל הפסד מועט א"כ כשלא הפך אלא פעם אחת לית כאן אלא הפסד מועט אם ימתין עד אחר המועד לתקני וה"א דאפי' לטעון קורה ראשונה אסור במועד לר' יהודה הלכך קמ"ל דמותר לטעון קורה ראשונה אפי' לא הפכו אלא פעם אחת בלבד: |
| | <b>ומה דתני ר' חייה כר' יוסי.</b> והא דקתני ר"ח שהפוכין ושנוין כר' יוסי כלומר אשמעינן רבותא אליבא דר' יוסי ואיפכא הוא דהא לר' יוסי דאומר אל יאבד דבר כל עיקר שאפי' בשביל דבר מועט עשו תקנה במועד כדקאמר זולף וגומר וכו' וכדי שלא תאמר דהא דמתיר ר' יוסי להיות גומר הכל היינו היכא דמהני הך תקנתא במועד וכגון שלא הפכן אלא פעם אחת שבשביל הפיכת פעם אחת אינן עומדין להפסיד כל כך ובהא הוא דמתיר לעשות תקנה במועד ושלא יפסיד אפי' דבר מועט אבל אם הפכן ושנאן ה"א דלא מהני להו תקנתא כל כך לשנתיר לעשות במועד דמכיון שהן הפוכין ושנויין וכל ימי אבלו לא היה יכול לעשות כלום א"כ למה יעשה זה במועד דמה שנפסדו נפסדו ואם המתין מלעשות בימי אבלו ימתין עוד ג"כ בימי המועד ושלא לעשות עד אחר המועד הלכך קמ"ל ר' חייה שאפי' הן הפוכין ושנויין מתיר ר' יוסי לעשות תקנה במועד דאכתי מהני להו תקנתא שלא יאבדו כל עיקר. והיינו דקאמרי רבנן דקיסרין מתני' כר' יהודה ומה דתני ר"ח כר' יוסי כלומר תנא דמתני' אשמעינן רבותא אליבא דר' יהודה ותנא דבי ר' חייה אשמעינן רבותא אליבא דר' יוסי כדאמרן: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} כן וכו'.''' סיומא דמילתא היא וכלומר ועוד וכי לא כן אמר ר' יוחנן בהדיא לא חצצות לא דבר שגזרו משום חציצה ולא היסטות ולא רה"י וכלומר דלא מחמרינן בתרומה משום ספק רה"י יותר מבחולין ולא משום ע"ה עצמו גזרו בתרומה אלא בבגדו הוא דאמרו וכטעמא דאמרן:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|גופה}} של תרומה מהו וכו'.''' לענין אם נגעה התרומה בעצמה לקדש אם גזרו נמי בכה"ג: | | <b>כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין בהלכות אבל.</b> כלומר ר' יהודה ור' יוסי פליגי ג"כ בהלכות אבל כמו דפליגי בהלכות מועד מיהו פלוגתייהו לא דמיא דבהלכות אבל מחמיר הוא ר' יוסי כדלקמן: |
| | <b>את עבטו.</b> את עביט של ענבים שלו והוא עצמו אסור וע"י אחרים נעשית מלאכתו כגון אלו לר' יהודה. וזיתיו וכו'. ואם זיתיו הפוכין ושנוין טוחנין כדרכן וכו'. דכל אלו פסידא דלא הדר הוא: |
| | <b>וזורעין את נירו.</b> שדה החרושה לפשתן זורעין אותה בזמן רביעה ראשונה: |
| | <b>אמרו לו.</b> והיינו ר' יוסי. כדקאמר לקמיה מנו אמרו לו ר' יוסי: |
| | <b>אם אינה נזרעת פשתן.</b> יכולה היא שתזרע מין אחר ואם אינה נזרעת בשבוע זה יכולה היא שתזרע בשבוע אחרת ולפיכך לא התירו זה בימי אבלו ואפי ע"י אחרים: |
| | <b>מחלפה שיטתיה דר' יהודה דתמן הוא אומר.</b> במתני' בימי מועד יאבד דבר ממועט וכו' אלמא דס"ל דלהפסד מועט הוא דלא חששו ולא התירו במועד אלא בשביל שאל יאבד דבר מרובה הלכך טוען קורה ראשונה וכו' וכדפרישית לעיל מיהת שמעינן דאפי' הוא עצמו מותר לעשות במועד בדבר האבד מרובה: |
| | <b>והכא אמר הכין.</b> בתמיה דלא התיר אלא ע"י אחרים: |
| | <b>ומשני שנייא היא.</b> תמן במתני' שדרכו להערים וכו' דקס"ד דהכי פריך מ"ש דבמועד לא התיר ר' יהודה אלא לטעון קורה ראשונה והכא קאמר טוחנן כדרכן ומשני תמן חוששין אנו לפי שדרכו להערים כשאתה מתירו קורה ראשונה יעשה להערים ולטעון כדרכו. ופריך עלה דלא כ"ש הוא דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה והכי פרכינן מה אית תמן שדרכו להערים ואפ"ה את אמר מותר ואפי' ע"י עצמו לטעון מיהת קורה ראשונה כאן בימי אבלו דחמירא ולית לן למיחש שמא יערים לא כ"ש שנתיר מיהת טעינת קורה ראשונה ע"י עצמו: |
| | <b>מנו אמרו לו.</b> ולא תימא דאמרו לו היינו ר' יוסי כדקאמרת לעיל אלא מנו אמרו לו היינו חכמים שהן ס"ל כשיטת ר' יודה במועד דלא התירו אלא טעינת קורה ראשונה והכי קאמרו לר' יהודה אם אינה נזרעת פשתן וכו'. כלומר דקושיא זו עצמה מקשין ליה הני חכמים דברייתא דמ"ש בימי מועד אתה אומר טוען קורה ראשונה בלבד משום דלא חששו להפסד מועט ומ"ש כאן דנמי אינו אלא הפסד מועט דאם אינה נזרעת פשתן תזרע מין אחר וכו' ואפי' ע"י אחרים לא נראה להקל ולהתיר בשביל הפסד מועט לפי שיטתך דס"ל במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' ברייתא החותך שפופרת של קדש. שחתך שפופרת להצניע בה את הקדש החותכה והמטבילה טעון טבילה מקודם אלמא דטהרת קדש חמירא היא ופריך על גופה דהברייתא ניחא חותכה טעון טבילה מקודם שצריך ליגע בה אלא מטבילה אמאי ויכריכנה בסיב שאינו מקבל טומאה ויטבילה וא"צ ליגע בה:
| | Halakhah 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} בשחתכה.''' מתחלה על מנת להטבילה הוא בעצמו וכשצריך טבילה בשביל שחותכה לא מהני ליה הטבילה להטביל את השפופרת דשמא לא נשמר מטהרת הקדש אח"כ וטעון עוד טבילה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|גופו}} של קדש וכו'.''' אם נגע במי חטאת ובאפר חטאת מהו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' ברייתא שני לגינין וכו' שניהן טהורין וכמו דטהור בשל קדש ושל תרומה שנגעו זה בזה אע"ג דקדש חמירא כך בשל קדש ושל חטאת ואכתי לא מסיים למילתא עד דמקשי עלה דהא מתני' פליגא על האי ברייתא דהא תנינן בפ"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא דקדש ותרומה טמאין הן אצל חטאת ושל קדש ושל תרומה טהורין ואע"ג דלא אייתי להאי מתני' בהדיא משום שהיו בקיאין ויודעין המשניות:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עשה}} את הטהור לחטאת וכו'.''' כלומר דאיכא למימר דמיירי שעשה הטהור לחטאת והסיט ברוקו או בשכבת זרעו של הטהור לתרומה וניטמא ע"י כך דהטהור לתרומה נקרא טמא אצל חטאת ולעולם בלגינין של זה ושל זה שנגעו זה בזה לא חיישינן למידי וכהאי ברייתא והשתא ניפשוט דהיא טהור תרומה אצל הקדש והיא טהור לקדש אצל חטאת דחד דינא אית להו וכמו דהתם בלגינין שניהן טהורין ה"נ אם בשני לגינין הן שניהן טהורין: | | מתני' <b>וכן מי שהיה יינו בתוך הבור.</b> בחפירה שתחת הגת ומסוידים בסיד לקבל את היין דאע"ג דלא נפיש פסידא כמו זיתים דלעיל אפ"ה מתיר ר' יוסי וכן הלכה: |
| | <b>עושה לו לימודים.</b> נסרים של עץ כלומר מכסה אותו בנסרים שלא יחמיץ ולא ישלהו מן הבור: |
|
| |
|
| {{מרכז|<big>'''הדרן עלך אין דורשין בעריות'''</big>}}
| | Segment 2 |
| תחילתדףכאן ג/א
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חומר}} בקדש מבתרומה.''' אחת עשר מעלות עשו חכמים לקדש יותר על התרומה כדקחשיב בפרקין וכבר פירשתי במתני' דסוף פרק דלעיל דשש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות לא עשאום אלא לקדש בלבד וטעמא דבאלו האחרונות לית בהו דררא דטומאה דאורייתא:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שמטבילין}} כלים בתוך כלים בתרומה.''' אפילו הכלי הגדול שמטבילין בתוכו טהור הוא מטבילין בתוכו כלים הטמאים לתרומה: | | גמ' <b>לא אמר אלא וכן מי שהיה יינו בתוך הבור.</b> מקודם המועד הא בתחלה לבוצרו ולדורכו במועד אסור וכדמסיק ואזיל: |
| | <b>מה אנן קיימין.</b> דבמאי עסקינן אם בשהגיע זמנו לבצור קודם המועד ולא בצר א"כ הוא חטא על נפשו ואיהו הוא דאפסיד ומילתא דפשיטא דלא שרינן ליה לבצרו במועד: |
| | <b>אם בשלא הגיע זמנו לבצור יכול הוה קאים.</b> כלומר בכה"ג מסתברא הוא דלא לאסור לבצרו במועד משום דיכול היה עדיין להתקיים ושלא למהר בצירתו ולא מיחייב מידי בשביל שלא בצרו מקודם דאכתי לא הגיע זמנו לבצור: |
| | <b>אלא כי אנן קיימין.</b> דאיצטריך לאשמועינן מדיוקא דמתני' דבתחילה לא יצבור במועד אלא בכה"ג דמיירי בשהגיע זמנו לבצור קודם המועד אלא שטעה דהוה סביר דהוא יכול קאים שיתקיים כך בלא בצירה מן הכרם עד לאחר המועד ולא קם כלומר דעכשיו רואה הוא שלא יתקיים אם לא יבצור אותו דמהו דתימא דמותר אף לכתחלה לבוצרו הלכך קמ"ל מדיוקא דאסור לכתחלה משום דאיהו פשע בנפשיה שלא בצרו מקודם שהרי הגיע זמנו לבצור: |
| | <b>כהדא.</b> עובדא דרבי שמעון ברבי בצר כרמו במועד לפי שלא הגיע זמנו לבצור עד תוך המועד וראו כל העם ובצרו אחריו כרמיהן במועד ואפי' כשהגיע זמנו לבצור קודם המועד ולשנה אחרת הניח רבי שמעון ברבי כרמו ולא בצרו ונעשה יבש וכדי שלא ילמדו אחרים ממנו לעשות עוד כן: |
| | <b>ילפון וכו'.</b> כלומר הקלקול למדו ממנו כאשר עשו אשתקד אבל התיקון להעמיד עצמו שלא לעשות עוד כן לא למדו ממנו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} לא בקדש.''' אם הכלי הגדול טהור הוא אין מטבילין בתוכו כלים טמאים לקדש וטעמא גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד והרי אינו מעורב למקוה הוא דהא תנן בפ"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי ולא במקוה. אבל אם היה הכלי הגדול טמא מטבילין בתוכו כלים אפי' לקדש דמגו דסלקא טבילה לכולא גופיה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אחוריים}} ותוך ובית צביעה.''' הא דאמרי' דיש חילוק בין אחוריים דכלי ובין תוכו ובית צביעה וזהו בית אצבע שבעובי שפתיו שאוחזין בו דקי"ל כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ובית צביעתו טהורין המשקין שבתוכן משום דטומאת משקין לטמא כלים אינה אלא מדרבנן וזהו דוקא בתרומה אבל לא בקדש שבקדש אם נטמאו אחוריו נטמא הכל וגם תוכו ובית הצביעה:
| | <b>הוהרא.</b> כמו אוזלי ואוהרי והיא המצידה שצדין בו הדגים שרי לעשות במועד כדי לצוד בו דגים: |
| | <b>מהולייא.</b> נפה לנהל בו קמח: |
| | <b>פומפייא.</b> הכלי ששואבין בו המים כעין מן הבור ונקרא פומפא בלע"ז: |
| | <b>מסיקין לפסין.</b> אלפסין וקדירות מסיקין ומחזקין אותן כדי לבשל בהן לצורך המועד: |
| | <b>זפתין גרבא.</b> מזפתין החבית שמכניסין בה את היין: |
| | <b>אבל לא את הכוזתא.</b> כלי קטן וכדמפרש טעמא דזפת דגרבא זיפתא דקדקירא דק הוא ולית ביה טירחא כולי האי. אבל דכוזתא גלידא עב כמין גלד ואית בה טירחא: |
| | <b>אית דמיחלפין.</b> ומתירין לזפת הכוזתא לפי שהוא לשעה שנותנין בו היין לפי שעה ואין מזפתין אלא בזפת מעט אבל גרבא שהוא לשתות בה היין ומזפתין אותה הרבה ואיכא טירחא יתירא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הנושא}} את המדרס נושא את התרומה.''' כאחד הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס הזב. אבל לא את הקדש אע"פ שלא נגע בו ומשום מעשה שהיה כדפרישית בפרק דלעיל בהלכה ה' ולא גזרו אלא במדרס ובקדש כמעשה שהיה וזהו לכתחלה דוקא אבל אם עבר ונשא הואיל ולא נגע בקדש הרי הקדש טהור:
| | Halakhah 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בגדי}} אוכלי תרומה.''' אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות אפי' כן עשו אותן כמדרס לקדש כדתנן בסוף פרק דלעיל:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} כמדת הקדש מדת התרומה.''' בטבילת הכלים לענין חציצה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שבקדש}}.''' אם הכלי יש בו קשר וצריך להטבילו מתיר את הקשר שלא יהא חציצה ומנגב אם לח הוא שלא יהיה לחלוחיתו חוצץ ומטבילו ואח"כ קושרו כבתחלה:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובתרומה}} אם ירצה קושרו.''' כלומר מניחו כשהוא מקושר ואחר כך מטבילו דבתרומה אין בכך כלום: | | מתני' <b>מכניס אדם פירותיו.</b> לתוך ביתו מפני הגנבים ושולה מוציא ומעלה פשתן שלו מן המשרה בשביל שלא תאבד: |
| | <b>ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד.</b> שאם יש לו פנאי לעשותו מקודם לא יהיה משהה הדבר לעשותו במועד: |
| | <b>וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו.</b> ב"ד מאבדין אותה מפקירין אותה לכל ודוקא לדידיה הוא דקנסו אבל אם כיון מלאכתו במועד ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו ואין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} חייה בשם ר' יוחנן.''' קאמר טעמא שהחמירו בקדש יותר מבתרומה מפני שאוכלי תרומה הכהנים זריזין הן ומאליהן הן נזהרין אבל אוכלי קדש שניתנה אף להבעלים כגון קדשים קלים אינן זריזין הן:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והדא}} היא מעלה.''' בתמיה אלו דבר שהוא שוה בזה ובזה והייתי אומר טמא בזה וטהור בזה ודא היא מעלה שפיר היה מפני שעשו מעלה בקדש יותר מבתרומה אבל כשאתה אומר שהטעם שבקדש אינן זריזין כמו האוכלי תרומה א"כ לאו משום מעלה דאיכא בקדש וקשיא אמאי חשבו לזה בהני מעלות שבקדש יותר מבתרומה: | | גמ' <b>ודלא כר' יודה.</b> בברייתא שאוסר להכניס פירותיו במועד משום דאוושא מילתא וס"ל שאם חושש מפני הגנבים יושיב שם שומר: |
| | <b>שרי מטלטלתה במועדא.</b> מן המקום שמונחת בשביל שלא תאבד וכתנא דמתני': |
| | <b>הדא שיירתא.</b> שיירה שבאה לעיר בימי מועד מותר ליקח ממנה סחורה במועד וכדמפרש ואזיל הוה ידע וכו' כלומר והוא בשיודע ששיירא זו הנכנסת מוכרת יותר בזול והוי דבר אבד: |
| | <b>אמר ר' מנא וכו'.</b> אם יודע שאם לא יקח סחורה זו עכשיו מן השיירה. יפחות מריוח אז יקח ואם לאו לא יקח ור' יוסי בר בון מחמיר טפי וקאמר אגרא וקרנא קרן הוא כלומר הריוח והקרן הכל כאחד נחשב ואגרא בתר קרנא גרורא והיינו דלא תליא מילתא בהריוח אלא בהקרן הוא דתליא מילתא ואם יודע שאם לא יקח עכשיו מהן יפחות מהקרן עצמו כשיקח בפעם אחרת אז יקח במועד ואם לאו לא יקח: |
| | <b>הורון בהדין לסוטה.</b> הוא רדיד של נשים שמתקשטין בו. לעיל בפ' במה אשה בהלכה ד' הרדידים לסוטה. והורו ליקח אותו לצורך המיעד להתקשט בו: |
| | <b>מפקד.</b> צוה לר' הושעיה בר' שמי דהוה פריש שהיה פורש בספינה על הים וא"ל אם אתה יודע שאתה לוקח דבר לצורך המועד ליהנות ולשתות הימנו והספינה תמתין עלך בכדי שתחזור ותבא לכאן בתוך המועד ואתה שותה ונהנה ממנו אצלינו תקח במועד ואם לאו לא תקח: |
| | <b>הוה ליה ספרים.</b> למכור ושאל מהו למכרם במועד וא"ל מחדי. יכול אתה לשמוח בהמעות במועד ולשתות בעדם קונדיטין יין מתוק וטוב ולפיכך מותר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ל}} תיפתר במזוקק לקדש.''' כלומר לעולם דעיקר טעמא שאמרו אין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש מפני שאוכלי קדש אינם זריזין כמו כהנים אוכלי תרומה והא דקא חשיב לה במעלות הקדש תיפתר כגון שהוא מזוקק לאכילת קדש שאין לו לאכול עכשיו אלא קדש והשתא שפיר הוא דקחשיב לה במעלות שבקדש שהרי מה שאמרו כהנים זריזין הם אינו אלא משום שנוהגין לאכול בתרומה ורגילין הן בזריזות בשמירת טהרה וכשהן מטבילין כלים רואין שתהא הטבילה כתקנה ולפיכך נמי אומר שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה שזריזין הן לראות שתעלה הטבילה אף להכלי הנתון בתוך הכלי וזה שהוא מזוקק לקדש שאין לו לאכול ד"א מסתבר' הוה שהוא ג"כ רגיל בטהר' וזריז הוא כמו אלו אוכלי תרומה ואפ"ה אין מטבילין כלים בתוך הכלי' לקדש א"כ ע"כ משום דמעלה עשו בקדש:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} היה דבר טמא כבד כליטרא.''' אם היה הכלי טמא כבד כמו ליטרא אחת אין מטבילין אותו בתוך הכלי וכלומר דמפרש טעמא שאין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש היא מפני כבידו של הכלי הפנימי מכביד על החיצון ואיכא חציצה ואם היה כבד כמו ליטרא אז אין מטבילין אותו בתוך הכלי:
| | <b>פרגמטיא נגבית מנכסי יתומים קטנים.</b> איידי דאיירי הכא בפרגמטיא אבודה שמותרת להתעסק בה במועד נקט נמי להאי דינא דק"ל דאין גובין מנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו ואם הניח אביהן להן פרגמטיא וידוע שהיא של אחרים נגבית מהן שלא תאבד הפרגמטיא בתוך כך אם ימתין עד שיגדלו: |
| | <b>הוון.</b> בני ישיבה בעיין למימר בשיש עדים שהיא של אותן הבאים לגבות מהן אבל אם אין עדים לא נגבת מן הקטנים. לכן צריכה בשיש עדים יודעין. בתמיה כלומר וכי לכך צריך להשמיענו שאם יש עדים שהן שלהן שנגבית היא מהקטנים: |
| | <b>הא אם אין עדים יודעין נעשית כפקדון.</b> כלו' הא היא דאיצטריך לאשמועינן שאף אם אין כאן עדים יודעין כלום אפ"ה נגבית היא מפני שנעשית כפקדון שהפקיד זה אצל אביהן ובתוך כך מת וכי כך אנו אומרים פקדון לא יגבה מנכסי יתומים קטנים בתמיה: |
| | <b>מה בינו.</b> בין פקדון למלוה שאינה נגבית מיתומים קטנים: |
| | <b>מלוה ניתנה להוצאה.</b> ואינה בעין שנוכל לומר זה הוא של המלוה אבל פקדון לא ניתן להוצאה ומכיון שעדיין בעין הוא וזה אומר שלי היא נאמן בשבועה ונגבית מיתימים קטנים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבא}} שאול אומר וכו' וגרגותני.''' הוא סל גדול. ובתוספתא רפ"ג לא גריס כן וגריס בקדש נותן לתוך הסל או לתוך הגרגותני ומטביל אבא שאול אומר כך היו עושין בתרומה אבל לא בקדש:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שניהן}} אמרו דבר אחד.''' בענין טבילה דחיישינן משום חציצה היכא דאיכא למיחש שלא באו המים לשם:
| | <b>להשקל בליטרא.</b> דקי"ל אין שוקלין בשר בכור בליטרא שהוא דרך בזיון כדתנינן בפ"ה דבכורות וכל עצמו לא אמרו כך אלא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולפיכך אלו היה אחד מי שימנה עמי להתיר הייתי מתיר למכור אותו ע"י משקל וכן אמר בענין איסור מלאכה שאסרו חכמים במועד כלום אסרו חכמים וכו'. ופחזין. במיני שחוק ודברי היתול ומוטב שהיו עושין איזו מלאכה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים דבמקום אחיזתו לא באו המים:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכשהוא}} מדיח את ידיו.''' בתחלה במים טהורין לפי שהמים שעל ידיו מתחברין למי המקוה ואין כאן חציצה: | | <b>אם הזכירוך לבולי.</b> לשון חשיבות ושררה הוא ואם בני אדם הזכירוך שתמנה עמהן לעשות כן ולהתנהג עמהן בענין סעודת מאכל ומשתה ומיני חשיבות יהא הירדן בעל גבולך כלומר תברח ותתרחק מהם עד גבול הירדן ולא תשתתף עמהן ואל תלך בדרך אתם. וגרסי' להא בפרק ח' דסנהדרין בהלכה ב': |
| | <b>קבלין לרשות להפטר מבולאי.</b> כלומר קובלין בפני הרשות אפי' במועד כדי להפטר מחבורת הפוחזין האלו המתנהגין כך בחשיבות ואוכלין ושותין ופוחזין: |
| | <b>לוין ברבית וכו'.</b> התם איירי בענין סעודת חבורת מצוה וקידוש החדש כדקתני שם במתני' אבל בחבורת מצוה וכו' ואגב מייתי לה נמי הכא: |
| | <b>הוה נחות לכנישתא.</b> שהיו נוהגין לעשות סעודת קידוש החדש בבה"כ ומלקט פירורין מהנשאר מהסעודה של אמש ואכל אותן וכל זה כדי לחבב ולייקר להמתאספים בחבורת סעודת מצוה זו ואמר יהא חלקי עם אלו שאכלו כאן בלילה זו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר"ש}} אומר.''' אעפ"כ צריך שירפם כדי שיבא בהן המים ולא סגי בהדחה בלבד והיינו דקאמר שניהן אמרו דבר אחד דכמו דאבא שאול חייש לכבידו של כלי שלא יהא חוצץ ולא מהני לומר שידיח בתחלה הכלי הפנימי במים כך לר"ש דלא מהני הדחה:
| | Halakhah 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי יוחנן.''' הדר אמר ר' יוחנן מסתברא היא לומר דאפי' כן לאו ממש דבר אחד הוא שאמרו אלא דר' שמעון יודה לאבא שאול שכבידו של כלי חוצץ אבל אבא שאול לא יודה לר"ש דלא תהני הדחה במים בתחלה דאיכא למימר כי קאמר אבא שאול אין מטבילין כלים בתוך כלים אף בסל וגרגותני וטעמא דכבידו של כלי חוצץ היינו בשלא הדיח אבל אם הדיח להכלי הפנימי במים תחלה מהני:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דקחשיב להא דכלים בתוך כלים במעלות הקדש דר"מ היא דקאמר לקמן שלש עשרה מעלות בקדש והיינו י"א מעלות דשנינו בפרקין ועוד הא דשנינו בפרק דלעיל נוטלין לידים וכו' ולתרומה אבל לקדש מטבילין וכן להא דשנינו שם טבל והוחזק לתרומה אסור לקדש וחשיב להו נמי במעלות:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} דברי חכמים עושין כן.''' להטביל בסל וגרגותני אפי' בקדש. וכתנא קמא דהתוספתא שהבאתי לעיל:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שאין}} בית צביעה וכו'.''' להא דתנינן במתניתין אחורים וכו' מפרש לפי שלא חילקו בין אחורים ובית צביעה לתוך הקדש שכלי קדש כולן דין תוך להן וכמו שאם נטמא תוך הכלי הכל טמא כך בכלי קדש אפי' נטמאו האחוריים הכל טמא: | | מתני' <b>אין לוקחין בתים וכו'.</b> רבותא קמ"ל דאפי' הני דהוון בפרהסיא שרי לצורך המועד ושאינו לצורך המועד אפי' שאר דברים אסור: |
| | <b>ואבנים.</b> בגמרא מפרש דמשכחת להו לצורך המועד בכותל גוהה שנוטה ליפול ויש בו סכנה שסותרו ובונה אותו בי"ט: |
| | <b>או לצורך המוכר.</b> שצריך מעות להוציאן לצורך המועד: |
| | <b>אין מפנין.</b> כלים או שאר דברים מבית זה לבית אחר רחוק ממנו דרך ר"ה מפני הטורח אבל מפנה הוא לחצירו מבית לבית שבאותו חצר דהוי דרך צינעה: |
| | <b>אין מביאין כלים מבית האומן.</b> בכלים שאינן לצורך מועד מיירי אבל אם הן לצורך המועד כגון כרים וכסתות וכסות וקיתוניות שרי. ואם חושש להם. שמא יגנבו מבית האומן או שהאומן צריך לשכרו והבעל הבית אינו מאמינו שמא ישאל ממנו שכר פעולתו פעם שניה מפנן הוא לחצר אחרת. |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מעשה}} וכו'.''' ונתנו לבם לפלפל בתחלה כמה מעלות בקדש והטעם שהתחילו בזה לפי שכל עיקר של עיבור השנה היא כדי לשמור זמן הפסח כדדרשינן משמור את חדש האביב וכו' וצריכין לזכור הלכות אכילת הקדש ואכילת הפסח וכיצד נזהרין בו ואע"פ שאלו התנאים רובן היו אחר החורבן לזכר עשו כן לזכור זמן אכילת הפסח כדמצינו בהרבה מקומות מכיוצא בזה:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר"מ}} אומר שלש עשרה.''' טעמיה כדלעיל: | | גמ' <b>ניחא כולהון.</b> משכחת בהו לצורך המועד בתים לישב בהן עבדים לשמשו בהמה לשחיטה: |
| | <b>אבנים.</b> בתמיה מה צורך בהן במועד הלא אסור בבנין: |
| | <b>כהדא.</b> משכחת בהו לצורך המועד אם היתה כותלו גוהה וכו' וכדאמרינן לעיל בפ"ק בה"ד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שתים}} עשרה.''' קחשיב י"א דפרקין וחדא מפרק דלעיל דלקדש מטבילין ואידך דהוחזק לא קחשיב משום דההיא אף בתרומה כן דהוחזק למעשר אסור לתרומה:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שימשתי}} את ר"ע עומדות וכו'.''' כלומר הרבה יותר ממך שימשתי אותו ולא שמעתי זה ממנו: | | <b>אימת רבי שאל.</b> אימת קאי השאלה של רבי ודאי בשבת היא השאלה הא תני בהדיא אפי' בשבת מותר משום ישוב א"י וכדמסיק ואזיל כיצד הוא עושה וכו'. ומעלה. בארכאות שלהם שכן מצינו וכו' כדאמרי' לעיל בפ"ק דשבת בהלכה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלכסנדרי}} לא מתו הוא.''' כמו לא מטו הוא כלומר ודאי דבריו כן הן דלא מטו דבריו מדברי ר"ע וקראו אותו אלכסנדרי על שם שהיה משם:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ועמדו}} משם בנשיקה ובאהבה ובחיבה.''' והראו חיבתן דכל מאן דלא הוה ליה גולתא חבריה קטע פלגא וכו'. ולמה הוון עבדין כן בפעם הזאת משום דהוון כולהון דרשין בשעתא ההוא להדין פסוקא מן שבעה פנים שכל אחד ואחד היה דורש לו פנים בפרשת אשירה נא לידידי וגו' ויש בענין זה ג"כ שבעה פסוקים וכל א' ואחד משבעה זקנים הללו היה דורש פנים אחד הרי שבע שבע אפין ומפני שתחלת ענין הפסוקים מדבר בידידות הכרם והן היו יושבין ככרם כדאמרי' כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה דרשו בזה הפסוק ובפסוקים שלאחריו באותו הענין ולפיכך עשו זה להראות ידידות ואחוה ביניהן:
| | <b>במספק ליחיד.</b> בשצריך סיפוק לביתו כיחיד אבל אם צריך לספק לרבים דש ואפי' בפרה במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וקלסין}} לאחרייא.''' והיו משבחין לאחר כלומר לאחד שהיה שם וכמו איל אחר וממנין השבעה זקנים והוא דרש מה שמצא פנים למקרא הזה והוטב בעיניהם ואמרו עליו שר"ש בן יוחי הוה דהוא סתם ר' שמעון:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולמה}} הוון דחקין מעתה הדא מילתא.''' דעיבור השנה משום דהוון דרשין מימר לאלו סמיכות המקראות אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור שיהא בזמנו ולפיכך צריך לפעמים לעבר את השנה ואמרין וכו':
| | <b>ובתוך שלו.</b> שהבית השני שלו היא אפי' מדירה נאה וכו' מותר מפני ששמחה היא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו וכן אין מפנין וכו': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מי}} אתו מיזלי.''' כשרצו להלוך ממקום שהיו מתאספין אמרין באו ונעשה מעשה להראות זכרון שעשינו והיה שם חד כיף דשייש. כיפת אבן של שייש והיה כל אחד ואחד נוטל חד מסמר של ברזל וקבע בתוכו ונעשה להם נס שהיה יורד ושוקע כהדין לישת עיסה אחת ועד כדון מיתקרי להאי כיפא כיפא דמסמרא:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בית}} צביעה שאמרו.''' במתני' בכל מקום שהוא בין בחלק הפנימי של הכלי בין מבחוץ כדרך שנקיי הדעת עושין לאחוז בו ולא בהכלי עצמו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|איפשר}} לומר בנגוב.''' כלומר אין לומר שהוא נגוב לגמרי וכי אפשר לומר כן שהרי אין סתם ידים מיטמאות בנגוב וליכא למיחש למידי לטמא אף בקדש:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}}.''' כלומר באמת א"א לומר ג"כ במלוא הכלי משקה שהרי מכיון שנגע בו טימאוהו דאם מלא משקה הוא אינו יכול ליזהר שלא ליגע במקום המשקה ומאי קא משמע לן פשיטא דחוששין אף בבית הצביעה של הכלי:
| | Segment 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' שהוצרכו לומר לחשוש לבית הצביעה בקדש במלוכלך ידו או הבית הצביעה במקצת במשקה שבזה אמרו לחשוש אף לבית הצביעה:
| | <b>הדא אמרה.</b> מדקתני ואם חושש להן מותר לפנותן ש"מ פרקמטיא אבודה שעומדת לילך לאיבוד שרי מטלטלא במועדא למקום השמור כדאמר בריש הל' דלעיל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כמשקה}} בית מטבחייא.''' דתנינן בפ"ח דעדיות שהדם והשמן שהם בבית המטבחיים שבעזרה טהורין הן וכמה דאת אמר תמן גבי משקה בית מטבחייא דדוקא במקומן בעזרה טהורין הן אבל אם יצאו לחוץ טמאין וכדר' יהושע בן לוי דלקמן:
| | Halakhah 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכה}}.''' והכי נמי בענין משקה שעל בית הצביעה במקום שאמרו טהורין דוקא כשהן במקומן אבל טמאין במקום אחר אם ירדו מבית הצביעה ולהלן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|רבי}} סימון בשם ריב"ל וכו'.''' לפי שלא טיהרו אותן אלא במקומן בעזרה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' בברייתא משקה וכו' בקדושתן הן ואינו מטמאין:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה קיימה ר' סימון.''' הוא בעצמו תירצה ור' חיננא אמר שר' סימון בשם ריב"ל תירצה דברייתא מיירי כשיצאו חוץ לעזרה וחזרו וקמ"ל דבקדושתן הן אע"פ שנשתהו מעט מבחוץ: | | מתני' <b>מחפין את הקציעות.</b> תאנים השטוחין בשדה כדי לייבשן מכסין אותן בקש מפני הגשמים: |
| | <b>אף מעבין.</b> שנותנין אותן זו על גב זו ועושה כמין שיהו העליונות מגינות על התחתונות ואין הלכה כן: |
| | <b>הציידין.</b> ציידי עופות ודגים: |
| | <b>והדשישות.</b> הדשים וכותתין חטים לדייסא: |
| | <b>והגרוסות.</b> העושין גריסין של פול: |
| | <b>ר' יוסי אומר הן.</b> האומנין עצמן: |
| | <b>החמירו על עצמן.</b> שלא לעשות כלל. ואין הלכה כר' יוסי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ניטמא}} משקה העליון.''' שבבית המטבחייא והיה שותת ויורד לחוץ:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|חד}} אמר.''' מה שבמקומו טהור ומה שירד למטן לחוץ טמא שלא טהרו אלא אותו שבפנים ואחרינא אמר הואיל והוא בא מכח טהרה שמן מבפנים שותת הוא ויורד אף מה שבלמטן בחוץ טהור: | | גמ' <b>כיני מתניתא מעבין.</b> כן צריך למתני במתני' מעבין לת"ק ור' יהודה מחמיר הוא ולא כדתנינן לר' יהודה אף מעבין דא"כ ר' יהודה מיקל הוא והא שמעינן לר' יהודה דמחמיר הוא במועד כדאמרי' לעיל בהלכה א' לר' יהודה דאומר יאבד דבר מועט וכו' שלאיבוד דבר מועט לא עשו חכמי' תקנה להתיר במועד אלא לאיבוד דבר מרובה הוא דחששו וא"כ צריך לגרוס בהיפוך מעבין הקציעות בקש ר' יהודה אומר מחפין. א"נ ה"ק כיני מתני' מעבין גרסי' לר' יהודה ולא אף מעבין ולעולם ר' יהודה מחמיר הוא וכדמוכח מדלקמן: |
| | <b>אית מילין במועד.</b> שהן קשים יותר מהלכות אהלות ונגעים שהן קשים אהדדי כדנקיט ואזיל: |
| | <b>תמן וכו'.</b> לעיל בשבת פ"ד בהלכה ב' קאמר רב ירמיה בשם רב פורסין מחצלות ע"ג שיפוף בשבת שייפות ושורות של לבנים פורסין עליהן להגן מפני הגשמים ואע"ג דעומדות לבנין הן ומפני שראוין לישיבה ודעתיה עלייהו אלמא אפילו בשבת מותר לפרוס מחצלת: |
| | <b>והכא הוא אמר הכין.</b> בתמיה דאף במועד אין מכסין בדבר דאית ביה טירחא כדקתני מחפין בדוקא: |
| | <b>לתולש מן הקרקע ביניהן.</b> כלומר הכי הוא דמפרשינן לפלוגתייהו במתני' ולא קשיא מידי דרבנן אמרו והוא הת"ק דאפי' קוצר ותולש הקש מן הקרקע כדי לעבות זו ע"ג זו בחיפוי וכיסוי גמור ודקתני מחפין היינו בכל צד שיכול לחפות אותן ואפי' לתלוש הקש מן הקרקע ור' יהודה פליג לחומרא וקאמר לא יקצור בתחלה להקש אלא יעבה ויכסה אותן אם יש לו קש מוכן ולא גרסי' בדברי רבי יהודה אף מעבין אלא מעבין בלחוד וכדלעיל והשתא לא קשיא מהת"ק לרב דלעיל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' שמשקה בית מטבחייא טהורין מלקבל טומאה דוקא שנטמאו באוכלין שאינה אלא מדרבנן אבל אם נטמאו בשרץ שהיא טומאה מדאורייתא אף משקה בית מטבחייא טמאין:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפכ"ה דכלים כל הכלים וכו'. כדפרישית במתני': | | <b>קיבלו עליהן חרמי טבריא וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ' מקום שנהגו בהלכה א': |
| | אלו הצדים דגים בחרמות וברשתות בימה של טבריא ואלו העושין גרוסין בציפורי והכותשין דשושי חטים לדייסא בעכו קיבלו והחמירו על עצמן שלא לעשות מלאכתן במועד ואף על פי דמדינא מותר הוא כדתנינן במתני': |
| | <b>ניחא גרוסי צפורי ודשושי עכו.</b> שהניחו להן חכמים במנהגן משום שיכולין לתקן זה מקודם המועד אלא חרמי טבריא קשיא וכי אינן ממעטין בשמחת הרגל ומשני צד הוא בחכה וכו'. דלא אוושא מילתא כל כך: |
| | <b>ופריך אפי' כן וכו'.</b> דאינן יכולין לצוד הרבה בחכה ובמכמורת: |
| | <b>ר' אמי מיקל.</b> מבזה אותן לאלו שנמנעו מלעשות מה שהוא לשמחת הרגל: |
| | הדרן עלך פרק מי שהפך |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} טרפון אומר לעריבה גדילה של עץ.''' בה אמרו שיש לה בית צביעה ולפי שבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביעה לאחוריים שאם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אותו בבית הצביעה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה:
| | Chapter 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר"ע}} אומר לכוסות.''' אף לכוסות יש להן בית הצביעה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר"מ}} אומר לידים טמאות וטהורות.''' לשתיהן אמרו שיש דין בית הצביעה לטמאות כדאמרן ולטהורות כדמפרש ר' יוסי דקאמר לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד כיצד היו ידיו טהורות ומשקה טופח עליהם ואחורי הכוס טמאים ואחזו בבית צביעתו אינו חושש שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס אבל כשידיו טמאות ס"ל לר' יוסי דחיישינן שמא לא יהא נזהר כל כך ויגע בכוס עצמו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכר'}} מאיר וכו'.''' השתא מפרש מה דפשיטא לן ומה דאיכא למיספק לכל חד וחד דלר"מ דקאמר לידים הטמאות נמי אמרו יש בית הצביעה ואם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין:
| | Halakhah 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|משקה}} לחוץ ע"ג הכוס.''' כלומר ויש משקה לחוץ ע"ג הכוס שהוא באחוריו ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שאין}} משקה מיטמא מן היד לטמאה את הכוס.''' כלומר שאין חוששין שמא נגע בידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס ועכשיו יטמאו המשקין מן היד לטמא את הכוס דמכיון שאחזו בבית צביעתו אין חוששין לכך:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כשם}} וכו'.''' אלא הא דקא מיבעי לן אליבא דר"מ אי נימא כשם שאין חוששין שהמשקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס משום דאמרינן לא נגעו ידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס כך אין חוששין נמי בזה ולומר שהמשקה מיטמא מן היד לטמא ככר במקום אחר וכלומר דכשם שתולין שלא נגעו ידיו הטמאות בהמשקה שבאחוריו לענין לטמא את הכוס כך אנו תולין לענין לטמא הככר במקום אחר או דילמא דוקא לענין הכוס עצמו הוא דמקילין לתלות ולומר כן דמכיון שאחזו בבית צביעתו נזהר הוא שלא ליגע באחוריו במקום המשקה אבל לענין מקום אחר אפשר שאינו נזהר כל כך ושמא נגע אחר כך במשקה שבאחוריו ומטמא המשקה מן היד אם נגע בככר שבמקום אחר:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נשמיעינה}} מן הדא.''' ברייתא משקין טהורין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן. ובתוספתא דכלים בב"ב בפרק שלישי נשנו מדינים אלו וקצתם בנוסחא אחרת. קתני מיהת שאם נגע בהן ככר טמא טימאן ולאיזה דבר טימאן לא לטמא ככר במקום אחר כלומר ודאי דלענין לטמא אחרים נמי טימאן שהמשקין הטמאין לעולם תחלה הן ומטמאין לאחרים ודייקינן מדקתני נתונין בקרקע מפני שהן ע"ג הקרקע הא ע"ג הכוס לא והיינו שהמשקין נתונין באחורי הכוס אם נגע ככר או איזה דבר טמא בכוס או בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע במקום המשקה שבאחוריו או על גביו דהיינו אחוריו ואינו מטמא למקום אחר ש"מ דלענין לטמא למקום אחר נמי לא חיישינן שמא נגע במקום המשקה כמו שאין חוששין לענין לטמא את הכוס: | | מתני' <b>ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים.</b> במועד שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד והוא שיצא למזונות ולהרווחה אבל אם יצא לטיול בעלמא אסיר דהוי כיצא שלא ברשות: |
| | <b>והיוצא מבית האסורים.</b> ואפי' היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח אפ"ה מיקרי אונס שאינו ערב לאדם לגלח בבית האסורים והכי מסקינן בגמרא: |
| | <b>מנודה שהתירו לו חכמים.</b> במועד שלא היה יכול. לגלח קודם המועד שהמנודה אסור בתספורת: |
| | <b>וכן מי שנשאל לתכם והותר.</b> שנדר שלא לגלח ומצא חכם במועד שיתיר לו נדרו או שנתחרט על נדרו במועד: |
| | <b>והנזיר.</b> שהשלים נזירתו במועד. והמצורע מטומאתו לטהרתו. שאל שביעי שלו במועד מותר הוא בתספורת כדכתיב ביום השביעי יגלח את כל שערו אבל כל אדם אסור לו לגלח במועד כדאמר בגמרא שגזרו חכמים כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד מפני שהם בטלים ממלאכה ויכנסו לרגל ביו"ט הראשון כשהן מנוולין ומהאי טעמא נמי אסרו הכיבוס במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} משקה וכו'.''' כלומר אלא דאכתי איכא למיבעי לאידך גיסא שהמשקה נתון על גב היד וידיו טהורות ואחזו להכוס בבית צביעתו ואחורי הכוס טמאין אי נימא דאפילו כן אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את היד וכלומר דכאן נמי לא חיישינן שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וטימאו למשקה שע"ג היד לטמא את היד:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}}.''' לזה מן הדא דתנינן בסיפא שם משקין טמאין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טהור ניטמא: | | גמ' <b>הא שאר כל בני אדם אסורין וכו'.</b> כדפרישית במתני': |
| | <b>תמן תנינן וכו'.</b> לעיל בפ"ב דתענית בהל': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} אמר אלא ככר הא יד לא.''' כלומר מדלא קתני רבותא טפי דאפי' ביד משכחת לה והיינו במשקין טמאין שנתונין על אחורי הכוס ואחזו בבית צביעתו ניטמא היד שמא נגע במקום המשקה ומאי אמרת דאי בכה"ג לא חיישינן כדקאמרינן לעיל א"כ מינה נמי שמעינן איפכא דאם ידיו טהורות ומשקין נתונין ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וכדי לטמא את המשחה שע"ג היד לטמא את היד כללא דמלתא דבכל מקום דאיכא למיתלי שמא לא נגע היד בטומאה תלינן הואיל דטומאה זו אינו אלא מדרבנן:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכר'}} יוסי וכו'.''' השתא מהדר למישקל ולמיטרי אליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו להקל בענין אחזו בבית הצביעה אלא לידים הטהורות בלבד ואם היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים ומשקה נתון ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן שאין חוששין שהמשקה שע"ג היד מיטמא מן הכוס והיינו מאחוריו וכדי לטמא את היד דהיינו הא דאמר ר' יוסי דלזה הקילו ואמרו יש להם בית צביעה ולומר דתולין שלא נגע אלא בבית צביעתו ולא נגע באחורי הכוס: | | <b>ר' יודא כדעתיה דאמר אסיר לפרש לים הגדול.</b> מפני הסכנה וכשיוצא להרוחה הוא דפליג ר' יהודה ולית הלכתא כוותיה: |
| | <b>מעתה.</b> לר' יהודה כהן שיצא חוץ לארץ וכו' שזהו שלא ברצון חכמים מפני שגזרו טומאה על ארץ העמים יהא אסור לו לגלח בחזירתו במועד ואפי' יצא לד"מ כהאי עובדא דלקמיה: |
| | <b>אית דבעי מימר הכין אמר ליה וכו'.</b> שא"ל בפירוש מה שעבר אחיו לחבק חיק נכריה ולא היה מחזר אחר פרנסתו בא"י שהוא בחיק אמו: |
| | <b>חדא איגרא דיקר.</b> אגרת של כבוד לצאת לחוץ לארץ לבקש פרנסתי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכשם}} וכו'.''' אלא הא דקא מיבעיא לן אליבא דר' יוסי כדמיבעיא לעיל אליבא דר"מ אם לענין לטמא ככר במקום אחר נמי תלינן לקולא כשם דתלינן לענין הכוס לטמא את היד:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא וכו'.''' וכדפרישית לעיל:
| | <b>הוינן סברין מימר.</b> מעיקרא שדוקא כשהיה חבוש אצל העכו"ם שלא היו מניחין לי לגלח. והדרי ומדייקי דאתא מימר לך ואפילו היה חבוש אצל ישראל וכו' דסתמא קתני' במתני' וכדמפרש טעמא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} משקה וכו'.''' לעיל קא מיבעיא ליה אם משקה נתון ע"ג היד וכו' וזהו אליבא דר"מ והכא דקאי אליבא דר' יוסי דס"ל לא אמרו בית צביעה אלא לידים הטהורות מיבעי ליה אם משקה נתון ע"ג הכוס והיינו אחורי ואחזו וכו' אם אפילו כן אמרינן נמי לאידך גיסא הכי. ופשיט ליה נישמעינה וכו' דקתני בהדיא ניטמא:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הנושא}} את המדרס וכו' מפני מעשה שאירע וכו' ופקקה בסנדלו.''' והיה טמא מדרס: | | <b>אם בשהתירו לו.</b> נידוי קודם הרגל א"כ יגלח מיד ואמאי מותר לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה. אם בשלא התירו לו קודם הרגל. שלא כלה לו זמן נידויו ומתירין לו עכשיו במועד א"כ אל יגלח וכלומר שאם לא התירו לו מקודם אל יתירו לו עוד עד אחר הרגל ואל יגלח ברגל: |
| | <b>אלא כי אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל.</b> והיינו לאחר שיכלו ימי נידויו והוא שלשים יום כדלקמיה וחל יום ל' שלו להיות ברגל שאין נידוי וכו' ומהו דתימא הואיל וכלין ימי נידויו בתוך הרגל ימתין עד לאחר הרגל קמ"ל דמותר הואיל והיה אנוס קודם הרגל יגלח מיד: |
| | <b>הוה מוקר לבר אלעשא.</b> חתנו שהיה עשיר גדול יעשה לו כבוד וא"ל בר קפרא לבר אלעשא כל עמא וכו'. ולהקניטו לרבי היה מתכוין א"ל לשאול חידה זו על המות ושלא יהא בטוח על העושר וראהו רבי שהיה שוחק וכמלעיג וא"ל רבי איני מכירך זקן וידע בר קפרא דלית הוא מתמני לחכם ביומוי דרבי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ויש}} מהן וכו' טהור.''' בנושא את המדרס דלא אמרו אלא דלא ישא לכתחלה ובדיעבד טהור שהרי לא נגע במדרס:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לית}} הדא אמרה וכו'.''' וכי לא שמעינן מהכא למיפשט בעיין דסוף פרק דלעיל אם עשו גופו של אוכלי תרומה כזב אצל הקדש או דילמא דוקא בבגדיהן הוא דאמרו ומהכא איכא למיפשט דאין תימר אפי' בגופו עשו אותו כזב א"כ מן הדין ראוי להחמיר כאן אפי' בדיעבד שאפי' עבר ונשא יהא טמא (דנושא המדרס הרי הוא כאלו מאוכלי תרומה שבתרומה מותר לישא מדרס עמה כל זמן שלא נגע בה): | | בקשו חכמים לנדות את ר"מ שהיה חולק על דבריהם ואין אדם יכול לעמוד על סוף דעתו כדאמרי' בפ"ק דעירובין: |
| | <b>איני שומע לכם וכו'.</b> והרי אתם כמנדין שלא ברשות שאין מנדין אלא על כ"ד דברי': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ל}} תיפתר במזוקק לקדש.''' כלו' דאיירי שרגיל לאכול קדש וזריז בה כדפרישית בריש הלכה ובו לא גזרו בדיעבד שנזהר שלא יגע בקדש ולא מצינו למיפשט מהכא בעלמא:
| | Segment 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שלא}} כמדת הקדש וכו' שבקדש מתיר את החוטין.''' מהקשר וכו' כדפרישית במתני' וטעמא דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן והן חצין חולקין אותה להקשר וכלומר שפותחין בכל מה שיכולין כדי שיבואו המים בה ואוכלי קדש אינם זריזין לעשות כך לפיכך צריך שיהא מתיר הקשר לגמרי ומנגב ומטביל ולא סמכינן על שיפתח את הקשר מעט:
| | <b>נסתיה.</b> לקחו והוציאו לחוץ אל אינן החרוב ואמר וכו': |
| תחילתדףכאן ג/ב
| | <b>תמן תנינן.</b> בפ"ה דכלים: |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כלים}} הנגמרי' בטהרה.''' שעשאם חבר ונזהר בהן וגמרן בטהרה אע"פ כן צריכין טבילה לקדש ומשום דחיישינן שמא נפל רוק מפי עם הארץ ונגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח לאחר שנגמר ואז מטמא כדתנן בפ"ז דנדה הזוב והרוק מטמאין כשהן לחין לפיכך הצריכוהו טבילה לקדש ואינו טעון. הערב שמש אבל לא לתרומה:
| | <b>סחותה דבייתה.</b> היתה מכבדת האשפה שבבית והשליכה לחוץ ונפל מהאשפה בראשו של ר"א: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הכלי}} מצרף מה שבתוכו לקדש.''' אם היו פירורין של אוכלין הרבה בהכלי ונגע בהן הפוסל את הקדש ואת התרומה כגון טבול יום או איזו טומאה והן אינן נוגעין זה בזה אפי' אם לא נגע אלא באחת מהן נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. ואף על פי שכל אלו המעלות מדבריהן הן מכל מקום למעלה זו יש רמז ואסמכתא מן הכתוב שבתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת מכאן אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד ואפילו כלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או ע"ג העור אע"פ שאין נוגעין זה בזה כולן כאחת הן לקדש:
| | Segment 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הרביעי}} בקדש פסול.''' שהשלישי פוסל לרביעי בקדש והחמישי הוא טהור:
| | <b>אית סגין מנהון.</b> יש הרבה דברים שמנדין על כך והן מפוזרין בכמה מקומות במשנה כדקחשיב ואזיל: |
| | תמן תנינן בפ"ג דתענית וכו': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והשלישי}} בתרומה.''' שני פוסל לשלישי בתרומה והרביעי הוא טהור:
| | Segment 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובתרומה}}.''' הדין הוא שאם נטמאת אחת מידיו באיזו טומאה שהיא מדבריהם כגון אוכלין ומשקין טמאין וכיוצא בהן שאין מטמאין את הידים ולא את הגוף היא טמאה וחבירתה טהורה אפילו נגעה ידו הטמאה בידו האחרת והיא נגובה טהורה שאין היד מטמא את חבירתה לתרומה ובקדש אם נגעה בידו השניה מטביל שתיהן שהיד מטמא את חבירתה לפוסלה בנגיעה ואם יש משקה לחלוחית ביד הטמאה מטביל שתיהן אע"פ שלא נגעה יד הטמאה בשניה וכן פוסל אם נגע ביד חבירו לקדש אבל לא לתרומה. והרי עוד ארבע מעלות בקדש שנשנו כאן כבר פירשתי לעיל בתחלת הפרק שעד המעלה הכלי מצרף וכו' נוהגין אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומן הכלי מצרף ואילך אינן נוהגין אלא בקדש בלבד:
| |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלא}} נתתי דעתי לשמרה.''' שלא יארע בו איזה טומאה שלא מדעתי. כמה גדולים דברי חכמים וכו'. אשמא ניטמא ולאו אדעתיה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וקשרתי}} בפי.''' ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא בשעה שנגמרה המטפחת עדיין היה לח ורוק הנדה מטמא:
| | Segment 10 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|החותך}} משפופרת הקדש וכו'.''' הובא זה לעיל סוף הפרק:
| | <b>תמן תנינן.</b> בפ"ק דר"ה: |
| | <b>תני תודוס וכו'.</b> לעיל בפ"ב דביצה. תמן תנינן. בפ"ה דעדיות. וקתני נמי שם דעקביא בן מהללאל השיב על מה שאמרו מעשה בשמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת ואמר דוגמא השקוה ומהו דוגמא דכוותה היו ועל שבאו מבני גרים: |
| | <b>הוון מרחקין.</b> מנדין ומקרבין מתירין מיד: |
| | <b>וא"ל.</b> להן ר' אילא וכי השתא מרחקין והשתא מיד מקרבין וחזרו ונמנו וכו': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עד}} כאן.''' מהמעלות דקחשיב מיירי בקדש ומקדשי קדשים:
| | Segment 11 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מכאן}} ואילך בחולין וכו'.''' כלומר הן ג"כ בכלל דס"ל בענין המעלות שנחשבו מכאן ואילך חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולא בהמעלות שנחשבו ע"כ שאינם אלא בקדש בלבד: | | <b>ואפי' חבר שנידה.</b> אם הוי נידוי נישמעינה וכו'. חד סיפר מלמד תינוקות הכה לתינוק אחד יותר מכדי צרכו וכחו וכו' וחששו אף להחרם דהאי אמתא מפני שהיא דבר שלא כשורה: |
| | <b>הדא אמרה וכו'.</b> ומי שמנדה על כך נידויו נידוי: |
| | <b>הוי מעייני תינין.</b> היה שומר התאנים שלא יגנבו במקום ברברית חש על נפשיה ריש לקיש ואמר הדין עמהם ממון הן חייבין וכי נפשות חייבין הן ויצא ורץ אחריהן וכו': |
| | <b>הדא אמרה המנדה את מי שאינו צריך.</b> נידוי ונידה אותו זה האחר נידויו נידוי ושמעינן נמי שאף על פי כן נידויו ג"כ נידוי מדאמרו לו שרי לן ואנן שריין לך והלא לא היו חייבין נידוי ור"ל בעצמו הודה להן בכך ומדבקשו ממנו להתיר להן ש"מ דאם נידו אף על דבר שא"יצ נידוי אפי' הכי הוי נידוי וצריך התרה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מעדותו}} של ר"ע היא.''' האי מעלה דהכלי מצרף וכו' הנשנה במתני' ר"ע דעדיות היא דתנינן תמן רפ"ח דעדיות על הא דקתני שם ברישא העיד ר"ש בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתן שטימא את כולן לפי שהכלי מצרפן כאלו הן גוף אחד ועלה קתני הוסיף ר"ע וכו' וכדמפרש ואזיל והוסיף ר"ע באלו שאפילו אין מונחין בכלי שיש לו תוך מצרפן כדפרישית במתני':
| | Segment 12 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יודעין}} היו.''' בלאו עדותו של ר"ע שכלי שרת מחברין מה שניתן לתוכן להיות נחשבין כאחד ומה בא ר"ע להעיד על שירי מנחות וכו' והסלת דקאמר לאשמעינן שאפי' היא משירי מנחות הכל כא' נחשב לענין שאם נגע במקצתו שפסל את כולו: | | <b>מי מתיר.</b> לזה שנידה שלא לצורך שחייב הוא בעצמו נידוי ואם השיב לו אדרבה כדרך שהשיבו לר"ל ואח"כ הלך לו ולא מצאו מי מתיר לזה ור"ל היא שרץ אחריהם ומצאם אבל אם לא היה מוצא אותם מה היה עושה: |
| | <b>ולא כן תני וכו'.</b> ואם לא היה מוצא אותן הוי כמת אחד ממנדיו ומאי תקנתא אלא כדר' יהושע בן לוי דאמר הדא דאת אמר וכו' וילך אצל הנשיא ויתירו: |
| | <b>ולא התירו לו.</b> ופריך ולא כן אמר ר' יהושע בן לוי וכו' והיה לו לילך אצל הנשיא ומדקאמר ר' יעקב בר אחא להאי מעשה משמע שלא מצאו לו תקנה. וקמת מה דאמר ר' יעקב בר אחא וכו'. הכא במאי עסקינן לקיים דברי ר' יעקב דמיירי בשלא חזר בו ואינו מבקש לחזור אחר הנשיא שיתיר לו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מפני}} מה אמרו וכו'.''' דבשלמא עשרון של מנחה צריכה היא כולה אלא שירי מנחות מ"ט:
| | Segment 13 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מפני}} שנזקקו לכיליין.''' הואיל ונזקקו בתחלה לכלי שרת להשימן בתוכן והכלי מחברן: | | <b>אתת עקא.</b> צרה וגזרת המלכות בעלילה והיו צריכין לממון ושלח ר' ירמיה ורצה מנורת כסף אחת אצל ר' יעקב בר בון וחרה ליה ושלח אמר ליה וכו' וביקש לנדותו על שביזה אותו בדבריו והוה ר"ח בריה דר' יצחק שם וא"ל וכו' וא"ל ר' ירמיה והלא שנינו דוגמא השקוה כדלעיל ונידו על כך וכי כירבעם בן נבט וחביריו עשה ואעפ"כ נידו אותו על שהיה מבזה בדברים וכך היה שנידו אלו לאלו וחששו אלו על אלו והיו צריכין התרה אלו מן אלו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יודעין}} היו וכו'.''' גם זה היו יודעין שהכלי מחבר אף לשירי מנחות ומה בא להעיד על אינך דקאמר הקטרת וכו' דאע"ג דלאו אוכלא ולאו בני קבולי טומאה נינהו קמ"ל דתיבת הקדש מכשרתן ומשוויהו מוכשרין לקבל טומאה:
| | Segment 14 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ניחא}} סלת וקטרת ולבונה.''' אלא גחלים בתמיה הא מה שנשתייר הי' מכבדן לאמה כדלקמיה: | | <b>אם בשנשאל קודם לרגל לא יגלח.</b> כלומר לא יגלח במועד דהוה ליה לגלח מיד אחר שהתירו לו. ולפי הגי' דלעיל גבי מנודה אם בשהתירו לו קודם לרגל יגלח יש לגרוס נמי הכא כן יגלח כלומר יגלח מיד ואמאי התירו לו לגלח במועד הרי לא אנוס היה: |
| | <b>אם בשלא נשאל קודם לרגל אל יגלח.</b> במועד דלאו אנוס היה דהו"ל לשאול קודם הרגל. אלא כי אנן קיימין בשנשאל קודם לרגל ולא מצאו פתח לנדרו עד שבא אחד מזקני הגליל. כלומר עד שבא אחד ממקום אחר במועד ומצא לו פתח לנדרו ואנוס הוה קודם הרגל: |
| | <b>כהדא וכו'.</b> כמו שאירע כך לרבי שמעון ברבי וגרסי' להא בפרק ט' דנדרים בהלכה א': |
| | ואית דאמרין רבי שמעון בן אלעזר הוה זה הזקן והוה נסיב ליה מן הכא וכו' היה לוקח לר"ש ברבי ממקום זה והעמידו במקום אחר והיה חוקרו ודורשו אם ימצא לו איזה פתח עד שהעמידו במקום השמש והיה מעיין בבגדיו לפלותן מכנים וע"י כן היה ר"ש מצטער בעצמו שהיה עומד בשמש ונמאס עליו מעשה הזקן לנגד עיניו ואמרין ליה וכו' ומתוך כך נתחרט על נדרו ושרון ליה: |
| | <b>וליה.</b> להזקן אמרין הדא מנא לך לעשות כן עד שיתחרט הנודר: |
| | <b>בברחו שנים.</b> בשנים שעברו הייתי משרת אצל ר' מא ולמדתי ממנו לעשות כן: |
| | <b>ויש אומרים.</b> שכך השיב מקלו של ר"מ היתה בידי להפלגת קדושתו ושבחו של ר"מ אמר כן. א"נ הכוונה משענתו של ר"מ הייתי שהיה נשען עליו תמיד ולמד ממנו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} בגחלים של יה"כ וכו'.''' כדתנן בפ"ד דיומא בכל יום היה חותה בשל כסף וכו' בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה בתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כהאי דתנינן בתמיד פ"ה נתפזר ממנו כקב גחלים. כשעירה לתוך של שלשת קבין והיה מכבדן לאמה ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליו פסכתר סיר גדול:
| | Segment 15 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' מתניה.''' לעולם בגחלים שבכל יום ושנשתיירו קודם שהיה מכבדן לאמה דוכי סולת וכו' יש להן שיעור שלא יתקדשו אצל זה לענין חיבור דאיירינן ולאו אמרינן דהטעם לשירי מנחות מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי בגחלים מפני שנזקקו לכליין בהמחתה שהיה חותה בתחלה ואף מה שנשתייר הכלי מחברן: | | <b>תני.</b> בתוס' רפ"ב: |
| | <b>אמר רב חסדא.</b> ולא פליגי דמ"ד מותר בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם הרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול ומ"ד אסור בשאין שם רגל אחר ימי אבלו: |
| | <b>מתניתא.</b> ברייתא פליגא על רב חסדא דלדידיה גם בתכפוהו אביליו זה אחר זה נמי מותר לגלח והא תני הרי שתכפוהו וכו' מיקל שערו בסכין ובמספרת גדולה לחתוך שערות ארוכים אבל לא במספרים שהן כתער לגלח עד עיקרן ואמאי לא יגלח ממש ויעשה אבילות השנייה אצל הראשון כמי שהוא אנוס וכמו הרגל אחר האבל ויגלח: |
| | <b>הוי.</b> ש"מ לא איתאמרת להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל שהיא מיד אחר האבילית בהא היא דהתירו לגלח בימי אבלו אבל לא בתכפוהו אבליו זה אחר זה: |
| | <b>ניחא בתוך שבעה.</b> של אבילות השניה מסתברא היא לאסור גילוח: |
| | <b>בתוך שלשים.</b> בתמיה אמאי נחמיר בתוך שלשים בתכפוהו אבליו: |
| | <b>התיב ר' חנניה חברון דרבנן.</b> ג"כ על זה והא תני במסכת שמחות אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה וקחשיב התם תגלחת וקשיא אם בתוך שלשים הוא אסור לגלח בתוך שבעה לכ"ש ולמה ליה למיתניה תגלחת בשבעה: |
| | <b>לא איתאמרת וכו'.</b> מסקנת הקושיא היא דע"כ לא איתאמרת האי דתגלחת תוך שבעה אלא בשתכפוהו אבילות זה אחר זה ולדיוקא איצטריך דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור לגלח אבל בתוך שלשים מותר א"כ הדא אמרה שהוא מותר לגלח בשלשים בשתכפוהו אביליו וקשיא על מ"ד אסור: |
| | <b>אמר רב מתניה מ"ד אסור כדרכו במספרים.</b> לתרץ להא דלעיל קאי כלומר לא כהאי דרב חסדא שרצה לתרץ דמ"ד אסור כשאין שם רגל ואקשינן עלה מברייתא דהרי שתכפוהו אביליו ובעינא לשנויי דלא איתמר להא דרב חסדא אלא מפני כבוד הרגל ולא כשתכפוהו אביליו ועלה קא דייקינן מהאי ברייתא דשמחות דש"מ מדקתני תגלחת בתוך שבעה דלדיוקא היא משום דמיירי בשתכפוהו אביליו ולאשמועינן דבתוך שבעה של אבילות השניה הוא דאסור הא בתוך שלשים מותר לגלח ואקשינן למ"ד אסור. לא תשני הכי כהאי דרב חסדא אלא תריץ הכי להא דלעיל דמ"ד אסור לגלח בתוך שלשים יום של אבל היינו כדרכו או במספרים שהן כתער בהא הוא דאסרו בתוך שלשים ומ"ד מותר במיקל בסכין ובמספרת גדולה הוא דמיירי ולא פליגי. יהשתא לא תיקשי מברייתא דתכפוהו אבליו דקתני מיקל בסכין ובמספרת אבל לא במספרים דהתם בתוך שבעה של אבילות השנייה הוא דמיירי ולא בשלשים וכדדייקינן מהאי ברייתא דשמחות דבתוך שלשים של אבילות שניה מותר לגלח הואיל ותכפוהו אבליו ולא אסרו כדרכו אלא בתוך שבעה של אבילות השנייה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|קומץ}} מנחה מהו שיקרב בשני כלים.''' וקס"ד דהכי קא מיבעיא אם היה בכלי אחד וחלקו להקריבו בשני כלים:
| | Segment 16 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|התיב}} ר' חנן.''' מאי קא מיבעיא ליה והא תנינן הכלי מצרף וקס"ד דלענין הקרבה קאמר ואין תימר שקומץ קרב בשני כלים אע"פ שהקדישו בכלי אחד קשיא וליידא מילה תנינן הכלי מצרף לאיזה דבר ליבעי צירוף הרי יכול לחלקו ולהקריבו בשני כלים וא"כ לא יהא זה אלא כמי שחלקו בידים להקריבו בשני כלים אלא לאו דה"ק הכלי מצרף שאפילו נחלק לשנים מצרף למיחשביה כאחד ומקריבו באותו כלי אחד וא"כ ש"מ שאין לחלקו להקריבו בשני כלים: | | <b>שפם.</b> לגלח השפה ונטילת צפרניים אית תניי תני וכו' ואית תניי תני איפכא ומפרש דלא פליגי דמ"ד ברגל מותר בשיש שם רגל כלומר לא בסתם רגל מיירי אלא ברגל שחל מיד אחר אבילות שלו והלכך מותר הואיל והיה אסור לו בימי אבלו ובימי אבל אסור דקתני בשאין שם רגל קודם ימי אבלו והלכך אסור בימי אבלו: |
| | <b>ומ"ד ברגל אסור.</b> מיירי בשיש שם הערמה דאיכא למיחש שמא יערים לומר לא אטול אלא השפה ודעתו לגלח ממש והא דקאמר באבל מותר בשאין שם חשש הערמה ולכ"ע בדאיכא חשש הערמה בשתיהן אסור ובדליכא בשתיהן מותר: |
| | <b>הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן.</b> כלומר אפי' תימר דפליגי דמר מיקל ברגל יותר מן האבילות ומר ס"ל איפכא הלכה כדברי המיקל כאן וכאן בשפה ונטילת צפרניים: |
| | <b>ובלבד בנוטות.</b> שהשערות נוטות על הפה ומעכבות האכילה: |
| | <b>אחד.</b> ממקום עמתן ואחד ממקום ידד עלה אחד לשאול בשפה וכו': |
| | <b>דמכת אחתייה.</b> נפטרה אחותו: |
| | <b>והוה יתיב מצמי טפרוי.</b> היה צומתן ונטלן ועלה ר"א אצלו ולא היה מכסה לפניו וכשעלה ר' נתן בר אבא אצלו היה מכסה מלפניו שלא יראה שנטל צפרניו ושאל אותו מפני מה לא היה מכסה מלפני ר"א וא"ל ומה את סבר שאתה חביב עלי להיות נחשב בעיני כר"א הוא יודע שמותר בנטילת צפרניים ולא כסיתי מלפניו ומלפניך אני מכסה שאין הכל יודעין שהוא מותר ותתשוב אותי. כמזלזל באבילות: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' אלעזר מדרומייא.''' מהא לאו ראיה דהרי לא כן אמר ר' יוסי וכו' לעיל דטעמא שאמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי הא דקתני הכלי מצרף בשנזקקו בתחלה בכלי אחד ועלה הוא דקתני הכלי מצרף שאע"פ שלאח"כ נחלק לשנים הכלי מצרפן וכי קא מיבעיא ליה לר' בון בר חייה בשלא נזקקו בתחלה בכלי אחד אלא שבתחלה נתנו להקומץ בשני כלים ומהו שיקריבו כך:
| | Halakhah 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי מתנייה וכי סלת וכו' לא בכמה כלים הן קרבין.''' בתמיה והרי סלת בתחלה נותן עשרון בכלי וקומץ ונותן בכלי שרת אחר וכן הקטרת נותנה בבזך מתוך הכלי. וחופן מזה וכן הלבונה שנתונה אח"כ מתוך הכלי על המנחה להקריבה והגחלים מהמחתה שחתה מעל המזבח למחתה אחרת כדתנינן והובא לעיל:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואת}} אמר הכלי מצרף.''' ולענין מאי יהא הצירוף אלא דלא כדסלקא אדעתך דלענין הקרבה קאי דלא איירינן אלא לענין טומאה שאם נגעה באחד מהן הכלי מצרף ונטמאו כולן כדקתני בהאי מתני' דעדיות והכא נמי הכלי מצרף דקתני במתני' לענין טומאה מתפרשא:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כהנא}} שאל לרבנן דתמן.''' בבבל:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מנחה}} חלוקה בגסה.''' הכלי שנותנין בו העשרון ובוללין שם ונקראת גסה או ביסא ואם חלקו והניחו ונטמאת זו אם ניטמאת זו וממתני' דקתני הכלי מצרף ליכא למיפשט דשמא היכא דנגעי בהדדי מיירי: | | מתני' <b>ואלו מכבסין במועד וכו' והמנודה.</b> שאסור בתכבוסת כמו האבל: |
| | <b>וכן מי שנשאל לחכם.</b> שנדר שלא לכבס בגדיו ונתחרט במועד ונשאל לחכם והתירו: |
| | <b>ומטפחות הידים.</b> שמנגבין בהן את הידים: |
| | <b>ומטפחות הספרים.</b> מה שנותנין הספרים על המסתפר בין כתיפיו מפני השער. וכשבא לגלח לאלו השנוים במשנה שהן מותרין לגלח במועד וצריך לכבסן תמיד: |
| | <b>ומטפחות הספג.</b> שמנגבין בהן כשיוצאין מבית המרחץ: |
| | <b>וכל העולים מטומאה לטהרה.</b> במועד מותרין לכבס בגדיהן וכולן ששנינו מכבסין כדרכן אפילו בנתר ואהל ועל גבי הנהר אפי' בפרהסיא ומי שאין לו אלא חלוק אחד קאמר בגמרא דנמי מותר לכבס במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמרו}} ליה נטמאת זו ניטמאת זו.''' דהכלי מצרף תנן ולא קתני מחבר ומצרף משמע אע"פ שאין נוגעות זו בזו מצרפן להיות כאחת:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וקפצה}} טומאה.''' וכי קפצה טומאה מזו לזו הרי אינן נוגעות: | | גמ' <b>תני.</b> בברייתא בלנרי נשים מלשון בלן הוא וכן הסדינין שמתכסין בהן הנשים בבית המרחץ מותר לכבסן במועד: |
| | <b>היא בלנרי נשים היא בלנרי אנשים.</b> לאו הכא קאי ולעיל בפרק ט' דכלאים בהלכה ג' גרסינן להא ואגב מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה. דקאמר התם בלנרי נשים אסורות משום כלאים דאף על גב דאינו דרך לבישה אסורות משום העלאה ועלה קאמר אחד בלנרי נשים ואחד בלנרי אנשים יש בהן משום כלאים אלא אורחא דמילתא נקט: |
| | <b>אנטינייא.</b> כך שמם בלע"ז: |
| | <b>ובלחוד וכו'.</b> כלומר הא דקאמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד לאו דוקא אלא ובלבד שאין לו להחליף אלא חלוק אחד קאמר שיש לו שנים ומפשיט אחד ולובש אחד: |
| | <b>כמי שאין לו וכו'.</b> ומותר: |
| | <b>בעון קומוי.</b> הדר ובעון מלפני ר' יוסי אנן תנינן לקמן בפרקין אין קורעין וכו' ולא מברין סעודת הבראה שהיו רגילין להברות האבל ברחובה של עיר ובמועד אין מברין אלא קרובין של מת בתוך ביתו: |
| | <b>ואם הוות מטלתיה זעירא.</b> האהל והחדר של האבל קטנה וקרוביו רוצים להכנס אצלו ואינן יכולין להכנס כולן. מהו דיתבין פלגא מהם מבפנים ופלגא מהן לחוץ ורואין את האבל או דילמא בתוך ביתו דוקא אמרו: |
| | ואמר להן ייעלון פלגא יומא דין ופלגון למחר שאע"פ שאותן שבחוץ רואין פני האבל אינו כלום: |
| | <b>הן דהוינן סברין דהוא מיקל לה חמר.</b> בדבר שאנו היינו סבורין שר' יוסי יהא מיקל להן מחמיר הוא בזה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמרון}} ליה.''' אין וקפצה טומאה דלהכי אמרינן הכלי מצרף:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אפילו}} אחרת בנתיים.''' אם אפי' יש אחרת בין ב' החלקים מצטרפין לטומאה:
| | <b>מטפחות ספרים.</b> של ספרי קדש אין מכבסין אותן לעולם במי רגלים מפני הכבוד. ואיידי דאיירי במתניתין במטפחות נקיט לה ולאו במועד קאמר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמרו}} ליה.''' אין אפי' יש אחרת בנתיים מצטרפין:
| | Halakhah 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|קומץ}} מזו לזו.''' אם יכול לקמוץ מזו על זו דצירוף מדאורייתא ול"ש לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה עושה הצירוף כאלו נוגעין זו בזו או דילמא צירוף מדרבנן הוא ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ל}} שמועה לא שמענו.''' בזה אבל משנה שנינו כהאי דתנינן תמן בפ"ג דמנחות שתי מנחות וכו' אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנתערבו זו בצד זו ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב כשירות ואם לאו פסולות דכתיב מסלתה ולא מסלת חבירתה וש"מ דכי יכול לקמוץ כשירות ואע"ג דהך דמערב לא נגע בקומץ אלמא דצירוף מדאורייתא וכדמסיק וכי אין שיריה של זו מפסיקין לזו ואפ"ה מהני צירוף:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אתא}} ר' יעקב בר אחא וכו'.''' וקאמר בשם ר' יוחנן בהדיא קומץ וכו' וכן ניטמאת וכו' והאמצטית שבנתיים לא נטמאת. ופריך לא כן תני כף אחת וכו' ואם כן הכל נעשה כאחת ואף האמצעית:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אין}} הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו.''' אסור לשון קשור הוא כלומר מה שקשור וצריך לכלי והואיל מה שבאמצע א"צ לכלי שאינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אינו מצטרף נמי לטומאה: | | מתני' <b>ואלו כותבין במועד.</b> בכתיבה כדרכה: |
| | <b>קידושי נשים.</b> שכותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי ונותן לה ואף על פי שאין בו שוה פרוטה ומותר לכתוב במועד לפי שמתיירא שמא יקדמנו אחר והוה ליה דבר האבד: |
| | <b>גיטין.</b> ולא אמרינן שמיצר הוא כדקאמר בגמ': |
| | <b>ושוברין.</b> על הכתובה או על שט"ח: |
| | <b>דייתיקי.</b> שטר צוואה: |
| | <b>מתנה.</b> מתנת בריא: |
| | <b>ופרוזבלין.</b> שלא תשמט שביעית את החוב: |
| | <b>אגרות שום.</b> ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה: |
| | <b>ואיגרות מזון.</b> מעשה ב"ד למזון האשה והבנות: |
| | <b>שטרי חליצה ומיאונין.</b> שהקטנה שהשיאוה אחיה ואמה יכולה למאן בבעלה ויוצאת בלא גט וכותבין לעדות דבר זה ונקרא שטר מיאונין: |
| | <b>ושטרי בירורין.</b> זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכותבין בשטר שלא יחזרו בהן: |
| | <b>וגזירות ב"ד.</b> פסק דין שכותבין ב"ד: |
| | <b>ואיגרות של רשות.</b> ציווי השלטון. ובגמרא הכא מפרש שאילת שלום לחבירו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|צריד}} של מנחות.''' לשון יבש כלומר אלו הקרטין סלת שלא נתערב בהן שמן ונשארו יבשין וקי"ל דחיבת הקדש מכשיר לקבל טומאה אע"פ שלא הוכשר במשקה ומיבעיא ליה מהו שיעשה מנין אם למנות בו ראשון ושני לטומאה כדרך שמונין בדבר המוכשר במשקה ג"כ מהניא חיבת הקדש או דילמא לאיפסולי גופיה היא דמהניא אבל לא למנות ראשון ושני:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|התיב}} ר' אלעזר והכתיב וכו'.''' ויטמא היינו נמי לטמא אחרים ועושה מנין ואת שאין טומאתו ע"י הכשר מים אלא ע"י חיבת הקדש אינו עושה מנין שיהא מטמא נמי לאחרים ולמנות בו ראשון ושני: | | גמ' <b>ואינו מיצר.</b> כשמגרש אשתו ותנינן בפ"ק דדבר שהוא מיצר אינו מותר במועד. ומשני מכיון שנתן דעתו מקודם המועד לגרש שוב אינו מיצר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הרי}} נבלת עוף הטהור.''' שאינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה אחרת כדתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף הטהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בכביצה וכו' ומשני שאני נבילת עוף הטהור מפני שסופה לטמא טומאה חמורה שהיא מטמאה בגדים בכזית בבית הבליעה כדתנינן שם:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מאי הוי עלה: | | <b>אימולוגים.</b> כך שם השובר בלשון יוני. בכתובות. פ"ט בהלכה ט' אין שם אימלוגים: |
| | <b>דקרבת קדמנא וכו'.</b> יבמות פ"ב ופ"ק דסנהדרין: |
| | <b>קומפרומיסין.</b> כך הוא בלשון לעז דבר שהוא נעשה ע"י ריצוי הצדדים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מכל}} האוכל.''' כתיב את שטומאתו משום אוכל כלומר שהטומאה באה עליו כשאר אוכל וזהו ע"י הכשר עושה מנין יצא זה שאין טומאתו באה אלא משום חיבת הקדש. ובבבני פ"ב דחולין דף ל"ו ול"ז נשארה הבעיא בתיקו וה"ז ספק אם האוכל שניטמא בלא הכשר משקה אלא מחמת חיבת הקדש נוגע באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר:
| | Halakhah 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|האוכל}} אוכל שלישי בתרומה.''' שבתרומה השני עושה שלישי ונקרא פסול שאינו מטמא לרביעי וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה והאוכלו נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול אבל מותר ליגע בתרומה שלא עשו מעלה אלא באכילה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} שמואל בר רב יצחק בעי.''' הקשה על הא דקאמר בשם רבי:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}}.''' מאי האי דקאמרת וכי רבי כר"א דטהרות ס"ל ולא כר' יהושע:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ"ב דטהרות ר"א אומר האוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה שני ושלישי נעשה שלישי וטעמיה דר"א שהרי מצינו אוכל חמור מן המאכל דאלו נבלת עוף הטהור בחוץ לא מטמא ואלו האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל שמאכל ור' יהושע פליג עליה שם וקאמר דמנבלת עוף לא גמרינן דחידוש הוא אלא דמצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה מטמא ואוכל עד דאכיל כחצי פרס ואנו היאך נעשה אוכל כמאכל ולפיכך ס"ל האוכל אוכל ראשון נעשה שני וכן האוכל אוכל שני נעשה שני לפי שמצינו שהשני עושה שני ע"י משקין שהמשקין שנגעו בשני הן נעשין ראשון שהמשקין לעולם נעשו תחלה ועושין שני והאוכל אוכל שלישי נעשה שני לקדש ולא שני לתרומה ובאיזה חולין איירינן בחולין שנעשו לטהרת תרומה דבהו משכחת שלישי דאלו בחולין גרידי אין בהן שלישי והשתא דברי רבי כר"א ודלא כר' יהישע בתמיה והרי הלכה כר' יהושע לגביה דר"א: | | מתני' <b>אין כותבין שטרי חוב במועד.</b> שיכול להשהות עד אחר המועד: |
| | <b>ואם אינו מאמינו.</b> המלוה להלוה והוא צריך למעות. ובגמרא הכא מפרש ואם אינו מאמינו למלוה שעברה כלומר שכבר הלוה לו והמלוה דוחק ורוצה שיכתוב לו שט"ח או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה שעכשיו צריך הוא ללות ואינו מלוה לו בלא שטר ה"ז יכתוב: |
| | <b>אפי' בספר העזרה.</b> ס"ת שהכ"ג קורא בו ביה"כ ואע"פ שהוא צורך הרבים משום דאפשר באחר: |
| | <b>לעצמו.</b> לצורך עצמו אבל לא למכור או להשכיר: |
| | <b>לציצתו.</b> וקאמר בגמרא דטווה לו תכלת אף בפלך וכן הלכה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|דברי}} הכל היא.''' כלומר שאני בהאוכל דאף רבי יהושע מודה שאסור לו לאכול בתרומה כדי שיהא בדל מן התרומה וכדפרישית שלא עשו מעלה אלא באכילה וכי קאמר ר' יהושע האוכל אוכל שלישי שני הוא לקדש ולא לתרומה בנגיעה הוא דקאמר:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' ושואל הש"ס אי נימא דכוותה נמי במעשר עשו מעלה שהאוכל אוכל שני במעשר שני יהא נפסל גופו מלאכול במעשר: | | גמ' <b>אין כותבין שטרי אריסיות וקבלנות במועד.</b> אם קיבל להיות אריס או קבלן קודם המועד אין כותבין השטרות במועד: |
| | <b>השם שומא.</b> במועד: |
| | <b>שם כדרכו.</b> דרך השומא ובלבד שלא ימוד וכו'. דעובדא דחול היא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא וחכמים אוסרים במעשר.''' בפ"א דפרה דתנינן שם כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כגון שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין והידים והכלים שנטמאו במשקין וכיוצא בהן ממה שנשנו בי"ח דבר מטמא הוא את הקודש לעשותו טמא עד שלישי והשלישי פוסל לרביעי ופוסל את התרומה לשלישי דבתרומה השלישי פסול ולא עביד רביעי ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ולא}} שמיע להו וכו'.''' מסקנא דפשיטות הבעיא היא דאלו בעלי הבעיא לא שמיע להו הא דקאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו ולענין מאי חכמים אוסרין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר שני ושמעינן דאוכל אוכל שני שהוא טעון ביאת מים מד"ס נפסל גופו מלאכול במעשר:
| | <b>אם אומר אתה כן.</b> להתיר אף בשביל הסופר א"כ נמצאת מתיר את האומנות במועד ולומר אף בשביל העדים או כיוצא בזה אלא הא דקתני בכפל לשון ואם אינו מאמינו דמשמע נמי שהלוה צריך לכך ולצורך המועד והדר קתני או שאין לו מה יאכל ה"ק אם אינו מאמינו למלוה שעברה וכו' כדפרישית במתני': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' אי נימא נמי דהאוכל אוכל רביעי בקדש שנפסל גופו מלאכול בקדש או דילמא מכיון דטומאת רביעי בקדש גופה מעלה יתירה היא לא עשו בה מעלה זו שיהא גם האוכלה נפסל גופו:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' דאמר ר' ירמיה בשם ר' בא בר ממל. לקמן בהלכה ג' גבי אונן שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש ונפסל לענין קדש אבל לא לתרומה הדא אמרה וכו' נפסל גופו מלאכול בקדש: | | <b>אתא לגבי ר' חננאל.</b> שהיה סופר כדאמרי' בפ"ק דמגילה ושלחיה לגבי ר' אבא בר נתן לשואלו אם מותר לו לכתוב במועד וא"ל הב ליה תפילך וזיל כתוב לך דלעצמו מותר וא"ל רב לר' חננאל איזיל כתוב ליה דאף לאחר מותר: |
| | <b>מתני' פליגא על רב.</b> דהא קתני כותב וכו' לעצמו משמע אבל לאחר לא: |
| | <b>פתר לה רב.</b> דמתני' מיירי בכותב להניח עד אחר מועד ולמוכרן לאחר דבזה אסרו לאחר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עד}} כדון.''' שמענו באוכל בקדשי המקדש המקודשין ממש אם ואפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ג"כ הרי הן כקדש לענין זה:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נישמעינה}}.''' לזה:
| | <b>פתר לה בטווה.</b> הציצית להניח אחר המועד ולמכרן דבזה אסרו אבל לצורך המועד מותר בין לעצמו ובין לאחר כדלעיל גבי תפילין: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מן}} הדא דתנינן תמן.''' בפ"ב דחולין:
| | Halakhah 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|השוחט}}.''' בהמה חיה ועוף וכו' כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. כצ"ל. כלומר בלא נטילת ידים וסתם ידים גזרו עליהן להיות שניות לטומאה והכא לא גזרו הואיל ולא הוכשרו ובחולין גרידי לא מיתוקמא שאפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין אלא כדר' אלעזר בשם ר' הושעיה דאמר מתניתא בחולין שנעשו על גב טהרת הקדש מיירי דבהן משכחת לה שלישי כר' יהושע דפ"ב דטהרות כדלעיל והא דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה תרומה לרבותא קאמר דלא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי והא דלא אוקמה בשנעשו על טהרת תרומה משום דהתם בבשר קתני ובתרומה ליכא בשר ואע"ג דקתני חיה וחיה בקדשים ליכא משום דבשר בבשר מיחלף ודרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין ואפי' של חיה בטהרת קדש שאם תתחלף לו בשר קדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה אינה אלא בפירות ובשר בפירי לא מיחלף ולפיכך אין דרך כהנים להתפיס לבשר חולין שלהן בטהרת תרומה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} זעירה וכו' בשם רבי האוכל אוכל שלישי בתרומה וכו'.''' היינו הך דר' יונתן בשם רבי דלעיל אלא דהני אמוראי מפרשי למילתא דרבי טפי וכדקאמרי ומאי קמ"ל ר' יונתן ור' ינאי בשמיה דרבי ולאו מתניתא היא הא דלעיל בפ"ב דטהרות דקאמר ר' יהושע שהאוכל אוכל שלישי שני לקדש וכו' וכדפרישית לעיל דמודה ר' יהושע דלענין אכילה אף בשלישי בתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה. וה"ה בתרומה שנפסל גופו מלאכול בתרומה והא דקאמר רבי יהושע שני לקדש ולא שני לתרומה היינו בנגיעה כדפרישית לעיל שלא עשו מעלה אלא באכילה ובזה הוא מוסיף ר' ינאי בשם רבי על ר' יונתן בשם רבי דלעיל מיניה דאלו לר' יונתן בשם רבי מספקא לן אם דין זה נוהג אף בחולין שנעשו על טהרת קדש או לא ובעינן למיפשט להא מהאי מתני' דבפ"ב דחולין השוחט בהמה וכו' וכדפרישית ובא ר' ינאי וקאמר משמיה דרבי דבהדיא קאמר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש היא כן:
| |
|
| |
|
| ומשנינן דאי ממתניתא ה"א בקדשי המקדש המקודשין דוקא:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|דרבא}} אתא מימר לך.''' ואשמעינן השתא משמיה דרבי רבותא טפי ואפילו בחולין שנעשו על גב הקדש נמי דינן כקדש ממש לענין אכילה שאם אכל שלישי שבהן נפסל גופו לאכילת קדש עד שיטבול: | | מתני' <b>הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל.</b> ונהג אבילותו ג' ימים בטלה ממנו גזירת שבעה. וגזירת שבעה היא שאסור ברחיצת חמין כל שבעה ואפי' מקצת גופו ובצונן כל גופו ואסור בכבוס בגדיו ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ובעשיית מלאכה ובשאילת שלום וחייב בעטיפת הראש ובכפיות המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות ע"ג קרקע וישן בהם ולא על מטה זקופה ואסור בנטילת צפרניים ואסור לקרות בתורה כל שבעה ובהנחת תפילין ביום הראשון. וגזירת שלשים היא שאסור ללבוש בגד חדש או לבן מגוהץ ואסור בתספורת ובסעודת הרשות ובאיחוי הקרע: |
| | <b>שמנה ימים קודם לרגל.</b> ונהג יום א' בגזירת שלשים בטלו ממנו גזירת שלשים. וכל זה מדינא דמתני' אבל מסקינן בגמרא להלכה שהקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה: |
| | <b>מפני שאמרו.</b> כלומר ומה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו קודם השבת בטלה ממנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה למנין ז' דלא כתיב בה שמחה אלא עונג ונוהג בה מקצת אבילות כגון דברים שבצנעה ואינה מפסקת להאבילות אלא יושב ומתאבל את השאר לאחר שבת: |
| | <b>ורגלים.</b> אם נהג אבילות קודם הרגל מפסיק הרגל לגמרי ומבטל ממנו גזירת שלשים משום שאין דין אבילות נוהג ברגל לפיכך מפסיק הרגל ואין עולין אם לא נהג אבילות קודם הרגל אלא התחיל אבילותו ברגל אין ימי הרגל עולין למנין ז' ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל אבל עולין לו ימי הרגל לגזירת שלשים ומשלים שאר ימי שלשים אחר הרגל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' אכתי מאי קמ"ל הא שמעינן לה נמי ממתני' דספ"ק דטהרות דתנינן שם ככרות הקדש כגון שתי הלחם ולחם הפנים והמנחות וכיוצא בהן שבתוך גומותיהן המים המקודשים שהיו בתוך הגומית שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקדש ניטמא ככר אחד מהן בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כולן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא ככר בככר נגעו כלן נטמאו לפי שחבת הקדש עושה כאלו המשקה שבתוך כל הככר שהיא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו קתני מיהת בתוך גומותיהם המים המקודשים ואי את משכחת לה אלא במים שנעשו על טהרת הקדש דאי במים של קדש עצמו הא קי"ל משקה בי מדבחייא דכיין ולא מטמאין וא"כ ש"מ מהאי מתני' דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש הן והדרא קושיא לדוכתה והא ממתני' שמעינן לה בהדיא והשתא נמי לענין דין האוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הוא כאוכל שלישי שבקדש עצמו ומאי קמ"ל הני אמוראי משמיה דרבי:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|באיש}} לך דאתא מימר לך וכו'.''' כלומר ומשני וכי הורע בעיניך הא דאתא מימר לך לאשמעינן באוכל או בשותה שלישי בחולין שנעשו על טהרת קדש שעשו משקה שבפיו כמשקה קדש עצמו ולענין נפסל גופו דאמרן ואי מההיא מתני' דככרות הקדש לא שמעי' במשקה שבפיו דהתם המים בגומות שבככרי הקדש הן וכדר' זעירא דאמר כמה דאת אמר תמן בפ"י דפרה דקחשיב התם שהטהור לחטאת עשו אותו כמי חטאת ואפר חטאת כדקתני הטהור לחטאת שנגע במדף טמא לגין של חטאת שנגע במדף טמא וכו' ועוד דקחשיב שם לקמן ומשום מעלת חטאת והכא נמי אשמעינן גבי קדש שעשו משקה שבפיו מחולין שנעשו על טהרת קדש כמשקה קדש ומשום מעלת הקדש: | | גמ' <b>גזירת שבעה סנדל וספר כצ"ל.</b> ספ"ר סימן הוא סיכה פוריא רחיצה. חל יום שמיני שלו להיות בשבת. וערב הרגל בשבת מגלח בע"ש: |
| | <b>היאך אפשר שחל יום השמיניבשבת.</b> וכי נקבר בשבת. תיפתר שגררתו חיה. ולא נקבר בזמנו וכל זמן שלא נקבר אין האבילות חלה ונתייאשו בשבת מלבקשו ומשנתייאשו לקוברו חל האבילות ושמיני שלו בשבת. ותני כן וכו'. שמונין ימי האבילות משנתייאשו לבקשו ולקוברו: |
| | <b>השזרה והגלגולת.</b> נידון כרובו: |
| | <b>ר' אבון.</b> קאמר תיפתר שחל שמיני שלו בשבת כגון שנסתם הגולל ע"ש עם חשיכה ואחר שנסתם הגולל חל האבלות בשבת: |
| | <b>היך אפשר.</b> לעשות זה עם חשיכה בשבת: |
| | <b>תיפתר שסתמו.</b> הגולל ע"י עכו"ם: |
| | <b>אית דבעי מימר.</b> דלא צריכין להני שינויי דחיקי אלא דמיירי שבאת לו שמועה קרובה בשבת שהשמועה בתוך שלשים וצריך לנהוג שבעה ושלשים מיום השמיעה והרי שמיני שלו בשבת: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} זעירה ר' יסא וכו'.''' לישנא אחרינא היא דללישנא קמא דהני אמוראי קאמרי בהדיא משמיה דרבי כשאוכל אוכל שלישי שבתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ולהאי לישנא בתרא דהני אמוראי קאמרי ולא ידעין אין מטי בה בשם רבי דמסופקין היו אם משמיה דרבי אמרו להא דלקמן או סתם אמרו להא:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}} מינה קיימה ומינה תברה.''' כלומר מהאי מתני' דפ"ב דטהרות בדברי ר' יהושע שאמרנו יש לפרשה בשתי פנים או מינה קיומה והיינו לקיימה כפשטה וכמשמעה וכמו שהיא נשנית לפנינו דקתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ודייקי' מינה כדמפרש ואזיל: | | <b>ר' אמי הוה ליה עובדא.</b> שאירע לו אבילות וגילח יום שלשים ואחד והכי גרסי' ברפ"ג דנזיר ור' אמי הוה ליה עובדא וגילח ביום שלשים דשני המעשים היו לר' אמי. והיא הגי' הנכונה והכי מוכח מדלקמיה שפעם אחת גילח ביום ל"א ובפעם אחרת גילח ביום שלשים: |
| | <b>מן מתני'.</b> דנזיר יליף לה ר' אמי שאם רצה מגלח ביום שלשים דמקצת היום ככולו ומדמה לה לנזירות. דתנינן תמן. בפ"ג: |
| | <b>מי שנזר שתי נזירות זו אחר זו מגלח את הראשונה וכו'.</b> ומסיים שם ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא וכו'. וס"ד דר' אמי שאם רצה קתני אם רוצה לגלח ביום שלשים מגלח לפיכך פעם עשה כך ופעם עשה כך: |
| | <b>אמר ר' יוסי.</b> דלא הוא דתמן לשעבר קאמר שאם גילח ביום שלשים יצא בדיעבד והכא בתחלה בתמיה והיכי יליף ר' אמי לעשות כן לכתחלה: |
| | <b>מן מתניתין דידן.</b> דקתני שמנה ימים וכו' ומותר לגלח ערב הרגל משום דאמרי' מקצת היום ככולו א"כ היא שמיני היא שלשים דכמו דאמרי' בשמיני מקצת היום ככולו וה"נ ביום שלשים: |
| | <b>א"ר יוסי שנייא היא תמן.</b> בשמיני שבערב הרגל שמפני כבוד הרגל התירו לגלח ולא מטעמא דמקצת היום ככולו ולא תילף מינה ליום שלשים בעלמא: |
| | <b>תדע לך שהוא כן.</b> דשאני בין שמיני של ערב הרגל לבין שלשים דעלמא דהא אמר ר' חלבו וכו' כדלעיל והשתא אם תאמר דלאו מטעמא שמפני כבוד הרגל אמרו כן א"כ מעתה אף ביום שלשים שחל להיות בשבת נימא נמי דמותר לגלח בערב שבת דהא קאמרת דהיא שמיני היא שלשים: |
| | <b>ועוד מן הדא.</b> שמעינן דלא אמרינן מקצת היום ככולו ובשמנה דמתני' טעמא מפני כבוד הרגל הוא: |
| | <b>דאמר ר' יוחנן על כל וכו'.</b> ה"ג בנזיר שם ועיקר כדמוכח מדלקמן: |
| | על כל המתים חוץ מאביו ואמו: |
| | <b>וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים.</b> אי אמרינן מקצת היום ככולו אלא ש"מ דלא אמרינן: |
| | <b>א"ר חגיי די הוה שמעתא כן ושמעתא כן.</b> כלומר דר' חגיי מתמה דמייתי סיעתא משמעתא דר' יוחנן גופיה לשמעתא דר' יוחנן דמ"ש כאן וכאן דר' יוחנן הוא ואיהו לא סבירא ליה מקצת היום ככולו אבל אנן סבירא לן דשפיר אמרינן מקצת היום ככולו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} אם נעשה לטהרת קדש נעשה גופו שני אצל הקדש.''' כלומר לשון שאלה היא וה"ק והשתא אי כפשטה וקיומה דקתני שנעשו על טהרת תרומה ודייק' דדוקא בשנעשו על טהרת תרומה בהא הוא דאמרי' שנעשה גופו שני מיהת לקדש דשם טהרת תרומה נתפסת עליהם שכן דרך לאוכלי חוליהן בטהרה אבל אם נעשו על טהרת קדש בהא היא גופה מספקא לן אם אמרינן נעשה גופו שני אצל הקדש או לא דשמא בטלה דעתו ואין שם טהרת קדש נתפסת עליהם ואין גופו נעשה שני אף לקדש ולדיוקא דדייקינן השתא א"כ מתניתין מיתפרשא בקיומה ולפי פשטה ובחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר לנו בספק אם גופו נעשה שני לקדש או לא וכדאמרן:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מינה}} תברה.''' כלומר או לאידך גיסא ואין המתני' מיתפרשת כקיומה וכפשטה אלא חסורי מחסרא היא והכי קתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה שנעשית על טהרת הקדש. ודייקינן השתא הכי בשנעשו על טהרת קדש בהא הוא דאמרי' נעשה גופו שני לקדש ולא שני לתרומה. ובשנעשו לטהרת תרומה דקתני בסיפא ה"ק אבל אם נעשו לטהרת התרומה נעשה גופו שני אצל התרומה ונפסל גופו מלאכול בתרומה וכל שכן אצל הקדש דחמירא דטהרת תרומה אינה טהרה אצל הקדש. והיינו דקאמר מינה תברה שאין המתני' מתפרשת כמו שהיא אלא שצריך להוסיף ולמיתני מה דחסורי מחסרי בה. והנ"מ דאם המתניתין מתפרשת כקיומה א"כ בחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר בספק אם באוכל השלישי שבהן נפסל גופו מלאכול בקדש או לא וכדאמרן. ואם המתני' מתפרשת בתברה שמעי' דאם נעשו על טהרת תרומה גופו נעשה שני אפי' אצל אכילת תרומה וכ"ש אצל אכילת הקדש דחמירי ואם נעשו על טהרת הקדש ואכל השלישי שבהן גופו נעשה שני אצל אכילת הקדש דוקא ולא נעשה שני אצל אכילת תרומה דקילא היא מקדש: | | תני זו דברי אבא שאול וכו' והלכה כדבריו דברי אבא שאול בבריית' דס"ל אם קבר שבעה קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים אלמא אמרי' מקצת היום ככולו וסייעתא לר' חגיי: |
| | <b>דברי אבא שאול.</b> לדברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו אבל לדברי חכמים וכתנא דמתני' דקתני שמנה ימים וכו' ימים בטלו גזירות לא בטלו וכדמפרש ואזיל לענין מאי ומה ביניהון: |
| | <b>ערב הרגל ביניהון.</b> דלתנא דמתני' ימים בטלו אבל גזירות שלשים תלויין ועומדין ולא בטלו שאם גילח ערב הרגל אז בטלו נמי גזירת שלשים ויגלח אחר הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל דאכתי גזירת שלשים עליו ולא אמרו ימים בטלו אלא שיכול לגלח ערב הרגל ולא ידעין טעמא דידיה דהורה כן אי משום דס"ל דפליגי אבא שאול ורבנן בהא והורה לו כהדא דאבא שאול דהלכה כדבריו או אם כהדא דרבנן וכדברי הכל הורה לו דסבירא ליה דלא פליגי אלא אי אמרינן מקצת היום ככולו ולכ"ע ימים וגזירות בטלו כל חד וחד למאי דסבירא ליה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תני}} ר' יוסי.''' בתוספתא פ"ג דמכלתין:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מנין}} לרביעי בקדש וכו'.''' גרסי' להאי סוגיא בפ"ה דסוטה עד שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקדש ועיקרה דהסוגיא התם היא דשייכא על המתני' בו ביום דרש ר"ע וכל כלי חרש וכו' ושם פירשתי בס"ד והכא אגב גררא דרביעי בקדש הוא דנסבה: | | <b>הרגל עולה למנין שלשים.</b> אם לא נהג אבילות קודם הרגל וצריך לנהוג אחר הרגל עולה לו הרגל למנין שלשים ומשלים את השאר: |
| | <b>אשכחון תלתין קודמין לשבעה.</b> בתמיה לדבריך נמצאת שנוהג מנהג שלשים קודם השבעה שהרי זה צריך לנהוג שבעה אחר הרגל והיכן מצינו מנהג שלשים קודם למנהג שבעה. א"נ ר' יוסי בניחותא קאמר לה דהשתא משכחת לה דלפעמים נוהג מנהג שלשים קודם מנהג שבעה דכך הוא הדין דימי הרגל עולין לו למנין שלשים כדפרישית במתני' מפני שהדברי' הנוהגים בשלשים של אבל נוהגין ברגל: |
| | <b>לא אמר אלא שלשה.</b> דוקא הא שנים לא ומשום שעיקר האבילות ג' ימים הראשונים כדאמרינן שלשה לבכי: |
| | <b>הדא דאת אמר.</b> דשנים לא ולא בטלה ממנו גזירת שבעה היינו שנוהג אבילות שבעה ברגל בינו לבין עצמו אבל הרבים אין מתעסקין עמו לנחמו ברגל דהא מיהת נהג שני ימים מנהג שבעה קודם הרגל: |
| | <b>ותני כן.</b> הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל כלומר שלא נהג אבילות כלל קודם הרגל אלא שקברו ביום א' של חוה"מ שהוא שלשת ימים בתוך הרגל מונה שבעה לאחר הרגל ובכה"ג הוא שאמרו ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו לנחמו ובד' ימים האחרונים אין מתעסקין עמו מכיון שכבר נתעסקו עמו בג' הראשונים ומלאכתו וכו' לאחר שכלו ז' ימים ממיתת המת: |
| | <b>מהו להראות לו פנים.</b> לבקרו בלא תנחומין באלו ימים האחרונים: |
| | <b>והלא אמרו אין אבל בשבת.</b> לנחמו ומפני מה אמרו להראות לו פנים בשבת לא מפני הכבוד והכא נמי מראין לו פנים מפני הכבוד: |
| | <b>ודכוותה וכו'.</b> כמו דאמרינן דשנים קודם הרגל לא בטלה ממנו גזירת שבעה ודוקא בינו לבין עצמו אבל אין הרבים מתעסקין עמו כן נמי אם מת יום א' לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שנים כלומר אין לו דין של הקובר שני ימים לפני הרגל אלא הרבים מתעסקין עמו מכיון שלא נהגו שני ימים לפני הרגל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובתרומה}} אם נטמאת אחת מידיו כו'.''' קתני במתני'. ומייתי עלה פלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ג דלר' יוסי בר' יהודה לפסול בקדש ולא לטמא שתהא פוסל עוד ומתני' כרבי:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}}.''' ומתמה הש"ס וכי רבי כר' יהושע ס"ל ולא כחכמים דתנינן תמן בפ"ב דידים: | | <b>אבל ביום הראשון אינו נותן תפלין.</b> גרסי' להא לעיל בברכות פ"ג בהלכה א' ומשום הקושיא דמקשה על המתני' דהתם וכדמייתי נמי הכא לקמן: |
| | <b>ביום הראשון אינו נותן תפלין.</b> עליו וילפינן מדקאמר ליה הקב"ה ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכ"ע אסיר וכתיב ואחריתה כיום מר והלכך אינו נוהג אלא יום אחד: |
| | <b>אם באו פנים חדשות מן המנחמין חולצן כל שבעה.</b> כלומר מיום השני עד סוף כל שבעה חולצן כשיבאו משילכו מניחן: |
| | <b>ר' יהושע.</b> ס"ל דשני ימים אסור להניחן והא דכתיב כיום מר עיקר מרירות היא דהוי חד יומא אבל אבלות שני ימים הוון: |
| | <b>אם באו פנים חדשות.</b> משלישי ואילך אין צריך לחולצן: |
| | <b>אם ביום השני וכו'.</b> ופריך על המתני' דקתני התם מי שמתו מוטל לפניו פטור מן הק"ש ומן התפלין ואם אפי' ביום השני של אבילות אסור להניח תפלין לר' יהושע צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו דפטיר מן התפלין בתמיה: |
| | <b>אלא בגין דתנא דא.</b> דתני ק"ש במתניתין תני נמי תפלין ואע"ג דמשנה דלא צריכא היא: |
| | <b>הלכה כר' אליעזר בנתינה.</b> דביום השני הוא מניח תפלין: |
| | <b>וכר' יהושע בחליצה.</b> דמשלישי ואילך אינו חולצן אף אם באו פנים חדשות: |
| | <b>ר' זעירה בעי אם נתן ביום השני כר"א.</b> דהלכתא כוותיה בהא ומיבעיא לן מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ כלומר מהו שנעשה בדיניה דר"א כסברת ר' יהיושע בחליצה והיינו ביום השני אם איני צריך לחולצן כשבאו פנים חדשות דאלו לר"א הא ס"ל לדידיה דאפי' כל שבעה הוא חולצן מיהו לדידן דלא קי"ל כר"א בחליצה אלא כר' יהושע ולר' יהושע משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן דהא ביום השני סבירא ליה דאינו נותן כלל והשתא הבעיא היא ביום השני לדידן אי נהגינן ביה כסברת ר' יהושע בחליצה של יום השלישי ואינו חולץ לדידן גם ביום השני אפי' באו פנים חדשות: |
| | <b>אמר ר' ייסי בר' בון וכיני.</b> כך הוא הדין באמת דכר"א בנתינה בלחוד הוא דקי"ל אבל לא בחליצה וא"כ אם נתן בשני כדיניה דר"א אינו צריך לחולצן אפי' אם באו פנים חדשות דהא בענין חליצה הלכה כר' יהושע דכל זמן שמותר להניחן אינו חולצן אף בשבאו פנים חדשות: |
| | <b>אין כיני נאמר הלכה כר' אליעזר.</b> הש"ס הוא דמתמה עלה דאם כך הוא שאפי' ביום השני אינו חולצן כלל א"כ לאיזה ענין איצטריך ליה לרב למימר הלכה כר' יהושע בחליצה שהרי לר' יהושע גופיה משלישי ואילך הוא דקאמר אינו חולצן ואם אנן נהגינן אף ביום השני שלא לחלוץ אף כשבאו פנים חדשות לא לימא אלא הלכה כר"א בנתינה בלחוד וממילא ידעינן דדוקא בנתינה הלכתא כוותיה אבל לא בחליצה ואף ביום השני אינו חולצן אפי' באו פנים חדשות ולא משני מידי: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|היד}} מטמא את חבירתה.''' אם ידו טמאה נגעה בידו שניה שניהן טמאין דברי ר' יהושע וחכ"א אין שני עושה שני:
| | Segment 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ודר'}} יהושע רבא מן דרבי.''' כלומר דמשני דמילתיה דרבי לא אתיא כרבי יהושע דהא דרבי בקדש דוקא והא דר' יהושע רבותא טפי היא דאפילו בתרומה קאמר היד מטמא את חבירתה ובהא הוא דפליגי חכמים עליה אבל בקדש כרבי ס"ל: | | <b>הרי שאין לו מה לאכול.</b> כך. הדין ביום הראשון וכו': |
| | <b>שהצריכוהו לכך.</b> ולא שלחו לו שלא יצטרך לעשות מלאכה בימי אבלו: |
| | <b>בר קפרא כדעתיה.</b> לשיטתיה הוא דאזיל דאמר אין תוקפו של אבל וכו' וביום השלישי אכתי תוקפו הוא: |
| | <b>כל תלתא יומין וכו'.</b> גרסינן להא לקמן ביבמות. פ' בתרא בהלכה ג': |
| | <b>אריסיו.</b> שקבלו שדה מן האבל למחצה לשליש ולרביע. וחכיריו בכך וכך כורים לשנה וקבליו שקבלו בקיבולת על כלהמלאכה הרי אלו עושין אע"פ שנשלם הזמן מקודם משום דארעא לאריסותיה קיימא והוה ליה כמי שהיתה מושכרת מתחלה מכיון שזה היה אריסו מקודם לכן: |
| | <b>איכריו.</b> שחופרין בשדהו וספניו וגמליו שהיו מושכרין אצל אחרים אינן עושין אם נשלם הזמן מקודם לפי שאלו מדרך בני אדם להחליף מזה לזה ונראה כמשכיר בימי אבלו: |
| | <b>היתה לו פרה.</b> מושכרת ביד אחרים בגמלת חלב למכור ה"ז עושה בימי אבלו: |
| | <b>בהוא דחייב ליה.</b> מקודם שהשכירה קודם ימי אבלו לכך הא בתחלה בימי אבלו אסור: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} שנו.''' במתני' אלא ידו חבירתה הוא דמטמאה הא אחרת אם נגע ביד חבירו לא ור' יוחנן אמר אפי' יד חבירו מטמאה והיינו שפוסלה לקדש כדפרישית במתני':
| | Segment 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} ירמיה וכו'.''' קאמר בשם ר' יוחנן אפילו נגעה בככר מטמאה:
| | <b>שאירע לאחד מהן דבר.</b> אבלות נועלין את חנותן שהוא דבר של פרהסיא והכל יודעין שיש לאבל שותפות בו: |
| | <b>עושין בצינעה במקום אחר.</b> ולא בבית האבל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמרין}} חזר ביה רבי יוחנן מן הדא.''' דקאמר ר' ירמי' ר' אמי בשמיה וכדמסיק ואזיל:
| | Segment 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} אמר בה עד דלא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר.''' בתמיה וכלומר דשפיר הוא דעביד דחזר ביה וכי מה אמר בה מעיקרא עד דלא חזר ביה לא אמר אלא לטמא ככר והא ודאי לאו מילתא היא כדלקמיה: | | <b>אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו וכו'.</b> כל זה בברכות פ"ג בהלכה א' עד כמי שנמסר לרבים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|על}} שם כל הפוסל וכו'.''' כלומר הא מוכחא האי מילתא על שם ששנינו במסכת ידים שם כל הפוסל את התרומה דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל שלישי בתרומה מטמא את הידים להיות שניות וידים דוקא קתני הא לטמא ככר כולי עלמא מודו שאינו מטמא על שם זה הכלל ששנינו שאין שני עושה שני:
| | Segment 10 |
| תחילתדףכאן ג/ג
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אוכלין}} אוכלים נגובים.''' שלא הוכשרו בידים מסואבות בתרומה וכגון שלא נגע בידיו בהן שתחב לו חבירו בכוש או שתחב הוא בעצמו בכוש לתוך פיו ולא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} לא בקדש.''' אפי' כשהן נגובים ואפילו תחב לו בכוש מפני שחיבת הקדש מכשרתן ואפילו לא הוכשרו:
| | <b>איפשר לומר בשבת הראשונה.</b> של שבעה דאיצטריך ליה לומר אינו הולך לבהכ"נ בתמיה שהרי רבים מתעסקין עמו להראות לו פנים כדלעיל אלא השנייה שהיא לאחר שבעה היא הראשונה ועלה אמרו שאינו הולך לבה"כ והשלישית שהיא שבת שלאחריה היא השנייה שאמרו הולך ואינו יושב במקומו והרביעית היא השלישית שאמרו יושב במקומו ואינו מדבר: |
|
| |
|
| האונן והמחוסר כפורים שהן אסורין לאכול בקדש וכשיעבור זמן אנינותו וכן מחוסר כפורים שהביא כפרתו שמותרין בקדש צריכין טבילה כשירצו לאכול בקדש ומשום שעד עתה היו אסורין לאכול בקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו ולאו אדעתייהו. ולא עשו מעלה זו אלא באכילה אבל לא בנגיעה ונוגעין הן בקדשים קודם טבילה:
| | Segment 11 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} לא לתרומה.''' שהאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה אע"ג דאין אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מקרא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש זרות אמרתי לך ולא אנינות. והרי מראש הפרק י"א מעלות בקדש נשנו עד כאן וכדפרישית בריש פרקין: | | <b>רבי שמעון אומר וכו' הלכה כדברי שהוא מוסיף ימים.</b> להיות שוה לכל אדם וזהו כר"ש דהלכה כדברי המיקל באבל: |
| | <b>ברביעי מונה לעצמו.</b> בתחלה: |
| | <b>רבי שמעון אומר וכו' הלכה כר"ש בשאינו גדול משפחה.</b> זה שבא מן הדרך ומצא אבילות בתוך ביתו אבל אם היה גדול משפחה ובא ברביעי מונה לעצמו: |
| | <b>בשלא הוראו לו רוב פנים.</b> הא דתמרינן שאם בא לאחר שלשה מונה לעצמו דוקא בשלא הוראו לו רוב מהמנחמין פנים כלומר שלא מצא מנחמין אצל זה שהוא בבית אבל אם הוראו לו פנים מרוב המנחמין שמצא מנחמין אצלו. נוטלו למרחץ. כלומר אפי' בא בשביעי ימצא מנחמין אצלו כבר כלו ימי שבעה דמקצת היום ככולו ומותר ברחיצה מדינא וזה שהוא כאן נוטלו לוה שבא עמו והולכין למרחץ וכלומר דכמו שכלו שבעה לזה כך כלו לזה דהואיל ומצא מנחמין מונה עמהן לעולם: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר"ח בן אנטיגנס.''' תוספתא היא בפ"ג דמפרש להמתניתין דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' אבל לא בקדש הא לא שייך זה כלל. דכי יש אוכלין נגובים אצל הקדש והלא תיבת הקדש מכשרתן אע"פ שלא הוכשרו אלא דהכא מיירי שתוחב את החררה של תרומה בשפוד של עץ לתוך פיו וא"ת מאי רבותא הלא פשוטי כלי עץ הוא ובלאו הכי אינו מקבל טומאה ומאי קמ"ל בהא דקתני אוכלין נגובים בתרומה להכי מסיים ואוכל עמה כזית בשר של חולין בידיו מסואבות והשתא שפיר קתני אוכלין נגובים שהבשר של חולין נגוב הוא שאלו היו משקין עליו היו המשקים נעשים ראשונים מחמת הידים כדתנן בפ"ח דפרה כל הפוסלין לתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה והבשר חולין נעשה שני וכשנוגע לתרומה פוסלין אותה והלכך בעינן נגובים ומותר עם התרומה אבל לא בקדש אע"פ שהן נגובים מפני שחיבת הקדש מכשרתן ובמתני' פירשתי דבתרומה לא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו ולא בקדש דבלאו הכי מוכשרין הן מחמת חיבת הקדש. וזהו לענין פירושא דסתמא דמתני' דלא קתני שאוכל עמה דבר של חולין ומתפרשת המתני' כפשטה וכהמפרשים שפירשו כך. ומה דפרישית כאן הוא לפי הברייתא דהתוספתא דקתני ואוכל עמה כזית בשר והוא של חולין דבשר בתרומה ליכא ולפיכך צריך לפירושא דפרישית:
| | Segment 12 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ח דכלים: | | <b>הרי שמוליכין אותו.</b> אם מוליכין את המת ממקם למקום לקוברו שם וכגון אילין דקברין בבית שריי שמוליכין למקום בית שערים וקוברין מתיהן מאימתי מתחיל האבלות. ופליגי תנאי בהא אית תניי וכו'. אלו אבלים שנשארו כאן מונין משיצא המת מהעיר ואלו ההולכין לשם מונין משיסתום הגולל: |
| | <b>ואית תניי תני וכו'.</b> הכל הולך אחר גדול המשפחה. כדמפרש ואזיל לחומרין שאם גדול המשפחה נשאר כאן אז הוא דאמרינן כהך תניא קמייתא שאלו שהן כאן מונין משיצא המת וכו' אבל אם הגדול משפחה הולך ללוות את המת לשם ונשארו שאר כאן בהא הוא לחומרא דבין אלו ובין אלו מונין שבעה ושלשים משיסתום הגולל ולא מקודם: |
| | <b>כהדא גמליאל זוגא.</b> כך שמו. נפטרה אחותו כאן והעלה אותה לקברה במקום אחר וסליק הלל אחיו עמו אח"כ וא"ל ר' מנא להלל מכיון שאתה גדול המשפחה הכל נגררין אחריך וכשתעלה גבי אחיך שהם שמה אז הוי שליף סנדלך וכלומר לכשיתחיל האבילות שלך וזהו משיסתום הגולל תחלוץ הסנדל עם שאר האחים בזמן א' שהכל הולך אחר גדול המשפחה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|היה}} אוכל דבילה של תרומה בידים מסואבות.''' והן סתם ידים שלא נטל והן שניות שפוסלות את התרומה:
| | Segment 13 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והכניס}} ידו לתוך פיו ליטול את הצרור.''' או איזה דבר וקתני התם ר"מ מטמא את הדבילה שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו ר' יהודה מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בפיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר. ר' יוסי אומר אם היפך הרוק שבפיו להוציאו לחוץ טמא דלמישדייה קאי ומכשיר ואם לא היפך טהור: | | <b>אית תניי תני משיסתום גולל הראשון.</b> חל האבלות מיד ואע"פ שלאחר כך מפנין אותו לקבר השני ואית תניי תני וכו': |
| | <b>אתא לגביה.</b> כשבא ר' ירמיה אצל ר' חנניה וא"ל לחומרא הורו לך דמדינא מתחיל למנות משיסתום גולל הראשון: |
| | <b>הדא דאת אמר.</b> דפליגי בהא דוקא אם מפנה אותו בתוך ז' משמת אבל לאחר ז' כבר עבר האבל ולכ"ע מונין השלשים משיסתום גולל הראשון: |
| | <b>בשנתן דעתו.</b> בתחלה לפנותו מקבר לקבר בהא הוא דס"ל הך תנא בתרא משיסתום גולל השני אבל אם בתחלה לא היה דעתו ע"מ לפנותו לקבר אחר ואח"כ נמלך ופינה אותו לדברי הכל מונין משיסתום הגולל הראשון: |
| | <b>גמליאל דיקונתיה.</b> ממקום קונתיה ונפטר במקום בורסא וקברו בורסאי אצלן ולאחר שלשה ימים נמלכו לפנותו ולהחזירו לקברות מקימו ושאלו לר' סימין ואמר להם מכיון שלא נתתם דעתיכם בתחלה לפנותו תמנו משיסתום הגולל הראשון: |
| | <b>א"ל ר' יעקב לר' אבהו עמך הייתי כשנשאל שאלה זו לר' אבודמא ואמר משיסתום גולל הראשון.</b> וא"ל אני לא שמעתי זה מר' אבודמא ואם אתה שמעת פוק והורי כך: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|חזקיה}} אמר לא שנו אלא דבילה.''' חזקיה לא ס"ל דהטעם מפני הרוק שבפיו משום דלא חשיבא משקה אלא דקסבר דמיירי שיש משקה טופח על ידו ולפיכך דוקא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו כדי שתתלחלח הדבילה וניחא ליה בהמשקה ולפיכך קסבר ר"מ דמכשיר ומטמא התרומה הא שאר כל הדברים דלא ניחא ליה בהמשקה שעל ידו אינו מכשיר:
| | Segment 14 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה וכו'.''' דקסבר דטעמא הויא מפני הרוק שבפיו כדפרישית והלכך אין חילוק בין דבילה לבין שאר כל הדברים: | | <b>ולמדין דבר מקודם למתן תורה.</b> בתמיה שמא משניתנה תורה נתחדשה הלכה אלא כדר' יעקב בר אחא דיליף מלאחר מ"ת: |
| | <b>כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה.</b> שידע שעתידים למות ביום השמיני: |
| | <b>מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה.</b> כלומר דימי הסגר כתיב בהדיא שבעה ומדקאמר אל נא תהי כמת מכאן רמז לאבל ימי המת שבעה דשוין הן לימי הסגר. וגרסי' ולהא לקמן בפ"ז דנזיר בהלכה ג': |
| | <b>ולא קביל עלוי.</b> ר"ל להאי דר' יוחנן לפי שהיה קשה לו ואמר הכא עבד לה להסגר דמקיש ימי המת לימי הסגר. והכא בנזיר שם דתנינן ימי הסגר של מצורע הרי אלו עולין למנין ימי הנזירות אבל ימי החלטו אין עולין לו ויליף ר' יוחנן מדכתיב אל נא תהי כמת מקיש ימי החלט למת מה ימי המת וכו' וסותרין הדרשות אהדדי. ובנזיר גריס איפכא וע"ש: |
| | <b>ימי.</b> רמז לשבעה: |
| | <b>בכי.</b> רמז לשני ימים לבכי: |
| | <b>אבל.</b> רמז לשלשים: |
| | <b>ואית דמחלפין.</b> ודרשי כסדר שהשנים הראשונים הן לבכי מדסמיך בכי לימי ומדלא כתיב בכי ימי אבל משה דריש לרבות שבעה שהן נוהגין ביותר משאר ימים שאחריהם ואבל לשלשים היא דאתיא: |
| | <b>ר' יונה ור' חייה וכו'.</b> מכאן למדנו לאבל שבעה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל וגו': |
| | <b>מכאן לשמועה רחוקה.</b> היקשא לעצרת נמי ילפינן מהאי קרא ולשמועה רחוקה הוא דאתא שאינה נוהגת אלא יום אחד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}} פליגא על חזקיה.''' רישא דההיא מתני' קשיא על חזקיה דקתני שם מגע טמא מת אדם שנגע בטמא מת שהוא אב הטומאה וזה אדם הנוגע בו נעשה ראשון:
| | Segment 15 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והיו}} אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור הטהור טמאוהו.''' לפי שהמשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו ואע"ג דהאדם עצמו אינו מטמא התנור שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה על ידי המשקה שבפיו נטמא התנור דחכמים גזרו על המשקין שיהו מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב הטומאה והרי זה אומר מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני כדתנן בפרק ח' דפרה:
| | <b>אית תניי תני שמועה קרובה.</b> נקראת כשהיא בתוך שלשים: |
| | <b>הלכה כדברי מי שהוא אומר וכו'.</b> דהלכה כדברי המיקל באבל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וטהור}} שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו.''' דקפיצת פיו אינה מצלת שאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס כדתני בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפי' כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם קתני מיהת במתני' אוכלים ומשקין שבתוך פיו וקשיא לחזקיה כדמסיק ואזיל:
| | Segment 16 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ניחא}} משקין טמאין.''' שמטמאין את התנור כדפרישית אלא אוכלין מאיכן הוכשרו שיהו מקבלין טומאה מהאדם לטמא את התנור דהא סתמא אוכלין קתני ומאיכן הוכשרו לא ממשקין שבפיו וקשיא לחזקיה: | | <b>אמר לון רבי יוסי.</b> דלא היא אלא מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל ברגל כמי ששמע לאחר שלשים לפי שאחר הרגל נעשית שמועה רחוקה הלכך אין לו אלא יום אחד בלבד: |
| | <b>ויש קריעה בלא איבול.</b> בתמיה והשיב לו ר' חנינא שכן מצינו שעל אביו ואמו אפי' למחר כמה שהוא אחר זמן האבילות ואפ"ה חייב לקרוע: |
| | <b>אפי' טפילה לטפילה.</b> שהוא נטפל לו באבלות כגון שמת בן בנו והבן הוא האבל ונטפל הזקן עמו ואסור בתגלחת: |
| | <b>ואזל וספר.</b> גילח וא"ל לא כן אלפן רבי אפי' טפילה בטפילה אסור בתגלחת ואמר לון ההיא באינון דהוון גביה בשנעשה אבל ואנן לא הוינן גביה: |
| | <b>ואפי' טפילה לטפילה.</b> חייב ג"כ לקרוע כשהיה אצלו: |
| | <b>דאמר ר' אבהו.</b> על מנהג אבילות קאי דמדקאמר הקב"ה ליחזקאל אל תנהג מנהג אבלים שמע מינה לדרך האבלים ומדא"ל האנק דום מכאן שהאבל צריך לצווח שישמעו צערו ומדא"ל מתים אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל ומדא"ל פארך חבוש עליך וכו': |
| | <b>זה הגיהוץ.</b> שאסור לאבל ללבוש בגד מגוהץ: |
| | <b>מאן דאמר אלו התפלין.</b> למדנו אי מה התפלין שני ימים הראשונים אף עיקר האבל שני ימים הראשונים וכמ"ד לעיל ימי שנים: |
| | <b>לכסות את פיו.</b> שיתעטף בסודרו עד שיכסה את פיו: |
| | <b>ויכסינה מלרע.</b> יכסה פיו מלמטה: |
| | <b>דלא יהוון אמרין פומיה הוא חשש.</b> ומכסה מפני הכאב ואינו ניכר שהיא משום אבלות: |
| | <b>מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים.</b> להביא לו לחם להברותו דאנשים שהביאו ליחזקאל הן קטנים לנגדו: |
| | <b>אל תבא בית מרזח.</b> וירמיה כשיבא אל בית האבל הרי גדולים אצל הקטנים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} או בדבילה שמינה.''' והוכשרה ע"י משקה שעליה או באוכלין שהוכשרו בתחלה עד שהן בחוץ ועדיין משקה טופח עליהן ומטמאין להתנור ע"י המשקין שעליהן דאי לאו הכי אין אוכל מטמא כלי דלא גזרו אלא על המשתין ומטעמא דאמרן:
| | Segment 17 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דידן פליגא על רבי יוחנן דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' ולר"י דס"ל דרוק שבפיו חשיב משקה קשיא הרי הוכשרו ברוק שבפיו ומטמא להתרומה: | | <b>מאן תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה ז' ומקצת בפ' בתרא דיומא ובפ"ק דתענית ע"ש עד נעצב המלך על בנו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פתר}} לה בזורק.''' האוכלין לתוך גרונו ואינו נוגע ברוק שבפיו:
| | Segment 18 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} בזורק.''' א"כ אפי' בקדש יהא מותר. ומשני בקדש היינו טעמא שמא ישכח ויגע באוכלין והרי ידיו מסואבות:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} שמא ישכח וכו'.''' א"כ אפי' בתרומה יהא אסור. ומאי כדון מ"ט התירו בתרומה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אוכלי}} תרומה.''' כהנים זריזין הן ואינו שוכח אבל אוכלי קדש והן הבעלים שאוכלין קדשים קלים אינן זריזין וחיישינן שמא ישכח:
| | Segment 19 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בר"פ י"ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט: | | <b>שמואל אמר וכו'.</b> אשבת שבתוך שבעה קאי: |
| | <b>פריעת ראש.</b> שמגלח האבל ראשו בשבת ואינו מתעטף: |
| | <b>אמר להלכה איתאמרת.</b> האי מילתא דילמא למעשה בתמיה: |
| | <b>רב אמר וכו'.</b> דסבירא ליה עיטוף הראש נוהג גם בשבת וכן איסור תשמיש המטה דהוו דברים שבצינעא ונוהג אף בשבת: |
| | <b>תרין בנוי דרבי נפקין.</b> בשבת שבתוך שבעה: |
| | <b>חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי.</b> דסבירא ליה כשמואל ופריעת הראש חובה ושלף סנדליה שהוא רשות: |
| | <b>וחד רישיה מכסי.</b> דסבירא ליה כרב: |
| | <b>ולבוש סנדלוי.</b> שהיא לכ"ע רשות: |
| | אמר ליה מה את סבר שעשית כך אם להראות לילף עובדא מינך אין למדין מן בר נש זעיר כמוך: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואינו}} חולק בקדשים לאכול בערב.''' לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ"ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס"ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:
| | Segment 20 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כאן}} בשהסיע דעתו.''' דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה: | | <b>ואין דובר אליו דבר.</b> בכל שבעת הימים ומדכתיב דבר מיותר דריש ואפי' דבר של תורה: |
| | <b>א"ל ר"ש בן לקיש.</b> כל עצמו אלו היה שונה תמיד לא הוה מיית שלא היה יכיל מלאך המות לשלוט בו כהני עובדי דלקמן: |
| | <b>ומאי כדון.</b> מאי האי דכתיב ואין דובר אליו דבר כהאי דאמר וכו'. מפני שלא היו חבריו יודעין באיזה דבר שאירע לו לפתוח לו ולנחמו אם בגופו וכו': |
| | <b>איבאש.</b> חלה ומסוכן: |
| | <b>דיתנון עמיה.</b> ואין לו רשות למלאך המות: |
| | ואיתעביד קמיהון כמין חיוי ונבעתו והפסיקו מלשנות ונפטר אותו התלמיד: |
| | <b>כמין כוכבא.</b> להבעיתם: |
| | <b>אין משום דשרי וכי' ולא ידעין.</b> הטעם אי משום דס"ל דאבל מותר לקרות בתורה או משום דלא רגיל. ופריך ור' יסא לא רגיל בתורה בכל מקום אלא כגון מיליהון דרבנן כך הוא דרכם דאם בר נש נשאל בהם באיזו שאלה עושין עצמן כאלו לא רגיל ולעיין בדבר: |
| | <b>ואין משום שהיה להוט אחר התורה.</b> נפשו חשקה ודביקה בתורה לשנות תמיד וכגון זה מותר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} בשהסיע דעתו.''' מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:
| | Segment 21 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומ"ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה: | | <b>הוסיפו עליהם וכו'.</b> אע"פ שאין הכהן מיטמא לאלו מתאבלין עליהן: |
| | <b>רב דמכת אחתיה.</b> נפטרה אחותו וציוה לחייה בריה וא"ל כד תהא סליק לגבאי אז הוי שלח סנדלך לנהוג איזו אבלות ושלא בפניו אין אתה צריך לכך: |
| | <b>מהו לכפות את המטה.</b> בביתו של ר' מנא: |
| | <b>מהו לישן.</b> ר' מנא ע"ג מטה כפויה: |
| | <b>מהו לקרות את שמע.</b> בעוד שהן עסוקין במת: |
| | <b>נישמעינה וכו'.</b> לעיל בברכות פ"ב בהלכה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש"מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:
| | Segment 22 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וכא}}.''' והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס"ד מעיקרא:
| | <b>מאימתי כופין את המטות.</b> שם בפ"ג בהלכה א' עד ונזכר שהוא אבל וע"ש: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע"פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ"מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב"ה דקאמרי כמגע טמא מת בש"א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב"ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב"ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:
| | Segment 23 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב"ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אין}} תימר בתרומה אנן קיימין תמן.''' השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב"ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב"ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א"כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד"ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב"ש וב"ה דהא לב"ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ"מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב"ש היא:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אין}} תימר בתרומה אנן קיימין וכו'.''' בתמיה כלומר דמתמה הש"ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד"ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א"כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד"ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ"מ לדינא מידי:
| | Segment 24 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי שמואל וכו'.''' מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש דל"ק דהיינו טעמון דב"ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב"ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה:
| |
| תחילתדףכאן ג/ד
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חומר}} בתרומ'.''' השתא קחשיב מה שמצינו חומר בתרומה מבקודש וכדמפרשינן טעמא:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שביהודה}}.''' שמשם היו מביאין נסכים ולא מגליל לפי שרצועה של ארץ העמים היתה מפסקת בין גליל ליהודה כדקאמר בגמרא וירושלים בארץ יהודה היא ולא היה אפשר להביא קדש מגליל ליהודה לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים ואפילו משל חברים שבגליל לא היו יכולין להביא לנסכים וביהודה נאמנין אף עמי הארץ על טהרת יין ושמן לנסכים בכל ימות השנה ומשום שמפני חומרתן נזהרין בהן ולא משקרין לפיכך נאמן עם הארץ לומר יין זה טהור והוא לנסכים שמן זה טהור והוא למנחות אבל אם אומר יין ושמן אלו טהורין והן לתרומה אינו נאמן לפי שאין איסור טומאה בתרומה חמיר בעיני ע"ה וחיישינן דלמא משקר בה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובשעת}} הגיתות והבדים.''' בעת הבציר יין לגת ובעת שעוצרים הזתים בבית הבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה:
| | Segment 25 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|עברו}} הגתות והבדים.''' לאחר שעבר זמן הבציר וזמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא ע"ה חבית של יין של תרומה או של שמן תרומה לכהן חבר ואמר שהיא טהורה לא יקבלה ממנו בחזקת טהורה שלאחר זמן הגיתות והבדים שוב אינו נאמן: | | <b>אמר איני כופה את המטה וכו'.</b> ומדייק מפני שאמר איני כופה את המטה אין שומעין לו שיישן ע"ג הספסל אבל אם כופה את המטה ורוצה לישן ע"ג הספסל שומעין לו והא מתני' דרפ"ב דסנהדרין דקתני כשמברין אותו וכו' משמע דוקא בכ"ג מיסב על הספסל הא בכהן הדיוט לא וכן דוקא ברבים מפני כבודם אבל ביחיד לא: |
| | <b>ולא עבדין כן.</b> באמת לישב ע"ג ספסל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אבל}} מניחה.''' ע"ה שיודע שלאחר גיתות והבדים אין מאמינים אותו מניחה לגת הבאה ואז נותנה לכהן דבאותו זמן נאמן הוא עליה ומקבל החבר ממנו אע"פ שיודע שהוא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים:
| | Segment 26 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואם}} אמר וכו'.''' כלומר ואף בשאר ימות השנה אם הביא ע"ה חבית של תרומה לחבר ואמר לו הפרשתי לתוכה רביעית הלוג קדש נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה. ודוקא לתרומה עצמה אמרו שהוא נאמן בשעת הגיתות והבדים אבל על הכדים ריקנים אינו נאמן לומר טהורין הן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וכן אין נאמן לעולם על כלי ריקם שהוא טהור לקדש: | | <b>כפיית המטה פעמים שעושה ששה וכו'.</b> כדמפרש ואזיל. בע"ש. מת בע"ש נוהגת ששה שאין כפיית המטה בשבת: |
| | <b>עם דמדומי חמה.</b> ונחשב לימי אבלות דאכתי יום הוא ואין כאן כפיית המטה אלא חמשה ימים ואם יו"ט לאחר שבת הרי אין כאן אלא ארבעה ואם שני י"ט של ר"ה לאחר השבת ג' הן וקמ"ל שאותן הימים שנוהג בהן אבלות נוהגת כפיית המטה ואע"פ שזקפה בשבת או ביו"ט והאי מילתא אזלא לדינא דמתני' דלא בטלה ממנו גזירת שבעה עד שינהג ג' ימים קודם הרגל: |
| | <b>קריבוי דנשייא.</b> קרובו של הנשיא והורי ליה דבכה"ג משהוא זוקפה שוב אינו כופה: |
| | <b>כמה ימים היו לו.</b> לנהוג עוד באבלות בשעה ששאל לזה התלמיד: |
| | <b>הורי לכפותה אפי' יום אחד.</b> אפי' לא נשאר לו לנהוג באבלות אלא יום אחד הורה לכפותה ואיתחמי ליה בחלמא הפסוק יען כי מרית פי ה' הנאמר באיש אלהים אשר השיבו הנביא מבית אל: |
| | <b>לא יהוין אמרין חורש.</b> מכשף הוא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כדי}} יין וכדי שמן המדומעות.''' המטהר טבלו לנסכים ועכשיו יש כאן חולין ותרומה וקדש מעורבין זה בזה ובא לומר גם על הכדים שהן טהורין נאמן עליהם אף על הכדים אע"ג דאמרן שאינו נאמן על הכדים ואפילו בשעת הגתות והבדים בכה"ג נאמן הוא על הכל בשעת הגתות והבדים וקודם לזה שבעים יום דמגו דנאמן אקדש נאמן נמי אתרומה ואכדים דגנאי הוא לקדש שיהו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. והא דנקט שבעים יום משום דאורחא דעלמא להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגיתות:
| | Segment 27 |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חומר}} בתרומה וכו' הא בגליל לא וכו'.''' כדפרישית במתניתין:
| | <b>כדרך שהיא נוהגת.</b> באבלות: |
| | <b>בדר עמו.</b> בבית אחד: |
| | <b>לא הוה אמר כן.</b> אלא כך היה מעשה אחוי דאיתתא וכו' ואמר לא צריך כלל: |
| | <b>מהו לקרות את שמע וכו'.</b> כדלעיל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והא}} תנינן.''' במנחות בפ"ח כל קרבנות צבור והיחיד דקחשיב שם על הא דקתני וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר וכו' תקועה אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן וקשיא בלא כך אין פסיקייא של כותים מפסקת בתמיה וכלומר וכי אפשר שלא תהיה רצועה של ארץ העמים מפסקת בין מקום רחוק כזה שהוא בין עבר הירדן לבין ירושלים. שבארץ יהודה ואפ"ה מביאין משם שמן למנורה ולמנחות כדקתני התם והיכי אמרת דמהאי טעמא אין מביאין יין ושמן מגליל:
| | Segment 28 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} במביא גרגרים וכותשן שם.''' כלו' לא שמביאין שמן כתוש ממקום רחוק כמו זה דבהא הוה חששא דארץ העמים שביניהם שלא יטמא אלא דהכא מיירי שמביא גרגרי זתים מאותו מקום המובחר וכותשין שם ביהודה להביא השמן למנחות והשתא ליכא חששא דארץ העמים דכל זמן שהזתים לא באו להמעטן והוא הכלי שנותנין בו הזתים שיתחממו כדי שיהו ראויין להוציא שמן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכדתנן ברפ"ט דטהרות זתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן וכו' ולכ"ע עד שלא נתנן לתוך המעטן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכ"ת ליעבדו נמי מגליל כן הא ליתא דאלו זתים שהן מן המובחר יכולין להביאן כשעדיין לא נכתשו ואינם מתקלקלין ואם היו מביאין מן הגליל כך יתקלקלו וצריך לכותשן במקומן ולעשות מהן שמן ומכיון שמקבל טומאה אי אפשר להביא מגליל הואיל וארץ העמים מפסקת:
| | <b>שהיא מותר בתשמיש המטה.</b> בשבת וקם ר' ירמיה עם בריה דר' סימין וא"ל הלא לכל התלמידים דר' יוחנן שאלתי ואין אחד מהם שמע זה ממנו אלא אבוך בתמיה: |
| | <b>אין דאיתאמרת וכו'.</b> אם נאמר דבר זה לא נאמר אלא מהדברים שנתאמרו מן אילין דהכין דהכין המגמגמין וחושבין שכך וכך הוא ואינו אמת. והרבה כזה תמצא בזה הש"ס דמילתיה דריב"ל אמר שהוא אסור בתשמיש המטה בשבת כדאשמועינן מדלקמן דאמר ר' סימון וכו': |
| | <b>התיבון הרי הרגל שהוא אסור בתשמיש המטה.</b> אם לא נהג אבלות קודם הרגל נוהג בו דבר שבצינעא ואינו עולה למנין שבעה אלא מפסקת וכדתנן במתני' א"כ אף השבת וכו' לא תעלה ותהא דינה כדין הרגל: |
| | <b>איפשר לשבעה בלא רגל אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת.</b> ואם אתה אומר כך שתפסיק כמו הרגל אם כן לא תמצא אבלות שבעה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|בן}} דרום.''' מדרומה של גליל שהיא ארץ יהודה והביא שמן ואומר מגליל הבאתיה ואין ראוי לנסכים נאמן שהוא להחמיר אבל בן גליל שאמר מדרום הבאתיה וכשר לנסכים אינו נאמן להקל לפי שהוא בן גליל וחזקה שממקומו הביא אותו:
| | Halakhah 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} ירמיה סבר מימר.''' להא דתנינן במתני' ובשעת הגתות והבדים נאמנין אף על התרומה היינו דוקא בתרומה שנעשית על גב טהרת הקדש דמיזהר זהיר בה כקדש עצמו הא על גב עצמה לא מהימן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' דלא היא אלא אפילו נעשית על גב טהרת עצמה דתרומה נמי מהימן וטעמא כדפרישית במתני':
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פליגא}}.''' צ"ל מתניתא פליגא על רבי יוסה. דהא תנינן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ. שרוצה להטבילן כדי לעשות יין ושמן בטהרה והכניסן למערה לטבול בה דיו ר' יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו. מפני שהן עמי הארץ ואין יודעין מליזהר בטבילה ובטהרה וקשיא לרבי יוסה דקאמר דנאמנין הן אפי' בטהרת תרומה עצמה:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פתר}} לה.''' ר' יוסה להאי מתני' דטהרות דמיירי שלא בשעת הבד דלא אמרו שנאמנין הם אלא בשעת גיתות והבדים בלבד: | | מתני' <b>ר"א אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת.</b> לפי שבזמן המקדש היה לעצרת תשלומין לקרבן שבעה כחג המצות והיה דינה כחג המצות אף לענין אבלות ומשחרב המקדש שאין קרבן בטלה לה תורת הרגל ודינה כשבת שאינה מפסקת: |
| | <b>ר"ג אומר וכו'.</b> ומסקנא דמילתא שהכל דינן כרגלים לבטל האבלות ואם נהג אבלות שעה אחת לפני הפסח אותה שעה חשובה כשבעה ושמונת ימי הפסח הרי ט"ו ומשלים עליהם עוד ט"ו שעה אחת לפני עצרת חשובה כז' ועצרת שיש לה תשלומין בזמן המקדש נחשב אף בזמן הזה כשבעה הרי י"ד ויום השני עולה למנין ומשלים עליהם עוד ט"ו שעה אחת לפני ר"ה בטלה ממנו גזירת שבעה מפני ר"ה וגזירת שלשים מבטל ממנו יה"כ ומגלח בערב יה"כ וכן אם קובר מתו בג' לתשרי מגלח בערב יה"כ. שעה אחת לפני יה"כ בטלה ממנו גזירת שבעה מפני יה"כ וגזירת ל' מבטל ממנו החג ומגלח בערב החג. שעה אחת לפני החג והחג הרי י"ד ושמיני עצרת חשוב כשבעה הרי כ"א ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב ומשלים עליהם שמונה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אית}} לך מימר שלא בשעת הגת.''' בתמיה דבשלמא בבדדין שייך שפיר לומר שלא בשעת הבד דדרך להמתין משעת מסיקת הזתים מאילן. ומניחן הזתים בכלים לעצור אותן אף לאחר זמן הבד אבל בוצרין הענבים וכי שייך לומר שממתינין משעת הבצירה של הענבים עד לאחר שעת הגת זה ודאי אינו דמתקלקלין הענבים אם לא ידרכו בגת אחר הבצירה מיד וא"כ מסתמא בשעת הגתות והבדים שנינו:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' יצחק בר' אלעזר.''' דאפ"ה יכילנא לשנויי לך דאו מיירי קודם עד שלא בצרו בה שלשה בני אדם וכלומר דמטהר הוא את הבוצרין שלו בתחלה עד שלא הגיע שעת הבצירה ממש ועדיין לא בצרו כמה בני אדם את ענביהם וזה מקדים הוא לטהרן לעת הבצירה שלו: | | גמ' <b>דבית ר' ינאי אמרו עצרת עולה ז' כרגלים.</b> אם נהג שלשה קודם העצרת מבטל ממנו גזירת שבעה כרגלים לדינא דמתני' ודלא כר"א: |
| | <b>בעון קומי ר' יוסי.</b> היאך ה"ה לענין מנין הימים של שלשים אי נימא שלשה לפני העצרת ועצרת גופה נחשב לשבעה הרי עשרה ומשלים השאר או אלא כך ל' לפני עצרת שבעה שבטלה ממנו גזירת שבעה כרגלים וכדבית ר' ינאי ועצרת עצמה נחשב כשבעה הרי ארבעה עשר יום ומשלים השאר: |
| | <b>אמר ר' יוסי בר' וכיני.</b> כך הוא הדבר לדינא דמתני' נהג אבלות יום אחד לפני עצרת אינו מבטל ממנו גזירת שבעה ועצרת יום א' ומונה חמשה לאחר העצרת ואם שנים מונה ארבעה לאחר העצרת ושלשה אז בטלה ממנו גזירת שבעה ומשלים לל' אחר העצרת: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נגעי}} בו טהרות.''' הא דתנינן בשעת הגתות והבדים נאמנין הן וא"כ אפשר לומר דאלו טהרות עצמן שנגעו בו בשעת הגתות והבדים דטהורות הן אבל לאחר שעברו הגתות והבדים אפי' אותן הטהרות בעצמן טמאות הן ודרך בעיא היא:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ויש}} כלי חרס וכו'.''' בתמיה וכלומר והיכי מצית אמרית שאותו כלי חרס של הגת או של הבד שמשימין בו הטהרות ונטהרו יחזרו להיות טמאות דלא אמרו אלא אם עברו הגתות והבדים שוב אינן נאמנין על טהרות אחרות שלאח"כ ולא על אותן שכבר נעשו בטהרה בשעת הגתות והבדים וכדמסיק ואזיל ולית כל אילין מילייא כן בתמיה וכי כל הדברים אינן כך שכל מה שהוא נעשה בטהרה נשאר בחזקתו וכן להיפך כדלקמן דהואיל שרוב הכלים שמשתמשין בהן בגת ובית הבד של כלי חרס הן לפיכך נקט כלי חרס: | | <b>אין מראין פנים וכו'.</b> דאמרינן לעיל בשבת אין תנחומין אבל מראין לו פנים להאבל ומבקרין אותו ובר"ה וביה"כ אין מראין לו פנים כדקאמר טעמא לקמן: |
| | <b>כהדא.</b> עובדא דר' חזקיה ולא ס"ל להא דרבי שמואל בר' יצחק: |
| | <b>הוה ליה עובדא.</b> של אבלות: |
| | וסלקין רבנן וכו' בצומא רבא וחל להיות בשבת דאינהו הוה ס"ל כר' שמואל בר' יצחק ואמר לון ר' חזקיה כלום אמרו וכו' לא מפני התפלה שטרודים הם בימים אלו לתפלה ואין פנאי לכך וא"כ שנייא היא וכו' בתמי' ואפילו אם חל בשבת אין מראין לו פנים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} כיני.''' אלא כך היא הבעיא נגעו בו טהרות וכו' והיינו שבעים יום קודם שאז הן בכלל טומאה אם אותן הטהרות בעצמן טהורות כשהגיע שעת גתים והבדים ומהדר הש"ס וכי יש וכו' ולית כל אלין מילייא כן כדלעיל שכל דבר בחזקתו עומד אם טמא ואם טהור:
| | Halakhah 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} כיני.''' היא השאלה נגעו בו טהרות בעת גיתות והבדים והכלי היא מלא וא"כ הטהרות טהורות ואם אח"כ פינהו לתוך כלי אחר אם אותן הטהרות חזרו להיות טמאות הואיל והן בכלי אחר ומהדר וכי יש כלי חרש משהוא מיטהר וכו' כדלעיל:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלא}} כיני.''' היא השאלה נגעו בו טהרות כשהוא ריקן ולא טהרו כלי הריקן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וא"כ הטהרות טמאות ואם אח"כ מילוהו אם הטהרות טהורות שהרי בכלי מלא הטהרות נטהרו בשעת הגתות והבדים ומהדר וכי יש כלי חרש וכו' כדלעיל:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' ייחנן הכושת וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ"ט דעירובין בהלכה כל הסוגיא עד אמר ר' ינאי ושם פירשתי:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| | מתני' <b>אין קורעין.</b> במועד אלא קרוביו של מת ובראויין להתאבל עליהם והן שבעה אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו ועל שאר קרובים שאינו חייב להתאבל עליהם אין קורעין במועד אלא אם כן הוא חכם שהכל קרוביו או הוא אדם כשר ובעל מעשים או שעומד בשעת יציאת נשמה שכל אדם חייב לקרוע אפי' במועד: |
| | <b>ולא חולצין.</b> חליצת כתף במועד: |
| | ולא מברין: |
| | ברחובה של עיר כדרך שהיו נוהגין ובמועד אין מברין אלא קרובין ובתוך ביתו: |
| | <b>ואין מברין.</b> במועד אלא על מטות זקופות ואפי' בתוך ביתו: |
| | <b>.</b> ואין מוליכין. הסעודה לבית האבל אף בשאר ימות השנה: |
| | <b>לא בטבלא.</b> שהוא דרך כבוד: |
| | <b>ולא באסקוטלא.</b> כמין קערה של כסף טקודיל"א בלע"ז: |
| | <b>ולא בקנין.</b> הנעשה מחריות של דקל והוא ג"כ דרך חשיבות: |
| | <b>אלא בסלים.</b> של ערבה קלופה שלא לבייש העניים שאין להם כלים חשובים ומנחמין ופוטרין את הרבים. נותנין להם רשות לילך מיד: |
|
| |
|
| | Segment 2 |
|
| |
|
| | גמ' <b>ובלבד וכו'.</b> כדפרישי' במתני': |
| | <b>ואמרין עד מות שנא.</b> חושדין היו אותו שמפני השנאה לא גמל ליה חסד ואחר המועד עשה לו כבוד ונכנס ואמר לבני אנשי צפורי דהדא דתנינן חכם שמת הכל קרוביו באינון דהוון גביה הוא דאמרו ואנן לא הוינן גביה ומפני כך לא רציתי לעשות כן במועד: |
|
| |
|
| | Segment 3 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|הרובין}} היו אומרים.''' הן הבחורים ונקראו רובין שהיו מפרשים להתרומה דמתני' שנעשית על גב טהרת קודש מיירי וכו' כדר' ירמיה לעיל ואני אומר וכו': | | <b>הקורע מן המלל.</b> מה שמשייר האורג מן ראש הבגד כשיעור ב' אצבעות והוא ענף של הבגד נקרא מלל: |
| | <b>מן השלל.</b> שאינו דבוק כ"א דרך ששוללין הקצוות בתפירה רחוקה: |
| | <b>מן הרדיד.</b> שעל כתפיו אינו קרע: |
| | <b>מן האיחוי.</b> שנתאחו ממש וכדמפרש שאין מקומו ניכר שהוא לשנים ודבוק הוא בתפירה גמורה ה"ז קרע: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אתיא}} דר' יוסי.''' דלעיל כר' ינאי ודר' ירמיה כרובים:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אם}} אמר וכו'.''' ומפרש הטעם דמאחר וכו' כדפרישית במתני':
| | <b>עשרה הרעים וכו'.</b> כדקחשיב ואזיל ושאין מתאחין לגמרי לעולם: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אלו}} שקודחין.''' שתוחבין ומטמינים בהן את הדימוע שנדמע ונתערבו בהן טבל וחולין וכדפרישית במתני':
| | Segment 5 |
| תחילתדףכאן ג/ה
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מן}} המודיעית ולפנים נאמני' על כלי חרס.''' מודיעית שם כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל כדאמרינן בפ"ט דפסחים וממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרין עמי הארן על כלי חרס ובגמרא אמרו על כלי חרס הדקין כגון קדירות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלים נאמנין על כל כלי חרס בין הריקנין בין מלאים בין כלים דקין ובין כלים גסין לעולם לומר שהוא טהור לקודש ואע"פ שהמשקין. שבתוכן טמאין נאמנים על הכלי לעולם ומפני מה הקלו בירושלים כל כך מפני שאין עושין כבשונות בירושלים מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהן שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מן}} המודיעית ולחוץ וכו' כיצד הקדר.''' עם הארץ שהוא מוכר הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעות הוא הקדר דוקא הוא הקדר עצמו שהביא הקדרות מלחוץ למכרן לפנים מן המודיעות לו לבד האמינוהו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרן לקדר אחר עם הארץ היושב במודיעות או מלפנים לא האמינוהו:
| | <b>ומאלישע אנו למדין תורה.</b> בתמיה כלומר וכי ממעשה שהיה באלישע אנו למדין לאלו הרי אליהו לא מת: |
| | <b>א"ל מתון מתון.</b> מה הדבר קשה בעיניך מה המת וכו' וחשיב לגביה כמת: |
| | <b>כל ששנה הלכות ועד תורה.</b> כלומר ששנה כל כך עד שהבין להלכות מן התורה והיאך הן נדרשות מן הכתוב שבתורה: |
| | <b>הדא דאת אמר בראשונה.</b> שהיו מייגעין עצמן ומחזרין לידע עד המקור והמקום מהיכן נובעין ההלכות אבל עכשיו אפי' שונה הלכות בלבד: |
| | <b>עסקיו.</b> משאו ומתנו: |
| | <b>כגון אנן דרבבינן.</b> רבותינו משגיחין עלינו לבאר להן ואנן משיבין לון. לבאר משנתו. על בירייה ואנן אפי' הגדולים שבתוכינו לא חכמין לבאר המתני' עד תכליתה ודרך ענוה היא: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והן}} הקדירות.''' אותן הקדרות שהביא הוא נאמן אבל אינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר היושב במודיעית או מלפנים:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והן}} הלוקחים נאמן.''' אצל אלו החברים שראו שהביאם הוא שנאמן הקדר אצלם אבל לא אצל לוקחים אחרים: | | <b>איזהו רבו וכו'.</b> גרסי' להא בסוף פ"ב דב"מ וכן בהוריות פ"ג בהלכה ד' עד שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח וע"ש: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|יצא}}.''' מן המודיעית לחזור לאחוריו שוב אינו נאמן. ומודיעית עצמה פעמים שהיא כלפנים ופעמים כלחוץ כיצד היה החבר בא מלחוץ ונכנס למודיעית והקדר עם הארץ יוצא מלפנים מן המודיעית ונכנס למודיעית ה"ז כלפנים ומותר ליקח ממנו לפי שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא יקח עכשיו אימתי אבל אם היו שניהם נכנסין מחוץ למודיעות ובאו בתוך הכרך ה"ז כלחוץ לפי שיכול להמתין עד שיהו מן המודיעית ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאין מלפנים ליכנס לכרך הואיל ומצאו מלפנים ולא לקח ממנו שם לא יקח ממנו עוד וכ"ש אם קדר נכנס לכרך וחבר יוצא מלפנים לא יקח החבר ממנו הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח ממנו לפני' מן המודיעי' וכל זה שאמרנו נאמן דוקא לקודש הוא דנאמן אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקודש קאי:
| | Segment 7 |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}}.''' דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית בכלי חרס הדקין לפי שאי אפשר בלא הם:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' דייקא נמי דקתני הוא הקדר והן הקדרות וכי קדרות לאו כלי חרס דקין הן ובהן ובכיוצא בהן הוא שאמרו:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נגעו}} בו טהרות וכו'.''' כלומר הא דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית היינו דוקא על הכלי בלבד ולפי שא"א בלא כך אבל אם זה ע"ה נתן לתוכה טהרות ואומר טהורות הן אינו נאמן שלא האמינוהו לעם הארץ על הטהרות. ולפיכך אם משקין הן הכלי ג"כ בחזקת טמא לפי שטימא משקה את הכלי ולהכי נקט משקה שהמשקין הן הן שמטמאין את הכלים:
| | Segment 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|היה}} הכלי מלא מים רשב"ל אומר נאמן.''' זה הקדר בלפנים מן המודיעית על הכלי שהיא טהור ואינו נאמן על המשקה שבתוכו והא דלעיל מיניה דקאמר טימא משקה את הכלי אליבא דר"ל איתמר:
| | מ"ט הנה אני ה' וגו' אלהי כל בשר אף על האומות: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נאמן}} על זה ועל זה.''' שמתוך שהאמינוהו על הכלי נאמן נמי על המשקה שבתוכו:
| | Segment 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דלעיל פליגא על רשב"ל דהא קתני אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן דמיגו דנאמן על הקודש שבתוכו נאמן נמי על התרומה. וא"כ ה"ה בכלי ומשקה בתוכו נימא נמי הכי: | | <b>מהו לקרוע בזמן הזה על הכינוים וכו'.</b> בזמן הזה שאני בגלות ובעונותינו מצוי הוא ואם אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים וכדאמר משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע: |
| | <b>מרתיקא.</b> מכה באגרוף על לבו: |
| | <b>הדא אמרה שקורעין על הכינוים.</b> שהרי הכותי הזה לא הוה גמור שם המיוחד וש"מ דס"ל לר"ל שאף בזמן הזה קורעין. וגרסינן להא בפ"ז דסנהדרין בהלכה ח'. מהו שלש דלתות וכו'. מפני מה המתין עד לאחר ד' פסוקים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}}.''' להמתני' דלעיל באומר עד שאני חבר הפרשתיה כלומר לא הפרשתיה עד שקבלתי עלי דברי חבירות כדשנינו בפ"ב דדמאי ואז נאמן הוא על הכל:
| | Segment 10 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טעמא}} דרשב"ל.''' דלא אמרינן ג"כ בכלי מלא מים כמו דמוקי למתני' דלעיל לפי שאין חברות למים לא שייכא קבלות חבירות בשביל טהרת המים:
| | <b>לפסוק החמישי.</b> היו צריה לראש וכתיב בו כי ה' הוגה וגו' מיד וכו' ולא פחדו וגו' ש"מ דצריך קריעה על שריפת התורה: |
| תחילתדףכאן ג/ו
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הגבאים}}.''' ישראל שהם גבאים למלך נכרי לגבות מישראל המסים וארנונית ונכנסו לתוך הבית למשכן וכן הגנבים שגנבו הכלים והחזירום מעצמן לא מחמת יראה אלא שעשו תשובה ואמרו לא נגענו בכל מה שבבית כשנכנסנו נאמנים הם על כך:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובירושלים}} נאמנים על הקודש.''' נאמנין הן על כלי חרס בין גדולים בין קטנים וטעמא כדפרישית במתניתין דלעיל ודוקא לקודש האמינום ולא לתרומה שאחומר בתרומה קאי:
| | Segment 11 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובשעת}} הרגל אף על התרומה.''' משום דכתיב ויאסף כל איש ישראל העירה כאיש אחד חברים מכאן סמכו לומר דבשעת אסיפה כולם חברים הם ורגל שעת אסיפה היא: | | <b>יבא עלי וכו' כל אותו היום.</b> שהת"ח מת בו: |
| | <b>אסקיה צום ההוא יומא.</b> והוי תענית דמתענין לשעות: |
| | <b>נעמיתה.</b> בת היענה וצד אותה ר' בא וחנקה והוציא התפלין ממנה: |
| | <b>ואדיין את לזו.</b> אם עדיין אתה מחמיר כל כך אף בכה"ג ולאו מילתא היא דכן אמר רב ירמיה בשם רב וכו' ובכה"ג א"צ לקרוע: |
| | <b>את המגילה ואת הדברים.</b> מיתורא דקרא קא דריש: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הגבאים}} וכו'.''' כך הוא בתוספתא דטהרות פרק ח' דגריס נאמנים לומר נכנסנו וכו' ולא כנוסחא אחרת במתני' פ"ז דטהרות:
| | Segment 12 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פתר}} לה תרין פתרין.''' משום דקשיא ליה להש"ס מתני' אהדדי דהכא קתני נאמנין הגבאים לומר לא נגענו והתם קתני דוקא אם יש נכרי עמהן וכו' והלכך קאמר דיש לפרש מתני' דהכא בתרי פתרי ולשוני כי היכי דלא תקשי אהדדי:
| | <b>עתיד הקב"ה ליעשות ראש חולה לצדיקים.</b> לעיל בפרק ב' דמגילה בהלכה ג' וע"ש והכא מייתי לה איידי דעולא בירייא דאמר נמי להא דלעיל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|נאמנין}} וכו'.''' הא דקתני התם דדוקא יש נכרי עמהן הוא דנאמנים לומר לא נגענו משום דאימת נכרי עליהן שלא ליגע בכל כלי הבית היינו בשיש עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מכיון דלית להו מיגו אין נאמנין לומר לא נגענו אלא בשיש עמהן נכרי ומטעמא דאמרן והשתא לא תיקשי למתני' דהכא דאיכא למימר דמיירי בשאין כאן עדים שראו שנכנסו ומכיון דאית להו מיגו דאי בעו אמרי לא נכנסנו נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו ואפי' אין עמהן נכרי דהא סתמא קתני. והיותר נכון לגרוס כאן בהאי פתרא קמא בשאין עדים יודעין וכלומר דיש לפתור טעמא דתנינן התם נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו משום דמיירי בשאין כאן עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מהימנינן להו במיגו וכן מתניתא דידן נמי מיירי בשאין עדים יודעין מן הכניסה ולפיכך נאמנין לומר לא נגענו:
| | Segment 13 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובירושלים}} וכו'.''' כלומר והא דתנינן בסיפא דמתני' דידן ובירושלים וכו' משום דלא גזרו טומאה על הכלים בירושלים הלכך לעולם הן נאמנים:
| | <b>אחד ששמע שחרבה ירושלים.</b> באותו פעם שחרבה כמו שעשו האנשים האלו ואחד הרואה עכשיו וכו': |
| | <b>אית תניי תני מוסיף על הקרע.</b> כשרואה אחר כך לחורבן בית המקדש מוסיף על אותו הקרע בעצמו ובהאי תוספת פלוגתא דתנאי היא אית תניי תני וכו': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|פתר}} לה פתר חורן.''' כלומר אי נמי דיש לפתור טעמא דמתניתין דהתם בפתרא אחרינא דהא דקתני נאמנין וכו' לכן צריכה בשיש עדים יודעין דלא נצרכה להשמיענו דנאמנין אלא אפי' בשיש עדים יודעין שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וטעמא משום דיש עמהן נכרי ואימת נכרי עליהן שלא יגעו בכל כלי הבית. ומתני' דידן דקתני סתמא ומשמע דאפי' אין נכרי עמהן נאמנים הם לומר לא נגענו מיירי דאין כאן עדים יודעין מן הכניסה:
| | Segment 14 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ובירושלי'}} וכו'.''' כדלעיל. ואין כאן נ"מ לענין טעמא דמתני' בהני תרין פתרין אלא משום דהך מתני' דטהרות נקט דיש לפתור בתרין פתרין ולא תיקשי אמתני' דידן ולכ"ע מתני' דידן מיירי בשאין עדים יודעין שנכנסו וכדפרישית: | | <b>מהו להבדיל קנה שפה.</b> מקמי שפה והוא שפה העליונה של הבגד דעל אביו ואמו צריך לקרוע שפה העליונה כדלקמן ומיבעיא אם על אלו הדברים דלעיל צריך ג"כ לקרוע שפה העליונה: |
| | <b>ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם.</b> ואין חזקה שהיא אחיזה למעלה בחיזוק ואינה פחות מטפח: |
| | <b>מכאן וכו'.</b> מדכתיב ויחזק: |
| | <b>מת לו מת אחר.</b> לאחר שקרע אפי' ששמע וכו' קורע קרע אחד לכולן כלומר באותו קרע הראשון. ר' יהודה בן תימא פליג דאביו ואמו אינו בתוספת אלא קורע על זה בפני עצמו וכו': |
| | <b>ולא דא היא קדמייתא.</b> דהא קאמר קורע על זה בפני עצמו ומאי האי דקאמר עוד שלא יעשה של אביו ואמו תוספת הא היינו הך אלא דה"ק ובלבד שלא יוסיף קרע על מת אחר לא על של אביו ולא של אמו שקרע בתחלה עליהן מפני שהקרע על אביו ואמו צריך שיהא ניכר בפני עצמו: |
| | <b>עד איכן.</b> הוא מוסיף עוד באותו קרע: |
| | <b>אפי' נתמנה לו בגד.</b> אחר בכל ימי שבעה חייב לקרוע גם לזה הבגד: |
| | <b>הדא דתימר.</b> בימי שבעה דוקא בשאר קרובים אבל על אביו ואמו אפילו שמע לאחר זמן הרבה חייב לקרוע: |
| | <b>מת לו מת אחר.</b> ואינו יכול להוסיף באותו קרע שכבר הוא למטה מטיבורו מרחיק ג' אצבעות משפת הקרע הראשון וקורע: |
| | <b>נעשה כפוחח.</b> הוזכר לעיל בפ' הקורא את המגילה עומד וכלומר כבר הוא כפוחח שבגדיו קרועים ומה לו לעשות אם אינו יכול להוסיף עוד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} רבי יהושע בן לוי וכו'.''' טעמא דבשעת הרגל נאמנין על הכל משום דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו וכפל התיבות דריש שחוברה יחדיו למד על העיר שהיא עושה כל ישראל חברים ומדכתיב ששם עלו שבטי יה משמע דוקא בשעה שעלו שבטים לרגל:
| | Segment 15 |
| תחילתדףכאן ג/ז
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הפותח}} את חביתו.''' חבר שפתח חביתו של יין או התחיל בעיסתו על מנת למכור ברגל ויד עמי הארץ ממשמשין בהן:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר יגמור.''' אף לאחר שעבר הרגל הואיל והתחיל בו גומרו וטעמא מפרש בגמרא שהתירו סופו משום תחלתו שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל כדי שלא יבא לידי הפסד ונמצא ממעט בשמחת הרגל:
| | <b>מאנין דלא חפיתין.</b> שאין להם שפה סביב שקרע כל השפה: |
| | <b>הדא מנן לך.</b> לעשות כן: |
| | <b>א"ל ר' תנחום.</b> האבל לר' חיננא בר פפא התפלל עלינו: |
| | <b>א"ל יסוג תורעתך.</b> יגדר פרצותיך: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים לא יגמור.''' שאעפ"י שבשעת הרגל הכל טהורין הן לא שטהרתן טהר' עולמית אלא שבשעת הרגל בלבד כחבירים הן ולאחר הרגל מטמא מגען למפרע כדאמרינן בסיפא שלאחר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה מפני שנגעו עמי הארץ בהן ברגל והלכה כחכמים:
| | Segment 16 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|משעבר}} הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה.''' היו מעבירין את הכלים ממקומן כדי להטבילן ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהן ברגל: | | <b>לשלול.</b> הקרע בתפירות שלילה שולל למחר ועל אותן שאינו באבלות שבעה קאמר: |
| | <b>לנעול.</b> תפירת איחוי שנועל וסוגר חלקי הקרעים: |
| | <b>ולא פליגין.</b> דלא תימא דפליגי בפלוגתא רחוקה כזו אלא תרוייהו בקרעים המתאחין קאמרי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דמ"ד ישלול למחר ולא בו ביום מיירי בגוונא שאינו רשאי לאחות בו ביום כגון על רב מובהק וקמ"ל דאפי' שלילה למחר דוקא וכן לנעול מותר ג"כ למחר ושולל לרבותא נקט ומ"ד ינעול בו ביום וכגון שאינו על רבו מובהק אלא שלמד ממנו איזה דבר וקורע עליו ומאחה מיד וכן נמי ישלול בו ביום וכלומר אם רצה ישלול בו ביום בלבד ואח"כ יאחה למחר: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|לא}} היו מעבירין מפני כבוד השבת.''' שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי השבת:
| | Segment 17 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר אף לא ביום החמישי.''' אף אם עבר הרגל ביום החמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת לפי שאין הכהנים פונים ליום מוצאי י"ט להטבילן שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שנתקבץ שם כל ימות הרגל מדשן של המערכה ואין הלכה כר' יהודה: | | <b>שמעין מת.</b> ועליו ג"כ חייב לקרוע הרי כבר יצא ידי קריעה אע"פ שהיה בטעות מ"מ על המת קרע: |
| | <b>מ"ד לא יצא ידי קרעו שהרי על חי קרע.</b> באותה שעה שקרע ואינה כלום וצריך לחזור ולקרוע: |
| | <b>ועוד מן הדא דתני.</b> בהדיא דקריעה בטעות בכה"ג אינה קריעה אא"כ הוא על אתר כדתניא קרע שכסבור מת הוא וחזרה בו נשמהוכו'. וגרסי' להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה א' ומן רבי יוחנן הוה מסתמיך וכו' גרסי' נמי בפ"ב דשקלים עד סוף ההלכה וע"ש: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|התירו}} סופו וכו'.''' טעמא דרבי יהודה במתני' מפרש כדפרישית:
| | Halakhah 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' ר' יהודה עם חכמים בחבית של יין שמכיון שהתחיל עומד להפסד אם אינו גומרה שמפיג טעמו אבל בשל שמן אף ר' יודה מודה שלא יגמור שאין השמן מפיג טעם:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' לדברי חכמים דסברי לא יגמור אפי' בשל יין:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שוברה}}.''' שאפילו החבית עצמה בחזקת טומאה היא ולא ישתמש בה:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|והא}} תנא וכו'.''' דפליג וס"ל מניחה לרגל הבא ואז חוזרת לחזקת טהרה: | | מתנ' אין מניחין את המטה של מת ברחוב במועד: |
| | <b>ולא של נשים לעולם.</b> אפי' בחול מפני הכבוד ששופעו' זיבה. ובגמרא קאמר דאפי' לשעה לא דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה: |
| | <b>מענות.</b> כדמפרש לקמן במתני' עינוי שכולן עונות הקינה כאחת: |
| | <b>אבל לא מטפחות.</b> להיות מספקת כף על כף: |
| | <b>ר' ישמעאל וכו'.</b> ואין הלכה כר' ישמעאל: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|י"ט}} שחל להיות בערב שבת.''' י"ט האחרון של הרגל שהוא בע"ש דקתני במתני' עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין וכו' נשתיירו אצלו ממה שנשתמש ברגל אוכל אף תשבות הרגל כרגל כלומר מה שצריך לשבת של אחר הרגל הרי הוא כרגל עצמו ועומד בחזקת טהרה. וקרוי תשבות הרגל ששובת אצלו הטהרה מחמת הרגל לפי שא"א לטהר הכלים עד לאחר השבת:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא תני בהדיא כן דערב הרגל כרגל עצמו וכן יום טבוח שלאחר עצרת כעצרת הוא לענין זה: | | גמ' <b>על כל המתים כולן הוא דוחה במטה.</b> להוציא המת מיד שיכול ואינו מרבה בעסקיו לצורך הקבורה שלא ישהה: |
| | <b>מרבה בעסקיו הוא.</b> מפני כבוד אביו ואמו אבל דוחה במטה מפני הדוחק או עונת גשמים וזהו כבודם: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אף}} אנן תנינן דרבא.''' רבותא טפי מזה אליבא דר' יהודה דס"ל אף לא בחל ביום החמישי וכו' וא"כ כל זמן שלא היו מעבירים על טהרת הכלים היו משתמשים בהנשאר מהרגל בחזקת טהרה:
| | Segment 3 |
| תחילתדףכאן ג/ח
| |
| '''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כיצד}} וכו' מטבילין את הכלים שהיו במקדש.''' מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ובנוסחת המשנה כאן חסר. ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן לעמי הארץ ברגל אומרין להן שיזהרו מליגע בשלחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יטמא במגע אחר הרגל ונמצא יהיה צריך טבילה והערב שמש ואי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|כל}} הכלים שהיו במקדש.''' שאר כל הכלים היו להם שניים ושלישים וכו': | | <b>קנה שפה.</b> שפת העליונה של הבגד וכו' כדלעיל. וגרסי' להא בפ"ב דסנהדרין בהלכה א' ובפ"ג דהוריות לכל הסוגיא: |
| | <b>תשיש.</b> חלוש היה רוצה לבקרו ובתוך שהלך ברחוב שמע שמת ושלח אחר בגדי השבת הטובים שלו וקרע אותם. ופליג בזה דאמר על כל המתים קורע מקמי שפה ואידך כדקאמ' שם דלר' יהודה אין קורעין על הרב אלא כל שרוב תלמודו ממנו ור' יוחנן לא הי' רוב תלמודו מר' חנינא והיינו דפליג בתרתי עם ר' יהודה לפי גי' דהתם: |
| | <b>כהאי דתנינן תמן.</b> בהוריות: |
| | <b>כ"ג וכו'.</b> ופליגי בפירושא דלמעלן ולמטן: |
| | <b>למעלן מקנה שפה.</b> בשפה העליונה ולמטה למטה מקנה שפה שלא בשפה העליונה אלא תחתיה: |
| | <b>ר' יוחנן אמר למטה.</b> דאמרו בכ"ג למטה ממש: |
| | <b>כר' יודה.</b> דאמר על כל המתים קורע מקמי שפה ופריך ואין כר' יודה א"כ לא יפרום כהן גדול כל עיקר דהא ר' יודה אמר כל קרע שחינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תפלות ולא כלום הוא ור' אלעזר בשם כהנא הא קאמר דלמטן דכ"ג למטה מקמי שפה הוא: |
| | <b>מאי כדון.</b> והשתא כמאן ס"ל לר"א. ומשני לעולם כר' יודה ושאני ג"כ דחומר הוא בו שאינו מבדיל קנה שפה ור' יודה לא איירי בכה"ג: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טעונין}} טבילה.''' מפני טומאת הרגל חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע במזבח הנחושת כתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבח הזהב ומזבח הנחושת זה לזה:
| | Segment 4 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים מפני שהן מצופין.''' כלומר בלאו הכי אינן מקבלין טומאה שהרי אינן אלא מצופין במתכות וצפוייהן בטל לגבייהו לפיכך טהורין הן:
| | <b>אי זהי איחוי כארוג.</b> כל שהוא נראה כארוג זה עם זה ואין התפירה ניכרת. הסולם והקפש. מיני בגדים שהן עשוין כמלבוש חצי הגוף כמו שהנשים נותנין עליהן לתפארת כשהן מהלכין ברחוב והן אינן מעכבין בקריעה: |
|
| |
|
| '''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכלים}} טעונין טבילה.''' בתמיה ולמה הצריכו טבילה לשאר כל הכלים:
| | Segment 5 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שלא}} הוזה.''' עליו בתחלה: | | <b>העליון.</b> בגד העליון המכסה את הגוף: |
| | <b>אין אפיקרסן מעכבת בקריעה.</b> הוא לבוש התחתון הסמוך להגוף. בפ"י דמקואות הקשר שבפקרסין שבכתף. וכן פי' הערוך ובפ' היה. קורא קאמר הכא גבי ר' יוחנן אפרקוסין התחתון שלו: |
| | <b>האשה אינה קורעת.</b> לעולם אלא העליון בלבד: |
| | <b>תני רשב"א האשה.</b> כך היא עושה קורעת את הבגד הפנימי והופכתו לאחוריה ואח"כ קורעת את שאר הבגדים שעליה שלא תראה בשרה וחלוקה: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מעתה}} נחוש לכלן.''' קושיא זו לפי הנוסחא דהכא דלא גריס במשנה הזהרו שלא תגעו בשלחן ואם החשש שמא לא הוזה א"כ ניחוש נמי לשולחן והרי אי אפשר לסלקו ולהטבילו:
| | Segment 6 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אני}} אומר וכו' על עיסקי קינה.''' שצריכה להביא קינין לחובתה או לנדרה ושמא ניתזה וכו' ועדיין טמאה היא וטמאתו וחוזר ומטמא הכלים במגעו. ופריך אכתי מעתה נחוש לכולם:
| | <b>חדשים.</b> בכלי צמר הדרך לגהץ החדשים ובכלי פשתן מגהצין הלבנים ואפי' הן ישינים: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תיפתר}} בשנטמא בספק משקין.''' כלומר אלא דלא חיישינן אלא להכי שמא נטמא בספק משקין ספק אם טמאין או טהורין ומכיון דחששא דטומאה דרבנן בעלמא היא לא גזרו אלא על הכלים שאפשר להטבילן:
| | Segment 7 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן וכו'.''' בפ"ד דטהרות. קושיא היא הא תנינן התם דוקא ליטמא המשקין עצמן גזרו בספק טומאה אבל לטמא אחרים טהור ומשני תמן בתרומה וכאן בקודש איירינן וחומר הוא בקודש:
| | <b>עד שישלח פרע.</b> בגידול שער הרבה או עד שיגערו בו חבריו ויאמרו יש לך הרבה. אתא שאל לר' מנא. אם הרגל מבטל ממנו גזירת שלשים ומותר לגלח והשיב לו שאין הרגל מפסיק האבלות לגילוח אלא דבר שהוא תלוי בשבעה לדין שבעה ושלשים לדין שלשים לאפוקי הכא באביו או באמו השיעור הוא עד שישלח פרע וכו': |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שלחן}} שנטמא.''' וכשהלחם עליו אי אפשר להטבילו:
| | Segment 8 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מטבילין}} אותו בזמנו.''' כלומר כשמסלקין הלחם ממנו ואפי' הוא בשבת שהרי בשבת מסלקין את הישן ומסדרין החדש ואז מטבילין אותו דאין כאן אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
| | <b>מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד.</b> התלוי בלב לפיכך קורע עד שהוא מגלה את לבו: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אשכחת}} אמר.''' כשתמצא לומר לדעתיה דר"ע מטמא שני לחמים כלומר משום דר"מ ס"ל דתמיד שנאמר בלחם הפנים לעולם נאמר ואפי' אם אירע שנטמא הלחם אין מסלקין אותו לגמרי עד בזמנו שהוא בשבת ואז מסלקין הישן ומסדרין עליו לחם הפנים החדש והלכך אם אתה אומר מטבילין השלחן מיד ואח"כ צריך ליתן עליו את הלחם שהרי תמיד נאמר אף בשנטמא נמצא הלחם חוזר ומטמא את השולחן וכשמסלקו בשבת ומסדר עליו את החדש חוזר השלחן ומטמא את הלחם ונמצאו שני לחמים טמאים לפיכך אין תקנה ללחם החדש אלא שצריך להמתין בטבילת השלחן עד בזמנו בשבת כשמסלקין ממנו הישן והוא טמא מטבילין את השלחן ומסדרין עליו את הלחם החדש והוא טהור:
| | Segment 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|על}} דעתון דרבנן אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד.''' אבל רבנן ס"ל דכשנטמא השלחן ומטמא את הלחם מסלקין אותו מיד ומטבילין את השלחן ואינו מסדר עליו את לחם הטמא כלל שלא נאמר תמיד אלא כשהלחם הוא טהור וממתין עד השבת ומסדר עליו את הלחם חדש ונמצא שאין כאן טומאה אלא ללחם אחד בלבד:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ואפי'}} על דעתיה דר"מ וכו'.''' כלומר משכחת לה אפי' לר"מ דקאמרת דס"ל דתמיד נאמר אף בזמן שנטמא הלחם וממתינין בטבילת השלחן עד כשמסלקין הלחם בשבת אפ"ה אינו נטמא אלא אותו הלחם הא' בלבד דתיפתר שנטמא השלחן בספק משקין שאינו אלא ספק טומאה דרבנן ולא החמירו בקודש אלא לטמא פעם אחד בלבד ללחם הישן אבל אינו חוזר ומטמא את השלחן לשיטמא ללחם החדש:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|מטבילין}} גלגל חמה.''' דרך לעג והתול אמרו אותן המינים כן לפי שסוברין תמיד שנאמר גבי מנורה כתמיד דגבי שלחן הוא ביום ובלילה ואינו כן לפי האמת:
| | Segment 10 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' פ"ג דתמיד:
| | <b>אם היתה חבורת מצוה.</b> והוא באותו חבורה או לסעודת קידוש החדש שהיו עושין ביום הקידוש שהיא סעודת מצוה כדאמר בפ"ק דסנהדרין מותר אפי' בתוך י"ב חדש: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וחותם}}.''' כעין שנאמר בנחמיה:
| | Segment 11 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אית}} דבעי מימר.''' דשלשים כלים היו כיום מרובה של תמיד שהוא ביום טוב ראשון של חג: | | <b>הרי שהיה מחליף בגדים.</b> ביום מימי השבעה חייב לקרוע מחדש בכל השבעה: |
| | <b>בר קפרא אמר אין לך אסור באיחוי אלא.</b> הבגד שקרע ביום הראשון בלבד: |
| | <b>פלוגתא אחרת ביניהון.</b> יש עוד נ"מ בפלוגתייהו דלמ"ד אסורין כולהון באיחוי א"כ עושה הוא שאר הימים כיום ראשון לענין קריעה לדידיה אפי' יש עליו כמה בגדים חייב לקרוע את כולן בכל שבעה בשעה שמחלף. אבל למ"ד אין לך אסור באיחוי אלא הבגד שקרע ביום הראשון בלבד האי מ"ד עושה שאר הימים לתוספת בעלמא אם החליף בגדיו ולדידיה אפי' יש עליו כעה בגדים שהחליף אינו קורע אלא העליון בלבד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טעמא}} דר"א.''' דקאמר שהן כקרקע ואין מקבלין טומאה משום דכתיב אצל מזבח הזהב וצפית אותו זהב טהור את גגו ואת קירותיו וגו' משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארך ציפה אותו זהב וא"כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע והיינו דקאמר התורה קראת אותו קרקע כלומר למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע:
| | Halakhah 9 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|שהוא}} אמה על אמה את אמר קרקע.''' שקבעו בתחלה לקרקע ואח"כ צפהו מזבח העולה שהוא חמש על חמש לכ"ש שבתחלה קבעו אותו ואח"כ צפהו נחשת והרי הוא כקרקע:
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|טעמא}} דרבנן.''' דפליגי וס"ל דמקבלין טומאה משום דכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשלחן אלא להקיש מזבח לשלחן מה שלחן נקרא מטלטל שהיו מגביהין אותו להראות לעולי רגלים אף המזבח נקרא מטלטל עד כדון וכו':
| |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים מפני שהן מצופין.''' ומשמע דלהכי מקבלין טומאה ופריך וכי לא צפוי שהוא עומד מחמתו הוא כלומר שאינו עומד אלא מחמת המזבח שהרי דבר מועט הוא דהא לא כן אמר רשב"ל כעובי דינר גורדיינון היה בו וליבטיל צפוי זה לגבי המזבח:
| | Segment 1 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|גורדיינון}}.''' כמו דינר הדרייני בפ"ח דבכורות: | | מתני' <b>בראשי חדשים וכו' מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות.</b> עינוי וקינה מפרש לקמן ומשום שהקינה אחת פותחת לדבר וכולן שומעות לענות אחריה איכא פרסומי מילתא טפי הלכך לא התירו אף בר"ח וחנוכה ופורים: |
| | <b>נקבר המת.</b> אף בר"ח וחנוכה ופורים לא מענות ולא מטפחות וכ"ש בחול המועד: |
| | <b>שנא' ולמדנה וגו' ואשה רעותה קינה.</b> משמע אחת אומרת ורעותה עונה אחריה. אבל לעתיד אומר ובלע המות לנצח וגו'. משום דמועד קטן סיום כל סדרמועד הוא לא בעי לסלוקי במילתא דאבלות ומסיים בדבר טוב: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|א"ר}} לא.''' היאך אתה אומר עליו מחמת המזבח הוא ואינו אלא כטפל לגבי המזבח למלאכתו אינו עומד מחמתו הוא בתמיה כלומר אינו עומד להקטיר עליו קטורת אלא שהקטרת מאליו היה נקטר דרך נס כדמסיים ואזיל ואתייא כהאי דאמר רשב"ל ועשית מזבח מקטר. בפת"ח תחת הקו"ף אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת קרינן בחירק תחת המ"ם למד שהיה המזבח מקטיר את הקטרת מאליו:
| | Segment 2 |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|ויהא}}.''' אכתי קשה ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח במקומו ואינו משמש כלום בטלטול דהא לא כן אמר ר' אמי וכו' אלמא דהשלחן אלמלא היו מוציאין אותו ומראין אותו לעולי הרגלים לא היה מקבל טומאה וזה מזבח לא במקומו הוא עומד בתמיה ומשני אף זה שימש כלי במקדש דלפעמים נותנין עליו כלי מקדש ופריך מ"מ ויהא טהור ולמה טמא בשביל כך: | | גמ' <b>עבדן ליה איברייא.</b> עשו להאבל סעודות הבראה ברחוב כדרך שהיו נוהגין והיו בני העיר סבורין לומר בתחלה שמדעתן דרבנן עשו כן וכשבדקו אחר הדבר מצאו שלא עשו זה מדעת החכמים לפי שאין מברין בראש חודש ובחנוכה ובפורים ברחובה של העיר כמו שאין מברין במועד: |
| | <b>אפילו לשעה.</b> אמתני' דלעיל קאי שאין מניחין מטה של נשים ברחוב לעולם ואפילו לשעה מועטת מן הדא דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם ושם בתרא מיותר הוא ללמד סמוך למיתה קבורה: |
| | <b>ואנן חמיי רבנן עניין בדיבורא.</b> כמו בדברא והלא אנו רואין שרבנן מאחרין את המטה בחוץ במועד ואינן ממהרין לקברו ומפני מה עושין כן: |
| | <b>חברים זריזין הן.</b> לשמור עצמן ואינן באין לידי הספד במועד: |
|
| |
|
| '''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' הרי זה דומה כהאי דתנינן תמן בפרק כ"ד דכלים שלש משפלות הן. הקופות שנותנין עליהן זבל ותבן של זבל טמאה מדרס ושל תבן טמאה טמא מת והפוחלץ של גמלים טהור מכלום ואמר ר' זעירה מפני מה של זבל ותבן טמאין מפני שמשתמשין בה על גב חביליה חבילה של זבל או של תבן שנותנין בה וה"נ שלפעמים משתמשין בו ע"ג חבילה הכלי מקדש שנותנין על גביו:
| | Segment 3 |
|
| |
|
| {{מרכז|'''<big>הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכתא חגיגה</big>'''}}
| | <b>תני אין מוליכין חלילין.</b> במועד לבית האבל שלא יאמרו לצורך הספד הן מובאין: |
| | <b>אבל מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה.</b> וכגון שהנישואין היו בערב הרגל ושבעת ימי המשתה נוהגין במועד ועיקר השמחה ביום החופה שאז מותר כל ימי המועד בשמחה: |
| | הדרן עלך פ' אלו מגלחין והדרן כולא מסכתא דמשקין וכולא סדרא דמועדא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען: |