אוצר הספרים היהודי השיתופי

משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

דף משתמש שיחה

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־21:18, 20 ביוני 2023

הוסרו 124,361 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Megillah
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Chagigah
 
פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה
פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Chagigah
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Megillah
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה
פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה
תחילתדףכאן א/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מגילה}} נקראת באחד עשר בשנים עשר.''' פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|כרכין}} המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר.''' דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזים בי"ד ש"מ מוקפין בט"ו דאמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפין אימת ואשכחן בקרא ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפין יעשו כשושן ודקאמר מימות יהושע נפקא לן מג"ש פרזי פרזי כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב ביהושע לבד מערי הפרזי מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע ותיקנו שהמוקפין מימות יהושע שאע"פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט"ו כמו שושן כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה בימי מרדכי ואסתר ושיקראו כבני שושן ויחשבו כאלו הם כרכין המוקפין אע"פ שהם חרבים עתה כדי שיהיה לזכרון לא"י בנס זה ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע לפיכך הזכירו מימות יהושע:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שהכפרים מקדימין ליום הכניסה.''' כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ועיירות גדולות בי"ד והיינו כולי עלמא א"כ היכי משכחת לה שקורין בי"א ובי"ב וי"ג וקאמר דמשכחת לה בכפרים שאין להם ש"צ שיקראו להם מגילה ונתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתן ביום הכניסה שהוא יום שני בשבת שלפני י"ד או בחמישי בשבת שבלאו הכי הן מתכנסין בעיירות לקרות בתורה כתקנת עזרא וצריכים שיקרא להם אחד מבני העיר לפי שהם אינם בקיאים כל כך ומפני שהן מספיקין כל השנה כולה מים ומזון ביום הכניסה לבני עיירות הקילו חכמים עליהם להיות שומעין מקרא מגילה ביום הכניסה ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה. ומצאו חכמים רמז לדבר זה מן המקרא דכתיב להיות עושים את ימי הפרים האלה בזמניהם ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י"ד וט"ו הכתובים במקרא לימא קרא בזמנם מתי בזמניהם אלא ש"מ מזה עוד שני זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה לפי שעיקר הנס בו היה שבו נקהלו למלחמה להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות וע"כ דלא איצטרך לרבות אלא י"א וי"ב ואין לומר דרבי קרא ט"ז וי"ז של אחר הימים הכתובים במגילה דהא אמר קרא ולא יעבור:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} אילא וכו'.''' לפרש לזמנים הללו מרמז הכתוב:
 
'''{{עוגן1|מה}} ת"ל בזמניהם.''' בזמנם מיבעי ליה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} יונה ורבי יוסי.''' פליגי בהא לר' יונה הכתוב בעצמו מרמז שתיקנו להם בתחלה עוד זמנים אחרים כזמנים המפורש בכתוב ור' יוסי קאמר שהכתוב ניתן לדרוש להחכמים והם שקבעו להם להזמנים שאינם מפורשין:
 
'''{{עוגן1|ואלו}} הן וכו'.''' הזמנים בין הכל:
 
'''{{עוגן1|ולא}} יעבר כתיב.''' קרי ביה לא יעבר מלשון עיבור כלומר להוסיף עוד להלן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יצחק בר נחמן בשם שמואל.''' קאמר הכי לא יעבר מיבעי ליה וכתיב ולא יעבר לדרוש ולא יותר להוסיף בזמנים:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} בר נחמן וכו'.''' קאמר מהכא דכתיב כימים אשר נחו בהם ימים אין כתיב וכו' ללמד תן ימים אחרים כנגד ימים המפורשים והן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו:
 
'''{{עוגן1|או}} י"ב וי"ג.''' וי"א מנלן:
 
'''{{עוגן1|יום}} י"ג יום מלחמה היה.''' שנקהלו לעמוד על נפשם ביום זה שהיתה הגזירה ובאו להלחם על אויביהם וכתיב כימים אשר נחו והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא הלכך לית לן לרבויי לי"ג:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' הואיל ולא היה בו. ניחא אל יקראו בו וקאמר ק"ו הוא אם תקנו חכמים לקרות לפניו וכן לאחריו קורין ובו אינן קורין בתמיה:
 
'''{{עוגן1|או}} אינו אלא תשיעי ועשירי.''' ומשני כימים וכו' שהן סמוכין לימים המפורשים:
 
'''{{עוגן1|ואם}} ימים וכו'.''' כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} וכו'.''' מתחלת החודש עד חמשה עשר כשר הוא לקריאה ולא מט"ו ולהלן דאמר ר' אבהו וכו':
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' שמקדימין לקריאת המגילה דוקא אבל לעשות סעודה וכו':
 
'''{{עוגן1|ויהיו}} אלו.''' הקודמין לסעודה ואלו המפורשין לקריאה או איפכא:
 
'''{{עוגן1|נזכרים}} ונעשים.''' כתיב נזכרים וכו' הכל ביום אחד:
 
'''{{עוגן1|זאת}} אומרת.''' מדדרשינן הכל מדקדוק המקראות הללו ש"מ שמגילת אסתר ניתנה להדרש וכלומר שברוח הקדש נאמרה ולא כסיפור מעשה בעלמא שאין מדקדקין בה וכדר' חלבו וכו':
 
'''{{עוגן1|מגילה}} שמסר שמואל לדוד.''' לבנין הבית וצורתו ניתנה ג"כ להדרש שלא יוסיף ולא יגרע:
 
'''{{עוגן1|זו}} המסורת.''' שמסר לו בכתב:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} שניתנה להדרש.''' דהשכיל משמע להשכיל ולדקדק בה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לית אנן אמרין.''' ללמוד מזה שניתנה ברוח הקדש דכתיב בהדיא כל אשר היה ברוח עמו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מנא.''' דמזה יכילנא לומר מהו ברוח ברוח פיו שאמר לו ג"כ בפה ואין לנו רמז ביותר אלא מדכתיב מיד ה' זו רוח הקדש:
 
'''{{עוגן1|חלקו}} כבוד לא"י וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|ויקראו}} הכל בחמשה עשר.''' על אותן שבא"י פריך אם בשביל לחלוק כבוד לא"י קורין בט"ו כשושן שנעשה בו הנס א"כ יקראו אף אותן שאינם מוקפין מימות יהושע בן נון כשושן בט"ו:
 
'''{{עוגן1|ישיבה}} ישיבה.''' נאמר כאן היושבים בערי הפרזות ונאמר ביהושע כל יושבי ההר מן הלבנון וגו':
 
'''{{עוגן1|ויקראו}} הכל בארבעה עשר.''' על אותן ערי הפרזות שבא"י עכשיו פריך שאע"פ שהיו מקדם למוקפין דהא ילפת ישיבה ישיבה וא"כ נאמר שצריך שיהו מיושבין עכשיו כמו בימות יהושע:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יודה בר פזי דרש פרזי פרזות.''' ולדידיה לא קשיא מידי שאותן שהיו פרזות בימות יהושע הן שנקראו ערי הפרזות וקורין בי"ד אבל אותן שהיו מוקפות בימות יהושע אע"פ שחרבו ונעשו פרזות קורין בחמשה עשר:
 
'''{{עוגן1|ונאמר}} להלן.''' בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאוד:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא ריש מכלתין ר' יהושע בן קרחה אומר המוקפין מימות אחשורוש:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוסי בר' יהודה וכי מה ענין שושן הבירה לבא לכאן אם משושן הבירה וכו'.''' כלומר וכי מה ענין ללמוד מהמוקפות מימות אחשורוש אם משושן הבירה אתה למד שהיתה אז מוקפת חומה והא על שושן הבירה גופה קשיא וכדגריס בתוספתא בהדיא שכך א"ל ר' יוסי בר' יהודה היכן מצינו לשושן הבירה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון דהא ודאי מימות יהושע בן נון בעינן כדילפינן מג"ש וא"כ מעתה הוה קשיא בשושן הבירה אל יקראו בט"ו ושאר כל המקומות שנודע שהיו מוקפות מימות יהושע אותן שיקראו בט"ו אלא ע"כ שאני שושן הבירה וכדמסיים בהתוספתא אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וכלו' לתנא דמתני' מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין מימות יהושע למוקפין מימות אחשורוש ועיר ועיר לחלק בין שושן שנעשה בו הנס בט"ו לבין שאר עיירות ולאידך כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|הא}} תלתא תניי.''' נמצינו למדין דשלשה תנאים הן חלוקין בדבר תנייא קדמייא דהתוספתא וכתנא דמתני' מימות יהושע בן נון הדבר תלוי ותנייא אחריא והוא ר' יהושע בן קרחה סבר מימר מימות אחשורוש הדבר תלוי ותנייא אחרייא והוא ר' יוסי בר' יהודה סבר מימר עיר מכל מקום וכלומר בעיקר הדבר מודה רבי יוסי בר' יהודה לר' יהושע בן קרחה שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו כשושן וכדמסיים ואזיל נמצאת אומר ר"י בן קרחה ור' יוסי בר' יהודה שניהם אמרו דבר אחד בזה דתרוייהו ס"ל שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו אלא שזה למד מטעם אחד דבמה מצינו משושן הוא למד וזה ר' יוסי בר' יהודה לא למד במה מצינו וכדמקשה עליה אם משושן הבירה את למד וכו' אלא מטעם אחר הוא למד מיתורא דקרא עיר ועיר ודריש ליה עיר מכל מקום אע"פ שלא נעשה בו הנס הואיל ומוקפות מימות אחשורוש הן קורין בט"ו:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' בתוספתא שם דדריש ג"כ לעיר ועיר. ולדרשא אחריתא דמכאן למדנו דהסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו וקורין בט"ו:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא כגון הא חמתה.''' כלומר לא תאמר לפרש כגון הדא חמתה שכל הנראה עמה נידון כחמת עצמה וקורין בה בט"ו דהא ליתא שהרי טבריא נראה וסמוך לחמת היא ואעפ"כ מספקא לן בה כדקאמר לקמן חזקיה קרי לה בי"ד ובט"ו וכו' פרט לטבריא שהים חומה לה וא"כ הוה קשיא ותיפוק ליה שהיא סמוך ונראה לחמת אלא לא קאמר כגון הדא חמתה אלא לומר על עצמה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע וכדמייתי לה מקרא דיהושע מן הדא וכו' חמת היא חמתה שאנו קורין אותה וקחשיב לה בערי המבצר והאי קרא ביהושע בגבול בני נפתלי וכן הא דלקמן ויהי גבולם מחלף וכו':
 
'''{{עוגן1|רקת}} וכנרת.''' כתיב שם רקת זו טיבריא וכנרת זו גינוסר:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר' לוי.''' מי מצית אמרת כנרת זו גינוסר והכתיב בדברים ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וגו' הערבה והירדן וגבול מכנרת ועד ים הערבה וגו' וזה הוא בעבר הירדן ששם היו נחלתם והפסוק הראשון בגבול בני נפתלי הוא שנאמר ומעתה אם נאמר שני גינוסריות היו כלומר שני כינרת או שנאמר לא היו שנים ממש אלא שני אכטוניות כלומר חלקת המקומות שנקראו על שם כך שהן מגדלות קנים נקראין כנרים כגון בית ירח וכו' וה"נ זה שבעבר הירדן נקרא על שם זה שבגבול בני נפתלי א"נ של גבול בני נפתלי נקרא על שם כינרת שבעבר הירדן וכדמשמע מדלקמיה:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' ומתמה הש"ס על הא דקחשיב הכא כנרת אצל רקת ומשמע שכנרת ג"כ קורין בה בט"ו משום שסמוך ונראה לרקת זו טבריא היא דהא אמרת על כנרת חרב הכרך וכו' וא"כ אין הטעם אלא הואיל וסמוך לטבריא היא:
 
'''{{עוגן1|בא}} וראה בו אינן קורין.''' בטבריא עצמה אין קורין בט"ו בלבד וכדחזקיה דלקמיה ובחוצה לו קורין בט"ו בתמיה. ומסיק ואזיל דהא חזקיה מספקא ליה וקרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו משום דחשש לה להאי דתני ר"ש בן יוחי דדריש בענין בתי ערי חומה ואיש כי ימכר וגו' פרט לטבריא שאין לה חומה ממש אלא שהים חומה לה וא"כ מיגלי לה היא כשאר עיירות שאינן מוקפות חומה או דילמא הא מיהת מיגניא היא כהמוקפות חומה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן.''' לא ס"ל כהאי דחזקיה אלא קרי לה בטבריא בט"ו בכנישתא דכיפרא שאמר הדא היא יקרא דטברייא קדמוניות שהיתה נבנית כאן במקום שהיה הבה"כ הזה ולא חשש להדא וכו' גבי בתי ערי חומה דשאני מקרא מגילה לפי שקל הקילו בקריאתה ואף במקום דמיגניא היא כמוקפת חומה חשיבא לענין מגילה:
 
'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בפ' בתרא דערכין כל שהוא לפנים מן החומה וכו' וכלומר הרי דמצינו דאף בדין בתי ערי חומה מחשבינן הכל שהוא לפנים מן החומה כבתי ערי חומה שהן שלשה חצירות של שני שני בתים ומכיון שהן לפנים מן החומה דין אחד להם ואף על פי שאין להם חצירות כל כך וה"ה נמי לענין מקרא מגילה בט"ו:
 
'''{{עוגן1|מגבת}} ועד אנטיפרס וכו'.''' כתוב לעיל בפ' בתרא דתענית:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} מאה אינן.''' וכי כל כך מועטות הן:
 
'''{{עוגן1|קרייה}} מסייע לר' יוסי בן חנינה.''' שלא מנה אלא הסמוכות לספר וכדמצינו המקרא שכתוב בבני נפתלי ויהי גבולם וגו' ואגב מפרש השמות שהן נקראים עכשיו בימיהם:
 
'''{{עוגן1|לוד}} וגיא החרשים וכו'.''' פסוק הוא בד"ה א' ח' ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמרן.''' נמי ואונו אם בגין דכבר כתיב שם והא כתיב ג"כ לוד ואפ"ה איתאמרת בשם רבי אלא בגין דכבר תנינן לה בפ' בתרא דערכין דקחשיב התם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון יורפת הישנה וגמלה וכו':
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} ובני אלפעל וגו' הוא בנה וגו'.''' והיאך אמרת מימות יהושע הן:
 
'''{{עוגן1|בימי}} פילגש בגבעה חרבה וכו'.''' דאלו מערי בנימין הן ושכן הכתוב מיחסו שם על שבט בנימין ומפני שחומותיהן נראות חדשות לפיכך העיד ריב"ל בשם רבי שבכלל מוקפות מימות יהושע בן נון הן וקורין בהן בט"ו:
 
'''{{עוגן1|לוד}} ואונו הן הן גיא החרשים.''' גיא החרשים כולל שתיהן הוא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חלבו וכו'.''' גרסינן להא בפ"ק דשקלים בהלכה א'. וגו' דהתם עיקרית דברישא גריס שם סתם הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה לכל העולם. ובתר הכי מייתי על האי דקתני שם במתני' נמי בט"ו קורין את המגילה בכרכין ופריך לא כן א"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד בין עיירות ובין כרכים ומשני לא בא אלא ללמדן שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. כלומר דלא קאי ר' חלבו אלא אמתני' דלקמן בפרקין קראו את המגילה בחדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועל כה"ג הוא דקאמר הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמדך שהמצות נוהגות גם באדר הראשון:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא לשעבר.''' כלומר לא מסתברא דלא אמר הכי אלא לשעבר והיינו בדיעבד שמשום שנוהגות ג"כ באדר הראשון הלכך וכבר קראו אותה בראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בשני בי"ד אבל לבא. לא דלא מסתברא לומר שאף להבא ג"כ והיינו שאפילו לכתחלה הכל יוצאין בי"ד והא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים בי"ד ובט"ו וכדמפרש לקמיה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אוף אנא סבר כן.''' דלכתחלה לא:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא ויאות.''' דודאי כך הוא שהרי אלו משקראו בי"ד אם חוזרין וקורין בט"ו שמא אין שומעין לו בתמיה וכלומר דודאי הא דקתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין היינו אלו הקוראין בי"ד ורוצין לחזור ולקרותה בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו פשיטא היא שצריכין לקרות לכתחלה בזמן הקבוע להן. ר' חלבו דקאמר הכל יוצאין בדיעבד וכגוונא דאמרן הוא שאם כבר קראו באדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה שחוזרין וקורין בשני ואם הכל קראו בי"ד יצאו:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את כן וכו'.''' כלומר ואם אתה אומר דאף לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם ט"ו ולא י"ד אלא ע"כ כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|נחמן}} בריה דר' שמואל.''' דריש שמחה וששון כתיב מכאן שהן אסורין בהספד בי"ד וט"ו משתה וי"ט כתיבי בהאי קרא מכאן שאסורין בתענית ובעשיית מלאכה:
 
'''{{עוגן1|זימנין}} סגין.''' ישבתי לפני ר' שמואל בר נחמן אביך ולא שמעית מיניה הדא מילתא לדרוש שיהא אסורין במלאכה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ליה.''' נחמן:
 
'''{{עוגן1|וכי}} כל מה דהוה אבא שמיע ליה אנת שמיע מיניה.''' אתה לא שמעת זה ממנו אבל הוא אמר שכך הוא מקובל מרבו:
 
'''{{עוגן1|מילתא}} דרבי פליגא.''' על זה דקאמר ר' שמואל בר נחמן שאסורין במלאכה דרבי היה מפרסם עצמו לעשות לפני רבים באלו שני ימים בשנה. שהיה רוחץ בי"ז בתמוז בחמין ונטע נטיעות בפורים דס"ל שמותרין במלאכה:
 
'''{{עוגן1|בכל}} מקום שכתוב.''' במגילת אסתר י"ט לא תמצא כתיב בזה המקרא וקיבל עליהם אלא מעצמן עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה כדכתיב בהאי קרא ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב וכל מקום שכתוב וקיבל אין כתיב י"ט אלא כתיב וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות וזהו כדכתיב לעיל מיניה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו':
 
'''{{עוגן1|וכאן}} כתיב י"ט וכתיב וקיבל.''' בלשון תמיה בפסוק זה ובכל מדינה וגו' שאתה דורש י"ט כתיב ביה ומי כתיב שקיבלו עליהם לעשות י"ט לעולם:
 
'''{{עוגן1|משפחה}} ומשפחה מדינה ומדינה וגו'.''' כתיב ודריש רישיה דקרא רמז על זמן בני הכפרים מדינה ומדינה וכו':
 
'''{{עוגן1|לית}} הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה.''' וכי לאו ש"מ מזה שבני י"ד ובני ט"ו אסורין במלאכה בימים שלהם ולפיכך בני הכפרים שמקדימין וקורין ואין י"ד וט"ו ימים שלהם כדדריש מרמז הכתוב הן הן שמספיקין להם מים ומזון בימים האלו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} אין מן הדא.''' אתה בא להכריח לאו מילתא הוא ולית ש"מ כלום שהרי חולו של מועד הוא אסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבוד ורואין אנו שהכפרים מספיקין וכו' ודבר זה לאו כלום דכדי שיהא להם פנאי קאמרינן להכין להם מה שצריכין ואין בהן משום מלאכה אלא לית לך בענין עשיית מלאכה בפורים אלא כהדא דרבי דלעיל דס"ל שמותרין במלאכה:
 
'''{{עוגן1|ולא}} עזרא.''' שהיה לאחר זמן מרדכי ואסתר הוא שתיקן שיהו קורין בתורה וכו' ואת אמרת מרמז הכתוב של מגילת אסתר שיהו הכפרים מקדימין וקורין בימי הכניסה לפי שמתאספין לקרות בו בתורה ולא הטריחו חכמים להתכנס עוד בי"ד וכי מרדכי ואסתר שקדמו מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין אחר זמן:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' לא היא דאין אנו אומרין שמרדכי ואסתר התקינו להם כך אלא מי שסידר את המשנה וראה תקנת חכמים לחלק בזמנים הללו סמכה להמקרא משפחה וכו' לומר שמכאן סמכו חכמים לומר שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כיצד}}.''' משכחת לה פעמים בי"א וכו':
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות.''' י"ד בשני וכו':
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות בשלישי או ברביעי וכו'.''' הרי כאן הכפרים קורין בי"ג או בי"ב:
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות בחמישי וכו' בו ביום.''' דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות ע"ש כפרים וכו' ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום.''' שאין קריאת המגילה בשבת שגזרו חכמים שמא ילך אצל הבקי לקרות ויטילנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר"ה ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה י"ו וכתיב ולא יעבור ואע"פ שכשחל ט"ו בשבת קורין בני הכרכים בארבעה עשר מכל מקום אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא חמשה עשר דבקריאת התורה לא חששו חכמים וכמו שקורין בתורה בכל שבת דליכא למיחש שמא יטלטל כל הספר תורה בשביל הפרשה של יום וסעודת פורים כשחל בשבת יש חילוק דיעות אם עושין אותה בארבעה עשר שבו קורין את המגילה או שמאחרין אותה עד לאחר השבת והכי משמע הכא בגמרא ולכולי עלמא אין עושין אותה בשבת לפי שאינה ניכרת שהיא לסעודת פורים אלא בשביל כבוד השבת:
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות אחר השבת וכו'.''' זה חסר כאן בנוסחת המשנה:
 
'''{{עוגן1|כפרים}}.''' מקדימין ליום הכניסה. וזהו אחד עשר והא דאמרינן בכפרים שמקדימין ליום הכניסה זה דוקא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאין להודיע מתי קדשו ב"ד החדש ומתי הפסח נקבע אבל בזה"ז שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונין ממנה ל' יום לפסח אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו פסח לסוף ל' יום של קריאה ונמצא אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח לפיכך אין קורין עכשיו את המגילה אלא בזמנה לעיירות בארבעה עשר ולמוקפין בחמשה עשר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} הן דתנינן וכו'.''' קמ"ל דכולהו דתנינן חל להיות משכחת לה שחל ארבעה עשר להיות בהן בזמן שלא היו משגיחין על הדחיות ולא כדר' יוסי דלקמן:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' דקתני בשני וכן בשבת ומוקפות חומה למחר וא"כ חל להיות אי"ד קאי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו'.''' ולא גרסי' להו במתני' דלא משכחת להו שחל י"ד להיות בהן שאם י"ד אדר בשני בשבת א"כ צומא רבא בחד בשבא ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא דשבת ואנן לא עבדינן שבת ויוה"כ כהדדי כדאמרינן בר"ה:
תחילתדףכאן א/ג
 
'''{{עוגן1|בעון}} קומי ר' זעירא.''' הקשו לפניו בני הישיבה:
 
'''{{עוגן1|איתא}} חמי.''' בא וראה אם חל להיות לכרכים יום שלהן בשבת וזהו כשחל י"ד בע"ש שהכרכין קורין בע"ש אמרינן כדתנינן במתני' שקורין הן עם העיירות בו ביום וכשחל להיות לעיירות יום שלהן בשבת אמרינן שהעיירות מקדימין ליום הכניסה עם הכפרים ולא אמרינן שהעיירות יקראו בע"ש כמו בהכרכין כשחל יום שלהן בשבת א"כ משמע דאמרי' כשנדחו מיומן ידחו ליום הכניסה. והשתא קשיא אמאי לא נימא נמי בכרכין כן שכשחל ט"ו בשבת ידחו ליום הכניסה ולא והיו קורין בע"ש:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' לא.''' זהו ר' אילא היינו טעמא דלא אמרי' בכרכים שידחו ליום הכניסה ומפני כבוד כרכין הוא:
 
'''{{עוגן1|שלא}} יאמרו ראינו כרכין ועיירות קורין כאחת.''' כלומר שנדחין הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהן כמו. שנדחין העיירות כשחל י"ד בשבת שזה אין כבוד להכרכין שיהו שוין בענין הדחייה כמו העיירות אבל מה שקורין הכרכין עם העיירות בע"ש כשיום שלהן בשבת זה לא כלום הוא דהואיל ובשבת א"א לקרות וכן לאחר השבת שהוא י"ו אי אפשר להן לקרות אלא בע"ש עם העיירות ולא דחינן להו יותר ואנן לא קפדינן אלא שלא ידחו הכרכין ביום שנדחין העיירות כשצריכין הן לדחות:
 
'''{{עוגן1|מעתה}}.''' אם מטעם מפני הכבוד שבני הכרכין חשובין הן מבני העיירות ומפני שהן קורין בט"ו כמו בשושן שנעשה בו הנס מעתה נימא נמי בכפרים ועיירות בדחייה כן דכשחל י"ד בשבת אמרינן דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי ונימא לא ידחו העיירות ליום הכניסה שלא יהא אומרין ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת ובודאי בני עיירות חשיבי מהכפרים. דמיהת קורים בזמן המפורש בהכתוב אלא דנימא דבכה"ג יהו עיירות קורין בע"ש וכמו הכרכין כשחל ט"ו בשבת:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} חל להיות בשני וכו'.''' כלומר ותו דכשחל י"ד בשני או בחמישי דאמרי' כפרים ועיירות קורין בו ביום הא נמי קשיא דאמאי קורין כאחת אלא דנימא דכשחל י"ד בשני יהו הכפרים מקדימין ליום הכניסה שלפניו אע"ג שהוא עשירי דהיא גופה קשיא למה לא תיקנו גם להעשירי וכן מיום הכיניסה ליום הכניסה יקדימו מפני כבוד העיירות דכל מה דמצינו למיעבד שלא יהו קורין עם הכפרים כאחת ניעבד:
 
'''{{עוגן1|חל}} להיות בחמישי וכו'.''' וכן כשחל י"ד בחמישי יקדימו הכפרים להשני שלפניו. וכשחל בשבת יקראו העיירות בע"ש כדאמרן וקשיא לטעמא דר' לא:
 
'''{{עוגן1|אשכח}}.''' ברייתא דתני כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת ולא שכולם קורין כאחת ביום אחד קאמר דהא לא משכחת לה בשום פעם דאם חל י"ד בע"ש אין העיירות צריכין להיות נדחין אלא קורין בו ביום והמוקפין הן שנדחין שא"א לקרות בשבת ואם חל י"ד בשבת אז העיירות הן שנדחין אבל המוקפין קורין למחר אלא דה"ק דהאי תנא ס"ל דלא כטעמא דרבי אילא להא דמפרש להתנא דמתני' שחששו משום כבוד הכרכים שלא יהו שוין יחד להעיירות כשאירע להן שהן נדחין וכדפרישית משום דלא ס"ל לא כהתנא דמתני' ולא כטעמיה אלא דס"ל דכשם ישאם חל י"ד בשבת שאין משגיחין על כבוד העיירות שלא יהו קורין עם הכפרים ביום אחד ואמרינן הכפרים והעיירות מקדימין ליום הכניסה כך אם אירע הדחיה להכרכין שחל י"ד להיות בע"ש וט"ו בשבת והן צריכין שידחו מקדימין ג"כ ליום הכניסה וקורין עם הכפרים ביום אחד וזהו דקאמר כפרים וכו' קורין כאחת וכלומר כמו דאשכחן שהכפרים ועיירות קורין כאחת כך לפעמים הכפרים והכרכין קורין כאחת וזהו הת"ק דהתוספתא כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|וההן}} תנייה.''' והאי תנא דלקמן:
 
'''{{עוגן1|לא}} נסב אפילו לבירייה.''' כלומר לקח לו דרך לעצמו ואף לא כהתנא ברא דאמרן אשכח תני וכו'. בירייה הוא ברא בלשון הש"ס הזה ודוגמתו תמצא בריש פ' כיצד צולין תנא ברייה וכן בהרבה מקומות. והאי תנא רבי הוא כדמייתי ליה לקמן. והכי תנינן בתוספתא פ"ק חל להיות בע"ש כרכים המוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אומר אני שלא יקדמו בני כרכין לבני עיירות אבל קורין עמהן בו ביום חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפין חומה לאחר שבת רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן ידחו ליום הכניסה. זו הוא גי' התוספתא. והכא גריס אליבא דרבי דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה כלומר דלא כהת"ק והוא התנא ברא דס"ל כל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ובין העיירות כשחל י"ד בשבת שהן נדחין מיומן נדחין ליום הכניסה וכן המוקפין כשחל י"ד בע"ש והמוקפין הן שנדחין מיומן ליום הכניסה הן נדחין ואין קורין עם העיירות בו ביום וא"כ לדידיה אשכחן שלפעמים הכרכים קורין קודם להעיירות וההן תנא דהוא רבי לא ס"ל הכי אלא דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה והיינו כשהכרכין נדחין הן מיומן שחל י"ד בע"ש והכרכין נדחין מזמנן אז גם העיירות נדחין עמהן ליום הכניסה וכדמפרש ואזיל לטעמיה:
 
'''{{עוגן1|דאית}} ליה שלא יקדמו וכו' דאית ליה כל שהוא נדחה וכו'.''' כלומר דס"ל לרבי הא והא שצריך שלא יקדמו הכרכין להעיירות אלא כמו בכל שנה שהעיירות קודמות להכרכין ואית ליה נמי דכל הנדחה ממקומו בדין הוא שידחה ליום הכניסה הלכך אף על גב דבכה"ג העיירות אינן צריכין שיהו נדחין שהרי יכולין לקרות בע"ש מ"מ מכיון שהמוקפין ע"כ צריכין שיהו נדחין וכל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ואם אתה אומר שהעיירות יהו קורין בזמנם בע"ש יקדמו הכרכין להעיירות והואיל ואי אפשר אמרינן דבכה"ג אף העיירות ידחו ממקומן וכולם יהו מקדימין ליום הכניסה:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אומר וכו'.''' השתא מייתי ליה לההן תנייא דקאמר שהוא רבי וסברא בפני עצמו הוא דס"ל דאית ליה וכו' דאית ליה וכו' וכדפרישית:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבדין עובדא.''' כחד מהני ד' תנאי דפליגי כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' לעובדא הלכה כסתמא דמתניתא ואם חל י"ד בע"ש עיירות ומוקפין קורין בו ביום ואין המיקפין נדחין ליום הכניסה:
 
'''{{עוגן1|בעון}}.''' הדר בעו בני הישיבה לפני ר' זעירא אסיפא דקתני במתני' חל להיות בשבת וכו' ואמאי עיירות מקדימין ליום הכניסה הא כמה דאת אמר תמן בבבא שלפניה חל להיות ארבעה עשר בערב שבת שחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות ואין נדחין ליום הכניסה ונימא נמי אם חל להיות לעיירות יום שלהן בשבת יקראו בע"ש ולא ידחו ליום הכניסה:
 
'''{{עוגן1|אלא}} מתניתא כתרין תנייא.''' זה הכל מסקנת דברי בני הישיבה הן כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כתרי תנאי ומי ששנה זה לא שנה זה וכדמסקו ואזלו:
 
'''{{עוגן1|תנייא}} קדמייא.''' זה מה שהתחלנו לפלפל בו בהסיפא בחל י"ד להיות בשבת הוא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ותנייא אחרינא זה ששנה הבבא שלפניה חל להיות ע"ש סבר הוא מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה אלא ליום שיכול לקרות בו ולפיכך כאן שהמוקפין נדחין ממקומן שאינן יכולין לקרות בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ר' זעירא לא היא אלא כן אמר רב חד תנייא הוא ששנה לשתי הבבות והכא טעמא אחרינא איכא דמפני מה אמרו כשחל י"ד בע"ש וחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת שקורין הן בע"ש עם העיירות דאמר ר' חלבו לעיל ריש פרקין הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לרוב העולם ומכיון דבדיעבד הכל יוצאין בי"ד הכא דלא אפשר להן לקרות ביומן קורין אף לכתחלה בו ודכוותה נמי בסיפא בחל להיות לעיירות ליום שלהן בשבת נדחין הן ליום הכניסה ואין קורין בע"ש ונמי מדר' חלבו דאמר לעיל יום י"ג יום מלחמה היה והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא ובדין היה לא לקרות בו דבימים אשר נחו כתיב אלא מק"ו הוא דמרבינן ליה כדלעיל ומכיון שמן הדין אינו יום ראוי לקריאה ואין עליו רמז מהכתוב הכא שאין העיירות יכולין לקרות ביומן נדחין הן ליום הכניסה ולא בע"ש שהוא יום י"ג ויום הכניסה שהוא י"ב יש לו רמז מהכתוב כדאמרינן לעיל דמרבינן י"א וי"ב מבזמניהם או מכימים:
 
'''{{עוגן1|אשכח}} תני.''' אידך דס"ל אם חל י"ד בשבת כפרים קורין בע"ש וכו' והטעם דאינו בדין שיהו העיירות וכפרים קורין כאחת ביום אחד וכהאי סברא דלעיל גבי הא דר' אילא ואיפכא ליכא למימר דס"ל להאי תנא כל הנדחה נדחה ליום הכניסה וכיון דהכא העיירות נדחין ממקומן ליום הכניסה הן נדחין:
 
'''{{עוגן1|היך}} עבדין עובדא.''' בהא דפליגי תנאי בחל י"ד בשבת:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה לית אפשר.''' שיהא חל י"ד בשבת וכדאמר ר' יוסה לעיל בריש הלכה לית כאן חל להיות בשבת דא"כ צומא רבא יחול בערובתא דשבתא וזה אי אפשר:
 
'''{{עוגן1|ואין}} אפשר.''' ואם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היה אפשר זה ולא היו משגיחין על הדחיות א"כ הלכה כסתמא דמתני' בחל בשבת:
 
'''{{עוגן1|כל}} שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה.''' דהואיל וקורין אותה שלא בזמנה אין קורין אלא בעשרה:
 
'''{{עוגן1|ואנן}} חמיין רבנן.''' דנהגי לקרות אפי' ביחיד ושלא בזמנה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} אבונה בשם רב אסי.''' קאמר נמי כדרב יהודה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חנניה אמר.''' פליגי אמוראי בזה:
 
'''{{עוגן1|מתיב}} וכו'.''' לדידך שאפי' ביחיד א"כ למה בני הכפרים מתאספין ליום הכניסה להעיירות לקרות עד שהוא במקומו יקרא ביחיד ויכול לקרות ביום שירצה:
 
'''{{עוגן1|אמר}}.''' ליה רבי סלקית מתניתא אחד עשר וכו'. בתמיה וכי אתה רוצה לסלק להמתני' ולבטלה דקחשיב לימים הללו ונלמדו מהכתוב ומסתמא כשתקנו הזמנים בעשרה תקנו ומה שאני אומר אפי' ביחיד היינו על כל מה שאמרו ידחה ממקומו הוא דקאמינא:
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|איזו}} עיר הגדולה כל שיש בה עשרה בטלנין.''' כדקאמר בגמרא שבטלין ממלאכתן לבית הכנסת והן מתפרנסין משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפלה בבהכ"נ:
 
'''{{עוגן1|באלו}} אמרו.''' במגילה אם חל זמן קריאתה בשבת וכן בתרומת שקלים דמשמיעין על השקלים באחד באדר אם חל בשבת מקדימין ולא מאחרין וכן אמרו בגמרא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} זמן עצי כהנים והעם.''' כמו שנשנה לעיל בפ' בתרא דתענית וחל אחד מהזמנים בשבת וט' באב שחל בשבת וכן שאר התעניות וכן חגיגה אם חל י"ט בשבת ואינה דוחה שבת להביא שלמי חגיגה וכן הקהל את העם שהיה המלך קורא משנה תורה וכל העם חייבים לבא לשמוע ולהביא נשיהם וטפם כדכתיב וזה אי אפשר בשבת כדקאמר בגמרא משום בימה שהיו עושין להמלך ואי אפשר לעשות מקודם שזמן הקהל ביום א' דחול המועד כדתנן בפ"ז דסוטה וח"א לעשותו בי"ט כל אלו מאחרין ולא מקדימין. ובכולהו אינך טעמא דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט' באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:
 
'''{{עוגן1|אע"פ}} שאמרו.''' במגילה מקדימין לקרותה מותרים אלו הימים הקודמין בהספד ותענית:
 
'''{{עוגן1|ובמתנות}} לאביונים.''' מי שנתן בימים הקודמין י"א וי"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו אבל משלוח מנות אין נוהג אלא ביום הסעודה והיא בזמנה דוקא כדאמרינן בריש פרקין:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יהודה וכו'.''' וכבר כתבנו במתני' דלעיל דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד לעיירות ולכפרים ובט"ו למוקפין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} וכו'.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|שאין}} אנו צריכין לתלמודינו.''' להתפרנס מן התורה לפי שיש לנו פרנסה משל צבור:
 
תני בברייתא:
 
'''{{עוגן1|כפר}} שאין בו עשרה.''' להיות מתכנסין בו בב' וה' לקרות בתורה:
 
'''{{עוגן1|תקנתו}} קלקלתו.''' קלקלה שאין בו עשרה היא תקנתו ונעשה כעיר לקרות בי"ד:
 
'''{{עוגן1|ותרומת}} שקלים.''' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|סעודת}} ר"ח.''' שהיו נוהגין לעשות ביום שקדשו החדש כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין:
 
'''{{עוגן1|וסעודת}} פורים.''' אם חל בשבת מאחרין לאחר השבת לעשות הסעודה ולא מקדימין:
 
'''{{עוגן1|ויעשו}} אותן בשבת.''' אם הזמינו הכל מלפני השבת:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} וכו'.''' את ששמחתו תלויה בב"ד. כלומר ימי משתה ושמחה באותן הימים הוקבעו על ידי שקבלו עליהם לעשות וב"ד שבאותו הדור הסכימו לכך יצא זה יום השבת וכן ר"ח עצמו שמחתו תלויה בידי שמים היא שע"י שהיום שבא ונצטוינו מן השמים עליה ויש רמז ג"כ מהכתוב על השלש סעודות בשבת וכן ר"ח נצטוינו לקדש החדש וע"י כך עושין הסעודה:
 
'''{{עוגן1|מגבת}} פורים.''' מה שגבו לצורך עניים הוא לפורים שישמחו בו היום וכדאמר ר"א ובלבד שלא ישנה ממנה העני לדבר אחר ואפי' לקנות רצועה למנעלו ה"ז אינו צורך פורים:
 
'''{{עוגן1|אין}} משנין במעות פורים.''' שגבו לצדקה אין משנין לצדקה אחרת. ופריך הא שאר כל המעות שגבו לצדקה זו משנין לאחרת הרי לאותה צדקה היא שגבו אלא כך היא כל המעות עד שלא ינתנו לגזברין לשם כך וכך את רשאי לשנותן משניתנו וכו' וכדאמרינן לקמן פ' בני העיר בסוף הלכה א' אבל מעות פורים לעולם אין משנין:
 
'''{{עוגן1|מה}} ראה זמן עצי כהנים וכו'.''' הובא לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה ועיין במקום המצויין שם עד ולא משלימין:
 
'''{{עוגן1|ובתשעה}} באב וכו' בדין היה וכו' טובים השנים מן האחד.''' לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה וע"ש:
 
'''{{עוגן1|ובחגיגה}}.''' מנלן שאינה באה בשבת:
 
'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף וגו'.''' משמע שבי"ט שקרוי חג ואתה קוצר והרי כתוב אחד אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט הא כיצד וכו':
 
'''{{עוגן1|שבשעה}} שהוא חל בחול אתה חוגג.''' מביא חגיגה ושובת ממלאכה ובשעה שי"ט חל בשבת ואי אפשר להביא חגיגה למחר אתה חוגג להביא חגיגה וקוצר ומתקיים הכתוב וחג הקציר שנקרא חג ומותר לקצור בו:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שיבליע לעיסתה.''' על חולו של מועד קאי דהא כתיב שם גם וחג האסיף ואתה צריך לדרוש ג"כ שאם חל י"ט בשבת למחר אתה חוגג וקוצר ואוסף והוא חול המועד ובלבד מה שצריכה האשה שיבליה לעיסתה לצורך המועד ולא שהותר לעשות מלאכה בו כימות החיל:
 
'''{{עוגן1|כהדא}} דתני להן אינש וכו'.''' גריס להא לעיל ריש פ' מקום שנהגו וע"ש:
 
'''{{עוגן1|ובהקהל}}.''' ומפני מה אין זה בשבת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} התקיעה.''' שהיו הכהנים תוקעין להקהיל את העם ואין תקיעה בשבת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} הבימה.''' שהיו עושין להמלך דאלו מפני התקיעה הרי אינה אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
 
'''{{עוגן1|ויעשו}} אותה מאתמול.''' קודם י"ט:
 
'''{{עוגן1|שלא}} לדחוק את העזרה.''' ימים שנים ושלשה אם יקדימו לעשותה קודם י"ט שהקהל היה בא' של חול המועד:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} דר"מ וכו'.''' האי סוגיא כולה עד לא בדא הלכה כסתם גרסינן לה לעיל בפ"ב דתענית ומתני' דרבי מאיר דקאמר על מתני' דהתם קאי ומייתי לה אגב הא דלקמן וע"ש:
 
 
 
 
'''{{עוגן1|רבי}} יודן נשייא שלח לר' הושעיה רבה חדא עטם.''' חתיכה אחת של בשר ולוג אחד של יין:
 
'''{{עוגן1|שלח}}.''' ר' הושעיה ואמר ליה קיימית בנו ומתנות לאביונים דזה דבר מועט הוא מהנשיא:
 
'''{{עוגן1|חזר}} ושלח ליה.''' ר' יודן נשיא:
 
'''{{עוגן1|חד}} עיגל גדול וחד גרב.''' חבית דחמר שלח ליה ר' הושעיה עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו:
 
'''{{עוגן1|תני}} מקום שמסתכנין קורין אותה בי"ד.''' זו היא גירסא נכונה שמצאתי. כלומר שישראל מסתכנין בדתיהן מהאומות אין מקדימין כלל אלא קוראין הכל בי"ד:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בעי.''' על זה אם במקום שמסתכנין א"כ אל יקראו אותה כל עיקר מפני הסכנה:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קראו}} את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה.''' אחר כך שראו ב"ד לעבר השנה חוזרין וקורין אותה באדר השני בזמנה. הכי מסיק בגמרא ולפירושא דמתני':
 
'''{{עוגן1|אין}} בין אדר הראשון.''' מסיק בגמרא התם חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים וכן משלוח מנות שאלו אין נוהגות אלא באדר השני הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ובסדר הפרשיות לא איירי הכא ובאדר השני הן שנוהגות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתניתא}} כשעיברו ואח"כ קראו אותה.''' אם עיברו מקודם וקראו בראשון וקמ"ל דחוזרין וקורין בשני מאחר שלא יצאו בקריאת הראשון שכבר נתעברה השנה אבל אם קראו אותה בראשון ואח"כ נמלכו ב"ד ועיברו השנה לא בדא אמר שצריך לחזור ולקרותה בשני מפני שבשעת קריאתה אכתי לא נתעברה ויוצאין י"ח בקריאה של הראשון:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} וכו'.''' ומהדר הש"ס דלא היא דמתני' לא אמרה כן דמשמעות לשון המשנה לא כך היא אלא דה"ק קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה אח"כ אעפ"כ קורין אותה באדר השני משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יצאו י"ח בקריאת פעם הראשון:
 
'''{{עוגן1|הזאת}} השנית.''' כתיב ומה ת"ל עוד השנית אלא מכאן וכו':
 
'''{{עוגן1|לא}} דיינו הצרות הבאות עלינו.''' מחמת הקנאה:
 
'''{{עוגן1|הדא}} היא דכתיב וכו' השנית.''' שלא קבלו עליהם עד אגרת השנית ולא נפקא לן מזה שיקראו עוד בשני:
 
'''{{עוגן1|זאת}}.''' זו תורה שכתוב שם מעשה עמלק:
 
'''{{עוגן1|זכרון}} אלו הנביאים וכו'.''' מה שכתוב בשמואל:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הכתובים.''' ומגילת אסתר נרמז בזה כדכתיב בה ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כלומר שנרמז בהספר שכתוב בפ' עמלק:
 
'''{{עוגן1|ולא}} יסף.''' לא פסק:
 
'''{{עוגן1|הלכות}}.''' שבתורה שבע"פ שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות:
 
'''{{עוגן1|לפיכך}} מקדימין וקורין בפרשת שקלים.''' באדר שקורין המגילה קורין בשקלים מקודם וזהו באדר השני כדדריש ר' אבהו מדכתיב בכל שנה ושנה להיקשא:
 
'''{{עוגן1|כדי}} לסמוך גאולה.''' של מרדכי ואסתר לגאולת ניסן דאי מהיקשא בלחוד אימא מה כל שנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט קא משמע לן:
 
'''{{עוגן1|אותה}} השנה.''' שהפיל אותו הרשע הגורל ונעשה בה הנס היתה מעוברת והיו בה שני אדרים וכדכתיב ומחדש לחדש ומעשה הנס בשלשה עשר לאדר השני. אדר הראשון תוספת וכו'. איזה משני האדרים הוא העיקר וחבירו נקרא תוספת על השנה הראשון או השני וכדמפרש ואזיל מה הנ"מ ביניהון:
 
'''{{עוגן1|שני}} כבשי עצרת ביניהון.''' הא דנקט כבשי עצרת והרי הנ"מ דמפרש לענין עברה שנתו של הכבש שייך בכל הכבשי קרבן היינו טעמא משום דלא מצינו בכל כבשי קרבן שהן שנים או יותר שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד כדתנן בפ"ג דמנחות שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה אבל בשאר הקרבנות לא מצינו זה וכדתנן בהדיא בפ"ד שם התמידין אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וא"כ לפי פשטא דסתמא דהמתני' אין לנו במקום שנאמר שני כבשים בני שנה שיהו מעכבין זה את זה אלא בשני כבשי עצרת בלבד והואיל והנ"מ דמפרש אם נולד הכבש בט"ו אדר שנה שאינה מעוברת וכו' א"כ באלו המעכבין זא"ז מצינו שאפילו אם אחד מהן נפסל מחמת שעברה שנתו נפסל גם השני שהרי מעכבין זא"ז ואינו יכול להקריבו אם אין לו אחר כדי לזווגו הלכך נקיט כאן כבשי עצרת וכן משום דעיקר הבעיא היא בשני אדרים איזה מהן נקרא תוספת נקט נמי הגוונא דהנ"מ נולד בט"ו באדר וכו' ואע"ג דאם נולד באדר בין כך ובין כך נפסל הוא לשנה הבאה בעצרת משום דהא ממילא שמעינן דלענין כבשי עצרת נמי שייכא אותה הנ"מ גופה דאם אמרינן אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא מי"ג חדשים ואם נולד הכבש בז' או בח' בסיון בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה המעוברת א"כ כשר הוא להקריבו בעצרת שעדיין בתוך שנתו הוא אבל אי אמרינן אדר השני הוא תוספת וא"כ סתם שנה י"ב חדשים הוא ולא יותר ונפסל הכבש הזה מלהקריבו בעצרת שהרי מז' אייר עברה שנתו:
 
'''{{עוגן1|שנה}} ארוכה היא.''' מיום ליום עד ט"ו אדר השני שהשנה של י"ג חדשים היא אבל אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד ט"ו אדר הראשון שהיא שנה של י"ב חדשים מיום שנולד וכבר עברה שנתו ונפסל מלהקריבו אח"כ:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' ממתני' דפ"ז דעדיות שמעינן דאדר הראשון תוספת ובשנה מעוברת מחשבין י"ג חדשים להשנה דתנינן תמן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר ואפילו אחר הפורים א"כ הדא אמרה אדר הראשון הוא תוספת ועדיין עומדין בשנה זו ויכולין לעברה דאם תאמר אדר השני תוספת ובי"ב חדשים כלתה השנה קשיא לא קיים על שתא ומעבר לה הרי אין עומד בשנה זו שבסוף אדר כבר עברה השנה והיאך מעברינן לה בתמיה:
 
'''{{עוגן1|תרין}} איגרין.''' שכותב הנשיא להגולה להודיע להן שעיברו את השנה:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} תלתין יומין אדר הראשון תוספת.''' שהוא מלא והוא כתב מוספה על שתא מ"ד וכו' ומהדר הש"ס אין מן הדא לית ש"מ כלום דהא אמר ר' יעקב וכו' לעולם שני חדשים אלו מעוברין ומליאים עושין אותן עיבר וכו' ולכתחלה אדר סמוך לניסן לעולם חסר ומדקאמר ולא עיבר את השני מה שעשה עשוי א"כ אם עיבר את השני ולא עיבר הראשון ג"כ מה שעשה עשוי ואין ראיה מהני תרין איגרין:
 
'''{{עוגן1|תני}} רשב"ג אומר וכו'.''' כתוב היא לעיל בפ"ק דשקלים בהלכה א' וכן הא דתמן תנינן וכו' עד סוף הלכה גרסינן התם לעיל מינה וע"ש:
תחילתדףכאן א/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד.''' בפ"ה דביצה קאמר בגמרא דמתני' ב"ש הוא דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה כיון שאין בהם צורך אוכל נפש אבל הלכה כב"ה דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך ואיכא נמי מילי אחריני שאסורים בשבת ומותרין בי"ט כגון משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת ועוד יש ביניהן כדקחשיב הכא בגמרא:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם.''' כלומר שבת עיקר זדונו בידי אדם שמיתתו מיתת ב"ד ויה"כ עיקר זדונו בהיכרת ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור מכרת כדתנן סוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} בשם ר' יהודה וכו'.''' זה מפורש לעיל בפ"ה דביצה בסוף הלכה ב' עד להעביר שמנונית שעליה וכן הא דאבתרה אילין אינון וכו' כתיב שם לעיל מינה עד אצ"ל בי"ט וע"ש:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין שבת ליה"כ וכו' מתניתא דר' נחוניא בן הקנה וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפרק ז' דתרומות בהלכה א' וכן בפרק אלו נערות בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|הא}} בתשלומין שניהן שוין.''' אם עשה דבר שיש בו תשלומין שוין הן לפטרו מן התשלומין כדמוקי לה כר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לענין לפוטרו מתשלומין דקים ליה בדרבה מינה:
 
'''{{עוגן1|מחוייבי}} כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד.''' ומפרש מה נפק מן ביניהון מאי נ"מ אי אמרינן יה"כ כשבת או חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד:
 
'''{{עוגן1|נערה}} נדה ביניהון.''' אם אנס נערה נדה איכא בינייהו אי מיחייב קנס או לא וכן אף אחות אשתו ביניהון דלר' נחוניא בן הקנה יה"כ כשבת בדוקא קאמר משום דדמיין אהדדי שאין להן היתר לעולם לאפוקי נערה נדה יש לה היתר לאחר איסורה וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו ולדידיה חייב עליהן קנס:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"ש בן מנסיא.''' הכי הוא דמדמי להו מה שבת שיש בה כרת במזיד בלא התראה ואף יה"כ יש בו כרת וכן נמי אלו נדה ואחות אשתו שיש בהן כרת פטורין מן התשלומין:
 
'''{{עוגן1|מכות}} וכרת מה אמרין בה אלין תנייא.''' אלו תנאים ר' נחוניא ור"ש מה אמרו אצל מלקות וכרת אי לדידהו אין מלקות אצל כרת כשם שאין תשלומין במקום כרת או לאו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה צריכה לרבנן.''' מספקא להו לרבנן בבית המדרש אליבא דהני תנאי:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לא שמיע להו מן הדא.''' ברייתא דר"ש בן יוחאי שאין מכות אצל חייבי כריתות:
 
'''{{עוגן1|מה}} כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת.''' דלא משכחת לה מלקות אצלה שאם התרו בו חייב סקילה ואם לא התרו בו חייב כרת ומלקות אין בה משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וה"נ ס"ל בחייבי כריתות שאף אם התרו בו פטור ממלקות דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא:
 
'''{{עוגן1|מה}} צריכה ליה כר"ש בן לקיש.''' כלומר אליבא דר"ל דלקמן הוא דאיכא לספוקי ואם יש מכות אצל כרת או לא:
 
'''{{עוגן1|ברם}} כר' יוחנן אם מכות אצל מיתה יש לו כל שכן מכות אצל כרת.''' כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|דאיתפלגון}}.''' בהא אם יש מלקות בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:
 
'''{{עוגן1|אם}} התרו בו לשם אותו ואת בנו.''' ולא התרו בו משום ע"ז לוקה דאין כאן מיתה:
 
'''{{עוגן1|ר"ש}} בן לקיש אומר אפילו התרו בו לשם אותו ואת בנו לבד אינו לוקה מאחר שאלו התרו וכו'.''' כך הוא בתרומות ובכתובות דמאחר שאלו התרו בו משום ע"ז היה נסקל ואינו לוקה דקים ליה בדרבה מינה ה"נ אפילו לא התרו בו משום ע"ז הואיל דבהך איסורא איכא ביה צד מיתה לא לקי והשתא אליבא דרשב"ל הוא דמיבעי לן אם דוקא במקום שיש בו מיתת ב"ד הוא דפטור ממלקות או אף במקום כרת אבל אליבא דר' יוחנן דמחייב מלקות במקום שיש בו צד מיתת ב"ד לכ"ש דמחייב מלקות במקום שיש בו כרת דלא חמירא כמיתת ב"ד:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' דלא היא דאפילו כר' יוחנן צריכה ליה דאכתי אף לר' יוחנן איכא לספוקי בהך מלתא דתמן גבי אותו ואת בנו לשני דברים יש כאן מלקות משום אותו ואת בנו ומיתה משום ע"ז והואיל ושני איסורין הן איכא למימר דמש"ה ס"ל דהיכא דאתרו ביה משום אותו ואת בנו בלבד דיש בו מלקות משום דלאו בפ"ע הוא ובאותו לאו אין בו מיתה:
 
'''{{עוגן1|והכא}}.''' מאי דקא מיבעיא לן לדבר אחד שיש בו לאו וכרת הוא דמיבעיא לן והלכך אפילו לר' יוחנן נמי איכא למימר דכשם שאין מלקות ותשלומין בלאו אחד כן נמי אין למלקות וכרת בלאו אחד:
 
'''{{עוגן1|ע"ד}} דרשב"ל וכו'.''' האי מילתא התם הוא דשייך בתרומות ובכתובות ואגב מייתי להא נמי הכא. ואהתם דלעיל קא מהדר דלר"ל דס"ל חייבי מלקות אפילו לא התרו בהן פטורין מתשלומין מוקי התם למתני' דתרומות ולמתני' דאלו נערות כר"מ דאמר לוקה ומשלם א"כ מאי איכא בין אילין תנייא שהן רנבה"ק ור"ש בן מנסיא דלעיל לבין אילין רבנן דפליגי אדר"מ הא לכולהו חייבי כריתות פטורין הן מן הקנס ואפי' במקום שאין כאן מלקות דאלו לר' יוחנן איכא בינייהו חייבי כריתות שלא התרו בהן למלקות כדמוקי התם לעיל אליבא דרבנן דר"מ דמתני' דתרומות ודכתובות בשלא התרו דחייב בקנס וכן בתשלומין אבל להני תנאי ר' נחוניא ור"ש בן מנסיא לעולם פטור הוא אלא לרשב"ל קשיא מאי בינייהו ומאי קמ"ל אליבא דהני תנאי:
 
'''{{עוגן1|לאוים}} לא כריתות.''' איכא בינייהו כלומר במקום דאיכא חייבי לאוין בלחוד ואין אצליהם כרת כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יודן אמר הבא על הממזרת אית ביניהון ר' חנניא אמר אף המצית גדישו של חבירו בי"ט אית ביניהון.''' דבאלו אין כאן אלא לאו ולהנך תנאי הבא על הממזרת חייב קנס דאין כאן כרת ולרבנן דר"מ פטור ואפילו לא התרו בו לרשב"ל וכן המצית גדיש חבירו בי"ט שאין בו כרת אלא לאו דלהנך תנאי משלם הוא דאין מתחייב בנפשו ולרבנן דר"מ פטור הוא הואיל ואיכא לאו דאית ביה מלקות:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} אלו נערות וכו' דלא כרבנן.''' לר"ל דמוקי מתני' כר"מ אי נימא דבדוקא הוא ולא אתיא המתני' כלל אליבא דרבנן דלדידהו לא משכחת קנס אפילו בחייבי לאוין גרידא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' מתניה תיפתר דברי הכל.''' כלומר רישא דמתני' דאלו נערות מצינן לאוקמי אפילו כרבנן ובממזר שבא על הממזרת מיירי שמותר בה ומשלם קנס באונס ומהו דתימא הואיל ופסולי קהל נינהו לאו בני קנסא הן קמ"ל:
 
'''{{עוגן1|ואשת}} אחיו.''' דקתני התם דיש לה קנס ופריך לאו יבמתו היא בתמיה דהא ע"כ לאחר מיתת אחיו מיירי ומת לאחר שאירסה דאכתי נערה בתולה היא דאם לא מת אשת איש היא ואם לאחר שנשאה מת בלא"ה לא מצית אמרת דא"כ לאו בחזקת בתולה היא אלא ודאי כדאמרן ומיהת זקוקה לו מן האירוסין ואם כן מה כרת ומה קנס שייך בה:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיה לאחיו בנים.''' מאשה אחרת ואינה זקוקה לו וחירס את זו האחרת ומת ובא אחיו ואנסה דאם לא מת בת סקילה היא ואין כאן קנס כדלעיל:
תחילתדףכאן א/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין המודר הנאה מחבירו.''' שנדר שלא יהנה ממנו בשום ענין:
 
'''{{עוגן1|לבין}} המודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל.''' שחמור מודר הנאה שאסור ליכנס בתוך של חבירו. וכן כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אסור למודר הנאה להשאיל ממנו ומודר מאכל מותר ואם הן כלים שכיוצא בהן משכירין באותו מקום אסור אף למודר מאכל כדתנן ריש פ"ד דנדרים לפי שזה היא הנאה המביאה לידי מאכל שאם לא היה זה משאילו מחסר בה שוה פרוטה וזה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין נדרים לנדבות.''' נדר האומר הרי עלי עולה והפרישה ונאבדה חייב באחריותה דכיון שאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי ונדבה האומר הרי זה עולה אם נאבדה אינו חייב באחריותה שהרי לא קיבלה עליו אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך הרי נדר נדבה אמורין בענין:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הא}} דבר וכו'.''' גרסינן להא בריש פ"ד דנדרים דפריך אהא דקתני כלים שאין עושין בו אוכל נפש מותר למודר מאכל הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור ואמאי ולא ממאכל נדר בתמיה ולמה יאסר בכלים אפילו עושין בו אוכל נפש:
 
'''{{עוגן1|כיני}} מתניתין.''' כן מיירי מתניתין אין בין וכו' דמכיון שהוסיף ואמר הנאת מאכלך עלי אסר על עצמו כל הגורם ומביא לידי מאכל:
 
'''{{עוגן1|ותניי}} דבי רבי.''' בהדיא כן:
 
'''{{עוגן1|שאין}} מהנין את האוכל.''' שאין מתקנין בהן המאכל אלא שמכניסין בהן המאכל בלבד:
 
'''{{עוגן1|לפסין}} וקדרות אסור.''' שמתקנין בהן המאכל:
 
'''{{עוגן1|לטחון}} לו.''' חטים ולדרוך ענבים אסור שהנאה קרובה המביא לידי מאכל הוא:
 
'''{{עוגן1|לקצור}}.''' לו ולבצור צריכה. זה מיבעיא לן לפי שהנאה רחוקה היא:
 
'''{{עוגן1|הניית}} מאכל מהו.''' כלומר הנאה לצורך מאכל כגון קורדום לבקע עצים:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא אבל משאילו קורדום והוינן סברין מימר שאפילו בקורדום של ביקוע מותר ואע"פ שהיא לצורך מאכל ודחי לה הש"ס דתיפתר בקורדום של ניכוש שמנכשין בו השדה דהנאה רחוקה היא ולא מיקריא לצורך מאכל אבל קורדום של ביקוע לית ש"מ כלום:
 
'''{{עוגן1|ההן}} זוסטה.''' חגורה בלשון יוני והיא עשויה כמעשה רשת מכיון שהיא מרחיק החיטין ועשויה נקבים נקבים ויכול לחזור ולנפות בה הקמח אם אסור להשאיל דכמי שהיא נפה דמיא. ולא איפשיטו הני בעיי ולחומרא:
 
'''{{עוגן1|וחזר}} ואמר הרי זה.''' אם כמבטל דבריו הראשונים הוא ואינו חלה עליו אלא נדבה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} חיננה בעי.''' הקשה על הבעיא דר' חמא דלא מסתברא אלא די דה כלומר אלא אם היא כך שאם אמר בתחילה הרי זה וחזר ואמר הרי עלי א"כ איסור חמור שהוא נדר חל על איסור קל והרי הוא נדר אבל אין איסור קל שהוא נדבה חל על איסור חמור ומכיון שקיבל עליו בנדר אינו יכול לחזור ולעשותו נדבה:
תחילתדףכאן א/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין זב הרואה שתי ראיות.''' בין שהן ביום אחד או בשני ימים רצופים:
 
'''{{עוגן1|לרואה}} שלש.''' ג"כ הדין בין שהוא רואה שלש ראיות ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או ראה שתים היום ואחד למחר אין ביניהם אלא קרבן שהרואה ג' ראיות חייב בקרבן לכשיטהר מזובו ואין הרואה שתי ראיות טעון קרבן אבל לעשות משכב ומושב שלו אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן וכן לענין ספירת שבעה משיפסוק מזובו שצריך למנות שבעה נקיים קודם שיטבול זה וזה שוין:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין מצורע מוסגר.''' שטעון הסגר שבעה כדכתיב והסגירו הכהן שבעת ימים:
 
'''{{עוגן1|למצורע}} מוחלט.''' שהחליטו הכהן וטמאו לגמרי:
 
'''{{עוגן1|אלא}} פריעה ופרימה.''' אבל לענין טומאה ולשילוח מן המחנה זה וזה שוין:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט.''' כך היא בנוסחת המשנה בבבלי. ולנוסחא דהכא כללינהו בבבא חדא:
 
'''{{עוגן1|אלא}} תגלחת וצפרים.''' דגבי תגלחת וצפרים כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע זה המוחלט יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים אבל לענין טהרה וכיבוס בגדים זה וזה שוין דבטהר מתוך הסגר נמי כתיב וכבס בגדיו וטהר. ואע"ג דאיכא ביניהן נמי קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום רפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יודה בר פזי דר"א היא.''' מתני' דקתני דזב בעל ג' ראיות הוא דטעון קרבן ובעל ב' ראיות פטור מהקרבן וזה בלבד הוא שיש ביניהן כר"א דמסכת זבים היא דאתיא דתנינן שם בפ"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה וכו' משום שאינו מטמא מחמת אונס דכתיב זב מבשרו ולא מחמת אנסו וקתני התם בסיפא ראה ראיה ראשונה בודקין אותו והיינו לענין צירוף הראיות שיהא טעון קרבן שאם ראה הראשונה באונס אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן אבל מצטרפת היא עם השניה לטומאה שאם ראה השניה שלא באונס אע"פ שהיתה ראשונה באונס עושה משכב ומושב וטעון ז' נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אנסו בראיה שניה היא דכתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס:
 
'''{{עוגן1|בשניה}} בודקין אותו.''' לטומאה ולקרבן. ובשלישית אין בודקין אותו לא לטומאה ולא לקרבן שאף אם ראה אותה באונס הרי הוא בעל ג' ראיות וטעון קרבן. ר"א אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן דס"ל שאף בשלישית אם היא מחמס אונס אינו טעון קרבן והשתא קאמר דמתני' דידן כר"א הוא דאתיא ברם כרבנן א"כ יש עוד ביניהן שהשניה אם היא באונס טהור והשלישית אף באונס טמא דלהכי קאמרי רבנן בשלישית אין בודקין אותו ולר"א שפיר היא דאתיא דאמר אף בשלישית בודקין אותו שאף הג' אם היא באונס לאו ראייה הוא ואין ביניהן אלא קרבן אם תרוייהו שלא באונס הוי:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה אין לית היא דרבנן.''' אם המתני' לא אתיא כרבנן כדקאמרת א"כ ולא אוף דר"א לית היא אתיא:
 
'''{{עוגן1|דהא}} תני אמר ר"א לא לסותרו אמרתי.''' שאם ראה השלישית באונס שיסתור את הזיבה ולא תצטרף עם השניה לטומאה דמודה אני שהוא טמא זיבה אפי' אם ראה השלישית באונס ולא אמרתי אלא שלא יביא קרבן ומעתה אפי' לר"א לא אתיא המתני' דאכתי קשיא ליתני שיש ביניהן שהשניה אינה מטמאה באונס והשלישית מטמאה אפי' באונס:
 
'''{{עוגן1|לא}} אמרתי שאינו זב לסתור זב.''' סיום דברי ר"א הוא וכופל את דבריו שלא אמרתי זה שלא יהיה טמא זיבה ויהיה סותר את זיבתו ולא יהיה טמא שהרי ראה מיהת שתי ראיות א"נ י"ל דה"ק וכן לא אמרתי לסתור זב והיינו שאם בתוך ספירת שבעה נקיים חזר וראה שדינו שסותר וצריך לחזור ולספור ולא אמרתי שראיה באונס אינה סותרת דמכיון שהוא נזקק לזיבה אין בודקין אותו ואפי' ראיה באונס סותרת היא:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} לסתור לא אמרתי אלא שלא יביא קרבן הדא אמרה דברי הכל היא.''' ודברי ר' יודן בן פזי הן שהשיב לר' יוסה שהקשה לו דאם לא אתיא המתני' כרבנן אף כר"א לא אתיא וכדאמרן והשיב לו דרך שאלה ואלא מאי כמאן אתיא המתני' אם לא כמר ולא כמר ואם נפשך לומר דהואיל וכך היא א"כ נימא דמתני' כד"ה אתיא ולא נחית התנא דמתני' למנות לזה דלא נקט אלא מה שביניהן לענין הקרבן. א"נ יש לפרש בניחותא והכל דברי ר' יוסה הן דהואיל וכן דר"א אמר לא אמרתי וכו' וא"כ לא מצינו לאוקי המתני' לא כמר ולא כמר שפיר טפי נימא דמתני' כד"ה אתיא והתנא לא קחשיב אלא דמה ביניהון לענין הקרבן:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' סתמא דהש"ס היא דדחי לה דודאי כר"א לא אתיא המתני' דאי כר"א אכתי קשיא דאליביה דר"א יש ביניהן בהסתירה גופיה וניתני כך השניה בסתירה ולא בקרבן כלומר אם ראיה השניה באונס היא סותרת הזיבה דהשניה אינה נחשבת כראיית זיבה כדדרשינן מבשרו ולא מחמת אנסו וכן לא לקרבן דאינה מצטרפת לג' ראיות להיות חייב בקרבן והשלישית בסתירה ובקרבן כלומר שוין בה ענין הסתירה וענין הקרבן שאינה סותרת הראיות הראשונות אפי' היא באונס וכדקאמר ר"א בהדיא לא לסותרו אמרתי וכו' וכן לא לענין הקרבן שעיקר הבדיקה בשלישית שאם ראה באונס אינו מביא קרבן והשתא בהסתירה גופה יש ביניהן דהשניה בסתירה היא וכדאמרן והשלישית לא בסתירה היא וקשיא לר"א ליתני במתני' כן וא"כ לא אתיא המתני' כר"א:
 
'''{{עוגן1|על}} דעתיה דר"א ראה שתים בשופי וכו'.''' כלומר דהדר קאמר הש"ס דאף כר"א מצינו לאוקמי המתני' דאיכא למימר דהא דקאמר לא לסותרו אמרתי היינו אם ראה ראיה ראשונה בקושי ועל פי אונס דבראיה ראשונה אין חילוק לענין טומאה בין בלא באונס בין באונס ומצטרפת עם השניה אם היא שלא באונס והשלישית אם היא באונס וכדלעיל ולענין טומאה אבל אם שתי ראיות הראשונות היו בשופי שלא באונס אפשר דלר"א אם ראיה השלישית בקושי סותרת הראשונות וכן אינה מביאה קרבן וטעמא דמילתא דמכיון ששתים הראשונות בשופי היו צריכה גם השלישית שתהיה בשופי כדי שיהיו שלשתן שוות בהזיבה והשתא לא תיקשי דאי מתני' כר"א ניתני שהשניה סותרת הטומאה אם היא באונס והשלישי' אינה סותרת להטומאה אף שהיא באונס דכיון דלפעמים משכחת לה שהשלישית ג"כ צריכה שתהיה בשופי וסותרת להטומאה אם היא בקושי לא מצי למיתני הכי דלא קחשיב התנא אלא דבר שלעולם היא ביניהן והיינו בסתם זיבה שבשתי ראיות לאו בר קרבן הוא כלל לעולם ובשלשה ראיות בר קרבן הוא אם הן שוות וכדאמרן שגם הראשונה צריכה שתהי' שלא באונס לענין חיוב קרבן:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' דקתני אין בין מצורע מוסגר וכו' בשני בני אדם מיירי דלא תימא לפרש באדם אחד והיינו שאם נולדה לו בהרת ואין בה סימן טומאה מחיה או שער לבן ודינו להסגיר עד אם יראה הכהן שנולד לה סימן טומאה ואם בשעה שהוא רוצה להסגירו נולד לו סימן טומאה דינו שהוא מוחלט וכדתנן בפ"ז דנגעים בהרת ואין בה כלום בתחלה ובסוף שבוע ראשון יסגיר וכו'. עודהו מסגירו או פוטרו ונולדו לו סימני טומאה יחליט הלכך קמ"ל דהמתני' לא איירי בכה"ג אלא בשני בני אדם מיירי זה מוסגר וזה מוחלט וכדמסיים ואזיל מתני' אמרה כן דהכי משמע מדקתני מצורע מצורע בתרווייהו א"כ הדא אמרה וכו' ועוד דמוכרח הוא דאין באדם אחד ובגוונא דאמרן א"כ ניתני אין בין בהרת גדולה והיינו כשנולדו לו סימני טומאה בעודהו מסגירו והיא נקראת גדולה שיש בה סימן טומאה לבין בהרת קטנה והיינו כשאין בה סימן טומאה ונקראת בהרת קטנה שאינה אלא להסגר ומדלא קתני הכי ע"כ דבשני בני אדם אנן קיימין במתני':
 
'''{{עוגן1|היך}} מה דאת אמר וכו'.''' השתא מפרש דגם הסיפא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו' נמי בשני בני אדם מיירי וכדמיירי ברישא דהאי בבא:
 
'''{{עוגן1|פרחה}} בו מתוך הסגר.''' שפרחה הצרעת בכולו והרי הוא טהור בזה כדכתיבי קראי ואם פרוח תפרח הצרעת וגו' כלו הפך לבן טהור הוא ודריש בספרא פ' תזריע בפרשה ג' פ"ח אין לי אלא פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה וכו' מנין וכו' ופריחת הסגר ת"ל וטהר הנגע טהור לרבות את כלן והשתא פליגי בה הכא אם זה שטהר מחמת שפרח בכולו מתוך הסגר טעון צפרים כשאר מצורע ביום שנרפא מצרעתו או לא:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' ברייתא בספרא פרשת מצורע בפרשה א' דדריש לקרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרים:
 
'''{{עוגן1|והלא}} דין הוא.''' ולמה נאמר מן הצרוע מיותר ולרבות והלא מדין ק"ו אנו למדין זה:
 
'''{{עוגן1|מה}} אם מי שטיהר ואין סימני מטמאיו עמו.''' זהו שאר מצורע שנרפא לגמרי מצרעתו והלכו לו סימני טומאה ממנו טעון הוא צפרים מי שטהר וכו' וזהו שטיהר מחמת שפרחה בכולו והרי סימני טומאה עמו שאע"פ שעכשיו נטהר הוא מחמת הפריחה מ"מ הפריחה עצמה סימן טומאה היא אם בתחלה פרחה בכולו או אם היא מן הטהרה וכדתנן בריש פ"ח דנגעים. הפורח מן הטמא טהור מן הטהור טמא וגזירת הכתוב כך היא א"כ אינו דין שיהא טעון צפרים:
 
'''{{עוגן1|והלא}} שעמד בו שני שבועות יוכיח.''' שהדין בו שאע"פ שלא הלכו סימני טומאה ממנו אלא שעמד הנגע בעיניו טהור כדכתיב וראה הכהן ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן והאי ולא פשה או אם לא פשה פירושו כדדריש לה התם ואינו טעון צפרים א"כ אף אתה אל תתמה וכו' לפיכך ת"ל מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיהא טעון צפרים. ע"כ מה ששנינו בספרא:
 
'''{{עוגן1|אם}} אומר את וכו'.''' והשתא מסיים להא דקאמר דמהאי ברייתא למדנו סייעתא לר' יוחנן שהטהור בפריחה מתוך ההסגר שהוא טעון צפרים שאם אתה אומר שלא יהו טעון צפרים קשיא ויתביניה מפריחה גופה וכי לא מוטב להשיב פריחה על פריחות וכו'. כלומר למה ליה לבעל הברייתא לאהדורי כהפירכא דקאמר והרי שעמד בו שני שבועות יוכיח והלא היה יכול לומר והרי פרח מתוך הסגר יוכיח שאע"פ שסימן טומאה עמו נטהר ואינו טעון צפרים ושפיר טפי למיפרך מפריחה על פריחה מדפריך מעמידה על פריחה אלא ודאי דפשיטא ליה לבעל הברייתא שהפורח מתוך הסגר טעון הוא צפרים וכר' יוחנן הלכך לא מצי למיפרך מפריחה על פריחה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' חנניה חברון דרבנן.''' דתו אשכחן בהאי מתניתא דספרא דמסייעא לר' יוחנן דכן מצינו תניא מתיב לחבריה תנא אחד משיב לחבירו על האי פירכא דקאמר והלא שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו' ואין טעון צפרים אף אתה אל תתמה וכו' והשיב לו תנא אחד דלאו פירכא היא אם אמרת בזה שאינו טעון צפרים לפי שאינו נזקק לחליטה שהטהור מחמת שעמד בו הנגע שני שבועות ולא פשה ולא פרחה בכולו שוב אינו נזקק לחליטה וטהור לגמרי הוא כדכתיב בהאי קרא וטהרו הכהן מספחת הוא וגו':
 
'''{{עוגן1|תאמר}} בזה.''' שנטהר מחמת שפרח בכולו הרי מצינו בפריחה שהוא נזקק לחליטה כדתנן בריש פ"ח דנגעים מן הטהור טמא והיינו שאם בתחלה היה מוחלט מחמת סימן טומאה שבו והלך לו הסימן טומאה ופטרו הכהן וכן הדין בנגע שעמד בו שני שבועות ופטרו אם לאחר הפטור פרחה בכולו טמא הוא והואיל ונזקק להחליט יהא טעון צפרים והשתא מהאי דברי התנא נמי סייעתא לר' יוחנן שכל שטהר מחמת הפריחה טעון הוא צפרים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יעקב בר אחא סופה.''' כלומר סיפא דמתני' דידן מסייעה לר' אלעזר דפליג וס"ל שאינו טעון צפרים דקתני בפשיטות הטהר מתוך הסגר פטור וכו' ומצפרים וקס"ד דבכל מיני טהרה שנטהר ואף אם טהר מחמת הפריחה בכולו נמי בכלל וקתני פטור מן הצפרים וזה מסייעה לר' אלעזר:
 
'''{{עוגן1|כל}} מה דאנן.''' קיימין הכא בפריחות. בתמיה כלומר דמהדרו ליה לר' יעקב בר אחא דקא מייתי סייעתא מהכא לר"א וכי כל מה דאנן איירינן בטהר מתוך הסגר מהפריחה היא דאיירינן הא לאו מילתא היא דמתני' לא איירי אלא בטהר מתוך הסגר בשאר מיני טהרה כגון שעמד הנגע בשני שבועות ולא פשה או שכהה הנגע מד' מראות הטומאה אבל בטהרת פריחה לא איירינן הכא וקיימא מילתא כר' יוחנן וכסתמא דברייתא דספרא שטעון הוא צפרים:
 
'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' רבי יוחנן ור"א בפרחה בכולו מתוך הסגר בלהביא צפרים הוא דפליגי אבל להביא קרבן מצורע האמור בכתוב ביום השמיני אחר תגלחתו בשביעי שמביא האשם וחטאת ועולה כ"ע מודים שאין טהר מתוך הסגר אף בטהר מחמת הפריחה מביא קרבנות אלו:
 
'''{{עוגן1|ותני}}.''' בברייתא כן דדריש מהכתוב בשביעי יגלח כתיב וביום השמיני יביא הקרבנות את שהוא טעון תגלחת וכו' והטהר מתוך הסגר לעולם אינו טעון תגלחת שאין תגלחת אלא למטהר אחר ההחלט:
 
כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכו' יצא זה שטהר מתוך הסגר שטומאתו תלויה בספירת ימיו שהוא מוסגר ואחר שני שבועות הוא שנטהר:
 
'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' למדנו שפטור מפריעה ופרימה דהאי קרא כל ימי וגו' גבי פריעה ופרימה הוא דכתיב תגלחת וצפרים מנין שפטור:
 
'''{{עוגן1|זאת}} תהיה תורת המצורע ביום.''' דרוש ביה את שהוא מיטמא ומיטהר ביום אחד דכשנולד לו סימן טומאה מיד הוא מוחלט וטמא ואם יראה הכהן אפילו בו ביום שהלך לו הסימן טומאה מטהרו באותו יום יצא זה המוסגר שאינו נראה בו עדיין סימן טומאה וצריך להסגירו שאינו מיטמא ומיטהר ביום אחד אלא שצריך ז' ימים לראות אם נולד לו סימן טומאה וי"ד יום לעולם לטהרתו:
תחילתדףכאן א/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין ספרים.''' תורה נביאים וכתובים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} שהספרים נכתבין בכל לשון.''' בלשון ובכתב של כל אומה:
 
'''{{עוגן1|ותפלין}} ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית.''' בלשון הקדש דכתיב בהו והיו בהוויתן יהו:
 
'''{{עוגן1|רשב"ג}} אומר אף בספרים לא התירו.''' לשון אחר שאינו לשון הקדש אלא יונית וטעמא כדקאמר בגמרא אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפיתו של יפת כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת ישכון באהלי שם ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני והלכה כרשב"ג. ומיהו בזמן הזה כבר נשתבש אותו לשון יוני ולפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקדש והוא אשורית ובלשון הקדש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} ויהי כל הארץ וגומר.''' ודריש כפל הלשון:
 
'''{{עוגן1|חד}} אמר שהיו מדברים בשבעים לשון.''' שהיו מקודם המבול ולמדו מנח ובניו וזהו שפה אחת שהיו כולם יודעים בכל לשון ומבינים זה את זה ודברים אחדים כלומר ואף שהיו דברים אחדים מיוחדים כל לשון ולשון בפ"ע. ואחרינא אמר אחדים שהיו מדברים כלשון יחידו של עולם והוא לשון הקדש שבו נברא העולם וזהו שפה אחת והכתוב מפרש מהו שפה אחת דברים אחדים ואחר דור הפלגה שאמר ה' הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' ונפוצו ונחלקו לשבעים אומות ולשבעים לשונות:
 
'''{{עוגן1|תני}} בר קפרא וכו'.''' טעמא דרשב"ג דקאמר לא התירו אלא יוונית דכתיב יפת אלהים וגו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|בני}} יפת וכו'.''' דריש ואזיל המקראות להלן ומפרש המקומות שנקראו אחר זמן:
 
'''{{עוגן1|כשמועה}}.''' כמשמעו וכך נקרא היום להמדינה:
 
'''{{עוגן1|משך}} מיסיא.''' היא מוסקאווי:
 
'''{{עוגן1|וגרמניקיה}}.''' כך קורין לאשכנז בלעז איטלקי וצרפת:
 
'''{{עוגן1|חומץ}}.''' שם המקום והמדינה:
 
'''{{עוגן1|עד}} קלדה וכו' מיכאן לתרגום.''' וכך נקרא היום לתרגום קאלדוי"ש:
 
'''{{עוגן1|ארבעה}} לשונות נאים וכו'.''' גרסינן להא לקמן פ"ז דסוטה בהלכה ב':
 
'''{{עוגן1|לעז}}.''' הוא המובחר שבלועזים והוא לשון יוני לזמר לשורר בו ולעשות הפוזיטיקי:
 
'''{{עוגן1|רומי}}.''' הוא לעז איטלקי יפה לקרב בו הלבבות וליתן אהבה וחיבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:
 
'''{{עוגן1|סורסי}}.''' לשון ארמי. לאילייא לקינה והיא לשון מקרא אלי ציון ומצוי בלשון המשנה שהאלית יושבת עליו בפט"ו דכלים:
 
'''{{עוגן1|עברי}} לדיבור.''' שהוא לשון צח ונקי ובתיבה אחת נכללו הרבה:
 
'''{{עוגן1|לכתב}}.''' שהוא נאה ומאושר:
 
'''{{עוגן1|ולא}} כהלין כתבא למיקרי.''' שלא היו יכולין לקרות מלמד שבו ביום ניתן ועדיין לא נתפשט ודניאל קראו על פי רוח הקדש:
 
'''{{עוגן1|ברועץ}}.''' בכתב עברי והוא אינו מאושר:
 
'''{{עוגן1|ואתייא}} הא.''' כר' יוסי דאמר ראוי היה עזרא וכו'. א"כ משמע באותו כתב שהיה עד עזרא ניתנה ע"י משה:
 
'''{{עוגן1|גם}} היום מגיד משנה וגו'.''' מלמד שהיה ג"כ מקודם אלא כשחטאו שכחו וחזר ונשנה להם בימי עזרא:
 
'''{{עוגן1|כתב}} שהיא עשוי להשתנות.''' זה אשורית וכרבי:
 
'''{{עוגן1|דומים}} לעמודים.''' וכמי שהיא בכתב אשורית:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} ברועץ.''' בכתב עברי ניתנה התורה וזהו הלוחות ואמרינן מ"ס וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין לפי שהכתב היה מעבר לעבר ואלו אין להם דיבוק כשהן חלולים כך אא"כ בנס היה וזהו בכתב אשורית אבל בכתב עברי צורת המ"ם והסמ"ך נשתנו ויש להם דבקות מהצדדין אלא שהעי"ן שבכתב עברי הוא כצורת הסמ"ך של אשורית וכמו שראיתי הועתק כתב עברי בספר קדמון אחד א"כ העיי"ן שבלוחות מעשה ניסים היה:
 
'''{{עוגן1|לא}} ה"א שלהם ולא המ"ם שלהם סתום.''' בה"א יש צורה אחת שהרגל השמאלית נראית כמעט דבוקה להגג וקרוב לצורת הח' אלא בחי"ת יש לה תג בראשה ובתורת הראשונים לא היה אלא הרגל פתוחה כעין שלנו והמ"ם שלהם ג"כ לא היה סתומה כ"א מ"ם פתוחה בלבד. וכלומר דמשום כך אמרו דלמ"ד באשורית ניתנה סמ"ך מעשה ניסים ולא קחשיב נמי המ"ם סתומה מפני שלא היה להם עדיין מנצפ"ך מאותיות הכפולים עד לאחר מכאן:
 
'''{{עוגן1|בדקו}} ומצאו וכו'.''' וזהו טעמיה דרשב"ג שלא התירו אלא יונית:
 
'''{{עוגן1|בידא}} להם ארמית.''' בידה מלבו והעתיק התורה בלשון ארמית מתוך יונית שהיה להם מימות תלמי המלך:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לית אנן אמרין.''' במתני' שיש עוד דבר אחד ביניהן שהספרים נכתבין בשני דפין כלומר בשני עמודין ואכל פרשה ופרשה מהתורה קאי שאתה יכול לכתוב פרשה אחת בשני עמודין אבל פרשיות שבתפילין ושבמזוזות א"א לכתבן לכל פרשה אלא בדף אחד ואין לחלק הפרשה לשני דפין ועמודין:
 
'''{{עוגן1|התיב}} רבי יצחק בריה דר' חייא כתובה בסם.''' כך היה נקרא על שם מקומו וכמוזכר בברכות בפ"ג והוא הקשה דרבה כלומר קושיא יותר גדולה מהאי דר' יהושע בן לוי שעוד מצינו מה שיש ביניהן שהספרים נכתבין הן בשתי עורות ופרשיות שבתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד:
 
'''{{עוגן1|אמרין}} חברייא קומי ר"מ או נאמר.''' או דלמא נימא דף אחד בשני עורות. ולית היא דרבה כלומר דלית כאן קושיא גדולה דהעיקר דקפדינין בתפלין ומזוזות שיהו הפרשיות נכתבין בדף אחד ולא לחלקן בשני דפין וא"כ כשמדבק שני עורות יחד אפשר שיכתוב עליהן הפרשה בדף אחד מקצת על זה ומקצת על זה והרי כאן דף אחד על שני עורות:
 
'''{{עוגן1|אמר}} לון.''' ר' מנא שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן בדף אחד על ב' עורות מדובקין אלא שבין דף לדף הוא שמדבקין עור לחבירו ודף אחד שלם על זה ודף של אחריו על עור השני:
 
'''{{עוגן1|תולין}} בספרים.''' אם השמיט תיבה בכתיבה תולין אותה בין השיטות אבל אין תולין התיבה לא בתפילין ולא במזוזות שצריך שיהא כתיבתן כסדרן:
 
'''{{עוגן1|ספרים}} שכתבן בתפילין ובמזוזות.''' כלומר שכתב פרשיות של תפלין ומזוזות בספר תורה כמו שהן נכתבין בתפלין ובמזוזות בדף אחד אין תולין בהם התיבות באותן הפרשיות דשמא יהא הס"ת כלה ויצטרך לו תפלין או מזוזה ליקח ממנה הואיל ואותן הפרשיות כתובין בכתיבת תפלין ומזוזה ולפיכך צריך ליזהר שלא יהא באותן הפרשיות תיבה תלויה:
 
'''{{עוגן1|תפלין}} ומזוזות שכתבן בספרים תולין בהן.''' כלומר אותן הפרשיות שנכתבין הן בספר תורה אין צריך להזהר שלא יהא בהן תיבה תלויה. שלא תאמר דבאותן הפרשיות הואיל ונוהגין לכתבן בתפלין ומזוזות אע"פ שלא כתבן בדף אחד שיהו מתוקנין לתפלין ומזוזה אם נצטרך והס"ת יהא כלה שצריך ג"כ ליזהר שלא יהא בהן תלויה קמ"ל דמכיון דבלאו הכי אינן ראוין לכך שהרי אין כתובין בדף אחד א"צ להזהר בהן מתלויה:
 
'''{{עוגן1|היה}} כותב אלה עם עם אם.''' סימנא היא לאורך השיטה של הדף שצריך שיהא בה כדי לכתוב בפ' ט' אותיות כמו למשפחותיכם ור' אימי היה נותן סימן באלו התיבות שהן ג"כ ט' אותיות והיה יכול לעשותן סימן אלה הדברים אלא שהיה רוצה להרבות בתיבות:
 
'''{{עוגן1|היתה}}.''' כל הפרשה עשויה כן באורך השיטות כשר ואם לאו אפילו ראשי השיטות הן כן. והשאר קצרים מכאן פסול:
 
'''{{עוגן1|ניקב}} נקב ביריכו של ה"א.''' ברגל הימיני ונשתייר שם למעלה מן הנקב ירך קטנה שלם כשר ואם לאו פסול:
 
'''{{עוגן1|היה}} הגימ"ל מכלה את הגויל.''' למעלה ואין ראשו של הלמ"ד מוקף גויל אם גוררו להצואר של הלמ"ד בראשו ונשתייר למטה כדי ירך קטנה עליו כשר ואם לאו פסול:
 
'''{{עוגן1|באמצע}} בי"ת.''' בתוך החלל שלו:
 
'''{{עוגן1|מכל}} צד.''' סביב הנקב:
 
'''{{עוגן1|אתייא}} דרב חסדא.''' בהא דקאמר בראשו של הלמ"ד כרב בהא דקאמר ניקב ביריכו של ה"א דאם נשתייר ירך קטנה כשר ואע"פ שאותו הירך קטנה אינו מוקף גויל שהרי נקב למעלה הימנו וכך האי דרב חסדא אם כשגורר הראש ונשתייר תחתיו ירך קטנה כשר ואע"פ שאינו מוקף גויל ותרוייהו פליגי על שיטתיה דאשיין בר נדבה דבעי מוקף גויל דוקא:
 
'''{{עוגן1|כר'}} יוחנן.''' דלקמן:
 
'''{{עוגן1|עירב}} את האותיות.''' שנגעו זה בזה וגרסי' להא בפ"ב דברכות בהלכה ג' וכל הא דלקמן עד יהא נקי:
 
'''{{עוגן1|בשם}} ר' יוחנן.''' דלא פליגי דמ"ד כשר מלמטן אם נתערבו בכתיבה מלמטן כהאי דלקמיה ארצנו תפארתנו ונוגע הנו"ן בוי"ו מלמטה כשר לפי שמלמעלה נפרדין הן והרי זה כנגמר האות כשיעורו מוקף גויל כל אחד ואחד בפ"ע ומ"ד פסול כשהן נדבקין מלמעלה קאמר וזהו כשיטת אשיין דבעי מוקף גויל שיעור אות:
 
'''{{עוגן1|ארצך}}.''' אם הצד"י נוגע בכ"ף באמצע:
 
'''{{עוגן1|צריכה}}.''' הוא דמיבעיא לן הואיל והך' נמשכת הרבה אינו נחשב כנגמר שיעור האות קודם דיבוקו וכן תפארתך:
 
'''{{עוגן1|ממעמקים}} קראתיך ה'.''' ואף שהכתוב במעמקי הלב מדבר מ"מ יש סמך גם לזה שלא יעמוד במקום גבוה להראות שאין גבהות לפני המקום:
 
'''{{עוגן1|הכון}}.''' הכן עצמך והתקן גופך כשאתה עומד לקראת אלהיך:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר בדקים.''' כשצריך לקטנים אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה:
 
'''{{עוגן1|אבל}} בגסים.''' שצריך לגדולים אם יכול לעמוד בעצמו ולסבול יסבול:
 
'''{{עוגן1|שמור}} עצמך.''' התקן עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים לעמוד בדין כשיבא עתך שתהא טהור ונקי במעשיך:
 
'''{{עוגן1|מקורך}}.''' לשון מקראך כשיהיו קורין אותך לקבר שיהיה ברוך בלא חטא:
 
'''{{עוגן1|עת}} ללדת.''' הלמ"ד דמיותר דריש דה"ק תראה שתהא עת המיתה שוה לעת של לדת שיהא נקי בלא חטא:
 
'''{{עוגן1|היה}} עשוי כחצי חלוטה.''' אמזוזה קאי שעשאה השורות העליונות ארוכות ולמטה הולכות ומתקצרות עד סוף הפרשה וזהו כחצי חלוטה שהעוגה החלוטה ברותחין עושין אותה ארוכה ורחבה באמצע ושני ראשיה מתקצרות והולכות וכשחולקין אותה ברחבה לחצאין כל חציה וחציה רחבה מלמעלה ומתקצרת והולכת עד למטה:
 
'''{{עוגן1|שורה}} העליונה שיש למטה הימנה שתים שלש תיבות.''' כלומר כל שורות עד שורות שתים של למטה הן הן נקראו עליונות ואותן השורות צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות:
 
'''{{עוגן1|והאמצעיות}} שתים.''' ואותן האמצעיות שמתקצרין והולכין צריך שלא יהיה פחות משתים שתים תיבות:
 
'''{{עוגן1|התחתונה}} אפילו על הארץ.''' שורה התחתונה בתיבות על הארץ סגי ומפני שתיבות על הארץ צריך שיהו כתובין במזוזה בשורה האחרונה להכי קאמר אפילו על הארץ לפי שהשורות של מעלה יכולין להיות מכמה תיבות ובלבד שלא יפחות בעליונות משלש שלש ובאמצעיות לא פחות משתים שתים ובהתחתונה יהו נכתבות תיבות על הארץ ודי באלו:
 
'''{{עוגן1|היה}} עשוי כמין סיפמון.''' זהו כקנה מתפצלת באמצע ושני ראשיה מכאן ומכאן שלימין:
 
'''{{עוגן1|שורה}} העליונה שיש למטה שתים.''' כדלעיל שכל שורה שנשאר למטה. הימנה שתים שורות נקראת עליונה ואותן צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות והתחתונה שתים תיבות שהן על הארץ:
 
'''{{עוגן1|והאמצעיות}}.''' שהן קצרות איני יודע כמה תיבות צריך בהן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ירמיה אמר לה.''' להא דלקמן דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה ור' יונה ור' יוסה תריהון אמרין דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה. וחברייא אמרו דר' זעירא בשם רב חננאל אמרה שאם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים שהיה נקב בקלף ואין הדיו עוברת עליו אלא שיוצאה דרך הנקב לעבר השני פסול:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא עושה.''' אם אירע לו זה בכתיבתו:
 
'''{{עוגן1|לוחכה}} בלשונו.''' סביב הנקב והיא עומדת במקומה מצד הנקב ונשאר האות שלם וכותב להלן מצד הנקב השני ונמצא שהנקב הוא בין האותיות ואין האותיות נוגעות בו:
 
'''{{עוגן1|אית}} תניי תולה וכו'.''' בספר תורה מיירי דהא קאמר לעיל אין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ובס"ת שהשמיט את השם פליגי בה כיצד יעשה:
 
'''{{עוגן1|מוחק}} את החול.''' תיבת חול שנכתב בצד השם מוחקו וכותב את השם במקומו ותולה תיבת החול בין השיטין:
 
'''{{עוגן1|ואם}} היה כגון אני ה' אלהיכם.''' שהשמיטן מותר לתלותן בין השיטות אפי' למ"ד מוחק את החול וכו':
 
'''{{עוגן1|למה}}.''' מותר אם הטעם מפני שהן שלש תיבות מוטב לתלותן משיצטרך למחוק ג' תיבות מהס"ת או הטעם מפני שיש בו חול תיבת אני והואיל ותיבה זו יכול לתלותה תולה כל הג' תיבות הללו כדי שיהו נכתבין ונקראין כאחת משיטה אחת:
 
'''{{עוגן1|מה}} נפק מן ביניהון.''' דהני תרי טעמים:
 
'''{{עוגן1|אל}} אלהים ה'.''' אם השמיטן בכתיבת נביאים וכתובים איכא בינייהו דאין תימר מפני שהן ג' תיבות א"כ הני נמי ג' תיבות הן ומוטב לתלותן משימחוק תיבות הרבה ואין תימר דלעיל הטעם מפני שיש בהן תיבת חול הרי כאן אין בהן חול שכולן שמות הן וא"כ יותר טוב למחוק בשביל כך ג' תיבות חול ולכתוב במקומן ולתלות החול משיתלה ג' שמות בין השיטין:
 
'''{{עוגן1|לה'}} צריכה.''' אם השמיט תיבת לה' וכן בה' צריכה מיבעיא לן דהואיל ויכול למחוק הו' והב' שהן לפני ה' שאין מתקדשות מוחקן עם תיבה אחת ותולן וכותב השם במקומן או מכיון שתולה הל' או הב' תולה כל אותה התיבה שתהא כולה בשיטה אחת ולא תהא נפסקת בשתי שיטות:
 
'''{{עוגן1|צריך}} לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד.''' כדמסיים ואזיל שהוא בפסוק הלה' תגמלו זאת ועל פי תיקון סופרים מהמסורה אותה ה' נכתבת גדולה והיא נחשבת בחשבון אל"ף בי"ת הגדולים שישנן בהכ"ד כשרים וקאמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה' מהלמ"ד אלא מלמטה נגד הארכיבה של הלמ"ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה' תגמלו זאת:
 
'''{{עוגן1|מזוזה}}.''' פליגי בה כיצד עושין פרשיותיה:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כמי שאומר פתוחה.''' בין שמע לוהיה אם שמוע לפי שאין זה מקומה של והיה אחר שמע בהתורה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} וכו'.''' השתא מפרש מה היא פתוחה ומה היא סתומה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מראשה סתומה.''' אם לא התחיל והיה אם שמוע מתחלת השיטה אלא שהניח חלק והתחיל לכתוב וזהו פתוחה מראשה והיא נקראת סתומה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מסופה פתוחה.''' שהתחיל לכתוב מתחלת השיטה ולא הניח חלק אלא בסופה זו היא נקראת פתוחה:
 
'''{{עוגן1|פתוחה}} מכאן ומכאן סתומה.''' אם סיים פ' שמע שלפניה באמצע השיטה והניחה פתוחה והתחיל לכתוב והיה באמצע השיטה וזהו מכאן ומכאן נקראת היא ג"כ סתומה:
 
'''{{עוגן1|טעה}} והשמיט פסוק אחד וכו'.''' אס"ת קאי דאלו בתפלין ובמזוזה כסדרן בעינן:
 
'''{{עוגן1|ארבע}}.''' אם הוא בארבע שיטין אינו קורא בו דמנומר הוא:
 
'''{{עוגן1|אף}} בקרע כן.''' אם נקרעו השיטות הדין כן דעד ד' שיטין מתקן וקורא בו:
 
'''{{עוגן1|והתני}} ספר שיש בו פ"ה טעיות וכו'.''' ומשמע הא יותר מכאן אינו קורא בו והרי חשבון זה לא יגיע לשלש טעיות לכל דף ודף ואפ"ה לא מהני תיקון לקרות בו:
 
'''{{עוגן1|כאן}} בספר גדול כאן בספר קטן.''' ספר גדול הוא כל הספר מחמשה חומשין שבתורה וספר קטן ספר אחד מהחמשה הוא והא דקתני דעד ג' טעיות בכל דף מהני תיקון וא"צ גניזה היינו בכל הס"ת והא דקתני דלא מהני תיקון אלא עד פ"ה טעיות יש הספר היינו בספר קטן שהוא ספר אחד מחמשה ספרים דמכיון שבספר אחד יש כ"כ טעיות שהן יותר מפ"ה לא מהני ביה תיקון:
 
'''{{עוגן1|מצא}} בו.''' בהספר דאמרינן אם יש בו ד' בכל דף אינו קורא בו ואם יש בו דף אחד שלם מציל את כולו ומהני לו תיקון ומבעיא ליה להש"ס מאי שלם דקאמר אם צריך שאין בדף הזה אפי' ג' טעיות ומשום דלהצלה על כולו בעינן שלא יהא בו ג' טעיות ואע"ג דבעלמא ג' טעיות בכל דף ודף של כל הספר מהני ביה תיקון שאני הכא דלהצילו הוא משום שיש בו בשאר כל הדפין ד' טעיות או דילמא שלם נקרא שאין בו ד' טעיות כמו שהוא בשאר כל הדפין ומציל הוא על כולו דליהני ביה תיקון:
 
'''{{עוגן1|הדא}} אורייתך צריכה צלו.''' הס"ת שלך צריכה הצלה לכל הפחות בדף אחד כי היכי דלהני בה תיקון ואם לאו טעונה גניזה ובסוף מצא בה דף אחד שלם וכו' ומיבעיא ליה נמי כדלעיל מה שלם וכו' ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|תיפורה}}.''' של ס"ת הלכה למשה מסיני שיהא תופר את היריעות לחברן:
 
'''{{עוגן1|קשרי}} תפילין.''' של יד ושל ראש:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} קשירה תמה.''' אפילו על ידי קשירה תמה היא:
 
'''{{עוגן1|אפסיק}} גודא דרצועתה.''' נפסקה לו המעברתא והיא המחיצה שהרצועה עוברת בתוכה:
 
'''{{עוגן1|ושרון}} ליה.''' התירו לו לדבקה:
 
'''{{עוגן1|ושרון}} ליה דלא מן אולפן.''' כלומר שלא קבלו כך מרבן ולפי שבנפסקה פעם אחר פעם שוב אין בה חיזוק אלא הן מעצמן התירו לו:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} זה שהוא תופר.''' הס"ת צריך שיהא משייר בתפר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע כשהוא גוללה:
 
'''{{עוגן1|ומחו}} ליה על מוחא.''' הקשו על דבריו אם הלכה היא שצריך לתפור למה יזהר שלא יקרע ואם צריך ליזהר שלא יקרע למה אמר הלכה בודאי הוא שתופרן להיריעות זו לזו:
 
'''{{עוגן1|וטולין}} במטלית.''' מבחוץ על הנקב שבקלף ודובקין להמטלית בדבק:
 
'''{{עוגן1|יהא}} תופר כתפר הזה.''' כלומר כתופר הזה שרואה לחבר דבר לדבר ואינו מקפיד כמה תפירות יעשה:
 
'''{{עוגן1|וצריך}} שיהא משייר.''' ריוח:
 
'''{{עוגן1|עשה}} סוף הדף.''' מלמטה שוה הגליון לתחלתו בראשו פסול אלא צריך ליתן ריוח בספר מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש:
 
'''{{עוגן1|רבי}} אומר.''' בתורה צריך גליון מלמעלה שלש וכו' ושתי אצבעות ושלש שאמרו בשאר ספרים בנביאים וכתובים:
 
'''{{עוגן1|בין}} ספר לספר.''' בתורה כמלא ד' שיטין חלק:
 
'''{{עוגן1|ובנביא}} של שנים עשר שלש.''' שיטין ולא יותר:
 
'''{{עוגן1|וצריך}} שיהא גומר.''' הספר באמצע הדף ומתחיל בספר של אחריו באמציעותו אחר ד' שיטין ריוח:
 
'''{{עוגן1|ובנביא}} גומר בסופו.''' של הדף ומתחיל בשל אחריו בראשו של הדף:
 
'''{{עוגן1|ובנביא}} של שנים עשר אסור.''' לעשות כן משום דכולהו כחד ספר דמי וכשהוא עושה כן נראה שרוצה לחלקן ולהפרידן זה מזה:
 
'''{{עוגן1|בתחלה}}.''' מתחלת הספר ובכולו אבל בסוף הספר שנשתייר ואין היריעה מחזיק יותר עושה יריעה אחת קטנה ואפי' של דף א' וכל שהוא:
 
'''{{עוגן1|ובקלפים}} לא נתנו חכמים שיעור.''' אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין. כך היא במסכת סופרים בפ"ב:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הקלף במקום נחושתו.''' לצד הבשר ונחושתו על שם שגוררין מעט מהדבוק עליו ולשון שולים הוא שעל מקום הנשאר חלק כותבין:
 
'''{{עוגן1|מינא}} דאת נותן בפיך.''' מין טהורה קאמרינן ואפילו ע"ג עורות נבילות וטריפות של הטהורין:
 
'''{{עוגן1|בסופו}}.''' לשאר ספרים ולתורה שני עמודין מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו בהעמוד שבסופו ובזה מחזקו שלא יהא נפרד והתורה שיש לה שני עמודים גוללין לאמצעיתה:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} שתי יריעות.''' כלומר אפי' למקום ששתי יריעות מדובקין הן:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}}.''' על מקום התפר שבין ב' היריעות שאז יכול להשמר שלא יקרע התפר:
 
'''{{עוגן1|ספר}} שאין עליו מפה הופכו על הכתב.''' כך הוא שנוי במסכת סופרים בסוף פ"ג. שאם אין לו מפה לכסות הכתב שלא יפול עליו האבק וכשהוא מגולה הופכו על הכתב כדי שלא יתבזה. ומייתי להא לעיל בפ"י דעירובין בהלכה ג' גבי היה קורא בספר על האסקופה:
 
'''{{עוגן1|כל}} האותיות הכפולים.''' מנצפ"ך. והובא זה במסכת סופרים סוף פ"ב:
 
'''{{עוגן1|מאן}} אינון אלין צופין.''' כלומר ודאי מקודם היו כדקאמר רבי מתיא בן חרש מנצפ"ך הלכה למשה מסיני אלא מדמפרש רבי שמואל מנצפ"ך מה שהתקינו לך הצופים משמע שנשתכח מהן וחזרו ויסדו הצופים ומי הן אלו הצופים וקאמר מעשה ביום סגריר וכו' ומדדרשו אלו התינוקות ואמרו מה הדין דכתיב מ"ם מ"ם וכו' א"כ כבר היו מקובלים כך מימות הנביאים שחזרו ויסדום והתינוקות הללו דרשו ליתן טעם לאלו הכפולים:
 
'''{{עוגן1|תורת}} הראשונים וכו'.''' כדלעיל גבי הא דקאמר סמ"ך מעשה ניסים:
 
'''{{עוגן1|ירושלים}}.''' אף במקום שנכתב ירושלים היו כותבין ירושלימה וכן להפך ולא היו מקפידים על כך ודכוותה וכו':
 
'''{{עוגן1|י"ג}} דבר שינו חכמים לתלמי המלך.''' כשהעתיקו לו את התורה בלשון יונית:
 
'''{{עוגן1|שכן}} מצינו בציץ וכו'.''' וא"כ ש"מ שמה שכתוב לפני השם לא נתקדש בקדושת השם ואפי' באותה התיבה עצמה:
 
'''{{עוגן1|אלו}} שמות שאינן נמחקין הכותב את השם.''' כולו בד' אותיות בין וכו':
 
'''{{עוגן1|כתב}} אל"ף דל"ת.''' משם הנהגה אל"ף ה"א וכו' הרי אלו נמחקין שאין שמות כיוצא בהן וכן מוחק את טפילותיהם. שאר האותיות הכתובים טפל להם אפי' הן לאחריהן מפני שהן אינן שמות בפני עצמן:
 
'''{{עוגן1|שאינן}} נחלקין.''' שצריך הסופר ליזהר שלא יעשה אותן כשתי תיבות:
 
'''{{עוגן1|הללויה}} רב ושמואל וכו'.''' גריס להא עד סוף הלכה לעיל בפ' לולב הגזול בהלכה י' ושם פירשתי ע"ש:
תחילתדףכאן א/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין כהן המשיח בשמן המשחה.''' כ"ג עד שגנז יאשיה המלך את שמן המשחה היו משוחים בשמן המשחה ואחר שגנזו לא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים ואין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות. שאם כהן המשיח הורה היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ועשה כהוראתו מביא פר כדכתיב ואם הכהן המשיח יחטא וגו'. הא לפר יוה"כ ועשירית האיפה זה וזה שוין:
 
'''{{עוגן1|אין}} בין כהן ששימש לכהן שעבר.''' אם כהן גדול אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו חוזר הוא לעבודתו ומעבירין לזה שהיה תחתיו והראשון נקרא כהן ששימש והוא משמש עכשיו והשני נקרא כהן שעבר ואין ביניהן אלא פר יה"כ שא"א להביא שתים וכן עשירית האיפה שהן חביתי כהן גדול א"א להביא שתים הכהן המשמש הוא מביא אותן הא לשאר דברים זה וזה שוין שאם בא כהן שעבר לעבוד איזו עבודה משמש בשמונה בגדים ושניהן מצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה ומקריבין אוננין ואינן מטמאין לקרוביהן ולא פורעין ולא פורמין ומחזירין את הרוצח וכמו ששנינו בפ"ג דהוריות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} כהן משיח מביא פר וכו'.''' גרסי' להאי סוגיא כולה עד סוף הלכה בפ"ג דהוריות אלא שהגירסא נשתבשה שם וגירסא דהכא יותר נכונה היא:
 
'''{{עוגן1|ודלא}} כר"מ וכו'.''' ברייתא היא בספרא פ' ויקרא וכדמפרש לטעמון דרבנן:
 
'''{{עוגן1|משיח}} יכול זה המלך.''' שהוא ג"כ נמשח בשמן המשחה ת"ל כהן:
 
'''{{עוגן1|אי}} כהן וכו'.''' כלומר אילו כתיב הכהן ולא הוה כתיב המשיח הייתי אומר אף המרובה בגדים במשמע:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} משיח שאין על גביו משיח.''' וזהו כ"ג המשוח:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתון דרבנן הכא כתיב משיח וכו'.''' בברייתא דספרא בפ' צו גבי עשירית האיפה דריש והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' משיח אין לי אלא משיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר והכהן וקשיא לדרבנן הכא גבי עשירית האיפה אינון אמרין לרבות מרובה בגדים והכא בפר הבא על כל המצות אינון אמרין להוציא את המרובה בגדים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' אילא כל מדרש ומדרש לענינו.''' כלומר הכא מוכחי קראי לדרוש למעט והכא מוכחי לדרוש לרבות:
 
'''{{עוגן1|תמן}}.''' בעשירית האיפה כל הפרשה אמורה באהרן דהא כתיב בריש הפרשה זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אותו וגו' וא"כ אפי' אלו לא נאמר כהן לא הייתי אומר דהמשיח תחתיו וגו' דכתיב בסופיה במלך הוא מדבר ולאיזה דבר נאמר הכהן אלא לרבות המרובה בגדים לעשירית האיפה:
 
'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' בפר העלם דבר לא הוזכר אהרן בפרשה זו והלכך תרוייהו הוצרכו וכדמסיים ואזיל. ונתחלפו השיטות ג"כ כאן וכצ"ל. אלו נאמר משיח ולא נאמר כהן הייתי אומר זה המלך אם תאמר כבר קדמה פרשת המלך הייתי אומר על העלם דבר מביא פר ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר כהן או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם על העלם ועל שגגת מעשה מביא שעיר הוי צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן. כלומר אלו נאמר משיח בלבד הייתי אומר זה המלך והא דכבר מפורש בפרשה לקרבן נשיא לבדו אפ"ה הייתי אומר דכאן בפרשה בהעלם דבר הוא מיירי שעשה על פי הוראתו וכדילפינן בהוריות בפרק דלעיל שם מדכתיב לאשמת העם הרי הוא כעם לענין העלם דבר ומביא פר והתם בפרשת נשיא בשגגת מעשה בלבד מיירי ומביא שעיר הוי צריך שיאמר כהן. והא דנקיט כבר קדמה לאו דוקא דפ' נשיא בתר פ' משית כתיבא אלא כלומר כבר מפורשת בפני עצמה. או אלו נאמר כהן ולא נאמר משיח הייתי אומר לעולם הנשיא מביא על העלם דבר פר ועל שגגת מעשה הוא דהוציאו הכתוב לקרבן שעיר בפ"ע ומשום שהייתי אומר שכשם שהוציאו הכתוב מכלל שאר קרבן יחיד בשגגת מעשה כך הוציאו בהעלם דבר שיהא דינו כדין הצבור ומביא פר וכמו הכהן בהעלם דבר לכך נאמר המשיח למעוטי למשיח אחר וזה הנשיא ומלך מקרבן פר ששעיר הוא מביא ואף בהעלם דבר:
 
'''{{עוגן1|הוי}} צורך הוא שיאמר משיח וצורך הוא שיאמר כהן.''' הלכך איצטריך תרוייהו וכדאמרן דהא איצטריך משיח למיכתב ה"א לגביה ולמעוטי ואלו לא נאמר כהן פשיטא דאיכא למיטעי וכדלעיל והשתא דתרוייהו צריכי אין כאן יתור לרבות מרובה בגדים ולפיכך מוציא אני כאן למרובה בגדים מפר העלם דבר:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן עבר והביא וכו'.''' כלומר משיח שעבר דתנן שאין מביא עשירית האיפה וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתחלה שאינו מחויב להביא אבל אם הביא עשירית האיפה משלו כשר הוא ומקבלין ממנו להקריבה:
 
'''{{עוגן1|מתקינין}} לו וכו'.''' האי שייך לפ"ק דיומא ואיידי דאיירי בכהן שעבר מייתי לה נמי הכא. וביומא שם לא פירשתי וסמכתי על מה שבארתי בהוריות והואיל וחיבור בסדר אחר הוא ראיתי לבאר כאן:
 
'''{{עוגן1|מה}} דינו.''' של זה הכהן שמתקינין לו אם צריך ג"כ פרישה ואם מייחדין ליה עימיה בהלשכה:
 
'''{{עוגן1|משה}}.''' שבועה היא וכך היה דרכו של ר' חגיי בכל מקום שאמר איזה דבר בבית המדרש היה נשבע במשה כמו שהבאתי בריש פ"ב דסנהדרין וכמבואר בפ"ו דדמאי:
 
'''{{עוגן1|די}} אינון מייחדין ליה דהוא קטיל ליה.''' אם היו מייחדין לזה עמו בודאי יהרגנו שאינו יכול לסבלו ולראות צרה שלו בצידו:
 
'''{{עוגן1|אותו}}.''' כתיב בפ' עשירית האיפה ביום המשח אותו ודרשינן אחד מושחין אותו לכ"ג ואין מושחין שנים שיהא זה מוכן אם יארע איזה פסול בראשון וכן אם עבר הראשון מחמת פסול שאירע בו ושמש השני תחתיו אין מושחין אותו וכדמפרש ר' יוחנן טעמא מפני האיבה והלכך כאן נמי אין דין כהן גדול להשני שמתקינין תחתיו וא"צ פרישה אלא מתקינין אותו בלבד:
 
'''{{עוגן1|עבר}}.''' זה הראשון מחמת פסול שאירע בו ושימש זה תחתיו:
 
'''{{עוגן1|הראשון}}.''' לאחר שיעבור פסולו חוזר הוא לעבודתו וכל קדושת כהונה גדולה עליו:
 
'''{{עוגן1|השני}} אינו כשר לא לכ"ג.''' מפני האיבה ואין לו ג"כ דין כהן הדיוט לפי שמעלין בקדש ואין מורידין:
 
'''{{עוגן1|עבר}}.''' השני ועבד ואעבודת יה"כ קאי שאינה כשירה אלא בכ"ג:
 
'''{{עוגן1|עבודתו}} משל מי.''' כשאירע פסול בכ"ג ועובד אחר תחתיו הקרבן משל מי כגון פר יה"כ ועשירית האיפה אם משלו אם משל הראשון:
 
'''{{עוגן1|נשמיעינה}} מן הדא.''' דתני בתוספתא בפ"ק דיומא:
 
'''{{עוגן1|פר}} ואיל הקריבים היום.''' כך היא הגירסא בהוריות שם:
 
'''{{עוגן1|משל}} כ"ג.''' משל מי יהיו קריבין היום:
 
'''{{עוגן1|וידע}} המלך מה שאלו.''' שהבין דעתו שישאר הוא להיות כ"ג:
 
'''{{עוגן1|לא}} דייך וכו'.''' ובתוספתא מסיים אלא שאתה מבקש ליטול לך כהונה גדולה וידע בן אילם שהוסע מכהונה גדולה אלמא דמשל כ"ג הן קריבין ולא משל זה העובד לפי שעה:
 
'''{{עוגן1|כל}} קמחייא קמח וקימחא דקימחית סולת.''' דרך משל הוא כלומר אע"פ שהרבה נשים נזהרין בכך מעשיה של קמחית רצויה היא ביותר שזכתה לזה:
 
'''{{עוגן1|כל}} כבודה וגו'.''' אם היא כבת מלך פנימה זוכה היא למשבצות זהב ללבוש לכל בניה:
 
'''{{עוגן1|יכול}} וכו'.''' סיפא דהברייתא דספרא דלעיל היא יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה לעשירית האיפה:
 
'''{{עוגן1|ת"ל}} תחתיו מבניו יעשה אותה וגו' את שהוא בא אל אהל מועד וכו'.''' כלומר את שהוא ממונה לכך לעבוד בשמנה בגדים:
 
'''{{עוגן1|מנין}}.''' שהמשוח מלחמה יכול להיות מתמנה לכ"ג שנאמר פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם זה כ"ג והוא היה משוח מלחמה בתחלה כדכתיב אותם ואת פינחס:
 
'''{{עוגן1|לפנים}} ה' עמו.''' סיפיה דקרא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי וכו'.''' כשהיה רוצה לקנתרו לבנו ר"א בר' יוסי על איזה הנהגה שהיה נוהג מקדם בענין למחות ביד עוברי עבירה ושוב לא עשה היה מקנתרו בזה הפסוק דכתיב על פינחס לפנים ה' עמו כשמסר נפשו על הדבר בזמרי. ובימי פילגש בגבעה לא מיחה שלא מסר נפשו למחות בבני גבעה במעשיהם שהיו רגילין לעשות ואמר לו ראה מה שכתוב בפינחס על כך:
 
'''{{עוגן1|לגדולה}} של אחריו.''' דאחרי כ"ג משוח מלחמה הוא קודם לגדולה:
 
'''{{עוגן1|עמך}} הייתי.''' כשאמר ר' יוחנן ולא אמר עובד אלא נשאל הוא וצריך אורים ותומים ולובש שמנה בגדים וכדמסיים במה הוא נשאל ובענין עובד אייתי רב הושעיה וכו':
 
'''{{עוגן1|ראינו}} כ"ג פעמים הוא עובד בד' וכו' בשמנה.''' כשהוא נשאל:
 
'''{{עוגן1|וטועין}}.''' וכי טועין הן בין דבר שמבפנים ובין דבר שהוא בחוץ והשיב לו וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל בתורה לא טעה וכו' כדלקמן וה"נ יש לך שיהו טועין בדבר כשרואין אותו מלובש בשמנה בגדים יאמרו שעבד בפנים בהן ולמחר יראו שעובד בארבעה והלכך ס"ל להאי תנא שאינו עובד לא בארבעה ולא בשמנה:
 
'''{{עוגן1|ובני}} אהרן יתקעו בחצוצרות תמימין וכו'.''' ברייתא היא בספרי פ' בהעלותך ור' טרפון אומר בין תמימין בין בעלי מומין א"ל ר' טרפון וכו':
 
'''{{עוגן1|שמא}} לא ראיתו אלא בשעת הקהל.''' בספרי שם גריס שמא בר"ה ובי"כ ביובל וכו' וט"ס היא וגי' דהכא עקרית והכי גריס נמי בתוספתא דסוטה פ"ז:
 
'''{{עוגן1|וכפר}} הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו.''' מה ת"ל שתיהן לפי וכו'. ברייתא היא בספרא פרשת אחרי מות וכגי' דהכא:
 
'''{{עוגן1|מנין}} לרבות כהן המתמנה.''' זה שמתמנה תחת הראשון אם אירע בו פסול ת"ל וכפר הכהן לימד שכלן אלו כשרין לעבודת יה"כ:
 
'''{{עוגן1|במה}} הוא מתמנה.''' זה האחר:
 
'''{{עוגן1|בפה}}.''' שאומרין לו לך עבוד וא"צ חינוך אחר:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} אמרה כן.''' שממנין זקנים בפה כדתנן בפ"ה דעדיות שאמרו לו לעקביא בן מהללאל חזור בך וכו' ונעשך אב ב"ד לישראל משמע שמיד כשתחזור מדבריך תהא נעשה אב ב"ד לישראל בלא סמיכה אחרת:
תחילתדףכאן א/יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} בין במה גדולה לבמה קטנה.''' בשעת היתר הבמות ובמה גדולה היא במת צבור שהיתה בגלגל וכן בנוב וגבעון ובמה קטנה היא שכל יחיד ויחיד היה עושה במה לעצמו להקריב עליה ואין ביניהם אלא פסחים ומפרש בגמרא פסחים וכעין פסחים ואין החובות שקבוע להן זמן כפסח כגון תמידין ומוספין שבבמה גדולה קרבין ולא בבמה קטנה אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז אף בבמה גדולה לא היו קרבין:
 
'''{{עוגן1|כל}} שהוא נידר ונידב קרב בבמה.''' קטנה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דלא}} נחית לבית וועדא מן צערא.''' לא נכנס לבית המדרש כל זמן הזה מחמת הצער שהיה לו ובסוף זה הזמן נראה לר"א בחלמיה למחר סיני ירד וזהו ר' יוחנן ומחדש לכם דבר:
 
'''{{עוגן1|עאל}}.''' ר' יוחנן ואמר לפניהן מאיכן קשט הקושט הזה מאיכן נתאמת האמת הזה מהמקרא שתהא עבודה בבכורות קודם שהוקם המשכן כדתנן בפ' בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים ומאיזה הזמן נתקדשו הבכורות לעבודה ומה טעם יש לזה:
 
'''{{עוגן1|מן}} הדין קרייה.''' מהמקרא הזה כשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב לעיל מיניה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי וכתיב במעשה מכת בכורות שאמר הקדוש ברוך הוא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה' ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים למדנו ג"כ שקדושת הבכורות לעבודה לשמים היתה ומכאן נתקשט הקשוט הזה שתהא עבודה בבכורות:
 
'''{{עוגן1|קודם}} לכן מה היו עושין.''' כלו' מקודם עד שלא נבחרו הבכורות מפי הדבור ועשו העבודה מעצמן הית' ג"כ בבכורות כדדריש מדכתיב ותקח רבקה וגו' מה החמודות וכי הכתוב משבח לבגדיו של עשו אלא ע"ש שהיה משמש בהן בכהונה גדולה שהיה בכור ונרמז בבנה הגדול ומדכתיב עלה בגדי החמודות:
 
'''{{עוגן1|אלו}} הבכורות שהקריבו לעגל תחלה.''' דכתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות והן היו המקריבין ולפיכך נשבר מטה תפארתם וניטלה מהן העבודה:
 
'''{{עוגן1|הכל}} קרב בבמה בהמה וחיה ועופות וכו'.''' תוספתא היא בר"פ י"ג דזבחים וגרים התם תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח וכו':
 
'''{{עוגן1|ואת}} הפרות העלו עולה לה'.''' גבי אנשי בית שמש כתיב כשהחזירו פלשתים את הארון ואז נחרבה שילה ובאו לנוב והותרו הבמות ולפיכך אף הנקבות כשירות לעולה:
 
'''{{עוגן1|פשט}} ר"א לתברייא.''' דמכאן הוא נלמד דכתיב מכל החי וגו' שיהו שלמין באיבריהן וא"כ בעלי מומין שאוסר כאן היינו מחוסרי אבר שגם לבני נח אסור לקרבן. ומייתי להא לעיל בפ"ט דפסחים ובסוטה פ"ט:
 
'''{{עוגן1|מורטים}}.''' עוף הממורט ראשי הכנף שלו פשט ר"א דנלמד מדכתיב כל צפור כל כנף פרט למירטים שאין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף:
 
'''{{עוגן1|הגה}} נח תורה מתוך תורה.''' הוציא והגה זה מתוך שנצטוה מפי הגבורה אמר כבר נאמר לי לא כאשר היה מיום אדם הראשון אלא כירק עשב וגו' והתיר לי אכילת בעלי חיים ולאיזה דבר ריבה הכתוב לי עכשיו בטהורין שבעה שבעה ובטמאין שנים שנים אלא לקרבנות ואינן קרבין אלא מן הטהורין:
 
'''{{עוגן1|אסור}} לישראל לסייעו.''' להקריב קרבן בחוץ ואפי' להעשות שליח בשביל כך אסור:
 
'''{{עוגן1|אנטונינוס}} שאל לרבי מהו.''' שאני מותר לבנות מזבח להקריב לשם. וא"ל בניהו וגנוז אבני' כלומר ולא להקריב עליו ועוד שאלו מהו לעשות לו קטרת כמתכונתה בתורה:
 
'''{{עוגן1|א"ל}} חסר בה אחת מסממניה.''' שלא תהיה כמתכונתה:
 
'''{{עוגן1|ופריך}} לא כן תני.''' לא תעשו לכם. במתכונתה ודרשינן לכם וכו' והכא אחרים הם עושין לכם:
 
'''{{עוגן1|בגין}} ר' רומנוס.''' ששלח אותו רבי לעשות הקטרת לאנטונינוס ולפיכך א"ל חסר אחת מסממני':
 
'''{{עוגן1|אית}} מילין אמרין.''' יש מהאומרי' שנתגייר אנטונינוס ויש מהאומרין שלא נתגייר ומביאין ראיה על שראו אותו יוצא במנעל נפחת ביה"כ וזה אסור ש"מ שלא נתגייר ודחי לה הש"ס דמה את ש"מ מזה שכן אפי' יריאי שמים יוצאין כך ביה"כ לפעמים אם א"א בענין אחר כגון במקום מטונף וכיוצא בזה ומייתי להא לקמן בפ' בני העיר ובפ' חלק בהלכה ה':
 
'''{{עוגן1|מיכלתי}}.''' אם מאכילני אתה מן לויתן לעולם הבא. וא"ל מטלה הפסח אתה אומר שאין לי חלק בו והאיך תאכילני מן לויתן וא"ל מה אעשה ובטלה הפסח א"א לך שאתה ערל וא"כ לא נתגייר וקאמר הש"ס כיון דשמע כן אזל וגזר. מל עצמו ונתגייר:
 
'''{{עוגן1|חמי}} גזירתי.''' ראה מילתי אם היא כהוגן וא"ל בדידי וכו':
 
'''{{עוגן1|ולמה}} נקרא שמו רבינו הקדוש וכו'.''' מייתי להא בע"ז פ"ג:
 
'''{{עוגן1|מיליהון}} דרבנן.''' דלקמן אמרין גם כן דנתגייר אנטינונוס דאמר ר' חזקיה וכו':
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} והבל הביא וגו' ומחלביהן.''' וזהו שלמים שחלביהן קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח:
 
'''{{עוגן1|מה}} עביד לה ר' יוסי בן חנינא.''' להאי קרא הוא מפרש מאי מחלביהן מן שמיניהן שבהן ולעולם עולות היו:
 
'''{{עוגן1|והא}} כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.''' וא"כ הקריבו ג"כ שלמים:
 
'''{{עוגן1|שלימין}} בגופן.''' היו העולות בלא הפשט וניתוח וכולן עולות היו:
 
'''{{עוגן1|כמ"ד}} לאחר מתן תורה בא יתרו.''' כדרב הונא דאמר איתפלגון וכו':
 
'''{{עוגן1|יהודה}} בי רבי אמר מתן תורה שמע.''' א"כ הוי דהוא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:
 
'''{{עוגן1|ודא}} מסייעא לר' יוסי בן חנינה.''' שעולות הקריבו דכתיב עורי צפון וגו' דבר שהיה ישן שהקריבו בני נח ונתעורר לישראל:
 
'''{{עוגן1|ובואי}} תימן.''' אלו ישראל שמקריבין גם שלמים הנשחטין בדרום:
 
'''{{עוגן1|מהו}} בואי דבר שהיה של חידוש.''' כלומר דדחי הש"ס להאי סייעתא דאדרבה מאי בואי דקאמר משמע שהוא דבר של חידוש שנתחדשו לישראל שהן הקריבו עולות הנשחטין בצפון ולא בני נח וא"כ זהו דלא כר' יוסי בר חנינא:
 
'''{{עוגן1|מה}} עבד וכו'.''' דריש לה לדרשא אחריתא לכשיתעוררו הגליות וכו':
 
'''{{עוגן1|היא}} העולה.''' משמע שכבר היתה קריבה בבני נח וכשבאו לגבי שלמים כתיב זאת תורת השלמים וכו' אלא אשר יקריבו משמע מכאן ולהבא ולא הקריבום בני נח:
 
'''{{עוגן1|פרים}} הנשרפין וכו' איכן הן נשרפין.''' שנקרבין בבמה מיירי דס"ל שאף חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז היו קרבין בבמה גדולה שבגלגל ושבנוב וגבעון וכדמסיק ואזיל לקמיה ולפיכך שואל הש"ס אותן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היכן הם נשרפין דבאהל מועד שבמדבר כתיב בהדיא גבי פר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו וגו' וכן בפר העלם דבר דאבתריה כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו' אבל אותן שהוקרבו בבמה היכן הן נשרפין אם צריך ג"כ אל מקום טהור או לא. וקאמר על גבי קבר כלומר דאותן לא הוצרכו להיות נשרפין במקום טהור אלא אף במקום טומאה:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דתנינן וכו'.''' כלומר ומנלן שהוקרבו בבמה:
 
'''{{עוגן1|מן}} מה דתנינן אין בין וכו' אלא פסחים וכדמסיים ואזיל כיני מתני' וכו'.''' כן אנחנו מפרשין להמתני' דאין ביניהן אלא פסחים בלבד שבבמה קטנה לא היה הפסח קרב אבל שאר חובות בין הקבוע להן זמן ובין שאין קבוע להן זמן ובין של צבור ובין של יחיד היו קרבין כאן וכאן וא"כ היו קרבין בבמה:
 
'''{{עוגן1|ודלא}} כר' יודה.''' כלומר רישא דהמתני' אם אנחנו מפרשין כפשטה שאין ביניהן אלא פסחים בלבד א"כ לא אתיא כר' יהודה דאמר חטאת פסח ליחיד בין חטאת יחיד וכן פסח ליחיד קרבין בבמה גדולה אבל לא בבמה קטנה ולדידיה כל שהוא חובה אין קרב בבמה קטנה וסיפא דהמתני' זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ונידב אינו קרב בבמה ההיא כר' יהודה וע"כ לאוקמא מתני' רישא דלא כר' יהודה וסיפא כר"י:
 
'''{{עוגן1|תני}} אמר ר' יהודה וכו'.''' בתוספתא דזבחים שם גריס להא בדברי חכמים וה"ג התם ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא במדבר אין בו היתר במה ובגלגל יש בו היתר במה:
 
במתו שבראש הגג אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. גי' דהכא מוחלפת היא דר' יהודה לדברי חכמים ודחכמים לדברי ר' יהודה. ולפי מאי דגריס הכא בהאי ברייתא כך מפרש לטעמייהו דכל חד וחד:
 
'''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יודה לא תעשו בגלגל וכו'.''' דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולר' יהודה דס"ל דהצבור הן שמקריבין חובות במדבר מקריבין גם בגלגל ולאפוקי יחיד שלא היה מקריב חובות לא כאן ולא כאן. וכפי הגי' דהכא דריש ליה לקרא הכי לא תעשו בגלגל והיינו היחידים ככל אשר אנחנו עושים פה היום והיינו הצבור שמקריבין אף החובות ואתם היחידים לא תעשו כן בגלגל וכדי שלא יחשבו הואיל והותרו הבמות בגלגל א"כ אף באהל מועד שבגלגל יכולין להקריב הכל ואף החובות לפיכך הזהיר להן משה שלא יעשו כן אף בגלגל אלא כמו שאין היחיד עושה כאן באהל מועד שבמדבר החובות כך לא תעשו באהל מועד בגלגל:
 
'''{{עוגן1|מה}} תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות.''' כלומר וסיפיה דקרא איש כל הישר בעיניו לא קאי אדלא תעשו דרישיה אלא דה"ק ומה תעשו איש כל הישר בעיניו והוא דבר שהוא בא לידי ישרות ואיזו זו עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה ולפי אשר ישר בעיני כל איש ואיש וא"כ כאן וכאן במדבר ובגלגל אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד:
 
'''{{עוגן1|מה}} טעמון דרבנן.''' וכפי הגי' דהכא בברייתא וחכ"א כל מה שהצבור והיחיד וכו' וכגי' התוספתא לר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|במקום}} איש הישר בעיניו יעשה לא תעשון וכו'.''' כלומר כשתבאו למקום אשר הותרו הבמות לכם לא תעשון שם בבמות קטנות ככל אשר אנחנו עושים פה היום להקריב היחיד החובות באהל מועד אלא ומה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות וכו' אבל באהל מועד שוין הן גלגל כמו במדבר וכדקאמרי הכא כל מה שהצבור והיחיד וכו':
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה אומר.''' בכאן ע"כ שתאמר נשתבשה הגי' והוחלפו התיבות בהעתקה וא"א להעמידה לפי גי' דהכא בברייתא בפלוגתייהו אלא דכנ"ל. רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר הוזהר ובמתו בראש גגו והותר לעולה ושלמים ר' יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו צבור הותר מכללו יחיד לן באיסורו. והכי פירושא רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר. כלומר מה שהוזהר היחיד במדבר הותר הוא בגלגל ומפרש ואזיל במה הוזהר היחיד במדבר הוזהר ובמתו בראש גגו לזה בלבד הוזהר שלאחר שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיו הצבור והיחיד מקריבין באהל מועד דוקא והכל הקריבו ואף החובות ולמאי שהוזהר היחיד הותר הוא בגלגל שמקריב בבמות בראש גגו שכשבאו לגלגל הותרו הבמות ובמה הותר לעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה אבל החובות באהל מועד הוא מקריב ולא בבמה. רבי יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו. כלומר ודאי לענין הזהרה מצינו ששוין הן הצבור והיחיד דכמו שנאסרו הבמות במדבר ליחיד כך נאסרו הבמות אף לצבור ובאהל מועד היו מקריבין הכל וכן אף שבגלגל הותרו הבמות לא הותרו אלא ליחיד אבל הצבור הוזהרו להקריב בבמות אלא שמצינו שהצבור הותר מכללו בזה שלפעמים הקריבו ג"כ בבמה כמו בשמואל ואליהו ועל פי הדבור כדלקמן:
 
'''{{עוגן1|אבל}} היחיד לן בחיסורו.''' כלומר ומה שהוזהר עוד היחיד במדבר שלא הותרו לו להקריב החובות אפילו באהל מועד נשאר הוא באיסורו אף באהל מועד שבגלגל וכסברת ר' יהודה לפי גי' דהכא בהברייתא שכאן וכאן אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד. וזהו כגי' התוספתא אליבא דהחכמים וכדלעיל:
 
'''{{עוגן1|תני}} בשם ר"ש וכו'.''' בתוספתא שם אלא דכתב התם רבי יהודה אומר אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר אלא במה שקבוע לו מה"ת בלבד. וט"ס הוא וצ"ל ר"ש אומר וכן מוכרח שם דגריס אח"כ וכן היה ר"ש אומר השוחט את הפסח על היחיד וכו' ע"ש:
 
'''{{עוגן1|סבר}} ר"ש משנקבע מה שבכתוב עוד לא פסק.''' כך הוא האמת בזה ולפני המעתיקים או המדפיסים היה כתוב ראשי תיבות מה שבכתוב או מה שבתורה מ"ש וטעו והדפיסו מעשר שני והרבה מצוי בהאי תלמודא מהטעיות כאלה אשר לא שלטה בו יד המגיהים מהיודעים בתורה. וכלומר משנקבע החובות בכתוב שיש עליה זמן כגון תמידין ומוספין שוב לא פסק מלהקריב באהל מועד אלא כגון אלו ולאפוקי מחובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור וכיוצא שאינן באין אלא על החטא אפי' באהל מועד לא היו קריבין וכדמפרש ואזיל מה ביניהון וכו':
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסה אומר נדבת הצבור ביניהון.''' אם צבור הביאו קרבן נדבה כענין שכתוב בד"ה אחר שהתנדבו לעבודת בית אלהים ויזבחו זבחים לה' וגו' דכיוצא בזה אינו קרב באהל מועד שבמדבר לר"ש אבל פר העלם דבר וכיוצא בו הוקבעו גם הן בהכתוב וקריבין הן:
 
'''{{עוגן1|תני}} אחד האיש ואחד האשה.''' שוין להקריב בבמה וכך שנוי בתוספתא דזבחים שם איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן אשה.''' סמי מכאן אשה שאינה כשירה להקריב בבמה דאיש כתיב בפרשה איש כל הישר בעיניו:
 
'''{{עוגן1|תני}} אף הנזירות.''' אזה הכלל דמתני' קאי דקתני כל הנידר ונידב קרב בבמה ותני בברייתא אף נדר הנזירות בכלל הוא וקרב בבמה:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן נזירות.''' דמשנדר בנזיר קרבן נזירות חובה היא עליו ואינו קרב בבמה:
 
'''{{עוגן1|תני}} אף הנסכים.''' קרבין בבמה ובתוספתא דזבחים שם פלוגתא דתנאי הוא דגריס במת יחיד אין נסכים דברי ר"מ וחכמים אומרים טעונה נסכים:
 
'''{{עוגן1|דלא}} כרבי דתני רבי אומר וכו' אלא מבפנים.''' באהל מועד ולא בבמה:
 
'''{{עוגן1|הסך}} נסך שכר לה'.''' לפני ה' באהל מועד:
 
'''{{עוגן1|אין}} כתיב בל"ת אלא מבפנים.''' מילתא באנפי נפשה היא ועל שחוטי חוץ קאי אין כתיב בל"ת כדדרשינן על האזהרה בשחוטי חוץ מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וזה על הקדשים שהוקדשו להביאן מבפנים:
 
'''{{עוגן1|מניין}} מבחוץ.''' שהוקדשו להביאן מבחוץ על הבמה והוא בשעת איסור הבמות מנין שהוא בל"ת:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' דתני בברייתא מנין לשוחט לפסח וליחיד וכו' בין ליחיד ולבמת יחיד ובין לבמת צבור בשעת איסור הבמות כגון משבאו לירושלים שנאסר הכל להקריב חוץ מאל פתח אהל מועד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
 
'''{{עוגן1|ענוש}} כרת ואת אמר הכין.''' בתמיה והלא בלאו הכי למדנו שענוש. כרת הוא כעל שאר שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו ואזהרת ל"ת למדנו מהשמר לך וגו' והאי דרשה למאי איצטריך:
 
'''{{עוגן1|רשב"ל}} אמר.''' להכי איצטריך כגון בשוחט את הפסח בשש שעות ולמעלן שהוא זמן שחיטת הפסח ושחטו שלא לשמו ובשעת היתר הבמה ולמה הוא אומר בשעת איסור במה בשעת איסור במתו כלומר בשעת איסורו של הפסח בבמה שאין הפסח קרב בבמה קטנה אבל הוא שעת היתר הבמה לשאר זבחים:
 
'''{{עוגן1|ולמה}} לי שלא לשמו.''' דקאמר הרי אף לשמו איצטריך לרבות את הפסח ששחטו בבמה קטנה שהוא בל"ת ומשני לרבותא קאמר שלא לשמו שלא תאמר הא קי"ל פסח שלא לשמו שלמים הוא וא"כ הן כשרין שהרי הוא שעת היתר הבמה לכל שאר הזבחים קמ"ל דאפ"ה הואיל ושם פסח עליו בתחלה יאסור בבמה קטנה הרי הוא בכלל נא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא.''' ברייתא למדין נמי דפסח שלא לשמו בזמנו פסול הוא דתנינן יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר והיינו בשחטו שלא לשמו דאלו לשמו זמנו הוא ומיהת שמעינן דבזמנו שלא לשמו פסול הוא:
 
'''{{עוגן1|מה}} אית לך וכו'.''' כלומר דמתמה הש"ס ומה אית לך למידק מהאי ברייתא דקאמר משש שעות ולמעלה יהא כשר וא"כ וכי דייקית מהא נמי דאם שחטו משש שעות ולמטן והיינו קודם שש שעות יהא פסול בתמיה וכי לא בשלא לשמו עסקינן ובשלא לזמנו ושלא לשמו ודאי כשר הוא אלא מהאי ברייתא לא תידוק מינה כלום:
 
'''{{עוגן1|הדר}} אמרה שלמים הבאין מחמת פסח.''' וכגון ששחטו שלא לשמו קודם חצות דשלמים הוא ובאין מחמת פסח הן כשרין להקריב בבמה בשעת היתר הבמות דאע"ג דהפסח עצמו אסור להקריבו בבמה מ"מ שלמים הבאין מחמתו כשרין הן בבמה דהא בפשיטות קאמר דאם שחטו שלא לשמו משש שעות ולמטן כשר הוא משום דשלמים הן וה"ה בכל שלמים הבאין מחמת פסח כגון עבר זמנו או שעברה שנתו דשלמים הוא וכשרין להקריבן בבמה ולא אמרינן דהואיל ומחמת פסח אתיין כפסח דמו וגם לענין איסור במה וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|עולה}} הבאה מחמת אשם.''' כגון תמורת אשם וכדתנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם ולד תמורתה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והרי הן קרבין עולה כדין הנדבה וזהו כהת"ק דהתם ור"א קאמר שם יביא בדמיהן עולות ומפרש שם והלא אף נדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכים משלו וכו' שמעינן מיהת דלרבי אליעזר חובה קרי לה והשתא על דעתיה דר' אליעזר מהו שתהא כשירה בבמה מי אמרינן הואיל דמחמת חובה היא באה וזהו אשם שאין בא בנדבה ותו הא רבי אליעזר קרי לה חובה אף שהיא עכשיו עולה וא"כ אינה קריבה בבמה או דילמא הא השתא מיהת שם עולה עלה וכיון דאשכחן דעולה קרב בבמה היא נמי קריבה בבמה:
 
'''{{עוגן1|נשמעינה}}.''' לזה מן הדא דקתני במחני' לישנא יתירא זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה והא תו למה לי דהא קתני כל שהוא נידר ונידב הוא שקרב בבמה אלא הא קמ"ל וכל שאינו לא נידר ולא נידב בעצמו אלא בא מחמת החובה וכגון הא דאמרן ג"כ אינו קרב בבמה כמו שאר חובות שאינן קרבין בבמה:
 
'''{{עוגן1|ואליהו}}.''' היאך היה מקריב בהמזבח אשר בנה בשעת איסור הבמות:
 
'''{{עוגן1|דיבורא}} אמר ליה.''' מפי הדבור נאמר לו לעשות כדכתיב ובדברך וגו' ובדיבורך עשיתי זאת. והובא זה לעיל בפ"ב דתענית בהלכה ג':
תחילתדףכאן א/יב
מתני' אין בין שילה לירושלים וכו':
 
'''{{עוגן1|בכל}} הרואה.''' בכל מקום אשר יכול לראות משם את שילה דאמר קרא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה. אבל אתה אוכל בכל מקום אשר אתה רואה:
 
'''{{עוגן1|קדושת}} שילה יש אחריה היתר.''' שלאחר שנחרב' שילה הותרו הבמות וכל ימי נוב וגבעון היו הבמות מותרות עד שבאו לירושלים ונאסרו הבמות ושוב אין להן היתר אף לאחר שחרבה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ר'}} יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא.''' שמע לה להקשות מהא דלקמיה אהא דקתני אין בין שילה לירושלים וכו' אלמא דלענין איסור הבמות זה וזה שוין וכדתנן בהדיא בפ' בתרא דזבחים באו לשילה נאסרו הבמות והא אשכחן שהקריבו בבמה בימי שילה כדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|אז}} יבנה יהושע וגו'.''' אין לי שהקריבו בבמה אלא בהר עיבל שילה מנין דכתיב ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה וגו' ואמר ר' אבא בר כהנא שלש עבירות הותרו וגו' הוא ועורו דכתיב כליל לה' בלא הפשט ונתוח ומחוסר זמן דכתיב טלה חלב ואם אחר ז' ימים היה מאי אשמעינן הכתוב בזה דכתיב טלה חלב אלא ללמד שמחוסר זמן היה ושמואל לוי היה ולא כהן ואם איתא דשעת איסור הבמה היתה למה לא מנה לה נמי להא:
 
'''{{עוגן1|אין}} מן הדא לית ש"מ כלום.''' דלעולם איסור הבמה הי' אלא דלא קחשיב כאן איסור המקום דהקרבה כי אם אותן שלש שהן בגוף הקרבן והמקריב תדע דהא אמר ר' אבא בר כהנא גופיה גבי פרו של גדעון שהיה גם כן בימי שילה שבע עבירות הותרו וכו' וקחשיב לה נמי איסור במה. אלא דמהני קראי ליכא למשמע מידי שאלו עבירות הותרו בהוראת שעה ופעמים חשיב לכולהו ופעמים לא קחשיב לכולהו:
 
'''{{עוגן1|מאן}} דבעי ישמיעינה טבאות.''' מי שרוצה ללמוד מן הכתוב בלימוד הטוב שאין להשיב עליו ילמוד מהאי דאמר ר' שמואל בר נחמן דכתיב גבי שמואל ותשובתו הרמתה ויבן שם מזבח לה' אלמא שהיה נוהג להקריב באותו המזבח ברמה וזה היה לאחר שחרבה שילה וכדכתיב קראי דלעיל מיניה ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וגו' ומדכתיב ויבן שם מזבח לה' ש"מ ולא מקודם דכל זמן שלא חרבה שילה היה נוהג איסור הבמות:
 
'''{{עוגן1|כתיב}} וירם הטבח וגו'.''' וזה היה בזמן שהבמות היו מותרות כדכתי' כי זבח היום לעם בבמה ודריש להאי קרא השוק והעליה מאי והעליה:
 
'''{{עוגן1|שקא}} ושופה.''' שופי הבשר שעל השוק:
 
'''{{עוגן1|חזק}} ושוק.''' והעליה הוא החזה שהיתה מונחת על השוק:
 
'''{{עוגן1|וישם}} לפני שאול.''' לכבדו דאמר ר' אלעזר וכו' לבעלים בבמה קטנה ולא היה צריך ליתנם לכהן:
 
'''{{עוגן1|התיב}} ר"א.''' תשובה דמהאי קרא נלמד דהלילה אינו כשר בבמה דהא כתיב גבי שאול ויאמר בגדתם גלו אלי היום אבן גדולה משמע שציוה לעשות זה ביום וכתיב בתריה ויאמר שאול פצו בעם וגו' ויגישו כל העם איש שורו בידו הלילה וישחטו שם הא כיצד אלא הלילה לחולין והיום למוקדשין שהקריב וכדכתיב אבתריה ויבן שאול מזבח לה' אלמא שאין הלילה כשר בבמה. וכד שמע ר' יוחנן זה הוטב בעיניו ואמר יפה לימדנו ר' אלעזר:
 
'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר ויטש משכן שילה.''' ולא קראו בית וכתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה:
 
'''{{עוגן1|ויריעות}} מלמעלן.''' לגג:
 
'''{{עוגן1|והיא}} היתה מנוחה.''' דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומנוחה זו שילה שכשבאו לשילה לא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} עשרה טפחים.''' שמלמטה היה בבנין הבית:
 
'''{{עוגן1|כך}} אהל שבשילה נטוי.''' משמע שלא היה בנין כלל וקאמר ר' יוסי בר' בון דלא קאי אלא על קרסיו וכו' כמו שהיה באהל מועד:
 
'''{{עוגן1|שכל}} חופות.''' חפיפות מלשון המקרא חופף עליו כל היום כלומר המקומות ששרתה השכינה לא היו אלא בתוך חלקו של בנימין שילה ונוב וגבעון ובית עולמים:
 
'''{{עוגן1|והכתיב}} וימאס באהל יוסף.''' וזה שילה:
 
'''{{עוגן1|ויבחר}} בשבט יהודה.''' תירוצא הוא והכתיב נמי ויבחר בשבט יהודה וכי ביהודה בחר והלא בית עולמים בחלקו של בנימין היה אלא גמר בחירה בחירה מה בחירה שנאמר להלן אל בית הבחירה בנימין בכלל וכו' וכדלקמן:
 
'''{{עוגן1|נאכלין}} בחלקו של יוסף.''' שקרוי סנה על שם שהיה שנאוי מאחיו וכדקאמר ר' אבודמא מצפירי רצועה כמין ראש תור היה נכנס וכו':
 
'''{{עוגן1|תאנת}} שילה.''' גבי גבולים כתיב ביהושע עד אסקופיה דשילה עד הרצועה כמין אסקופה היוצאת משילה שהיא בחלקו של יוסף:
 
'''{{עוגן1|ששרת}} שכינה בסנאיו של יוסף.''' שרצועה מחלקו של יהידה היתה גם כן יוצאה ונכנס בחלקו של. בנימין:
 
'''{{עוגן1|ממה}} שנאכלו וכו'.''' כלומר דמדייק על התנא ששנה במתני' שבשילה אוכלין וכו' בכל הרואה לא היה צריך השונה הזה להזהיר על אכילתן וכלומר לשנותו כמו לשון אזהרה שאוכלין בכל הרואה לא היה לו לשנות אלא על עלייתן ולומר שאין אוכלין אלא בכל הרואה ולא לעלות משם ולהלן ולאכול מה טעמא וכו' פן תעלה עלייתך להלן בכל מקום אלא במקום אשר תראה דזה ג"כ נכלל באזהרה זו וכך היה לי לתנא לשנות במתני' ודקדוק הלשון בעלמא היא:
 
'''{{עוגן1|שילה}} ומשכן שילה.''' שצריך שיהא רואה גם המשכן שבשילה:
 
'''{{עוגן1|כגון}} הדא בית מעון.''' מקום שהיה שם המשכן נראה אלא שזה היה מפסיק איזה דבר ביניהן וזה בכל הרואה דמתני' צריך שיהא אינו מפסיק:
 
'''{{עוגן1|כל}} זמן שהארון מבפנים.''' במקומו:
 
'''{{עוגן1|אפילו}} לשעה.''' אי נימא אפילו הוציאוהו לפי שעה כגון ההיא דבימי עלי שהוציאו הארון עמהם למלחמה יהו הבמות מותרות:
 
'''{{עוגן1|שם}} שם.''' כתיב הכא וישא משם את ארון ברית ה' צבאות וגו' וכתיב גבי שלמה כשהכניס את הארון אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב מה להלן הבמות אסורות שהרי משעה שבאו לירושלים נאסרו:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} אם אין ארון אין פסח.''' וכי בבית שני שלא היה ארון לא עשו הפסח:
 
'''{{עוגן1|אזכרה}} אזכרה.''' נאמר כאן שם ה' צבאות ונאמר גבי שלמה בארון אשר כרת ה' וגו':
 
'''{{עוגן1|מעשר}} שני בנוב וגבעון.''' ג"כ היה נוהג:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} כר' יודא.''' אמתני' דלעיל קא מהדר דתני כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה:
 
'''{{עוגן1|דר'}} יהודה אמר וכו'.''' כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|אלא}} כר"ש דלעיל דאמר וכו'.''' א"כ אף הצבור באהל מועד לא קרבו אלא חובות הקבוע להן זמן ולא אתיא סיפא דמתני' כר"ש:
 
'''{{עוגן1|סבור}} ר"ש.''' טעמיה דר"ש מפרש וכדפרישית לעיל:
 
'''{{עוגן1|מנין}} שהכהנים יוצאין וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפסקים פ' כל שעה בהלכה ד' עד וליטמא למתים ושם פירשתי וע"ש:
 
'''{{עוגן1|לאחד}} שעשה לו חבילה.''' אחר שטילטל ממקום למקום עשה לו חבילה מקום לנוח בה כך וכו' ולזה אמר זאת מנוחתי:
 
{{מרכז|<big>'''הדרן עלך מגילה נקראת'''</big>}}
תחילתדףכאן ב/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הקורא}} את המגילה למפרע לא יצא.''' כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשיית הימים אי אפשר למפרע שיהי' ארבעה עשר אחר חמשה עשר אף זכירה שהיא קריאת המגילה צריך שיהא לא למפרע:
 
'''{{עוגן1|קראה}} על פה לא יצא.''' דכתיב הכא נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר. וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיוני בעלמא משום דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה:
 
'''{{עוגן1|קראה}} תרגום.''' כגון שהיתה כתובה תרגום או כתובה בכל שאר לשון והוא אינו מבין לא יצא:
 
'''{{עוגן1|אבל}} קורין אותו ללעוזות בלעז.''' אם היתה כתובה באותו לשון לעז שהוא מבין יצא דאי לאו הכי ה"ז קורא על פה:
 
'''{{עוגן1|והלועז}} ששמע אשורית.''' שהיתה כתובה אשורית ובלשון הקדש אף על פי שזה הלועז אינו מבין בלשון הקדש יצא דמידי דהוה נשים ועמי הארץ דהואיל וכתובה בלשון הקדש איכא מצות קריאה ופרסומי ניסא:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דכתיב}} ככתבם.''' משמע כסדר שהיא כתובה ולא למיפרע. וגרסי' להא בברכות פ"ב בהלכה ד' עד לעתיד לבא:
 
'''{{עוגן1|והיו}} בדרך הוייתן יהיו.''' התם בברכות קאי ואק"ש דתנינן שם הקורא למפרע לא יצא משום דכתיב והיו בהוייתן כסדר שהן כתובין בתורה ולא התיבות למפרע:
 
'''{{עוגן1|תני}} אף בהלל ובקריאת המגילה כן.''' כך היא בברכות. ותיבת שמע אשר היא בדפוס כאן ט"ס היא ומייתי לה הכא כדרך שהיא שנוי שם כסדר הש"ס הזה:
 
'''{{עוגן1|ניחא}} בקריאת המגילה.''' כדאמרן משום דכתיב ככתבם:
 
'''{{עוגן1|ברם}} בהלילא.''' מ"ט. וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש וגו'. וה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש עד מבואו שהן כסדר ולא יהפכו הזריחה והשקיעה כך צריך להלל על הסדר:
 
'''{{עוגן1|מה}} את שמע מינה.''' כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר שגם הפרשיות שלה הן נאמרות על הסדר ולא יקדים המאוחר להמוקדם כדמפרש ואזיל בצאת וגו' מדברת לשעבר ולא לנו וכו' הוה לדורות הללו אהבתי וגו' לימות המשיח אסרו חג בעבותים בפרשת הודו לה' כי טוב וגו' לימות גוג ומגוג שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:
 
'''{{עוגן1|לעתיד}} לבא.''' לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:
 
'''{{עוגן1|והוא}} שתהא כתיבה בלעז.''' הא דקתני אבל קורין אותה בלעז דוקא שהיא כתובה באותו לעז עצמו כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' אסיפא דמתני' קאי והלועז ששמע אשורית יצא במאי עסקינן אם כשהיתה כתובה אשורית והוא תירגמה בלעז וקראה. הדא היא דתנינן קראה בכל לשון לא יצא ואמאי קתני הכא יצא:
 
'''{{עוגן1|אם}} כשהיתה כתובה בלעז.''' והוא תירגמה אשורית וכלומר דתפרש דהא דקתני והלועז ששמע אשורית היינו שכתובה לפניו בלעז שמבין וששמע דקתני היינו שתירגמה באשורות וקרא והלכך יצא אכתי קשיא הדא היא דתני בברייתא מה בין ספרים וכו' ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} שהיתה כתובה גיגנטון.''' מלשון גינוס והוא נופל על דבר הנחלק לחצאין וכמו אנדרוגינוס שהוא חצי זכר וחצי נקבה כך תיפתר כאן שהיתה כתובה חציה לעז וחציה אשורית והא דתני מגילה אינה נכתבת אלא אשורית היינו שיהא בה כתב אשורית ולאפוקי אם כולה כתיבה בלעז:
 
'''{{עוגן1|והשמיט}} פסוק אחד.''' בקריאה:
 
'''{{עוגן1|ותירגמו}} המתרגם.''' לאותו הפסוק וקראו בתרגום יצא ופריך הא אנן אמרין קראה בכל לשון לא יצא ואת אמר הכין בתמיה:
 
'''{{עוגן1|שמואל}} כדעתיה דשמואל אמר היתה כתובה כהלכתה.''' אשורית הלועז יוצא בה אם קראה בלעז וכך הוא מפרש לסיפא דהמתני' וכדפרישית במתני' דאע"ג דלא ידע מאי קאמר מ"מ מכיון שהיא כתובה כהלכתה איכא פרסומי ניסא:
 
'''{{עוגן1|יודע}} אשורית ויודע לעז.''' זהו פשיטא שהוא יוצא בה בלעז וכן באשורית שהרי היא כתובה כהלכתה והוא מבין בשתיהן:
 
'''{{עוגן1|בלעז}} יוצא בה בלעז.''' וכן אם אינו יודע אלא בלעז יוצא בה בלעז כדקתני בסיפא דמתני' אלא הא דמיבעיא לן יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא ידי אחרים בלעז מי נימא דדוקא הוא יוצא או בזה או בזה שהרי הוא יודע הוא בשניהן אבל להוציא אחרים שאינן יודעין בלעז אפשר שאינו יכול להוציאן ידי חובתן הואיל ואינם מבינים בו:
 
'''{{עוגן1|ייבא}} כהדא.''' דתנינן בסוף פ"ג דר"ה כל שאינו מחויב בדבר וכו' ומשמע אם הוא מחויב בדבר מוציא הוא אחרים ומכיון דכאן יודע הוא גם בלעז ורצה קורא אותה בלעז כדאמרת יוצא בה בלעז ויוצא בה באשורית מחויב בדבר קרינן ביה ויכול הוא להוציא אחרים בלעז ואפילו הם אינן מבינין בו:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קראה}} סירוגין.''' שקרא מעט ושהא וחזר וקרא מעט ושהא אפילו שהא כדי לגמור את כולה ויותר יצא:
 
'''{{עוגן1|נתנמנם}}.''' כגון ניער ולא ניער תיר ולא תיר וכי קראו ליה עני ולא ידע לאהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב וכי אדכרו ליה מידכר:
 
'''{{עוגן1|היה}} כותבה.''' כגון דמנחא מגילתא כתובה כולה קמיה וקרי פסוקא פסוקא מההיא מגילתא וכותב ממנה ומשום דלא נפיק ידי חובתו אלא כשקורא במגילה שהיא כתובה כולה:
 
'''{{עוגן1|דורשה}}.''' או שהיה דורשה או מגיהה:
 
'''{{עוגן1|אם}} כיון לבו.''' לצאת בקריאה זו יצא:
 
'''{{עוגן1|היתה}} כתובה בסם.''' שיש עשב שקורין לו סמא או רפיבינטו בלעז:
 
'''{{עוגן1|ובסיקרא}}.''' אבן שצובעים בו אדום או גוון אחר:
 
'''{{עוגן1|קומוס}}.''' מין שרף גומ"א בלעז:
 
'''{{עוגן1|ובקנקנתום}}.''' הוא חרתא דאושכפי וידריאל"ו בלעז ובערבי זא"ג:
 
'''{{עוגן1|על}} הנייר.''' עשוי מעשבים או ממטלניות ע"י דבק וכותבים עליו:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הדיפתרא.''' הוא עור שלא נשלם תיקונו דמליח וקמיח ולא עפיץ:
 
'''{{עוגן1|עד}} שתהא כתובה.''' בכתיבה אשורית:
 
'''{{עוגן1|ועל}} הספר.''' הוא קלף:
 
'''{{עוגן1|ובדיו}}.''' סתם דיו שלהם היה מעשן של שמנים או של זפת ושעוה וכיוצא בהן וגובלין אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת הכתיבה שורהו במי עפצים וכיוצא בו:
 
'''{{עוגן1|וכותב}} בו.''' ודיו שלנו הנעשה ממי עפצים וקנקנתום ומעט גומ"א כשר וכותבין בו ס"ת ותפילין ומזוזות:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}} סירוגין יצא וכו' קיטועין.''' פיסקי פיסקי בשהיי' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|סירוסים}} חד פרה חד.''' פסוק אחד פחיתה בפסוק שלאחריו שמדלגו וקוראו אח"כ וה"ז מסורס:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' חגי וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|סירוגים}} וחלגלוגות.''' הפירוש שלהן וכן מי הגדול אם בחכמה או בשנים כל אלו הוו איצרכה לחברייא שלא היו יודעין ואמרו ניסוק ונשאל ונלמד מדבית רבי ויצאת השפחה משל בית רבי ואמרה להם תכנסו לשנים שנים כדי לידע מי הוא הראוי ליכנס קודם ולא יהו מעורבבין ושמעו שאמרו פלוני זה יכנוס קודם וזה קודם לשל אחריו ומתוך כך למדו מי הוא הקודם:
 
'''{{עוגן1|שרון}}.''' התחילו ליכנס פיסקי פיסקי ולא רצופין זה אחר זה ואמרה להם למה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו הפירוש של סירוגין:
 
'''{{עוגן1|חד}} רבי.''' צורבא מרבנן אחד היה טעון פרפיחינין פורפלינ"י בלע"ז בגלימא שלו ונפלו ממנו וכו' וידעו מה הן חלגלוגות:
 
'''{{עוגן1|אמרה}} לה.''' לחבירתה אייתי מטאטא לכנסן ואייתת אילבינ"ה כך הוא בלעז מה שמכבדין בה הבית וידעו פירוש של הכתוב וטאטיתיה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} מנא וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ"ב דברכות בהלכה א':
 
'''{{עוגן1|הפסיק}} בה.''' בק"ש ושהא כדי לקרות את כולה:
 
'''{{עוגן1|הלכה}} כר' מנא וכו' שאמר משום ר' יוסי הגלילי.''' בדין הפסיק בה:
 
'''{{עוגן1|אף}} בהלל ובמגילה כן.''' אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש:
 
'''{{עוגן1|אף}} בתקיעות כן.''' אם הדין הוא כן אף בתקיעות:
 
'''{{עוגן1|וסלקין}} לבי רבי.''' ושמעו לרב הונא בשם רב שאמר אפי' שמען לתשע תקיעות בט' שעות ביום יצא:
 
'''{{עוגן1|עד}} דאנא תמן.''' בבבל:
 
'''{{עוגן1|איצרכת}} לי.''' הייתי מסופק בדין זה:
 
'''{{עוגן1|וכד}} סלקית להכא שמעית וכו'.''' והוא ששמען על הסדר תר"ת וכו' כדרך שמסודרין על הברכות:
 
'''{{עוגן1|היה}} זה צריך לפשוטה ראשונה.''' שעדיין לא שמע כלום והאחר שמע כולן חוץ מפשוטה אחרונה ושמעו תקיעה אחת מהו שמוציאן ידי שניהם. ולא אפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בון בר חייה בעי.''' הא דאמרינן אם הפסיק ושהא כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי אם כולה דקאמר כגון קריאת שמע עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפי' כדי לגמור ברכותיה ולא היא:
 
'''{{עוגן1|הפסיק}} כדי שלישה.''' כלומר אם לא הפסיק בהפסקה אחת כדי לגמור את כולה אלא שהפסיק כדי לגמור שליש וקרא וחזר והפסיק כדי שליש וכן אחר כך עוד כדי שליש מהו שיצטרפו להפסקה כדי שיעור כולה ולא איפשיטו הני בעיות:
 
'''{{עוגן1|ובקורא}} משערין.''' וכן הא דאמרינן הפסיק בה וכו' בהקורא משערינן או בקריאת סתם כל אדם משערינן:
 
'''{{עוגן1|לא}} מסתברא בקורא.''' כלומר וכי לא מסתברא דבקורא משערינן לכל אחד ואחד לפי קריאתו:
 
'''{{עוגן1|חזור}} לך.''' ותקרא עוד הפעם דלא כוונית בה בתחלה:
 
'''{{עוגן1|היה}} כותבה.''' וקתני אם כיון לבו יצא וא"כ בזמן קריאתו מיירי וקאמר הש"ס אם הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופלוגתא היא לעיל בפרק קמא בסוף הלכה א' וקשיא למאן דאמר פורים חסור בעשיית מלאכה ודחי לה דנאמר דמיירי שקורא בארבע עשר והוא עכשיו בכרכים וכגון בן עיר שהלך לכרך ועתיד לחזור למקומו שקורא כמקומו אע"פ שהוא בכרך כדתנן במתני' דלקמן והלכך אפי' למ"ד שאסור בעשיית מלאכה וכל אחד ואחד בזמנו הוא דאסור היינו כשהוא במקומו אבל אם הוא בן עיר והוא עכשיו בכרך הואיל והן מותרין בעשיית מלאכה היום דלא ס"ל שאסרו את של זה בזה הוא מותר ג"כ שלא ישנה ממנהג המקום שהוא בה אבל לעולם אם היה במקומו אימא לך שאסור בעשיית מלאכה:
 
'''{{עוגן1|לעניינות}} אחרים.''' שלא מעניינה של יום דא"כ מסיח דעתו וקוראה שלא בכוונה:
 
'''{{עוגן1|אין}} מדקדקין בטעיותיה.''' אם טועה הוא בקריאה אין מדקדקין בזה וכהאי דר' יצחק בר אבא וכו' שלא מיחה רב לחזור בכל חד מינהון:
 
'''{{עוגן1|כולם}} יהודים.''' אף במקום שנכתב בשני יודי"ן:
 
'''{{עוגן1|כתוב}} אחד אומר ספר.''' משמע שדינה כס"ת הכל וכן במנין התפירות:
 
'''{{עוגן1|איגרת}}.''' משמע כאגרת בעלמא ובתפירה מועטת לחבר היריעות סגי:
 
'''{{עוגן1|שנים}} או שלשה תכים.''' מושבות התפירה כלומר אפי' בב' וג' תפירות בלבד כשירה:
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בן}} עיר.''' שזמנו בי"ד:
 
'''{{עוגן1|שהלך}} לכרך.''' שזמנם בט"ו:
 
'''{{עוגן1|אם}} עתיד לחזור למקומו.''' כלומר שדעתו היה לחזור למקומו. ואם הוא בן כרך שהלך לעיר ודעתו היה לחזור למקומו בליל י"ד קודם זמן השחרית אינו צריך לקרות עמהם ואע"פ שנתעכב ולא חזר כיון שלח היה בתחלה בדעתו להתעכב ונתעכב שלא מדעתו קורא כמקומו בט"ו ואם לאו שלא היה בדעתו לחזור למקומו באותו לילה אלא להתעכב כאן בי"ד קורא עמהם בי"ד מפני שנעשה פרוז בן יומו וילפינן מן הכתוב מדכתיב היושבים בערי הפרזות והא כבר כתיב ברישיה דקרא על כן היהודים הפרזים היושבים וגו' למה לי אלא דקמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וכן בן עיר שהלך לכרך אם דעתו היה בליל י"ד כדי לחזור בליל ט"ו קורא כמקומו בליל י"ד ובי"ד באותו כרך עצמו משום דלא נעשה מוקף בן יומו כשדעתו לחזור למקומו אבל אם דעתו היה בליל י"ד להתעכב שם בליל ט"ו אינו קורא בי"ד אלא ממתין עד ט"ו וקורא עמהם דכי היכי דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדילפינן מקרא סברא היא נמי דמוקף בן יומו נקרא מוקף:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר כולה.''' דכתיב ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף ומפרש ליה ר"מ תקפו של אחשורוש ור' יהודה אומר מאיש יהודי תקפו של מרדכי ור' יוסי אומר מאחר הדברים האלה תקפו של המן. והלכה כר"מ דאמר כולה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ניחא}} בן כרך שהלך לעיר שזמנו מאוחר.''' קס"ד דמתני' הכי קאמרה בן עיר שהלך לכרך והוא שם בזמן קריאתם ובן כרך שהלך לעיר בזמן קריאתם והוא שם ולפיכך מתמה ופריך ניחא בן כרך שהלך לעיר שפיר הוה מיתפרשא המתני' דקאמרה אם עתיד לחזור למקומו והיינו בליל ט"ו קורא כמקומו ולא יקרא עמהן בי"ד וקמ"ל דלא תימא מכיון שהוא עכשיו בעיר שזמנם י"ד חל עליו חובת יום קריאתם ויקרא עמהם לפיכך קאמר דלא היא דהואיל ועתיד לחזור למקומו בט"ו יקרא שם בכרך כמקומו ואם לאו שאינו עתיד לחזור למקומו בליל ט"ו נעשה כבן עיר וקורא עמהם. אלא דרישא בן עיר שהלך לכרך קשיא היכי מיתפרשא:
 
'''{{עוגן1|ואין}} זמנו מוקדם.''' בתמיה ואם הוא היום בכרך בזמן קריאתם שהוא ט"ו מאי האי דקאמר אם עתיד לחזור למקומו וכו' הרי כבר עבר זמן מקומו שהוא מוקדם:
 
'''{{עוגן1|לית}} כאן.''' סמי ממתני' בן עיר שהלך לכרך דלא מיתפרשא המתני' אלא בבן כרך שהלך לעיר. וכן תנאי דבית רבי תנו כן במתניתין שלהן בן כרך שהלך לעיר בלבד ולא תני הרישא כלל:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי אוף כאן.''' לא תיסמי חלוקה זו מהמתני' אלא אוף כאן בן עיר שהלך לכרך ולא כדקס"ד לפרש שהלך דהמתני' שהוא הלך לשם בזמן קריאתם אלא בעתיד להשתקע עמהן וכלומר בלהתעכב שם תליא מילתא וה"ק בן עיר שהלך לכרך יום או איזה ימים מקודם הדין הוא כך אם בדעתו היה לחזור למקומו בזמן קריאתם דהיינו בליל ט"ו ולא להשתקע ולהתעכב שם אע"פ שעדיין לא חזר קורא שם בי"ד כמקומו ואם לאו אלא שדעתו היה להשתקע שם בזמן קריאתם קורא עמהן בט"ו ולא יקרא בי"ד וכן בן כרך שהלך לעיר אם דעתו היה לחזור בליל י"ד וכו' וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|והוא}}.''' הא דאמרינן שאם יצא מהמקום אשר הוא שם לחזור למקומו או שדעתו היה בתחלה לכך דקורא הוא כמקומו היינו דוקא שיצא משם בלילה קודם שהאיר המזרח שהוא קודם מעלות עמוד השחר כדאמרינן בפרק קמא דברכות ובריש פרק שני דיומא:
 
'''{{עוגן1|כבר}} נפטר.''' כלומר שכבר נסתלק מעליו חובת זמן מקומו וחל עליו חובת זמן המקום אשר הוא שם וקורא עמהם:
 
'''{{עוגן1|רב}} נחמן בר יעקב בעי.''' הקשה על זה דמאחר דקאמרת שצריך לצאת משם קודם האיר המזרח ועלות עמוד השחר ואע"ג שעדיין לא הגיע זמן מקרא מגילה שהוא לכתחלה משתנץ החמה ובדיעבד כשר משעלה עמוד השחר דוקא אבל לא מקודם וכדתנן במתני' דלקמן אין קוראין את המגילה ולא מולין ולא טובלין וכו' א"כ מעתה נאמר ג"כ בגר שמל לאחר שהאיר המזרח וקודם עלות עמוד השחר כבר נפטר ויצא בכך והא אנן לא תנן הכי אלא דוקא משעלה עמוד השחר מחשבינן ליממא ולענין דיעבד בכל הני השנוים לקמן:
 
'''{{עוגן1|ר'}} בון בר חייה בעי.''' קושיא אחריתא דאי אמרת דבליליא תליא מילתא וצריך שיצא משם קודם שהאיר המזרח כדי שלא יחול עליו חובת זמן המקום אשר הוא עכשיו שם א"כ אמור מעתה דאשכחן דלפעמים קורא בשני הימים בי"ד ובט"ו וזה ל"ק אלא לפעמים אינו קורא כלל ונפטר מכאן ומכאן בתמיה והיינו אם הוא בן עיר וכבר קרא בי"ד ועקר דירתו משם לילי חמשה עשר ובא לכרך א"כ צריך הוא לקרותה עוד בט"ו מכיון שבא לשם בליל ט"ו הרי הוא בן כרך וזהו נתחייב כאן וכאן והא ל"ק אלא אם הוא בן כרך שעקר דירתו בליל י"ד ובא לעיר ביום ארבע עשר א"כ תאמר שנפטר מכאן ומכאן שהרי בכרך לא קרא וכבן עיר נמי לא הוי שלא בא לשם ליל ארבע עשר וא"כ זה לא יקרא כלל המגילה אתמהא אלא ודאי מסתברא שזה יקרא מיהת ביום י"ד ואע"פ שלא היה שם בלילי י"ד ולא תליא מילתא בלילי לחוד לעולם:
 
'''{{עוגן1|בן}} עיר.''' שקרא המגילה בי"ד ובא אח"כ לכרך בליל ט"ו מהו שיוציא הוא לבן כרך י"ח ויקרא לפניו. וקאמר דהאי מילתא ייבא כהדא דתנינן בספ"ג דר"ה כל שאינו חייב בדבר וכו' ומכיון שזה בן עיר לאו מחויב בדבר הוא שהרי כבר יצא י"ח בקריאה בזמנו בי"ד אינו יכול להוציא לבן כרך בט"ו:
 
'''{{עוגן1|בן}} כרך וכו'.''' אלא הא הוא דאיכא למיבעי אם בן כרך היה בעיר ביום י"ד אם יכול להוציא לבן העיר אי נימא דג"כ בכה"ג יבא כהדא כל שאינו חייב בדבר וכו' או דילמא דנימא דשאני הכא וכדר' חלבו וכו' דאמר לעיל בפ"ק הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לכל ומכיון דמיהת בדיעבד יוצא הבן כרך בקריאת יום י"ד מחויב בדבר קרינן ביה לענין שיכול להוציא לבן העיר ואפי' לכתחלה ולא איפשיטא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יודן בעי מי שנתן דעתו לעקור דירתו.''' מהעיר ליל חמשה עשר ולילך לכרך אם א"צ לקרותה היום בי"ד בעוד שעדיין הוא שם מאחר שיקרא למחר בט"ו בכרך:
 
'''{{עוגן1|לא}} מתני' היא.''' ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנינן בן עיר שהלך לכרך אם אינו עתיד לחזור למקומו קורא עמהן וקס"ד דזה נמי דיניה הכי שהרי עוקר דירתו מכאן ולבא לכרך ואינו עתיד לחזור למקומו. ומהדר ליה דלא דמיא להמתני' דהמתני' מיירי שהיה בכרך בזמן חובת קריאתם ותליא מילתא אם יתעכב שם או לא וכדמוקמינן לעיל אבל מה צריכה ומספקא ליה לר' יודן בכה"ג דקאמר כשהיה עדיין בעיר ביום י"ד מי אמרינן דאכתי לא נסתלק ממנו חובת קריאת יומו מכיון שהוא עדיין בעיר או דלמא הואיל ונתן דעתו לעקור דירתו מכאן ולבא לכרך בזמן חיוב קריאתם הרי הוא כבן כרך ובקריאת ט"ו עמהן יהא יוצא ידי חובתו:
 
'''{{עוגן1|אבל}} מפרשי ימים וכו'.''' תוספתא היא בפ"ק וכלומר דהדר בעי הש"ס למיפשט לבעיא דר' יודן מההוא דהתוספתא דלא יהא זה אלא כמפרשי ימים ואינו קבוע במקומו וקורין בי"ד וה"נ כן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' שאני התם דבעתיד לחזור למקומו איירי אבל הכא הרי דעתו לעקור מהעיר ואיכא למיבעי כדאמרן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} פנחס.''' מהכא איכא למיפשט להבעיא דר' יודן דכתיב על כן היהודים הפרזים וגו' והרי כתיב בתריה היושבים בערי הפרזות וכפל הלשון למה לי אלא ללמדינו דפרוז לשעה נקרא פרוז והרי זה פרוז היה באותה שעה ואע"פ שדעתו לעקור דירתו מכאן מיהת עדיין פרוז הוא:
תחילתדףכאן ב/ד
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} מאיש יהודי.''' דכתיב ומה ראו על ככה מה ראה מרדכי דאיקני בהמן על ככה דשוי נפשיה ע"ז ומ"ד מאחר הדברים האלה גדל המלך וכו' ומה הגיע עליהם שנתקנא המן בכל היהודים:
 
'''{{עוגן1|וכל}} מעשה תקפו וגבורתו.''' ודריש לה על אחשורוש:
 
'''{{עוגן1|אשר}} גדלו המלך.''' וזה בא מחמת גדולות המן ומפלתו:
 
'''{{עוגן1|תוקף}} וכו'.''' ודריש ליה לכוליה דקרא וא"כ צריך לקרות כולה:
 
'''{{עוגן1|בעירובין}} ובתענית צבור וכו'.''' גרסי' להא לעיל רפ"ד דתענית וע"ש:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} מספר שלם.''' דכ"ע מיהת צריך שתהא כתובה כולה:
 
'''{{עוגן1|אם}} היתה כתובה חומשין.''' בין הכתובים שהספרים שלהם היו כולן בגליון כס"ת:
 
'''{{עוגן1|מפני}} ההדיוטות.''' שיאמרו הרי היא כשאר הכתובים:
 
'''{{עוגן1|רגיל}}.''' כך שמו ר"ח רגיל:
 
'''{{עוגן1|לשנות}} קרייתה.''' אע"פ שקראה בלילה חוזר וקוראה ביום:
 
'''{{עוגן1|ראש}} חולה לצדיקים.''' עושה להם מחול והוא בראש:
 
'''{{עוגן1|בזריזות}}.''' כאילין עלמות:
 
'''{{עוגן1|שיהו}} בטלין.''' מעבודתן לשמוע מקרא מגילה:
 
'''{{עוגן1|לבית}} הוועד שיהא בטל.''' מתלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} שקבעו לה חכמים מסכת.''' כמו סמכת שמכאן סמכו לומר שמבטלין ת"ת למקרא מגילה מדכתיב וזכרם לא יסוף מזרעם משמע לעולם אפי' מתעסקין בזכרון תלמוד תורה זכרם לא יסוף:
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הכל}} כשרין לקרות את המגילה.''' הכל לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מחרש.''' בגמרא מוקי לה כר' יוסי דפרק היה קורא דס"ל צריך להשמיע לאזניו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה מכשיר בקטן.''' והוא שהגיע לחינוך ואין הלכה כר' יהודה:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} קורין את המגילה.''' לקריאתה ביום אלא עד שתנץ החמה דכתיב והימים האלה נזכרי' ונעשים וגו' ובגמרא הכא יליף לה מקרא אחרינא:
 
'''{{עוגן1|וכן}} שומרת יום כנגד יום.''' בי"א יום שבין וסת נדה לוסת נדה והן נקראין ימי הזיבה שאם ראתה בהן יום אחד שומרת יום של מחרתו ואם לא תראה בו טובלת באותי יום עצמו ומשתנץ החמה ולא מקודם:
 
'''{{עוגן1|וכולן}} שעשו משעלה עמיד השחר כשר.''' בדיעבד דנפקא לן מקרא דנחמיה דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה אלמא מעלות השחר יממא הוי ולא אמרו דלכתחלה עד שתנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה לפי שאין הכל בקיאין כשעולה עמוד השחר:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} רב מתנה דר' יוסי היא.''' מתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא דס"ל בפ"ב דברכות הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא. וגרסי' לה לכולה סוגיא בברכות שם בהלכה ד':
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס חבירו של ר' יונה ולפעמים קורא אותו ר' יוסף בהאי ש"ס כדמשמע בכמה דוכתי:
 
'''{{עוגן1|הוינן}} סברין מימר.''' אי לאו דאוקי רב מתנה למתני' כר' יוסי דהתם היינו סוברין לומר דבמה פליגין ר' יוסי ורבנן בברכות שם בק"ש דוקא משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזנו ומר דריש לבכל לשון:
 
'''{{עוגן1|הא}} שאר כל המצות.''' דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסה ומודה הוא שא"צ להשמיע לאזניו אבל מן דרב מתנה אמר דמתני' דהכא ר' יוסי הוא א"כ הדא אמרה היא שמע היא שאר כל המצות לר' יוסי ואפי' בדיעבד לא יצא בחרש לדידיה וכדמפרש טעמא דכתיב והאזנת למצותיו:
 
'''{{עוגן1|רב}} חסדא אמר לית כאן חרש.''' פליג אדרש מתנה דמוקי למתני' כר' יוסי דבמתני' דקתני חרש לאו דוקא הוא והרי זה כלית תני הכא חרש לדינא אלא באשגרת לישן היא מתני' הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן נשנה ג"כ כאן אבל לדינא ס"ל המתני' כר' יהודה דבר פלוגתא דר' יוסי היא ואפשר אפי' לכתחלה כשר חרש. והכי מסיים לה בברכות שם מתני' לר' יהודה:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסה.''' אע"ג דפליג רב חסדא אדרב מתנה ולא מוקי לה למתני' דהכא כר' יוסי דברכות מסתברא היא דמודה הוא רב חסדא לרב מתנה במתני' דתרומות דכר' יוסי היא דתנינן שם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה והאי מתני' כר' יוסי דאע"ג דר' יוסי א"ל גבי ק"ש דאפי' בדיעבד לא יצא שאני התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן כי אתא ר' חנניה קאמר בשם רב חסדא דמתני' דתרומות כר' יוסי דברכות היא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר בון ע"כ הוא דאת אמר.''' דההיא מתני' כר' יוסי היא. וא"צ ראיה לזה דמגופה דהאי מתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה חש"ו וכו' ולא תנינתה להאי מתני' דחרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה דמתני' קדמייתא אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובחרש המדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא דהא תנינן התם לקמן חמשה אחרייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור וכו' ולא חנינתא למדבר ואינו שומע עמהן ואמאי:
 
'''{{עוגן1|הוי}} סופך מימר דר' יוסי היא.''' אלא על כרחך לומר דהאי מדבר ואינו שומע דר' יוסי היא. ובדיעבד מודה הוא דלא דמי לק"ש ואלו הוה תני לה עם הני חמשה אחרונים אתי למיטעי בסבריה דר' יהודה דה"א דלר' יהודה במדבר ואינו שומע נמי ס"ל דלכתחלה לא יתרום כמו באינך דחשיב התם האלם וכו' ובאמת לר' יהודה ס"ל דמדבר ואינו שומע אפילו לכתחלה נמי תורם הלכך תני לה להאי דינא דמדבר ואינו שומע באנפי נפשה וקמ"ל בהא דהאי דינא כר' יוסי אתיא ולכתחלה הוא דלא יתרום אבל בדיעבד אף לר' יוסי תרומתו תרומה כדאמרן ולר' יהודה אפי' לכתחלה הוא תורם:
 
'''{{עוגן1|מכאן}} ואילך.''' אחר שאירע שקרא הקטן נהגו הרבים לקרותה בבית הכנסת ושוב לא יניחו שיקרא הקטן לרבים:
 
'''{{עוגן1|היו}} בספק.''' הגזירה וכן היה ריב"ל נוהג לעשות כן:
תחילתדףכאן ב/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} היום.''' משתנץ החמה כשר לקריאת המגילה וכו':
 
'''{{עוגן1|לוידוי}} פרים.''' פר כהן המשיח ופר העלם דבר של ציבור שמתודים עליהם חטאם שמביאין עליהן:
 
'''{{עוגן1|ולוידוי}} מעשר.''' בערתי הקדש מן הבית:
 
'''{{עוגן1|ולוידוי}} יוה"כ.''' דכפרה ביממא הוא דכתיב ביום הזה יכפר עליכם:
 
'''{{עוגן1|לסמיכה}}.''' דכתיב וסמך ושחט וכתיב ביום זבחכם:
 
'''{{עוגן1|לתנופה}} ולהגשה.''' עיקר התנופה בבעלים והכהן מניח ידו תחת יד הבעלים בשעת התנופה ומקבל הכהן ממנו ומגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של המזבח וקומץ. דכתיב בתנופה וביום הניפכם את העומר והגשה איתקוש לתנופה דכתיב והניף והקריב:
 
'''{{עוגן1|לקמיצה}} ולהקטרה.''' הקטרת קומץ קאמר שהיא במנחה כנגד זריקת דם בזבחים ואינה כשירה אלא ביום אבל הקטר לחלבים ואברים כשר כל הלילה כדתנן לקמן וכן למליקה לקבלה להדם במזרק ולהזייה הזיית דם פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות וזריקת דם על המזבח נמי בכלל הזייה וכולן ביום דכתיב ביום צוותו:
 
'''{{עוגן1|להשקיית}} סוטה.''' דיליף תורה תורה דכתיב בה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום אף כאן ביום:
 
'''{{עוגן1|ולעריפת}} העגלה.''' כפרה כתיב בה:
 
'''{{עוגן1|ולטהרת}} מצורע.''' דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|דכתיב}} ביום אשר שיברו וגו'.''' וסתמא אין זמן מלחמה אלא ביום גלוי לכל והוא משתנץ החמה. כל מחוייבי טבילות וכו'. גרסי' להא לעיל בפ' במה מדליקין בהלכה א' עד סוף הלכה וע"ש:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} היום וכו'.''' דכתיב ביום אשר שיברו. כל היום:
 
'''{{עוגן1|ולמוספין}} וכו' לסמיכה וכו'.''' דכתיב ביום צותו וס"ל דכולהו ילפינן מהאי קרא דכתיב ביה להקריב וכולהו שייכי להקרבן:
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} הלילה כשר לקצירת העומר.''' שמצותו של עומר לקוצרו בלילה כדתנן בפ"י דמנחות וכל הלילה כשר לכך וכן להקטר חלבים ואברים של תמיד בין הערבים שנתותרו וכן מכל הקרבנות שנזרק דמן ביום והן עולות מקטירין חלבים ואיברין שלהן כל הלילה שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:
 
'''{{עוגן1|זה}} הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.''' לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין שעל לחם הפנים וכר' יוסי בפי"א דמנחות דס"ל סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא יהא השולחן לילה בלא לחם אבל לרבנן טפחו של זה מסדר כנגד טפחו של מסלק:
 
'''{{עוגן1|ושמצותו}} בלילה כשר כל הלילה.''' לאתויי אכילת פסחים שכשר כל הלילה ולא אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כל}} הלילה כשר לספירת העומר.''' כשם שקצירה כשר כל הלילה כך נמי ספירה וכדמוקי לה ר' יוחנן להמחני' כרבי אלעזר בר' שמעון דדריש לה לקרא מהחל חרמש בקמה תחל לספור מלמד שקצירה וספירה בלילה. והבאה ביום דכתיב מיום הביאכם והלכך קצירה וספירה שוין הן שיהו כשרין כל הלילה וכדמסיק ואזיל מעתה יצא לו חוץ לתחום וכו'. כלומר יצא לו מבעוד יום סמוך לתחום כדי שיכול לצאת חוץ לתחום מיד משחשיכה ויתחיל לקצור דהא מכיון דאמרת דעיקר מצות קצירה בלילה היא וזמן ספירה היא ג"כ בתחלת הלילה והואיל ואמרי' נמי דזמניהם שוין הן מעתה מנא לך דכשר כל הלילה דלמא מצותו להקדים ג"כ לקצירה בתחלת הלילה ויחשיך סמוך לחוץ לתחום כדי שיתחיל לקצור משחשיכה מיד:
 
'''{{עוגן1|אפשר}} לו לכוין.''' בתמיה וכי היאך אפשר לכוין ולצמצם השעה בתחלת משחשיכה ולפיכך אמרו חכמים כל הלילה כשר לקצירה ולספירה ובלבד שלא יהא ביום דזהו נקצר שלא כמצותו וס"ל לר"א בר' שמעון דפסול כדלקמן בברייתא:
 
'''{{עוגן1|היה}} מקריב וכו' ומביאין לו אחרת.''' אפי' היא עדיין במחובר קוצרין וטוחנין אותה ביום ומביאין שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי' דיחיד:
 
'''{{עוגן1|שאין}} העומר בא מן מה שיש לו בעלייה.''' שצריך שיהא נקצר כמצותו בלילה דוקא אתיא דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו וכו'. דאמר בפ' ר"א דמילה כל מלאכה וכו' וכיון דקי"ל קצירת העומר דוחה את השבת ע"כ נמי דנקצר ביום פסול דאי כשר א"כ אפשר לעשותה מע"ש ואמאי דחיא שבת והא תנינן פ"ק דר"ה מעשה וכו' ועיכבן ר"ע בלוד וקס"ד משום חילול שבת בלחוד הוא דעוכבן לפי שהעדים מחללין את השבת מהלך יום ולילה להעיד על החדש והאי נמי א"א לעשות מע"ש היא ואמאי עיכבן ר"ע:
 
'''{{עוגן1|מפני}} שהיו מ' זוג.''' עיכבן שלא יחללו כולן שבת דשלא לצורך הוא בכולן ומיירי שבאו כולן זה אחר זה וכדפרישית בר"ה שם שאם באו כולן כאחד לא היה מעכבן משום דאפשר שלא ימצאו עדותן מכוונת אלא בזוג אחד מהן וכדמסיים ואזיל אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבן וכן נמי אם היה באין כולן כאחד ומטעמא דאמרן:
 
'''{{עוגן1|קצירת}} היום.''' בעומר:
 
'''{{עוגן1|מה}} אתעבד לה.''' אם כשירה בדיעבד כקצירת הלילה לכתחלה או את עביד לה שהוא כבא מן העליה:


'''{{עוגן1|אין}} תימר וכו'.''' כלומר דמהדר הש"ס דמאי נ"מ בזה דבין כך ובין כך תליא בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן דאם תאמר כקצירת הלילה היא בדיעבד א"כ הדא פליגו ה"ז בפלוגתא דר"א בר"ש ורבנן כדלעיל ואם תאמר שהוא כבא מן העלייה. א"כ אשכחת אמר תרתין פלגוין וכו' דאשכחן דבתרתי פליגי כדאמרינן לעיל סבר ר"א בר"ש שאין העומר בא מן העליה. וא"נ אפשר לומר דזה הכל מן הבעיא היא אם בדיעבד נמי פסול מן העלייה לר"א בר"ש כקצירת היום אליביה וא"כ אשכחת אמר דבתרתי פליגי והיינו הך וכדאמרן:


'''{{עוגן1|ר'}} שמעון בן לקיש בעי וכו'.''' כל זה עד סוף הפרק גרסינן להא לעיל בספ"ק דר"ה ושם פירשתי באר היטב עם כל השייך להאי עניינא וע"ש:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך הקורא את המגילה'''</big>}}
Chapter 1
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בני}} העיר שמכרו רחובה של עיר.''' ס"ל להאי תנא דמתני' דרחובה של עיר יש בה קדושה מפני שמתפללין בה בתעניות ולפיכך לוקחין בדמיה בית הכנסת ובגמרא אמרו דהאי סתמא דמתני' יחידאה היא אבל חכמים אומרים דאין ברחובה של עיר משום קדושה שאינו אלא אקראי בעלמא:


'''{{עוגן1|בית}} הכנסת.''' שמכרו:


'''{{עוגן1|לוקחין}} בדמיה תיבה.''' והוא מקום שמניחין בו ס"ת ושאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבה"כ. ודוקא בה"כ דכפרים הוא דמצו מזבנו לה אבל בה"כ דכרכין מכיון דמעלמא קאתו לא מצו מזבנו לה דהוה לה דרבים:


'''{{עוגן1|לוקחין}} מטפחות.''' של ס"ת דקדושי טפי:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|מטפחות}} לוקחין ספרים.''' נביאים וכתובים:


'''{{עוגן1|אבל}} אם מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'.''' משום דמעלין בקדש ולא מורידין:


'''{{עוגן1|וכן}} במותריהן.''' אם לקחו ספרים במקצת הדמים מן המטפחות שמכרו או שלקחו תורה ממקצת הדמים של הספרים לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחות הוא. וכל הדברים הללו לא נאמרו אלא כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו לקנות בהדמים שכר לשתית מותר:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן דר' מנחם בר' יוסי הוא.''' הא דקתני מכרו רחוב' של עיר וכו' אתיא כר' מנחם בר' יוסי בתוספתא פ"ב דאמר רחובה של עיר יש לה קדושה וכו' כדפרישית במתני':
מתני' <b>הכל חייבין בראייה.</b> במצות יראה כל זכורך שצריכין להתראות פנים בעזרה ברגל וצריכין ג"כ להביא קרבן עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וזהו נקראת עולת ראייה. והכל דקתני לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וזהו דוקא למשנה ראשונה דפ"ד דגיטין דקאמרי ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו ביום אחד ולפיכך עבדי ליה תקנתא במצות שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים אבל אין כן הלכה אלא כמשנה אחרונה שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שכופין את רבו לשחררו וכל זמן שלא שחררו אמרו חכמים שפטור מן המצות כי היכי שנוכל למהר לרבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות:
<b>חוץ מחרש.</b> בפ"ק דתרומות תנינן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר והכא במצות ראיה אף המדבר ואינו שומע ואפי' הוא חרש באזנו אחת פטור וכן השומע ואינו מדבר פטור דילפינן ראיה ראיה מהקהל דכתיב שם בבוא כל ישראל לראות את פני ה' וכתיב בתריה למען ישמעו פרט למי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר והא דתנן כאן חרש סתם אמרינן התם בגמרא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטור מן הראייה ואע"פ שפטור מן הראייה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטור אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה:
<b>החיגר.</b> אפי' ברגלו אחת והסומא אפי' באחת מעיניו והחולה והזקן וכל שאינו יכול לעלות ברגליו שהוא רך וענוג וילפינן מדכתיב שלש רגלים יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם וסומא מדכתיב בבוא כל ישראל לראות כשם שהן באים להראות כך הם באים לראות הר קדשו ובית שכינתו יצא סומא אפי' באחת מעיניו שאין ראייתו שלימה ומדכתיב כל זכורך ממעטינן טומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך ועבדים דכל מצות עשה שאין האשה חייבת בה אין העבדים חייבין בה ודקתני שאין משוחררין היינו שאינן משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דג"כ פטור והך סיפא כמשנה אחרונה וכדלעיל:
<b>כל שאינו יכול לאחוז וכו' ולעלות.</b> ברגליו מירושלים להר הבית ולבוא לעזרה:
<b>שנאמר שלש רגלים.</b> הראוי לעלות ברגליו הוא דחייבו הכתוב ומדגדול בכה"ג פטור הוא מן התורה קטן נמי לאו בר חינוך הוא:


'''{{עוגן1|ברם}} כרבנן עשו אותו כהרחק ארבע אמות.''' כלומר אין בה קדושה אחרת אלא לענין הרחקת ארבע אמות שלא ירוק אחר שהתפלל לפניה וכדר' ירמיה לקמן. וגרסי' להא בפ"ג דברכות בהלכה:
Segment 2


'''{{עוגן1|אף}} אני אומר וכו'.''' כלומר מעתה נחוש אף לאחר ד' אמות שאני אומר אחר בא והטיל מים שם ויהא' צריך להרחיק עוד ד' אמות וא"כ אין לדבר סוף אבל אם אמרינן שהא כדי הילוך ד' אמות תו ליכא למיחש מידי:
גמ' <b>מתניתא.</b> דקתני קטן פטור היינו בראוית קרבן. דלאו בר קרבן הוא אבל בראיית פנים בעזרה אפי' קטן חייב מן הדא דכתיב בפ' הקהל וכו'. וכי אין קטן גדול מטף ואם טף חייב קטן לכ"ש וילפינן ראייה ראייה מהקהל:


'''{{עוגן1|ביישנאי}} וכו'.''' בני בישן שאלו לר' אימי אם מותר ליקח אבנים מבה"כ שעומדת ליסתור ולבנות מהן בבה"כ אחרת וא"ל אסור דאפי' בכה"ג עילויא בעינן ומוכרין ולוקחין תיבה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לא}} אסר ר' אימי.''' בכה"ג אלא מפני עגמת נפש כלומר שיהא להן עגמת נפש בראותם בית הכנסת שלהם חריבה ויקומו לתקנה ולבנותה:
<b>דתני בברייתא מעשה וכו'.</b> איידי דמזכיר הכתוב מייתי דרשת ר"א בן עזריה. ובמכילתא בפ' קדש לי כל בכור מייתי דרשת ר"א בן עזריה על הפסוק אתם נצבים וגו' טפכם נשיכם וגו':
<b>מי שבת שם.</b> שבת של מי היתה:


'''{{עוגן1|ולבנות}} בעיר אחרת.''' גדולה מעיר זו דאפשר בכה"ג לא בעינן עילוייא וא"ל אסור דלעולם עילויא בעינן:
Segment 4


'''{{עוגן1|אפי'}} ממזרחה למערבה אסור.''' לשנותה מפני חרבן אותה המקום שהיתה עליו ויהא נשאר חרוב ושממון:
<b>אתייא דר"א בן עזרייה.</b> דדריש והנשים לשמוע משמע שאינן בכלל ילמדו ודלא כבן עזאי:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ג דסוטה מכאן אמר בן עזאי וכו':


'''{{עוגן1|ממילתיה}} דריב"ל אמרה שרי.''' ממילתיה דריב"ל דדריש בית הגדול על בית המדרש. של רבן יוחנן ב"ז שמעינן דאלימא קדושת בהמ"ד מקדושת בהכ"נ והלכך שרי:
Segment 5


'''{{עוגן1|כגון}} ספרה נא לי את כל הגדולות וכו'.''' כלומר ודוגמתו מצינו עוד דנסים ונפלאות שנעשו ע"י אלישע נקראין גדולות:
<b>חרש.</b> מנלן דאימעוט:
למען ישמעו ולמען ילמדו כתיב בפ' הקהל וילפינן ראייה ראייה מהקהל:
<b>עד כדון.</b> שמענו למעט במדבר ואינו שומע שזהו חרש אלא שומע ואינו מדבר מנלן למעוטי:
<b>למען ילמדו.</b> קרי ביה ולמען ילמדו לאחרים פרט לשומע ואינו מדבר. הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין. ש"מ דהכללים ששנה רבי במתני' לאו לדוקא שנה אותן:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ק דתרומות והסוגיא ג"כ שם בהלכה ב'. חרש המדבר וכו' וסברינן מימר מדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש. כלומר כך הוה ש"ד לומר דאם הוא שומע אף שאינו מדבר אינו בכלל חרש:
<b>ותנינן וכו'.</b> אלא מדתנינן בפי"ב דיבמות החרש שנחלץ וכו' ואמר ר' יוחנן הטעם מפני שהן בשאין יכולין לומר בואמר ואמרה וא"כ שומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש ולא כדסברינן מימר מעיקרא:
<b>ותנינן וכו'.</b> והא תנינן בתרומות שם חרש וכו' לא שומע ולא מדבר ואם האי כללא בדוקא הוא היאך אמרינן הכא דמדבר ואינו שומע הוא חרש וביבמות אמרינן דשומע ואינו מדבר נמי בכלל חרש הוא:
<b>ודא מסייעה לר' יונה וכו'.</b> כלומר אלא על כרחך כדר' יונה דאמר הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין דלא דוקא שנה זה חרש שדברו חכמים בכל מקום וכו' דהרי הכא וכן במצות חליצה לא במשמע כן. וגרסי' נמי להא בפ' מצות חליצה בהלכה ד'. וגי' דהכא יותר מתוקנת היא מבתרומות וביבמות ואם דלפי הכוונה היינו הך כדפרישית שם:


'''{{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' דמוכרין בה"כ ומעלין בקדש ליקח בדמים תיבה דוקא בבה"כ של יחיד אבל של רבים אסור למוכרה לפי שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו שיש לו קנייה בבית הכנסת זו מהנדבה אשר נדב לכך והרי יש לו חלק בו ואין למוכרו שלא מדעתו:
Segment 6


'''{{עוגן1|ועשה}} בו צרכיו.''' צרכי הדיוט ולא נהג בו קדושה:
<b>חרש באזנו אחת מהו.</b> במצות ראייה. וקאמר ר' יוסי בר' בון דתליא במחלוקת דר יוסי ורבנן לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' דתני וכו' וכדמפרש דטעמייהו דרבנן מדכתיב ולבני אהרן תעשה כותנות ומיעוט כותנות שתים ומשמע לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה שתי כותנות:
<b>מ"ט דר' יוסי למאה בני אהרן תעשה כותנות.</b> כלומר האי כותנות אכולהו בני אהרן קאי אפי' הן מאה תעשה להן כותנות לכל אחד ואחד כותנת אחד ולאפוקי שלא יהו שתים משתמשין בכתונת אחת שיהא זה פושט וזה לובש ולעולם בכתונת אחת לכל אחד סגי:
<b>והכא.</b> והשתא הכא נמי פליגי בהאי קרא דכתיב בהקהל תקרא וגו' באזניהם דלרבנן באוניהם אכל אחד וא' קאי שיהו שתי אזנים לכל א' וא' ולאפוקי חרש באזנו אחת וילפינן ראייה מהקהל ולרבי יוסי האי באזניהם אכולהו ישראל קאי ואפילו אזן אחת לכל אחד ואחד מיחייב בראייה דלא אימעיט אלא חרש בשתי אזניו:


'''{{עוגן1|משל}} עצמן.''' יחידים שבאלכסנדריה עשו אותה משל עצמן ולא משל צבור ואין בו משום קדושה:
Segment 7


'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' שמענו שיש בבה"כ משום קדושה כשבנאה מתחלה לשם בה"כ:
<b>שוטה.</b> מנלן דאימעוט:
אתה הראת לדעת כתיב למד במצות ראייה אינו אלא בבר דעת:


'''{{עוגן1|בנייה}} לשם חצר והקדישה.''' אח"כ לבה"כ מהו שיש לה דין קדושת בה"כ:
Segment 8


'''{{עוגן1|נשמיעינה}} מן הדא.''' דתנינן בפ"ט דנדרים בהלכה ב' קונם שאני נכנס לבית הזה ונעשה בה"כ ואמר אלו הייתי יודע שנעשה בה"כ לא הייתי נודר ר"א מתיר וחכמים אוסרין דאין פותחין בנולד שמעינן מיהת מדקרי ליה בה"כ סתם א"כ יש לה דין קדושת בה"כ:
<b>קטן.</b> מנלן הוון יתיבין אמרין והוה קשיא להון מעיקרא הא דתנינן איזהו קטן וכו' וכי קטן כהאי שיכול לרכוב על כתיפיו של אביו לב"ש וא"נ לאחוז בידו של אביו וכו' לב"ה שומע או מדבר הוא דמשמע דלא אימעוט קטן דכה"ג ואמאי הא מיהת אינו שומע להבין וכן לדבר כלום:
<b>חזרון ואמרון.</b> דמדכתיב כל זכורך דרשינן כל לרבות את הקטן דכה"ג:
<b>ויימר וכו'.</b> ומנלן דלרבות את הקטן ואימא לרבות את החרש שאינו שומע אע"פ שהוא מדבר או איפכא:
<b>למען ישמעו וכו'.</b> כתיב וכדדרשינן לעיל פרט לחרש:
<b>ויימר וכו'.</b> ומאי חזית דדרשת רבויא לקטן ומיעוטא לחרש איפוך אנא דלמען ישמעו וגו' קאי למעוטי קטן וכלל רבויי חרש דהאי גוונא דאמרן:
<b>אמר רבי יוסי מאחר.</b> שמצינן שכתוב אחד מרבה וכו' לפיכך מרבה אני את הקטן שהוא עתיד ראוי לבא לאחר זמן שיגדיל ומוציא אני את החרש דאינו ראוי בודאי לבא לאחר זמן:
<b>קטן חרש מהו שיהא חייב.</b> וא"ל כמתמיה איתא חמי. בוא וראה מאי קא מיבעיא ליה יציבא בארעא וכו' הרי אפי' גדול חרש פטור קטן חרש לכ"ש:
<b>אמר ר' ירמיה.</b> אי משום הא לא קשיא דהכי קא מיבעיא ליה שהרי בדין היה שאפי' הוא קטן ולא חרש שיהא פטור כפי משמעות הכתוב למען ישמעו וגו' אלא דאמרת גזירת הכתוב הוא מדכתיב כל זכורך לרבות את הקטן והשתא שפיר הוא דמספקא ליה דאימא מדכתיב כל לרבוייא לקטן אפשר דאפי' קטן חרש נמי בכלל ריבויא הוא דגזירת הכתוב הוא:
<b>הייתי אומר אלו גדול וכו'.</b> כלומר דהדר מהדר ליה דאי הכי כדקאמרת דמיבעיא ליה דאימא גזירת הכתוב הוא לרבויי אפי' קטן חרש ואם כן לימא נמי דאפשר הייתי אומר דאפילו גדול חרש יהא חייב מהאי ריבויא דכל וכדי שלא לחלוק בהילכות זכורך דאי מרבינן מהאי קרא נימא נמי לרבות כל חרש:
<b>הוי צורכה וכו'.</b> אלא על כרחך דצריכין אנן לבוא לההיא דאמר ר' יוסי מאחר שכתוב אחד מרבה וכו'. כלומר והשתא דאתית להכי א"כ כל שהוא חרש לא מצינן לרבויי מהאי כל זכורך ובין קטן חרש ובין גדול חרש פטור שהרי אינו ראוי לבא לאחר זמן ולא מרבינן אלא לקטן פיקח מפני שראוי לבא לאחר זמן:


'''{{עוגן1|אימתי}} קדשה.''' חצר זו שהקדישה לבה"כ אם מיד או בשעת תשמיש לבהכ"נ:
Segment 9


'''{{עוגן1|נישמעינה}} מן הדא.''' דתנינן בתוספתא דמכילתין שם העושה תיבה לשם ספר להשתמש בה הספר או מטפחות וכו' ומה אם אלו שיכתחלה נעשו לשם ספר ואפילו הכי אינן קדושות אלא בשעת תשמיש חצר זו שבנייה בתחלה לשם חצר ואחר כך הקדישה לא כל שכן דלא קדשה אלא משעה שנשתמשו בה לבית הכנסת:
<b>טומטום הכל מודים.</b> אמוראי דפליגי לקמיה מודים הם בטומטום שנקרע ונמצא זכר בי"ט הראשון שהוא חייב ולא אמרינן הא מקמי רגל לאו בר חיובא הוי אלא משנמצא זכר מעליא ביום הראשון בר חיובא הוא:
<b>מה פליגין.</b> אם בשאר הימים הוא שנקרע ונמצא זכר דחזקיה אמר יראה כתיב וקרינן יראה דמשמע להבא ודרשינן הכתיב והקרי את שהוא חייב בראשון הוא שחייב להראות בשני דלאפוקי האי שאינו חייב בראשון שעדיין היה נראה כטומטום ואינו חייב נמי ביום שני אע"פ שעכשיו נקרע ונמצא זכר:
<b>אמר ר' יוחנן כל ז' תשלומין לראשון.</b> כלומר ר' יוחנן דהכא פליג על חזקיה וס"ל שאע"פ שלא היה ראוי ביום הראשון מ"מ כשנמצא ראוי בשני או בשאר ימי החג מיחייב הוא מפני שכל השבעה תשלומין לראשון נינהו וכדמפרש רבי אילא לטעמיה דמפסח השני למד רבי יוחנן לו' כן דכמה דאמר תמן דפסח שני תשלומין לראשון הוא לשאינו ראוי לפסח ראשון שהוא טמא או בדרך רחוקה ומשלים לחיובו בפסח שני כן הוא נמי אמר הכא דכל ז' תשלומין לראשון לזה שלא היה ראוי בראשון ואם ראוי הוא בשאר הימים חייב הוא בתשלומין:
<b>ר' הושעיא אמר כל ז' חובה.</b> לא פליג אדר' יוחנן לדינא אלא דלר' יוחנן מחייב הוא בשאר הימים בתורת תשלומין לראשון אם לא הביא או אם לא היה ראוי לכך ולר' הושעיא כל יום ויום מז' הימים נקרא כחובה בפני עצמו דוחגותם חג שבעת ימים כתיב והיינו שאם הביא בראשון פטור הוא מחובתו ואם לא הביא בראשון חובה מוטלת עליו להביא ביום משאר הימים:
<b>מה נפק מן ביניהון.</b> כלומר מאי איכא עוד נ"מ אחריתא מבין חזקיה לבין ר' יוחנן ור' הושעיא:
<b>גר שנתגייר בשאר הימים.</b> נמי איכא בינייהו דלחזקיה פטור שלא היה ראוי ביום הראשון ולר' יוחנן ור' הושעיא מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ודלא תימא דוקא בטומטום שנקרע וכו' הוא דפליגי דשכיח הוא לפעמים שיקרע וימצא זכר אבל בנכרי שיתגייר לא שכיחא כולי האי ולא פליגי ר' יוחנן ור' הושעיה אדחזקיה קמ"ל:
<b>אף בטמא כן.</b> בעיא היא אי נימא דאף בטמא נמי פליגי וכדמסיק להבעיא ואזיל:
<b>ניטמא וכו'.</b> כלומר אם ניטמא ביום הראשון ואינו ראוי עד הערב שמש מהו דנימא בשאר הימים דתליא בפלוגתייהו ועל דעתיה דחזקיה פטור הוא אע"פ שכבר טהר וראוי הוא דהואיל וביום הראשון לא היה אפשר לו להטהר פטור הוא נמי בשאר הימים ולר' יוחנן ורבי הושעיה מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ומי נימא דדמי לטומטום שנקרע דפליגי ביה וה"נ בטמא כן או לא:
<b>אמר רבי יוסי.</b> לא דמי טמא שנטהר בשאר הימים לטומטום שנקרע ונמצא זכר בשאר הימים דתמן בטומטום ראוי הוא מעיקרא דזכר גמור הוא אלא שלא היה ידוע וניכר מפני הקרום שהיה מכסה זכרותו וקריעה היא שגרמה להכיר אותו עכשיו שהוא זכר ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע דהוה זכר מעליא אף ביום הראשון אבל הכא הטמא עצמו אינו ראוי היה כל היום ראשון שאי אפשר לו להטהר בשום פנים בראשון וטומטום היה אפשר שיקרע גם ביום הראשון וימצא זכר ומיהת כשנקרע עכשיו למפרע ראוי הוא וקמי שמיא גליא דזכר הוה:


'''{{עוגן1|אלו}} וכו'.''' זו בעיא אחריתא ועל התיבה ומטפחות קאי אם עשאן אלו בתחלה לשם חולין והקדישן מהו ופשט לה כמה דאת אמר תמן גבי חצר בנייה וכו' וה"נ כן. וגרסי' להא בנדרים שם ובעיא אחרונה חסרה שם בספרי הדפוס:
Segment 10


'''{{עוגן1|כלי}} שרת מאימתי הם קדושין וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ג דיומא בהלכה ה' עד חוץ לד' אמות מותר בהנייה וע"ש:
<b>אנדרוגינוס.</b> ממעטינן מדכתיב כל זכורך ולא כתיב כל זכר פרט לאנדרוגינוס שחציו זכר וחציו נקבה ולמ"ד דס"ל בריה בפני עצמו הוא מיהת לאו זכר הוא:
<b>תמן תנינן.</b> לעיל פי"ט דשבת והסוגיא שם עד פרט לאנדרוגינוס וע"ש:


'''{{עוגן1|כל}} כלי בית הכנסת.''' הן כקדושת בה"כ:
Segment 11


'''{{עוגן1|וקלטירה}}.''' שרפרף של הדום רגלים:
<b>נשים.</b> אימעוט נמי מכל זכורך:


'''{{עוגן1|כילה}}.''' שפורסין על סביבות הארון מבפנים הרי היא כקדושת הארון:
Segment 12


'''{{עוגן1|יהב}} גולתה.''' נתן מלבוש א' להשימו תחת הכילין הזה ושיהא הכילן תשמיש דתשמיש קדושה ומותר לשנותה וא"צ גניזה כמו תשמישי קדושה:
<b>עבדים.</b> מנלן נישמעיניה מן הדא דכתיב שלש פעמים וגו' את פני האדון ה' את שאין לו אלא הקב"ה וכו':
<b>את פני האדון ה'.</b> וכי אפשר לראות פני האדון ה' אלא מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני שכינה:


'''{{עוגן1|בימה}}.''' של עץ שהחזן עומד עליה והלווחין שלה אין בהן קדושת ארון אבל יש להן קדושת בה"כ כשאר כל כלי בה"כ:
Segment 13


'''{{עוגן1|אינגלין}}.''' לשון לעז הוא והן היתידות עקומות קבועות בכותל במקום הארון להחזיקו שלא ימוט ממקומו:


'''{{עוגן1|לגוולנה}}.''' שם העיר וראה אותן שהן מצניעין המכוש בתוך הארון שמונח בו ס"ת:


'''{{עוגן1|לכך}} התנו עליו בתחלה.''' להשתמש בו גם תשמישי הדיוט ומותר:
Segment 14


'''{{עוגן1|מגדול}}.''' אלמור"ה בלעז שמניחין בו הספרים והתנו עליו שיהא מדורות עליונים שבו להספרים והתחתיים לבגדים:
<b>חולה דכתיב ושמחת.</b> בחגיך ואינו בכלל שמחה:


'''{{עוגן1|אפי'}} ממטפחות תורה וחומשין.''' שכתובין כל חומש וחומש בפני עצמן ועשויין בגליון ואם מכרו אות' מטפחות לוקחין בהן נביאים וכתובים שקדושתן הן יותר ממטפחות של תורה ושל חומשין:
Segment 15


'''{{עוגן1|אפי'}} נביאים וכתובים.''' שמכרו אינו לוקח בהן מטפחות של תורה ושל חומשין:
<b>תרתיהון לקולא.</b> דרשינן יכול לשמוח כגון זקן ואינו יכול להלוך קורא אני עליו למעטו מדכתיב רגלים יכול להלך כגון חולה שיש בו כח להלוך אבל אינו בכלל שמחה ממעטינן מושמחת ולא דרשינן איפכא לחומרא:


'''{{עוגן1|כורכים}} תורה וכו'.''' תוספתא פ"ג:
Segment 16


'''{{עוגן1|תורה}} וחומשין ערק תנייה מינה.''' כלומר התנא דהאי ברייתא דתני כל הני חלוקות בענין הכריכה והנתינה זה ע"ג זה כקדושה חמורה וקלה ובענין תורה וחומשין השמיט וברח מינה ולא פירש אם מותר לכרוך חומשין במטפחות תורה או לא וכן אם נותנין חומשין ע"ג תורה:
<b>ב"ש וב"ה.</b> דפליגי במתני' איזהו קטן ממקרא אחד הן דורשין דכתוב א' אומר זכורך ומשמע אפי' קטן וכתוב אחד אומר רגלים וקטן אינו יכול להלך ברגליו הא כיצד טול מה שבנתיים לחייבו את שהוא יכול לרכוב וכו' זהו חייב ופריך ואפי' קטן יכול הוא לרכוב ויצא. וכלומר וא"כ אפי' קטן ממש יכול אביו לשאת אותו על כתיפו וזה צריך ג"כ לצאת עמו בתמיה:
<b>אלא.</b> הכי קאמרי את שהוא רואה כתיפיו של אביו כשהוא מהלך ומפסיע אחריו ויכול לפסוע אגב ראיית כתיפיו של אביו ולא דוקא כשהוא על כתפיו של אביו:
<b>ב"ה דורשין וכו'.</b> טול בנתיים את שהוא יכול להלך ע"י אחיזה בידו של אביו:
<b>ולענין טהרות.</b> דקי"ל בספק טהרות כל שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור כדתנן בפ"ג דטהרות ומהו הדין בקטן דבכה"ג:
<b>את שהוא תפוס ביד אביו.</b> אם יש בו דעת כל כך דכשרוצה להלך הוא עצמו תופס יד אביו לאחוז בו ולילך זהו ספיקו כפקח וספיקו טמא כדתנינן שם וכל הפיקח בחזקת טומאה ואם אביו הוא תופס בידו ולאחזו אז ספיקו כחרש שאין בו דעת וספיקו טהור:
<b>ברם הכא.</b> לענין ראיה אין חילוק ובין כך ובין כך חייב דלאו בדעת תליא מילתא בקטן שבא לכלל דעת אלא אם יכול לילך ברגליו ואפי' צריך לאחוז בידו של אביו כשהולך:


'''{{עוגן1|כותבין}} תורה ונביאים כאחת.''' בכרך ובגליון אחד:
Segment 17


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים אין כותבין וכו'.''' מפני שהנביאים נגללין על התורה:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתני בתוספתא ריש מכילתין:
<b>דכתיב ובאת שמה וגו'.</b> ואינו יכול לבוא כשהוא טמא וכי אין טמא מת נכנס להר הבית בתמיה הרי אפי' מת עצמו מותר דבר תורה להיות במחנה לויה והדא אמרה בעזרה היו מראים פנים והא דנקט במתני' מירושלים להר הבית משום שזה הוא מקום הגבוה שבירושלים וצריך שיהא יכול לעלות לשם וכשהוא למעלה בהר הבית אז קרוב הוא לילך ולהראות פנים בעזרה:


'''{{עוגן1|תורה}} וחומשין קדושה אחת הן.''' כלומר אם עשה מהתורה חומשין חומשין בפני עצמן הן קדושה אחת עם התורה וכדדייק רבי יוסה לקמן:
Segment 18


'''{{עוגן1|אין}} עושין תורה חומשין.''' לכתחלה אין עישין מן התורה מפני שמורידה מקדושתה אבל עושין מהחומשין תורה שמעלה הוא בקדושתן:
<b>מאיכן את מודד.</b> מירושלים להר הבית אם מן החומה שהוא יותר רחוק או מן הבתים הקרובין לחומה:
<b>תני שמואל.</b> לא מן החומה ולא מן הבתים הסמוכין לחומה אלא מן השילוח הוא מעין השילוח העובר באמצע ירושלים ומשם הוא נמדד:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה תורה שעשאה חומשין בקדושתה היא.''' כלומר מדקאמר רבי ירמיה בשם ר' שמואל תורה וחומשין קדושה אחת הן. והא לא פליג אברייתא דקתני אין עושין תורה חומשין אלמא דקדושת תורה חמירא היא מקדושת חומשין אלא לאו דהא דקאמר קדושה אחת הן היינו אם בדיעבד עשה מהתורה חומשין קדושה אחת הן עם התורה כולה לענין שמותר לכרוך אותן חומשין עם התורה ואם כן ש"מ תורה שעשאה חומשין נשארו אותן חומשין בקדושת תורה ולפיכך מותר לכרכן עם התורה:
Segment 19


'''{{עוגן1|תורה}} חסירה אין קורין בה ברבים.''' אפילו למה שכתוב בה שגנאי הוא לקרות בה בצבור:
<b>מהו לשלח חגיגתו ביד אחר.</b> אם אינו יכול לעלות בעצמו ולהביאה:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דתני אידך דלא כדדריש בתוספתא:
<b>ופולפסין.</b> בעלי פוליפוס אלו שריחן יוצא מן החוטם פטורין דכתיב ובאת שמה וגו'. ואלו אינן ראוין לבא שמה דאין זה כבוד כלפי מעלה:
<b>הטמא פטור.</b> דכתיב בבא כל ישראל וגו' והוא אינו ראוי לבוא עם כל ישראל ביחד שלא יטמאו ומדדריש מהאי קרא ובאת שמה להוציא מוכי שחין ש"מ דאף בהבאה פטורין ואמאי פטור לגמרי וישלח חגיגתו ביד אחר אלא א"ר יוסי זאת אומרת וכו':
<b>ר' שמי בעי.</b> על הברייתא דדריש הכי מהני קראי ונימא או חילוף דמוכי שחין ממעטינן מקרא דבבוא כל ישראל והן אינם באין עם כל ישראל לפי שפורשין מהם והטמא ימעט מקרא דבאת שמה שאינו ראוי לביאה לעזרה:
<b>חזר ר' שמי ואמר.</b> מסתברא דהיינו טעמא דתנא דברייתא דדריש הכי משום שמוכי שחין וכו' אע"פ שאינן ראוין לבוא עם כל ישראל ביחד מיהת ראוין לבא בדרך בפני עצמן ולא ממעטינן להו אלא מקרא דבאת שמה דבעזרה אינן ראוין לבוא מפני הכבוד אבל הטמא שאינו ראוי לבא אף בפני עצמו ולא עם כל ישראל ביחד ושפיר אימעוט ליה מקרא דבבא כל ישראל:


'''{{עוגן1|והא}} תני.''' בברייתא אם כתובה מבראשית ועד המבול ובויקרא וכו' קורין בו ברבים. וקשיא לר' שמואל בר נחמן:
Segment 20


'''{{עוגן1|הדא}} ארסקינס.''' כך שמו של אותו הרשע ששרף את התורה בצינברא ונשתייר באחד מהן מקצת שלא נשרף ובאו ושאלו וכו' אם מותר לקרות באותו מקצת שנשתייר וא"ל אסור:
<b>הפריש חגיגתו ומת.</b> והחגיגה עומדת מהו שמחויבין היורשין שיביאו אותה:
<b>יראה כל זכורך וגו'.</b> וכתיב בהאי קרא ולא יראה את פני ה' ריקם וילפינן יראה דהבאה מיראה דביאה הראוי לבוא מביא וכיון שמת פטורין היורשין מהבאה:
<b>אמר ר"ז.</b> פליג עליה דר' אילא אלא כהאי דר' יוחנן ור' יונתן וכו' דדרשי מדכתיב בחדא קרא כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ומה בכור אפי' לאחר מיתת האב מחויב הבן לפדות את עצמו אף הכא ולא יראו פני ריקם דנאמר על הקרבן ראיה אפי' לאחר מיתה של המפריש מחויבים היורשין להביא:
אמר ר' בא בר ממל דבר זה הוא במחלוקת שמואל ור' יוחנן:
<b>דתנינן תמן.</b> בספ"ב דמסכת קינין האשה שיש עליה חטאת ועולה והביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה דהוה לה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא ופליגי בה להא דקתני יביאו היורשין עולתה:
<b>שמואל אמר במופרשת.</b> שהפרישה עולה ולא הספיקה להביא עד שמתה יביאו היורשין אותה שכבר מופרשת ועומדת היא ור' יוחנן אומר אפי' אינה מופרשת בחייה ומפרש לפלוגתייהו במה אנן קיימין להא. אם בשירשו קרקע קשיא בדא אמר שמואל במופרשת בחייה דוקא אבל בשאינה מופרשת פטורין ואמאי הלא נתחייבו הנכסים בחייה והם באין מכחה לירש. ואם בשירשו מטלטלין בהדא ר' יוחנן אמר אפי' אינה מופרשת ואמאי הרי אינה נגבית מן המטלטלין דלדינא דגמרא אין ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי ולא יהא הקדש אלא כב"ח:
<b>מה נפיק מן ביניהון.</b> אלא במאי פליגי ומה היוצא מביניהון:
<b>ירשו קרקע.</b> לעולם דמיירי שירשו קרקע ובהא פליגי דעל דעתיה דשמואל דס"ל במופרשת דוקא ומשום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואינן צריכין הגיזברין לא לתבוע מהן ולא למשכן אותן ויביאו אותה אבל בשאינה מופרשת ס"ל לשמואל דלא מיבעיא שאין ממשכנין אותן כדתנן ספ"ה דערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן וטעמא דלא ליתי לשהויי והיינו במחוייבין עצמן אבל ביורשין לא אמרו שממשכנין אותן דהרי הן עצמן אינן מחויבין בהם ואף לתבוע אין תובעין אותם ואע"פ שירשו קרקע אם כופין אותו להביא ה"ז כממשכנין ולא אמרו ביורשין:
<b>על דעתיה דר' יוחנן אף למשכן ממשכנין.</b> את היורשים דהואיל ונתחייבו הנכסים בחייה והם ירשו קרקע החוב מוטל עליהן ואפילו אינה מופרשת:
<b>ירשו מטלטלין.</b> לר' יוחנן לתבוע הוא דתובעין אותן אם ירצו להביא חוב של מורישן. אבל למשכן אין ממשכנין אותן כיון דאין כאן אחריות נכסים ולשמואל אף לתבוע אין תובעין אותן מכיון דלא ירשו אלא מטלטלין. והשתא אם הפריש חגיגתו ומת תליא נמי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן ואע"ג דהכא הפריש קאמר מ"מ לענין אם לא רצו להביאה ואם ממשכנין אותן תליא מילתא במה שירשו ובפלוגתייהו דאמרן:


'''{{עוגן1|ולא}} דאסור.''' וקאמר הש"ס לא דמדינא אסור הוא אלא דמתוך שתהא נפשם עגימה שאין להם ס"ת לקרות בו ויקחו להם ס"ת אחרת שלימה לפיכך אסר להם:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|וכן}} במותריהם.''' דקתני במתני' ומפרש לה דממה שגבו גבאי צדקה לקדושה זו והותירו אין משנין אף המותרות לקדושה קלה ממנה:


'''{{עוגן1|כהדא}} וכו'.''' ושינה וחלק אותן לרבנן ובעי מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן משלו ולקיים למאי שנתנו לו:


'''{{עוגן1|לחמץ}}.''' שם המקום:
Segment 1


'''{{עוגן1|כל}} המצות וכו'.''' כדגרסינן להא לעיל בפ"ק בהלכה ג' ע"ש:
מתני' <b>ב"ש אומרים הראייה שתי כסף.</b> שהבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם וילפינן בגמרא נאמרה חגיגה להדיוט והן שלמי חגיגה שמביא ונאמר ראייה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו ואותה עולת ראייה אינה פחותה משתי מעות כסף וכל מעה משקל י"ו גרעיני שעורה בינונים מן הכסף הצרוף:
תחילתדףכאן ג/ב
<b>והחגיגה מעה כסף.</b> שלמי חגיגה שחייבים כל אחד ואחד להביא ברגל כדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים ואינו פחות ממעה כסף ואף על גב דמן התורה אין לראיה וחגיגה שיעור דכתיב איש כמתנת ידו חכמים נתנו בהם שיעור למטה שלא יביא פחות מכאן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} מוכרין את של רבים ליחיד.''' דשל רבים איכא קדושה ושל יחיד לית ביה משום קדושה ומורידין אותו מקדושתו:
<b>וב"ה אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף.</b> מפני שהשלמים יש בהן לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובים מן העולות שאין בהם אלא לגבוה. ומצוה להביא עולות ראיה ושלמי חגיגה בי"ט הראשון של חג ואם לא הביא בראשון מקריבן בשאר ימות הרגל שנאמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך מלמד שכולן ראוין לכך וכולן תשלומי ראשון הם. ושתי המצות האלו שהן הראייה והחגיגה אין הנשים חייבות בהן ועוד יש מצוה שלישית שנצטוו ישראל בעלותן לרגל שיקריבו עוד שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הן הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ונשים חייבות במצות אכילת שלמי שמחה ובעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שמחויב הוא להביא ותאכל עמו באותן שלמים. ולשלמי שמחה אלו לא נתנו בהם חכמים שיעור:


'''{{עוגן1|אמרו}} לו א"כ וכו'.''' ור"מ ס"ל דמעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא קדישא וחכמים ס"ל דאי חיישת גבי ליחיד ה"נ איכא למיחש מעיר גדולה לקטנה משום ברוב עם הדרת מלך:
Segment 2


'''{{עוגן1|ג'}} מבית הכנסת כבית הכנסת.''' כגון בית הכנסת של יחידים שמתאספים שם להתפלל. שלשה יחידים מהם יש להם כח ורשות ככל היחידים מאותו בהכ"נ וכן השבעה טובים מבני העיר דינן ככל אנשי העיר דכמו שאם מכרו אנשי העיר שלא מדעת שבעה טובי העיר מכירתן מכירה כך אם מכרו השבעה טובי העיר שלא מדעת אנשי העיר מכירתן מכירה:
גמ' <b>ראייה.</b> הן עולות וכו' כדפרישית במתני':
<b>בית שמאי ילפין לה מקרבנות העצרת.</b> שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים כדכתיב בפרשת אמור גבי עצרת והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ופר בן בקר ואילים שנים יהיו עולה לה' ובשלמים כתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים:
<b>ב"ה ילפין לה מקרבנות הנשיאים.</b> שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מעולות כדכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו':
<b>מקרבן יחיד.</b> קרבנות דנשיאים אבל קרבנות עצרת קרבן צבור הן:


'''{{עוגן1|ופריך}} מה אנן קיימין.''' להאי מילתא אם בשקיבלו עליהן כל בני בה"כ שכל מה שיעשו אותם השלשה הרי הוא עשוי א"כ מאי איריא שלשה אפי' אחד שקיבלו עליהם נמי וכן קשיא בבני העיר אם כשקבלו עליהן שכל מה שיעשו אותן השבעה לכל הדברים הרי הוא עשוי א"כ אפי' באחד שקבלו עליהן נמי מה שעשה עשוי:
Segment 3


'''{{עוגן1|אם}} בשלא קיבלו עליהן.''' אלא מעצמן הן עושין אפילו הן כמה לא כלום הוא:
<b>חגיגה נוהגת לפני הדבור ולאחר הדבור.</b> כדמפרש ואזיל דמצינו לשון חגיגה לפני הדבור ויחוגו לי במדבר ומצינו שקודם מתן תורה הקריבו שלמים כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויזבחו זבחים וגו' וזה היה קודם מ"ת:
<b>בין בדבר שהוא משל אחרים.</b> כדמצינו באשה בעלה משמחה משלו וכן באלמנה זה ששרויה אצלו משמחה משלו:
<b>בין בדבר שאין דרכו לכן.</b> שאין דרכו לכך לשמוח בדבר זה כגון אחד שאין לו שמחה בבשר ואוכל דברים אחרים ואין שמחה אלא בבשר ומביא שלמים ואע"פ שאין דרכו בכך:
<b>ואלו.</b> ראייה וחגיגה אין נוהגין אלא משלו ובלבד וכו' הראייה היא עולה וחגיגה שלמי בהמה:
<b>ולמה לית אנן אמרין דלענין חיוב המביאין נמי יש בזה מה שאין בזה דכל שהוא חייב בראייה.</b> אנשים חייב בשמחה וכו':
<b>ושמחת כתיב.</b> אפי' לוקח בשר ממקולין יצא משום שמחה:
<b>ר' אלעזר.</b> פליג דנאמר כאן שמחה ונאמר להלן בהר עיבל מה להלן מפורש וזבחת שלמים וגו':
<b>אכל פשוט.</b> בשוה פשוט אחד היה אוכל בכל יום ויום משבעת ימי החג דלשמחה לא נתנו חכמים שיעור ובכל דהו סגי:


'''{{עוגן1|אלא}} כן אנן קיימין בסתם.''' כלומר שקיבלו עליהן סתם לפקח על עסקי צבור וצרכם אבל לא קיבלו עליהם בפירוש שלכל הדברים יעשו מה שירצו אפילו לענין מכירת הדברים כגון בה"כ ושארי פרטים דקחשיב במתני' אפ"ה ממכרן ממכר דכשקבלו עליהם לפקח על עסקיהם וצרכיהם הכל בכלל ואע"פ שלא פירשו דגם לענין מכירת הדברים של הצבור ותשמישי קדושה קיבלו אותם עליהם ואין צריכין ליטול רשות מבני העיר על זה:
Segment 4


'''{{עוגן1|בן}} עיר שפסק.''' צדקה בעיר אחרת נותן עמהם לקופתם של אותה העיר אבל בני העיר רבים שפסקו צדקה בעיר אחרת נוטלין מה שפסקו ונותנין במקומן לעניים שבעירם:
<b>אמר ר' יוחנן מעה כסף וכו'.</b> גרסי' להא לעיל בפ"ק דפאה בהלכה א' עד סוף הלכה ושם פירשתי:


'''{{עוגן1|כגון}} ההן סיפסלא דמעוניא.''' מעוניא שם מקום והיו מתקבצין מבני עיר אחרים לסחורה והיה להם ספסל אחד בשוק לישא וליתן שם זה עם זה וכגון המקום הזה שהן ביחד מעיירות הרבה ופוסקין צדקה ועל דוגמת העיר כזו נאמרו דברים האלו:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|כהדא}} ר' חלבו.''' היה דורש בציפורי שהיה שם כאורח עובר ופסק שם צדקה ואתא בעי למיתן הכא בעירו וא"ל ר' אימי מציפורי יחידי את וצריך אתה ליתן לגבאי עיר הזאת ולתוך קופתן של צדקה:


'''{{עוגן1|אם}} היה שם הבעלים חקוק עליהם.''' שפלוני זה נדר אותו הנר או המנורה לבה"כ זו לעולם היא כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן ואסור לשנותן וליתנן למקום אחר:


'''{{עוגן1|מה}} אמר רבי.''' אם אמר ברוך אלהים א"כ לא כלל לאנטונינוס עמו ש"מ דלא נתגייר ולא רצה לכלול אותו בברכה זו ואם אמר ברוך אלהינו ש"מ שנתגייר וראוי הוא לכך דאית מילין דאמרין דנתגייר וכו' כמו שהוא כתוב לעיל בפ"ק בהלכה ט' עד אנטונינוס בא בראשם:
Segment 1


'''{{עוגן1|מהו}} מיכתב תריי תלת מילין מן פסוקא.''' בתוך כתב איגרת לחבירו ומפני שאין כותבין שלש תיבות בלא שרטוט ולפיכך בעי אם מותר לכתוב תוך אגרת:
מתני' <b>עולות במועד באות מן החולין.</b> בבבלי מתרץ להמתני' דחסורי מחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות במועד באות בי"ט אינן באות ועולת ראיה באה אפי' בי"ט דאע"ג דיש לה תשלומין כל שבעה עיקר מצותה בי"ט ראשון וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין ולא ממעות מעשר שני מפני שהיא חובה וכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ושלמי שמחה שאינן חובה באות הן ממעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים אבל שלמי חגיגה הואיל וחובה הן גם כו אינן באות אלא מן החולין:
<b>י"ט הראשון של חג.</b> ובנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי כתוב של פסח ולאו דוקא היא אלא ה"ה בשאר י"ט הראשון ודנקט שם של פסח משום שבערב פסח יש עוד חגיגה אחרת הבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה והיו מביאין חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע וקמ"ל דחגיגת י"ט שהיא חובה אינה באה מן המעשר אבל חגיגת י"ד רשות היא ובאה מן המעשר:
<b>וב"ה אומרים מן המעשר.</b> בגמרא פריך ואמאי דבר שבחובה היא ואינה באה אלא מן החולין ומשני בטופל שמחבר מעות מעשר עם מעות חולין כגון שיש לו אוכלין הרבה מערב מעות חולין עם מעות מעשר ולוקח מן התערובות בהמה גדולה ומקריבה שלמי חגיגה ובלבד שיהא שיעור אכילה ראשונה מן החולין מפני ששלמי חגיגה חובה היא וכשיש בשיעור אכילה ראשונה מן החולין כבר יצא ידי חובתו בזה ומותר השאר אף ממעות מעשר:


'''{{עוגן1|דהוה}} דמיך וכו'.''' רגיל היה להיות מזמרין לפניו בשכבו ובקומו וכתב לו המקרא הזה מסורס אל תשמת וגו' דס"ל דאף בתוך האגרת אין כותבין הפסוק כצורתו וכסדרו:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר'}} אחא וכו'.''' דס"ל דבתוך האגרת מותר וכתבו כסדרו:
גמ' <b>דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר.</b> בתמיה:
<b>אילו בחול.</b> כשהוא בירושלים ואין לו סיפוק לאכול ממעות חולין שיש לו ושמא אינו מותר להביא אחת מן החולין וטופל למעשר שלי ואוכל והכא נמי בחג כן:
<b>ומנין.</b> ובחול נמי מנין שהוא טופל למעשר:
<b>נאמר כאן.</b> כפי מסת ידו ונאמר להלן במעשר שני כי לא תוכל שאתו ולשון אחד הוא עם מסת מה שאתו וכו':
<b>ויביא.</b> א"כ ויביא כולם מן המעשר ולמה לי טופל:
<b>נאמר כאן מסת וכו' מה להלן אחת עיקר.</b> מה שהיה בשוה עם שאר האחים והשאר שהוסיפו לו טפילה להאחת אף מסת וכו' דוקא בטופל מותר:
<b>והלא שלמי נדבה כשלמי חגיגה הן.</b> לענין דין הנוהג בשלמים סמיכה וכו' ולמה הוא טופל וסומך לון לשלמי חגיגה לאילין קרייא דדורש מהמקראות האלה להא דלעיל וכלומר מאי מייתי לאלו הכתובים ללמד על שלמי חגיגה בדוקא והלא אף לשלמי נדבה שם שלמים עליהן:
<b>ללמדך שדוחין עליהן יום טוב.</b> כלומר דבא ללמדינו אגב עוד דין אחד דשלמי חגיגה שהן חובה ודוחין עליהן י"ט אבל שלמי נדבה אין קרבין בי"ט והלכך מייתי לכל הני קראי ללמדינו דבאלו הוא דאמרו חובה הן לכל דיני חובה וקרבין בי"ט ולאפוקי שלמי נדבה דלא תימא דלא ממעטינן לשלמי נדבה אלא לענין שבאות גם מן המעשר אבל לענין הקרבה בי"ט לא קמ"ל:


'''{{עוגן1|רבי}} ירמיה וכו'.''' כתבו מסורס דבמקרא כך הוא לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|דנין}} לתמר.''' אשה אחת מרשעת ושמה תמר והיו דנין אותה במשפט והלכה וקיבלה עליהם לאנטיפוטה הוא השר הממונה בקיסרין והם היו יושבים תחת ממשכתו ג"כ ושלחו וכתבו לר' אבהו שהיה יושב בקסרון והיה קרוב למלכות והשיב להן וכתב כבר פייסני לשלשה דילטורין אחרים שהיו נקראים טוב ילד כו' אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת במרדה ובקשיות ערפה ובקשנו למתקה ולפייסה ולשוא צרף צורף שלא העלנו כלום. ושלשה תיבות אלו הם בקרא דירמיה וכתב כסדרן. א"נ צורף גרסי' דבקרא כתוב צרף צרוף והוא כתב צורף ולא רצה לכתוב כדכתיב וכמ"ד דאף בתוך האגרת אסור וכן רבי מנא כתב המקרא ראשיתך מצער וגו' מהופך סיפיה דקרא:
תחילתדףכאן ג/ג
'''{{עוגן1|אין}} מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי.''' ואפילו מרבים לרבים אוסר ר"מ מכירה חלוטה דדרך בזיון הוא:


'''{{עוגן1|וחכ"א}} וכו' ממכר עולם.''' אפי' ליחיד ולכל תשמישין:


'''{{עוגן1|חוץ}} מארבעה דברים.''' אלו למרחץ וכו' ולבית המים לכביסה:
Segment 1


'''{{עוגן1|רבי}} יהודה אומר וכו'.''' ואין הלכה אלא כחכמים:
מתני' <b>ישראל יוצאין ידי חובתן.</b> של שלמי שמחה:
<b>בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה.</b> דכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה ואין שמחה אלא בבשר בהמה ובכל אלו יוצאין בהן:
<b>אבל לא בעופות ולא במנחות.</b> דושמחת כתיב ועוד בחגך משמע במה שחגיגה באה מהן יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן לית כאן.''' רישא דמתני' קשיא ליה ולית כאן לאוקמה דמה אנן קיימין אם כר"מ כדגריס במתני' קשיא הא ר"מ קאמר בסיפא אין מוכרין כלל לבה"כ אלא על תנאי ומשמע אפי' מרבים לרבים צריך תנאי והשתא אי רישא כר"מ היא מאי אריא מרבים ליחיד לא הא לרבים נמי תנאי בעינן ועוד מדקאמר מרבים ליחיד לא מפני שמורידו מקדושתו ומשמע הא מרבים לרבים מותר דבקדושתיה קאי וא"כ מה צורך להתנאי הרי בקדושתה עומדת ואי דלא גרסי' ר"מ בהרישא כמאן מוקמית לה אי כרבנן דר"מ דהסיפא הא לדידהו מוכרין אותו ממכר עולם וכו' וא"כ לשאר דברים מ"ש בין יחיד לרבים הא לא איכפת להו אם מורידו מקדושתו ופשיטא דכר' יהודה נמי לא אתיא וא"כ לית כאן וסמי הרישא דכמאן מוקמית לה:
Segment 2


'''{{עוגן1|תיפתר}} בס"ת.''' דברישא לא קתני בה"כ ומפרש לה דבס"ת מיירי ואין מוכרין מרבים ליחיד דמורידו מקדושתו שהיו רבים קורין בו ועכשיו הרי היא ליחיד ולפי שאין קורין אלא בעשרה:
גמ' <b>שלמי חגיגה ששחט מערב הרגל וכו'.</b> כ"ז עד בכהנים ובשעיר גרסי' לעיל בפ"ד דסוכה בהלכה ה' ועיין שם:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ועוד}} אמר יהודה.''' משום דקאמר במתני' דלעיל מוכרין אותו לשם חצר והיינו שמוכרו בפי' לשם חצר אבל אם מוכרו בסתם הרי הוא בקדושתו הלכך קאמר ועוד אמר ר' יהודה בקדושת בה"כ:
Segment 3


'''{{עוגן1|אין}} מספידין לתוכו.''' דוקא הספד של יחיד אבל הספד של רבים כגון ת"ח שמת צריכין להתאסף ולהספידו בבה"כ שהוא גדול וראוי לכך מותר:
<b>דכתיב זבח.</b> ואלו אין קרויין זבח:


'''{{עוגן1|ואין}} מפשילין.''' גודלין ומפתילין וה"ה לכל שאר מלאכות אלא לפי שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים והוא גדול וראוי לכך נקיט לה ולכה"ג:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|ואין}} עושין אותו קפנדריא.''' לקצר הילוכו דרך בה"כ. לשון קפנדריא אדמקיפנא דרי איעול בהא כלומר בעוד שאני מקיף שורות בתים אקצר דרכי להכנס ולצאת כאן:


'''{{עוגן1|מפני}} עגמת נפש.''' שיזכרו ימי בניינו ויתנו לב לבנותו אם יוכלו או יבקשו עליו רחמים שיזכו לבנותו לפיכך אין אסור אלא לתלוש ולהאכיל לבהמה או לאבדם לגמרי אבל לתלוש ולהניחם במקומם מותר דאיכא עגמת נפש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|הדא}} דאת אמר.''' בית הכנסת שחרב אין עושין בתוכו דברים הללו ומשמע דבחרב הוא דקפדינן שלא יעשה אותו קפנדריא וכיוצא בו שלא יהא נראה כמזלזל בקדושתו הואיל וחרב הוא ובבנוי ליכא קפידא כל כך דיודעין הן שאינו מזלזל בו אלא לפי שעה הצריכה לכך הוא עושה והיינו בבה"כ של יחיד דמיהת איכא ביה צד קדושה אבל בבה"כ של רבים אפילו הוא בנוי ויודעין שאינו עושה זה לזלזל בו אעפ"כ אסור דאית ביה קדושה טפי ואין להשתמש בו תשמישי הדיוט:
Segment 1


'''{{עוגן1|מיקל}} לנשייא.''' היה מקלל להנשים השוטחות בגדיהן על מקום אויר דבי מדרשא לפי שנראה כמבזה קדושתיה:
מתני' <b>מי שיש לו אוכלין מרובין.</b> בני בית מרובין:
<b>מביא שלמים מרובין.</b> שלמי חגיגה לפי האוכלין שיש לו:
<b>ועולות ראייה.</b> ממועטות:


'''{{עוגן1|נכנס}}.''' לבה"כ על מנת שלא לעשותו קפדריא אלא להתפלל ולקרות ולשנות בתוכו מותר לעשותו בקפנדריא ולצאת בפתח המקצר הלוכו:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא ספ"ב:
גמ' <b>עני וידו רחבה.</b> עני בנכסים וידו רחבה כלו' שיש לו לב רחב להכניס ולהרבו' בבני בית מרובין:
<b>קורא אני עליו איש כמתנת ידו.</b> כלומר דמפרש דהא דמביא במתני' לכוליה דקרא על זה וזה מרובים לא תפרש דעליה בלחוד הוא דקאי אלא דעיקרא דהאי קרא מישתעי בשני מיני בני אדם דאיירי התנא ברישא דמתני' ודקאמר על זה נאמר וכו' היינו דעל זה יכול אתה לקיים כוליה דקרא כדלקמן ומפרש לרישיה דקרא דבמי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מיירי וזה מביא שלמים מרובים לפי בני הבית שיש לו ועולות מועטים ועליונאמר איש כמתנת ידו דרישיה דהאי קרא קאי אסיפיה דקרא דלעיל מיניה ולא יראה את פני ה' ריקם דזה נדרש על עולות ראייה שצריך להביא ואיש כמתנת ידו יביא שאם מתנת ידו מועטת יביא עולות מועטים וסיפיה דהאי קרא נאמר על העשיר בנכסים וידו מעוטה באוכלין שאין לו בני בית הרבה ועל זה קורא אני עליו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך שמביא עולות מרובים לפי ברכת ה' שיש לו והא דמסיים על זה נאמר איש כמתנת ידו וגו' על זה וזה מרובים ה"ק דאם יש לו זה וזה מרובים יכול אתה לדרוש עליו לכולי' דקרא שמתנת ידו וברכת ה' בכל אשר יש לו מרובים ומביא אלו ואלו מרובים:
<b>עני בנכסים וידו מעוטה.</b> בבני בית על זה אמרו חכמים מעה כסף לעולה ושתי כסף לשלמי חגיגה שלא יפחות מכך:


'''{{עוגן1|לחכמים}} ולתלמידיהם.''' שעושין בהן תשמישי צרכן:
Segment 3


'''{{עוגן1|מיקבלין}} בגו כנישתא.''' יהיו נוהגין לקבל אורחים ולהניחם בבה"כ וכהאי דר' אימי דלקמיה:
<b>אמר הרי עלי חגיגה בחמש סלעים והביא בשתים.</b> מאי אי נימא דיצא בזה שהרי אין חיובו אלא בשתי כסף או דילמא כבר נקבע עליו כפי נדרו:
<b>א"ל רבי יוסי.</b> ומאי תיבעי לך ולמה לא נקבע דאילו מי שאמר הרי עלי אשם בחמש סלעים ודין האשם היא בשתי סלעים כדתנינן בפ"ו דכריתות ושמא נקבע נדרו הא ודאי אם קבעו בחמש סלעים קבעו והכא נמי נקבע נדרו:


'''{{עוגן1|לספרייא}}.''' מלמדי תינוקות שהם יושבים בבה"כ אם יבא אצליכם בר נש מלכלך באורייתא כלומר אפילו אינו בעל תורה הרבה אלא כמי שהוא מוטבל במקצת ויודע מעט בתורה תהיו מקבלין אותו אצליכם לו ולחמריה ולבגדיו לפי שמותר לכם כל תשמישי הדיוט בו ולפיכך תוכלו לקבל אף להיודע מעט ויכול ללמוד שם מה שיודע:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|משזיג}} ידוי ורגלוי מן גורנה.''' היה מכבס ידיו ורגליו ממקום קיבוץ המים שבחצר הבה"כ. גורנה מקום האסיפה שאוספין בו מים כעין אסיפת הגורן וא"ל אסור לך שדבר הזה תשמיש הדיוט הוא ולמחר ראה אותו האיש לר' ברכיה שעושה כן וא"ל רבי לך שרי ולי אסור והשיב לו הן כדאמר ריב"ל:


'''{{עוגן1|ההן}} פרוורה.''' זהו החדר שבחצר לפני הבה"כ ודבוק בבניינו. בסוף מסכת חלה כקונה בפרוור שבירושלים. ומהו מיעבר בגווה ולעשות קפנדריא דרך שם:


'''{{עוגן1|מה}} דשרי.''' מה הדבר אם מותר הוא הואיל ור' אבהו עשה כן וקאמר ר' זכריה לא היא דמדר' אבהו אין ראיה דהאי ספרא שישב שם עם התינוקות. אימתן הוה מטיל אימה על התינוקות ולא היה רוצה שיצאו משם ואם לא היה ר' אבוהו עובר דרך שם לא היה מניח להתנוקות להפנות ולצאת ומפני כבודו של רבי אבהו פינה אותם מלפניו לתת להם רשות ללכת לדרכם:
Segment 1
תחילתדףכאן ג/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ר"ח}} אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים.''' פ' כי תשא להודיע שיביאו שקליהם באדר כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה דאמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והביא קרבן מתרומה חדשה וזהו ניסן כדאמרינן בפ"ק דר"ה דגמרינן שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לכל חדשי השנה:


'''{{עוגן1|מקדימין}} לשעבר.''' קורין בפרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח ואפילו חל ר"ח אדר בערב שבת מקדימין לשבת שעברה:
מתני' <b>מי שלא חג בי"ט הראשון של חג.</b> שלא הביא שלמי חגיגתו בראשון וה"ה בעולות ראייתו:
<b>וי"ט האחרון של חג.</b> ואע"ג דשמיני עצרת רגל בפ"ע הוא לענין תשלומין מיהת תשלומין דראשון הוא כדדרשינן בגמרא מג"ש וכן חג השבועות אע"ג דלא הוי אלא יום אחד יש לו תשלומין כל ז' מדאקשינהו רחמנא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה שהרי כל השבעה שוין הן בקרבנותיהן ושביעי של פסח נמי אינו חלוק משלפניו אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה ולחג הסוכות לא מקשינן דתפשת מרובה לא תפשת תפסת מיעוט תפסת:


'''{{עוגן1|ומפסיקין}} לשבת אחרת.''' בשבת הבאה מפסיקין לקרות פרשת זכור עד שבת של אחריה כדי שתקרא פרשת זכור סמוך לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|צפה}} הקדוש ברוך הוא וכו'.''' לעיל בפרק קמא בהלכה ד':
גמ' <b>ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל.</b> מכאן למדנו די"ט האחרון של חג ג"כ תשלומין לראשון הוא כמו דשביעי שהוא אחרון של פסח תשלומין לראשון הוא דילפינן ט"ו ט"ו לג"ש וליכא למיפרך הכא מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק משלפניו דהא אנן לא. ילפינן ג"ש משביעי של פסח אלא ט"ו ט"ו מיום ראשון הוא דילפינן מה להלן יום ראשון יש לו תשלומין אף ביום האחרון אף יום הראשון של חג יש לו תשלומין גם ביום האחרון:
<b>יהודה בר ספרא וכו'.</b> דריש מקרא דוחגותם וגו' שבעת ימים והלא שמונה הם דלאחר דנפקא לן מג"ש דהאחרון נמי בכלל תשלומין הוא א"כ שמונה הם אלא ללמד ולומר צא מהן שבת שאין חגיגת החג דוחה שבת והרי שבעה הם:
<b>אמר ר' יוסי וכי מכאן למדנו וכו'.</b> דלדבריך הכתוב הזה מלמדנו שאין חגיגה דוחה שבת והלא ממקום אחר כבר למדנו זה שהרי חגיגה אין זמנה קבועה דמיהת כל ז' יש לה תשלומין כדכתיב בהדיא וחגותם וגו' ואף דאכתי לא למדנו הג"ש ליום האחרון וא"כ כבר נפקא לן דכל קרבן שאין זמנו קבוע אינו דוחה שבת כדילפינן בפ"ב דתמורה:
<b>התיב וכו'.</b> אהא דקאמר וכי שבעה הם וכו' מדייקי והא תני אף בפסח כן כלומר נימא אף בפסח כן דכתיב ביה נמי והקרבתם אשה לה' שבעת ימים וגו' מעתה צא שבת מהן הרי אינן אלא ששה:
<b>הגע עצמך וכו'.</b> זו קושיא אחריתא היא ואדחג מהדר הגע עצמך שאם חל י"ט הראשון של חג בשבת וא"כ אחרון של חג נמי בשבת מעתה צא מהן שני ימים שאין חגיגה נוהגת בהן הרי אינן אלא ששה. ולא חש הש"ס לתרץ הקושיא דחג דשבעה מיהת ברוב השנים איתא אבל שמונה לא משכחת לה כלל:
<b>אתא ר' חנניה וכו'.</b> וקאמר לא כדאמריתו מעיקרא דרבי יהודה בר ספרא קאמר בשם ר' הושעיה לדרוש מקרא דוחגותם כדלעיל והוה קשיא וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת וכו' כדאקשי ר' יוסי אלא הכי הוא דקאמר יהודה בר ספרא בשם ר' הושעיה לדרוש מסיפיה דהאי קרא על תשלומין לי"ט האחרון וחגותם וגו' וכי שבעה הם וכו' אלא צא שבת מהם שכבר למדנו ממקום אחר שאין חגיגה דוחה שבת כדלעיל וא"כ שבעה דקאמר קרא שפיר הוא אלא מה ת"ל עוד תחוגו אותו בהאי קרא הא בחגיגה מיירי אלא מלמד שי"ט האחרון ג"כ תשלומין לראשון והשתא לא צריכין למילף מג"ש דקאמר ר' יוחנן לעיל אלא מהאי קרא גופיה למדנו לתשלומין להאחרון:


'''{{עוגן1|חל}}.''' ראש חודש אדר להיות בערב שבת במה קורין כלומר באיזו שבת קורין שקלים אם בשבת שלעבר או בשבת שאחר ראש חודש ופליגי בה:
Segment 3


'''{{עוגן1|מסתכל}} ביה.''' כמתמיה על דבריו וא"ל מה את מסתכל בי אני אומר מפי השמועה ששמעתי מר' אבהו בשם רבי יוחנן ואת אמרת מן דיעה שלך ואתה מתמיה ומסתכל בי:
<b>אמר ר' יוחנן ותני כן וכו'.</b> לעיל בפ' החליל בה"ו גרסי' להא עד סוף הלכה והתם הוא דשייכא על דקתני שם בשמיני חזרו לפייס כברגלים ואגב דאיירי ביום טוב האחרון מייתי לה נמי הכא:


'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייעא לדין וכו'.''' תרוייהו ברייתות בתוספתא פ"ג:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|כל}} שחל הפורים להיות בתוכה וכו'.''' וא"כ קראו בזכור בשבת שלפניה שהיא שניה לשבת ראשונה של אחר ר"ח שקראו בה שקלים וזהו כר' אילא:


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שחל חמשה עשר.''' שהוא זמן קריאת מוקפין להיות בשבת וא"כ לקרות במגילת אסתר אין את יכול בשבת שהרי אין קורין בכתבי הקדש אלא מן המנחה ולמעלה כדאמרי' לעיל בשבת בר"פ כל כתבי והשתא קשיא ויקראו זכור בשבת זו שהוא לאחר פורים של העיירות:


'''{{עוגן1|א"ל}} כן אמר רב וכו' שתהא אזכרתן קודם לעשייתן.''' שלעולם צריך לקרות פ' זכור קודם קריאת המגילה שהיא ביום עשיית פורים ואם יקראו זכור בט"ו שחל בשבת הרי שקדמה קריאת המגילה לזכירה דהא תנינן בריש מכלתין כשחל י"ד בע"ש דהויא ט"ו בשבת קירין המוקפין עם העיירות בע"ש והשתא אי אפשר להן לקרות זכור בשבת שהוא ט"ו אלא מקדימין לשבת שלפני י"ד:
Segment 1


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שחל ארבעה עשר להיות בשבת.''' שקורין המוקפין למגילה למחר והרי שפיר שקדמה זכירה לעשייה שלהן וא"כ יקראו זכור באותה שבת:
מתני' <b>ר"ש בן מנסיא אומר וכו' והוליד ממזר.</b> ממנה שהביא פסולים בישראל ואי אפשר לו לתקן זה והן לו לזכרון ואין עונו נמחק בתשובה:
<b>יכול הוא לחזור.</b> דמי גניבתו וגזילו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:
<b>מעוות.</b> משמע שהיה מתוקן ונתקלקל ונתעוות:


'''{{עוגן1|ולא}} כבר איתותבת.''' המתני' בריש מכילתין בבבא זו דחל י"ד להיות בשבת דלית אפשר שתהא י"ד בשבת דא"כ צומא רבא בערובתא דשבת ואם אפשר והיינו אפילו אי אמרינן דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה לא היו משגיחין על הדחיות כדאמרינן שם מ"מ אין לקרות זכור באותה שבת דאכתי איחור הוא לעיירות שהן מקדימין וקורין המגילה עם הכפרים ביום הכניסה כדתנן שם כשחל י"ד בשבת ותהיה הזכירה מאוחרת לעשיה והלכך אין לקרות זכור אלא בשבת שלפניה:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} מפסיקין בין פורים לפרה.''' אלא בשבת שלאחר הפורים קורין בפרה:
גמ' <b>דע.</b> שזה גרם להם שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים להרביץ תורה ולהגדילה וכדדריש מקרא על מה אבדה הארץ וגו' שאלו לא עזבו את התורה היתה התורה מחזירן לטובה כדלקמן:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' לוי.''' משמיה דנפשיה דלא כהאי דר' בא בשם ר' חייה בר אשי דקאמר אין מפסיקין בין פורים לפרה אלא סימניהון דאילין ד' פרשתא כהאי דתנינן בד' כוסות של פסח בין הכוסות הללו וכו' בין השלישי לרביעי לא ישתה שלא יפסיק בכוס אחר ביניהן כך בין פרשה שלישית שהוא פרה לבין הרביעית שהוא פרשת החדש לא יפסיק ביניהן בשבת אחרת אבל בין הראשונה לשניה ובין שניה לשלישית מפסיקין לפעמים לפי היום שחל ר"ח להיות בו:
Segment 3
תחילתדףכאן ג/ה
'''{{עוגן1|בשניה}} זכור.''' בין כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין חל להיות בתוך השבת והאי כגווניה והאי כגווניה שאם חל להיות בשבת הוי האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור:


'''{{עוגן1|בשלישית}} פרה אדומה.''' כדי להזהיר ישראל לטהר עצמם שיעשו פסחיהם בטהרה ואיזו היא שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה וכשחל ר"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר"ח ניסן כדי לסמוך אזהרת טהרת טמאי מתים לפסח:
<b>לא סופר.</b> מלמד תינוקות ולא אלו המשנין משניות:
<b>סנטורי קרתא.</b> שומרי שערי העיר:
<b>לית אילין אלא חרובי קרתא.</b> שהן יושבין ומשמרין על בני אדם לבקש עלילה עליהם ועושין תחבולות לגזול ולחמוס אותם:


'''{{עוגן1|ברביעית}}.''' החדש הזה לכם. שבת פרשת הפסח:
Segment 4


'''{{עוגן1|בחמישית}} חוזרין לכסדרן.''' היינו לסדר ההפטרות שעד הנה מפטירין מעין הד' פרשיות. בפ' שקלים בן שבע שנים יואש במלכו. בזכור פקדתי את אשר עשה לך עמלק. בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים. בפרשת החדש בראשון באחד לחדש מכאן ואילך חוזרין להפטיר מעין פרשת היום:
<b>אותי עזבו.</b> לילך אחרי ע"ז ועל זה אוחרה אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי:
<b>ותורתי שמרו.</b> אף לעתים עתים:
<b>השאור שבה היה מקרבן אצלי.</b> קיצור לשון הוא וכמו מאמר שאור ותבלין הנותנין טעם וכלומר התורה שהיא שאור ותבלין נגד היצה"ר כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי התורה תבלין ואלו לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השאור והתבלין של התורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי:
<b>למוד תורה.</b> אפי' שלא לשמה אלא כדי להתכבד בה שמתוך וכו':


'''{{עוגן1|לכל}} מפסיקין וכו'.''' כלומר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל י"ט. וכן ביה"כ אבל בר"ח וחנוכה הך הפסקה להפטרה היא שמפטירין בשל ר"ח ובשל חנוכה:
Segment 5


'''{{עוגן1|שהיא}} טהרתן של ישראל.''' ומה שנשרפה הפרה בשני בניסן מפני שאז לא היה אפשר להקדימה דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד ובאחד בניסן היא שהוקם המשכן:
<b>מתקלסין.</b> משתבחין מבני אדם שהולכין אחריהן לכבודן היה נותן עיניו בתלמידים שיבטלו מלימוד וילכו להתעסק במצוה ואמר המעשה קודם לתלמוד אבל נמנו וגמרו בעליית בית אריס התלמוד קודם למעשה ובשיש שם מי שיעשה כדלקמן. וגרסינן לה עד סוף הלכה לעיל בפ"ג דפסחים בהלכה ז' וע"ש:


'''{{עוגן1|ירמיה}} ספרא וכו'.''' גרסי' להא בפרק תפלת השחר ולעיל בתענית בפ"ד בהלכה א' וכן להא דיצחק סחורה עד סוף הלכה וע"ש:
Halakhah 8
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בפסח}} קורין בפ' מועדות שבתורת כהנים.''' שור או כשב או עז. והאידנא נהוג עלמא למקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא וזהו סימן על ח' ימים שבגולה. בראשון משכו וקחו לכם בשני שור או כשב בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח האמור במדבר בשביעי בשלח פרעה ושירת הים שאמרו בני ישראל באותו יום באחרון של פסח כל הבכור. ומפטירין ביום ראשון בפסח גלגל ובשני פסח יאשיהו ובי"ט האחרון וידבר דוד ולמחר עוד היום בנוב לעמוד:


'''{{עוגן1|בעצרת}} שבעה שבועות וכו'.''' והאידנא ביום הראשון בחדש השלישי ומפטיר במרכבה וביום השני שבעה שבועות ומפטיר בחבקוק:


'''{{עוגן1|בראש}} השנה וכו'.''' והאידנא בראשון וה' פקד את שרה ומפטיר בחנה שגם היא נפקדה בר"ה וביום שני העקידה ומפטיר הבן יקיר לי אפרים וביה"כ באחרי מות ומפטיר כה אמר ה' רם ונשא דכתיב ביה ענין תשובה ותענית וכתיב ביה לקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה"כ. ובמנחה בפ' עריות ומפטיר ביונה שבו ענין תשובה וצעקה ובי"ט הראשון של חג וכן בשני לדידן בפ' מועדות שבת"כ שור או כשב ומפטיר בראשון הנה יום בא לה' מפני שכתוב בו לחוג את חג הסוכות ובשני למפטיר ויקהלו אל המלך שלמה לפי שאותה אסיפה היתה בחג:


'''{{עוגן1|ובשאר}} כל ימות החג קורין בקרבנות החג.''' וביום השני וכו' ובי"ט האחרון כל הבכור ומפטיר ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטיר ויהי אחרי מות משה. ובשבת שחל להיות בחול המועד בין בפסח ובין בסוכות קורין פרשת ראה אתה אומר אלי ומפטיר בפסח העצמות היבישות ובסוכות ביום בא גוג שכן מסורת בידינו דתחיית המתים עתידה להיות בפסח ומלחמות גוג ומגוג בסוכות:
Segment 1


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ובעצרת}} שבעה שבועות אית תניי תני בחדש השלישי וכו'.''' כדנהיגינן האידנא:
מתני' <b>היתר נדרים פורחין באויר.</b> מעט רמז יש במקרא שיכול החכם להתיר הנדר ואין להם על מה שיסמוכו בהכתוב בפירוש כמו בהפרת הבעל לאשתו והאב לבתו שכתובין בהדיא אלא כך מסור הוא לחכמים בתורה שבע"פ וסמכו על הדרש לא יחל הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו:
<b>הלכות שבת וכו' כהררים התלויין בשערה.</b> יש הלכות מהן שאינן תלויות אלא ברמז מועט במקרא כהר התלוי בשערות הראש והן הלכות מרובות בשבת כגון הא דאמרי' מלאכת מחשבת אסרה התורה והא לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב ומדסמך פ' שבת לפרשת משכן למדין אנו מלאכת מחשבת לשבת:
<b>וחגיגות.</b> המסקנא בגמ' דילפינן לקרבן חגיגה מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו והואיל והעיקר מדברי קבלה ילפינן הרי הם כהררים התלוין בשערה:
<b>והמעילות.</b> לכדתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר השליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד והא לא ידע היינו כהררים התלוין בשערה:
<b>הדינין וכו' יש להן על מי שיסמכו.</b> דינין לכדתניא נפש תחת נפש ודרשינן לממון נאמר כאן נתינה ונאמר למעלה בדמי ולדות נתינה וכו':
<b>והעבודות.</b> להולכת הדם דאע"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה ששוחט בצד המזבח וזורק אפ"ה ילפינן דעבודה היא מדכתיב והקריבו וזו קבלת הדם היא ואין הולכה אא"כ קיבל ומדאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה ש"מ הולכה נמי עבודה היא:
<b>והטהרות.</b> להא דתניא ורחץ את בשרו וגו' מים שכל גופו עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה. וטומאות לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא בהדיא וילפינן מדכתיב כל הנוגע בהם דמשמע כולו וכתיב וכל אשר יפול עליו מהם דמשמע מקצתו הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו ושיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחילתו בכעדשה. ועריות לבתו מאנוסתו דלא כתיבא אלא דאתיא הנה הנה ואתיא זימה זימה:
<b>והן הן גופי תורה.</b> מפרש בגמרא דהן והן גופי תורה קאמר כלומר בין אותם שיש להם על מי שיסמכו ובין אותם שהן כהררים התלוים בשערה אלו ואלו גופי תורה:


'''{{עוגן1|שאין}} העולם עומד אלא על הקרבנות.''' ולפיכך קורין וחוזרין ושונין למחר מה שקראו אתמול כסדר כל ימות החג:
Segment 2


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ק דאבות וגרסי' לכל הא עד סוף הלכה לעיל בפ"ד דתענית בסוף הלכה ב' וע"ש:
גמ' <b>תני ר"א אומר וכו' תמן תנינן וכו'.</b> זה הכל ריש פ"ד דנדרים ושם פירשתי:
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בחנוכ'}} בנשיאים.''' דהוי נמי חנוכת המזבח. ויש במדרש פסיקתא שמלאכת המשכן לשלמה בכ"ה בכסליו. וכן בבית שני כשגברו החשמונאים על היונים ונצחום ובאו וטהרו את המזבח היתה חנוכת המזבח בכ"ה בכסליו:


'''{{עוגן1|בפורים}} ויבא עמלק.''' לפי שהמן היה מזרע עמלק ואע"ג שאין בה אלא ט' פסוקים וקי"ל שאין פוחתין מעשרה פסוקים לקרות בתורה היכא דסליק עניינא שאני:
Segment 3


'''{{עוגן1|במעמדות}} במעשה בראשית.''' שבשביל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ וסדר קריאתן מפורש לעיל בפ"ד דתענית:


'''{{עוגן1|בתעניות}}.''' שגוזרין הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות אם בחקתי תלכו וגו' והקללות להודיע שעל עסקי החטא באה פורעניות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם. והאידנא נהגו ע"פ מסכת סופרים לקרות ויחל:


'''{{עוגן1|אין}} מפסיקין בקללות.''' דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואלו היה מפסיק נראה שהוא קץ בתוכחה. א"נ לפי שהיה צריך האחר לברך כדנהגינין האידנא שכל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה ואין מברכין על הפורעניות אותה ברכה של התורה. אלא היכי עביד כשבא לקרות הקללות מתחיל בפסוקים שלפניהם ומסיים באותן של אחריהן:
Segment 4


'''{{עוגן1|קורין}} כסדרן.''' בסדר פרשה של אותו שבוע:
<b>שלשה שהן יודעין לפתח וכו'.</b> גרסי' להכל סוף פ' עשירי דנדרים עד אמר ר' יוסי בר בון לנדרים קלים ע"ש ותמצא מפורש:


'''{{עוגן1|ואין}} עולין להן מן החשבון.''' דכשיגיע שבת חוזרין וקורין מה שקראו בשני ובחמישי ובשבת במנחה:
Segment 5


'''{{עוגן1|שנאמר}} וידבר משה.''' את מועדי ה' אל בני ישראל. והלא כל המצות כולן אמרן משה לישראל ולמה הוצרך ליכתב כאן וידבר משה אלא ללמד שמצותן שיהו קורין בכל אחד ואחד מהמועדות מענין אותו המועד בזמנו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|קוצים}} קוצים.''' פיסקי פיסקי שנראה שהוא קץ בהן ואינו רוצה לקרות כולן:


'''{{עוגן1|לא}} מטעם הזה אלא זה שהוא עומד וכו'.''' ואם יהא מפסיק בתוכן יהיה חתימתו של זה ופתיחתו שלזה שלא בדבר טוב:
Segment 6


'''{{עוגן1|אילין}} ארורייה.''' הקללות מהו שזה הקוראן והוא אחד דוקא כדתנן ואם צריך הוא לברך לפניהן ולאחריהן וא"ל אין לך טעון וכו' לפרשה בפני עצמה אלא אלו הקללות שבת"כ ושבמשנה תורה ולפי שבימיהם לא היו נוהגין להיות כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה אלא זה שהוא פותח בסדר הפרשה כולה היה מברך לפניה וזה שהוא חותם היה מברך לאחריה והיינו דקאמר אין לך טעון וכו' שלאלו תקנו ברכה לפניהן ולאחריהן ופותחין בדבר טוב ומסיימין בדבר טוב והברכות תיקנו להיכירא שהן בפני עצמן:


'''{{עוגן1|ועבדין}} כן.''' אם עושין כן לברך על פרשה בפני עצמה לפניה ולאחריה וא"ל ועדיין את מסופק לזו כל השירות וכו' להיכירא שהן ענין בפני עצמן:


'''{{עוגן1|אני}} לא שמעתי.''' מזה אבל נראין הדברים בעשרת הדברות שיטענו ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן שבהן נתפרסם מתן תורה:
Segment 7


'''{{עוגן1|תומנתי}} פסוקי אחרייא.''' שמנה פסוקים אחרונים שבמשנה תורה מן וימת שם משה וגו' טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן:


'''{{עוגן1|ופריך}} וכי בלא כך אין הפותח והחותם וכו'.''' והרי אלו הפסוקים חתימת כל הפרשה הן ולמה הוצרך לומר ולאחריהן:


'''{{עוגן1|לכן}} צריכה ר"ח שחל להיות בשבת.''' לא נצרכה אלא לכך שאם אירע חתימת התורה בשבת ראש חודש והאידנא לא משכחת לה אלא בימים הקדמונים בא"י כדאמרינן בבבלי פרקין דף כ"ט בבני מערבא דמסקי לאורייתא בתלת שנין ושפיר משכחת לה שמסיימין התורה באיזו שבת ר"ח והאחרון הוא קורא בשל ר"ח וכך היה בימיהם לא כמו דנהגינין האידנא שהמפטיר קורא בשל ר"ח והשתא קמ"ל דאע"פ שזה הקורא בהשמונה פסוקים האחרונים שבתורה אינו החותם בעניינו של יום שהרי זה של אחריו קורא בשל ר"ח וחותם אפ"ה אותן השמונה פסוקים טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן בפני עצמן ומפני שהן כענין בפ"ע אי למ"ד יהושע כתבן ואי למ"ד משה כתבן ובשינוי:
Segment 8


'''{{עוגן1|שירת}} הלוים.''' שהיו אומרים במוספי דשבתא. שירת האזינו כדאמרינן בפ"ד דר"ה וחולקין אותה לששה פרקים פרק א' לשבת אחת וחוזרין חלילה והסימן על ששה קריאות הללו הזי"ו ל"ך. האזינו. זכור. ירכיבהו. וירא. לולי. כי ידין:
<b>הלכות שבת וכו' מקשי.</b> על הא דקחשיב הטהרות באלו שיש להן על מה שיסמכו והלא אין כתוב מפורש אלא אך מעין וגו' ואת למד ממנו כמה הלכות שאין המים המחוברין מכשירין לקבל טומאה וכן אם נפלו על' זרעים המחוברין אינו מוכשרין ומיהיה ילפינן הוויתו יהא בטהרה ועוד כמה הלכות כיוצא בהן וה"ל למיחשב באלו שהן כהררים התלוין בשערה:


'''{{עוגן1|אריח}} ע"ג לבינה וכו'.''' חצי שורה מכאן וחציה מכאן ותחתיה שורה שלימה ותחתיה חצי שורה וכו' וכן כולה:
Segment 9


'''{{עוגן1|עשרת}} בני המן ומלכי כנען.''' ביהושע:
<b>אם באת הלכה תחת ידך וכו'.</b> גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו' עד בין סבר בין לא סבר עבד ושם פירשתי ומן שאמרו דברים בפה עד כבר היה לעולמים וגו' תמצא לעיל בפ"ד דמגילה בהלכה א' וע"ש:


'''{{עוגן1|אריח}} ע"ג אריח וכו'.''' כלומר כל השורות שלפניהן ושלאחריהן שורה שלימה ע"ג שלימה והן נכתבין ארית ע"ג אריח:
Segment 10


'''{{עוגן1|דכל}} בנין דהוא כן לא קאים.''' ושלא תהא תקומה למפלתן:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' לאיזה דבר נאמר זה אם למצוה לכתחלה או לעיכוב:


'''{{עוגן1|בנפיחה}}.''' בנשימה אחת. איש ועשרת בני המן עמהן:
Segment 11


'''{{עוגן1|איש}} בראש דפא.''' בשורה מימין ואת בסיפא משמאל נמצא איש בראש הדף כולו ואת האחרון בסוף הדף:


'''{{עוגן1|שכן}} הוא שניץ ונחת.''' נשמט וירד לשחת:


'''{{עוגן1|כהדין}} קינטרה.''' משקל הכבד הנופל בבת אחת לארץ:
Segment 12


'''{{עוגן1|ואינו}} עולה להם מן החשבון.''' קתני במתני' אית תניי תני וכו':


'''{{עוגן1|פותח}} ורואה.''' המקום שצריך לקרות וגולל התורה ומברך. שלא יהו אומרים הברכה כתובה בתורה:


'''{{עוגן1|פותח}} ורואה ומברך.''' וא"צ לגוללו אלא מטה פניו לצד שמאל ומברך:
Segment 13


'''{{עוגן1|ומה}} טעמא.''' שכן מצינו דכתיב ובפתחו וגו' וכתיב בתריה עזרא וגו' אחר שפתחו מיד ויברך:


'''{{עוגן1|הגדול}}.''' ודריש במה גידלו היום:


'''{{עוגן1|בשם}} המפורש.''' שאמר את השם ככתבו:
Segment 14


'''{{עוגן1|בברכה}} גידלו.''' כדדריש ר' סימון שהחזירו את הגדולה של הקב"ה ליושנה וכדר' פינחס:
<b>רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן וכו'.</b> כל זה עד סוף הפרק מפורש לעיל בסוף פ"ה דתרומות וע"ש:
הדרן עלך פרק הכל חייבין


'''{{עוגן1|משה}} התקין מטביעה של תפלה.''' לאו מטבע של כולה תפלה קאמר דאנשי כנסת הגדולה הן הן שתקנוה אלא כלומר מה שאנו אומרים האל הגדול הגבור והנורא בתפלה משה תקן למטבע זו בתחלה כדכתיב האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד:
Chapter 2


'''{{עוגן1|לזה}} נאה לקרות גבור.''' כלומר ודאי גבור נאה לקרותו אף עכשיו שזהו גבורתו שהוא רואה חרבן ביתו ושותק אבל הנורא לא אמר לפי שאין נורא אלא ע"י בית המקדש ועכשיו אין נורא:


'''{{עוגן1|ולמה}} לא אמר גבור.''' וכי אם בניו מסורין בקולרין היכן הוא גבורתו אבל הנורא אמר שנוראותיו נראו אף עכשיו בכבשן האש שעשה בימינו:


'''{{עוגן1|ובשר}} ודם יש בו כח וכו'.''' בתמיה וכי היאך ירמיה ודניאל עשו קצבה לפחות ולמעט משבחיו יתברך לפי דעתם:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ואינם}} מחניפין לו.''' לומר כן לפי הזמן שהיו עומדים בו שהן יודעין דרכיו יתברך ב"ה:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך בני העיר'''</big>}}
תחילתדףכאן ד/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הקורא}} את המגילה עומד ויושב.''' רצה עומד רצה יושב:


'''{{עוגן1|קראה}} אחד.''' או שקראוהו שנים ביחד יצאו דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי הכא מכיון דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו:
Segment 1


'''{{עוגן1|מקום}} שנהגו לברך וכו'.''' היינו ברכה של אחריה אבל לפניה מצוה לברך ומברך ג' ברכות בלילה על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וביום מברך שתי ברכות. ויש מקומות שנוהגין לברך שהחיינו גם ביום:
מתני' <b>אין דורשין בעריות בשלשה.</b> ה"ק אין דורשין בעריות לשלשה ולא במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד. לשלשה בני אדם כאחד אין דורשין להם סתרי עריות מה שאין מפורש בהכתוב בהדיא כגון בתו מאנוסתו דלא כתיבי בהדיא ומדרשא הוא דאתיא וטעמא דחיישינן שמא בזמן שידבר הרב עם אחד ישאו ויתנו השנים ביניהם ולא יתנו לבם לשמוע מפי הרב כשדורש בו איסור ויבא להקל בעריות. וחששו בעריות יותר משאר כל איסורים שבתורה מפני שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ובין בפניו ובין שלא בפניו נפיש יצריה:
<b>ולא במעשה בראשית.</b> במה שנבראו מששת ימי בראשית אין דורשין אפילו לשני בני אדם וכ"ש לשלשה או יותר דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים:
<b>ולא במרכבה.</b> מעשה מרכבה שראה יחזקאל ושראה ישעיה. אפי' ליחיד אא"כ היה הרב מכיר בו ויודע שהוא חכם שאם ימסור לו ראשי פרקים יהא מבין השאר מדעתו:
<b>וכל המסתכל בארבעה דברים.</b> בהני דמפרש ואזיל:
<b>רתוי לו.</b> לשון רחמנות הוא כלומר מרוחם היה ויותר טוב לו אם לא בא לעולם:
<b>מה למעלה.</b> מכיפת השמים הנראה לעין:
<b>ומה למטה.</b> מתחת לארץ:
<b>מה לפנים.</b> מקודם שנברא העולם:
<b>ומה לאחור.</b> בסוף העולם לאחרית הימים:
<b>כל שלא חס על כבוד קונו.</b> שעובר עבירה בסתר ואומר מי רואני ומי יודיעני:


'''{{עוגן1|בשני}} ובחמישי.''' תקנת משה רבינו עליו ע"ה שיהו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ובא עזרא ותיקן שיהו קורין ג"כ במנחה בשבת משום יושבי קרנות וגם תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואין}} מוסיפין עליהם.''' מפני טורח הצבור שהן ימי מלאכה וכן בשבת במנחה נמי מפני שהוא סמוך לחשיכה שהיו רגילים לדרוש עד המנחה ומהאי טעמא נמי אין מפטירין במנחה האידנא ובימים הקדמונים היו נוהגין להפטיר בנביא במנחה. ועדיין יש מקומות בפרס ומדי שיש להם הפטרות ידועות לשבת במנחה בכל השנה כולה:
גמ' <b>דר' עקיבה היא.</b> האי ש"ס מפרש לעריות והיינו סתרי עריות מה דלא מפורש בהדיא לגוונא חדא וזהו לאזהרת נשכב במשכב זכר דלא כתיב אלא ואת זכר לא תשכב וגו' ופליגי ר' ישמעאל ור"ע בפ"ז דסנהדרין בהלכה זו באזהרה לנשכב מנין דר"ע דריש לא תשכב קרי ביה לא תישכב ור' ישמעאל דריש לה התם מלא יהיה קדש מבני ישראל וכו' ואמרי' שם דהנ"מ מבינייהו אם שכב את הזכר ונשכב ממנו דלרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ולר' ישמעאל חייב שתים דמתרי קראי נפקי. והשתא קאמר דמתני' דקתני אין דורשין בסתרי עריות לשלשה כר"ע אתיא דלדידיה ליכא נ"מ לעובדא גבי שוכב ונשכב אבל כר' ישמעאל למאי דר' ישמעאל תני שם א"כ דורשין באזהרות לעובדא דאיכא נ"מ למעשה דמיחייב שתים:
<b>מן דר' אמי וכו'.</b> ממה דחזינן דר' אמי היה יושב ושונה אזהרה לשוכב בפ"ע ולנשכב בפ"ע אם כן ש"מ הלכה כרבי ישמעאל וכדאמרן:


'''{{עוגן1|הפותח}} והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה.''' זה שהוא מתחיל לקרות בתורה ראשון מברך לפניה והאחרון החותם שהוא המשלים מברך לאחריה וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהוג עלמא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין ולא שמעו הראשון שבירך לפניה ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה ומשום היוצאין ולא ישמעו החותם מברך לאחריה והראשונים לא ברכו ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה:
Segment 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}}.''' לשון בעיא היא מה קאמר הקורא עומד ויושב אם דלשעבר היא שבדיעבד יוצא אף אם הוא יושב הא בתחילה לא כדמשמע לישנא דהקורא והא תני בברייתא מעשה בר"מ שעשה לכתחלה וקראה מיושב וכו' וקאמר דבאמת דהקורא דקתני לאו דוקא אלא כיני מפרשין להמתני' מותר לכתחלה לקרותה וכו':
<b>דר"ע היא.</b> הא נמי כר"ע דמדרישא כר"ע הך בבא נמי כר"ע דאין לדרוש במה דליכא נ"מ למידי אבל כר' ישמעאל דאמרינן דברישא דורשין דאיכא נ"מ לעובדא ה"נ דורשין במעשה בראשית דאע"ג דלעיבדא ליכא נ"מ במידי מ"מ מתני' דלא כרבי ישמעאל:
<b>וכדאשכחן דר' יודה בר פזי יתיב ודריש.</b> בתחלה היה העולם מים במים וכו'. והדא אמרה דס"ל הלכה כר' ישמעאל דס"ל דורשין:


'''{{עוגן1|מאי}}.''' האי דקאמר נתנה לאחר ובירך עליה וכי זה קורא וזה מברך:
Segment 4


'''{{עוגן1|מכאן}} שהשומע כקורא.''' ויכול זה אחר השומע לברך על מקרא מגילה וכה"ג מצינו דכתיב גבי המגילה שהביא על ידי בן שפן ליהויקים אשר קראו לפני מלך יהודה ולא שפן קראה יהודי קרא באזני המלך וכל השרים אלא מכאן שהשומע כקורא:
<b>שהיה רבי קורא אותן ובוכה.</b> שמהמקראות האלה רואין אנו היאך לירא מן הדין וכן מצינו בקרא דשמואל וכדאמר והרי הדברים קל וחומר וכו':
<b>הבל היוצא מפיו.</b> עושה רושם למעלה ומגיד לו לאחר זמן וזהו ובורא רוח שנעשה יש ובריאות מהרוח ומגיד לאדם מה שיחו:
<b>אילין ציפוראי.</b> מפרשין לתהו דקרא שהיא חשך ואפילה:


'''{{עוגן1|מפני}} בנה.''' ת"ח הלומדה מחויב לעמוד לכ"ש מפני תורה עצמה:
Segment 5


'''{{עוגן1|מפני}} מה הוא עומד.''' כלומר בשביל מה מחויב הוא לעמוד כשקורא בתורה ברבים אם מפני כבודה של התורה או מפני כבוד הרבים ונפקא מינה דאין תימר מפני כבודה א"כ אפי' בינו לבינה כשהוא קורא בפ"ע צריך הוא ג"כ לעמוד בשעת הקריאה:
<b>אייתי לי הוגנין.</b> גמלים קטנים בחמורים נקראו עיירות ובגמלים הוגנין:
<b>אטעונינון.</b> המשא ועדיין עמדו והרביצום ואח"כ לקחום וחנקם וא"ל הרי לך עכשיו תקים אותם והשיב לו מן דחנקתין אותן היאך אפשר להקימן וא"ל עכשיו ראה מה חסרתי מהם כלום אלא מעט רוח שיצא מהן הוי העולם עומד על הרוח:


'''{{עוגן1|אין}} תימר מפני כבוד הרבים וכו'.''' קושיא היא כלומר דמקשה דאף את"ל דהטעם הוא מפני כבוד הרבים מ"מ קשה דבדין הוא שאפי' בינו לבין עצמה עכ"פ מפני כבודה הוא עומד:
Segment 6


'''{{עוגן1|אם}} אומר וכו'.''' כלומר דודאי אף שבדין הוא כך אלא שאם אתה אומר כן שצריך לקרות לעולם כשהוא עומד א"כ אף הוא מתעצל לפעמים ואינו קורא כלל והלכך לא חייבוהו לעמוד אלא כשקורא ברבים:
<b>עוד היא כר"ע.</b> שאלה היא אם דהא נמי אליבא דרבי עקיבא דוקא דרישא כוותיה היא דאתיא כדלעיל והך דמרכבה נמי אליביה דוקא. וקאמר דלא היא אלא ד"ה היא וכו' דלא כן אמר רב וכו':
<b>ומסכים.</b> והוא מסיים לאחר שהבין מעצמו ורבו מסכים עמו:
<b>יהלך באמצע.</b> במה שהורשה להתבונן ואל יטה עצמו מן הצד ויבא לידי סכנה:


'''{{עוגן1|סמוך}} לעמודא.''' היה סומך עצמו בעמוד שהיה שם וא"ל אסור לך שצריך לעמוד בלתי סמיכה שכשם וכו':
Segment 7


'''{{עוגן1|חונה}}.''' כך שם המתרגם ולא היה מעמיד אחר אצלו כשקורא ומתרגם וא"ל אסור לך שצריך לנהוג בה ע"י סרסור כשם שניתנה ע"י סרסור הוא משה:
<b>ואתיא כמ"ד.</b> דדריש שובע לשון שבע ש"מ מיהת דכמה וכמה כיתות לצדיקים לעתיד לבא:


'''{{עוגן1|ועבדה}} שאילה וכו'.''' כלומר שעשאה כשאלה וסמך על המקרא הזה אנכי עומד וגו' וכי לא ידעו זה אלא ללמד שצריך ע"י סרסור:
Segment 8


'''{{עוגן1|חד}} ספר.''' סופר מלמד תנוקות:
<b>מבחוץ.</b> שנטרפה דעתו:


'''{{עוגן1|מושט}}.''' כמו פושט וקורא תרגום מן הכתב שבספר שלפניו וא"ל אסור לך שהדברים שבע"פ צריך לאומרן בע"פ:
Segment 9


'''{{עוגן1|נאמרו}} דברים בפה וכו'.''' גרסי' להא בפ"ב דפאה בהלכה ו':
<b>אין דעתן נקיה.</b> להרצות במעשה מרכבה:
<b>בפרדס.</b> עלו לרקיע על ידי שם:
<b>שהיה הורג רבי תורה.</b> כשראה נערים נתרבו וגדלין בתורה הרגן:
<b>אמרין.</b> עליו כל תלמיד וכו' ואמר מה הן עושין שיושבין כאן זה ראוי לאומנות שיהיה בנאי וזה נגר וכו' וכששמעו זה הניחו בית הסופר והלכו להן:
<b>שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש.</b> על עצמו הוא אומר בפיו שדיבר כך אבל מעשה ידיו שבתחלה קודם שיצא לתרבות רעה:
<b>אוף.</b> בשעת גזירת שמד שגזרו על ישראל לחלל שבת והיו האויבים מטעינין עליהם משאות לשאת בשבת והיו היהודים מתכונין לשאת שנים למשא א' כדי שיהא משום שנים שעשו מלאכה אחת ויהיו פטורין מחיוב חטאת ואמר אחר להאויבים אטעינין יחידאין כדי שיהא להן חילול שבת מן התורה וכך עשו האויבים:
<b>והוון.</b> ועוד שיהודים היו מתבונון לפרק משאיהן בכרמלית כדי שלא להוציא אח"כ מרה"י לר"ה כשיוליכו למקום אחר ואמר בן אבויה אטעינן צלוחין של זכוכית וע"כ יפרקו משאיהן בבית שיהו משתמרין:


'''{{עוגן1|כי}} על פי הדברים האלה.''' על אלו דברים הנאמרים בפה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
Segment 10


'''{{עוגן1|חד}} אמר אם שימרת מה שבפה וכו'.''' כלומר דמר דריש להמקרא הזה דכתיבי ביה תרוייהו כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה וגו' ומשמע דעל שתי התורות כרת ברית אתם על שבכתב ועל שבע"פ ודלא כר' שמואל בר נחמן ואידך ס"ל דהואיל וכרת ברית כתיב אצל הדברים שבע"פ משמע שעיקר כריתות הברית בשבילם הוא והלכך דריש מה דכתיב בהאי קרא גם לדברים שבכתב משום קיבול שכר הוא דכתיב והיינו דקאמר כרתי ברית אתך ואת ישראל ולא קאמר אתכם אלא ללמדינו דכמו שאתה משמר ומקיים לשתיהם כך אם יהיו ישראל מקיימים לשתיהם יקבלו שכר כמוך:
<b>ומה הויתה דריש תובן.</b> עוד מאי דרשת:
<b>בזמן שהיא טוב מראשיתו.</b> שבתחלה היתה מחשבתו לטובה ולשם שמים ולא כמעשה אבויה אביו וכך היה המעשה וכו':
<b>וכל דא מן הן אתת ליה.</b> מהיכן היה גרם הדבר מעצמו שיצא לתרבות רעה:
<b>כאירסה של חכינה.</b> כארס של נחש:
<b>הא רבך באיש.</b> חולה:
<b>ואיטפיית.</b> ונכבית האש:


'''{{עוגן1|אמר}} ריב"ל עליהם.''' מיבעי ליה וכתיב ועליהם וכן כל מיבעי ליה וכתיב ככל וכן דברים וכתיב הדברים אלא ללמד מקרא ומשנה וכו' הכל נאמרו למשה מסיני:
Segment 11


'''{{עוגן1|וחבירו}} משיבו כבר היה לעולמים.''' בקבלת משה מסיני שזכה לשני עולמים ועכשיו זכה זה שנתגלה על ידו ונראה כדבר חדש. והשתא נמי לא קשיא סיפיה דקרא לרישיה דאם כבר היה לעולמים אין זה דבר חדש אלא שהאחד אומר זה וחבירו משיבו זה:
<b>יתפרכן.</b> נפרכים פרכים מפוזרין כהני אלומים:
<b>סבור שהיא כמגדלה.</b> כצ"ל:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא פ"ג. והובא זה לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ג':
Segment 12


'''{{עוגן1|אמר}} ר' זעירה.''' דטעמא הויא מפני הברכה שאי אפשר שיהו שנים מברכין על קריאה אחת ובלא ברכה היאך יקרא בתורה. ופריך הש"ס על טעמיה דר' זעירא והא תני שם בסיפא וכן לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא וכי אית לך למימר מפני הברכה על התרגום אלא היינו טעמא דרישא ודסיפא משום שאי אפשר לשני קולות שיהו נכנסין לתוך אוזן אחת דתרי קלי לא משתמעי:
<b>הידעת מני עד.</b> זה נעלם ממך מה שהיה לפנים. אבל את יודע מני שום אדם וגו' דזה מותר להתבונן:


'''{{עוגן1|תני}}.''' תניא אידך דפליג על הברייתא דהתוספתא:
Segment 13


'''{{עוגן1|אמר}} ר' עולא.''' טעמא דהאי תנא משום דקריאות בתורה כלומר עיקר החיוב מתקנת משה ועזרא שיהו קורין בתורה אבל לא תקנו הם לקרות בנביא וא"כ הואיל דקריאת התורה חובה עליהם יהבי דעתייהו לשמוע אפי' משנים הקורין ובנביא שתקנו חכמים אח"כ להפטרה ואין חובה כל כך עליהם אין שנים קורין. דלא יהבי דעתייהו לשמוע מהם:
<b>יכול קודם למעשה בראשית וכו'.</b> כך הוא נדרש בתוספתא פ"ג:
<b>לא תהא מביא לי.</b> לדרוש אלא את שהיא כיוצא בך מבששי:
<b>ולבך מסכים.</b> בינך לבין עצמך ולא בפרהסיא ולאחרים ומשנברא העולם מאותו זמן את הולך ודורש וקולך וכו':
<b>תני בר קפרא ולמן היום.</b> כלומר דס"ל דמותר לדרוש אף מקודם מעשה בראשית דכתיב ולמן היום משמע אף מקודם היום אשר ברא:
<b>אתיא דר' יודה בר פזי.</b> בריש פרקין דדריש בתחלה היה העולם מים במים כהדא דבר קפרא ולמן היום ומה דתני רבי חייה בתוספתא יכול קודם למעשה בראשית וכו' כהדא דר' בא דדריש ר' יונה בשמיה:


'''{{עוגן1|תני}}.''' אידך אחד קורא בתורה וכו':
Segment 14


'''{{עוגן1|ובמגילה}}.''' לא איכפת לן ובין אחד קורא וכו' ובין שנים וכו' דאיידא דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי:
<b>ה' שמו.</b> כפי מה שהוא נזכר והוא אדון באל"ף:
<b>שהוא בלשון ברכה.</b> אע"ג דנמצאו הרבה והרבה פסוקים המתתילין בבי"ת ואינם לשון ברכה וכן הרבה פסוקים ותיבות המתחילים באל"ף ואינם לשון ארירה אלא להפך מ"מ בבי"ת לשון רבוי היא וממנו מתחיל הרבוי וזהו לשון ברכה שהתחלת הרבוי מחמת ברכה היא משא"כ באל"ף שאין בו רבוי כלל וזהו דקאמר שהוא ל' ארירה ובי"ת הוא לשון ברכה:


'''{{עוגן1|והתרגום}} מעכב.''' משום דקחשיב בכולה ברייתא נמי לתרגום בעי אם התרגום בדיעבד נמי מעכב או למצוה בעלמא קתני:
Segment 15


'''{{עוגן1|ופשיט}} לה רבי יוסה מן מה דאנן חמיין רבנן נפקין לתעניתא.''' כשגוזרין על הצבור וקורין ולא מתרגמין מפני טורח התענית ש"מ דאינו מעכב:
<b>כיון שראה דוד כן.</b> שבאלו ב' אותיות נבראו ב' העולמות:


'''{{עוגן1|טעה}}.''' אפ"ה אם טעה בתרגום מחזירין אותו:
Segment 16


'''{{עוגן1|רבי}} יונה ר' ירמיה וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ' בתרא דבכורים בהלכה ה':
<b>על ביה שמו.</b> על מה שבידו ועל ביה שבכולם הקב"ה וזהו רוכב בערבות על כולם וביה על הכל שמו:
<b>הוא אינו פוגם.</b> בתמיה דזהו גנאי להזכיר היאך היה קודם:
<b>אבל לא ליגע.</b> כך אל תיגע לומר במה שהיה קודם:


'''{{עוגן1|חד}} מחזר מנא.''' תרגום של טנא אמר אחד מנא והחזירו אלא שיאמר סלא כדלקמן ואידך היה מחזיר לאחד שתירגם למצות ומרורין פטירין עם ירקונין ואמר לו שיאמר פטירין עם מרורין:
Segment 17


'''{{עוגן1|ולא}} ידעין.''' מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:
<b>אפיפורין.</b> הדום רגלים שתחת הכסא:
<b>ואם לשכלול.</b> לחזק ולהרחיב ולעשות תולדות:
<b>ברביעי יהי מאורות.</b> זהו תולדות השמים אחר ג' ימים וזה לב"ש ולב"ה אחר שני ימים מבריאת הארץ וכן אחר בריאת שמים שנבראו אחר הארץ וביום השני דכתיב יהי הרקיע:
<b>אלא כלפס הזה וככיסויה.</b> שנעשין כאחת:
<b>אם כדעת הזו שאמר אבא.</b> שנבראו כאחת יפה אנו מתרצין המקראות ולפעמים שהוא מקדים שמים וכו' אלא מלמד וכו' וכאחת הן נבראו:


'''{{עוגן1|מן}} מה דאמר ר' יונה.''' התם בבכורים לעיל דבעי אם יש להביא בכורים בתמחוין של כסף דדילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|הוי}}.''' ש"מ דהוא מחזיר מנא שרבי יונה היה מקפיד להחזירו להמתרגם מנא משום דנסתפק לו אם מותר להביא בכלי אחר אלא ויאמר סלא שזה הוא התרגום של טנא:


'''{{עוגן1|ר'}} פינחס היה מחזיר להמתרגם לתורין ובני יונה פטימין ובני תורין אלא ויאמר תורין ובני תורין.''' והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:


'''{{עוגן1|מנין}} לתרגום.''' הרמז במקרא שצריך לתרגמו:
Segment 1


'''{{עוגן1|אלו}} ההכריעים.''' הן הקרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי שהן מכריעין הדבר:
מתני' <b>יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך.</b> בי"ט לפי שבכל כחו הוא סומך ומשתמש בבעלי חיים. וזהו המחלוקת היתה בין הנשיאים ואבות ב"ד דור אחר דור:
<b>יצא מנחם.</b> לעבודת המלך ופורש מלהיות חבירו של הלל ולפיכך לא נודע מעניינו אם נחלק עם הלל או לא:
<b>ונכנם שמאי.</b> במקומו להיות אב ב"ד וניחלק עם הלל:
<b>הראשונים.</b> שהוזכרו ראשון בכל זוג היו נשיאים:


'''{{עוגן1|אלו}} ראשי פסוקים.''' מהיכן הפסוק מתחיל וממילא יודעין היכן מסיים הפסוק שלפניו:
Segment 2


'''{{עוגן1|אפילו}} רגיל תורה כעזרא.''' הסופר לא יהא הוגה מפיו וקורא אלא מתוך הכתוב שלפניו או שומע מפי הנביא וכותב וקורא כמו שנאמר בברוך מפיו יקרא אלי וגו':
גמ' <b>בראשונה וכו' ועשו אותן ד'.</b> בארבע מקומות נחלקו הן עצמן:


'''{{עוגן1|כל}} קריא מן פומי.''' שאני בקי כל כך בכל המקרא:
Segment 3


'''{{עוגן1|בתרין}} מניי.''' בשני מינים שאני מוציא על זה היאך עבידא וכו' וכל הטורחות של זריעה וקצירה ולעשות חבלים ולצוד הצבאים ולשוחטן ולהפשיט עורם ולכתוב עליהם כל המקרא מקבל אני עלי לעשותן שמע רבי ואמר אשרי הדור שאתם בתוכו שרבי ישמעאל בר' יוסי יכול לקרות הכל מפיו ואתה כותב ואין אתם צריכין לא למקרא בכתב ולא לאיש אחר:
<b>לכבוש את כובדו.</b> על הקרבן כשסומך ולפיכך נחלקו בה בי"ט דאם לא כן וכי מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה ביום טוב בתמיה:


'''{{עוגן1|כיצד}} הוא מברך עליה.''' לבסוף:
Segment 4


'''{{עוגן1|בתחלה}}.''' מאי מברך:
<b>ממידה למידה.</b> אחרת יצא והחליף במדה שהאמין בתחלה:
כנגד פניו של הלל יצא הוא ושמונים זוג וכו' תירקי תכשיטי זהב אח"כ גרם להן שהשחירו וכו' וכמו שהיו בימו יונים שאמרו להן יונים וכו' וכך עשו הן:


'''{{עוגן1|הרי}} הוא ככל שאר מצותיה של תורה.''' שמברכין וצונו לעשות כך וכך וה"נ מברכין אשר צונו על מקרא מגילה דנצטוינו מלאו דלא תסור:
Segment 5


'''{{עוגן1|כתוב}} בתורה ברכה לפניה וכו'.''' גרסי' להא לעיל בברכות פ"ז בהלכה א' עד אף זו טעונה ברכה:
<b>אנן תנינן יהודה בן טבאי נשיא.</b> שהוא הראשון שבזוג:
<b>ערק וכו'.</b> שלא היה רוצה לקבל נשיאות:
<b>פירש.</b> לים לבוא בתוך הספינה ואמר לאותו תלמיד דבורה בעלת הבית שקבלה אותנו בביתה מה היתה חסירה והשיב לו התלמיד עינה אחת שבורה היא וא"ל הא תרתי גבך חדא שחשדתני להסתכל בה ועוד שאתה היית מסתכל בה וכי מה אמרית יאות היא ברויא אלא שדבר א' חסירה לא אמרית אלא בעובדא וכעס עליו יהודה בן טבאי ואזל ליה אותו האיש:


'''{{עוגן1|כתוב}} בתורה.''' כלומר למדנו מן התורה לברך ברכת התורה לפניה כדקאמר מה כתיב ביה לפניה ומהיכן למדנו מדכתיב כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרוא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו אתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב ואין כתיב לברכה לפניו ומנין ליתן וכו':
Segment 6


'''{{עוגן1|שם}} שם לגזירה שוה.''' כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
<b>עובדא דאשקלון מסייע ליה תרין חסידין וכו'.</b> כל זה הוא בסנהדרין פ' נגמר הדין בהלכה ו' עד אלא שהיתה השעה צריכה לכך:


'''{{עוגן1|עד}} כדון כר' עקיבא.''' זו דברי ר"ע דדריש מג"ש:
Segment 7


'''{{עוגן1|כר'}} ישמעאל.''' אבל רבי ישמעאל לא דריש לה מג"ש אלא כדר' יוחנן בשמו דיליף לה מק"ו וכו':
<b>שלא כהלכה וכו'.</b> אלא לפי צורך השעה:
<b>עד איכן.</b> נקרא שלא כהלכה ושלא כתורה:
<b>עד כדי זימזום.</b> אפי' רואין הב"ד שיכולין העדים לבא להיותם זוממין אם השעה צריכה לכך אין חוקרין ובודקין אותם הרבה אלא חותכין הדין על פיהם:
<b>ר' יוסה.</b> פליג ואומר שדנין בעדים אבל לא בהתרייה כלומר אע"פ שלא התרו בו ובלבד שיהו העדים נחקרין ונבדקין יפה יפה:
<b>אלא שנהג עצמו בבזיון.</b> והיתה השעה צריכה לכך להטיל אימה על המון העם:


'''{{עוגן1|עד}} כדון תורה.''' לא שמענו מק"ו אלא לברכה שלאחריה לתורה מק"ו דמזון:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|מזון}}.''' לברכה לפניה מנין וקאמר דנמי ילפינן איפכא מק"ו מה אם תורה וכו':


'''{{עוגן1|שאינה}} טעונה ברכה לאחריה.''' מן הכתוב בפירוש:


'''{{עוגן1|ר'}} יצחק ורבי נתן.''' פליגי ר' יצחק אמר מהכא למדנו למזון לברכה לפניו דכתיב כי הוא יברך את הזבח ואח"כ וגו':
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} נתן אומר.''' מהכא דכתיב ועבדתם וגו' אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר אימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
מתני' <b>ב"ש אומרים מביאין שלמי' וכו'.</b> מתני' זו נשנית לעיל בפ"ב דביצה בהלכה ד' וע"ש:


'''{{עוגן1|רבי}} אומר.''' אינו צריך ללמוד מזון מק"ו מתורה אלא מגופו למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
Segment 2


'''{{עוגן1|עד}} כדון.''' לא שמענו אלא למזון תורה מנין וקאמר ק"ו מה וכו':
גמ' <b>ב"ש אומרים הותרה סמיכה שלא כדרכה וכו'.</b> כל הסוגיא זו עד סוף ההלכה תמצא על המתניתין שם ופירשתי היטב וע"ש:


'''{{עוגן1|אילין}} שלשה קריות.''' מה שתיקן עזרא שיהו קורין שלשה בני אדם בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובעי ר"ז השתא דלמדנו ברכה בתורה ממזון מה את עביד לון. כלומר לאיזה דין ממזון את מדמי לון אם כשלשה שאכלו כאחת או דמדמינן להו כשלשה שאכלו זה בפ"ע יכולנו לומר דלא כשלשה שאכלו כאחת שמזמנין ואחד מברך לכולן אלא כמו אלו שאוכלין בפני עצמן וכל אחד ואחד מברך בפני עצמו וכדמפרש ואזיל להנ"מ מן הבעיא:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|אין}} תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת.''' דאם מדמינן להו לשלשה שאכלו ביחד וא"כ מן הסברא היה לנו לומר דמדמינן להו לגמרי לשלשה שאכלו ביחד דכמו דהתם אחד מברך לכולן ה"נ בדין היה שיהא אחד מברך לכולן אלא דמכיון שלמדנו בין לברכה שלפניה ובין לברכה שלאחריה לתורה ממזון וכדרבי וא"כ הואיל דאי אפשר כאן שיהא הראשון מברך לפניה ולאחריה דהא אכתי שנים בעו למיקרי על כרחך דכך הוא דנימא דהראשון מברך ברכה ראשונה שלפניה והאחרון הוא דמברך ברכה אחרונה דלא סגי בלאו הכי והאמצעי אינו אברך כל עיקר דיוצא הוא בברכה ראשונה שלפניה מן הראשון ובברכה שלאחריה וכעין דין ברכת הזימון:


'''{{עוגן1|אין}} תעבדינון וכו'.''' או דנימא דמדמינין להו להאוכלין כל אחד ואחד בפני עצמן וכל אחד ואחד צריך לברך בפני עצמו דאינן בכלל שאמרו הפותח והחותם וכו' ומהו:


'''{{עוגן1|לא}} למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים.''' כך הוא בברכות שם כלומר דמתמה וכי לא למדו לברכת התורה ממזון אלא לרבים דלדידך דאת בעי אם מדמינין להו לשלשה שאכלו כאחת דחייבין בזימון הן ולענין אם אחד מברך בשביל כולן והשתא וכי נימא נמי אם לרבים למדו לברכת התורה מזימון אפילו בינו לבין עצמו לא יברך. כלומר אפילו ברכה כלל לא יברך כשקורא בתורה בפני עצמו בתמיה דהא דוקא בקריאת התורה ברבים אתה רוצה ללמוד מברכת הזימון וא"כ ברכת התורה ליחיד מנין:
Segment 1


'''{{עוגן1|אמר}} ר' אבא מרי.''' אי משום הא לא קשיא דעשאוה כשאר כל מצות של תורה דלא יהא קורא בתורה אלא כשאר כל המצות שטעונין ברכה אף זו טעונה ברכה כי קא מיבעיא ליה לרבי זעירא לאותן שלשה שתקנו לקרות בתורה מהו לענין ברכה אם אחד מוציא את כולן. ולא אפשיטא הבעיא:
מתני' <b>עצרת שחל להיות ע"ש בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת.</b> יום טבוח של קרבנות וחגיגה של יו"ט הוא לאחר שבת לפי שאין קריבין לא בי"ט ולא בשבת. ואע"ג דחגיגה שלמים הן וב"ש ס"ל דשלמים קרבין ביו"ט מ"מ בשלמי חגיגה פליגי נמי כדקאמר הכא בגמרא בהלכה דלעיל דס"ל בית שמאי חגיגה אין זמנה קבוע הואיל ויכול להחריבה אחר הרגל דיש לה תשלומין ואינה דוחה י"ט כשם שאינה דוחה את השבת:
<b>וב"ה אומרים אין להן יום טבוח.</b> אינה צריכה יום טבוח כדקאמר בגמרא יומה הוא טבוחה שמותר להקריבן בי"ט דסברי מביאין שלמים ועולות בי"ט ואשמעינן האי תנא דאפי' היכא דלא אפשר למעבד למחר כגון שחל עצרת בע"ש דאף בכה"ג קאמרי ב"ש דאין עולות קריבין בי"ט ודחו להו עד לאחר השבת:
<b>ומודין.</b> ב"ה שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבות לאחר שבת לפי שאינן קריבין לא עולות ראייה ולא חגיגה בשבת וכדאמרינן טעמא בפ"ק בהלכה ו' מפני שיש להן תשלומין כל שבעה וכל שיש לו תשלומין אינו דוחה את השבת:
<b>ואין כ"ג מתלבש בכליו.</b> כשיום טבוח של עצרת אחר השבת אז אין הכ"ג מתנאה בכליו ללובשן באותו יום כדי שיבינו הכל שאינו י"ט לפי שהיה רגיל להתלבש בבגדי כהונה שלו בשבתות ובי"ט ולעבוד עבודה וכדאמרי' הכא בגמרא וביום טבוח שלאחר עצרת לא היה עושה כן כדי שלא לקיים דברי הצדוקין שאומרין עצרת לעולם הוא אחר השבת שהן אומרין וספרתם לכם ממחרת השבת ממחרת שבת בראשית וא"כ עצרת לעולם היא באחד בשבת וכבר סתרו חכמים את דבריהם והראו להם טעותיהם ושהשבת הכתוב כאן י"ט הוא וממחרת הפסח קאמר ומפורש בהדיא ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאחר שקרב העומר ואו מתחילין ימי הספירה של שבעה שבועות עד עצרת. ומותרין בהספד ובתענית. ביום טבוח זה ונמי מהאי טעמא:


'''{{עוגן1|שמע}} קלון קרויי.''' שמע קול שקוראין הקרואים להתורה ולא היו מברכין עליה שסמכו על הפותח הראשון שבירך לפניה כהמנהג מקדם והקפיד רבי יונתן ואמר להם עד מתי אתם עושים את התורה קרחות קרחות חתיכות חתיכות בלא ברכה שכבר התקינו שיהא כל אחד ואחד מברך לפניה ולאחריה:
Segment 2


'''{{עוגן1|שנאמר}} וידבר משה את מועדי ה'.''' ור"ח נמי איקרי מועד:
גמ' <b>עצרת שחלה וכו'.</b> כדפרישית במתני':
<b>הא ב"ש אומרים וכו'.</b> הרי לדברי ב"ש אף שחל עצרת בערב שבת יום טבוח הוא אחר השבת ולמדנו שאין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח ואף ע"פ שעצרת קודם השבת הוא וזהו מק"ו מדברי ב"ה דהא דתנינן אין כ"ג מתלבש בכליו היינו אפי' ביום טבוח באחד בשבת שהוא לאחר עצרת שחל בע"ש שהרי כל ז' יש לה תשלומין ונקראין ימי טבוח וכדי שלא יאמרו הצדוקין היום הוא י"ט של עצרת ולא בע"ש שהרי הכ"ג מתנאה בכליו כדרכו בכל י"ט ומעתה ק"ו דגם לב"ש אמרי' כן דמה אם בשעה שיש שלמים ועולות כדברי ב"ה דלדבריהם קרבין בי"ט שהיה בע"ש ואפ"ה אין כ"ג מתלבש בכליו ביום טבוח שבא' בשבת מכ"ש לב"ש שלא הקריבו עולות ושלמים בע"ש כלל אלא היום ביום טבוח הוא שמקריבין פשיטא שאין כ"ג מתלבש בכליו וקמ"ל דלעולם בא' בשבת של אחר עצרת אמרו שאין כ"ג מתלבש בכליו לדברי הכל:


'''{{עוגן1|מפני}} כבודן של בנות ישראל.''' שיהו מצויין להן תכשיטין להתקשט בהן ולא יוכלו בני העיירות לעכב על הרוכלין:
Segment 3


'''{{עוגן1|בלילי}} שבתות.''' שהוא זמן עונה:
כתוב אחד אומר וכו' והובא זה לעיל בפרק קמא דמגילה בהלכה ג' עד כהדא דתני וכו' וקאמר דמשם למדנו שאין חגיגה דוחה שבת כמו שפירשתי שם ומייתי והאי כהדא דתני וכו' דמדינא אסור בהספד ובתענית ובמלאכה כדאמרי' לעיל בר"פ מקום שנהגו והכא דאמרו דביום טבוח שהוא באחד בשבת מותרין בהספד ותענית אע"פ שמקריבין בו קרבנות של י"ט הכל היא כדי שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת:
<b>מודים וכו' הא ב"ה אומרים וכו'.</b> כלומר הרי לכ"ע שאין דוחין את השבת ויום טבוח הוא לאחר השבת והשתא שואל הש"ס עורות הקדשים של מי של איזו משמר הן אם של משמר של שבוע זו שקריבין בו או דילמא דמכיון שקרבנות הרגל הן אלא שאין יכולין להקריבן בזמנן שהיה שבת דינן כשאר כל אימורי הרגלים ותנן בפ"ה דסוכה בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים:


'''{{עוגן1|שיהו}} הנשים מדברות וכו' משום יחוד.''' שלא יתייחד איש עמהן:
Segment 4


'''{{עוגן1|קודם}} לטהרתה שלשה ימים.''' כלומר אפילו ג' ימים קודם לטהרתה וכדמפרש ואזיל:
<b>איתפלגון.</b> בהא ר' יוחנן ורשב"ל:
<b>ואת אמר וכו'.</b> דברי הש"ס הן שמתמיה על הא דר' טבי דקאמר דפליגי בהא ואמאי והא אמר יום טבוח שלה לאחר שבת לפי שא"א להקריבן וא"כ נדחו מהקרבה מחמת השבת ועורות של מי מוקמית בתפלוגתא דר"י ורשב"ל בתמיה ומהיכי תיתי לפלוג בהא רשב"ל הרי א"א היה להקריבן בשבת אלא דלכ"ע קרבנות הרגל הן ושל כל המשמרות כדין קרבנות הרגל:
<b>עצרת יש לה תשלומין כל שבעה.</b> כדאמרינן בפ"ק בהלכה ה' במתני':
<b>התיב רב הושעיה והא תני.</b> בברייתא מה החדש למנויו יום אחד וכו' וקס"ד דר' יוחנן קאמר תשלומין כל שבעה כמו פסח וחג שחוגג והולך כל שבעה והלכך מותיב ליה דהא תני עצרת למנוייה ויום אחד הוא:
<b>אמר ר' אילא.</b> ה"ק שאם לא חג בראשון יחוג בכל יום מהשבעה דעד שבעה יש לה תשלומין ויום אחד בלבד דתשלומין לראשון הן. ובעיקר הקושיא נמי לא קשיא כשם שמצוה למימני יומי כך מצוה למימני שבועי:
<b>בכל יום וכו'.</b> מצוה לכ"ג שיהא מתלבש בכליו ובא ומקריב וכו':
<b>ר' עוקבא בשם ריב"ל.</b> אומר אע"ג דתנינן בפ"ק דיומא שכ"ג אם רצה להקריב מקריב בשאר כל הימים מ"מ לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט:
<b>על מצחו.</b> בעודהו על מצחו של כ"ג הוא דמרצה דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וזה מסייע לר' יוסי בר' בון דקאמר בכל יום וכו' וכדי שיהא מרצה תמיד:
<b>אפי' בזוית.</b> אפי' הציץ מונח בזוית מרצה כהדא דיוה"כ שלא היה לובש לעבודת היום אלא לבגדי לבן וזה מסייע לר' עוקבא דקאמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט והציץ מרצה מכל מקום:


'''{{עוגן1|כדי}} לשבת וכו'.''' ואם זמן טבילתה בהן חופפת בע"ש וסומכת על כך ופליגי בהא אימת היא זמן טבילתה דר"ז בשם רב יהודה קאמר והוא שהגיע זמנה לטבול בנתיים והיינו במוצאי י"ט הראשון שא"א לה לחוף ביום סומכת על החפיפה שמע"ש ור' בא קאמר בשם רב יהודה ואפילו הגיע זמן טבילתה לבסוף במוצאי יו"ט שני:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|והוה}} ר"ז מסתכל ביה.''' בר' בא כמתמיה על דמיקל להרחיק החפיפה והטבילה כל כך וא"ל מה את מסתכל בי וקרא עליו המקרא הזה כי מה ידעת ולא נדע וגו' אף אני יודע הדבר כמוך אלא כך קבלתי מפי רב יהודה:


'''{{עוגן1|אתא}} רב אחא וכו'.''' וקאמר טעמא דמשום הכי הקילו בה להרחיק החפיפה אפילו הטבילה היא לבסוף שאני חומר שמא לפעמים מעיינה רחוק זמן וסתה עדיין רחוק הוא ואם אתה אומר שלא תסמוך על חפיפה זו שהיא מע"ש ולא תטבול לבסוף אף היא מתעצלת מלטבול גם אח"כ שתאמר הואיל ולא טבלתי עצמי בזמנה אמתין עוד מלטבול שהרי יש לי פנאי כי זמן וסת שלי רחוק הוא ונמצא בין כך ובין כך אינה טהורה מטומאתה והלכך הקילו בה:
תחילתדףכאן ד/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ובראשי}} חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה וכו'.''' דנקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא. הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף קורין ארבעה. בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה. דבחול המועד ליכא משום עשיית מלאכה דהא במלאכת דבר האבוד התירו ושאר מלאכות נמי אינם אלא מדרבנן וכן בראש חודש מותר בעשיית מלאכה מלבד הנשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח וניתן להם מצוה זו בשביל שלא פרקו נזמיהן בעגל. ביום הכפורים דאיכא עונש כרת ששה. ובשבת דאיכא איסור סקילה שבעה:


'''{{עוגן1|ואין}} מוסיפין עליהן.''' בר"ח ובמועד משום דאיכא ביטול מלאכה וכדאמרן ומהאי טעמא נמי אין מפטירין בנביא:
Segment 1


'''{{עוגן1|בי"ט}} חמשה וכו' אבל מוסיפין עליהן.''' אי"ט וי"כ ושבת קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהן דליכא למיחש משום ביטול מלאכה. ויש אומרים דאין פוחתין קאי אכולהו אבל מוסיפין עליהן אשבת בלחוד קאי אבל באינך לא כדי שלא להשוותן לשבת שהיא עדיף מינייהו ויתיר נמי במניינא:
מתני' <b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה.</b> באלו די בנטילה בכלי שיש בו רביעית מים. ובגמ' הכא פריך וכי יש נטילת ידים לחולין הא ידים שניות הן וקי"ל אין שני עושה שלישי בחולין ומשני משום סרך תרומה כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ולפיכך אמרו שיטול ידיו לאכילת נהמא אף לחולין:
<b>ולקדש מטבילין.</b> אם בא לאכול קדשים שלמים וחטאת ואשם עשו מעלה יתירה שצריך להטביל הידים בארבעים סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מן התורה:
<b>ולחטאת.</b> ליגע במי חטאת שהן המים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהם על טמאי מתים עשו עוד מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו בדבר אחד מן המטמאין את הידים ולא הגוף כגון אוכלין ומשקין טמאים והספר וכיוצא בהם שגזרו חכמים לטמא את הידים בלבד אבל לחטאות אם נטמאו ידיו נטמא גם הגוף וצריך טבילה לכל גופו. וכל אלו מעלות שזה גבוה מזה הכל מדברי סופרים הן והא דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה לפי דקתני בסוף הלכות הרגל וקאמר שעמי הארץ מיתשבי טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה וזהו מדברי סופרים כדקתני בסוף פ' חומר בקודש נקט להני נמי הכא:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שלשה}} קרויות שבתורה וכו'.''' גרסי' להא לעיל בפ"ד דתענית בהלכה ג' עד וחד שלשה וע"ש:
Segment 2
תחילתדףכאן ד/ג


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר ששה.''' ולא יותר מפני התפלה שמוסיפין להתפלל ד' תפלות ולפיכך אין פנאי לקרות בו אלא ששה ומ"ד שבעה דלא חששו לכך דבלאו הכי מאחרין לצאת מבה"כ כהדא דתני וכו':
גמ' <b>ויש ידים לחולין.</b> בתמיה:
<b>ולא כר"ש בן אלעזר.</b> דרך בעיא היא אי נוקמי מתני' אליביה דוקא דאמר בפ"ח דברכות בהלכה ג' דיש נטילת ידים לחולין. וקאמר דלא היא אלא כדברי הכל היא וכו' וכדפרישית במתני':
<b>מה.</b> ומתמה הש"ס דמעתה אי נימא דמתני' כר"ע היא דהא דרשב"א כר"ע ס"ל דתנינן תמן בפ"ג דידים המכניס ידיו וכו' ובענין אחר לא משכחת לה שהידים תחלה הן. וזה הכל לפי הס"ד דבעי לאוקמי למתני' כרשב"א וקשיא היאך מוקמית לה כר"ע ודלא כרבנן. וקאמר דלא היא אלא מתני' כרבנן היא דתמן דס"ל ידיו שניות הן:
<b>מה טעמון הכא וכו'.</b> כלומר הא עיקר טעמון דרבנן הכא כדי שיהא בדל מן התרומה בלא נטילת ידים ומתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא כבר בדל מן התרומה שהשני פוסל את התרומה להיות שלישי:
<b>ולא מחמת משקה וכו'.</b> כלומר ועוד וכי לא מחמת משקה גזרו על הידים להיות שניות דשמא יש משקה טופח עליהן והמשקין עושין תחלה בכל מקום ולפיכך גזרו על כל סתם ידים:
<b>וידיו תחלה.</b> בתמיה והיאך נאמר שנגזור עליהן להיותן אף תחלה:
<b>קל וחומר.</b> ועוד ק"ו מטבול יום מה אם טבול יום שהוא דבר תורה אסור לאכול בתרומה עד שיעריב שמשו אינו אלא פוסל את התרומה כדתנן בסוף מסכת זבים ידים שכל עיקר טומאתן אינו אלא מדבריהם לכ"ש הוא שנאמר אינן אלא שניות ולפסול את התרומה לשלישי:
<b>דבר אחר כלום גזרו וכו'.</b> וכדלעיל ואסוקי מילתא היא וכלומר אלא כדאמרן ואתיא המתניתין כרבנן:


'''{{עוגן1|הלעוזות}}.''' היושבים במדינות לועזים לא נהגו כן כדקתני במתני':
Segment 3


'''{{עוגן1|בשבת}} שבעה.''' דמשמע דלעולם קורין בו שבעה ואפי' הן אינן יודעין לקרות בעצמן מקרין לפניהם עד שיעלו למנין שבעה והלועזות אינן נוהגין כן אלא אם אחד בלבד יש כאן שיודע לקרות כל הפרשה קורא הוא את הפרשה כולה ואם יש כאן שבעה שכל א' וא' יודע לקרות שלשה פסוקים ולא יותר כולהון קוראין כל א' וא' מה שיודע לקרות ואם אין כאן אלא אחד ואינו יודע לקרות אלא שלשה פסוקים בלבד קרי וחזר וקרי אותן הג' פסוקים עד שיעלה למנין שבעה:
<b>תמן תנינן.</b> ברפ"ב דבכורים והסוגיא היא שם עד לטמא שנים ולפסול אחד ושם הוא מבוארת:


'''{{עוגן1|העבד}}.''' כנעני עולה למנין שבעה. ועוד אמר ר"ז שוידבר עולה למנין ג' פסוקים. וגרסינן להא בפ"ב דכתובות בהלכה. ופריך לא כן אמר ר' חמא וכו' שם אסור ללמד את עבדו תורה והיכי שרי למיקרי בתורה אם לא למד:
Segment 4


'''{{עוגן1|תיפתר}} שלמד מאיליו.''' מפי השמועה או שלימדו רבו כטבי עבדו של ר"ג שהיה ת"ח ואפי' כן היה מחזיק אותו לעבד דבכה"ג לא חששו ללמדו תורה כדאמרינן שם:
<b>ולקדש מטבילין כל הן דתנינן מטבילין.</b> בארבעים סאה אנן קיימין שמטביל ידיו בהן דוקא:
<b>והא תנינן.</b> בברייתא:
<b>הנוטל ידיו למקדש.</b> כלומר למקודש ולאכלו צריך רביעית ותו לא:
<b>כאן בידים טמאות.</b> צריך מ' סאה:
<b>וכאן בידים טהורות.</b> מטומאה ומשום סתם ידים הוא נוטלן:
<b>אפי' תימר וכו'.</b> נמי ל"ק דכאן בקדש ממש שלמים או מקדש המקודשין חטאת ואשם צריך מ' סאה וכאן דקאמר ברביעית באוכל חולין שנעשו על טהרת קדש דלאו לכל מילי שוינהו כקדש:


'''{{עוגן1|שבעה}} שאמרו חוץ מן המפטיר.''' שאינו עולה למנין שבעה:
Segment 5


'''{{עוגן1|התיב}} ר' חנניה בן פזי והתנינן.''' בברייתא המפטיר בנביא לא יפחות בו מכ"א פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה ג' פסוקים כנגד כל א' ואחד ואם איתא דמפטיר אינו עולה למנין שבעה א"כ הוו להו שמונה ועשרים וארבעה הוויין:
<b>ולחטאת וכו' לא שחידשו טומאה לחטאת.</b> כלומר לא תפרש דמיירי במה שחידשו איזו טומאה שנוהגת בחטאת בלבד ובהא הוא שאמרו נטמאו ידיו נטמא גופו ולא מיירי בטומאת ידים שנוהגות אף בתרומה וקדש דלא היא דלא מיירי בחידוש טומאה אלא כך הוא שאמרו המיטמא טומאה קלה לתרומה ולקדש כגון נטמאו ידיו שאינה אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין של תרומה וקדש הרי הוא כמיטמא טומאה חמורה לחטאת וניטמא נמי גופו וצריך טבילה:
<b>ואסף איש טהור את אפר הפרה.</b> ודריש מה ת"ל טהור והלא כל מעשיה בטהרה אלא הגע עצמך אפי' את אוספו במגריפה אמרה התורה טהור וכלומר דזה בא ללמדינו דהיאך שהוא אוסף את האפר נשאר הוא טהור. ועד אם יניח מחוץ למחנה ולבתר היא דכתיב וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב ולא מקודם וכדמפרש ואזיל:
<b>מה אנן קיימין.</b> ובמה הוא אוסף אם במגריפה של מתכות והלא אפי' פשוטי כלי מתכות טמאין ומטמאין מחמת אפר הפרה וחוזרין ומטמאין להאוסף מיד ואם במגריפה של עץ פשוטיהן דוקא הן טהורין אבל הכא במגריפה דהיא בכלי קבול לקבל את אפר הוא גורף וא"כ קשה וכי לאו כעומד האפר מחמת דבר טמא הוא דכלי עץ שיש בו בית קיבול מיטמא ונטמא מחמת האפר ומיד הוא מטמא:
<b>תיפתר באוספו בנסר.</b> רחב ואין בו בית קיבול:
<b>ואפשר שלא ינשא עליו.</b> בתמיה וסוף סוף נטמא מחמת נושא אפר פרה:
<b>במלתרא עבה.</b> חתיכת עץ עבה הרבה ואינו נרגש משא האפר עליו:
<b>מה בין אדם טהור לחטאת לכלי ריקן הטהור לחטאת.</b> דתנן בפ"ט דפרה מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. דגזרו משום מעשה שהיה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעיתה של ספינה והאהילו עליו ונטמאו. ולא ישיטם על פני המים. דדמי לספינה. ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד זה. דנמי דמי קצת לספינה. אבל עובר הוא במים עד צוארו. עובר הוא הטהור לחטאת ובידו כלי ריקם הטהור לחטאת. ובמים שאינן מקודשין. כך שנינו שם והשתא בעי מה בין אדם וכו' כלומר מ"ש דבנושא מי חטאת ואפר חטאת גזרו משום מעשה שהיה ומ"ש דבנושא כלי ריקם הטהור לחטאת דלא גזרו ולא ס"ל כמ"ד דטעמא דלא גזרו אלא דוקא כמעשה שהיה:
<b>א"ל.</b> מהכא דכתיב ואסף איש טהור מה ת"ל איש אלא ליתן טהרה מעולה לאיש המעביר אותם כמי חטאת ואפר חטאת עצמו שהן טהורין:
<b>ר' יסא בשם רשב"ל.</b> קאמר היסט וכו' כלומר התורה גילתה לטהר טומאת משא והיסט בשרץ ולומר לך מה שטיהרתי לך כאן בשרץ טמאתי לך כאן וא"כ די שנרבה חומר טהרה באדם הנושאן אבל לא בכלי ריקם הטהור לחטא':


'''{{עוגן1|הוא}} אמרה.''' רב בעצמו אמרה ואמר נמי בה טעמא דהא דאמרי' לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים דוקא בשאין שם תורגמן אבל אם יש שם מן המפרש להעם מה שקוראין ואיכא טירחא דצבורא אם יקראו בנביא כל כך ויתרגם אותן קוראין שלשה מנביא ודי בכך וכיון דאותן אחד ועשרים פסוקים עצמן אין בהן חיוב שהרי לפעמים אין קורין אלא שלשה פסוקים לא תיקנו לקרוא ג"כ כנגד המפטיר ונמי משום טירחא דצבורא:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חלבו.''' לפני ר' אבהו והרי לפני ר' יוחנן קראו לכתחלה שלשה פסוקים מנביא בלבד:


'''{{עוגן1|א"ל}} ולא יהא ר"י כתורגמן.''' כלומר דמסתמא ר"י היה דורש לפניהם ממה שקראו בנביא וה"ז כמתורגמן:
תחילתדףכאן ד/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אין}} פורסין על שמע.''' עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור ק"ש והן התפללו כל אחד בפני עצמו עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש כך היו נוהגין פורסין לשון פרוסה כלומר חצי דבר שמשתי ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה אחת:


'''{{עוגן1|ואין}} עוברין לפני התיבה.''' שליח צבור וי"מ דקאי נמי אבני אדם שפורסין על שמע דלאחר שסיימו ברכה ראשונה של ק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא דלא תימא אינה עכשיו אלא גמר וא"צ עשרה וכן משמע הכא בגמרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ואין}} נושאים את כפיהם.''' לברך ברכת כהנים:
מתני' <b>הטובל לחולין והוחזק לחולין.</b> שנתכוין לטהר לחולין ואע"ג דלחולין לא בעי כוונה לרבותא קאמר שאע"פ שנתכוין והוחזק לטהרת חולין אפ"ה אסור במעשר שני לאכילה עד שיטבול לשם אכילת מעשר וכן בתרומה לא מהני כוונת מעשר אבל לנגיעה א"צ כוונה לא לתרומה ואצ"ל למעשר:
<b>אסור לחטאת.</b> ליגע במים המקודשים באפר פרה:
<b>טבל ולא הוחזק.</b> לא נתכוין לטבילה כלל אלא לרחיצה בעלמא:
<b>כאלו לא טבל.</b> למעשר וכ"ש לתרומה ולקדש אבל לחולין לא בעינן כוונה כדאמרן:


'''{{עוגן1|ואין}} קורין בתורה.''' ואין מפטירין בנביא. בצבור בפחות מעשרה דכל הני דברים שבקדושה הן וילפינן מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה דכתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת וגמרינן תוך תוך מה להלן עשרה שאין עדה פחותה מעשרה אף כאן עשרה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואין}} עושין מעמד ומושב.''' כשנושאין את המת לקברו היו יושבין שבע פעמים לכבוד המת ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא למימר הכי:
גמ' <b>חולין צריכין כוונה.</b> בתמיה:
<b>ומשני דרובא.</b> רבותא אתא מימור לך וכו' כדפרישית במתני':
<b>ופריך לא כן אמר ר"א.</b> בברכות פ"ח כמנין החולין ראשון ושני כן מנין המעשר ומ"ט מחמרינן כאן במעשר:
<b>כאן.</b> במתני' לאכילת מעשר שני שהחמירו:
<b>וכאן.</b> מה דאמר ר"א למגע מעשר שאין השני עושה שלישי כמו בחולין:
<b>הטובל סתם מותר בכולם.</b> וכדמפרש ר' יוחנן דלא בטובל סתם ולא הוחזק כלל אמרו שהרי שנינו טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל למעשר ומכ"ש לכולן אלא דה"ק שהיה מזוקק לכולן לאכילת מעשר ולתרומה ולקדש וע"מ כן ירד לטבול אבל בשעת הטבילה טבל סתם ולא פירש בזה הוא דאמרינן מותר בכולן דמכיון שהיה מזוקק לכולם ולפיכך ירד לטבול הוי כהחזיק לכולם ולא בעינן עד שיפרש נמי בשעת טבילה:


'''{{עוגן1|ואין}} אומרים ברכת אבלים וכו'.''' היא נקראת ברכת רחבה שהיו אומרים ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים כדאיתא בפ"ק דכתובות ותנחומי חבלים שעומדים בשירה כשחוזרים מן הקבר ומנחמין את האבלים ואין שורה פחות מעשרה:
Segment 3


'''{{עוגן1|וחתנים}}.''' ברכת חתנים שבע ברכות שאומרים לחתן:
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ח דטהרות:
<b>מקל שהיא מלאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה.</b> שחיבר קצה אחד מן המקל במקוה אע"פ שלא הטביל כולו טהרו כל המשקין טמאין שבראשו האחר בתורת השקה דס"ל קטפרס חיבור הוא:
<b>וחכ"א עד שיטביל את כולה.</b> דס"ל קטפרס אינו חיבור ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם פליגי נמי בטומאה חמורה כגון שנגעו בטומאה שהיא מן התורה:
<b>מתניתא.</b> ברייתא שהובא לעיל עודהו רגליו וכו' יכול להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה והרי הכא באדם עסקינן וטומאה חמורה היא שמטמאה לאדם ואם ר' יהושע מודה בטומאה חמורה דלא אמרינן קטפרס חבור וא"כ הכא דרגליו משוקעות במים ואתה אומר דעדיין הוא יכול להחזיק עצמו לכל מה שירצה וכחיבור היא למקום רגליו משוקעות במים האי ברייתא דאתיא כמאן:
<b>פתר לה.</b> כגון באדם שאכל אוכלין טמאין וכו' דטומאתו טומאה קלה היא שאינה אלא מד"ס ואתיא כר' יהושע:
<b>ופריך לא כן וכו'.</b> וא"כ א"צ כוונה כלל לטומאה זו ומשני מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה דהא אמרינן מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואפי' לטהרה מעולה כגון לתרומה ולקדש א"כ ודאי אין עוד צריך כוונה יותר וכלומר תנא דברייתא אשמעינן דאף שהוא צריך לטהר עצמו לטהרה מעולה ומשים לבו אפשר שנטמאתי באיזו טומאה שצריך כוונה להטבילה ועכשיו רוצה אני לטהרה מעולה יכול הוא להחזיק עצמו לכל טהרה שירצה מכיון שעדיין לא טבל אלא שרגליו בלבד משוקעות במים ובכה"ג בעי כוונה מהני לו לכל מה שירצה וכי אמרי' האוכל אוכלין טמאין וכו' גופו טהור אף כשטבל בלא כוונה היינו שלא טבל אלא מטומאה זו ואין דעתו לאיזו טהרה מעולה דזה בלאו הכי א"צ כוונה מכיון שאינו אלא טומאה קלה דמדאורייתא טהור מעליא הוא:
<b>מתניתא.</b> דפ"ז דמקואות פליגא על ר"ש בן לקיש דתנינן התם:
<b>מקוה שישבו ארבעים סאים מכוונות.</b> לא פחות ולא יותר:
<b>וירדו שנים וכו' והשני טמא.</b> מפני שחסר המקוה על ידי טבילת הראשון:
<b>ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים.</b> בשעת טבילת השני:
<b>אף השני טהור.</b> דהמים שעל הראשון כמאן דמחברי למקוה דמו אלמא דס"ל לר' יהודה דקטפרס הוי חיבור ולרשב"ל דקאמר מודה ר' יהושע בטומאה חמורה א"כ ר' יהודה כמאן:
<b>ועוד היא באוכל וכו'.</b> הא נמי לא קשיא דאיכא למימר דנמי האי מתני' איירי בנטמא בטומאה קלה שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין:
<b>מתני'.</b> דפ"ד דמכשירין פליגא על רשב"ל דתנינן התם צנון שבמערה נדה מדיחתו במים שבמערה והוא טהור לפי שהמים המחוברין אינן מכשירין לקבל טומאה:
<b>טמא.</b> דכשהעלתו מן המים נכשרו לקבל טומאה מחמת מים התלושין שעליו:
<b>ותני עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע.</b> דאכתי הצנון מקצתו למטה במים היא והוי הקטפרס חיבור וככולו במים מחוברים דמי וכי נדה לאו טומאה חמורה היא ואפ"ה מטהר ר' יהושע משום קטפרס חיבור:
<b>הדא.</b> ודאי פליגא על רשב"ל ולית לה קיום למילתיה דשמעינן בהדיא דרבי יהושע פליג אף בטומאה חמורה:


'''{{עוגן1|ואין}} מזמנין על המזון בשם.''' כיון דבעו למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|ובקרקעות}} תשעה וכהן.''' בקרקעות של הקדש הבא לפדותן צריך שיהו עשרה ואחד מהן כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשת הקדש שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות וקרא דולכהן תהיה אחוזתו לאו במניינא הוא דלאו בשומא כתיב. ואמרינן חד לגופיה וחד למעוטי לישראל ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ט' ישראלים ואחד מהן כהן:


'''{{עוגן1|ואדם}} כיוצא בהן.''' אבל אם אמר דמי עלי שמן אותו כעבד העשוי למכור והיינו עבד עברי ומנינו לעבד דאיתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה דאע"ג דהאי קרא בעבד כנעני הוא דכתיב מ"מ שם עבד איתקש לקרקעות וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן הכי נמי באדם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מכיון}} דתנינן אין פורסין את שרוע פחות מעשרה וליידא מילה.''' ולאיזה דבר צריך עוד למיתני אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה הרי אלו שפורסין את שמע הן עוברין לפני התיבה להתפלל ולומר קדושה והרי הן עשרה:
Segment 1


'''{{עוגן1|לכן}} צריכה.''' לכך צריך עוד למיתני לזה כהדא דתני וכו' ואם התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן אעפ"י כן גומר הוא וכן אין עוברין וכו' ומהו דתימא ה"א דה"נ כהתחלה דמיא במה שפרסו את השמע בעשרה ואעפ"י שהלכו מקצתן מהן עובר לפני התיבה דכגמר דמי קמ"ל דהא דעוברין הן לפני תיבה התחלה הויא וצריך עשרה:
מתני' <b>בגדי עם הארץ.</b> הן כמדרס הזב:
<b>לפרושים.</b> האוכלין חוליהם בטהרת חולין כדאמרינן בגמרא דשמא ישבה עליהן אשתו נדה וע"ה אינו נזהר בכך ומטמאין מדרס לטמא אדם ובגדים כדכתיב בנדה וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו:
<b>בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה.</b> חסר במתני' מעלה אחת לפי המדריגות והכי איבעי ליה למיתני בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה היינו לכהנים בתרומתן דחמש מעלות נשנו כאן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שעירה אצל אלו ומתוך שהן אצלם כאלו לא שמרם גזירה שמא ישבה עליהן אשה נדה ולא נזהרו ובגדיהם טמא מדרס:
<b>יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת קדש כל ימיו.</b> שהיה אוכלן בטהרה ונזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקדש כאלו היו קדש:
<b>והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.</b> אבל לא לקודש דקסבר חולין שנעשו על טהרת קדש כקדש דמו. ולענין הלכה מסקינן בפרק דלקמן דאחת עשרה מעלות נשנו שם בחומר בקדש מבתרומה ושש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת קדש אלא הן החמש אלו כחולין ולפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש אינו טמא בהן אלא הראשון והשני פוסל בהן והשלישי טהור כשאר חולין וכת"ק דמתני' דסוף פ"ב דטהרות:


'''{{עוגן1|אין}} עושין מעמד ומושב וכו'.''' כדפרישית במתני':
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}} וכו' ר' ירמיה.''' הוה סבר מימר דהא דתני כל שבעה היינו שמוציאין להכלה להחופה כל שבעה ואומרים ברכת חתנים א"ל ר' יוסה וכו' וכי אית לך למימר שמוצאין את המת כל שבעה בתמיה:
גמ' <b>במגעות שנו.</b> הא דשנינו בגדיהן של אלו מדרס לאלו היינו אם נגעו בבגדיהם מיטמאין כאלו נגעו במדרס הזב והנדה וכדמפרש טעמא לקמיה ולאפוקי גופן עצמן אינן כמדרס כדקאמר לקמן:
<b>מאיכן נטמא הבגד הזה.</b> מדרסו של פרושין וכן שאר הנשנו במתני':
<b>א"ל תיפתר וכו'.</b> וגזרו חכמים שמא ישבה עליהן כשהיא נדה וכדפרישית במתני':
<b>כמה דאת אמר תמן אין היסט בחולין ויש היסט בחולין ע"י מגע.</b> כלומר בכל מקום ששנינו טומאת היסט כמו בפ"ה דזבים ובשארי מקומות לא מצינו שיהא נטמאות ע"י היסט הטומאה אלא ע"י מגע לפי שההיסט היא בכל מקום שהטהור הוא שהסיט את הטומאה כגון קורה שהיא מונחת על הכותל וטומאת מת או נבלה על קצה האחד וכיוצא בהן ובא הטהור לקצה השני והנידו מכיון שהניד את הטומאה שבקצה השני נטמא משום מסיט או נושא דזה הכלל כל דבר שמטמא במשא מטמא בהיסט וא"כ דבר המטמא בהיסט מטמא במשא. ולא מצינו שהטומאה המסיטה את אדם הטהור שתטמא אותו אלא בזב בלבד כדאמרי' בשבת בפ' ר"ע ואין מתטמא במשא או בהיסט אלא האדם בלבד ולא הכלים אלא דוקא במגע הוא דמתטמאין והא דנקט הכא אין היסט בחולין לאו דוקא דלא מצינו שום טהרה שתתטמא ע"י היסט כדאמרן אלא משום דבעי למימר ויש היסט בחולין ע"י מגעו וכלומר שאפילו חולין מתטמאין ע"י מגע טומאה השייכין להן כגון שני שנגע בראשון שנקרא פסול לפי שאינו מטמא עוד לשלישי בחולין:
<b>ודכוותה אין משא בחולין.</b> שאין מתטמאין ע"י משא:
<b>ויש משא וכו'.</b> אם דבר הניטמא במשא תטמא את החולין במגע כמו דאמרינן בדבר הנטמא ע"י היסט זהו כוונת הבעיא. ופשוט הוא למאי דאמרן ונלמד מכללי הטומאה האמורות במקומות הרבה שכל דבר המטמא בהיסט מטמא במשא ואם האדם הנטמא במשא נגע בחולין ודאי מטמאן כדין כל הנוגע באחד מן הטומאות שבתורה:
<b>ישבה על הכסא.</b> נדה שישבה על הכסא ונגעה בו מהו ומתמה הש"ס מה נפשך אם במשא וכו' ומאי תיבעי ליה:
<b>כמה דאת אמר וכו'.</b> כלומר הכי קא מיבעי ליה אם כמה דאת אמר גבי משא בעינן עד שינשא רובו כדשנינו בפ"ד דזבים ה"נ נימא ודכוותה במגע עד שיגע ברובו ולא איפשיטא הכא:


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ואלא מאי כל שבעה דקתני מה כאן משמח עמו כל שבעה ומזכירין ברכת חתנים בשעת סעודה שהיא שעת שמחה אף כאן מנחם עמו ומזכירין מעין ברכת אבלים בשעת תנחומין כל שבעה. וגרסינן להא לקמן בפ"ק דכתובות בהלכה א':
Segment 3


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר אין אבלים עולין מן המנין.''' עשרה באבילי אותו המת שהן המתנחמים ואומרים להן ברכת אבלים צריך עשרה לבד מהם ומ"ד עולין מן המנין באבילי מת אחר והן בתוך שבעה מצטרפין הן למנין עשרה ולא פליגי הני ברייתות ומדחי לה הש"ס והא תני יוצא האבל מביתו בתוך שבעה כדי להתנחם וכגון לברכת רחבה ולקבל תנחומים אבל אינו יוצא כדי לנחם אחרים וא"כ לא משכחת לה באבילי מת אחר וע"כ דפליגי:
<b>גופו של פרוש וכו'.</b> אי נימא דגם גופו משוינן כמדרס הזב לתרומה או דלמא דוקא בבגדיהן גזרו ולא בגופן:
<b>התיב ר' יוחנן והא תנינן וכו'.</b> כלומר דמההיא מתני' דפ"ז דטהרות יכולין למיפשט להא דתנינן שם המניח עם הארץ בתוך ביתו לשמרו בזמן שהבעל הבית רואה את הנכנסין ואת היוצאין אין טמא אלא האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחין דחיישינן שמא נגע בהן השומר שהוא עם הארץ אבל וכו' טהורין שאין ע"ה עצמו עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט שלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד ואם אינו רואה וכו' כדמייתי הסיפא לקמן קתני מיהת שהמשכבות ומושבות וכו' טהורין והשתא אם תימר שעשו גופו כזב אצל התרומה אפי' אלו יהיו טמאין:
תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש ולית ש"מ כלום כלומר בענין נגיעה של ע"ה למה שהוא של פרוש וכי קא מיבעיא לן בפרוש אצל התרומה הוא דקא מיבעיא לן אם החמירו בתרומה שיהיה גופו של פרוש כזב וחיישינן משום היסט:
<b>כן אמר ר' יוסי רבי.</b> ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאיתמר בהרבה מקומות דכל מה דאנן קיימין כהאי דינא בתרומה הוא אנן דקיימין ותדע לך שהיא כן דע"ה עצמו אינו מטמא בהיסט דהא תנינן תמן בהסיפא ואם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מאובל אפי' אינו יכול להלך אא"כ מובילין אותו ואפי' כפות וקשור הכל טמא דלא מטמאינן להו משום ע"ה גופיה אלא דחיישינן שמא נכנס שם נכרי או אשה נדה וישבה והסיטה וטימחה את הכל וכלום אמרו טמאים הכל אלא משום היסט ואלו ברישא טהורים אלו אלא דש"מ דאין ע"ה עצמו מטמא משום היסט דעל גופו לא גזרו שיהא כזב וה"ה דעל גופו של פרוש לא גזרו:
<b>לא כן וכו'.</b> סיומא דמילתא היא וכלומר ועוד וכי לא כן אמר ר' יוחנן בהדיא לא חצצות לא דבר שגזרו משום חציצה ולא היסטות ולא רה"י וכלומר דלא מחמרינן בתרומה משום ספק רה"י יותר מבחולין ולא משום ע"ה עצמו גזרו בתרומה אלא בבגדו הוא דאמרו וכטעמא דאמרן:
<b>גופה של תרומה מהו וכו'.</b> לענין אם נגעה התרומה בעצמה לקדש אם גזרו נמי בכה"ג:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> ברייתא החותך שפופרת של קדש. שחתך שפופרת להצניע בה את הקדש החותכה והמטבילה טעון טבילה מקודם אלמא דטהרת קדש חמירא היא ופריך על גופה דהברייתא ניחא חותכה טעון טבילה מקודם שצריך ליגע בה אלא מטבילה אמאי ויכריכנה בסיב שאינו מקבל טומאה ויטבילה וא"צ ליגע בה:
<b>תיפתר בשחתכה.</b> מתחלה על מנת להטבילה הוא בעצמו וכשצריך טבילה בשביל שחותכה לא מהני ליה הטבילה להטביל את השפופרת דשמא לא נשמר מטהרת הקדש אח"כ וטעון עוד טבילה:
<b>גופו של קדש וכו'.</b> אם נגע במי חטאת ובאפר חטאת מהו:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> ברייתא שני לגינין וכו' שניהן טהורין וכמו דטהור בשל קדש ושל תרומה שנגעו זה בזה אע"ג דקדש חמירא כך בשל קדש ושל חטאת ואכתי לא מסיים למילתא עד דמקשי עלה דהא מתני' פליגא על האי ברייתא דהא תנינן בפ"י דפרה לגין של חטאת שנגע בשל קדש ושל תרומה של חטאת טמא דקדש ותרומה טמאין הן אצל חטאת ושל קדש ושל תרומה טהורין ואע"ג דלא אייתי להאי מתני' בהדיא משום שהיו בקיאין ויודעין המשניות:
<b>עשה את הטהור לחטאת וכו'.</b> כלומר דאיכא למימר דמיירי שעשה הטהור לחטאת והסיט ברוקו או בשכבת זרעו של הטהור לתרומה וניטמא ע"י כך דהטהור לתרומה נקרא טמא אצל חטאת ולעולם בלגינין של זה ושל זה שנגעו זה בזה לא חיישינן למידי וכהאי ברייתא והשתא ניפשוט דהיא טהור תרומה אצל הקדש והיא טהור לקדש אצל חטאת דחד דינא אית להו וכמו דהתם בלגינין שניהן טהורין ה"נ אם בשני לגינין הן שניהן טהורין:
הדרן עלך אין דורשין בעריות


'''{{עוגן1|תני}} שמואל אין קידוש החדש אלא בעשר'.''' בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' גריס להא על המתני' דהתם דקתני עיבור החודש בשלשה וקאמר הש"ס שם לית כאן עיבור החודש אלא קידוש החודש דבעבור החודש לא אמרו כלום שממילא מעובר הוא כשלא קדשוהו מאתמול ושמואל אמר דמתני' כפשטה ואין קידוש החדש אלא בעשרה כדי לפרסומי מילתא:
Chapter 3


'''{{עוגן1|נאמר}} כאן עדה וכו'.''' גריס להא בפ"ז דברכות בהלכה ג' ועיקרא דמילתא בפ"ק דסנהדרין בהלכה ד' על המתני' מנין לסנהדרי קטנה שהיא של כ"ג וכו' וקאמר נאמר כאן עדה ושפטו העדה וגו' ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה הזאת וכו':


'''{{עוגן1|אמר}} ר' סימון נאמר כאן תוך וכו'.''' זו כדקאמר בברכות שם מנין שאין מזכירין את השם אלא בעשרה נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן וכו' בתוך הבאים וכו':


'''{{עוגן1|אם}} מתוך את למד סגין אינון.''' דכתיבי תוך הבדלו מתוך העדה ועוד כתיב והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח והרבה מעשרה היו וא"כ אין ללמוד מג"ש דתוך תוך אלא בני ישראל מבני ישראל דהתם גמרינן:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|ויהיו}} כולם כהנים.''' ומשני ריבוי אחר ריבוי דכהן למעט מכהן ופריך וא"כ יהיו כולם ישראלים:


'''{{עוגן1|אין}} הפרשה יוצאה בלא כהן.''' דמיהת כהן הראשון האמור בפרשה לגופיה הוא דאתא דצריך חד כהן:


'''{{עוגן1|עד}} כדון במקדיש גופה של שדה.''' הא דתנינן בקרקעות תשעה וכהן עד כאן לא מיירי אלא במקדיש גופה של שדה לבדק הבית שבזה שמעינן שצריך להעריך אותה תשעה וכהן אבל אם אמר דמי שדי עלי מהו אם הויא כערכין המיטלטלין שהרי דמים הקדיש או כהקדש קרקע:
Segment 1


'''{{עוגן1|נישמעינה}}.''' לזה מן הדא מתני' דתנינן בפ"ק דסנהדרין בהלכה ב' ההקדשות בשלשה הערכין המטלטלין בשלשה ומעיקרא מפרש להמתני' דמדקתני ערכין המטלטלין משמע שיש ערכין שאינן מטלטלין וקשיא וכי יש ערכין שאינן מטלטלין כלומר ומאי נינהו הני אי קרקעות הא תני להו בהדיא נמי התם ובקרקעות תשעה וכהן והכי ה"ל למיתני ערכין של מטלטלין ומאי האי דקאמר המטלטלין:
מתני' <b>חומר בקדש מבתרומה.</b> אחת עשר מעלות עשו חכמים לקדש יותר על התרומה כדקחשיב בפרקין וכבר פירשתי במתני' דסוף פרק דלעיל דשש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקדש וחמש אחרונות לא עשאום אלא לקדש בלבד וטעמא דבאלו האחרונות לית בהו דררא דטומאה דאורייתא:
<b>שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה.</b> אפילו הכלי הגדול שמטבילין בתוכו טהור הוא מטבילין בתוכו כלים הטמאים לתרומה:
<b>אבל לא בקדש.</b> אם הכלי הגדול טהור הוא אין מטבילין בתוכו כלים טמאים לקדש וטעמא גזירה שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד והרי אינו מעורב למקוה הוא דהא תנן בפ"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד ונמצאו הכלים שבתוכו כאלו טבלו במים שבכלי ולא במקוה. אבל אם היה הכלי הגדול טמא מטבילין בתוכו כלים אפי' לקדש דמגו דסלקא טבילה לכולא גופיה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה:
<b>אחוריים ותוך ובית צביעה.</b> הא דאמרי' דיש חילוק בין אחוריים דכלי ובין תוכו ובית צביעה וזהו בית אצבע שבעובי שפתיו שאוחזין בו דקי"ל כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ובית צביעתו טהורין המשקין שבתוכן משום דטומאת משקין לטמא כלים אינה אלא מדרבנן וזהו דוקא בתרומה אבל לא בקדש שבקדש אם נטמאו אחוריו נטמא הכל וגם תוכו ובית הצביעה:
<b>הנושא את המדרס נושא את התרומה.</b> כאחד הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס הזב. אבל לא את הקדש אע"פ שלא נגע בו ומשום מעשה שהיה כדפרישית בפרק דלעיל בהלכה ה' ולא גזרו אלא במדרס ובקדש כמעשה שהיה וזהו לכתחלה דוקא אבל אם עבר ונשא הואיל ולא נגע בקדש הרי הקדש טהור:
<b>בגדי אוכלי תרומה.</b> אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות אפי' כן עשו אותן כמדרס לקדש כדתנן בסוף פרק דלעיל:
<b>לא כמדת הקדש מדת התרומה.</b> בטבילת הכלים לענין חציצה:
<b>שבקדש.</b> אם הכלי יש בו קשר וצריך להטבילו מתיר את הקשר שלא יהא חציצה ומנגב אם לח הוא שלא יהיה לחלוחיתו חוצץ ומטבילו ואח"כ קושרו כבתחלה:
<b>ובתרומה אם ירצה קושרו.</b> כלומר מניחו כשהוא מקושר ואחר כך מטבילו דבתרומה אין בכך כלום:


'''{{עוגן1|ר'}} יעקב וכו'.''' מפרש לה דה"ק האומר הרי ערכי עלי ובא הגזבר לסדרו ממה לגבות ממנו הדין הוא כך אם גובה מן הקרקע שמין לו בעשרה ואם מן המטלטלין שמין לו בשלשה:
Segment 2


'''{{עוגן1|האומר}} הרי ערכי עלי וכו'.''' כלומר ומעתה נפשטה הבעיא שהרי האומר ערכי עלי וכי אינו כאומר דמי שדי עלי דמאי שנא זה מזה דכשאומר דמי ערך שדי עלי הוי כאומר ערכי עלי וא"כ הדין שוה בשניהם שאם בא הגזבר לגבות מן המטלטלין בשלשה ומן הקרקעות בי':
גמ' <b>ר' חייה בשם ר' יוחנן.</b> קאמר טעמא שהחמירו בקדש יותר מבתרומה מפני שאוכלי תרומה הכהנים זריזין הן ומאליהן הן נזהרין אבל אוכלי קדש שניתנה אף להבעלים כגון קדשים קלים אינן זריזין הן:
<b>והדא היא מעלה.</b> בתמיה אלו דבר שהוא שוה בזה ובזה והייתי אומר טמא בזה וטהור בזה ודא היא מעלה שפיר היה מפני שעשו מעלה בקדש יותר מבתרומה אבל כשאתה אומר שהטעם שבקדש אינן זריזין כמו האוכלי תרומה א"כ לאו משום מעלה דאיכא בקדש וקשיא אמאי חשבו לזה בהני מעלות שבקדש יותר מבתרומה:
<b>א"ל תיפתר במזוקק לקדש.</b> כלומר לעולם דעיקר טעמא שאמרו אין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש מפני שאוכלי קדש אינם זריזין כמו כהנים אוכלי תרומה והא דקא חשיב לה במעלות הקדש תיפתר כגון שהוא מזוקק לאכילת קדש שאין לו לאכול עכשיו אלא קדש והשתא שפיר הוא דקחשיב לה במעלות שבקדש שהרי מה שאמרו כהנים זריזין הם אינו אלא משום שנוהגין לאכול בתרומה ורגילין הן בזריזות בשמירת טהרה וכשהן מטבילין כלים רואין שתהא הטבילה כתקנה ולפיכך נמי אומר שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה שזריזין הן לראות שתעלה הטבילה אף להכלי הנתון בתוך הכלי וזה שהוא מזוקק לקדש שאין לו לאכול ד"א מסתבר' הוה שהוא ג"כ רגיל בטהר' וזריז הוא כמו אלו אוכלי תרומה ואפ"ה אין מטבילין כלים בתוך הכלי' לקדש א"כ ע"כ משום דמעלה עשו בקדש:
<b>אם היה דבר טמא כבד כליטרא.</b> אם היה הכלי טמא כבד כמו ליטרא אחת אין מטבילין אותו בתוך הכלי וכלומר דמפרש טעמא שאין מטבילין כלים בתוך כלים לקדש היא מפני כבידו של הכלי הפנימי מכביד על החיצון ואיכא חציצה ואם היה כבד כמו ליטרא אז אין מטבילין אותו בתוך הכלי:
<b>אבא שאול אומר וכו' וגרגותני.</b> הוא סל גדול. ובתוספתא רפ"ג לא גריס כן וגריס בקדש נותן לתוך הסל או לתוך הגרגותני ומטביל אבא שאול אומר כך היו עושין בתרומה אבל לא בקדש:
<b>שניהן אמרו דבר אחד.</b> בענין טבילה דחיישינן משום חציצה היכא דאיכא למיחש שלא באו המים לשם:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ח דמקואות האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים דבמקום אחיזתו לא באו המים:
<b>וכשהוא מדיח את ידיו.</b> בתחלה במים טהורין לפי שהמים שעל ידיו מתחברין למי המקוה ואין כאן חציצה:
<b>ר"ש אומר.</b> אעפ"כ צריך שירפם כדי שיבא בהן המים ולא סגי בהדחה בלבד והיינו דקאמר שניהן אמרו דבר אחד דכמו דאבא שאול חייש לכבידו של כלי שלא יהא חוצץ ולא מהני לומר שידיח בתחלה הכלי הפנימי במים כך לר"ש דלא מהני הדחה:
<b>אמר רבי יוחנן.</b> הדר אמר ר' יוחנן מסתברא היא לומר דאפי' כן לאו ממש דבר אחד הוא שאמרו אלא דר' שמעון יודה לאבא שאול שכבידו של כלי חוצץ אבל אבא שאול לא יודה לר"ש דלא תהני הדחה במים בתחלה דאיכא למימר כי קאמר אבא שאול אין מטבילין כלים בתוך כלים אף בסל וגרגותני וטעמא דכבידו של כלי חוצץ היינו בשלא הדיח אבל אם הדיח להכלי הפנימי במים תחלה מהני:
<b>מתניתא.</b> דקחשיב להא דכלים בתוך כלים במעלות הקדש דר"מ היא דקאמר לקמן שלש עשרה מעלות בקדש והיינו י"א מעלות דשנינו בפרקין ועוד הא דשנינו בפרק דלעיל נוטלין לידים וכו' ולתרומה אבל לקדש מטבילין וכן להא דשנינו שם טבל והוחזק לתרומה אסור לקדש וחשיב להו נמי במעלות:
<b>אבל דברי חכמים עושין כן.</b> להטביל בסל וגרגותני אפי' בקדש. וכתנא קמא דהתוספתא שהבאתי לעיל:
<b>שאין בית צביעה וכו'.</b> להא דתנינן במתניתין אחורים וכו' מפרש לפי שלא חילקו בין אחורים ובית צביעה לתוך הקדש שכלי קדש כולן דין תוך להן וכמו שאם נטמא תוך הכלי הכל טמא כך בכלי קדש אפי' נטמאו האחוריים הכל טמא:


'''{{עוגן1|אבל}} אם אמר הרי עלי וכו'.''' כלומר ודוקא באומר דמי שדי עלי אבל האומר הרי עלי מנה להקדש ה"ז מטלטלין ושמין לו לגבות ממנו הסך שהקדיש בשלשה:
Segment 3


'''{{עוגן1|לכשיעשיר}}.''' כלומר והיינו שאם אין לו ממה לשלם ממתינין לו לכשיעשיר ועכשיו נידון הוא בהשג יד:
<b>מעשה וכו'.</b> ונתנו לבם לפלפל בתחלה כמה מעלות בקדש והטעם שהתחילו בזה לפי שכל עיקר של עיבור השנה היא כדי לשמור זמן הפסח כדדרשינן משמור את חדש האביב וכו' וצריכין לזכור הלכות אכילת הקדש ואכילת הפסח וכיצד נזהרין בו ואע"פ שאלו התנאים רובן היו אחר החורבן לזכר עשו כן לזכור זמן אכילת הפסח כדמצינו בהרבה מקומות מכיוצא בזה:
<b>ר"מ אומר שלש עשרה.</b> טעמיה כדלעיל:
<b>שתים עשרה.</b> קחשיב י"א דפרקין וחדא מפרק דלעיל דלקדש מטבילין ואידך דהוחזק לא קחשיב משום דההיא אף בתרומה כן דהוחזק למעשר אסור לתרומה:
<b>שימשתי את ר"ע עומדות וכו'.</b> כלומר הרבה יותר ממך שימשתי אותו ולא שמעתי זה ממנו:
<b>אלכסנדרי לא מתו הוא.</b> כמו לא מטו הוא כלומר ודאי דבריו כן הן דלא מטו דבריו מדברי ר"ע וקראו אותו אלכסנדרי על שם שהיה משם:
<b>ועמדו משם בנשיקה ובאהבה ובחיבה.</b> והראו חיבתן דכל מאן דלא הוה ליה גולתא חבריה קטע פלגא וכו'. ולמה הוון עבדין כן בפעם הזאת משום דהוון כולהון דרשין בשעתא ההוא להדין פסוקא מן שבעה פנים שכל אחד ואחד היה דורש לו פנים בפרשת אשירה נא לידידי וגו' ויש בענין זה ג"כ שבעה פסוקים וכל א' ואחד משבעה זקנים הללו היה דורש פנים אחד הרי שבע שבע אפין ומפני שתחלת ענין הפסוקים מדבר בידידות הכרם והן היו יושבין ככרם כדאמרי' כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה דרשו בזה הפסוק ובפסוקים שלאחריו באותו הענין ולפיכך עשו זה להראות ידידות ואחוה ביניהן:
<b>וקלסין לאחרייא.</b> והיו משבחין לאחר כלומר לאחד שהיה שם וכמו איל אחר וממנין השבעה זקנים והוא דרש מה שמצא פנים למקרא הזה והוטב בעיניהם ואמרו עליו שר"ש בן יוחי הוה דהוא סתם ר' שמעון:
<b>ולמה הוון דחקין מעתה הדא מילתא.</b> דעיבור השנה משום דהוון דרשין מימר לאלו סמיכות המקראות אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור שיהא בזמנו ולפיכך צריך לפעמים לעבר את השנה ואמרין וכו':
<b>מי אתו מיזלי.</b> כשרצו להלוך ממקום שהיו מתאספין אמרין באו ונעשה מעשה להראות זכרון שעשינו והיה שם חד כיף דשייש. כיפת אבן של שייש והיה כל אחד ואחד נוטל חד מסמר של ברזל וקבע בתוכו ונעשה להם נס שהיה יורד ושוקע כהדין לישת עיסה אחת ועד כדון מיתקרי להאי כיפא כיפא דמסמרא:


'''{{עוגן1|תני}} העבדים והשפחות וכו' אין להם איגרת בקורת.''' כדמפרש ר' יודה בר פזי שאין להם אכרזה כשרוצין ב"ד למכרן אין מכריזין עליהן כדקאמר טעמא עבדים ושפחות שלא יברחו ושטרות ומטלטלין כדי שלא יגנבו מהרבים הנאספים לראותן כדי ללוקחן. וגרסינן להא פי"א דכתובות בהלכה ו':
Segment 4


'''{{עוגן1|לית}} הדא אמרה.''' וכי לאו שמע מינה מהכא שעבדים נפדין בשלשה אם הקדישן ובא לפדאן מן ההקדש אין צריך אלא שלשה כשאר מטלטלין כדי שלא לפרסם הדבר וישמעו ויברחו וא"ל אין כן הוא הדבר שהעבד נפדה בשלשה:
<b>בית צביעה שאמרו.</b> במתני' בכל מקום שהוא בין בחלק הפנימי של הכלי בין מבחוץ כדרך שנקיי הדעת עושין לאחוז בו ולא בהכלי עצמו:
<b>איפשר לומר בנגוב.</b> כלומר אין לומר שהוא נגוב לגמרי וכי אפשר לומר כן שהרי אין סתם ידים מיטמאות בנגוב וליכא למיחש למידי לטמא אף בקדש:
<b>אבל.</b> כלומר באמת א"א לומר ג"כ במלוא הכלי משקה שהרי מכיון שנגע בו טימאוהו דאם מלא משקה הוא אינו יכול ליזהר שלא ליגע במקום המשקה ומאי קא משמע לן פשיטא דחוששין אף בבית הצביעה של הכלי:
<b>אלא כי אנן קיימין.</b> שהוצרכו לומר לחשוש לבית הצביעה בקדש במלוכלך ידו או הבית הצביעה במקצת במשקה שבזה אמרו לחשוש אף לבית הצביעה:
<b>כמשקה בית מטבחייא.</b> דתנינן בפ"ח דעדיות שהדם והשמן שהם בבית המטבחיים שבעזרה טהורין הן וכמה דאת אמר תמן גבי משקה בית מטבחייא דדוקא במקומן בעזרה טהורין הן אבל אם יצאו לחוץ טמאין וכדר' יהושע בן לוי דלקמן:
<b>וכה.</b> והכי נמי בענין משקה שעל בית הצביעה במקום שאמרו טהורין דוקא כשהן במקומן אבל טמאין במקום אחר אם ירדו מבית הצביעה ולהלן:
<b>רבי סימון בשם ריב"ל וכו'.</b> לפי שלא טיהרו אותן אלא במקומן בעזרה:
<b>והא תנינן.</b> בברייתא משקה וכו' בקדושתן הן ואינו מטמאין:
<b>אמר ר' יוסה קיימה ר' סימון.</b> הוא בעצמו תירצה ור' חיננא אמר שר' סימון בשם ריב"ל תירצה דברייתא מיירי כשיצאו חוץ לעזרה וחזרו וקמ"ל דבקדושתן הן אע"פ שנשתהו מעט מבחוץ:
<b>ניטמא משקה העליון.</b> שבבית המטבחייא והיה שותת ויורד לחוץ:
<b>חד אמר.</b> מה שבמקומו טהור ומה שירד למטן לחוץ טמא שלא טהרו אלא אותו שבפנים ואחרינא אמר הואיל והוא בא מכח טהרה שמן מבפנים שותת הוא ויורד אף מה שבלמטן בחוץ טהור:


'''{{עוגן1|והא}} תנינן וכו' ואדם כיוצא בהן.''' וצריך עשרה:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ל}} אדם דהכא בן חורין הוא.''' אם הקדיש בן חורין מיירי אבל עבד נפדה בשלשה:
<b>הדא דאת אמר.</b> שמשקה בית מטבחייא טהורין מלקבל טומאה דוקא שנטמאו באוכלין שאינה אלא מדרבנן אבל אם נטמאו בשרץ שהיא טומאה מדאורייתא אף משקה בית מטבחייא טמאין:


'''{{עוגן1|אתא}} עובדא קומי רבי ובעא מיעבד עובדא כרבנן.''' התם בכתובות קאי ואיידי דהאי דלעיל מייתי לה הכא כדרך הש"ס הזה. דאמרינן התם במתני' שום הדיינין שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל וכשלא עשו אגרת בקורות:
Segment 6


'''{{עוגן1|לא}} כך לימדתנו משום זקניך.''' רשב"ג דפליג על רבנן התם וקאמר דלרבנן דוקא אלא א"כ עשו איגרת בקורת דאז מכרן קיים אבל לדידיה לעולם מכרן קיים דא"כ מה כח ב"ד יפה וחזר ביה רבי ועבד עובדא כרבן שמעון בן גמליאל זקינו:
<b>תמן תנינן.</b> בפכ"ה דכלים כל הכלים וכו'. כדפרישית במתני':
תחילתדףכאן ד/ה
<b>ר' טרפון אומר לעריבה גדילה של עץ.</b> בה אמרו שיש לה בית צביעה ולפי שבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביעה לאחוריים שאם יש משקין באחורי העריבה וידיו טמאות אותו בבית הצביעה ואינו חושש שמא יגע במשקין שבאחוריים ויחזרו ויטמאו את העריבה:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הקורא}} בתורה לא יפחות משלשה פסוקים.''' כנגד תורה ונביאים וכתובים:
<b>ר"ע אומר לכוסות.</b> אף לכוסות יש להן בית הצביעה:
<b>ר"מ אומר לידים טמאות וטהורות.</b> לשתיהן אמרו שיש דין בית הצביעה לטמאות כדאמרן ולטהורות כדמפרש ר' יוסי דקאמר לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד כיצד היו ידיו טהורות ומשקה טופח עליהם ואחורי הכוס טמאים ואחזו בבית צביעתו אינו חושש שמא נטמאו משקין שעל ידיו באחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הכוס אבל כשידיו טמאות ס"ל לר' יוסי דחיישינן שמא לא יהא נזהר כל כך ויגע בכוס עצמו:
<b>וכר' מאיר וכו'.</b> השתא מפרש מה דפשיטא לן ומה דאיכא למיספק לכל חד וחד דלר"מ דקאמר לידים הטמאות נמי אמרו יש בית הצביעה ואם היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין:
<b>משקה לחוץ ע"ג הכוס.</b> כלומר ויש משקה לחוץ ע"ג הכוס שהוא באחוריו ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן:
<b>שאין משקה מיטמא מן היד לטמאה את הכוס.</b> כלומר שאין חוששין שמא נגע בידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס ועכשיו יטמאו המשקין מן היד לטמא את הכוס דמכיון שאחזו בבית צביעתו אין חוששין לכך:
<b>כשם וכו'.</b> אלא הא דקא מיבעי לן אליבא דר"מ אי נימא כשם שאין חוששין שהמשקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס משום דאמרינן לא נגעו ידיו הטמאות במשקה שבאחורי הכוס כך אין חוששין נמי בזה ולומר שהמשקה מיטמא מן היד לטמא ככר במקום אחר וכלומר דכשם שתולין שלא נגעו ידיו הטמאות בהמשקה שבאחוריו לענין לטמא את הכוס כך אנו תולין לענין לטמא הככר במקום אחר או דילמא דוקא לענין הכוס עצמו הוא דמקילין לתלות ולומר כן דמכיון שאחזו בבית צביעתו נזהר הוא שלא ליגע באחוריו במקום המשקה אבל לענין מקום אחר אפשר שאינו נזהר כל כך ושמא נגע אחר כך במשקה שבאחוריו ומטמא המשקה מן היד אם נגע בככר שבמקום אחר:
<b>נשמיעינה מן הדא.</b> ברייתא משקין טהורין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טמא טימאן. ובתוספתא דכלים בב"ב בפרק שלישי נשנו מדינים אלו וקצתם בנוסחא אחרת. קתני מיהת שאם נגע בהן ככר טמא טימאן ולאיזה דבר טימאן לא לטמא ככר במקום אחר כלומר ודאי דלענין לטמא אחרים נמי טימאן שהמשקין הטמאין לעולם תחלה הן ומטמאין לאחרים ודייקינן מדקתני נתונין בקרקע מפני שהן ע"ג הקרקע הא ע"ג הכוס לא והיינו שהמשקין נתונין באחורי הכוס אם נגע ככר או איזה דבר טמא בכוס או בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע במקום המשקה שבאחוריו או על גביו דהיינו אחוריו ואינו מטמא למקום אחר ש"מ דלענין לטמא למקום אחר נמי לא חיישינן שמא נגע במקום המשקה כמו שאין חוששין לענין לטמא את הכוס:
<b>אלא משקה וכו'.</b> כלומר אלא דאכתי איכא למיבעי לאידך גיסא שהמשקה נתון על גב היד וידיו טהורות ואחזו להכוס בבית צביעתו ואחורי הכוס טמאין אי נימא דאפילו כן אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את היד וכלומר דכאן נמי לא חיישינן שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וטימאו למשקה שע"ג היד לטמא את היד:
<b>נישמעינה.</b> לזה מן הדא דתנינן בסיפא שם משקין טמאין נתונין בקרקע נגע בהן ככר טהור ניטמא:
<b>לא אמר אלא ככר הא יד לא.</b> כלומר מדלא קתני רבותא טפי דאפי' ביד משכחת לה והיינו במשקין טמאין שנתונין על אחורי הכוס ואחזו בבית צביעתו ניטמא היד שמא נגע במקום המשקה ומאי אמרת דאי בכה"ג לא חיישינן כדקאמרינן לעיל א"כ מינה נמי שמעינן איפכא דאם ידיו טהורות ומשקין נתונין ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו אין חוששין שמא נגע באחורי הכוס שהן טמאין וכדי לטמא את המשחה שע"ג היד לטמא את היד כללא דמלתא דבכל מקום דאיכא למיתלי שמא לא נגע היד בטומאה תלינן הואיל דטומאה זו אינו אלא מדרבנן:
<b>וכר' יוסי וכו'.</b> השתא מהדר למישקל ולמיטרי אליבא דר' יוסי דאמר לא אמרו להקל בענין אחזו בבית הצביעה אלא לידים הטהורות בלבד ואם היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים ומשקה נתון ע"ג היד ואחזו בבית צביעתו בהא פשיטא לן שאין חוששין שהמשקה שע"ג היד מיטמא מן הכוס והיינו מאחוריו וכדי לטמא את היד דהיינו הא דאמר ר' יוסי דלזה הקילו ואמרו יש להם בית צביעה ולומר דתולין שלא נגע אלא בבית צביעתו ולא נגע באחורי הכוס:
<b>וכשם וכו'.</b> אלא הא דקא מיבעיא לן אליבא דר' יוסי כדמיבעיא לעיל אליבא דר"מ אם לענין לטמא ככר במקום אחר נמי תלינן לקולא כשם דתלינן לענין הכוס לטמא את היד:
<b>נישמעינה מן הדא וכו'.</b> וכדפרישית לעיל:
<b>אלא משקה וכו'.</b> לעיל קא מיבעיא ליה אם משקה נתון ע"ג היד וכו' וזהו אליבא דר"מ והכא דקאי אליבא דר' יוסי דס"ל לא אמרו בית צביעה אלא לידים הטהורות מיבעי ליה אם משקה נתון ע"ג הכוס והיינו אחורי ואחזו וכו' אם אפילו כן אמרינן נמי לאידך גיסא הכי. ופשיט ליה נישמעינה וכו' דקתני בהדיא ניטמא:


'''{{עוגן1|ולא}} יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד.''' שלא יטעה המתורגמן שהוא מתרגם בעל פה:
Segment 7


'''{{עוגן1|ובנביא}}.''' יכול לקרות למתורגמן שלשה פסוקים אם רוצה דלא איכפת לן אם יטעה דלא נפקא הוראה מינייהו:
<b>הנושא את המדרס וכו' מפני מעשה שאירע וכו' ופקקה בסנדלו.</b> והיה טמא מדרס:
<b>ויש מהן וכו' טהור.</b> בנושא את המדרס דלא אמרו אלא דלא ישא לכתחלה ובדיעבד טהור שהרי לא נגע במדרס:
<b>לית הדא אמרה וכו'.</b> וכי לא שמעינן מהכא למיפשט בעיין דסוף פרק דלעיל אם עשו גופו של אוכלי תרומה כזב אצל הקדש או דילמא דוקא בבגדיהן הוא דאמרו ומהכא איכא למיפשט דאין תימר אפי' בגופו עשו אותו כזב א"כ מן הדין ראוי להחמיר כאן אפי' בדיעבד שאפי' עבר ונשא יהא טמא (דנושא המדרס הרי הוא כאלו מאוכלי תרומה שבתרומה מותר לישא מדרס עמה כל זמן שלא נגע בה):
<b>א"ל תיפתר במזוקק לקדש.</b> כלו' דאיירי שרגיל לאכול קדש וזריז בה כדפרישית בריש הלכה ובו לא גזרו בדיעבד שנזהר שלא יגע בקדש ולא מצינו למיפשט מהכא בעלמא:


'''{{עוגן1|ואם}} היו שלשתן שלשה פרשיות.''' כגון כי כה אמר ה' חנם נמכרתם וגו'. כי אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה וגו' ועתה מה לי פה נאום ה' וגו'. אלו שלשה פסוקים רצופים זה אחר זה היה בספרים שלהם נחלקין לשלש פרשיות וקורין אחד אחד להיכרא:
Segment 8


'''{{עוגן1|מדלגין}} בנביא.''' מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין:
<b>שלא כמדת הקדש וכו' שבקדש מתיר את החוטין.</b> מהקשר וכו' כדפרישית במתני' וטעמא דכהנים אוכלי תרומה זריזין הן והן חצין חולקין אותה להקשר וכלומר שפותחין בכל מה שיכולין כדי שיבואו המים בה ואוכלי קדש אינם זריזין לעשות כך לפיכך צריך שיהא מתיר הקשר לגמרי ומנגב ומטביל ולא סמכינן על שיפתח את הקשר מעט:


'''{{עוגן1|ואין}} מדלגין בתורה.''' בשני עניינים שהשומע להדולג ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע אבל בענין אחד מדלגין כמו שהיה הכ"ג קורא ביה"כ באחרי מות ומדלג וקורא אך בעשור:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|ועד}} כמה הוא מדלג.''' בתורה בענין אחד ובנביא אפי' בשני עניינים:


'''{{עוגן1|עד}} כדי שלא יפסוק התורגמן.''' לא ישהה יותר אלא בכדי שישלים המתורגמן לתרגם מה שהוא צריך לתרגם שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה. היה קורא בתורה ונשתתק וכו'. גרסינן להא בפ"ה דברכות בהלכה ג':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|יתחיל}} ממקום שהתחיל הראשון.''' זהו שקרא לפניו ונשתתק כדמפרש טעמא שאם תאמר ממקום שפסק א"כ פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהם שהרי זה בירך לפני קריאתם ולא נתברכו לאחריהן שלא הספיק לברך ופסוקים האחרונים שקורא זה שעומד תחתיו נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהם שהרי מתתיל ממקום שפסק וגומר קריאת הראשון על סמך ברכתו שכבר בירך:
Segment 1


'''{{עוגן1|וכתיב}} תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה.''' בברכותיה שמברכין עליה והלכך צריך שיתחיל ממקום שהתחיל הראשון ואז יברך בתחלה ובסוף ונמצאו כל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהן:
מתני' <b>כלים הנגמרי' בטהרה.</b> שעשאם חבר ונזהר בהן וגמרן בטהרה אע"פ כן צריכין טבילה לקדש ומשום דחיישינן שמא נפל רוק מפי עם הארץ ונגע בהן בשעת מלאכה ועדיין הוא לח לאחר שנגמר ואז מטמא כדתנן בפ"ז דנדה הזוב והרוק מטמאין כשהן לחין לפיכך הצריכוהו טבילה לקדש ואינו טעון. הערב שמש אבל לא לתרומה:
<b>הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש.</b> אם היו פירורין של אוכלין הרבה בהכלי ונגע בהן הפוסל את הקדש ואת התרומה כגון טבול יום או איזו טומאה והן אינן נוגעין זה בזה אפי' אם לא נגע אלא באחת מהן נטמא כל מה שבכלי לקדש אבל לא לתרומה. ואף על פי שכל אלו המעלות מדבריהן הן מכל מקום למעלה זו יש רמז ואסמכתא מן הכתוב שבתורה כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת מכאן אמרו חכמים כל מה שבכף הרי הוא כגוף אחד ואפילו כלי שאין לו תוך כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או ע"ג העור אע"פ שאין נוגעין זה בזה כולן כאחת הן לקדש:
<b>הרביעי בקדש פסול.</b> שהשלישי פוסל לרביעי בקדש והחמישי הוא טהור:
<b>והשלישי בתרומה.</b> שני פוסל לשלישי בתרומה והרביעי הוא טהור:
<b>ובתרומה.</b> הדין הוא שאם נטמאת אחת מידיו באיזו טומאה שהיא מדבריהם כגון אוכלין ומשקין טמאין וכיוצא בהן שאין מטמאין את הידים ולא את הגוף היא טמאה וחבירתה טהורה אפילו נגעה ידו הטמאה בידו האחרת והיא נגובה טהורה שאין היד מטמא את חבירתה לתרומה ובקדש אם נגעה בידו השניה מטביל שתיהן שהיד מטמא את חבירתה לפוסלה בנגיעה ואם יש משקה לחלוחית ביד הטמאה מטביל שתיהן אע"פ שלא נגעה יד הטמאה בשניה וכן פוסל אם נגע ביד חבירו לקדש אבל לא לתרומה. והרי עוד ארבע מעלות בקדש שנשנו כאן כבר פירשתי לעיל בתחלת הפרק שעד המעלה הכלי מצרף וכו' נוהגין אף בחולין שנעשו על טהרת הקדש ומן הכלי מצרף ואילך אינן נוהגין אלא בקדש בלבד:


'''{{עוגן1|קורא}} את כולה.''' שלא ישייר בפרשה שני פסוקים:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} עשה כן אלא קרא שלשה.''' פסוקים בלבד זה שהוא עומד תחתיו צריך לקרות שני פסוקים האחרונים ששייר זה ועוד שלשה פסוקים מפרשה האחרת שלאחריה שאין פוחתין מג' פסוקים בפרשה אחת:
גמ' <b>שלא נתתי דעתי לשמרה.</b> שלא יארע בו איזה טומאה שלא מדעתי. כמה גדולים דברי חכמים וכו'. אשמא ניטמא ולאו אדעתיה:
<b>וקשרתי בפי.</b> ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא בשעה שנגמרה המטפחת עדיין היה לח ורוק הנדה מטמא:


'''{{עוגן1|מהו}} שיעכב.''' בדיעבד ולא יברך לאחריה עד שיקרא הג' פסוקים שבפרשה האחרת או אם כבר בירך מהו שיעכב וצריך עוד לקרותן וקאמר ר' יונה ור' יוסי וכו' ועיכב ר' ירמיה אף בדיעבד:
Segment 3


'''{{עוגן1|וכופין}}.''' על כך א"ל והא רבך ר' ירמיה מעכב וא"כ כופין:
<b>החותך משפופרת הקדש וכו'.</b> הובא זה לעיל סוף הפרק:
<b>עד כאן.</b> מהמעלות דקחשיב מיירי בקדש ומקדשי קדשים:
<b>מכאן ואילך בחולין וכו'.</b> כלומר הן ג"כ בכלל דס"ל בענין המעלות שנחשבו מכאן ואילך חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולא בהמעלות שנחשבו ע"כ שאינם אלא בקדש בלבד:


'''{{עוגן1|טעה}} בין תיבה לתיבה.''' כגון כבש כשב וכיוצא בזה מחזירין אותו שיקרא כמו שכתוב:
Segment 4


'''{{עוגן1|ועבדין}} כן.''' להחזירו בשביל טעות התיבה שאיננה מענין אחר א"ל ועדיין אתה מסופק לזו אפי' טעה בין אם לואם גם כן מחזירין אותו:
<b>מעדותו של ר"ע היא.</b> האי מעלה דהכלי מצרף וכו' הנשנה במתני' ר"ע דעדיות היא דתנינן תמן רפ"ח דעדיות על הא דקתני שם ברישא העיד ר"ש בן בתירה על אפר חטאת שנגע טמא במקצתן שטימא את כולן לפי שהכלי מצרפן כאלו הן גוף אחד ועלה קתני הוסיף ר"ע וכו' וכדמפרש ואזיל והוסיף ר"ע באלו שאפילו אין מונחין בכלי שיש לו תוך מצרפן כדפרישית במתני':
<b>יודעין היו.</b> בלאו עדותו של ר"ע שכלי שרת מחברין מה שניתן לתוכן להיות נחשבין כאחד ומה בא ר"ע להעיד על שירי מנחות וכו' והסלת דקאמר לאשמעינן שאפי' היא משירי מנחות הכל כא' נחשב לענין שאם נגע במקצתו שפסל את כולו:
<b>מפני מה אמרו וכו'.</b> דבשלמא עשרון של מנחה צריכה היא כולה אלא שירי מנחות מ"ט:
<b>מפני שנזקקו לכיליין.</b> הואיל ונזקקו בתחלה לכלי שרת להשימן בתוכן והכלי מחברן:
<b>יודעין היו וכו'.</b> גם זה היו יודעין שהכלי מחבר אף לשירי מנחות ומה בא להעיד על אינך דקאמר הקטרת וכו' דאע"ג דלאו אוכלא ולאו בני קבולי טומאה נינהו קמ"ל דתיבת הקדש מכשרתן ומשוויהו מוכשרין לקבל טומאה:
<b>ניחא סלת וקטרת ולבונה.</b> אלא גחלים בתמיה הא מה שנשתייר הי' מכבדן לאמה כדלקמיה:
<b>תיפתר בגחלים של יה"כ וכו'.</b> כדתנן בפ"ד דיומא בכל יום היה חותה בשל כסף וכו' בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה בתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס אבל בגחלים שבכל יום לא כהאי דתנינן בתמיד פ"ה נתפזר ממנו כקב גחלים. כשעירה לתוך של שלשת קבין והיה מכבדן לאמה ובשבת שאסור לכבות היה כופה עליו פסכתר סיר גדול:
<b>אמר ר' מתניה.</b> לעולם בגחלים שבכל יום ושנשתיירו קודם שהיה מכבדן לאמה דוכי סולת וכו' יש להן שיעור שלא יתקדשו אצל זה לענין חיבור דאיירינן ולאו אמרינן דהטעם לשירי מנחות מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי בגחלים מפני שנזקקו לכליין בהמחתה שהיה חותה בתחלה ואף מה שנשתייר הכלי מחברן:


'''{{עוגן1|דטרבנת}}.''' שם מקום וזה ר"ש הסופר היה הקורא וא"ל בני עירו קטע בדיבורייא תפסיק בקריאתך באמצע הדברים בפסוק ולא תאריך כדי שיקראו בעניינו וילמדו לקרות:
Segment 5


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' אף אם קטעין רישך לא תשמע לון להפסיק באמצע הפסוק ולא שמע להן והעבירו אותו מן ספרותיה ואחר ימים ירד לכאן לבבל. וקם עמו רבי שמעון ושאל ומה היה המעשה ואיך התנהגת בעירך עמהם וסיפר לו המעשה ועל מה העבירוהו וא"ל ולמה לא שמעת להם להפסיק והשיב וכי עבדין כן:
<b>קומץ מנחה מהו שיקרב בשני כלים.</b> וקס"ד דהכי קא מיבעיא אם היה בכלי אחד וחלקו להקריבו בשני כלים:
<b>התיב ר' חנן.</b> מאי קא מיבעיא ליה והא תנינן הכלי מצרף וקס"ד דלענין הקרבה קאמר ואין תימר שקומץ קרב בשני כלים אע"פ שהקדישו בכלי אחד קשיא וליידא מילה תנינן הכלי מצרף לאיזה דבר ליבעי צירוף הרי יכול לחלקו ולהקריבו בשני כלים וא"כ לא יהא זה אלא כמי שחלקו בידים להקריבו בשני כלים אלא לאו דה"ק הכלי מצרף שאפילו נחלק לשנים מצרף למיחשביה כאחד ומקריבו באותו כלי אחד וא"כ ש"מ שאין לחלקו להקריבו בשני כלים:
<b>אמר ר' אלעזר מדרומייא.</b> מהא לאו ראיה דהרי לא כן אמר ר' יוסי וכו' לעיל דטעמא שאמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין בתחלה והכא נמי הא דקתני הכלי מצרף בשנזקקו בתחלה בכלי אחד ועלה הוא דקתני הכלי מצרף שאע"פ שלאח"כ נחלק לשנים הכלי מצרפן וכי קא מיבעיא ליה לר' בון בר חייה בשלא נזקקו בתחלה בכלי אחד אלא שבתחלה נתנו להקומץ בשני כלים ומהו שיקריבו כך:
<b>אמר רבי מתנייה וכי סלת וכו' לא בכמה כלים הן קרבין.</b> בתמיה והרי סלת בתחלה נותן עשרון בכלי וקומץ ונותן בכלי שרת אחר וכן הקטרת נותנה בבזך מתוך הכלי. וחופן מזה וכן הלבונה שנתונה אח"כ מתוך הכלי על המנחה להקריבה והגחלים מהמחתה שחתה מעל המזבח למחתה אחרת כדתנינן והובא לעיל:
<b>ואת אמר הכלי מצרף.</b> ולענין מאי יהא הצירוף אלא דלא כדסלקא אדעתך דלענין הקרבה קאי דלא איירינן אלא לענין טומאה שאם נגעה באחד מהן הכלי מצרף ונטמאו כולן כדקתני בהאי מתני' דעדיות והכא נמי הכלי מצרף דקתני במתני' לענין טומאה מתפרשא:
<b>כהנא שאל לרבנן דתמן.</b> בבבל:
<b>מנחה חלוקה בגסה.</b> הכלי שנותנין בו העשרון ובוללין שם ונקראת גסה או ביסא ואם חלקו והניחו ונטמאת זו אם ניטמאת זו וממתני' דקתני הכלי מצרף ליכא למיפשט דשמא היכא דנגעי בהדדי מיירי:
<b>אמרו ליה נטמאת זו ניטמאת זו.</b> דהכלי מצרף תנן ולא קתני מחבר ומצרף משמע אע"פ שאין נוגעות זו בזו מצרפן להיות כאחת:
<b>וקפצה טומאה.</b> וכי קפצה טומאה מזו לזו הרי אינן נוגעות:
<b>אמרון ליה.</b> אין וקפצה טומאה דלהכי אמרינן הכלי מצרף:
<b>אפילו אחרת בנתיים.</b> אם אפי' יש אחרת בין ב' החלקים מצטרפין לטומאה:
<b>אמרו ליה.</b> אין אפי' יש אחרת בנתיים מצטרפין:
<b>קומץ מזו לזו.</b> אם יכול לקמוץ מזו על זו דצירוף מדאורייתא ול"ש לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה עושה הצירוף כאלו נוגעין זו בזו או דילמא צירוף מדרבנן הוא ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן:
<b>א"ל שמועה לא שמענו.</b> בזה אבל משנה שנינו כהאי דתנינן תמן בפ"ג דמנחות שתי מנחות וכו' אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. שנתערבו זו בצד זו ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב כשירות ואם לאו פסולות דכתיב מסלתה ולא מסלת חבירתה וש"מ דכי יכול לקמוץ כשירות ואע"ג דהך דמערב לא נגע בקומץ אלמא דצירוף מדאורייתא וכדמסיק וכי אין שיריה של זו מפסיקין לזו ואפ"ה מהני צירוף:
<b>אתא ר' יעקב בר אחא וכו'.</b> וקאמר בשם ר' יוחנן בהדיא קומץ וכו' וכן ניטמאת וכו' והאמצטית שבנתיים לא נטמאת. ופריך לא כן תני כף אחת וכו' ואם כן הכל נעשה כאחת ואף האמצעית:
<b>אין הכלי מצרף אלא דבר שהוא אסור לו.</b> אסור לשון קשור הוא כלומר מה שקשור וצריך לכלי והואיל מה שבאמצע א"צ לכלי שאינו מצטרף עם אלו למנחה אחת אינו מצטרף נמי לטומאה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' וכי לית אנן מקטעין לון בסידרא בבה"מ בשעת הלימוד שקוראין חצי הפסוק ומתרגמין להבינו והשיבו וכי לית אנן חזרין וכללין לון להפסוקים כולן בשעת קריאה בתורה והוטב בעיני ר"ז ואמר אלו הוה ההוא ספרא ביומי כשהייתי בבבל הוה מניתיה ליה לחכם:
Segment 6


'''{{עוגן1|כגון}} הוי רב את יוצרו וגו'.''' אלו הפסוקים הן שלשתן ג' פרשיות:
<b>צריד של מנחות.</b> לשון יבש כלומר אלו הקרטין סלת שלא נתערב בהן שמן ונשארו יבשין וקי"ל דחיבת הקדש מכשיר לקבל טומאה אע"פ שלא הוכשר במשקה ומיבעיא ליה מהו שיעשה מנין אם למנות בו ראשון ושני לטומאה כדרך שמונין בדבר המוכשר במשקה ג"כ מהניא חיבת הקדש או דילמא לאיפסולי גופיה היא דמהניא אבל לא למנות ראשון ושני:
<b>התיב ר' אלעזר והכתיב וכו'.</b> ויטמא היינו נמי לטמא אחרים ועושה מנין ואת שאין טומאתו ע"י הכשר מים אלא ע"י חיבת הקדש אינו עושה מנין שיהא מטמא נמי לאחרים ולמנות בו ראשון ושני:
<b>הרי נבלת עוף הטהור.</b> שאינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בלא הכשר ובלא טומאה אחרת כדתנן בריש מסכת טהרות י"ג דברים נאמרו בנבילת עוף הטהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלים בכביצה וכו' ומשני שאני נבילת עוף הטהור מפני שסופה לטמא טומאה חמורה שהיא מטמאה בגדים בכזית בבית הבליעה כדתנינן שם:
<b>מאי כדון.</b> מאי הוי עלה:
<b>מכל האוכל.</b> כתיב את שטומאתו משום אוכל כלומר שהטומאה באה עליו כשאר אוכל וזהו ע"י הכשר עושה מנין יצא זה שאין טומאתו באה אלא משום חיבת הקדש. ובבבני פ"ב דחולין דף ל"ו ול"ז נשארה הבעיא בתיקו וה"ז ספק אם האוכל שניטמא בלא הכשר משקה אלא מחמת חיבת הקדש נוגע באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר:


'''{{עוגן1|מדלגין}} בנביא וכו'.''' גרסינן להא לעיל בפ"ז דיומא בהלכה א' ובפ"ז דסוטה בהלכה ו':
Segment 7


'''{{עוגן1|מדלגין}} בנביא אבל אין מדלגין מנביא לנביא.''' ובנביא של שנים עשר מותר. דהוי כנביא אחד ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו:
<b>האוכל אוכל שלישי בתרומה.</b> שבתרומה השני עושה שלישי ונקרא פסול שאינו מטמא לרביעי וכן בחולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה והאוכלו נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול אבל מותר ליגע בתרומה שלא עשו מעלה אלא באכילה:
<b>ר' שמואל בר רב יצחק בעי.</b> הקשה על הא דקאמר בשם רבי:
<b>מה.</b> מאי האי דקאמרת וכי רבי כר"א דטהרות ס"ל ולא כר' יהושע:
<b>דתנינן תמן.</b> בפ"ב דטהרות ר"א אומר האוכל אוכל ראשון נעשה גופו ראשון להיות מגעו שני והאוכל אוכל שני נעשה שני ושלישי נעשה שלישי וטעמיה דר"א שהרי מצינו אוכל חמור מן המאכל דאלו נבלת עוף הטהור בחוץ לא מטמא ואלו האוכלה מטמא בגדים בבית הבליעה ואנו היאך לא נעשה אוכל שמאכל ור' יהושע פליג עליה שם וקאמר דמנבלת עוף לא גמרינן דחידוש הוא אלא דמצינו שהמאכל חמור מן האוכל דאלו מאכל בכביצה מטמא ואוכל עד דאכיל כחצי פרס ואנו היאך נעשה אוכל כמאכל ולפיכך ס"ל האוכל אוכל ראשון נעשה שני וכן האוכל אוכל שני נעשה שני לפי שמצינו שהשני עושה שני ע"י משקין שהמשקין שנגעו בשני הן נעשין ראשון שהמשקין לעולם נעשו תחלה ועושין שני והאוכל אוכל שלישי נעשה שני לקדש ולא שני לתרומה ובאיזה חולין איירינן בחולין שנעשו לטהרת תרומה דבהו משכחת שלישי דאלו בחולין גרידי אין בהן שלישי והשתא דברי רבי כר"א ודלא כר' יהישע בתמיה והרי הלכה כר' יהושע לגביה דר"א:
<b>דברי הכל היא.</b> כלומר שאני בהאוכל דאף רבי יהושע מודה שאסור לו לאכול בתרומה כדי שיהא בדל מן התרומה וכדפרישית שלא עשו מעלה אלא באכילה וכי קאמר ר' יהושע האוכל אוכל שלישי שני הוא לקדש ולא לתרומה בנגיעה הוא דקאמר:
<b>ודכוותה.</b> ושואל הש"ס אי נימא דכוותה נמי במעשר עשו מעלה שהאוכל אוכל שני במעשר שני יהא נפסל גופו מלאכול במעשר:
<b>נישמעינה מן הדא וחכמים אוסרים במעשר.</b> בפ"א דפרה דתנינן שם כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כגון שאכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין והידים והכלים שנטמאו במשקין וכיוצא בהן ממה שנשנו בי"ח דבר מטמא הוא את הקודש לעשותו טמא עד שלישי והשלישי פוסל לרביעי ופוסל את התרומה לשלישי דבתרומה השלישי פסול ולא עביד רביעי ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר:
<b>ולא שמיע להו וכו'.</b> מסקנא דפשיטות הבעיא היא דאלו בעלי הבעיא לא שמיע להו הא דקאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו ולענין מאי חכמים אוסרין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר שני ושמעינן דאוכל אוכל שני שהוא טעון ביאת מים מד"ס נפסל גופו מלאכול במעשר:
<b>ודכוותה.</b> אי נימא נמי דהאוכל אוכל רביעי בקדש שנפסל גופו מלאכול בקדש או דילמא מכיון דטומאת רביעי בקדש גופה מעלה יתירה היא לא עשו בה מעלה זו שיהא גם האוכלה נפסל גופו:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> דאמר ר' ירמיה בשם ר' בא בר ממל. לקמן בהלכה ג' גבי אונן שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש ונפסל לענין קדש אבל לא לתרומה הדא אמרה וכו' נפסל גופו מלאכול בקדש:
<b>עד כדון.</b> שמענו באוכל בקדשי המקדש המקודשין ממש אם ואפילו בחולין שנעשו על טהרת הקדש ג"כ הרי הן כקדש לענין זה:
<b>נישמעינה.</b> לזה:
<b>מן הדא דתנינן תמן.</b> בפ"ב דחולין:
<b>השוחט.</b> בהמה חיה ועוף וכו' כשרים ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. כצ"ל. כלומר בלא נטילת ידים וסתם ידים גזרו עליהן להיות שניות לטומאה והכא לא גזרו הואיל ולא הוכשרו ובחולין גרידי לא מיתוקמא שאפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין אלא כדר' אלעזר בשם ר' הושעיה דאמר מתניתא בחולין שנעשו על גב טהרת הקדש מיירי דבהן משכחת לה שלישי כר' יהושע דפ"ב דטהרות כדלעיל והא דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה תרומה לרבותא קאמר דלא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת קדש דחמירי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי והא דלא אוקמה בשנעשו על טהרת תרומה משום דהתם בבשר קתני ובתרומה ליכא בשר ואע"ג דקתני חיה וחיה בקדשים ליכא משום דבשר בבשר מיחלף ודרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין ואפי' של חיה בטהרת קדש שאם תתחלף לו בשר קדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה אינה אלא בפירות ובשר בפירי לא מיחלף ולפיכך אין דרך כהנים להתפיס לבשר חולין שלהן בטהרת תרומה:
<b>ר' זעירה וכו' בשם רבי האוכל אוכל שלישי בתרומה וכו'.</b> היינו הך דר' יונתן בשם רבי דלעיל אלא דהני אמוראי מפרשי למילתא דרבי טפי וכדקאמרי ומאי קמ"ל ר' יונתן ור' ינאי בשמיה דרבי ולאו מתניתא היא הא דלעיל בפ"ב דטהרות דקאמר ר' יהושע שהאוכל אוכל שלישי שני לקדש וכו' וכדפרישית לעיל דמודה ר' יהושע דלענין אכילה אף בשלישי בתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה. וה"ה בתרומה שנפסל גופו מלאכול בתרומה והא דקאמר רבי יהושע שני לקדש ולא שני לתרומה היינו בנגיעה כדפרישית לעיל שלא עשו מעלה אלא באכילה ובזה הוא מוסיף ר' ינאי בשם רבי על ר' יונתן בשם רבי דלעיל מיניה דאלו לר' יונתן בשם רבי מספקא לן אם דין זה נוהג אף בחולין שנעשו על טהרת קדש או לא ובעינן למיפשט להא מהאי מתני' דבפ"ב דחולין השוחט בהמה וכו' וכדפרישית ובא ר' ינאי וקאמר משמיה דרבי דבהדיא קאמר שאף בחולין שנעשו על טהרת קדש היא כן:
ומשנינן דאי ממתניתא ה"א בקדשי המקדש המקודשין דוקא:
<b>דרבא אתא מימר לך.</b> ואשמעינן השתא משמיה דרבי רבותא טפי ואפילו בחולין שנעשו על גב הקדש נמי דינן כקדש ממש לענין אכילה שאם אכל שלישי שבהן נפסל גופו לאכילת קדש עד שיטבול:
<b>מתניתא אמרה כן.</b> אכתי מאי קמ"ל הא שמעינן לה נמי ממתני' דספ"ק דטהרות דתנינן שם ככרות הקדש כגון שתי הלחם ולחם הפנים והמנחות וכיוצא בהן שבתוך גומותיהן המים המקודשים שהיו בתוך הגומית שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקדש ניטמא ככר אחד מהן בשרץ ונגע הככר שנטמא בשני והשני בשלישי ואפי' הן מאה כולן טמאים ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא ככר בככר נגעו כלן נטמאו לפי שחבת הקדש עושה כאלו המשקה שבתוך כל הככר שהיא נעשה תחלה הוא שנגע בככר וטמאו קתני מיהת בתוך גומותיהם המים המקודשים ואי את משכחת לה אלא במים שנעשו על טהרת הקדש דאי במים של קדש עצמו הא קי"ל משקה בי מדבחייא דכיין ולא מטמאין וא"כ ש"מ מהאי מתני' דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש הן והדרא קושיא לדוכתה והא ממתני' שמעינן לה בהדיא והשתא נמי לענין דין האוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש הרי הוא כאוכל שלישי שבקדש עצמו ומאי קמ"ל הני אמוראי משמיה דרבי:
<b>באיש לך דאתא מימר לך וכו'.</b> כלומר ומשני וכי הורע בעיניך הא דאתא מימר לך לאשמעינן באוכל או בשותה שלישי בחולין שנעשו על טהרת קדש שעשו משקה שבפיו כמשקה קדש עצמו ולענין נפסל גופו דאמרן ואי מההיא מתני' דככרות הקדש לא שמעי' במשקה שבפיו דהתם המים בגומות שבככרי הקדש הן וכדר' זעירא דאמר כמה דאת אמר תמן בפ"י דפרה דקחשיב התם שהטהור לחטאת עשו אותו כמי חטאת ואפר חטאת כדקתני הטהור לחטאת שנגע במדף טמא לגין של חטאת שנגע במדף טמא וכו' ועוד דקחשיב שם לקמן ומשום מעלת חטאת והכא נמי אשמעינן גבי קדש שעשו משקה שבפיו מחולין שנעשו על טהרת קדש כמשקה קדש ומשום מעלת הקדש:
<b>ר' זעירה ר' יסא וכו'.</b> לישנא אחרינא היא דללישנא קמא דהני אמוראי קאמרי בהדיא משמיה דרבי כשאוכל אוכל שלישי שבתרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה ולהאי לישנא בתרא דהני אמוראי קאמרי ולא ידעין אין מטי בה בשם רבי דמסופקין היו אם משמיה דרבי אמרו להא דלקמן או סתם אמרו להא:
<b>מתניתא מינה קיימה ומינה תברה.</b> כלומר מהאי מתני' דפ"ב דטהרות בדברי ר' יהושע שאמרנו יש לפרשה בשתי פנים או מינה קיומה והיינו לקיימה כפשטה וכמשמעה וכמו שהיא נשנית לפנינו דקתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה ודייקי' מינה כדמפרש ואזיל:
<b>אבל אם נעשה לטהרת קדש נעשה גופו שני אצל הקדש.</b> כלומר לשון שאלה היא וה"ק והשתא אי כפשטה וקיומה דקתני שנעשו על טהרת תרומה ודייק' דדוקא בשנעשו על טהרת תרומה בהא הוא דאמרי' שנעשה גופו שני מיהת לקדש דשם טהרת תרומה נתפסת עליהם שכן דרך לאוכלי חוליהן בטהרה אבל אם נעשו על טהרת קדש בהא היא גופה מספקא לן אם אמרינן נעשה גופו שני אצל הקדש או לא דשמא בטלה דעתו ואין שם טהרת קדש נתפסת עליהם ואין גופו נעשה שני אף לקדש ולדיוקא דדייקינן השתא א"כ מתניתין מיתפרשא בקיומה ולפי פשטה ובחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר לנו בספק אם גופו נעשה שני לקדש או לא וכדאמרן:
<b>מינה תברה.</b> כלומר או לאידך גיסא ואין המתני' מיתפרשת כקיומה וכפשטה אלא חסורי מחסרא היא והכי קתני שהשלישי שני לקדש ולא שני לתרומה שנעשית על טהרת הקדש. ודייקינן השתא הכי בשנעשו על טהרת קדש בהא הוא דאמרי' נעשה גופו שני לקדש ולא שני לתרומה. ובשנעשו לטהרת תרומה דקתני בסיפא ה"ק אבל אם נעשו לטהרת התרומה נעשה גופו שני אצל התרומה ונפסל גופו מלאכול בתרומה וכל שכן אצל הקדש דחמירא דטהרת תרומה אינה טהרה אצל הקדש. והיינו דקאמר מינה תברה שאין המתני' מתפרשת כמו שהיא אלא שצריך להוסיף ולמיתני מה דחסורי מחסרי בה. והנ"מ דאם המתניתין מתפרשת כקיומה א"כ בחולין שנעשו על טהרת הקדש נשאר בספק אם באוכל השלישי שבהן נפסל גופו מלאכול בקדש או לא וכדאמרן. ואם המתני' מתפרשת בתברה שמעי' דאם נעשו על טהרת תרומה גופו נעשה שני אפי' אצל אכילת תרומה וכ"ש אצל אכילת הקדש דחמירי ואם נעשו על טהרת הקדש ואכל השלישי שבהן גופו נעשה שני אצל אכילת הקדש דוקא ולא נעשה שני אצל אכילת תרומה דקילא היא מקדש:


'''{{עוגן1|שאין}} גוללין ס"ת ברבים.''' שאין זה כבוד הצבור שיהו יושבים ודוממים ומצפים לכך וקס"ד דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור ובשיש שעות כל כך בכדי שיפסיק התורגמן:
Segment 8


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שהיתה פרשה קטנה.''' מפסקת בין מקום שהוא עומד למקום שדולג ואין כאן בכדי שיפסיק התורגמן ואם מותר לדלג לדבריך:
<b>תני ר' יוסי.</b> בתוספתא פ"ג דמכלתין:
<b>מנין לרביעי בקדש וכו'.</b> גרסי' להאי סוגיא בפ"ה דסוטה עד שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקדש ועיקרה דהסוגיא התם היא דשייכא על המתני' בו ביום דרש ר"ע וכל כלי חרש וכו' ושם פירשתי בס"ד והכא אגב גררא דרביעי בקדש הוא דנסבה:


'''{{עוגן1|א"ל}}.''' היינו טעמא כדי שישמעו ישראל על הסדר. והתם גרים אלא כדי שישמעו וכו' ויותר נוחה היא דר' יוסה הוא דמסיק לה וקאמר אלא דהיינו טעמא שישמעו על הסדר וענין אחד שיהא לבם מיושב לשמוע ואם הוא מענין לענין לא ידלג ואפי' בפרשה קטנה דליכא טעמא דכבוד צבור:
Segment 9


'''{{עוגן1|והא}} תנינן קורא וכו'.''' אלמא דאין הטעם אלא מפני כבוד הצבור והלכך מותר הכא לדלג הואיל וסמוכה היא וליכא שהות בכדי שיפסיק המתורגמן:
<b>ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו כו'.</b> קתני במתני'. ומייתי עלה פלוגתא דתנאי בתוספתא פ"ג דלר' יוסי בר' יהודה לפסול בקדש ולא לטמא שתהא פוסל עוד ומתני' כרבי:
<b>מה.</b> ומתמה הש"ס וכי רבי כר' יהושע ס"ל ולא כחכמים דתנינן תמן בפ"ב דידים:
<b>היד מטמא את חבירתה.</b> אם ידו טמאה נגעה בידו שניה שניהן טמאין דברי ר' יהושע וחכ"א אין שני עושה שני:
<b>ודר' יהושע רבא מן דרבי.</b> כלומר דמשני דמילתיה דרבי לא אתיא כרבי יהושע דהא דרבי בקדש דוקא והא דר' יהושע רבותא טפי היא דאפילו בתרומה קאמר היד מטמא את חבירתה ובהא הוא דפליגי חכמים עליה אבל בקדש כרבי ס"ל:


'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' שם שהוא סדרו של יום ששתי הפרשיות הללו מדברות כסדר ובעניינו של יה"כ ובענין אחד הוא דמותר לדלג בכדי שלא יפסיק המתורגמן אבל אם יש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם:
Segment 10


'''{{עוגן1|תדע}} לך.''' שהוא כן דהא אמר ר"ל בכל מקום אינו קורא על פה לדברים שבכתב והכא בכ"ג תנינן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה אלא מפני שאי אפשר לפי שיש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אלמא דאם יש שהות כל כך כדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם ואפילו בענין אחד:
<b>לא שנו.</b> במתני' אלא ידו חבירתה הוא דמטמאה הא אחרת אם נגע ביד חבירו לא ור' יוחנן אמר אפי' יד חבירו מטמאה והיינו שפוסלה לקדש כדפרישית במתני':
<b>ר' ירמיה וכו'.</b> קאמר בשם ר' יוחנן אפילו נגעה בככר מטמאה:
<b>אמרין חזר ביה רבי יוחנן מן הדא.</b> דקאמר ר' ירמי' ר' אמי בשמיה וכדמסיק ואזיל:
<b>מה אמר בה עד דלא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר.</b> בתמיה וכלומר דשפיר הוא דעביד דחזר ביה וכי מה אמר בה מעיקרא עד דלא חזר ביה לא אמר אלא לטמא ככר והא ודאי לאו מילתא היא כדלקמיה:
<b>על שם כל הפוסל וכו'.</b> כלומר הא מוכחא האי מילתא על שם ששנינו במסכת ידים שם כל הפוסל את התרומה דהיינו שני לטומאה שהוא פוסל שלישי בתרומה מטמא את הידים להיות שניות וידים דוקא קתני הא לטמא ככר כולי עלמא מודו שאינו מטמא על שם זה הכלל ששנינו שאין שני עושה שני:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסה.''' ציוה לבר עולא חזן הכנסת של בבליים כד דהיא חדא אוריא. אם הוא יום שמוציאין בו ס"ת אחד תגלול אותה לאחורי הפרוכת קודם שתביאה על התיבה מפני טורח הצבור:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|כד}} דאינון תרתי.''' ואם היא יום שמוציאין בו ב' ספרי תורות:


'''{{עוגן1|תי}} מייבל חדא ומייתי חדא.''' תהא מוליך הס"ת הראשונה ותחזירנה לארון הקדש למקומה ואח"כ תביא האחרת ואע"ג דר' יוסי נמי חייש לכבוד הצבור שהרי ציוה לגלול אחורי הפרוכת קודם שיביאה על התיבה ומפני טורח צבור מכל מקום קסבר שביום שיש בו ב' ס"ת מותר לעשות כן כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחייב בו להוציא ב' ס"ת:


'''{{עוגן1|עד}} איכן.''' מתני' דקתני עד כדי שלא יפסיק המתורגמן ועד איכן שיעורו:
Segment 1


'''{{עוגן1|כגון}} פרשת יהוידע כהן גדול.''' בפרשה דמשתעי ביה אחרי שהומתה עתליה המרשעת וזהו מן ויכרות יהוידע את הברית וגו' עד בן שבע שנים יהואש במלכו שהיא פרשה קטנה מד' פסוקים:
מתני' <b>אוכלין אוכלים נגובים.</b> שלא הוכשרו בידים מסואבות בתרומה וכגון שלא נגע בידיו בהן שתחב לו חבירו בכוש או שתחב הוא בעצמו בכוש לתוך פיו ולא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו:
תחילתדףכאן ד/ו
<b>אבל לא בקדש.</b> אפי' כשהן נגובים ואפילו תחב לו בכוש מפני שחיבת הקדש מכשרתן ואפילו לא הוכשרו:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|המפטיר}} בנביא.''' מי שהוא רגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים ויהא עובר לפני התיבה להוציא את הרבים בקדושת השם בתפלה ומפני שהוא ממציא את עצמו להפטיר דבר שאין כבודו כל כך תקנו לו זה לכבודו:
האונן והמחוסר כפורים שהן אסורין לאכול בקדש וכשיעבור זמן אנינותו וכן מחוסר כפורים שהביא כפרתו שמותרין בקדש צריכין טבילה כשירצו לאכול בקדש ומשום שעד עתה היו אסורין לאכול בקדש והסיחו דעתן ושמא נטמאו ולאו אדעתייהו. ולא עשו מעלה זו אלא באכילה אבל לא בנגיעה ונוגעין הן בקדשים קודם טבילה:
<b>אבל לא לתרומה.</b> שהאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה אע"ג דאין אסור במעשר שני מותר הוא בתרומה דמרבינן ליה מקרא דכתיב וכל זר לא יאכל קדש זרות אמרתי לך ולא אנינות. והרי מראש הפרק י"א מעלות בקדש נשנו עד כאן וכדפרישית בריש פרקין:


'''{{עוגן1|והוא}} נושא את כפיו.''' כלומר שיהא הוא המתחיל כאלו הוא הגדול שבהן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ואם}} היה קטן.''' שאינו יכול לעבור לפני תיבה ולא לפרוס את שמע אביו או רבו עוברים לפני התיבה בשבילו:
גמ' <b>אמר ר"ח בן אנטיגנס.</b> תוספתא היא בפ"ג דמפרש להמתניתין דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' אבל לא בקדש הא לא שייך זה כלל. דכי יש אוכלין נגובים אצל הקדש והלא תיבת הקדש מכשרתן אע"פ שלא הוכשרו אלא דהכא מיירי שתוחב את החררה של תרומה בשפוד של עץ לתוך פיו וא"ת מאי רבותא הלא פשוטי כלי עץ הוא ובלאו הכי אינו מקבל טומאה ומאי קמ"ל בהא דקתני אוכלין נגובים בתרומה להכי מסיים ואוכל עמה כזית בשר של חולין בידיו מסואבות והשתא שפיר קתני אוכלין נגובים שהבשר של חולין נגוב הוא שאלו היו משקין עליו היו המשקים נעשים ראשונים מחמת הידים כדתנן בפ"ח דפרה כל הפוסלין לתרומה מטמא את המשקין להיות תחלה והבשר חולין נעשה שני וכשנוגע לתרומה פוסלין אותה והלכך בעינן נגובים ומותר עם התרומה אבל לא בקדש אע"פ שהן נגובים מפני שחיבת הקדש מכשרתן ובמתני' פירשתי דבתרומה לא גזרינן שמא יגע בידיו כשהן בפיו ולא בקדש דבלאו הכי מוכשרין הן מחמת חיבת הקדש. וזהו לענין פירושא דסתמא דמתני' דלא קתני שאוכל עמה דבר של חולין ומתפרשת המתני' כפשטה וכהמפרשים שפירשו כך. ומה דפרישית כאן הוא לפי הברייתא דהתוספתא דקתני ואוכל עמה כזית בשר והוא של חולין דבשר בתרומה ליכא ולפיכך צריך לפירושא דפרישית:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|לא}} צורכה דילא הפורס את שמע וכו'.''' כלומר לא היה צריך אלא לתקן כך שהפורס את שמע הוא שיעבור לפני התיבה וישא את כפיו שאלו הכל מעניני התפלה הן ואמאי תקנו זה להפטיר בנביא שאינו מעניני תפלה:
Segment 3


'''{{עוגן1|כדי}} לזרזו.''' שיהא קיים כמנהגו להפטיר תמיד ולפיכך תקנו לו זה לכבודו על שנוהג בדבר שאינו לכבודו כמו אלו הדברים וכדפרישית במתני':
<b>תמן תנינן.</b> בפ"ח דכלים:
<b>היה אוכל דבילה של תרומה בידים מסואבות.</b> והן סתם ידים שלא נטל והן שניות שפוסלות את התרומה:
<b>והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור.</b> או איזה דבר וקתני התם ר"מ מטמא את הדבילה שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו ר' יהודה מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בפיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר. ר' יוסי אומר אם היפך הרוק שבפיו להוציאו לחוץ טמא דלמישדייה קאי ומכשיר ואם לא היפך טהור:
<b>חזקיה אמר לא שנו אלא דבילה.</b> חזקיה לא ס"ל דהטעם מפני הרוק שבפיו משום דלא חשיבא משקה אלא דקסבר דמיירי שיש משקה טופח על ידו ולפיכך דוקא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו כדי שתתלחלח הדבילה וניחא ליה בהמשקה ולפיכך קסבר ר"מ דמכשיר ומטמא התרומה הא שאר כל הדברים דלא ניחא ליה בהמשקה שעל ידו אינו מכשיר:
<b>ר' יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה וכו'.</b> דקסבר דטעמא הויא מפני הרוק שבפיו כדפרישית והלכך אין חילוק בין דבילה לבין שאר כל הדברים:
<b>מתניתא פליגא על חזקיה.</b> רישא דההיא מתני' קשיא על חזקיה דקתני שם מגע טמא מת אדם שנגע בטמא מת שהוא אב הטומאה וזה אדם הנוגע בו נעשה ראשון:
<b>והיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור הטהור טמאוהו.</b> לפי שהמשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו ואע"ג דהאדם עצמו אינו מטמא התנור שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה על ידי המשקה שבפיו נטמא התנור דחכמים גזרו על המשקין שיהו מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב הטומאה והרי זה אומר מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני כדתנן בפרק ח' דפרה:
<b>וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו.</b> דקפיצת פיו אינה מצלת שאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס כדתני בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפי' כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם קתני מיהת במתני' אוכלים ומשקין שבתוך פיו וקשיא לחזקיה כדמסיק ואזיל:
<b>ניחא משקין טמאין.</b> שמטמאין את התנור כדפרישית אלא אוכלין מאיכן הוכשרו שיהו מקבלין טומאה מהאדם לטמא את התנור דהא סתמא אוכלין קתני ומאיכן הוכשרו לא ממשקין שבפיו וקשיא לחזקיה:
<b>תיפתר או בדבילה שמינה.</b> והוכשרה ע"י משקה שעליה או באוכלין שהוכשרו בתחלה עד שהן בחוץ ועדיין משקה טופח עליהן ומטמאין להתנור ע"י המשקין שעליהן דאי לאו הכי אין אוכל מטמא כלי דלא גזרו אלא על המשתין ומטעמא דאמרן:
<b>מתניתא.</b> דידן פליגא על רבי יוחנן דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' ולר"י דס"ל דרוק שבפיו חשיב משקה קשיא הרי הוכשרו ברוק שבפיו ומטמא להתרומה:
<b>פתר לה בזורק.</b> האוכלין לתוך גרונו ואינו נוגע ברוק שבפיו:
<b>אם בזורק.</b> א"כ אפי' בקדש יהא מותר. ומשני בקדש היינו טעמא שמא ישכח ויגע באוכלין והרי ידיו מסואבות:
<b>אם שמא ישכח וכו'.</b> א"כ אפי' בתרומה יהא אסור. ומאי כדון מ"ט התירו בתרומה:
<b>אוכלי תרומה.</b> כהנים זריזין הן ואינו שוכח אבל אוכלי קדש והן הבעלים שאוכלין קדשים קלים אינן זריזין וחיישינן שמא ישכח:


'''{{עוגן1|ואם}} היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו.''' ומדייק הש"ס מדלא קתני אלא עוברין על ידו משמע דדוקא לעבור לפני התיבה הוא שעושין הם בשבילו אבל לפרוס את שמע ולישא כפיו הוא בעצמו רשאי. ולפיכך פריך והא תנינן לקמן קטן אינו פורס את שמע ואינו נושא את כפיו:
Segment 4


'''{{עוגן1|כאן}}.''' מתני' בשהביא שתי שערות אלא שלא הגיע לכלל שנים ועדיין נקרא קטן והוא יכול לישא את כפיו וכאן במתני' דלקמן בשלא הביא אף לשתי שערות וקטן ממש הוא:
<b>תמן תנינן.</b> בר"פ י"ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט:
תחילתדףכאן ד/ז
<b>ואינו חולק בקדשים לאכול בערב.</b> לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ"ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס"ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|קטן}} קורא בתורה.''' לפי שעולה למנין שבעה ויכול לקרות בתורה וכן מתרגם:
<b>כאן בשהסיע דעתו.</b> דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה:
<b>אם בשהסיע דעתו.</b> מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:
<b>מאי כדון.</b> ומ"ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה:
<b>הדא אמרה.</b> מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש"מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:
<b>וכא.</b> והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס"ד מעיקרא:
<b>תמן תנינן.</b> בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע"פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ"מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב"ה דקאמרי כמגע טמא מת בש"א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב"ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב"ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:
<b>מה אנן קיימין.</b> לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב"ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':
<b>אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן.</b> השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב"ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב"ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א"כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד"ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב"ש וב"ה דהא לב"ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ"מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב"ש היא:
<b>אין תימר בתרומה אנן קיימין וכו'.</b> בתמיה כלומר דמתמה הש"ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד"ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א"כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד"ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ"מ לדינא מידי:
<b>אמר רבי שמואל וכו'.</b> מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש דל"ק דהיינו טעמון דב"ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב"ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה:


'''{{עוגן1|אבל}} אינו פורס את שמע וכו'.''' לפי שזה הוא להוציא את הרבים ידי חובתן וכיון שהוא אינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|ואינו}} נושא את כפיו.''' אם הוא כהן שאין כבוד לצבור שיהו כפופין לברכתו:


'''{{עוגן1|פוחח}}.''' זה שבגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ. ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף:


'''{{עוגן1|פורס}} את שמע.''' שהרי מחויב בדבר הוא אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה וכן לישא את כפיו מפני שגנאי הוא לצבור:
Segment 1


'''{{עוגן1|סומא}} פורש את שמע.''' שאע"פ שאינו רואה מאורות ובכלל פריסת שמע היא ברכת המאורות כדלעיל בהלכה ג' מ"מ יש לו הנאה מן המאורות שבני אדם רואין ומצילין אותו מן המכשולים:
מתני' <b>חומר בתרומ'.</b> השתא קחשיב מה שמצינו חומר בתרומה מבקודש וכדמפרשינן טעמא:
<b>שביהודה.</b> שמשם היו מביאין נסכים ולא מגליל לפי שרצועה של ארץ העמים היתה מפסקת בין גליל ליהודה כדקאמר בגמרא וירושלים בארץ יהודה היא ולא היה אפשר להביא קדש מגליל ליהודה לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים ואפילו משל חברים שבגליל לא היו יכולין להביא לנסכים וביהודה נאמנין אף עמי הארץ על טהרת יין ושמן לנסכים בכל ימות השנה ומשום שמפני חומרתן נזהרין בהן ולא משקרין לפיכך נאמן עם הארץ לומר יין זה טהור והוא לנסכים שמן זה טהור והוא למנחות אבל אם אומר יין ושמן אלו טהורין והן לתרומה אינו נאמן לפי שאין איסור טומאה בתרומה חמיר בעיני ע"ה וחיישינן דלמא משקר בה:
<b>ובשעת הגיתות והבדים.</b> בעת הבציר יין לגת ובעת שעוצרים הזתים בבית הבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה:
<b>עברו הגתות והבדים.</b> לאחר שעבר זמן הבציר וזמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא ע"ה חבית של יין של תרומה או של שמן תרומה לכהן חבר ואמר שהיא טהורה לא יקבלה ממנו בחזקת טהורה שלאחר זמן הגיתות והבדים שוב אינו נאמן:
<b>אבל מניחה.</b> ע"ה שיודע שלאחר גיתות והבדים אין מאמינים אותו מניחה לגת הבאה ואז נותנה לכהן דבאותו זמן נאמן הוא עליה ומקבל החבר ממנו אע"פ שיודע שהוא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים:
<b>ואם אמר וכו'.</b> כלומר ואף בשאר ימות השנה אם הביא ע"ה חבית של תרומה לחבר ואמר לו הפרשתי לתוכה רביעית הלוג קדש נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה. ודוקא לתרומה עצמה אמרו שהוא נאמן בשעת הגיתות והבדים אבל על הכדים ריקנים אינו נאמן לומר טהורין הן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וכן אין נאמן לעולם על כלי ריקם שהוא טהור לקדש:
<b>כדי יין וכדי שמן המדומעות.</b> המטהר טבלו לנסכים ועכשיו יש כאן חולין ותרומה וקדש מעורבין זה בזה ובא לומר גם על הכדים שהן טהורין נאמן עליהם אף על הכדים אע"ג דאמרן שאינו נאמן על הכדים ואפילו בשעת הגתות והבדים בכה"ג נאמן הוא על הכל בשעת הגתות והבדים וקודם לזה שבעים יום דמגו דנאמן אקדש נאמן נמי אתרומה ואכדים דגנאי הוא לקדש שיהו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. והא דנקט שבעים יום משום דאורחא דעלמא להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגיתות:


'''{{עוגן1|כל}} שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס את שמע.''' שלא היה לו הנאה מהם מעולם ואין הלכה כר' יהודה:
Segment 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דמכות בהלכה ה' וכל הסוגיא שם:
גמ' <b>חומר בתרומה וכו' הא בגליל לא וכו'.</b> כדפרישית במתניתין:
<b>והא תנינן.</b> במנחות בפ"ח כל קרבנות צבור והיחיד דקחשיב שם על הא דקתני וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר וכו' תקועה אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן וקשיא בלא כך אין פסיקייא של כותים מפסקת בתמיה וכלומר וכי אפשר שלא תהיה רצועה של ארץ העמים מפסקת בין מקום רחוק כזה שהוא בין עבר הירדן לבין ירושלים. שבארץ יהודה ואפ"ה מביאין משם שמן למנורה ולמנחות כדקתני התם והיכי אמרת דמהאי טעמא אין מביאין יין ושמן מגליל:
<b>תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם.</b> כלו' לא שמביאין שמן כתוש ממקום רחוק כמו זה דבהא הוה חששא דארץ העמים שביניהם שלא יטמא אלא דהכא מיירי שמביא גרגרי זתים מאותו מקום המובחר וכותשין שם ביהודה להביא השמן למנחות והשתא ליכא חששא דארץ העמים דכל זמן שהזתים לא באו להמעטן והוא הכלי שנותנין בו הזתים שיתחממו כדי שיהו ראויין להוציא שמן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכדתנן ברפ"ט דטהרות זתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן וכו' ולכ"ע עד שלא נתנן לתוך המעטן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכ"ת ליעבדו נמי מגליל כן הא ליתא דאלו זתים שהן מן המובחר יכולין להביאן כשעדיין לא נכתשו ואינם מתקלקלין ואם היו מביאין מן הגליל כך יתקלקלו וצריך לכותשן במקומן ולעשות מהן שמן ומכיון שמקבל טומאה אי אפשר להביא מגליל הואיל וארץ העמים מפסקת:
<b>בן דרום.</b> מדרומה של גליל שהיא ארץ יהודה והביא שמן ואומר מגליל הבאתיה ואין ראוי לנסכים נאמן שהוא להחמיר אבל בן גליל שאמר מדרום הבאתיה וכשר לנסכים אינו נאמן להקל לפי שהוא בן גליל וחזקה שממקומו הביא אותו:


'''{{עוגן1|סומא}} אינו גולה וכו'.''' וכצ"ל כדגריס התם ר"י אומר בלא ראות פרט לסומא ר"מ אומר לרבות את הסומא. דכתיב בלא דעת למעט ובלא ראות למעט והוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות:
Segment 3


'''{{עוגן1|וכא}} תנינן.''' קושיא הוא כדמסיק ר' חגי דמדייקינן הא ראה מימיו פורס וא"כ מחלפא שיטתיה דר' יהודא תמן הוא אומר פרט לסומא דאינו גולה דפטור הוא מכל המצות והכא הוא אומר לרבות וכדדייקינן הא אם ראה ונסתמא פורס את שמע ואמאי הרי פטור הוא מכל המצות והיאך יפרוס את שמע להוציא אחרים:
<b>ר' ירמיה סבר מימר.</b> להא דתנינן במתני' ובשעת הגתות והבדים נאמנין אף על התרומה היינו דוקא בתרומה שנעשית על גב טהרת הקדש דמיזהר זהיר בה כקדש עצמו הא על גב עצמה לא מהימן:
<b>אמר ר' יוסה.</b> דלא היא אלא אפילו נעשית על גב טהרת עצמה דתרומה נמי מהימן וטעמא כדפרישית במתני':
<b>פליגא.</b> צ"ל מתניתא פליגא על רבי יוסה. דהא תנינן בפ"י דטהרות הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו דברי ר"מ. שרוצה להטבילן כדי לעשות יין ושמן בטהרה והכניסן למערה לטבול בה דיו ר' יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבלו. מפני שהן עמי הארץ ואין יודעין מליזהר בטבילה ובטהרה וקשיא לרבי יוסה דקאמר דנאמנין הן אפי' בטהרת תרומה עצמה:
<b>פתר לה.</b> ר' יוסה להאי מתני' דטהרות דמיירי שלא בשעת הבד דלא אמרו שנאמנין הם אלא בשעת גיתות והבדים בלבד:
<b>אית לך מימר שלא בשעת הגת.</b> בתמיה דבשלמא בבדדין שייך שפיר לומר שלא בשעת הבד דדרך להמתין משעת מסיקת הזתים מאילן. ומניחן הזתים בכלים לעצור אותן אף לאחר זמן הבד אבל בוצרין הענבים וכי שייך לומר שממתינין משעת הבצירה של הענבים עד לאחר שעת הגת זה ודאי אינו דמתקלקלין הענבים אם לא ידרכו בגת אחר הבצירה מיד וא"כ מסתמא בשעת הגתות והבדים שנינו:
<b>אמר ר' יצחק בר' אלעזר.</b> דאפ"ה יכילנא לשנויי לך דאו מיירי קודם עד שלא בצרו בה שלשה בני אדם וכלומר דמטהר הוא את הבוצרין שלו בתחלה עד שלא הגיע שעת הבצירה ממש ועדיין לא בצרו כמה בני אדם את ענביהם וזה מקדים הוא לטהרן לעת הבצירה שלו:
<b>נגעי בו טהרות.</b> הא דתנינן בשעת הגתות והבדים נאמנין הן וא"כ אפשר לומר דאלו טהרות עצמן שנגעו בו בשעת הגתות והבדים דטהורות הן אבל לאחר שעברו הגתות והבדים אפי' אותן הטהרות בעצמן טמאות הן ודרך בעיא היא:
<b>ויש כלי חרס וכו'.</b> בתמיה וכלומר והיכי מצית אמרית שאותו כלי חרס של הגת או של הבד שמשימין בו הטהרות ונטהרו יחזרו להיות טמאות דלא אמרו אלא אם עברו הגתות והבדים שוב אינן נאמנין על טהרות אחרות שלאח"כ ולא על אותן שכבר נעשו בטהרה בשעת הגתות והבדים וכדמסיק ואזיל ולית כל אילין מילייא כן בתמיה וכי כל הדברים אינן כך שכל מה שהוא נעשה בטהרה נשאר בחזקתו וכן להיפך כדלקמן דהואיל שרוב הכלים שמשתמשין בהן בגת ובית הבד של כלי חרס הן לפיכך נקט כלי חרס:
<b>אלא כיני.</b> אלא כך היא הבעיא נגעו בו טהרות וכו' והיינו שבעים יום קודם שאז הן בכלל טומאה אם אותן הטהרות בעצמן טהורות כשהגיע שעת גתים והבדים ומהדר הש"ס וכי יש וכו' ולית כל אלין מילייא כן כדלעיל שכל דבר בחזקתו עומד אם טמא ואם טהור:
<b>אלא כיני.</b> היא השאלה נגעו בו טהרות בעת גיתות והבדים והכלי היא מלא וא"כ הטהרות טהורות ואם אח"כ פינהו לתוך כלי אחר אם אותן הטהרות חזרו להיות טמאות הואיל והן בכלי אחר ומהדר וכי יש כלי חרש משהוא מיטהר וכו' כדלעיל:
<b>אלא כיני.</b> היא השאלה נגעו בו טהרות כשהוא ריקן ולא טהרו כלי הריקן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וא"כ הטהרות טמאות ואם אח"כ מילוהו אם הטהרות טהורות שהרי בכלי מלא הטהרות נטהרו בשעת הגתות והבדים ומהדר וכי יש כלי חרש וכו' כדלעיל:


'''{{עוגן1|ביושב}} בבית אפל היא מתניתא.''' הא דקאמר שלא ראה מאורות מימיו לאו בסומא ממש הוא אלא שהיה יושב בבית אפל מימיו כגון שנולד במערה ולא ראה מאורות ובהא הוא דשפיר דייקינן הא ראה מאורות מימיו ועכשיו יושב בבית אפל פירס:
Segment 4


'''{{עוגן1|כך}} אנו אומרים היושב בבית האפל לא יפרוס את שמע.''' בתמיה וסיומא דמילתא היא כלומר וכי כך אנו אומרים זה שראה מימיו ועכשיו הוא בבית אפל פטור הוא מפריסת שמע ואינו יכול להוציא אחרים והרי היה לו הנאה מימיו מן המאורות הלכך דייקינן הא אם ראה פורס:
<b>אמר ר' ייחנן הכושת וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ"ט דעירובין בהלכה כל הסוגיא עד אמר ר' ינאי ושם פירשתי:


'''{{עוגן1|ברם}} הכא.''' גבי גלות בסומא ממש איירי ובדרשא דקראי פליגי כדלעיל דר"מ סבר בלא ראות לרבות את הסומא ור"י סבר פרט לסומא וכדמפרשינן טעמייהו:
Segment 5
תחילתדףכאן ד/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כהן}} שיש בידיו מומין.''' וכן בפניו או ברגליו לפי שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן מתקנת ריב"ז ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ויסתכלו בידיו ואין להסתכל כשהכהנים נושאין את כפיהם מפני היסח הדעת:


'''{{עוגן1|אסטיס}}.''' צבע דומה לתכלת ופואה שרשים שצובעים בהם אדום וכל מיני צבעים. מסקינן שאם היה דש בעירו ויודעין במומין שבו או בצבעים שבידיו או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר דשוב אין מסתכלין בו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' וכן ובפניו וכו' וגרסינן להא לעיל בתענית פ"ד בהלכה עד סוף הלכה וע"ש:
תחילתדףכאן ד/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|האומר}} איני עובר וכו' אף בלבנים לא יעבור.''' דחיישינן שמא מינות נזרקה בו לפי שהנכרים מקפידין בכך:


'''{{עוגן1|העושה}} תפלתו.''' שבראש עגולה סכנה שמא תכנס בראשו כשיכה בראשו ואין בה מצוה דתפילין מרובעות ושחורות הלכה למשה מסיני:
Segment 6


'''{{עוגן1|ה"ז}} דרך מינות.''' שהמינים בוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא ואומרים בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים דורשים ג"ש מקרחה דכתיב בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה אף כאן במקום שער בראש במקום שמוחו של תינוק רופס שהוא מכוון למקום שבין עיניך ועל ידך בגובה היד היא הקיבורית בראש הזרוע שתהא כנגד הלב:


'''{{עוגן1|ציפן}} זהב.''' והל"מ שחורות וצריך מעור בהמה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ממין המותר בפיך:


'''{{עוגן1|ונתנה}} על בית יד אונקלי שלו.''' על בית יד המלבוש מבחוץ וכתיב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות:
Segment 7


'''{{עוגן1|ה"ז}} דרך החיצונים.''' הן ההולכים אחר דעתם וחוץ מדעת החכמים וקרובים למינים הם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תנא}} וכו' תפילין מרובעות.''' ולא עגולות שחורות ולא מוזהבים וצבע אחר הל"מ:
תחילתדףכאן ד/י
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|האומר}} יברכוך טובים הרי זו דרך מינות.''' לפי שצריכין ישראל לצרף עמהם אף לפושעי ישראל באגודות תעניותיהם שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת:


'''{{עוגן1|על}} קן ציפור יגיעו רחמיך.''' וכן חוס ורחם עלינו משתקין אותו לפי שעושה מידותיו של הקב"ה הכל רחמים והן אינן אלא גזירות:
Segment 8


ועל טוב יזכר שמך משתקין אותו לפי שחייבים לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:


'''{{עוגן1|מודים}} מודים.''' דמיחזי כמקבל עליו שתי רשויות:


'''{{עוגן1|המכנה}} בעריות.''' שדורש פ' עריות בלשון כינוי ואומר דלא בעריות ממש דיבר הכתוב אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים:
Segment 9


'''{{עוגן1|האומר}} ומזרעך וגו'.''' ומפרש ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה לפי שעוקר הכתוב ממשמעותו לגמרי ונותן כרת לבא על הארמית ומחייבו חטאת על השוגג:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|האומר}} יברכוך טובים שתי רשויות.''' כלומר דבהא נמי מיחזי כאלו אומר שיש שמטיב ויש שמריע ויברכוך טובים לבעל המטיב והרי זה דרך מינות:


'''{{עוגן1|ר'}} פנחס וכו'.''' גרסינן להא בפרק ה' דברכות בהלכה ג' ועל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך קאי דמשתקין אותו מפני שנראה כקורא תגר על מדותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור יגיעו רחמיך והוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש לא יגיעו רחמיו ואף שאינו אומר בפירוש כן משמעות דבריו נראים כך:
Segment 10


'''{{עוגן1|כנותן}} קצבה.''' זהו הטעם שהוא כנותן קצבה למדותיו יתברך ואומר עד כאן הגיעו רחמיך ואפי' עד קן צפור חוס ורחם עלינו וכדלקמן שזה היה גורס במתני' כהאי תנא עד קן צפור הגיעו רחמיך ובאמת אינו כן אלא שהן גזירת המלך ב"ה וכדר' יוסי בר' בון דאמר לא טוב הן עושין וכו':
<b>הרובין היו אומרים.</b> הן הבחורים ונקראו רובין שהיו מפרשים להתרומה דמתני' שנעשית על גב טהרת קודש מיירי וכו' כדר' ירמיה לעיל ואני אומר וכו':
<b>אתיא דר' יוסי.</b> דלעיל כר' ינאי ודר' ירמיה כרובים:


'''{{עוגן1|ואילין}} דמתרגמין וכו'.''' שכך היה מנהגם אחר שהיו קורין בתורה היו מתרגמין הפסוק להעם ואלו המתרגמין לפסוק שור או כשב וגו' ואותו ואת בנו וגו' עמי בני ישראל וכו' לא עבדין טבאות וכו' שאין לעשות מגזירותיו לרחמים:
Segment 11


'''{{עוגן1|כי}} יסכר פי דוברי שקר.''' אלו האומרים מודים מודים ולפיכך סוכרין פיהם ודכוותה אמן אמן שמע שמע משתקין אותו:
<b>אם אמר וכו'.</b> ומפרש הטעם דמאחר וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|לא}} לשנות.''' דברי החכם ולא לכנות בכינוי שם אחר ולא להוסיף על דבריו אא"כ היה אביו או רבו של התורגמן כדמייתי הא דר' פדת אבתריה שהיה מתורגמן דר' יסא ואם ר' יסא אמר מילין דשמע מן אביו דר' פדת היה אומר כך אמר רבי הוא ר' יסא בשם אבא וזה משנה מן מה שאמר לו החכם וטעמא מפני כבוד אביו שלא יזכירו בשמו:
Segment 12


'''{{עוגן1|מילין}} דלא שמע.''' ר' יסא מן אבוי דר' פדת אלא בשם ר' אלעזר היה אומר כך אמר רבי בשם ר' אלעזר לפי שאין לשנות ממה שאמר לו החכם וכן בר ישיטא דהוה אמורא דר' אבהו אתא מילין וכו' אם באו דברים בשם אביו וכו':
<b>אלו שקודחין.</b> שתוחבין ומטמינים בהן את הדימוע שנדמע ונתערבו בהן טבל וחולין וכדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|ר'}} מנא.''' הוא היה בנו של ר' יונה כדאמרינן בכמה מקומות בהאי תלמודא ותלמידו של ר' יוסא שהיה חבירו דר' יונה. והוא היה נוהג כך כשהיה מורה איזה הוראה בחבורה הדברים ששמע מפי אביו בבית והוא קיבלם מפי רבו ר' יוסי בשם אביו היה אומר בלשון רבו כן אמר רבי בשם ר' יונה ולא חשש בזה שזוכר שם אביו מפני שלא היה רוצה לשנות דברי ר' יוסי רבו ואם הדברים היו מה דשמע מאביו בבית המדרש בפני החכמים כולם לא היה חושש כלל ואמר כן אמר ר' יונה שכסבור הוא שזה כבוד אביו הוא להזכיר שמו בהלכה שאמר ברבים:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|המכנה}} בעריות.''' ומפרש לה כגון בערייתא דאבוי וכו' כדפרישית במתני' שאומר בקלון אביו ובקלון אמו הכתוב מדבר:


'''{{עוגן1|מזרעך}} וכו' תני ר' ישמעאל וכו'.''' גרסינן להא בפ"ט דסנהדרין בהלכה ז' כלומר שמפרש להפסוק ומזרעך וגו' כהאי דתני ר' ישמעאל. א"נ מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בהאי ענינא מייתי להא דרבי ישמעאל:
תחילתדףכאן ד/יא
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מעשה}} ראובן.''' וישכב את בלהה פילגש אביו נקרא בביה"כ ולא מיתרגם דחיישינן לגנותו וכן משום כבוד יעקב:


'''{{עוגן1|מעשה}} תמר ויהודה נקרא ומתרגם.''' דזהו כבודו שהודה ולא בוש ונטל שכר על כך כדקאמר בגמרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|מעשה}} עגל הראשון.''' כל הפרשה עד ויאמר אהרן ומן ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני וגו' נקרא עגל השני שחזר וסיפר המעשה וזה נקרא ולא מתרגם מפני שכתיב בו ויצא העגל הזה פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היתה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין משנין:
מתני' <b>מן המודיעית ולפנים נאמני' על כלי חרס.</b> מודיעית שם כרך רחוק מירושלים ט"ו מיל כדאמרינן בפ"ט דפסחים וממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנים קדרין עמי הארן על כלי חרס ובגמרא אמרו על כלי חרס הדקין כגון קדירות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלים נאמנין על כל כלי חרס בין הריקנין בין מלאים בין כלים דקין ובין כלים גסין לעולם לומר שהוא טהור לקודש ואע"פ שהמשקין. שבתוכן טמאין נאמנים על הכלי לעולם ומפני מה הקלו בירושלים כל כך מפני שאין עושין כבשונות בירושלים מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות לפיכך האמינום ולא גזרו עליהן שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה:
<b>מן המודיעית ולחוץ וכו' כיצד הקדר.</b> עם הארץ שהוא מוכר הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעות הוא הקדר דוקא הוא הקדר עצמו שהביא הקדרות מלחוץ למכרן לפנים מן המודיעות לו לבד האמינוהו לפי שאי אפשר שלא להאמינו אבל אם מסרן לקדר אחר עם הארץ היושב במודיעות או מלפנים לא האמינוהו:
<b>והן הקדירות.</b> אותן הקדרות שהביא הוא נאמן אבל אינו נאמן לצרף עמהם קדרות של קדר אחר היושב במודיעית או מלפנים:
<b>והן הלוקחים נאמן.</b> אצל אלו החברים שראו שהביאם הוא שנאמן הקדר אצלם אבל לא אצל לוקחים אחרים:
<b>יצא.</b> מן המודיעית לחזור לאחוריו שוב אינו נאמן. ומודיעית עצמה פעמים שהיא כלפנים ופעמים כלחוץ כיצד היה החבר בא מלחוץ ונכנס למודיעית והקדר עם הארץ יוצא מלפנים מן המודיעית ונכנס למודיעית ה"ז כלפנים ומותר ליקח ממנו לפי שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא יקח עכשיו אימתי אבל אם היו שניהם נכנסין מחוץ למודיעות ובאו בתוך הכרך ה"ז כלחוץ לפי שיכול להמתין עד שיהו מן המודיעית ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאין מלפנים ליכנס לכרך הואיל ומצאו מלפנים ולא לקח ממנו שם לא יקח ממנו עוד וכ"ש אם קדר נכנס לכרך וחבר יוצא מלפנים לא יקח החבר ממנו הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח ממנו לפני' מן המודיעי' וכל זה שאמרנו נאמן דוקא לקודש הוא דנאמן אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקודש קאי:


'''{{עוגן1|ברכת}} כהנים וכו'.''' בגמרא משמע שהיתה לפניהם הנוסחא במשנה ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין וכך היא נוסחת הבבלי במשנה ולא כנוסחת המשניות. והטעם דלא מתרגמין דכתיב ישא ה' פניו אליך שלא יאמרו עמי הארץ שהקדוש ב"ה נושא פנים ואינן יודעין שכדיי הן ישראל לישא להן פנים:
Segment 2


'''{{עוגן1|ומעשה}} דוד ואמנון וכו'.''' משום יקרא דדוד:
גמ' <b>מתניתא.</b> דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית בכלי חרס הדקין לפי שאי אפשר בלא הם:
<b>מתני' אמרה כן.</b> דייקא נמי דקתני הוא הקדר והן הקדרות וכי קדרות לאו כלי חרס דקין הן ובהן ובכיוצא בהן הוא שאמרו:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} אשר חכמיה יגידו וגו'.''' א"כ זהו כבודו של יהודה שהודה ונטל שכר עליה ולפיכך נקרא ומתרגם:
Segment 3


'''{{עוגן1|מתשובה}} שהשיב משה וכו'.''' ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה וגו':
<b>נגעו בו טהרות וכו'.</b> כלומר הא דהאמינוהו בלפנים מן המודיעית היינו דוקא על הכלי בלבד ולפי שא"א בלא כך אבל אם זה ע"ה נתן לתוכה טהרות ואומר טהורות הן אינו נאמן שלא האמינוהו לעם הארץ על הטהרות. ולפיכך אם משקין הן הכלי ג"כ בחזקת טמא לפי שטימא משקה את הכלי ולהכי נקט משקה שהמשקין הן הן שמטמאין את הכלים:
<b>היה הכלי מלא מים רשב"ל אומר נאמן.</b> זה הקדר בלפנים מן המודיעית על הכלי שהיא טהור ואינו נאמן על המשקה שבתוכו והא דלעיל מיניה דקאמר טימא משקה את הכלי אליבא דר"ל איתמר:
<b>נאמן על זה ועל זה.</b> שמתוך שהאמינוהו על הכלי נאמן נמי על המשקה שבתוכו:
<b>מתניתא.</b> דלעיל פליגא על רשב"ל דהא קתני אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש נאמן דמיגו דנאמן על הקודש שבתוכו נאמן נמי על התרומה. וא"כ ה"ה בכלי ומשקה בתוכו נימא נמי הכי:
<b>תיפתר.</b> להמתני' דלעיל באומר עד שאני חבר הפרשתיה כלומר לא הפרשתיה עד שקבלתי עלי דברי חבירות כדשנינו בפ"ב דדמאי ואז נאמן הוא על הכל:
<b>טעמא דרשב"ל.</b> דלא אמרינן ג"כ בכלי מלא מים כמו דמוקי למתני' דלעיל לפי שאין חברות למים לא שייכא קבלות חבירות בשביל טהרת המים:


'''{{עוגן1|ר'}} אחא בשם ר' בא.''' אומר ומחא ה' ית עמא וכו'. זהו מעשה עגל השני דכתיב ביה אשר עשו ואשר עשה אהרן. דזהו גנאי גם לצבור אבל הפסוקים שלפניהם אינו מפורש הגנאי לציבור וכדאמר ר' מר עוקבן וכו' לא דומה גנאי יחיד לקרותו בציבור כגנאי צבור לקרותו בצבור:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|ואתייא}}.''' האי נוסחא כמשנה אשר היה לפניהם ברכת כהנים ניקרין ולא מתרגמין כהדא דאמר ר' חלבו וכו':


'''{{עוגן1|לברכה}} ניתנה.''' וקורין כדכתיב הברכה ולא ניתנה לקריאה והיינו להתרגום שמתרגמין בקריאה לפני עם הארץ:
תחילתדףכאן ד/יב
'''{{עוגן1|אין}} מפטירין במרכבה.''' דילמא אתו לעיוני ולשיולי בה ור' יהודה מתיר וכן הלכה:


'''{{עוגן1|אין}} מפטירין בהודע את ירושלם את תועבותיה.''' משום יקרא דירושלם ואין הלכה כר"א:
Segment 1


'''{{עוגן1|אין}} מפטירין וכו'.''' ומעשה באחד שהקפיד עליו ר"א וכו' ובדקו אחריו וכך היה:
מתני' <b>הגבאים.</b> ישראל שהם גבאים למלך נכרי לגבות מישראל המסים וארנונית ונכנסו לתוך הבית למשכן וכן הגנבים שגנבו הכלים והחזירום מעצמן לא מחמת יראה אלא שעשו תשובה ואמרו לא נגענו בכל מה שבבית כשנכנסנו נאמנים הם על כך:
<b>ובירושלים נאמנים על הקודש.</b> נאמנין הן על כלי חרס בין גדולים בין קטנים וטעמא כדפרישית במתניתין דלעיל ודוקא לקודש האמינום ולא לתרומה שאחומר בתרומה קאי:
<b>ובשעת הרגל אף על התרומה.</b> משום דכתיב ויאסף כל איש ישראל העירה כאיש אחד חברים מכאן סמכו לומר דבשעת אסיפה כולם חברים הם ורגל שעת אסיפה היא:


'''{{עוגן1|ודא}} מזוזה יהבין לה היכא.''' איידי דאיירי בפרקין בדיני קריאת התורה ובענינא דתפילין כדתנינן לעיל העושה תפלתו וכו' מסיים בדיני מזוזה. והאי מזוזה באיזה מקום במזוזת המשקוף נותנין לה:
Segment 2


'''{{עוגן1|משלשו}}.''' למזוזת המשקוף לשלשה חלקים במדה ונותנו להמזוזה בתחלת שליש העליון ממטה למעלה:
גמ' <b>הגבאים וכו'.</b> כך הוא בתוספתא דטהרות פרק ח' דגריס נאמנים לומר נכנסנו וכו' ולא כנוסחא אחרת במתני' פ"ז דטהרות:
<b>פתר לה תרין פתרין.</b> משום דקשיא ליה להש"ס מתני' אהדדי דהכא קתני נאמנין הגבאים לומר לא נגענו והתם קתני דוקא אם יש נכרי עמהן וכו' והלכך קאמר דיש לפרש מתני' דהכא בתרי פתרי ולשוני כי היכי דלא תקשי אהדדי:
<b>נאמנין וכו'.</b> הא דקתני התם דדוקא יש נכרי עמהן הוא דנאמנים לומר לא נגענו משום דאימת נכרי עליהן שלא ליגע בכל כלי הבית היינו בשיש עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מכיון דלית להו מיגו אין נאמנין לומר לא נגענו אלא בשיש עמהן נכרי ומטעמא דאמרן והשתא לא תיקשי למתני' דהכא דאיכא למימר דמיירי בשאין כאן עדים שראו שנכנסו ומכיון דאית להו מיגו דאי בעו אמרי לא נכנסנו נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו ואפי' אין עמהן נכרי דהא סתמא קתני. והיותר נכון לגרוס כאן בהאי פתרא קמא בשאין עדים יודעין וכלומר דיש לפתור טעמא דתנינן התם נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו משום דמיירי בשאין כאן עדים יודעין שנכנסו לתוך הבית הלכך מהימנינן להו במיגו וכן מתניתא דידן נמי מיירי בשאין עדים יודעין מן הכניסה ולפיכך נאמנין לומר לא נגענו:
<b>ובירושלים וכו'.</b> כלומר והא דתנינן בסיפא דמתני' דידן ובירושלים וכו' משום דלא גזרו טומאה על הכלים בירושלים הלכך לעולם הן נאמנים:
<b>פתר לה פתר חורן.</b> כלומר אי נמי דיש לפתור טעמא דמתניתין דהתם בפתרא אחרינא דהא דקתני נאמנין וכו' לכן צריכה בשיש עדים יודעין דלא נצרכה להשמיענו דנאמנין אלא אפי' בשיש עדים יודעין שנכנסו אפ"ה נאמנין לומר לא נגענו וטעמא משום דיש עמהן נכרי ואימת נכרי עליהן שלא יגעו בכל כלי הבית. ומתני' דידן דקתני סתמא ומשמע דאפי' אין נכרי עמהן נאמנים הם לומר לא נגענו מיירי דאין כאן עדים יודעין מן הכניסה:
<b>ובירושלי' וכו'.</b> כדלעיל. ואין כאן נ"מ לענין טעמא דמתני' בהני תרין פתרין אלא משום דהך מתני' דטהרות נקט דיש לפתור בתרין פתרין ולא תיקשי אמתני' דידן ולכ"ע מתני' דידן מיירי בשאין עדים יודעין שנכנסו וכדפרישית:


'''{{עוגן1|חוצה}} את הפתח.''' מקום הפתח מודדו למחצה ומשלשו לחצי העליון ונותנה להמזוזה כנגד סוף שליש התחתון של חצי העליון ואין ביניהן הרבה כדמפרש ואזיל מה ביניהון מקום מזוזה ביניהן דמר חשיב מהתחלת מקומה ומר חשיב מסוף מקומה:
Segment 3


'''{{עוגן1|הגע}} עצמך שהיה שער גבוה.''' הרבה ואם נתנה בסוף שליש העליון עדיין היא גבוה מלהגיע למקומה:
<b>אמר רבי יהושע בן לוי וכו'.</b> טעמא דבשעת הרגל נאמנין על הכל משום דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו וכפל התיבות דריש שחוברה יחדיו למד על העיר שהיא עושה כל ישראל חברים ומדכתיב ששם עלו שבטי יה משמע דוקא בשעה שעלו שבטים לרגל:


'''{{עוגן1|נותנה}} כנגד כתיפיו.''' אם השער גבוה הרבה:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|כמין}} נגר.''' קבוע בחור של מזוזת המשקוף:


'''{{עוגן1|סכנה}}.''' שמכה בראשו כשפותח הדלת ואין בה מצוה דעל מזוזות ביתך כתיב ולא על הדלת וכן חקק בראש המקל וכו':


'''{{עוגן1|אפי'}} לא סימרו.''' להמקל ביתידות במקום שאינו ראוי לו ויכול לטלטלו למקום הראוי לו:
Segment 1


'''{{עוגן1|והוא}} שיחדה לכן.''' הברייתא מיירי שיחדו לאותו המקום להניח להמזוזה עד שיקבענה במקום הראוי ואז עד שסימרו שם לא כלום הוא:
מתני' <b>הפותח את חביתו.</b> חבר שפתח חביתו של יין או התחיל בעיסתו על מנת למכור ברגל ויד עמי הארץ ממשמשין בהן:
<b>ר' יהודה אומר יגמור.</b> אף לאחר שעבר הרגל הואיל והתחיל בו גומרו וטעמא מפרש בגמרא שהתירו סופו משום תחלתו שאם אתה אומר לא יגמור אף הוא לא יתחיל כדי שלא יבא לידי הפסד ונמצא ממעט בשמחת הרגל:
<b>וחכמים אומרים לא יגמור.</b> שאעפ"י שבשעת הרגל הכל טהורין הן לא שטהרתן טהר' עולמית אלא שבשעת הרגל בלבד כחבירים הן ולאחר הרגל מטמא מגען למפרע כדאמרינן בסיפא שלאחר הרגל מטבילין כל הכלים שבעזרה מפני שנגעו עמי הארץ בהן ברגל והלכה כחכמים:
<b>משעבר הרגל היו מעבירין על טהרת העזרה.</b> היו מעבירין את הכלים ממקומן כדי להטבילן ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהן ברגל:
<b>לא היו מעבירין מפני כבוד השבת.</b> שהיו הכהנים צריכין להתעסק איש בביתו בצרכי השבת:
<b>רבי יהודה אומר אף לא ביום החמישי.</b> אף אם עבר הרגל ביום החמישי אין מטבילין אותן עד לאחר השבת לפי שאין הכהנים פונים ליום מוצאי י"ט להטבילן שטרודין הן להוציא את הדשן שעל התפוח שבאמצע המזבח שנתקבץ שם כל ימות הרגל מדשן של המערכה ואין הלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|בפולמסיות}}.''' כשהיו הולכין עם החיל ממקום למקום היו נושאין עמהם המזוזה חקוקה במקל להיות עמהן בבית אשר חונים שם:
Segment 2


'''{{עוגן1|נתנה}} לפנים מטפח.''' הפתח פסולה דעל מזוזות בעינן שיהא שמע שלה רואה את הפתח:
גמ' <b>התירו סופו וכו'.</b> טעמא דרבי יהודה במתני' מפרש כדפרישית:


'''{{עוגן1|ונגללת}} מסופה לתחלתה.''' כדי שיהא שמע סמוך להפתח:
Segment 3


'''{{עוגן1|ציר}}.''' שבאמצע ויש לו ב' פתחים מכאן ומכאן:
<b>מה פליגין.</b> ר' יהודה עם חכמים בחבית של יין שמכיון שהתחיל עומד להפסד אם אינו גומרה שמפיג טעמו אבל בשל שמן אף ר' יודה מודה שלא יגמור שאין השמן מפיג טעם:
<b>כיצד הוא עושה.</b> לדברי חכמים דסברי לא יגמור אפי' בשל יין:
<b>שוברה.</b> שאפילו החבית עצמה בחזקת טומאה היא ולא ישתמש בה:
<b>והא תנא וכו'.</b> דפליג וס"ל מניחה לרגל הבא ואז חוזרת לחזקת טהרה:


'''{{עוגן1|כיני}} מתני'.''' והא כן תנינן ציר וכו' והשתא האיך בכה"ג רואה שמע את הפתח אם נותנה בהעמוד שהציר בו מצד זה והלא אינו רואה הפתח שבצד השני:
Segment 4


'''{{עוגן1|ברגיל}}.''' ללכת ולפתחו:
<b>י"ט שחל להיות בערב שבת.</b> י"ט האחרון של הרגל שהוא בע"ש דקתני במתני' עבר הרגל ביום הששי לא היו מעבירין וכו' נשתיירו אצלו ממה שנשתמש ברגל אוכל אף תשבות הרגל כרגל כלומר מה שצריך לשבת של אחר הרגל הרי הוא כרגל עצמו ועומד בחזקת טהרה. וקרוי תשבות הרגל ששובת אצלו הטהרה מחמת הרגל לפי שא"א לטהר הכלים עד לאחר השבת:
<b>מתניתא.</b> ברייתא תני בהדיא כן דערב הרגל כרגל עצמו וכן יום טבוח שלאחר עצרת כעצרת הוא לענין זה:
<b>אף אנן תנינן דרבא.</b> רבותא טפי מזה אליבא דר' יהודה דס"ל אף לא בחל ביום החמישי וכו' וא"כ כל זמן שלא היו מעבירים על טהרת הכלים היו משתמשים בהנשאר מהרגל בחזקת טהרה:


'''{{עוגן1|בחזית}}.''' שמוסיף איזה דבר ונקרא חזית כהאי דאמרינן בפרק קמא דב"ב עושה לו חזית מבחוץ:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|פתוח}} לגג ולגינה.''' ופתוח למעלה וכן פתוח הוא לגינה כלומר שפתוח לגג שבעליה ודרך הארובה שבין בית לעליה עולין בה ולמטה פתוח הוא לגינה:


'''{{עוגן1|כפתוח}} לחיל.''' חיל זהו שאינו בנוי בחדר הבית ומחיצה בבנין אלא שהמחיצה בסורג עשויה נקבים נקבים וכדתנן בפ"א דכלים החיל מקודש ממנו וכו' והוא לפנים מחומת הר הבית שהיה שם כותל סורג כדתנן בפ"ב דמדות לפנים ממנו הסורג וכו' ולפנים מן הסורג היה עשר אמות ונקרא חיל וא"כ לת"ק פתח שלמעלה פטור מן המזוזה דלאו פתח הבית מיקרי וחכמים אומרים כפתוח לשוק שבני עליה יורדין דרך הפתח הזה למטה ויוצאין לשוק והוי כשאר פתח הבית וחייב במזוזה:


'''{{עוגן1|הדר}} בח"ל וכו'.''' דעד ל' יום לא הוי קביעות והיינו נמי טעמא דבורגנין דמל' יום ולהלן הוי קביעות:
Segment 1


'''{{עוגן1|השוכר}} בית מישראל וכו'.''' דמזוזה חובת הדר היא:
מתני' <b>כיצד וכו' מטבילין את הכלים שהיו במקדש.</b> מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל. ובנוסחת המשנה כאן חסר. ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן לעמי הארץ ברגל אומרין להן שיזהרו מליגע בשלחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יטמא במגע אחר הרגל ונמצא יהיה צריך טבילה והערב שמש ואי אפשר לסלקו ממקומו דכתיב ביה לחם פנים לפני תמיד:
<b>כל הכלים שהיו במקדש.</b> שאר כל הכלים היו להם שניים ושלישים וכו':
<b>טעונין טבילה.</b> מפני טומאת הרגל חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע במזבח הנחושת כתיב מזבח אדמה וכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבח הזהב ומזבח הנחושת זה לזה:
<b>וחכמים אומרים מפני שהן מצופין.</b> כלומר בלאו הכי אינן מקבלין טומאה שהרי אינן אלא מצופין במתכות וצפוייהן בטל לגבייהו לפיכך טהורין הן:


'''{{עוגן1|אסור}} לעשות כן.''' ליטלו כשיוצא וכדר' יעקב בר אחא וכו':
Segment 2


'''{{עוגן1|הדר}} בפונדק.''' שבח"ל אפילו ל' יום א"צ וכו' דבפונדק שבח"ל לא הוי קביעות:
גמ' <b>וכלים טעונין טבילה.</b> בתמיה ולמה הצריכו טבילה לשאר כל הכלים:
<b>שלא הוזה.</b> עליו בתחלה:
<b>מעתה נחוש לכלן.</b> קושיא זו לפי הנוסחא דהכא דלא גריס במשנה הזהרו שלא תגעו בשלחן ואם החשש שמא לא הוזה א"כ ניחוש נמי לשולחן והרי אי אפשר לסלקו ולהטבילו:
<b>אני אומר וכו' על עיסקי קינה.</b> שצריכה להביא קינין לחובתה או לנדרה ושמא ניתזה וכו' ועדיין טמאה היא וטמאתו וחוזר ומטמא הכלים במגעו. ופריך אכתי מעתה נחוש לכולם:
<b>תיפתר בשנטמא בספק משקין.</b> כלומר אלא דלא חיישינן אלא להכי שמא נטמא בספק משקין ספק אם טמאין או טהורין ומכיון דחששא דטומאה דרבנן בעלמא היא לא גזרו אלא על הכלים שאפשר להטבילן:
<b>תמן תנינן וכו'.</b> בפ"ד דטהרות. קושיא היא הא תנינן התם דוקא ליטמא המשקין עצמן גזרו בספק טומאה אבל לטמא אחרים טהור ומשני תמן בתרומה וכאן בקודש איירינן וחומר הוא בקודש:


'''{{עוגן1|חולדת}} המולים וכו'.''' גרסינן לעיל בפ"ק דיומא בהלכה א' עד דעתהון דכל רבנן וע"ש:
Segment 3


'''{{עוגן1|תפלה}} ומזוזה.''' אם צריך לקנות לו תפילין ולמזוזה ואין לו אלא כדי אחד מהן מי מהן קודם:
<b>שלחן שנטמא.</b> וכשהלחם עליו אי אפשר להטבילו:
<b>מטבילין אותו בזמנו.</b> כלומר כשמסלקין הלחם ממנו ואפי' הוא בשבת שהרי בשבת מסלקין את הישן ומסדרין החדש ואז מטבילין אותו דאין כאן אלא משום שבות ואין שבות במקדש:
<b>אשכחת אמר.</b> כשתמצא לומר לדעתיה דר"ע מטמא שני לחמים כלומר משום דר"מ ס"ל דתמיד שנאמר בלחם הפנים לעולם נאמר ואפי' אם אירע שנטמא הלחם אין מסלקין אותו לגמרי עד בזמנו שהוא בשבת ואז מסלקין הישן ומסדרין עליו לחם הפנים החדש והלכך אם אתה אומר מטבילין השלחן מיד ואח"כ צריך ליתן עליו את הלחם שהרי תמיד נאמר אף בשנטמא נמצא הלחם חוזר ומטמא את השולחן וכשמסלקו בשבת ומסדר עליו את החדש חוזר השלחן ומטמא את הלחם ונמצאו שני לחמים טמאים לפיכך אין תקנה ללחם החדש אלא שצריך להמתין בטבילת השלחן עד בזמנו בשבת כשמסלקין ממנו הישן והוא טמא מטבילין את השלחן ומסדרין עליו את הלחם החדש והוא טהור:
<b>על דעתון דרבנן אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד.</b> אבל רבנן ס"ל דכשנטמא השלחן ומטמא את הלחם מסלקין אותו מיד ומטבילין את השלחן ואינו מסדר עליו את לחם הטמא כלל שלא נאמר תמיד אלא כשהלחם הוא טהור וממתין עד השבת ומסדר עליו את הלחם חדש ונמצא שאין כאן טומאה אלא ללחם אחד בלבד:
<b>ואפי' על דעתיה דר"מ וכו'.</b> כלומר משכחת לה אפי' לר"מ דקאמרת דס"ל דתמיד נאמר אף בזמן שנטמא הלחם וממתינין בטבילת השלחן עד כשמסלקין הלחם בשבת אפ"ה אינו נטמא אלא אותו הלחם הא' בלבד דתיפתר שנטמא השלחן בספק משקין שאינו אלא ספק טומאה דרבנן ולא החמירו בקודש אלא לטמא פעם אחד בלבד ללחם הישן אבל אינו חוזר ומטמא את השלחן לשיטמא ללחם החדש:
<b>מטבילין גלגל חמה.</b> דרך לעג והתול אמרו אותן המינים כן לפי שסוברין תמיד שנאמר גבי מנורה כתמיד דגבי שלחן הוא ביום ובלילה ואינו כן לפי האמת:


'''{{עוגן1|שכן}} היא נוהגת וכו'.''' מה שאין כן בתפלין:
Segment 4


'''{{עוגן1|שכן}}.''' תפלין היא נוהגת במפרשי ימים וכו' מה שאין כן במזוזה:
<b>תמן תנינן.</b> פ"ג דתמיד:
<b>וחותם.</b> כעין שנאמר בנחמיה:
<b>אית דבעי מימר.</b> דשלשים כלים היו כיום מרובה של תמיד שהוא ביום טוב ראשון של חג:


'''{{עוגן1|מתניתא}}.''' הך ברייתא מסייעה לשמואל. דקדושת מזוזה היא יותר מקדושת תפלין כדתני תפלה שבלה וכו' מזוזה שבלה אין עושין אותה לתפלין ולמה לפי שמעלין וכו' אלמא מזוזה קדושה יתירא היא:
Segment 5


{{מרכז|'''</big>הדרן עלך פרק הקורא עומד וסליקא לה מסכת מגילה</big>'''}}
<b>טעמא דר"א.</b> דקאמר שהן כקרקע ואין מקבלין טומאה משום דכתיב אצל מזבח הזהב וצפית אותו זהב טהור את גגו ואת קירותיו וגו' משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארך ציפה אותו זהב וא"כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע והיינו דקאמר התורה קראת אותו קרקע כלומר למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע:
<b>שהוא אמה על אמה את אמר קרקע.</b> שקבעו בתחלה לקרקע ואח"כ צפהו מזבח העולה שהוא חמש על חמש לכ"ש שבתחלה קבעו אותו ואח"כ צפהו נחשת והרי הוא כקרקע:
<b>טעמא דרבנן.</b> דפליגי וס"ל דמקבלין טומאה משום דכתיב המזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' פתח במזבח וסיים בשלחן אלא להקיש מזבח לשלחן מה שלחן נקרא מטלטל שהיו מגביהין אותו להראות לעולי רגלים אף המזבח נקרא מטלטל עד כדון וכו':
<b>וחכמים אומרים מפני שהן מצופין.</b> ומשמע דלהכי מקבלין טומאה ופריך וכי לא צפוי שהוא עומד מחמתו הוא כלומר שאינו עומד אלא מחמת המזבח שהרי דבר מועט הוא דהא לא כן אמר רשב"ל כעובי דינר גורדיינון היה בו וליבטיל צפוי זה לגבי המזבח:
<b>גורדיינון.</b> כמו דינר הדרייני בפ"ח דבכורות:
<b>א"ר לא.</b> היאך אתה אומר עליו מחמת המזבח הוא ואינו אלא כטפל לגבי המזבח למלאכתו אינו עומד מחמתו הוא בתמיה כלומר אינו עומד להקטיר עליו קטורת אלא שהקטרת מאליו היה נקטר דרך נס כדמסיים ואזיל ואתייא כהאי דאמר רשב"ל ועשית מזבח מקטר. בפת"ח תחת הקו"ף אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת קרינן בחירק תחת המ"ם למד שהיה המזבח מקטיר את הקטרת מאליו:
<b>ויהא.</b> אכתי קשה ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח במקומו ואינו משמש כלום בטלטול דהא לא כן אמר ר' אמי וכו' אלמא דהשלחן אלמלא היו מוציאין אותו ומראין אותו לעולי הרגלים לא היה מקבל טומאה וזה מזבח לא במקומו הוא עומד בתמיה ומשני אף זה שימש כלי במקדש דלפעמים נותנין עליו כלי מקדש ופריך מ"מ ויהא טהור ולמה טמא בשביל כך:
<b>אמר ר' מנא.</b> הרי זה דומה כהאי דתנינן תמן בפרק כ"ד דכלים שלש משפלות הן. הקופות שנותנין עליהן זבל ותבן של זבל טמאה מדרס ושל תבן טמאה טמא מת והפוחלץ של גמלים טהור מכלום ואמר ר' זעירה מפני מה של זבל ותבן טמאין מפני שמשתמשין בה על גב חביליה חבילה של זבל או של תבן שנותנין בה וה"נ שלפעמים משתמשין בו ע"ג חבילה הכלי מקדש שנותנין על גביו:
הדרן עלך פרק חומר בקדש וסליקא לה מסכתא חגיגה
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/446359"