אוצר הספרים היהודי השיתופי

משתמש:עמד/ארגז חול: הבדלים בין גרסאות בדף

דף משתמש שיחה

משתמש:עמד/ארגז חול (עריכה)

גרסה מ־18:41, 20 ביוני 2023

הוסרו 135,135 בתים ,  20 ביוני 2023
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Orlah
Penei Moshe on Jerusalem Talmud Bikkurim
 
פני משה על תלמוד ירושלמי בכורים
פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה
 
merged
merged
 
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Bikkurim
https://www.sefaria.org/Penei_Moshe_on_Jerusalem_Talmud_Orlah
 
This file contains merged sections from the following text versions:
This file contains merged sections from the following text versions:
-Piotrków, 1898-1900
-Piotrków, 1898-1900
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI
-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001886777/NLI


פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה
פני משה על תלמוד ירושלמי בכורים
תחילתדףכאן א/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הנוטע}} לסייג ולקורות פטור מן הערלה.''' בת"כ פ' קדושים ומייתי לה בגמרא דדריש מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל פרט לנוטע לסייג שיהא סייג וגדר להגינה או שנוטע לקורות ולעצים פטור מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי.''' מוסיף ואומר אפי' אם אמר שיהא צד הפנימי של האילן למאכל וצד החיצון לסייג הפנימי שהוא למאכל חייב והחיצון שהוא לסייג פטור ולא אמרינן מכיון שיש באילן הזה למאכל יהא כולו חייב ומסקינן בגמרא דלכ"ע הוא דפטור בנוטע לסייג ולקורות מיתורא דקרא קדרשינן דעץ מאכל מיותר הוא דהא כתיב אבתריה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וא"כ באילן מאכל הכתוב מדבר ולא באילן סרק ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמד את שהוא למאכל חייב ואת שהוא לסייג פטור ולר' יוסי אפי' אמר הפנימי וכו' והלכה כר' יוסי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} ונטעתם כל עץ מאכל וכו'.''' ברייתא היא בת"כ וכדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|מעתה}} וכו' ת"ל עץ מאכל.''' כלומר דפריך אי ממשמעות דעץ מאכל קא דריש מעתה קשיא מנא לן למידרש לקולא אימא איפכא ולחומרא דעץ שהוא עומד למאכל אפי' חישב עליו בשעת נטיעה שיהא לסייג יהא חייב בערלה ולהכי ת"ל עץ מאכל שהולכין אחר עץ שהוא למאכל ולא אחר דעתו שחישב עליו לסייג:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר ילמד דבר מתחילתו.''' ר' יוסי אמורא הוא חבירו של ר' יונה דלקמן ותרווייהו קאי לתרץ האי קושיא דלא כס"ד דממשמעות לישנא דקרא קדריש אלא דמיתורא דקרא דרשינן ומר קאמר דילמד דבר מתחילתו ומר קאמר ילמד דבר מסופו וכדפרישנא לקמן:
 
'''{{עוגן1|ילמד}} דבר מתחילתו.''' כלומר מתחילת הפרשה למדין אנו דהאי עץ מאכל מיותר הוא דממשמע דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל א"כ וכי אין אנו יודעין שבעץ שיש בו מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל אלא ללמדנו את שהוא נטעו למאכל חייב ואת שהוא נטעו לסייג ולקורו' ולעצים פטור דאי לאו הכי לשתוק קרא מיניה אלא ש"מ דלמידרש לקולא הוא דאתא:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה למד דבר מסופו.''' משום דלא ניחא ליה לשנויי כדר' יוסי דאי כדקאמר שילמד דבר מתחילתו אכתי קשיא אימא דלחומרא הוא דאתא דאי לאו קרא דעץ מאכל ה"א איפכא דקרא דלא יאכל מלמדנו שלא יאכל את שהוא נטוע לאכילה ולאפוקי שנטע לסייג ולקורות ואע"ג דבר מיכל הוא וקמ"ל קרא דעץ מאכל לומר דאותו עץ דבר מיכל הוא חייב הוא לעולם ואפי' חישב עליו שיהא לסייג ולקורות הלכך קאמר ר' יונה דעל כרחך ילמד הדבר מסופו מהא דכתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו א"כ כבר אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר ומה ת"ל עץ מאכל והשתא ליכא למימר דלחומרא הוא דאתא דא"כ לישתוק קרא מיניה ואנו יודעין דלעולם חייב הוא כל מידי דבר מיכל מדכתיב לא יאכל והוא מיותר דהא כתיב אבתריה ובשנה החמישית תאכלו מכלל דמעיקרא אסור באכילה אלא ודאי מדכתב עץ מאכל ללמדינו דנידרש לקולא את שהוא נטוע למאכל וכו':
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בת"כ שם ובתוספתא ריש מכלתין דרשב"ג פליג אהא דקאמר הת"ק סתם הנוטע לסייג ולקורות פטור וקאמר רשב"ג בד"א שפטור בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם כלומר שניכר ונראה שאותו האילן ראוי לסייג הוא או לקורות או לעצים להסקה אבל אם נטע דבר שאינו ראוי לדברים הללו חייב בערלה שמסתמא למאכל הוא:
 
'''{{עוגן1|יאות}} וכו'.''' ופריך הש"ס שפיר קאמר רשב"ג דמסתבר טעמיה ומ"ט דרבנן דלא מחלקי כן:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' זעירא.''' היינו טעמייהו דבמשנה הסדר של נטיעתם למאכל הוא דמיירי שבזה ניכר שאין דעתו שיהא אילנות הללו למאכל אלא לעצים כגון שהוא רוצף האילנות רצופין זה אצל זה ואין זה הסדר של נטיעת אילנות למאכל שדרכן לנטוע אותן מרווחין שלא יקלקל אחד את חבירו ומשינוי הסדר נראה שאין דעתו אלא לעצים להסקה וכן לקורות מיירי במשפה שכן דרכן של אילנות העומדות לקורות שמשפין אותן כדי שיתעבו וכן אם הוא נוטע לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שאין דעתו אלא לכך שאם לא כן לא היה נוטע במקום שעושין סייג סביב האילנות אלא שדעתו שהן עצמן יהיו לסייג ולפיכך לא מחלקי רבנן בין ראוי לכך ובין אינו ראוי לפי ששינוי הסדר מוכיח על זה לעולם:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא בשם ר"מ כל האילנות באין למחשבת פטור. כלומר אם בתחילה נטע אותן שיהו לסייג ולקורות וזהו נקרא מחשבת פטור שאע"פ שהן בני אכילה מחשבתו שחישב לסייג ולקורות פוטר מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|חוץ}} מן הזית ומן התאנה.''' וכדמפרש טעמיה דר"מ כדעתיה דקאמר בפ"ו דכלאים בהל"ד דכל אילנות נקראין אילן סרק חוץ מזית ותאנה והלכך ס"ל נמי דבזית ותאנה דחשיבי לא מהני בהו מחשבת פטור:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' אידך בשם ר"ש אין לך בא למחשבת פטור אלא באלו שלשת המינין בלבד רימון ושקמים הן אילני תאיני היער והצלף דבאלו מהני בהו מחשבת פטור אם חשב אח"כ עליהן לסייג ולקורות דאינן חשובין כל כך כמו שאר אילני מאכל שהדין בהם שאפי' נטען בתחילה לסייג ולקורות לא מהני בהו מחשבת פטור ופליגי ר"מ ור"ש אסתמא דמתני' דמשמע דכל האילנות באין למחשבת פטור ולר"מ כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה והאי רימון דקאמר ר"ש לאו רימון דקרא הוא שהרי הוא אחד מן המינין שנשתבח' בהן ארץ ישראל אלא אילן שגדלין בו הרימין הוא ומין אחר הוא זה כדתנן בפ"ק דכלאים השיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיהו חייבין במעשרות.''' אמתני' מהדר דבנוטע לסייג ולקורות פטור הוא מן הערלה ומהו הדין לענין מעשרות אם אותן הפירות שעלו באילן הזה חייבין הן במעשרות או לא וקאמר דתליא בתפלוגתא דר' בא בר ממל ור' הילא דפליגין בהמשמר פירותיו לעצים כלומר שמשמר את הפירות שהן על האילן שנטוע הוא לעצים דר' בא בר ממל מחייב אותן במעשרות כדמפרש טעמיה דיליף מן הדא דאמרינן לעיל בריש מעשרות ובכמה מקומות דהפקר פטור מן המעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' היא לקט וכו' כלומר דחדא טעמא אית להו דכל מתנות עניים וההפקר פטורין הן ממעשרות שידך ויד הכל שוין בו והלכך ס"ל לר' בא דהכא דמשמר הוא פירותיו אע"פ שהן על אילן שהוא לעצים חייבין הן במעשרות דלאו הפקר נינהו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} הילא בשם ר' יוסי.''' דקאמר פטורין ממעשרות טעמיה דיליף מן הדא דתנינן לעיל בפ"ד דמעשרות כוסבר שזרעו לזרע שלא חישב עליו אלא בשביל הזרע ירקה פטור ממעשרות דלא אחשבי' ליה וה"נ מכיון שלא נטע האילן אלא לסייג ולעצים פטורין הפירות שעלו בו מן המעשרות:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' כלומר דפריך עלה דמכוסבר לאו ראיה הוא לדר' הילא דשאני בכסובר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות והיינו הזרע והואיל שיש בו חיוב מעשרות לפיכך הירק הוא פטור דלא זרעו אלא בשביל הזרע וזהו גרנו למעשרות אבל הכא למה יפטרו הפירות שמשמר אותן מחיוב מעשרות ואין כאן גורן אחר למעשרות:
 
'''{{עוגן1|והיידא}} אמר דא.''' כלומר אלא מאיזה מקום הוא דיליף ר' הילא דפטורין מן המעשרות מן הדא דתנינן בברייתא והובאה לעיל בפ"ק דמעשרות בסוף הל"א על הא דתני בתוספתא שם כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע חייב בתחלתו ופטור בסופו ומפרש הש"ס התם מה אית לך כלומר ובהי גוונא מיירי כהדא דתני בברייתא אחריתא והיינו דמייתי לה הכא המקיים מלאה של כרוב לזרע כלומר שמקיים ערוגה מלאה של כרוב עד שיתגדל בהן הזרע בטלה דעתו דאע"ג דהזרע עצמו אינו מתחייב במעשר שהוא מזרעוני גינה שאינן נאכלין ופטורין מהמעשרות מכל מקום כאן שמקיים כל הערוגה בשביל הזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות ואם הן קלחין יחידין שקיימן לזרע לא בטלה דעתו ופטורין ממעשרות וא"ר יונה התם עלה והוא שליקט ירק כלומר הא דאמרינן ברישא דבטלה דעתו ואע"פ שמקיים כל הערוגה לזרע חייבין הן במעשרות דוקא באלו שליקט אותן בעודן ירק וחייבין הן אע"ג שהיה רוצה לקיימן לזרע אבל אם לא ליקט כלל מהירק אלא שהניח את כולה עד שיתקשו ויתגדל הזרע בתוכן וכי כך אנו אומרים שעצים חייבין במעשרות בתמיה אלא דבכה"ג ודאי פטורין הן מן המעשרות והשתא מהכא הוא דיליף ר' הילא דה"נ מכיון שאין מקיים את האילן אלא לעצים פטורין הפירות ממעשרות ואע"ג שאין להאילן גורן אחר למעשרות כמו התם במלאה של כרוב:
 
'''{{עוגן1|מהו}} שיהו אסורין.''' פירות שעל האילן של סייג משום גזל ומתמה על בעל הבעיא וכי בשביל שהן על האילן של העומד לעצים לא יהו אסורין משום גזל וכי עצים עצמן אינן אסורין משום גזל וקאמר דמה צריכה ליה למיבעי כגון אילן תותיא אילן שמגדל התותים והן פירות הגדלין על אילן סנה דלית בהן ממש ולא חשיבי ובכגון אלו קא מיבעיא ליה אם עשה האילן הזה לסייג מהו שיאסרו התותים משום גזל דאפשר דהבעלים מקפידין עליהן שרוצין שיתקיימו ושיתחזק הסייג ולא אפשיטא:
 
'''{{עוגן1|רימון}} שנטעו לשם רמון בנות שקמה וכו' צ"ל.''' ולגי' הספר בנות הדס אפשר לפרש דהיינו הך וקראו לשקמה כן על דרך דאמרינן עשרה מיני ארזים הן כדכתיב אתן במדבר ארז שיטה הדס וכו' ואדברי ר"ש בברייתא דלעיל הוא דקאי הכא דס"ל אין לך בא למחשבת פטור אלא שלשת המינין בלבד רימון ושקמין וצלף וקאמר הכא שאם נטען מתחילה לשם מאכל אפ"ה אשכחן דפליגי בהו תנאי אית תנא תני חייב וכו' ומפרש להו רב חסדא. מ"ד חייב במקום שרוב משמרין. שרוב בני אדם דרכן להיות משמרין פירותיהן של אלו האילנות ומהני בהו מחשבת האכילה שנטען בתחילה לכך וחייבין בערלה ומ"ד פטור במקום שאין הרוב משמרין פירות של אלו והואיל ואין מקפידין על הפירות אינן חשובין אלא כנוטע לסייג ולקורות ופטור מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה בעי.''' על הא דאוקי רב חסדא למ"ד חייב במקום שנהגו הרוב להיות משמרין דאם במקום שמשמרין פירות של אלו מיירי למה לי חישב דקתני שנטען לשם רימון דמשמע דוקא שאנו יודעין שבתחילה חישב לנטוע אותן לאכילת פירותיהן הא ודאי אפי' לא חישב ולא גלה דעתו בפירוש חייבין הן בערלה דמסתמא נטועין הן לאכילת פירותיהן דכי כך אנו אומרין זית ותאנה עד שיחשוב עליהן בתחילה שנוטע אותן לאכילה בתמיה והא דנקט זית ותאנה מפני שהן החשובין ביותר לענין זה לד"ה דלר"מ דלעיל לא מהני בהו אף שחישב עליהן לסייג ולקורות וה"ה לכל אילנות אליבא דרבנן וכלומר וכי צריך מחשבת אכילה להתחייב בערלה אנן לא אמרינן אלא איפכא דלענין פטור הוא דצריך מחשבה שאם חישב בתחילה ליטע אותן לסייג ולקורות הוא דפטור אבל בסתמא פשיטא שהן חייבין דלאכילה הוא דנטען:
 
'''{{עוגן1|אלא}} אפי' במחצה משמרין וכו'.''' כלומר אלא דלא תימא הכי שאפי' במקום דמחצה על מחצה הוא שיש שהן משמרין הפירות הללו ויש שאינן משמרין אפ"ה חייבין הן בערלה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מתיה מן דבתרתה.''' ממקום ששמו דבתרתה היה ופליג דס"ל דאם הוא במקום שאין רוב משמרין אפי' לא חישב עליהן בפירוש שיהו לסייג ולקורות פטור מן הערלה משום דסתמן אינו מקפיד עליהן והוי כמו שנטען מתחילה לכך ולר' מתיא האי מ"ד דס"ל חייב כרב חסדא הוא דמוקי ליה ואפי' בשנטען בתחילה לשם רימון עד שיהא במקום שרוב משמרין פירות הללו:
 
'''{{עוגן1|במקום}} חורשין.''' בתוך היער של עצים ואינו מקום יישוב פטור מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' לאו דוקא שעלתה מעצמה אלא אפי' נטעה במקום שאינו יישוב פטורה דלא חשיבא עליה. והתנינן. במתני' דלקמן והעולה מאליו חייב בערלה ומשני דתמן שנטען במקום יישוב כלומר דכל הני דקחשיב במתני' דלקמן בשנטען במקום יישוב והתם הוא דאמרינן דהעולה מאליו ג"כ חייב בערלה ברם הכא במקום חורשין ואינו מקום יישוב ואפי' בשנטען שם פטורין:
 
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר.''' דפטורין דוקא בשאינה עושה כדי טפילת' אם רוצה להטפל בפירותיה ולהביאן למקום היישוב אבל אם הוא עושה כל כך שיש בה כדי טיפולה להביאן למקום היישוב חייבת בערלה דהויא כאלו בתחילה עומדת במקום היישוב היא:
 
'''{{עוגן1|אתרוג}} שנטעו.''' מתחילה שיהא למצוה מהו שחייב בערלה. וחזר רב הונא ופשט לנפשיה שחייב בערלה דלא אימעוט נטיעה למצוה מן הכתוב ופריך ולא כן תנינן ומייתי לה לקמן בריש לולב הגזול דדריש ולקחתם לכם ולא מן דבר שהוא למצוה כגון של מעשר שני וכיוצא בו ומשני דתמן שפיר הוא דדרשינן ולקחתם לכם בדמים ולא מדבר שהוא כבר למצותו אבל הכא דינו כמה דתימר בשופר של מצוה שאם תקע בו יצא דדרשינן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום וכן הכא דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לכם מכל מקום ואפי' בנטוע בתחילתו למצוה:
 
מה בינו למשמר פירותיו לעצים דפליגי לעיל בהא לענין מעשרות ואימא הכא נמי לענין ערלה דזה נטעו בתחילה שיהא משמרו לשם מצוה וקאמר דלא דמי דהתם כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו דהא עיקר הנטיעה לעצים היא וכדפרישית לעיל אלא שהוא משמר גם להפירות שעלו בו ואינו מפקיר אותם אבל הכא מה שהוא משמרו משום הפרי הוא ובפריו הוא שרוצה ולא איכפת ליה בעצו:
 
'''{{עוגן1|ועוד}} מן הדא דאמר ר' חנינא.''' עלה. פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא בה ידי חובתו בחג. כצ"ל ותיבת בפסח שבא בכאן בספרים בטעות הוא דמה שייך פסח לכאן כלומר דר' חנינא פירש בה בהדיא דלפרי עיקר כוונתו לזה שנטעו שאם אומר אתה לעצו הלא אין אדם יוצא בה י"ח בחג בהעץ של אילן אתרוג וא"כ הדין בו לענין ערלה ככל אילנות שנוטען בשביל הפרי שלהן וחייבין בערלה:
 
'''{{עוגן1|מה}} דמי לה.''' ומה הוא דמצינו עוד שהוא דומה לדין אתרוג שנטעו למצותו ולחייבו בערלה אף בשנטעו לשם מצוה וקאמר דה"נ אשכחן בזית שנטעו להדליק בשמן שלו בנר חנוכה וקאמר ר' יוסי בר' בון ומה דמיון הוא זה הרי זה האתרוג דבר תורה ונר חנוכה הוא מדבריהם ואת אמר הכין בתמיה פשיטא הוא דהיכי ס"ד דמצוה דרבנן תפטור לערלה שהיא דבר תורה ודאיצטריך לדמויי לדין דאתרוג אלא מה דמי לה אם אתה רוצה לדמות להא דאתרוג זה הוא בזית שנטעו להדליק בשמן שלו את המנורה במקדש דזה וזה ד"ת הוא וחייב בערלה כמו דאמרינן באתרוג:
 
'''{{עוגן1|נטעו}}.''' שיהא צד התחתון שלו לסייג והעליון שלו למאכל א"נ איפכא צד התחתון למאכל וכו' מהו:
 
'''{{עוגן1|א"ל}}.''' ר' יוחנן הוא הדא הוא הדא הוא צד התחתון וכו'. כלומר דין אחד להם דבין כך ובין כך מה שהוא למאכל חייב ומה שהוא לסייג פטור:
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא יודע.''' לכוין מה שהוא אסור ומה שהוא מותר:
 
'''{{עוגן1|מביא}} חוט אחד.''' ומודד את האילן עד חציו ומסיים המקום עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זעירא בעי.''' עלה דהניחא אם צד התחתון לסייג והעליון למאכל דאין גידולי העליון מתגדלין מן האיסור דהצד התחתון מותר הוא אלא אם צד התחתון הוא למאכל והעליון לסייג הרי העליון גדל מן האיסור של צד התחתון ואת אמר הכין בתמיה דאף בזה פטור הוא את של סייג מן הערלה ואמאי הרי גדל הוא מן האיסור:
 
'''{{עוגן1|ר'}} זעירא כדעתיה.''' כלומר מה שהוקשה לו זה משום דלטעמיה הוא דאזיל דאמר לעיל בפ"ה דכלאים בצל של כלאי הכרם שעקרו ממקום האסור ושתלו במקום אחר אפי' מוסיף כמה במקום ההיתר נשאר אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שהגידולין הבאין מחמת האיסור אע"פ שהגידולין עצמן היתר הן שהרי שתלו במקום אחר אע"פ כן אין מעלין ומבטלין את עיקר האיסור ונשאר באיסורו וה"נ מכיון שהעליון גדל הוא מכח התחתון שהוא אסור הוו להו גידולי איסור ואסור ואע"פ שהעליון גדל ג"כ מצד עצמו והוא היתר אין גידולי היתר שבו מעלין את האיסור שבו:
 
'''{{עוגן1|נטעו}} לסייג.''' בתחילה ואח"כ חישב עליו למאכל בא במחשבה כלומר בא לחיוב במחשבה זו והכי תני בת"כ פ' קדושים בהדיא נטעו לעצים וחישב עליו מנין ת"ל כל עץ מאימתי מונה הוא לו משעת נטיעתו והכי תני לה נמי בתוספתא דמכלתין:
 
'''{{עוגן1|למאכל}} וחישב עליו.''' אח"כ לסייג לא כל הימנו להפקיע חיובו שבתחילה נטעו למאכל:
 
'''{{עוגן1|נטע}}.''' שיהא שנה ראשונה לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב ג"כ בדין הוא שיהא חייב דהיינו קמייתא:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}} ר' יוסי וכו'.''' ואמאי צד החיצון פטור הרי גם כאן נתחייב בו מחשבת חיוב של צד הפנימי ומשני דלא דמייא להך דר' יוסי במתני' דתמן הצד הפנימי שהוא למאכל לעולם הוא למאכל ומה שהוא לסייג לעולם הוא לסייג ואין כאן עירוב מחשבת חיוב אבל הכא מכיון שנתערב בו בכולו מחשבת חיוב בדין הוא שיהא חייב:
 
'''{{עוגן1|נטעו}}.''' שיהו כל שלש שנים הראשונים לסייג ומכאן ואילך חישב עליו שיהא למאכל והוסיף האילן אח"כ בגידולו פליגי אמוראי בתוספתו דאלו לא הוסיף הרי כל ג' שנים של ערלה לא היה בו צד חיוב וכן דין רבעי ג"כ אין לו כדלקמן דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי אלא בתוספת שלו ס"ל לר' ירמיה דנמי פטור מן הערלה כדמפרש טעמיה לקמן ור' בא ס"ל דהתוספת חייב דהוי כנטיעה בתחילה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי הדא דר' ירמיה מתחמי קשיא.''' כלומר לפום ריהטא נראה דקשיא על דברי ר' ירמיה מחכמים דברייתא דלקמיה ואפ"ה לית היא אלא ניחא ולא קשיא מידי כדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא והובאה לעיל בפ"ה דפאה ובכמה מקומות שדה שהביא שליש לפני הגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ר"ע אומר התוספת שגדלה ברשות ישראל פטור מן המעשרות לפי שכבר הביאה שליש ביד הגוי והגיעה התבואה לעונת המעשרות בעודה ברשות הפטור וחכמים אומרים התוספת שהוסיפה ביד ישראל חייבת וזהו דנראה דקשיא על ר' ירמיה דהא חכמים מחייבי כאן בתוספת ואע"פ שהביאה שליש ביד הגוי:
 
'''{{עוגן1|והכא}} עיקרו פטור ותוספתו חייב.''' בתמיה וסיומא דמילתיה דר' יוסי הוא וכלומר דמכל מקום ניחא היא ולא קשיא על הא דר' ירמיה דשאני התם שהרי התוס' מיהת בחיוב היא שניתוסף ביד הישראל ואין אתה פוטרו בשביל שליש הראשון שיש בו מהפטור דהגדל בחיוב חייב הוא ותורם ומעשר לפי חשבון כדאמרינן לעיל בפ"ה דמעשרות בהל"ד אבל הכא הרי עיקרו פטור הוא לגמרי מן הערלה שכבר עברו עליו שלש שנים הראשונים בפטור והיאך יהא התוספת חייב שניתוסף בו אח"כ מהעיקר שאין בו צד חיוב כלל אלא ודאי בדין הוא שהתוספת פטור כר' ירמיה:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוחנן דברי ר' ישמעאל וכו'.''' כלומר תנינן בחדא ברייתא דס"ל לר' ישמעאל דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי והשתא מיבעי ליה לר' יוחנן היכי דמי האי דר' ישמעאל אם עד שיהא לו שלש שנים ערלה קאמר דאז יש לו דין רבעי או אפי' אם אין לו אלא שנה אחת מערלה או שתים וכגון שנטעו שנה אחת או שתים שיהא לסייג ומכאן ואילך למאכל דבכה"ג יש לו מיהת דין ערלה בשנה אחת או שתים משלש שנים יש לו דין רבעי ומשום דר' יוחנן סתם דבריו בהבעי' דיליה ואיכא לפרושי להכי ולהכי פליגי בהא תלמידיו ר' יונה ור' יוסי דר' יונה מפרש דעיקר ערלה צריכה לי' לר' יוחנן כלומר בעיקר דין ערלה נסתפק כאן אם השנה או השתים שהן למאכל נוהגת בו דין ערלה או לא לפי שאין עיקר ערלה פחות שנים כלומר השנים של ערלה והן שלש שנים ולפיכך נסתפק לו דהואיל וכאן אין בהאילן הזה שלש שנים שלמים של חיוב ערלה איכא למימר דשוב אין בו דין ערלה כלל ואפי' באותה שנה או שתים שהן של מאכל ור' יוסי מפרש לה להבעי' של ר' יוחנן דעיקר דין רבעי הוא דצריכה ליה אם דוקא שלש שנים חיוב ערלה בעינן לדין רבעי או לאו דוקא ג' שנים אלא שיהא בו מיהת דין ערלה ואפי' בשנה אחת נוהגת בו אח"כ דין רבעי ור' ישמעאל ה"ק כל שאין לו ערלה כלל אין לו רבעי ולאפוקי אם היה לו ערלה אפי' שנה אחת מג' שנים הראשונים יש לו דין רבעי וכדפרישית מעיקרא אבל לענין דין ערלה באילן הזה לא מספקא ליה לר' יוחנן דמסתברא דאותה שנה מהג' שנים שהוא למאכל נוהג בו דין ערלה ועד שיעברו עליו ג' שני ערלה עם אותה שנה:
 
'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא והובאה לעיל בפיאה פ"ד ובדמאי:
 
'''{{עוגן1|כאלו}} כולו בארץ.''' דהשרשים יונקין זה מזה וכדמפרש ר' יוחנן לקמיה:
 
'''{{עוגן1|נעשה}} כטבל ומעושר.''' כלומר אליבא דר' קאמר משום שנעשה כטבל וחולין מעורבין זה בזה ולענין זה הוא כאלו כולו בארץ שמה שהוא יונק מצד ח"ל הוא חולין וכמעושר הוא ומצד של א"י הוא טבל:
 
'''{{עוגן1|שורש}} פטור פוטר.''' אם יש מעורב בשרשין שורש א' של פטור פוטר הוא את שאר השרשין ואפי' יונקין הן מן החיוב וכדמפרש ואזיל:
 
'''{{עוגן1|מאי}}.''' לענין מאי קאמר לה ר' יוחנן בפשיטות להאי מילתא אם סובר הוא כרבי דאומר שרשין חיין ויונקין זה מזה כהאי דקאמר באילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בח"ל ומכריע הוא להלכה כרבי וקאמר הש"ס דלא היא אלא מילתיה דר' יוחנן לד"ה הוא ולענין אחר הוא דקאמר הכא שורש פטור פוטר וכדמסיק ואזיל:
 
'''{{עוגן1|הן}} דתימר שורש פטור פוטר.''' הא דקאמר דפוטר הוא לענין ערלה הוא דקאמר ובשורש ישן שכבר עברו עליו שני ערלה שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו ויונקין שרשי אילן שנטע חבירו ממנו פוטר הוא את של חבירו מערלה אבל אם השריש מח"ל לתוך אשר בארץ לא בדא אמר שורש פטור פוטר דאפשר דבכה"ג ס"ל כרשב"ג ולחומרא דצד הנטוע בארץ חייב וצד ח"ל פטור ולא הוי כמעורב של חיוב ושל פטור זע"ז:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}} ר' יוסי אומר וכו'.''' ואמאי של צד הפנימי חייב ויפטור צד החיצון לצד הפנימי דהא יונקין זה מזה למטה ואת אמרת שורש הפטור פוטר:
 
'''{{עוגן1|ר"ז}} אמר לה סתם.''' להאי שינויא דלקמיה ור' הילא אמר לה בשם ר' אלעזר שאני במתני' שראוי הוא צד החיצון לחשוב עליו שיהא גם הוא למאכל ולחייבו במחשבה זו כדאמרינן לעיל ולא מיקרי שורש הפטור לגמרי מכיון שיכול לבוא לידי חיוב:
 
'''{{עוגן1|שרשים}} אין בהן ממש.''' ומשום דקאמר לה סתם בשם ר' יוחנן שאל לו ר"ז אם בפירוש שמעת להא מר' יוחנן ולענין דין ערלה דקיימינן כאן או דלאו הכי הוא אלא בערלה הויתון קיימין כלומר בעוד שהייתם עומדין לעסוק במס' ערלה ונזכרת להדא מילתא שאמר לענין בכורים שרשים אין בהם ממש וכהאי דאמרינן לקמן בפ"ק דבכורי' בענין דבעינן שיהו כל גידולים מאדמתך וחשבת דגם לענין ערלה אמר לה אבל לאו מילתא הוא דהא אמרינן לעיל בשם ר' יוחנן דשורש פטור פוטר לענין ערלה:
 
'''{{עוגן1|הן}} דתימר.''' השתא מפרש לה ומילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דאת אמר בעלמא להאי מ"ד דס"ל שרשין אין בהן ממש דוקא בשהשרישו מח"ל לתוך הארץ דאין בהן ממש לפטור אבל איפכא יש בהן ממש ולחיוב דלחומרא אזלינן:
 
'''{{עוגן1|סיפקה}}.''' ילדה שסיפקה לזקינה ויונקת ממנה פטור מערלה וכן לח"ל להנטוע בח"ל ויונקת משם פטור מד"ת בערלה דאין ערלה בח"ל אלא מהלכה:
 
'''{{עוגן1|להקדש}} חייב וכו'.''' וכדמפרש טעמא דלהקדש חייב משום שראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה וכן אם סיפקה לצד העליון של אילן שהוא לסייג או לצד התחתון שהוא לסייג אע"ג דעכשיו פטור מ"מ איכא ביה צד חיוב מכיון שהוא ראוי לחשוב עליו למאכל ולחייבו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי כרשב"ג.''' על ר' יוסי דמתני' קאי מי נימא דמילתיה אתייא כרשב"ג דברייתא דלעיל דס"ל צד הנטוע בארץ חייב ושל ח"ל פטור וה"נ בצד הפנימי והחיצון דקאמר ר' יוסי וקאמר הש"ס דלא היא אלא אפ"ת דיסבור ר' יוסי כרבי דלעיל שאני ערלה ממעשרות דערלה תלויה לדעתו לפי מה שיחשוב על האילן כך הוא אם לחיוב שהוא למאכל או שיחשוב עליו לסייג שהוא פטור ובדידיה תליא מילתא אבל מעשרות אינן תלוין לדעתו אלא מה שבארץ חייב ומה שבח"ל פטור ואם מקצתו בכאן ומקצתו בכאן חיוב ופטור מעורבין זה עם זה ואיכא למימר דאזלא מילתיה דר' יוסי אפי' כרבי דלעיל:
תחילתדףכאן א/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|עת}} שבאו אבותינו לארץ וכו'.''' הכי דריש לה בת"כ מקרא דכתיב כי תבואו ונטעתם פרט לשנטען גוים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו גוים משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כיבשו חייב וכלומר אפי' הגוים נטעו אותן אם הוא משבאו ישראל לארץ חייב:
 
'''{{עוגן1|הנוטע}} לרבים חייב.''' וכגון שנטעו בתוך שדה שלו שיהא זה לרבים למי שירצה לאכול מהפירות והכי אמר בגמרא וילפינן מדכתיב ונטעתם אפי' לרבים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יהודה פוטר.''' טעמיה דקסבר ונטעתם אף לרבים משמע ולכם נמי משמע אף לרבים והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואין הלכה כר' יהודה הנוטע ברשות הרבים. בשביל עצמו כשנטעו חייב אבל העולה מאליו ברשות הרבים פטור:
 
'''{{עוגן1|והנכרי}} שנטע.''' בין לישראל בין לעצמו:
 
'''{{עוגן1|והגזלן}} שנטע.''' שגזל הקרקע ונטעה והכי קאמר בגמרא:
 
'''{{עוגן1|והנוטע}} בספינה.''' אע"פ שאינה נקובה וכדקאמר בגמרא דבנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה שאע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות:
 
'''{{עוגן1|והעולה}} מאליו.''' ברשות היחיד דוקא כל אלו חייבין בערלה וכן ברבעי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ונטעתם}} פרט לשנטעו גוים וכו'.''' מברייתא דת"כ הוא כמו שהבאתי במתני':
 
'''{{עוגן1|הדא}} אמרת שורש פטור פוטר.''' כלומר ש"מ מהמתני' להא דאמרינן בהלכה דלעיל דשורש פטור פוטר הוא אפי' להחיוב שיונק ממנו דהא מתני' פוטרת את אשר נטעו הנכרים עד שלא באו לארץ ואע"פ שגדל אח"כ ברשות ישראל וביד החייב מ"מ הואיל ויונק הוא משורש הפטור פטור מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|נטעו}} אף על פי שלא כיבשו חייב וכר' ישמעאל וכו'.''' קושיא היא כלומר וכר' ישמעאל דאמר לעיל בפ"ב דחלה ובכמה מקומות דכל מקום שנאמר ביאה אינה אלא לאחר י"ד שנה שכיבשו ושחילקו ומאי עביד לה להמתני' ומי נימא דפליג ר' ישמעאל על הא דתנינן אע"פ שלא כיבשו חייב דהרי בערלה כי תבואו כתיב וקאמר ר' הילא דלא היא אלא דמודה ר' ישמעאל בחלה ובערלה דנוהגין מיד אע"פ שלא כיבשו וטעמא בחלה כדמפרש לקמיה ובערלה טעמא דריבה הכתוב מדכתיב כי תבואו ונטעתם כל עץ כדדריש לה בת"כ שהבאתי במתני':
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' אחלה קאי דתניא בהדיא בספרי פ' שלח דדריש ר' ישמעאל גופיה כן דגריס התם בבואכם אל הארץ וגו' ר' ישמעאל אומר שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל ביאות שבתורה הוא אומר והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יביאך ה' וכאן הוא אומר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו לארץ מיד נתחייבו בחלה:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' ישמעאל.''' הואיל ואייתי הא דדריש ר' ישמעאל גבי חלה מקשה דידיה אדידיה למאי דקאמר בעלמא:
 
'''{{עוגן1|תמן}} אמר היא הוייה וכו'.''' לא מצאתי שאמר ר' ישמעאל לזה בהדיא לא בספרא ולא בספרי ולא במכילתא ואפשר מדגריס במכילתא פ' בא והיה כי תבואו אל הארץ וגו' כאשר דבר והיכן דבר והבאתי אתכם וכו' כיוצא בדבר אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר והיכן דבר את אימתי אשלח לפניך וכו' ואף שאין הלשונות דומות זה לזה וכן מביא עוד שם להרבה מקראות כאשר דבר והיכן דבר וכו' ואינן בלשון אחד כ"א במשמעות אחד וסתם מכילתא ר' ישמעאל היא ומהתם משמע דר' ישמעאל לא היה מדקדק בשינוי לשון הכתוב וכדמסיים הוא הויה הוא קימה כלומר כתוב א' אומר והייתם לי קדושים וכתוב א' אומר יקימך ה' לו לעם קדוש והכל אחד הוא וכן היא שבירה היא נפיצה היא גאולה היא פדייה וכלומר דבין מקום דכתיב לא יגאל ובין מקום דכתיב לא יפדה הכל משמעות אחד הוא ובין דכתיב ישבר או ינפץ ודומיא דדריש ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ומיהת שמעינן דר' ישמעאל לא קפיד אשינוי לשון דהכתוב והכא הוא משנה בין לישן ללישן דמדקדק לישנא דבבואכם שהיא משונה מלשון שאר ביאות שבתורה ויליף לדינא משינוי הלשון וא"כ מחלפא שיטתיה ולא משני הש"ס מידי אלא כלומר דע"כ תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל:
 
'''{{עוגן1|נטעו}} לרבים וכו'.''' ופריך מחלפה שיטתי' דרבנן דתמן אינון אמרין וכו' והכא אינון אמרין הכין. בתמיה בפ' י"ב דנגעים תנינן ירושלים וח"ל אינן מטמאין בנגעים דכתיב כי תבואו וגו' וירושלים אינה אחוזה אלא לרבים הוא ואמאי מחייבי הכא בנוטע לרבים ומשני תמן גילה הכתוב דמה שהוא לרבים אינו מטמא בנגעים דכתיב ובא אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים שהיא אחוזת כולן ולא נתחלקה לשבטים ברם הכא ריבה הכתוב דכתיב ונטעתם מכל מקום ואפילו לרבים:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אמר.''' בת"כ פ' מצורע דתני אחוזתכם אחוזה מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמאה בנגעים אמר ר' יהודה אני לא שמעתי למעט אלא בית המקדש בלבד וא"כ לר' יהודה ירושלים אע"פ שהיא לרבים מטמאה בנגעים והכא פוטר הוא בנוטע לרבים ומשני תמן הוא אמר אני לא שמעתי וכו' דמפי השמועה ששמע מאחרים אמרה אבל הכא בשם גרמיה אמר ואיהו לא ס"ל להאי דאמר משמועה גבי נגעים:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון.''' דלא היא דלעולם ס"ל כהאי דנגעים ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ותיפתר להאי דאמר בנגעים כהאי תנא בשם ר' יהודה בדין ערלה וכדתני רשב"א משמיה דר' יהודה בת"כ וכן בתוספתא הנוטע לרבים חייב בערלה עלה מאליו לרבים פטור מן הערלה ולא מיקל אלא בעולה מאליו דונטעתם כתיב ולהך תנא אליבא דר' יהודה ס"ל דהא דתני במתני' העולה מאליו חייב אפילו הוא לרבים ובהא הוא דפליג ר' יהודה ולדידיה ל"ק הא דר' יהודה בנגעים משום דשאני הכא דמהיכא דמרבינן לרבים ממעטינן נמי בעולה מאליו דונטעתם קאמר רחמנא:
 
'''{{עוגן1|הנוטע}} לרבים.''' פיסקא דמתני' היא דקתני חייב ומפרש וקאמר דאם ברשות הרבים פטור:
 
'''{{עוגן1|הנוטע}} לרבים וכו'.''' כלו' דמסיים ואזיל בהך פירושא דהא דקתני הנוטע לרבים חייב דוקא בנוטע בתוך שלו לרבים וכן הנוטע בר"ה דתנינן חייב היינו דוקא בשנטע לעצמו כדפרישי' במתני' אבל הנוטע לרשות הרבים ולרבים פטור:
 
'''{{עוגן1|בשגזל}} קרקע.''' על הגזלן דמתני' קאי הא דקתני והגזלן שנטע חייב ומפרש בשגזל הקרקע ונטעה ופריך וכי יש קרקע נגזל והרי לעולם בחזקת בעליה היא אמר ר' הילא וכו' וכה"ג אמר נמי לעיל בפ"ז דכלאים:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יאשיה.''' היה מביא נטיעות מח"ל בגושיהן ונטע אותן בארץ ופליגי ר' יונה ור' יוסי משום מה עשה כן ר' יונה קאמר לשכרו שנים כלומר שיהא לו השכר שנשכר בשנים של ערלה גופן ע"י כך משום דס"ל לרבי יאשיה דאין ערלה בח"ל ופליג אמתני' דסוף מכלתין דקתני הערלה הלכה בח"ל וכהאי מ"ד בתוספתא דסוף מכלתין דאין ערלה נוהגת בח"ל א"נ דס"ל מהלכות מדינה היא כהאי מ"ד דלקמן שם ובמקום שנהגו נהגו ור' יאשיה לא היה ממקום שנהגו להחמיר ור' יוסי קאמר לשכרו רבעי וכלומר דבערלה לא היה משתכר כלום דערלה נוהגת אף בשל ח"ל אלא להשתכר ברבעי דס"ל דאין דין רבעי נוהג בח"ל ולפיכך הביא אותן עם גושיהן מח"ל:
 
'''{{עוגן1|תני'}}.''' בתוספת' דמכלתין גוי שהרכיב וכו' אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דאסור להרכיב אפי' אילן מאכל ע"ג אילן סרק כדאמרי' בפ"ק דכלאים מיהת חייב בערלה אם הרכיב הגוי:
 
'''{{עוגן1|ערלה}} מאימתי הוא מונה לו.''' להרכבה זו וקאמר משעת נטיעתו כלומר משעת נטיעת הרכבה זו:
 
'''{{עוגן1|בלבד}} דברים שהן באין במחשבה.''' דוקא שהרכיבו ע"ג אילן שלפעמים נחשבין הן כשיש לו מחשבה לאכול מפירותיו כגון חרובי צלמונה וחרובי גרורה דאותן חרובין ממקומות הללו אינן חשובין אא"כ חישב עליהן לאכילה כדאמרי' לעיל בריש מס' מעשרות דאלו מכיון שאינן חשובין פטורין הן מן המעשרות ובכגון הני מיירי נמי האי ברייתא וקמ"ל דבכה"ג נמי הרכבה מיקרייא ואילן סרק דקתני לאו דוקא אלא כלומר דאינו אילן מאכל כמו שאר אילני פירות אבל באילן סרק ממש כמו ערבה לא חשיבא הרכבה דנמנה לענין ערלה כמו בהרכב' דהאי הרכבה כמאן דליתא הוא והרי הוא כעוקר את האילן ממקומו ונוטע אותו בארץ ממש במקום אחר דפשיטא דחייב בערלה דהוי כנוטע מחדש ולא איצטריך לאשמעינן כלל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר אפי' ערבה.''' כלומר אילן סרק דקאמר אפי' אילן סרק ממש כמו ערבה וכיוצא בה הרכבה היא ואם הרכיב עליו אילן מאכל חייב בערלה ומונין לפירותיו משעת הרכבה:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}}.''' לעיל בפ"ב דשביעית אין נוטעין וכו' כדפרישית התם טעמא דיעקר מפני החשד לפי שפחות מל' יום אינו ניכר שנטעו לפני שביעית שלא יאמרו בשביעית הוא נטע או הבריך או הרכיב והשתא מדייק הש"ס מדקתני יעקר אכולהו וקשיא הא בהרכבה למה לי יעקר בהפרדה זה מזה בעלמא סגי ובשלמא על דעתיה דרשב"ל דהוא פתר לה בערבה ניחא כלומר דלדידיה איכא למימר דהך הרכבה דקתני גבי שביעית בהרכבה על אילן ערבה מיירי דמשום איסור הרכבת כלאים ליכא דלאו הרכבה הויא לא לענין ערלה ולא לענין כלאים ומשום חשד שביעית הוא דאיכא הלכך יעקר וניחא נמי לשון יעקר משום דכגון זו הוי כנוטע בקרקע ממש כדאמרן אלא על דעתי' דר' יוחנן דאמר באילן ערבה נמי הרכבה מיקריא ונהי דלענין איסור הרכבת כלאים לא הויא קשיא דמצינו למימר שהרכיב ע"י נכרי וקמ"ל דמשום איסור שביעית אסור לעשות כן בפחות מל' יום לפני ר"ה אלא דהא קשיא דקתני אם נטע וכו' או הרכיב יעקר למה לי יעקר בהרכיב הא בהפרדה בעלמא סגי:
 
'''{{עוגן1|שנייא}} הוא שהן מתאחין בשביעית.''' כלומר דשאני הוא התם דהא מיהת מתאחין ונדבקין זה עם זה ומשום חשד שביעית כדאמרן גזרו שיעקר את הכל:
 
'''{{עוגן1|והיידא}} אמרה דא.''' כלומר ומאיזה מקום מצינו לדייק עליה דר' יוחנן מזה היא דדייקינן דתנינן הנוטע והמבריך והמרכיב וכו' וברייתא זו הובאה לעיל בשביעית שם בהל' ו' וכדפרישית שם קתני מיהת במרכיב פחות מל' יום אסור לקיימן בשביעית והשתא לר' יוחנן באיזו הרכבה מוקמית לה דבהרכבה מין במינו שהיא מותרת ואין כאן אלא איסור מראית עין משום שביעית לא מצית לאוקמי וכן נמי בהרכבה ע"ג אילן סרק וע"י נכרי לא מיתוקמא דקשיא כדלעיל אמאי קתני אסור לקיימו כמו בנטיעה ובהברכה דהרי בהרכבה במפריד סגי וליכא לשנויי כדלעיל לפי שהן מתאחין בשביעית דבשלמא התם במתני' שייך שפיר האי תירוצא דקתני יעקר והיינו אחר שנתאחו זה בזה בשביעית יעקור את הכל אבל הכא דקתני אסור לקיימו משמע מיד חל עלי' האיסור קיומו והרי לא שייך האי לישנא בהרכבה ולר"ל שפיר מצינו לשנויי כדלעיל:
 
'''{{עוגן1|תני}} ר' יהושע אוניא.''' ממקום אוניא דבאמת לית כאן מרכיב וסמי מכאן מרכיב לר' יוחנן:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} כר"ל לית כאן מרכיב.''' דלא אמר ר"ל דהרכבת אילן מאכל ע"ג אילן סרק ממש לאו הרכבה היא אלא לשעבר דהיינו בדיעבד הא לכתחילה לא אמר והכא דקתני הנוטע וכו' דמשמע לכתחילה לא שייך לשנויי כדשנינן לעיל אליבא דר"ל והלכך לדידיה נמי סמי מכאן מרכיב:
 
'''{{עוגן1|הנוטע}} בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה.''' כדמפרש ר' יוסי טעמא מפני שהשרשין מפעפעין אותו כלומר שרשי אילן מפעפעין ונוקבין אותו לענין שהאילן יונק דרך העציץ מן הארץ ואע"פ שהוא אינו נקוב ה"ז כנטוע בארץ:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני שרשין.''' כלומר לר' יונה לא מספקא ליה מידי בשאר שרשין של הזרעי' והירקות שזרען בעציץ שאינו נקוב דלא חשיבי כזרועים בארץ וזהו מפיק לישנא שהוציא לזה בהדיא וכלשון הזה אמר שאין כן בכל שאר מיני שרשים לפי שהכלי חרס עומד הוא בפני השרשין כשהוא אינו נקוב ואין השרשין יכולין להיות יונקין מן הארץ וכדקי"ל בכל דוכתי שהזורע בעציץ שאינו נקוב אינו כזורע בארץ ולא אמרו חזקיה ור' יצחק אלא בשרשי אילנות בלבד שהן מפעפעין אותו ולר' ירמיה נסתפק לו הדין הזה בדלעת לפיכך הוא דבעי:
 
'''{{עוגן1|נטע}} בו דלעת.''' בעציץ שאינו נקוב מהו. אם חשוב הוא כנטוע בארץ או לא ופשיט לה הש"ס וקאמר ומאי תיבעי ליה וכי מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעין בתמיה הא בהדיא תנינן בפ"ה דדמאי ובכמה מקומות דעציץ שאינו נקוב לא מיחשב כארץ אצל זרעים ואין חילוק בין דלעת לשאר זרעים כ"א דוקא אצל אילן הוא דאמרו דמיחשב כארץ וטעמא ששרשי אילן מפעפעין ויונקין הרבה יותר משאר שרשין וכדאמרי' בעלמא דיניקת האילן עד ט"ז אמה הוא משא"כ בשאר יניקת זרעים:
 
'''{{עוגן1|אילן}} שנטעו בתוך הבית.''' לענין ערלה חייב דלא כתיב שדה בערלה אלא הארץ ונטעתם בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ אבל לענין מעשרות פטור דכתיב ביה היוצא השדה ולא היוצא בתוך הבית:
 
'''{{עוגן1|ובשביעית}} צריכה.''' ולענין שביעית מספקא לן וצריכה למיבעי משום דכתוב אחד אומר ושבתה הארץ משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית וכתוב א' אומר שדך לא תזרע וגו' דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית ומסתברא דמספיקא לחומרא:
תחילתדףכאן א/ג
מתני''''{{עוגן1|}}.''' אילן שנעקר והסלע עמו. העפר שסביבות השרשים דרכו להיות מתעבה ומתקשה כסלע ואם נעקר האילן עם העפר הזה שהוא כסלע וחזרו ונטעו כמה שהוא עם אותו העפר שסביבות שרשיו:
 
'''{{עוגן1|אם}} יכול לחיות פטור.''' בגמ' קאמר דכן צריך לפרש אם היה יכול לחיות פטור כלומר שמשערין אם היה יכול לחיות מאותו עפר אילו לא חזר ונטע הרי הוא כמי שלא נעקר ופטור שהרי כבר עברו שני ערלה עליו ואם לאו ה"ז כנוטע מחדש וחייב בערלה:
 
'''{{עוגן1|נעקר}} הסלע מצדו.''' שהעפר שהוא כסלע נעקר הוא מצד האילן או שזעזעתו המחרישה שחרש מצדו וזעזעתו כלי המחרישה להאילן ולא נעקר או שזעזעתו הוא להאילן ולא עקרו:
 
'''{{עוגן1|ועשאו}} בעפר.''' כלומר שאח"כ נתן סביבותיו עפר כדי שיתרחב ויתחזק מקום האילן אם יכול לחיות פטור כלומר אפי' בכה"ג שלא נעקר האילן עצמו לגמרי מ"מ הדין הוא כמו בהרישא שאם היה יכול לחיות בלא העפר שנתן סביבותיו פטור ואם לאו ה"ז כמי שעקרו ונטעו וחייב בערלה:
 
'''{{עוגן1|אילן}} שנעקר ונשתייר בו שורש.''' בהאי בבא קמ"ל דאפי' לא נשתייר בו אלא שורש א' ממנו שלא נעקר והחזיר אח"כ את האילן למקומו ונטעו פטור שהרי יכול הוא לחיות:
 
'''{{עוגן1|וכמה}} יהא בשורש.''' הזה שנשתייר:
 
'''{{עוגן1|כמחט}} של מיתון.''' ויש גורסין של מיתוח וזהו מחט של האורגין שיש להם קנה אחד ובשתי קצותיו שתי ברזלים כמחטין שמותחין בהן רוחב הבגד כשאורגין אותו וכל מחט מהן נקרא מחט של מיתוח או של מיתון והיינו הך:
 
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|אילן}} שנעקר ובו בריכה.''' בתחלה נפרש דין הבריכה ואח"כ נבין דין זה וכולא מתני'. ידוע הוא מנהג הבריכה שלוקח בד והוא ענף מן האילן ותוחבו בארץ עד שיוצא ראשו לצד אחר ונעשה אילן ויש עוד מין הברכה אחרת שטומן את ראש הגפן עצמו בארץ ומוציאו לצד אחר והיא ההברכה המוזכרת לעיל בריש פ"ז דכלאים כדפרישית שם וההברכה דאיירי הכא כגוונא קמייתא הוא ודין ההברכה לענין ערלה כך הוא דכל זמן שאותו ענף שהבריך אותו מחובר הוא להאילן שיוצא ממנו וזהו שנקרא אילן הזקן אין אותה הברכה חייבת בערלה משום דזה הוא כאילן אחד וכבר עברו עליו שני ערלה על אותו האילן הזקן ואם חתך הענף מן האילן והבריך אותו בארץ ונעשה אילן אחר אז הוא חייב בערלה דהויא כנטיעה מחדש וכך הוא הדין בהרכבה לענין ערלה ובכה"ג דוקא הוא דאמרינן דאחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה והיינו כשחתך ענף אחד מן האילן והבריכו בארץ או שהרכיבו על אילן אחר ולא כשהענף עדיין מחובר הוא לאילן הזקן ובזה נבין כל חילוקי דינים דהמתני':
 
'''{{עוגן1|אילן}} שנעקר ובו בריכה.''' כלומר שהבריכה היתה מחוברת באילן הזקן וכל זמן שהאילן קיים אין בהבריכה דין ערלה כדאמרן אלא דזה שנעקר עכשיו והוא חיה ממנו כלומר שמכיון שנעקר אילן הזקן ושרשו יונק הוא וחי מן הבריכה שמחוברת בו הרי האילן הזה עם הבריכה שבו כמי שעתה נטע אותן מחדש וזהו שאמרו חזרה זקינה להיות כבריכה כלומר שמעתה שתיהן חייבין הן בערלה ומונין לשתיהן שני ערלה משעה שנעקר אילן הזקן:
 
'''{{עוגן1|הבריכה}} שנה אחר שנה.''' זהו דין אחר הוא ונלמד ממה שזכרנו בדין דהרישא כלומר הרי שהבריך ענף אחד מן האילן וטמנו בארץ ויצא מזה אילן אחר וחזר והבריך ענף מאותו אילן האחר וכן שנה אחר שנה וכל זמן שענף הראשון מחובר באילן שיצא ממנו אין דין ערלה נוהגת לא בו ולא בכל הבריכות השני' והשלישית וכן כולן כדפרישית לעיל ואם נפסקה בריכה הראשונה מן האילן שהיתה מחוברת בו אז דין ערלה נוהגת בה וכן בכל הבריכות כולן ומונה שני ערלה לכולן משעה שנפסקה בריכה הראשונה:
 
'''{{עוגן1|סיפוק}} הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק.''' ה"ז כגוונא שהוזכרה בהברכה אלא שבגפנים לשון סיפוק הוא שייך שדרך למתוח זמורה מגפן זו ומספיק ומחבר אותה לגפן אחרת כעין ששנינו לעיל בסוף פ"ו דכלאים המותח זמורה מאילן לאילן וכו' וקמ"ל הכא דכך הוא הדין נמי גבי סיפוק הגפנים ואע"פ שהבריכן לאותן הסיפוקין וטמן מהן בארץ מ"מ כל זמן שהסיפוק בהראשון מחובר בו וכולן זה בזה הכל מותר משום ערלה עד שיהא נפסק מהראשון ואז אם הבריכן בארץ חייבין הן כמו שאמרנו בדין ההרכבה ומשום דר"מ פליג בהא הדר נקט לה גבי גפנים:
 
'''{{עוגן1|ר"מ}} אומר מקום שכחה יפה.''' דוקא הוא שמותר ומשום דבגפן אין הענפים חזקים כ"כ כמו בשאר האילנות בהרכבה שלהן הלכך ס"ל דבמקום שכחה יפה וחזקה יונקת היא מן הראשון ומותר ומקום שכחה רע אסור ואין הלכה כר"מ:
 
'''{{עוגן1|בריכה}} שנפסקה.''' מן האילן שהיתה מחוברת בו דהדין הוא שנוהגין בה דין ערלה משעה שנפסקה ואם היא מליאה פירות מאותן שגדלו מקודם שנפסקה והן של היתר והניחן שיתגדלו ויוסיפו:
 
'''{{עוגן1|אם}} הוסיף אחר שנפסקה במאתים.''' כלומר שיש בהתוספת אחד ממאתים של אותן הפירות של היתר אסור הכל כדין ערלה שאוסרת במאתים כמו ששנינו בריש פרק דלקמן:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כיני}} מתני' אם היה יכול לחיות וכו'.''' כלומר כן צריך לפרש דמשערינן בין ברישא בין במציעתא אם היה יכול לחיות בלא שחזר ותקנו והכל כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|חזקיה}} שאל.''' בהא דתנינן אם נשתייר בה שורש אחד ושיעורו כמחט של מיתון ואם הוא פחות מכאן אי מחשבינן ליה להאילן כתלוש לכל מילי לענין אם משתחוה לו לע"ז אסרו דקי"ל המשתחוה למחובר לא אסרו ואם זה כתלוש הוא אסרו וכן אם כותבין עליו גיטו נשים דקי"ל אין כותבין על המחובר לקרקע ואם זה כתלוש הוא כותבין עליו או דילמא מכיון שעדיין מעורה במקצת הוא לא מחשבינן ליה כתלוש לשארי דברים:
 
'''{{עוגן1|אמרין}}.''' בבית המדרש חזר בו חזקיה ממה שנסתפק לו בתחילה והם לא שמעו אלא סתם שחזר בו חזקיה מאיזו שאלה אשר שאל ולא היו יודעין מה הוא כדמוכח מדלקמן:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יונה מן הדא חזר ביה.''' ר' יונה שמע ג"כ שחזר חזקיה משאלתו וקאמר דנראה לו שמן שאלה זו דשאל לקמן הוא שחזר בו ומשום דהדר אשכח בה טעמא:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יוחנן בשם ר' ינאי.''' כלומר ומה הוא השאלה אחרת של חזקיה על הא דר' ינאי הוא שאמר דהטעם שאמרו אם נשתייר בו שורש כמחט של מיתון שפטור מן הערלה מפני שמכיון שיש בו כמחט של מיתון דבר בריא הוא שכבר [עברו] עליו שלש שנים משעת נטיעתו הואיל ונתעבה שרשו כשיעור הזה ולפיכך פטור מן הערלה:
 
'''{{עוגן1|חזקיה}} שאל.''' כלומר ושאל חזקיה בענין זה אם אמרינן דהכל לפי ערך שיעור עובי מחט הוא וא"כ שליש מחט שנה שאם בעובי השורש כשליש אותו מחט הוא בידוע שעבר עליו שנה אחת משעת נטיעתו וצריך להשלים עוד שתים לשני ערלה וכן אם יש בו כעובי שתי שלישי מחט כבר עברו עליו שתי שנים וא"צ להשלים אלא שנה אחת ואם נוכל לסמוך על זה לענין אם נסתפק לו אימתי היה שעת נטיעה של אילן אחד וחברייא בעיי ג"כ כעין אותה הבעיא של חזקיה שאם יש בעביו כשיעור מחט הזה ועוד שליש מחט אם נאמר דדבר בריא הוא שיש לאילן הזה הרבה שנים לפי שבכל שנה ניתוסף עביו של השורש כמלא שליש אותו המחט:
 
'''{{עוגן1|אין}} תימר לא חזר ביה.''' השתא מהדר הש"ס להא דלעיל שנסתפקו בני בית המדרש אם על השאלה הראשונה של חזקיה הוא זה ששמעו שחזר בו או לא ומסיים וקאמר למה כלומר ולמה נימא דלא חזר בו משאלה הראשונה:
 
'''{{עוגן1|שעל}} כן אמר ר' יונה ממילתיה חזר בו.''' כלומר לפי שנוכל לומר שעל כאן בדוקא הוא דשמענו שאמר רבי יונה שחזר בו חזקיה ממילתיה וזהו על דאמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי וכו' ושאל חזקיה על זה כדאמרן ואפשר דדוקא משאלה על הענין דמיירי כאן הוא שחזר בו כדמפרש ואזיל לטעמא:
 
'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי.''' כלומר משום דאמר ר' יוסי עלה דודאי זהו אמת דמכיון שיש בה כמחט של מיתון דבר בריא הוא שעברו עליו ג' שנים אבל יש דלפעמים אפי' יש בו שלש שנים שעברו עליו ואין בו כמחט של מיתון ומשום דמשתהא יותר ויותר עד שיגיע שיהא בשרשו כעובי מחט של מיתון והשתא שפיר הוא דקאמר רבי יונה משאלה זו השניה חזר בו חזקיה דאין שום סברא לומר דבשליש המחט עברה עליו שנה אחת וכו' דזה לא נלמד מהא דר' ינאי דנהי דזהו דבר בריא אם יש בו כעובי מחט הזה שעברו עליו ג' שנים אבל הרי יש שאע"פ שעברו עליו ג' שנים עדיין לא הגיע לשיעור הזה ולפיכך חזר בו חזקיה משום דאכתי איכא לספוקי דאף שאין בו אלא שליש עובי מחט אפשר שכבר [עברו] עליו שתי שנים או יותר וליכא למיסמך עלה לענין זה כלל והשתא הדרינן לשאלה קמייתא דאיכא למימר דמשאלה זו הראשונה לא הדר ביה חזקיה:
 
'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע לר' יוסי.''' תניא בתוספתא דמסייע לר' יוסי שיש שהאילן משתהא יותר ויותר מג' שנים עד שיתעבה במקצת ותוספתא זו הובאה לעיל בסוף פ"ק דשביעית ונשנית גם שם בפ"ק דקתני איזהו נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע כלומר ולא פירשו לחלוקי זמנים הללו. אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע:
 
'''{{עוגן1|ואנא}} חמיי.''' כלומר ופרכינן עלה התם הלא אנו רואין להדין מרותא דתאינה ואתייא בפירא כלומר ילדה אחת של מורביות תאנה שעושה ומביאה פירות והיא לא הגיעה לבת שש ואם היא מביאה פירות מקודם שש אמאי קרי לה נטיעה לבת שש ומשני התם ר' יודן בר' טרפון לעוביה כלומר לכך קרו אותה נטיעה לפי שאינה מתעבה להגיע לשיעור הראוי לקרותו אילן עד שש והיינו דמסייע לר' יוסי שיש שאפי' יש בו שלש שנים לא הגיע לשיעור עובי מחט של מיתוח:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ובו}} ברכה.''' לישנא דבריכה מפרש דלשון ברכה הוא שנעשה אילן חדש מאותו אילן עצמו שבא ממנו:
 
'''{{עוגן1|ר'}} הונא בשם ר' יוחנן ובו בריכה.''' כלומר בריכה כמשמעה ולשון ילדה הוא וכהאי דתנינן בפ' הספינה גבי בריכי יונים הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה הראשונה:
 
'''{{עוגן1|אית}} בני נש שמון בריכה כמאן דאמר וכו'.''' כלומר ר' מנא מפרש כדאמר מעיקרא שיש בני אדם שמבינים ופותרין כך דבו בריכה שבא ברכה ממנו וכהאי דאמר בוא ברוך ה':
 
'''{{עוגן1|ילדה}} שסיפקה.''' שסבכה לזקינה טהרה הילדה כלומר שטהרה מאיסור ערלה מפני שיונקת היא מן הזקינה שכבר עברו עליה שני ערלה:
 
'''{{עוגן1|מתני'}} אמרה כן.''' ממתני' שמעינן לזה דקתני סיפוק גפנים וכו' מותר ואע"פ שהבריכן בארץ הואיל ויונקות מגפן הזקינה:
 
'''{{עוגן1|וחש}} לומר שמא השרישה וכו'.''' ואמאי לא ניחוש לומר שמא השרישה הילדה בארץ עד שלא תתחבר בחיבור ובדיבוק גמור בהזקינה בכדי שתוכל לינק ממנה ושוב לא תהני לה הזקינה שהרי כבר השרישה וכאילן בפ"ע הוא:
 
'''{{עוגן1|דר'}} יהודה היא דאמר מתאחה הוא עד שלא תשריש.''' הך דר' יהודה שמעינן ליה מהא דתני בתוספתא דמכלתין אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב ר' יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור וטעמיה מפני שהוא מתאחה עם אילן הזקן עד שלא ישריש הוא בארץ:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש.''' אין הולכין אחר שרשים והלכך אפי' השרישה מקודם שתתאחה לאו כלום הוא לפי שאין בשרשים ממש:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} זעירא וכו' או מן שיטתיה דר' יוחנן.''' כדאמר ליה הכי לעיל בסוף הלכה א' דאפשר הואיל ואתם קיימין הכא בערלה נזכרתם בהא דקאמר ר' יוחנן בבכורים וילפת לה מן שיטתיה דר' יוחנן דהתם דכך ס"ל נמי בדין ערלה אבל לאו מילתא הוא דמהתם לא ילפינן מידי:
 
'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' כלומר דשמעינן נמי מהא דתני בתוספתא כן דשרשים יש בהן ממש לענין דין ערלה דתני שם הקדיש לאילן אחד ואחר כך נטע אותו בארץ פטור הוא מן הערלה דחל ההקדש עליו מקודם שנטעו נטעו ואחר כך הקדישו חייב בערלה ואע"פ שיונק עכשיו מדבר שהוא הקדש כיון שנטעו והשריש בארץ חייב אלמא דשרשים יש בהן ממש:
 
'''{{עוגן1|ואתון}} סברין מימר הקדש פטור וזקינה פטור.''' בתמיה ותשובת ר' יוסי לר' זעירא הוא וכי סבורין אתם לומר דהואיל והקדש פטור דלכם כתיב וזקינה פטור נילף דין סיפקה לזקינה מהאי דהקדש לענין שרשים הא לאו מילתא הוא דלא דמיא דבהקדש היינו טעמא דמכיון דהאילן עצמו יכול הוא להביאו לחיוב ערלה שהרי ראוי הוא לפדותו מן ההקדש ולחייבו בערלה:
 
'''{{עוגן1|הואיל}} וראוי לחשוב וכו'.''' וכלומר שההקדש שוה הוא להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שאם סיפקה לצד העליון שנטעו לסייג חייב הואיל וראוי הוא לחשוב עליו שיהא למאכל ולחייבו וה"נ בהקדש כן:
 
'''{{עוגן1|אית}} לך גבי זקינה וכו'.''' בתמיה וכי יש לך לומר גבי זקינה שראוי לחשוב עלי' ולהביאה לחיוב ערלה הרי כבר עברו עליה שני ערלה הלכך לא דמיא ולא ילפינן דין דסיפקה לזקינה מדין ההקדש:
 
'''{{עוגן1|אתרוג}} שחנט בשנת הערלה ויצא בשנת היתר.''' לפי שהאתרוג עומד כמה שנים על האילן עד שיוגמר להכי נקט להאי גוונא באתרוג דמשכחת לה גביה שחנט בתוך שני ערלה ויצא בשנת היתר שעברו שני ערלה ועדיין הוא על האילן וסיפקו להאילן לחבירו שכבר נגמר כולו בהיתר והרי אילן זה שסיפקו לו יש בו איסור ויש בו גידולי היתר מה שמוסיף ונתגדל אחר שסיפקו לחבירו שהוא של היתר:
 
'''{{עוגן1|אפי'}} מוסיף כמה.''' אחר שסיפקו אסור הוא לפי שאין גידולי איסור מעלין את האיסור כלומר שאין גידולין הבאין מכח האיסור ואע"פ שהגידולין בעצמן היתר הן אפ"ה אין מעלין את האיסור כדאמרי' לעיל בהלכה א' ובכמה מקומות דקי"ל בערלה וכיוצא בה שאין איסורה בא ע"י קרקע אלא ע"י האדם הנוטעה אין גידולי היתר מעלין את האיסור:
 
'''{{עוגן1|הא}} ילדה וכו'.''' כלומר הא ש"מ מהך דר' יוחנן דס"ל כהני תנאי דלעיל דילדה שסיפקה לזקינה טהורה הילדה מיד ולעולם מחיוב ערלה ולא חיישינן שמא השרישה מקודם שתתאחה מן הזקינה משום דאפי' השרישה מקודם שרשים אין בהן ממש וכדמסיק ואזיל דאם תאמר לא טהרה אם כן השרישה אחר שתתאחה להזקינה אם כן אפילו מוסיף כמה אחר כך אסור דהרי יש בה איסור דהא אנן לא ידעינן ולעולם איכא למיחש שמא השרישה מקודם ונשארה באיסור שאין גידולי היתר של אח"כ מעלין את האיסור וקמ"ל בזה דהא דאמר ר' יוסי לעיל בשם ר' יוחנן דשרשים אין בהן ממש מילתא הוא דהכי שמעינן נמי מהאי דר' אבהו בשם ר' יוחנן וכדאמרן:
 
'''{{עוגן1|אתרוג}} שחנט וכו'.''' ר"ז בשם רבנן מוסיף בהא דקאמר דלוקין עליו משום איסור ערלה בכזית:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} מיישא לר' זעירא תרתין מילין אתון אמרין וכו'.''' משום דקס"ד דר' מיישא דהאי אתרוג של ערלה שסיפקו לחבירו והוסיף אחר כך בגידוליו יש בו איסור ויש בו היתר ואין גידולי היתר מעלין את האיסור דקאמר היינו שאין מבטלין את האיסור אלא מה שאסור נשאר אסור ומה שיש בו גידולי היתר שלאחר כן היתר הוא והרי כאן איסור והיתר שנתערבו ולפיכך מקשה הוא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין והן כסותרין זה את זה דהכא אתון אמרין שאין גידולין הבאין מחמת האיסור מעלין את האיסור ונשאר האסור באיסור והכא אתון אמרין שלוקין עליו בכזית ואמאי הא יש בו גם כן מההיתר ואם לא אכל אלא בכזית הרי אין בו כשיעור מן האיסור:
 
'''{{עוגן1|וילקה}} לפי חשבון שיש בו.''' כלומר הכי מבעי לך למימר שאינו לוקה אלא לפי חשבון האיסור שיש בו. ואם כן עד שיאכל יותר מבכזית כדי שנוכל לומר שאכל בכזית מן האיסור שיש בו:
 
'''{{עוגן1|אמר}} רבי יונה.''' דלא קשיא כאן מחמת עצמו הוא חי וכאן מחמת הסיפוק הוא כלו' דלא כדקסלקא אדעתך שיש כאן איסור והיתר מעורבין בו דלא היא דכאן לענין אם אכל ממנו ודאי כולו איסור הוא שהרי עכ"פ מחמת עצמו שהוא ערלה הוא חי ומתגדל ומהיכי תיתי לומר שיש בו היתר:
 
'''{{עוגן1|וכאן}} מחמת הסיפוק הוא.''' כלומר והא דאמרינן שאין גידולי איסור וכו' לאו דההיתר נשאר בהיתר אלא דלא תימא מכיון שניתוסף בו אחר הסיפוק לחבירו שהוא היתר יהא מבטל אף האיסור שבתחילה קמ"ל דלא ולעולם כולו אסור דהא מיהת עיקר גידוליו מחמת איסור הוא שהרי ערלה הוא וא"כ בדין הוא שלוקין עליו בכזית:
 
'''{{עוגן1|מעתה}} וכו' טהרו זא"ז.''' בתמיה סיומא דמילתיה דר' יונה הוא דאי לא תימא הכי א"כ מעתה נאמר אתרוג של ערלה שיצא לשנת היתר וסיפקו לחבירו וחבירו לחבירו שהן של היתר יטהרו זא"ז ויהא הראשון שהוא של ערלה נמי היתר הואיל ועכשיו סיפקו לאלו שהן של היתר אתמהא הא ודאי לא דאיסור ערלה שבו להיכן הלך וכי אמרינן שהסיפוק משל היתר מטהר מן הערלה היינו דוקא בילדה שסיפקה לזקינה דהתם הך ילדה לא חל עליה עדיין איסור ערלה אלא מיד שסיפקה לזקינה טהרה הזקינה אותה שלא תבא להילדה איסור ערלה אבל הכא שכבר בא האתרוג הזה לאיסור ערלה ודאי לא אמרינן הכי דהיכי מפקת ליה להאתרוג מהאיסור ערלה שבו והלכך כולו הוא אסור:
 
'''{{עוגן1|בסתם}} חלוקין.''' אפלוגתא דר"מ ורבנן במתני' קאי דבסתם מיירי שאין אנו יודעין אם הילדה חי הוא מכח גפן הזקינה או לא כדמסיים ואזיל דבמה אנן קיימין לפרושי פלוגתי' אם בדבר בריא שהילדה חי מכח גפן הזקינה בהא לא הוי פליג ר"מ ולד"ה מותר הוא ואם בהיפך שדבר בריא הוא שהוא חי מכח הילדה כלומר זה שסיפקו לא חי הוא מכח הזקינה אלא מכח עצמו בהא לא הוו פליגי רבנן אלא ד"ה אסור אלא ע"כ כדאמרן דכי אנן קיימין בפלוגתיהו בסתם הוא דפליגי וקסבר ר"מ דמקום שכחה יפה הוא דמותר כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|כיצד}} הוא יודע.''' כלומר דאמרת אם דבר בריא הוא וכו' ומשמע דאיכא למיקם על האי מילתא וכיצד הוא יודע לזה וקאמר ר' ביבי בשם ר"ח דזהו הסימן אם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הילדה כלומר כלפי עצמו לצד אחר ואינן כלפי הזקינה דבר בריא הוא שהילדה חי הוא מכח הזקינה ולפיכך הוא הופך פניו ממנה כדלקמן ואם היו העלין של הילדה הפוכין כלפי הזקינה ולא לצד האחר בידוע הוא שהוא חי מכח הילדה והיינו מכח עצמה וכדקאמר רבי יודן דסימנא על כך הוא דמאן דאכיל מן דחבריה בהית מסתכלא ביה בוש הוא מלהסתכל בפניו והופך פניו לצד אחר:
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יודן וכו'.''' משום דקשיא דאי הכי נבדוק בהעלין ואמאי קאמרת דפלוגתייהו בסתם הא איכא למיקם עלה דמילתא ולפיכך קאמר דתיפתר פלוגתייהו דמתני' שנשרו העלין של הילדה ואי אפשר למיבדק בהאי סימנא:
 
'''{{עוגן1|בריכה}} שנפסקה.''' קתני במתני' אם הוסיפה במאתים אסור הא לאו הכי מותר ואע"פ שיש כאן תוספת איסור מפני שבטל בשל היתר ואמר ר' יודן עלה דלא סוף דבר בבריכה הדין הזה אלא אפי' באילן זקן שיש בו פירות ונעקר ונטעו דחייב בערלה במה שיתגדל בו אח"כ אבל אלו הפירות של היתר שעודן בו וניתוספו אחר שנטעו אם הוסיפו במאתים אסורין ואם לאו מותרין:
 
'''{{עוגן1|דאמר}} ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו' וכן אמר נמי ר' חייה בשם ר' יוחנן.''' דבצל שעקרו ותיקנו מן המעשרות וחזרו ושתלו כיון שהשריש אחר ששתלו מעשר אותו לפי כולו שכולו נעשה טבל וצריך לתקן הכל והלכך קמ"ל ר' יודן דלא תיסבור מימר אוף הכא לענין ערלה כן דאותן פירות של היתר נאסרו כולן מחמת תוספת איסור שניתוסף בהן ואפי' אין בתוספת מאתים כמו התם גבי טבל לפיכך אשמעינן דלא היא משום דשאני גבי טבל דאוסר בכל שהוא במין במינו אבל ערלה בטילה באחד ומאתים ואין איסור אא"כ ניתוסף במאתים והאי גופיה קמ"ל במתני' בבריכה ור' יודן מפרש דלאו דוקא גבי בריכה אמרו כן אלא ה"ה נמי באילן והא דנקט במתני' בריכה בדין זה איידי דאיירי במילי דבריכה תני להא נמי בבריכה:
 
'''{{עוגן1|חילפיי}} שאל לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש.''' גרסינן לכל האי סוגיא עד ברם הכא אפי' מאה מותר בפ"ו דנזיר בהל"ט:
 
'''{{עוגן1|תבל}} מהו שיאסר ביותר ממאתים.''' תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם אם אוסרין הן אף ביותר ממאתים משום דלטעמא עבידי ואיכא למימר נמי דאינן בטלין בא' ומאתים כשאר איסורי ערלה וכלאי הכרם והשיבו לו דאין תבלין אוסרין ביותר ממאתים אלא אף הן בטלין באחד ומאתים:
 
'''{{עוגן1|והתנינן}} וכו'.''' ומה זו השאלה ואיך השיבו לו כן דהתנינן לקמן בפ"ב כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור ועל כרחך דאפי' ביותר ממה שאמור בשיעורן אוסרין הן דאין תימר למאה בתרומה ולמאתים בערלה ובכלאי הכרם א"כ מאי אריא המחמץ והמתבל דקתני הא אפי' לא חימץ ולא תיבל אלא אף שאר דברים אוסרין בתרומה עד אחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם עד אחד ומאתים:
 
'''{{עוגן1|אלא}} בענבים אנן קיימין.''' השאלה של אילפא היתה בענבים אם תיבל הקדירה בהן ולפיכך השיבו לו שאין תבל של ענבים ביותר ממאתים לפי שאינם נותנין טעם כל כך כמו שארי תבלין ודברים החריפין שנותנין טעם הרבה דבהו איירי המתני' דפ"ב והני דוקא הוא דלא בטלו:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} צמקו.''' והא דענבים אינם אוסרין ועולין בכשיעור דוקא כשהן חדשים דאז אינם נותנין טעם הרבה אבל אם צמקו אוסרין בתבלין שלהן אף ביותר ממאתים מפני שכשצמקו נתקבץ הטעם לתוכן וכשמתבל בהן מתפשט הטעם לחוץ ונותנין טעם הרבה:
 
'''{{עוגן1|בשלא}} בישלו.''' הענבים כל צרכן אבל אם בישלו כל צרכן נותנין טעם הרבה. א"נ בשלא בישלו התערובות עם הענבים אלא שכבשן אבל אם בישלו עמהן נותנין טעם הרבה ויש תבל שלהן ביותר ממאתים וכך פירשתי בנזיר:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי וכו'.''' חסר כאן וה"ג בנזיר שם ר' יוסי בשם ריב"ל בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד ממאה ר' חייא בר בא בשם ר' יהושע בן לוי בשם בר פדייה כל נותני טעמים אחד מששים:
 
'''{{עוגן1|הא}} ר' יוסי פליג עלך.''' ולא אמר כך בשם ריב"ל והא מתני' דלקמן בפ"ב פליגא על תרויכון דקתני כל המחמץ וכו' וע"כ דאפי' ביותר ממאתים דאין תימר וכו' כדלעיל וקס"ד דמה דקאמרי אינהו אף בתבלין קאמרי מדנקטי בלישנייהו כל נותני טעמים וקשיא מהאי מתני' דשמעינן דהתבלין אוסר אף ביותר מכשיעור וה"ה לכל איסורין שבתורה לפי השיעור שאמרו בהן:
 
'''{{עוגן1|תיפתר}} בשר בבשר.''' הא דקאמרי אינהו באחד ומאה ואחד בששים בבשר איסור שנתבשל עם בשר היתר קאמרי והאיסור נותן טעם בהיתר בהא הוא דאמרו לשיעורין הללו ומתני' בתבלין הוא דמיירי:
 
אמר רבי יוסי לאו מילתא היא דקאמרת אלא היא בשר בבשר היא שאר כל האיסורין דין אחד להן לר' יוחנן כדאמר ר' אבהו בשמיה לעיל בתרומות פרק עשירי הלכה א' כל האיסורין שבתורה שנתערבו מין במינו וליכא למיקם אטעמא משערין אותן כאלו כן כלומר כדקאמר התם כאילו הן בצל כאילו הן קפלוט וכך משערין את האיסור שאם היה נותן טעם בהיתר בשיעור שהוא לפנינו אוסרו ואם כן משמע מיהת דלר' יוחנן כל שאר איסורין משערין אותן כאילו הן תבלין דהרי בצל וקפלוט כמיני תבלין הן והשתא מתני' דפ"ב דלקמן פליגא:
 
'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' מילתא באנפי נפשה היא ואפלוגתייהו דהני אמוראי מהדר דאהן קאמר באחד ומאה ואהן קאמר באחד מששים ובמאי פליגי וקאמר דשניהם מאיל נזיר הוא דלמדו דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' וקסברי דהזרוע נתבשל עם האיל והרי האיל ההיתר נתבשל עם הזרוע האסור להבעלים ואף על פי כן לא נאסר האיל:
 
'''{{עוגן1|מ"ד}} נותן טעם א' מששים את עושה הזרוע אחד מששים באיל.''' כדמפרש לקמיה דלהאי מאן דאמר אין את מוציא את העצמות מן הזרוע כלומר דלא משערינן הבשר בלבד בלא העצמות אלא בכוליה משערינן הבשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל ומאן דאמר אחד ממאה את עושה הזרוע אחד ממאה לאיל לפי שהוא סובר דמשערי' בבשר הזרוע לבד חוץ מן העצמות דאת מוציא את העצמות מהזרוע ואח"כ תשער לפי שהעצמות לא פלטי טעמא וכי משערת בשר הזרוע לבד להדי האיל איכא מאה ובהכי אינה אוסרת את האיל וילפינן מינה לכל שאר האיסורין:
 
'''{{עוגן1|וכשם}} וכו'.''' להאי מאן דאמר פריך דס"ל דמשערין בשר הזרוע בלא העצמות אם כן נימא דכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך אתה מוציא מן כל האיל את העצמות וליכא מאה ומאי חזית דמשער אתה להאיל בשר בהדי עצמות ולהזרוע מלבד העצמות:
 
'''{{עוגן1|לית}} יכיל.''' אי אתה יכול לומר כן דתני וכו' והובאה להך ברייתא לעיל בפ"ה דתרומות בהל"ט דאין טינופת והיא הפסולת וסובין של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טינופת של החולין מצטרפת עם החולין להיות כשיעור ולהעלות את התרומה באחד ומאה וה"נ כן דעצמות האיל מצטרפין עם הבשר לבטל טעם הזרוע אבל אין עצמות הזרוע מצטרפין עם בשרו לאסור את האיל:
 
'''{{עוגן1|ר'}} ביבי בעי.''' דהואיל דקאמרת דהפסולת של תרומה אינה מצטרפת לאיסור מהו שתיחשב כהיתר ולהצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט ליה מן מה דאמר רב הונא שם בתרומות ובסוף פ"י דקליפי האיסור וכן העצמות מצטרפין להעלות את ההיתר הדא אמרה דה"ה בפסולת של תרומה כן:
 
'''{{עוגן1|כל}} מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן.''' בזרוע בשלה כדמפרש ואזיל לפי שבכל מקום מאה אסור ומאה ועוד מותר כלומר בכל מקום דמשערת במאה צריך שיהא מאה מלבד האיסור ועם הכל יהא אחד ומאה כמו בתרומה וכיוצא בה ברם הכא אפי' מאה מותר דקים להו לרבנן דבזרוע בשלה אין כאן אלא מאה בין הכל ואפ"ה מותר:
 
'''{{עוגן1|ותוב}} אם הוסיף במאתים אסור.''' אמתני' מהדר דקתני אם אחר שנפסקה שוב הוסיף מאתים אסור וכיצד משערין דבית ינאי וכו' כמו דאמרי לעיל בפ"ה דכלאים בהל"ו ושם תמצא מפורש הכל עד המתני':
תחילתדףכאן א/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נטיעות}} של ערלה.''' שנתערבו בנטיעות אחרות של היתר ואינן ניכרין:
 
'''{{עוגן1|ושל}} כלאי הכרם.''' בגמרא פריך וכי נטיעות כלאים הן בכרם ומשני כיני מתני' ה"ק וערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות אחרות של היתר:
 
'''{{עוגן1|הרי}} זה לא ילקוט.''' לכתחילה מן הכל ואם לקט מהן יעלה באחד ומאתים שאם יש בנטיעה של ערלה אחד ומאתים עם הנטיעות וכן בערוגה של כלאים אחד ומאתים עם הערוגות הכל מותר:
 
'''{{עוגן1|ובלבד}} שלא יתכוין.''' ללקוט כדי שיעלו בא' ומאתים לפי שאין מבטלין איסור לכתחילה:
 
'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר אף מתכוין ללקוט וכו'.''' דאע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה שאני הכא דחזקה היא שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואם היה יודעה ומכירה היה מוציא אותה והלכך לא חיישינן דילמא אתי לערב אותן לכתחילה והלכה כר' יוסי:
 
'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נטיעה}} וכו'.''' ופריך והלא כל הנטיעות וכו' כדפרישית במתני':
 
'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון.''' דאפשר לאוקמי נמי בכה"ג כגון בשהעביר עציץ נקוב עם זרעים שבתוכו שהן כלאים בכרם והעבירו תחת הגפן אחת ואינו יודע תחת איזו גפן ואותה הגפן נאסרה כדתנן לעיל בסוף פ"ז דכלאים עציץ נקוב מקדש בכרם והוי שפיר השתא דנטיעה זו של כלאי הכרם נתערבה בנטיעות אחרות של היתר:
 
'''{{עוגן1|לוקט}} שלשה אשכולות ומתיר.''' כלומר שלוקט האשכולות משלשה מהן והן אסורות ובכך הוא מתיר את כל האחרות דתלינן האיסור באלו שלשה:
 
'''{{עוגן1|מחלפה}} שיטתיה דרשב"ל.''' דתמן לעיל בפ"ד דתרומות בהל"ח אמר בשם ר' הושעי' היו לפניו מאה וחמשים חביות והן סתומות ונתערבה חבית של תרומה סתומה ביניהן וקיי"ל דחביות סתומות אינן בטילות כדתנן לקמן בפ"ג ונתפתחו מאה מהן מותרות וכשנוטל מהן כדי דימוע חבית אחת והרי יש בהן כדי להעלות כדין מדומע של תרומה וחמשים נשארו אסורות דאפשר שנתערבה באלו החמשי' ואינה בטילה כדין חביות סתומות:
 
'''{{עוגן1|והשאר}}.''' כלומר ואותן שאר החמשים לכשיתפתחו מותרות ומשום דקשיא עלה היכי דמי אם אינו נוטל מהן כדי דימוע אמאי מותרות ואם נוטל מהן כדי דימוע פשיטא ומאי קמ"ל בזה דקאמר והשאר וכו' ומפרש לה ר"ז התם דלדיוקא הוא דנקיט לה דלא אמר אלא לכשיתפתחו מאליהן הא לכתחילה אסור לפתוח אותן שמעינן מיהת דלא סגי בהאי תקנתא דקאמר רשב"ל הכא וכן אסור לו לכתחילה לעשות כן והכא הוא אמר הכין דלוקט משלשה מהן להתיר האחרות וקשיא דרשב"ל אדרשב"ל:
 
'''{{עוגן1|תמן}} הוא אמר בשם ר' הושעי' והכא אמר בשם חזקיה.''' ואינהו הוא דפליגי אהדדי:
 
'''{{עוגן1|ואמרין}} תמן וכו'.''' כלומר ואיכא דאמרי נמי בדין דתמן בשם רשב"ל דפותח שלש חביות ומתיר והאי לישנא אתייא כדקאמר הכא בשם חזקיה:


'''{{עוגן1|והא}} תנינן ה"ז לא ילקוט.''' כלומר דהא מ"מ קשיא דמתיר הכא לכתחילה ללקוט שלשה והא אנן תנן לא ילקוט לכתחילה ומשני לשעבר כלומר האי לוקט שלשה דקאמר לאו דוקא אלא בדיעבד מיירי אם עבר וליקט משלשה מהן מתיר את האחרות ופריך והא אכתי קשיא דהא תנינן אם לקט יעלה בא' ומאתיס ואמאי מתיר בשלשה מהן ומשני ר' יוסי בר' בון דכאן בשלא ליקט אלא שלשה כבר מתיר הוא את האחרות וכאן במתני' מיירי בשליקט כולהון דאז מוקמינן אדינא וצריך אחד ומאתים שיעלו:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא רמוני בדן ששנינו בהן לקמן בפ"ג דהואיל וחשובין הן אינן עולות בא' ומאתים ושסיפקו מעלה וידיין אינו מעלה כלומר אם ודאי אסורין הן ונתערבו בהא הוא דתנינן אינן עולין אבל אם נסתפקו באיסור ואין איסורן אלא מספק מעלה אותן:


'''{{עוגן1|אף}} בקרקע כן.''' כלומר אי נימא דאף באיסור המחובר לקרקע כן דספק איסור קרקע מעלה וכדמפרש לקמיה וקאמר דלא דקרקע אינו מעלה אף בספק איסור:
Chapter 1


'''{{עוגן1|היך}} עבידא.''' השתא מפרש לה ה"ד האי איסור קרקע דקאמרת כגון נטיעה של ערלה וכו' ומיבעיא ליה מעיקרא אם אפילו ספק קרקע מעלה ופשטינן בקרקע אינו מעלה:


'''{{עוגן1|אף}} לענין נבילה כן.''' כלומר אי נימא דאף בשאר איסורין כגון נבילה וכיוצא בה שנתערבו בהיתר ואם ספק נבילה היא נוטל אחת מהן ומתיר את האחרות וחזר ר' יודן ופשיט לנפשיה דלא דמיא לפי שנבילה אין לה עלייה כלומר דלא אשכחן בנבילה ובשאר איסורין כיוצא בה עלייה דאם אינו מכיר אותה אם יש כדי לבטל האיסור הכל מותר ואם אין כאן כדי לבטל הכל אסור אבל כאן באיסורי קרקע כגון נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם יש בהן דין עלייה דעולות הן בכשיעור שאמרו בהן חכמים:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו'.''' שכן דרך בני אדם להיות מידל בגפנים. אם הן רצופות ותכופות עוקרין מהן א' או שתים ומדלדל אותן כדי שאלו הנשארים יתגדלו ויתעבו כדתנן לעיל בפאה ובכמה מקומות המדל בגפני' והלכך ה"נ תלינן שדעתו בזה להיות מדל מהן ולא שיבטל האיסור:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' לעיל בפ"ה דתרומות בהלכה ו' סאה תרומה וכו' וגרסינן לעיל שם עד סוף הלכה זו ושם תמצא מפורש:
תחילתדףכאן א/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|העלין}} והלולבין.''' הלולבים הם הענפים הרכים היוצאין מראשי הענפים הקשים ואוכלין אותם מפני שהן רכים מאוד:


'''{{עוגן1|ומי}} גפנים.''' המים היוצאין מן הגפנים כשחותכין אותן או את הזמורות בימי ניסן:


'''{{עוגן1|והסמדר}}.''' זהו הפרח שיוצא הבוסר ממנו אבל הבוסר לד"ה פרי הוי לענין ערלה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מותרין}} בערלה.''' כדדריש בת"כ וערלתם ערלתו את פריו פרט לעלים ולולבים ומי גפנים וסמדר דאלו לאו פרי נינהו או יכול שאני מוציא את הענקוקלות ואת הבוסר ת"ל פרי פריו כלומר מדכתיב עוד ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש לרבות את אלו שהן פרי לענין ערלה וענקוקלות מפורש במתני' דלקמן:
מתני' <b>יש מביאין ביכורים וקורין.</b> לפי שמצוה לקרות הפרשה כשמגיע לעזרה מהגדתי היום לפני ה' אלהיך וגו' עד כל הפרשה כדתנן לקמן בפ"ג וקחשיב לה הכא דיש שמצות הבאה עליהן וכן מצות הקרייה ויש מביאין ולא קורין ויש שאין מביאין כלל:
<b>אלו שאינן מביאין.</b> במה דסיים פתח כמו בפ"ב דשבת והדומה לו:
<b>הנוטע לתוך שלו.</b> כלומר שהנטיעה היא בתוך שלו אלא שהבריך את האילן או את היחור ממנו מתוך שלו לתוך של יחיד חבירו או בתוך של רבים:
<b>וכן המבריך וכו'.</b> כלומר שנטע אותו בתוך של יחיד חבירו או ברשות הרבים והבריכו לתוך שדה שלו או שנטע בתוך שלו והבריכו בתוך שלו ודרך היחיד או דרך הרבים עוברת בתוך שדהו ומפסקת באמצע בין עיקר האילן ובין ההברכה כל אלו אינן מביאין כדמפרש טעמא במתני' דלקמן משום שנאמר בכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולים מאדמתך והלכך אינו מביא לא ממה שהוציא האילן בצד זה ולא ממה שהוציא מצד זה כדמפרש בגמר' דלפעמים יונקין הן זה מזה ואין כאן כל הגידולים מאדמתך:
<b>ר' יהודה אומר מביא.</b> אדרך היחיד ודרך הרבים באמצע הוא דפליג ובנוסחת המשניות כתוב כן ר' יהודה אומר כזה מביא ואסיפא דמתני' קאי וטעמיה דר' יהודה מפרש בגמרא דס"ל כר' אליעזר דסוף פרק חזקת הבתים דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים אם הוא בכדי שתהא עגלה מהלכת מלמעלה וטעונה אבנים וה"נ לר' יהודה כן ומכיון דהברכה זו שעושה תחת רשות הרבים ברשות הוא דקעביד מביא הוא אבל אינו קורא שהרי אין אותו החלל שלו בלבד אלא כל הקודם זכה ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' <b>מאיזה טעם אינו מביא.</b> לכל הני דאמרינן במתני' דלעיל משום שנאמר וכו':


'''{{עוגן1|וברבעי}}.''' שאין נוהג בהם דין רבעי דבשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש כתיב וילפינן קדש קדש ממעשר שני דנאכל בירושלים ואינו נאכל חוץ לירושלים אלא בפדיון אבל הני אין בהם דין רבעי מפני שזה הכלל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי כדאמרינן לעיל בהלכה א':
Segment 2


'''{{עוגן1|ובנזיר}}.''' שמותר הנזיר לאכלן דלא יאכל כתיב גביה דוקא בדבר שהוא חשוב אכילה לכל אדם:
גמ' <b>הנוטע בתוך שלו וכו' אפילו מן הזקינה אינו מביא.</b> אפי' ממה שיוצא מהעיקר של אילן הזקן שהוא עומד בתוך שלו וכן המבריך מתוך של יחיד וכו' אפי' מן הילדה והוא היוצא מתוך ההברכה ובתוך שלו הוא אעפ"כ אינו מביא כדמסיק טעמא הדא אמרה וכו' דכמו שההברכה הילדה חיה ויונקת מן האילן הזקן שהוברכה ממנו כך האילן הזקן הוא חי ויונק מן הילדה כל זמן שלא נפסקו זה מזה וא"כ אין כאן כל הגידולים מאדמתך:


'''{{עוגן1|ואסורין}} באשירה.''' הוא אילן של ע"ז כדתנן בפ"ג דע"ז משום דכתיב גבי ע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מכל שהוא של ע"ז:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי אומר וכו' מפני שהוא פרי.''' וערלה ורבעי נוהג בו וכן אסור לנזיר ואין הלכה כר' יוסי:
<b>כולהון.</b> דקחשיב במתני' משום תורת הגוזלן ירדו להן כלומר דהואיל ויונק מתוך זה שהוא בשל חבירו או בשל רבים הרי הוא כגזלן ואינו מביא:
<b>מתני' אמרה כן.</b> ומאי קמ"ל דהא הכי תנינן במתני' דלקמן מאיזה טעם אינו מביא וכו' האריסין וכו' והגזלן אין מביאין מאותו הטעם וכו' אלמא דחדא טעמא אית להו:


'''{{עוגן1|המעמיד}} בשרף הערלה.''' שהעמיד את הגבינה בהשרף גומא בלע"ז של אילן ערלה שנוטף ממנו אסור דס"ל דשרף פירא הוי:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יהושע שמעתי בפירוש.''' דאין שרף העלים והעיקרים חשוב פרי גבי ערלה והמעמיד בשרף שלהן מותר אבל בשרף הפגים הנוטף מן הפירות שלא בישלו כל צרכן ונקראים פגים אסור דשרף הזה פרי הוי לענין ערלה והלכה כר' יהושע:
<b>תני.</b> בברייתא אם הבריך ברשות חבירו לתוך שדהו מביא וקורא ופליגי בה ר' יוסי ור' יונה ברשות כמה:
<b>אפי' לשעה.</b> שלא נתן לו אלא לפי שעה עד זמן כך וכך הרי הוא מביא וקורא מן היוצא בתוך הזמן דהוי כשלו:
<b>חייליה דר' יונה.</b> סייעתיה וממה שלמד לומר כן מן הדא דתנינן בפ' לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות וכו' היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק בעל השדה שלשה טפחים וקוצץ אותן כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בעל השדה הזה בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו:
<b>ועצים לא לשעה הן.</b> כלומר וכי אותן העצים שהוא קוצץ מחמת שצריך לחפור הבור שם לא לפי שעה הן בתמיה דודאי אין לו לקצוץ אלא בשעת החפירה ואעפ"כ מכיון שקוצץ ברשות הוא הרי העצים שלו הן והכא נמי אע"פ שלא נתן לו רשות אלא לפי שעה הרי הוא כשלו:
<b>מה עביד לה ר' יוסי.</b> להאי מתני' הרי בהדיא דאפי' רשות לשעה מהני שיהא שלו ומשני דהתם נמי כרשות לעולם הוא לפי ששרשים דרכן להחליף לעולם שקוצץ אותן והן מחליפין וחוזרין וגדלין ואח"כ חוזר וקוצצן שלא יקלקלו הבור ומכיון שדרכן להחליף הרי כרשות לעולם הן שתמיד יש לו רשות לחזור ולקצצן:
<b>אמר ר' מנא.</b> מילתא דר' יוחנן דלעיל מסייע לאבא והוא ר' יונה דהא אמר ר' יוחנן דטעמא דכולהון משום דהוי כגזלן והלכך כאן מכיון שנתן לו זה רשות להבריך אפי' לשעה שוב אין זה גזלן:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ענקוקלות}}.''' בגמרא מפרש דלשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון כלומר שנלקו ונפסד השליש שלהן:
Segment 5


'''{{עוגן1|והחרצנים}}.''' הן הגרעינין שבתוך הענבים והזגין הן קליפתן החיצונה:
<b>ר' זריקן בעא קומי ר"ז.</b> אי נימא דמתני' דרבי היא דוקא דרבי אמר שרשין חיין זה מזה פלוגתא דרבי ורשב"ג בתוספתא והובאה לעיל בפ"ק דערלה ובכמה [מקומות] אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו ח"ל מכיון שמקצתו נטוע בארץ כאלו כולו נטוע בארץ דברי רבי משום דס"ל השרשין יונקין זה מזה והולכין אחר החיוב רשב"ג אומר צד הנטוע בארץ חייב והנטועה ח"ל פטור ולימא מתני' דרבי היא והלכך אף מהיוצא מן הצד שהוא בתוך שלו אינו מביא משום שהשורש יונק מצד שהוא עומד בתוך של חבירו:
<b>א"ל ר"ז דברי הכל היא.</b> הכא ואפי' לרשב"ג דשאני הכא דהתורה אמרה ראשית בכורי אדמתך וכו' ורשב"ג ס"ל נמי להאי דרשא:


'''{{עוגן1|והתמד}} שלהן.''' שנתן מים ע"ג החרצנים והזגין לקלוט טעם היין:
Segment 6


'''{{עוגן1|והנץ}} שלו.''' זהו הפרח שע"ג הפיטמא שלו:
<b>על דעתי' דר' יהודה.</b> דפליג אסיפא כדפרישית במתני' מה בין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד דהרישא דלא פליג ר' יהודה ומה בין הנוטע וכו' ודרך היחיד באמצע דפליג ר' יהודה והרי מ"מ דרך היחיד מפסיק באמצע:
<b>בשהבריכה בדלעת או בסילון.</b> ובא דרך הדלעת או הסילון לצד האחר שהוא שלו והלכך פליג ר' יהודה משום דהדרך יחיד שעובר מלמעלה לא חשיב הפסק בכה"ג ודחי לה הש"ס להאי אוקמתא אליבא דר' יהודה דאי כשהבריכה בדלעת או בסילון א"כ יביא ויקרא דהוי ממש כאלו בתוך שלו ואמאי לא קאמר ר' יהודה אלא מביא:
<b>אפי' כרבנן יביא ויקרא.</b> כלומר ולא עוד אלא אפי' לרבנן יביא ויקרא בכה"ג אלא הא דרב אחא לאו מלתא היא:
<b>צריכה לר' יהודא.</b> הך מילתא דלקמן צריכה היא לן למיבעיא אליבא דרבי יהודא מהו דיניה:
<b>המוכר שביל לחבירו.</b> כלומר אם נטע והבריך בתוך שלו ומכר הוא אח"כ או אפי' מקודם שביל אחד בתוך שדהו לחבירו ואותו השביל מפסיק הוא בין עיקר האילן לבין צד הברכה מהו אי נימא דמקום דריסה בלבד הוא דמכר לו או עד התהום מכר לו ומותר לחבירו לחפור ולעשות חלל תחתיו ומפרש ואזיל דהנ"מ דהבעיא לענין ביכורים ג"כ איכא דאם תאמר מקום דריסה בלבד מכר לו א"כ מביא וקורא דעד כאן לא אמר ר' יהודה גבי דרך היחיד באמצע דמביא הוא ואינו קורא דהתם הדרך הוא של חבירו ואפי' שאינו עד התהום הא מיהת מלמעלה הוא שלו וא"כ בדין הוא שיפסיק אלא דהואיל וצד הברכה יוצאת מתחתיו ובא מתוך שלו ס"ל לר' יהודה דמביא הוא אבל אינו קורא אבל בכה"ג שהכל שלו הוא אלא שמכר לו מקום הדריסה שלמעלה בלבד איכא למימר דדוקא לענין דריסה בעלמא הוא שמכר לו ולא שיהא לו רשות אחר בו וגרע מהיכא שהדרך של חבירו מפסיק ומביא וקורא הוא:
<b>אין תימר עד התהום מכר לא יביא כל עיקר.</b> כלומר אבל אם תאמר דהדין הוא שעד התהום מכר לו א"כ לאידך גיסא דהשתא עדיפא היא מדרך היחיד באמצע לר' יהודה דהתם איכא למימר שבעל הדרך אין לו כ"א הדרך שלמעלה ואין לו רשות מתחתיו ואיכא למימר דגם תחתיו יש לו רשות והלכך מביא ואינו קורא אבל הכא שזה בעצמו מכר לו עד התהום בדין הוא שלא יביא כל עיקר אפי' לר' יהודא ומהו:
<b>מספק.</b> ופשיט לה דמספק גם בכה"ג אמרינן דלר' יהודה מביא ואינו קורא:
<b>רבנן פשיטא לן שמכר עד תהום.</b> כלומר אבל לרבנן לא מיבעיא לן כלל דפשיטא כשזה בעצמו מכר לו הדרך דעד התהום הוא של חבירו והלכך בעל השדה אינו מביא כלל:
<b>מה פליגין וכו'.</b> כלומר במאי אמרינן דפליגי בהא כדשמעינן מהאי דפליגי במתניתין בדרך היחיד עוברת בתוך שדהו וה"ה במוכר שביל דוקא בשמכר לו השביל ופליגי אם מכר לו עד התהום או לא כדאמרן אבל אם מכר לו השדה ושייר השביל לעצמו בזה כ"ע מודים דמה ששייר לעצמו בעין יפה הוא ששייר ויש לו עד התהום א"נ דהאי דר' יונה לפרושי טעמא דרבי יהודה קאי ומשום דטעמא דקאמר ר' אחא לפי האוקמתא דידיה מיפרכא הלכך קאמר ר' יונה צריכה לר' יודא וכו' כלומר אלא דהכא במוכר שביל לחבירו בתוך שדהו מיירי ולר' יהודה מספקא ליה אם מקום דריסה בלבד הוא שמכר לו או עד התהום והלכך מספק מביא ואינו קורא ולרבנן פשיטא להו דעד התהום מכר לו והלכך אינו מביא והשתא שייך שפיר טפי להאי מה פליגין דקאמר:


'''{{עוגן1|והגרעינין}}.''' גרעינין של הפרי כגון גרעיני תמרים והזיתים והתפוחים והאפרסקים וכיוצא בהן שהן נתרבו לאיסור ערלה ולאשרה ולנזיר אבל ברבעי מותרין משום דרבעי גמר קדש קדש ממעשר שני ואין מעשר שני אלא בדבר הראוי לאכילה:
Segment 7


'''{{עוגן1|והנובלות}}.''' הן פירות הנושרין מן האילן כולן אסורות כלומר אסורות בכולן בין בערלה ובין ברבעי ואשירה ונזיר:
<b>על דעתיה דר' יהודה וכו'.</b> השתא מפרש לחלוקה שנייה דהסיפא דדרך הרבים באמצע ופליג ר' יהודה ומה בין זה ובין הבריך לתוך של רבים דהרישא ולא פליג ר' יהודא וקאמר ר' אימי דאתייא דר' יודא כר"א דסוף חזקת הבתים דתנינן תמן וכו' כדפרישית במתני':
<b>ר' שמואל בעי.</b> עלה דאם כר"א א"כ יביא ויקרא שהרי החלל שתחתיו כשלו הוא והשיב לו ר' יוסי מיסבר סבור וכו' והן שלו לעולם בתמיה מדבעי הכי א"כ סבר דלר"א כשלו הוא לגמרי אבל הא ליתא אלא ר"א מתיר הוא לו לעשות כן אבל כל הקודם זכה לעשות כך הואיל ואינו מפסיד לרבים ולאו שלו לגמרי הוא דתימא שיביא ויקרא:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נוטעין}} יחור של ערלה.''' שיכול לחתוך זמורה מן אילן ערלה וליטע אותו שאין העץ בכלל איסור ערלה אבל אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואסור בהנאה וכן אין מרכיבין את הדקלים בכפניות של ערלה מפני שהן כפרי והלכה כר' יוסי בשתיהן ומודה ר' יוסי שאם נטע האגוז והרכיב בכפניות שהצומח אח"כ מותר מפני שזה וזה גורם הוא הפרי האסור והארץ המותרת וכל זה וזה גורם מותר:
Halakhah 2


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מתני'}} דלא כר' אליעזר.''' מילתיה דר"א בפ"ו דנזיר היא שנויה דס"ל אף העלין והלולבין אסורין בנזיר דדריש מכל אשר יעשה מגפן וגו' לרבות את העלים ולולבים ורבנן דפליגי עליה התם קאמר טעמייהו דדרשי בכללי ופרטי מה הפרט מפורש חרצנים וזגין שהן פרי ופסולת פרי לאפוקי הני דלאו פרי ולאו פסולת פרי מיקרי:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דנזיר ומייתי לה בהאי תלמודא בפ"ו דנזיר בהלכה ב' והכי גריס התם ר' יוסי אומר סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי וכאן חסר תיבת בנזיר:


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על הך לישנא דהברייתא אליבא דר' יוסי דאם אסור בנזיר למה לי פרי כלומר דאי טעמיה דר' יוסי משום דבנזיר מרבי ליה אפילו דבר שאינו פרי וס"ל כר"א דמכל אשר יעשה מגפן ריבויא הוא א"כ למה לי טעמא מפני שהוא פרי דקאמר:
Segment 1


'''{{עוגן1|אם}} פרי הוא.''' ואי טעמיה משום דס"ל דסמדר הוי פרי ולא משום דאתיא מרבויא דקרא דכתיב גבי נזיר א"כ יהא אסור בכל כלומר בכל אלו דחשיב הכא במתניתין בערלה וברבעי ג"כ כמו בנזיר ומאי שנא נזיר דנקט:
<b>האריסין.</b> שמקבלין את השדה לעבדה למחצה לשליש ולרביע:
<b>והחכירות.</b> שחוכרין אותה בדבר קצוב לשנה בין שעושה הרבה או מעט:
<b>והסקריקון.</b> הן בעלי זרוע שאונסין את הבעלים למכור להן השדה בפחות משוויה וכן הגזלן כל אלו אין מביאין מאותו הטעם בעצמו והא דאצטריך לאשמעינן להגזלן משום דאיכא למ"ד בגמרא שאפילו נתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא והאי מילתא קמ"ל ביתורא דהגזלן כלומר דלעולם אינו מביא:


'''{{עוגן1|מילתיה}} דר' יצחק אמרה.''' ממילתיה דלקמן שמעינן שהוא אסור בכל לר' יוסי דר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה כמו דתנינן לקמן בסוף פרקין וכפניות הן תמרים שלא בישלו וכמו סמדר גבי ענבים ומאן תנא להא וקאמר ר' יוסי דמתני' א"כ ש"מ דלר' יוסי סמדר אסור אף בערלה וכן ברבעי והאי אסור אכולן קאי:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}}.''' בברייתא פרי גבי רבעי כתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ודריש פרי אתה פודה ובלא פדיון אסור כדלעיל אבל אין אתה צריך לפדות לא בוסר ולא פגים משום דלאו פרי נינהו:
גמ' <b>עד כדון בשגזל קרקע.</b> הא דתנינן דהגזלן אינו מביא מיבעיא לן דילמא עד כאן לא קאמר אלא בשגזל הקרקע ומשום שלעולם בחזקת בעליה עומדת ואינה שלו אלא אם גזל זמורה ונטעה בתוך שלו מאי ומתמה הש"ס וכי לא דמים הוא חייב לו כלומר ומאי תיבעי לך הלא אינו חייב לו אלא דמים שהרי כבר קנאה בשינוי מעשה ושינוי רשות ומהיכי תיתי דאינו מביא:
<b>אלא צריכה לרבנן.</b> כלומר דהדר קאמר דלא היא דאכתי צריכא לן למבעי אליבא דרבנן והך פלוגתא בפ"ג דע"ז מתניא דפליגי ר' יוסי בר' יהודה ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו אם אסרו או לא והיינו דקאמר הכא צריכה לרבנן דאלו ר' יוסי בר' יהודה השתא להדיוט ס"ל התם דאסור לענין מצוה מבעיא כי קא מבעיא לן אליבא דרבנן דאמרי דלהדיוט שרי והשתא מספקא לן לענין מצוה אם מותר להשתמש מאילן זה וכדבעי ריש לקיש לקמן באשירה שביטלה כגון אם הוא דקל ליטול ממנו לולב או כיוצא בזה אי נימא דמצות כגבוה הן כלומר כהקדש לגבוה ממש או אינן כגבוה:
<b>אין תימר כגבוה הן וכו'.</b> כלומר וכעין הך בעיא גופא מיבעיא לן נמי הכא בהאי גוונא דקיימין כאן שזה גזל הזמורה ונטעה אם מביא ממנה ביכורים או לא דאם תאמר מצות כגבוה הן אינו מביא ואע"פ שקנאה מ"מ באיסור בא לידו בתחילה ודמיא להך דאשירה דאמרן דלרבנן אפשר דאף שמתירין להדיוט מ"מ למצוה אסיר וה"נ כן ואם תאמר דמצות אינן כגבוה מביא:
<b>הכל מודין וכו'.</b> השתא מפרש להבעיא ובהי גוונא מספקא לן לרבנן דר' יוסי בר' יהודה דהתם:
<b>הכל מודים באשירה שביטלה וכו'.</b> כלומר אפי' ביטלה מע"ז מודין בין לר' יוסי בר' יהודה ובין לרבנן דלהקדש אסור להשתמש ממנה ואינו מביא גיזרי עצים למערכה מאשירה זו משום שכבר נדחה אותו אילן בשעה שעבדו כי קא מיבעיא לן למצות כדבעי רשב"ל מהו שיביא ממנה לולב אם מצות כגבוה הן או לא אין תימר כגבוה הן וכו':
<b>פשיטא שהוא מביא ממנה לולב.</b> כלומר דהדר פשיט לה דמביא ממנה לולב שאין המצות כגבוה דלענין מצוה אמרינן דאין דחוי שאע"פ שמתחילה היתה ע"ז מכיון שביטלה חוזר ונראה:
<b>מהו שיביא ביכורים.</b> כלומר אלא שבבכורים אכתי מיבעיא לן משום דדמו טפי להקדש משאר מצות לפי שהן נכנסין לבית ופשיט לה הש"ס דבפלוגתא דר' יהודה ורבנן תליא דפליגי לעיל בפ"ד דחלה אם הבכורים ניתנין לכל כהן כתרומה או לא וכן פליגי נמי בשלהי מכלתין וכר' יהודה דהוא אמר הוקשו ביכורים לקדשי הגבול ואינן ניתנין אלא לחבר בטובה כתרומה א"כ לא דמו להקדש ומביא ביכורים מאשירה שביטלה ולרבנן דאמרי התם דניתנין לכל כהן כקדשי המקדש דהואיל ונכנסין לפנים איזדהרו בהו א"כ אינו מביא כמו דאינו מביא ממנה גזירין למערכה:


'''{{עוגן1|הורי}} ר' זבידא וכו' שיקברו.''' דמכיון שאין להם פדיון סבור היה שטעונין קבורה דקס"ד דהאי תנא קאמר דלא מהני בהו פדיון הואיל דלאו פרי נינהו ור' יונה בעי עלה דאפילו להס"ד דידך אי אתה מודה שאם עבר ופדיו שמא אינו פדוי בתמיה דהא האי תנא לא קאמר אלא אין אתה פודה לכתחילה ואת אמר טעון קבורה בתמיה:
Segment 3


'''{{עוגן1|רבי}} פדת וכו'.''' הך מילתא גרסי' לה לעיל בפ"ז דשביעית בהלכה ז' אהאי דתנינן התם ר"ש אומר אין לקטף שביעית וכו' ושם תמצא מפורש הכל עד סוף הלכה:
<b>עד כדון וכו'.</b> כלומר דמצינן למימר דעד כאן לא תנינן במתני' דהגזלן אינו מביא אלא בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה ואם נתייאשו הבעלים אפשר דמביא דהרי זה כשלו או דנימא אפילו בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא ומשום דבתחילה באיסור בא לידו ומאוס הוא להביא ממנה למצות בכורים כדלעיל:
סברין אמרין בני הישיבה דהאי בעיא איכא למישמעינה מן הדא דתנינן בפרק דלקמן במתני' דהלכה ג' יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן וכו' ונוהגין בכל הפירות וכו' ובאריסין ובחכירות ובסיקריקון ובגזלן הרי אלו בתרומה ומעשר מה שאין כן בביכורים:
<b>כלום צריכה לא בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אבל בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה אפילו בתרומה לא עשה כלום.</b> כצ"ל ובספר הדפוס נתחלף זה בטעות דמוכח דהרי מסיים כהדא דתני וכו' כלומר דודאי האי מתני' לא מיתפרשא אלא בגזילה שנתייאשו הבעלים ואיצטריך לאשמועינן דאפי' אם נתייאשו אין מביא דאלו בשלא נתייאשו הרי אף בתרומה לא עשה כלום כהדא דתני בהדיא בתוספתא פ"ק דתרומות האונס והגנב והגזלן בזמן שהבעלים מרדפין אחריהן ולא נתייאשו אין תרומתן תרומה וכו' אלא לאו ש"מ דבבכורים אפי' בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אינו מביא:
<b>ר' יוסי בשם ר' יוחנן.</b> על האי ברייתא קאי דר' יוסי שמע מר' יוחנן דלא זה תורם ולא זה תורם בזמן שלא נתייאשו דהבעלים אינן יכולין לתרום על הגזילה זו לפי שאינה ברשותו ולא זה יכול לתרום לפי שאינה שלו ור' אמי בשם ר' יוחנן קאמר דאפי' בדיעבד אם תרמו הבעלים עליה אין תרומתן תרומה:
<b>אמר ר' יוסי וכו'.</b> מהדר להא דפשטי' לעיל ממתני' דלקמן דאפי' בגזילה שנתייאשו הבעלים אינו מביא וקאמר דלא היא דלעולם מצינן למימר דעד כאן אנן קיימין התם אלא בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה. וליידא מלה אנן תנינן וכו' כלומר וכי תימא דא"כ לאיזה דבר תנינן שם הרי אילו בתרומה וכו' הרי גם בתרומה אינו כלום בגזילה שלא נתייאשו הבעלים כדאקשי לעיל הא לא קשיא כדמסיק ואזיל איפשר לפירות לצאת בלא ביכורים וכו' בלא תרומה ומעשרות. בתמיה כלומר דלא תימא לפרש דתרומה ומעשרות נוהגות בגזלן עצמו מה שאין כן בביכורים דאי הכי קשיא כדקאמרת אלא דהכי קאמר דתרומה ומעשרות נוהגין לעולם ואפילו באלו הפירות שיש להן חלק להאריסין וחכורות או שנטלו הסקריקין והגזלן מהן דמיהת צריכין הבעלים לתרום הפירות שנשארו להן ואינן פטורין מכח הגזלן הזה שגזל מקצת מהן דכי איפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות אבל בביכורים אם הפריש אותן ובא הגזלן וגזלן שוב אין הבעלים מחויבין להפריש בכורים אחרים תחתיהן דאיפשר לפירות לצאת להיתר בלא ביכורים שהרי אין הביכורים אוסרין את הגורן כדקתני להא ברישא ואשמועינן בסיפא שאפילו כבר הפריש אותן ונגזלו אין הבכורים נוהגות באותן הפירות שהבעלים א"צ להפריש אחרים וכן הגזלן אינו יכול להביאן:
<b>אבל בגזילה שנתיאשו הבעלים ממנה עד כדון צריכה.</b> כלומר והשתא דמפרשינן למתני' דלקמן דלעולם בגזילה שלא נתייאשו מיירי אם כן אכתי מיבעיא לן הכא דאיכא למימר דבגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה אפשר דהגזלן מביא:


גמ' ענקוקלות וכו' ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש בישולן ור"ז וכו' בשם רב פליג שאפילו לקו משהביאו שליש וכן אמר ר' חייא בר אדא דענקוקלות מלשון נוטריקון הוא ענבים דלקו תלתיהון אלמא דהאי תלת אתלתיהון מיתפרשא שנפסד השליש שלהם ועל הפרי ולא על הזמן קאמר אלא אף לקו משהביאו שליש שלהן ונפסדו נמי בכלל ענקוקלות הוא ולענין שמותרין ברבעי:
Halakhah 3


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} ר' יוחנן עבר ונטע מותר.''' אבל אם עבר והרכיב אסור דס"ל דמחמרינן בהרכיב שניכר ביותר האיסור מבנוטע האגוז שכלה ואח"כ צומח ממנו האילן. אגוז של ערלה וכו' וכן ביצת ע"ז שנעשית אפרוח וכו' ולקמן מפרש לה וגרסי' לכולא סוגיא עד סוף הפרק לקמן בפ"ג דע"ז בהל"ה:


'''{{עוגן1|איתפלגון}} חזקיה וכהנא.''' בהאי דינא:


'''{{עוגן1|על}} דעתיה דחזקיה אין אפשר וכו'.''' כלומר לחזקיה קשיא היך אפשר לביצת ע"ז שתעשה אפרוח דהיכי דמי ובמה אנן קיימין דמשכחת לה בביצה שנאסרה משום ע"ז ותעשה אפרוח דאם בשפחסה ושברה לפני ע"ז והרי יש כאן מעשה לאסרה א"כ אין כאן אפרוח דכששברה נתקלקלה ואפי' אם היה בה אפרוח נתקלקל עמה ואם בשהכניסה לפנים מן הקנקילון לתקרובת ע"ז קשיא איתא חמי בא וראה מאי קאמרת הרי אפי' השתחוה לה לא אסרה לחזקיה דהכי ס"ל התם לעיל דהשתחוה לביצה לא אסרה מפני שלא עשה בה מעשה ומפני שהכניסה לפנים מן הקנקילון אסרה משום תקרובת בלא מעשה בתמיה:
Segment 1


'''{{עוגן1|אבוה}} דר' מתניה.''' דלא קשיא דתיפתר שגדר בה ע"ז שהעמידה לפני ע"ז לגדר וכמעשה הויא והתם גריס שגירר בה לע"ז שגירר אותה לפני הע"ז ועביד בה מעשה:
מתני' <b>אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין.</b> כדיליף בגמרא דכתיב מראשית ולא כל ראשית ומארצך למדנו לרבות לאלו שבעת המינין שנשתבחה בהן א"י כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש וזהו התמרים עצמן שאין מביאין ביכורים משקין אלא היוצא מהזתים וענבים כדתנן לעיל פרק י"א דתרומות:
<b>ולא מן התמרים שבהרים וכו'.</b> שאלו גרועין הן:
<b>ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר.</b> כדיליף בגמרא מדכתיב זית שמן כל שאינו פולט ממנו השמן אף שהגשמים יורדין עליו לפי שהוא אוגר שמנו לתוכו ולכך נקרא זית אגורי בלשון המשנה:
<b>אין מביאין ביכורים קודם לעצרת לפי שנאמר וחג הקציר ביכורי מעשיך וכו'.</b> כדלעיל בסוף מסכתא חלה:


'''{{עוגן1|ביצת}} הקדש וכו'.''' ובע"ז גריס הכא הא דלעיל דמדמי אגוז של ערלה שנטעו וכן בביצת הקדש שנעשה אפרוח דאיתפלגון בהא כהנא ור' יוחנן:
Segment 2


'''{{עוגן1|הא}} ר' יוחנן אמר מותרת וכו'.''' כלומר הא לך דשמעת מינה דלר' יוחנן דס"ל האפרוח מותר דהויא ליה גידולי הקדש וחולין הוא א"כ אוף הוא פודה אותה בזמן זרעה כדתנן לעיל בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ואע"פ כן פודה אותן מדבריהם וכשהוא פודה אותן מחשב כפי אשר היו שוין בזמן הזרע ואע"פ שנתרבו לאחר מכאן והשתא לר' יוחנן דמדמי לה לגידולי הקדש אף הוא פודה אותה בזמן זרעה כפי אשר היתה שוה קודם שנעשה ממנה האפרוח:
גמ' <b>אלו כתיב ולקחת ראשית כל פרי האדמה הייתי אומר וכו'.</b> כצ"ל והוא מהברייתא דספרי:
<b>אם מראשית ולא כל ראשית.</b> אימא דאין לך אלא חיטים ושעורים בלבד דכתיב בהו ראשית דגנך:
<b>ת"ל פרי אדמתך ריבה.</b> ופריך ואם כן וריבה את הכל ומשני נאמר כאן ארצך וכו':


'''{{עוגן1|ר'}} חנינא וכו'.''' אמרו הכי בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה והאי משבשתא היא דהא כהנא אמר אסורה ולא מחשיב לה לגידולי הקדש אלא כגופה היא ולדידיה פודה אותה כמו שהאפרוח היא שוה עכשיו והלכך כי אתא ר' חנניה בשם ר' פנחס אמר מתקנתא מלתא כתיקנה דלכהנא דאומר אסורה פודה אותה כמות שהיא עכשיו ולר' יוחנן דאמר מותרת פודה אותה בזמן זרעה וכדר' זירא אליבא דר' יוחנן:
Segment 3


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך הנוטע לסייג'''</big>}}
<b>זית שמן זה אגורי.</b> הואיל דמייתי להאי קרא מפרש ליה:
תחילתדףכאן ב/א
<b>זהו אווריסי.</b> שם מקום שגדלין שם זיתים המובחרים:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|התרומה}} ותרומת מעשר של דמאי.''' כך הוא בכל הנוסחאות וכלומר אפי' בתרומת מעשר של דמאי הדין הוא שמדמע כתרומת מעשר של ודאי להעלות באחד ומאה דוקא ולפי שהדימוע עצמה אינה אלא מדבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטל אלא שסמכו חכמים לומר דהתרומות עולין דוקא באחד ומאה מדכתיב גבי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה את מקדשו ממנו ולמדו מכאן דכל דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו ועד שיהיה אחד ומאה ומכיון דגזרו על הדמאי משום ספק שיש לו עיקר מן התורה עשאוה כודאי לענין דימוע ולענין איסור אכילה לזרים אלא שאין לוקין על אכילת תרומת מעשר של דמאי לפי שאינה אלא מדבריהם:
<b>וכל הזיתים.</b> מאבדין שמנן בתמיה אלא כדאמר ר' חנינא כל הזיתים וכו' כדפרישית במתני':


החלה דתרומה כתיב בה תרימו תרומה:
Segment 4


והביכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו הבכורים שטעונין הבאת מקום וקרוין תרומה:
<b>ודבש.</b> דכתיב בהאי קרא אלו התמרים שמהן יוצא הדבש:
יכול דבש ממש בדווקא איירי קרא וא"כ נילף דמביאין בכורים דבש וקאמר ר' תנחומא וכו' כתיב בד"ה גבי יחזקיהו המלך ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וכפרוץ הדבר וגו' וכי דבש חייב במעשרות הא קי"ל דאין עושין תמרים דבש וכו' כדתנן לעיל בפ' י"א דתרומות אלא אלו התמרים וכו' וילפינן נמי לביכורים שאין מביאין משאר משקין אלא מהיוצא מן הזתים וענבים בלבד:


'''{{עוגן1|ומצטרפין}} זה עם זה.''' אם נפלה סאה אחת מכולן לתוך מאה סאה של חולין ונתערב הכל מעלה סאה אחת כנגד סאה שנפלה והשאר מותר לכל אדם ואם נפלה לפחות ממאה נעשה הכל מדומע:
Segment 5


'''{{עוגן1|וצריך}} להרים.''' כדמפרש טעמא בגמרא מפני גזל השבט שהן ממון כהנים:
<b>ולמה כתיב ארץ ארץ שני פעמים.</b> בהאי קרא ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש:
<b>להודיעך שאין הבית עומד אלא על שני דברים הללו.</b> והן הבכורים והמעשרות ובאלו שבעת המינין דקרא הן נוהגות שתיהן ללמדך שעל קיום מצות שני דברים הללו הארץ עומדת והבית המקדש קיים ולכך נאמר גם בפרשת ביכורים ארץ כפול במקרא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש וכן בפ' ווידוי מעשרות השקיפה וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו וגו' ארץ זבת חלב ודבש:
<b>ולמה נכללו.</b> כלומר ולמה כללן לכל שבעת המינין בהאי קרא דשבח הארץ ולא במקום אחר:
<b>חד אמר לברכה.</b> ללמד שכל המוקדם בכתוב מוקדם לברכה וכדאמר לעיל בפ' כיצד מברכין בסוף הלכה ד' תמן אמרין כל הקודם למקרא קודם לברכה וכל הסמוך לארץ קודם לכל והואיל והתם כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' כללן כאן:
<b>ואחרינא אמר לשיעורין.</b> כדילפינן לאסמכתא דשיעורין מהאי קרא חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכו' ארץ זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים:
<b>מאן דאמר לברכה ניחא.</b> כדאמרן אלא למ"ד לשיעורין והתנינן בהרת כגריס בפ"ו דנגעים והאיך נרמז לשיעור הזה בהכתוב ומשני לית הוא מימן כמו מיומן כלומר אין שיעור הזה ברור מיומן כהני שיעורי הנרמזים בהאי קרא לפי שהגריס בבהרת אינו ברור לשיעור גריס ממש שהרי לסימן טומאה צריך או מחיה או שער לבן בתוכה או פיסיון וא"כ אין הגריס מיומן להשיעור וכן בנגעי בתים שיעורו בשני גריסין:
<b>כעדשה וכו'.</b> והתנינן שיעור כעדשה בטומאת שרצים והאיך נרמז זה ומשני דגם השיעור הזה לית הוא מיומן דהא איכא האברים שהן מטמאין בפחות מכעדשה ואע"ג דבכה"ג בטומאת כזית נמי מטמאין בפחות מכשיעור היינו לענין טומאה אבל מכל מקום בשאר שיעורי הזית כגון באיסור אוכלין ובחיוב אוכלין השיעור הוא בכזית ולא בפחות מה שאין כן בשיעור האמור בכעדשה:


'''{{עוגן1|הערלה}} וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים.''' מפרש בגמרא לטעמא דעולין הן דכתיב בכלאי הכרם פן תקדש המלאה וכתיב מלאה גבי תרומה מלאתך ודמעך לא תאחר וילפינן מלאה מלאה מה להלן עולה אף כאן עולה וילפינן ערלה מכלאי הכרם דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ולענין שיעלו באחד ומאה לא ילפינן מתרומה מפני שהואיל וכפל הכתוב איסורן שאסורין בהנאה כפלו חכמים בשיעורן ולפיכך אינן בטלין עד אחד ומאתים:
Segment 6


'''{{עוגן1|ומצטרפין}} זה עם זה.''' כגון שנפלה רביעית יין מערלה ומכלאי הכרם לתוך מאתים רביעיות של יין מצטרפין הן וכיון שיש כאן אחד ומאתים עולין הן שמתבטלין והכל מותר ואינו צריך כאן להרים לפי שאין בהן גזל השבט ואם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה ולענין זה אמרו שמצטרפין לאסור עד אחד ומאתים:
<b>פשיטא הדא מילתא וכו'.</b> דבהא כ"ע לא פליגי דאף בדיעבד לא קדשו דלא איתרבי מקרא אלא שבעת המינין דוקא ובמה פליגין לקמן בתמרים שבהרים וכו' דר' זעירא וכו' וכן ר' אילא קאמר בשם רבי אמי דפליגי בהו ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
<b>רבי יוחנן אמר לא קדשו.</b> דגלי קרא זית שמן מן המובחר בדוקא וה"ה לשאר פירות שנתחייבו בביכורים שיהו מן המובחר דוקא:
<b>טעמא דרשב"ל.</b> שכן גם בתרומות ומעשרות הוא כך דמצוה לתרום מן היפה על הרע ואם עבר ותרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה כדתנן לעיל בסוף פ"ב דתרומות:
<b>אמר ר' יוסי.</b> וכי ילפינן בכורים מהן לענין זה דאנן שמעינן שפירות הרעים חייבין מיהת במעשרות אבל היכן שמענו שהפירות הרעים חייבין בביכורים בתמיה:
<b>מתניתא.</b> הך ברייתא מסייעא לר' יוסי דתני בהדיא דאף בדיעבד לא קדשו:
<b>מן הציפורנין.</b> הגדילין בציפורי ולא מן הגדילין בבישן שהן גרועין:
<b>ותניי תמן.</b> ותני עלה בהאי ברייתא תאנים סוכות שיש בהן קוצים או מנוקבות א"נ סורות גרסינן שהן סורות מטעמן וענבים מאובקות באבק:
<b>הלבלוניות.</b> משם מקום א"נ שהן מלבלבין וצלולין ופריך מן המובחר הן ותימר אבל. בתמיה הן הן המובחרות ומאי אבל מביאין דקאמר ומשני ר' אבא מרי שלא תאמר הואיל והן דרכן שבסוף הן נגמרין ומאוחרין הן משאר הפירות לא יביא קמ"ל:


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר אינן מצטרפין.''' מכיון דשתי שמות נינהו זה ערלה וזה כלאים וס"ל לר"ש דכל שני שמות אינן מצטרפין זה עם זה ור"א ס"ל דמצטרפין הן בנותן טעם ובגמרא מפרש דהאי צירוף בנותן טעם לענין היתר הוא וכגון שאחד מן האיסורי' הללו הוא מין בשאינו מינו עם ההיתר שנפל לתוכו שהדין בזה דהולכין אחר נתינת טעם שאם יש באיסו' בנ"ט אע"פ שיש כאן כדי לעלות אסור כדתנן לקמן בפרקין ואם האיסור השני הוא מין במינו עם ההיתר משנפל לתוכו מצטרף הוא כדי לבטל הנתינת טעם של האיסור הראשון דמכיון שנתרבה עכשיו בצירוף המין איסור השני אין בהאיסור הראשון כדי ליתן טעם בכולו ומותר וזהו דקאמר ר"א מצטרפין בנ"ט והיינו להיתר כדאמרן אבל לא לאסור אם הכל של מין אחד הן אין מצטרפין לענין איסור שיצטרף שיעור עלייה כנגד שתיהן דמכיון דהן שתי שמות אין מצטרפין לאסור ואין הלכה אלא כהת"ק:
Segment 7


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|למי}} נצרכה.''' הא דקתני ברישא מצטרפין זע"ז לר"ש הוא דנצרכה דאלו לחכמים פשיטא דהרי אפי' בערלה וכלאי הכרם קאמרי בסיפא דמצטרפין ולמה לי דתני הכא דין הצירוף אלא אליבא דר"ש קמ"ל דאע"ג דפליג בסיפא וס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין מודה הוא הכא דלא תימא דאלו נמי כשני שמות הן דזה נקרא תרומה וזה חלה או ביכורים הלכך אשמועינן דהואיל ותרומה קרייה רחמנא לכולן מצטרפין הן לכ"ע:
<b>אלא מיריחו.</b> שהן המובחרין ולכן נקראת יריחו עיר התמרים:
<b>ואין קורין אלא על הכותבות.</b> כלומר שכבר נגדלו וראוין לקרותן כותבות קורין עליהן הפרשה:
<b>רימוני עמקים מביאין וקורין.</b> ופליג אתנא דמתני' דתני אין מביאין כלל משום פרי שבעמקים:


'''{{עוגן1|מאן}} תנא תרומת מעשר של דמאי.''' דמדמעת עד אחד ומאה וקאמר דר"מ הוא דאשכחן דמחמיר בדבריהם כדברי תורה:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|והיא}} אשכחן וכו'.''' והי ר"מ וקאמר ר' חנינא הדא דתנינן תמן בפ"ו דנדה הרואה כתם ה"ז מקולקלת למנינה דאינה יודעת אם מימי נדה הוא או מימי זיבה וחוששת משום זוב אם עברו עליה שלשה ימים מימי זיבה משלבשה חלוק הזה ומצאה עליו כתם שהוא כשיעור ג' גריסין ועוד חוששת דילמא האי כתם מכל יומא ויומא הוא דקחזיא בכל חד וחד כשיעור גריס ועוד והויא לה זבה וחכ"א וכו' אלמא דרבי מאיר מחמיר בכתמים אף על פי שאינן אלא מדבריהם דדם יהיה זובה מבשרה כתיב דם ולא כתם אלא שחכמים הן שגזרו על הכתמים ולמה לא תנינן חלת דמאי שאם לקח עיסה מעם הארץ או ככר מהנחתום עם הארץ צריך הוא להפריש חלת דמאי מספק שמא לא הפריש עם הארץ את החלה דחשודין הן על החלה כמו על תרומת מעשר וכדתנן בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום וכו' וכן בפ"ד דחלה דקתני שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא וכו' אלמא צריך להפריש חלה מספק במקום שהעיסה נתחייבה בחלה ביד עם הארץ ואמאי לא קחשיב מתני' נמי לחלת דמאי לענין דימוע ולענין צירוף:


'''{{עוגן1|כמה}} דתנינן חלה לא ניתני חלת דמאי.''' שינויא היא כלומר דמאחר דתנינן חלה לא מיבעי תו למיתני חלת דמאי דהכל בכלל חלה היא ופריך והתנינן תרומה וא"כ כל תרומה בכלל ואפ"ה תני תרומת מעשר של דמאי ולא משני מידי:


'''{{עוגן1|דמאי}} צריך חלה.''' מילתא באנפי נפשה היא ופליגי בהא דקאמר שמואל סתם דמאי צריך להפריש ממנו חלה וכדפרישית שבדמאי של עיסה או ככר מיירי שחל חיוב החלה אצל עם הארץ דאי בלוקח תבואה מעם הארץ ועושה עיסה ממנו מאי קמ"ל דפשיטא שצריך להפריש חלה שלא נתחייבה בחלה אלא אצלו בגלגול העיסה אלא כדאמרן ומשום דלא קאמר ר' חנניה אלא הדין הפרשת חלה מספק בשם שמואל הלכך קאמר לי' ר' חיי' בר לוליבא אמאי קאמרת סתמא דלדידי ס"ל שהוא נוטל דמיו מן השבט וכלומר דודאי הוא שצריך להפריש החלה מספק אבל כשהוא נותנה להכהן נוטל דמים ממנו שהרי מספק הוא והוי הכהן מוציא מן החבירו ועליו הראיה ואינו נוטל בלא דמים והשיב לו ר' חנניה דכן אמר שמואל בהדיא שהוא נוטל דמיו מן השבט אלא דלא אסקי למילתיה מעיקרא:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} מנא בשם ר' יוסי.''' פליג דאינו נוטל דמים מן השבט דאם לא כן למחר הוא מביא של ודאי להכהן ויאמר דמאי הוא כדי ליטול דמים לפיכך לא התקינו שיהא נוטל דמים בשל דמאי:
מתני' <b>אלו מביאין ולא קורין.</b> הפרשה:
<b>הגר מביא ואינו קורא וכו'.</b> והמסקנא בגמרא דהגר מביא וקורא ואפילו לא היתה אמו מישראל לפי שיכול לומר אשר נשבע לאבותינו שהשבועה היתה לאברהם והוא נקרא אב המון גוים לכל העולם וכן בתפילה אומר הוא אלהי אבותינו:


'''{{עוגן1|נהיגין}} אתון מפקין חלה מן דמאי.''' אם אתם נוהגין כך וא"ל לא כן אמר שמואל אחוה דר' ברכיה לעיל בפ"ז דברכות על המתני' אכל דמאי וכו' דטעמא דמזמנין עליו מפני שבשעה שגזרו על הדמאי רוב העם מפרישין אותו לתוך בתיהן כלומר רואין אנו שרוב ע"ה מעשרין הן ומכניסין את התבואה לתוך בתיהן כדי שיתחייבו במעשרות והלכך הקילו בדמאי בכל מקום וא"כ ה"ה לענין חלה למה לא נסמוך על זה שרוב ע"ה מתקנין הן ונהי דלענין תרומת מעשר גזרו אעפ"כ ולא סמכינן על הרוב בחלה מיהת נסמוך על כך ובחלת א"י בזמן הזה הוא דמיירי דר' יוחנן אמר לגמליאל זוגא והשיב לו כן דרך שאלה ועל ששאל לו ר' יוחנן אם אתם נוהגין לעשו' כך ולקיים דברי חכמים שהדין הוא שצריך להפריש ואף במקום שהוא ספק שמא הופרש החלה:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי בר' בון.''' נמי כר' יוחנן דצריך הוא להפריש אף במקום שהוא מספק דתנאי ב"ד שתהא חלתו בצפון צפונו כלומר שיקבע המקום להחלה כאן או כאן בדמאי כשם שקובע למעשר ולתרומת מעשר וכאותה ששנינו שם הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' והשאר חלה ואמרינן לעיל דקובע לה מקום ושמעינן מיהת דדין חלה כשאר חיובי חכמים ששנינו ואף במקום שהוא מספק וכדלעיל צריך להפריש חלת דמאי:
גמ' <b>בבני קיני תותן משה היא מתניתא.</b> הא דקתני אם היתה אמו מישראל מביא וקורא דמשמע ליה דבגר הראשון קאמר וקשיא היאך נישאת בת ישראל לאביו הנכרי ומשום הכי מוקי לה כגון שהיה אביו מבני קיני חותן משה שנתגיירו ונשאו בת ישראל:
<b>ובני קיני חותן משה מביאין וקורין.</b> קושיא היא היכי מצית לאוקמה בכה"ג והא בני קיני מביאין וקורין בעצמן הן והכי תני בתוספת' משום דכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ודריש בספרי שנתנו לו ולבניו דושנה של יריחו ויש להם חלק זה בארץ וא"כ אפי' אין אמו מישראל מביא וקורא:
<b>לא אמר כן.</b> דמילתיה דרב שמואל בר יצחק איתמר לפרש להאי סיפא דמתני' ואקשו עלה אלא על מתני' דלקמן איתמר דתנינן האפיטרופין וכו' ומפרשינן מה טעם אמרו וכו' וכלומר דמנא לן דאשר נתת לי ה' אתא למעוטי להני דילמא למעוטי לגר שאין לו חלק בארץ וקאמר לפי שהגר הרי אמור בפרשה כלומר כבר אימעוט בקרא דלעיל אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ולפיכך האי קרא אשר נתת לי למעוטי להני הוא דאתא ועלה קאמר ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר בההן גר דהכא בבני קיני חותן משה וא"כ מקרא אשר נתת לי לא אימעוט דנטלו איזה חלק בארץ ואקשו עלה ובני קיני וכו' כדלעיל ומ"מ קשיא סיפא דמתניתין וקאמר ר' יוסי דקיימה ופירשה בנימין בר עשתור לפני ר' חייא דבגוי שבא בעבירה על בת ישראל היא מתני' ובנו נתגייר והרי אמו מישראל:


'''{{עוגן1|ועולין}} באחד ומאה.''' קתני במתני' וצריך להרים ובעי הש"ס מה את עביד לה להך הרמה כלומר מה הדין שאתה עושה בה אם כתחילת הפרשה היא או לא שאינה אלא כסוף הפרשה מן התערובת שתקנו חכמים להפריש מפני גזל השבט וכדמפרש ואזיל לענין מאי הוא דמספקא ליה:
Segment 3


'''{{עוגן1|אין}} תימר.''' אם אתה אומר דכתחילת הפרשה דמיא א"כ אין הקטן מעלה אותה סאה שנפלה שהרי היא כתחילת הפרשת תרומה ואין הקטן תורם וכן אין אחר מעלה אותה שלא ברשות כדין התורם את שאינו שלו וכן אינה דוחה את השבת דאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת דהוי כמתקן אבל אם דינה כסוף ולא כתחילת הפרשה וא"כ אף הקטן מעלה וכו' ומייתי עלה הך מתני' דלקמיה דבעי לאוקמי הך מילתא כהני תנאי כדלקמן:
<b>ר' יונה לא אמר כן.</b> דפירשה כך להא דקתני אמו מישראל גבי בכורים אלא מתוך שפירשה להך דגבי תפילה שמע לה וכך היה המעשה דרבי שמע וכו' ואומרים אלהי אבותינו ואקשינן עלה והא תנינן וכו' הא גרים בני גרים לא ועלה הוא דאתמר דאמר ר' יוסה וכו'. וכלומר דהא בר עשתור גופיה שהוא מבני גרים פירשה להך דאמו מישראל כך וא"כ בגרים בני גרים לא היה להן לומר אבותינו:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ' כ"א דשבת ר' יהודה אומר וכו' ותני עלה בתוספתא דשבת פט"ו דרשב"א פליג ואומר דאין לו להעלות את המדומע בשבת אלא אם רצה לאוכלו נותן עינו במקצתו של הכרי וחושב עליו שיהא זה לסאה המדומע שנפלה בו ואוכל את השאר:
Segment 4


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה וכו'.''' דקס"ד דבהא פליגי דר' יודה עביד לה להעלאה זו כסוף הפרשה ולא כתחילת הפרשת התרומה ולפיכך מתיר להעלות את המדומע בשבת ורשב"א עביד להעלאת המדומע כתחילת הפרשת התרומה ואין מפרישין אותה בשבת ולפיכך אין לו תקנה אחרת אלא שנותן עינו במקצתו ויחשוב שיהא זה להמדומע ולהעלות אותו למחר:
<b>רבי זריקא אומר.</b> דר' זעירא בעי על עקרא דהאי מילתא וכי מאי מהני אמו מישראל לכך דכלום הוא אומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו לא לאברהם ליצחק וליעקב הוא אומר וא"כ וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיהם היו לאלו שאמן מישראל דלמי נשבע הקב"ה לא לזכרים לתת להם הארץ שמא לנקבות בתמיה:


'''{{עוגן1|א"ר}} יוסי.''' דלא היא אלא אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה שאם העלה את המדומע אינו עובר עליו משום שבות דמצוה כדתנינן גבי הפרשת תרומה בפ"ה דביצה דהגע עצמך וכי לא מודה רשב"א שאסור לעשות כן בודאי כלומר דאי ס"ד דטעמיה דרשב"א דאוסר בהעלאה משום דהויא כתחילת הפרשה ומתיר בתקנה זו שיהא נותן עינו וכו' משום דזה לא הוי כהפרשה א"כ יהא מותר לעשות כן אף בודאי טבל שיתן עינו במקצת ויחשוב שיהא זה לתרומה ויאכל את השאר ואנן לא שמעינן ליה לרשב"א דמתיר בתקנה זו אלא במדומע דוקא מפני שהוא ספק ואין איסורו אלא מדבריהם דהא מדאורייתא חד בתרי בטל אלא על כרחך דאף רשב"א ס"ל דכסוף הפרשה דמיא והלכך הוא דמתיר בתקנה זו גבי מדומע שיתן עינו במקצת:
Segment 5


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' כלומר וכי תימא דאי הכי אמאי פליג אדר' יודה ואוסר להעלות המדומע להדיא היינו טעמא משום דס"ל דבלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול דמיחזי כעובדא דחול ורבי יהודה לא חייש להכי ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל לכ"ע העלאת המדומע אינו כתחילת הפרשה ונ"מ דבחול מותר אף הקטן להעלותו וכן אחר מעלה אף שלא ברשות:
<b>תני בשם ר' יהודה.</b> דפליג אמתני' אלא אף הגר הראשון בעצמו מביא וקורא וכדמפרש ואזיל מה טעם וכו' וכן הכריע ריב"ל להלכה כר' יהודה וכך עביד ר' אבהו עובדא כר' יהודה:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' לעיל פ"ד דתרומות הל"ז ר"א אומר תרומה עולה וכו' כדפרישית שם:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|תמן}} אמר חזקיה.''' הך דחזקיה לקמן הוא בפ"ג דפסחים ופ"ד דיבמות ובכמה מקומות דשנה זה הכלל בשם ר' אלעזר דכל מקום ששנה רבי מחלוקת במתני' ואח"כ מצינו שחזר ושנה באיזה מתני' סתם כאחד מהני תנאי דפליגי למעלה הלכה היא כהך סתמא ומייתי להא דחזקיה הכא משום דרצה להשמיענו דהלכה כר"א דתרומות הואיל וכאן סתם לנו רבי כדבריו וכדמסיק למילתא:


'''{{עוגן1|מן}} מה דתנינן סאה תרומה וכו'.''' כלומר וכן שמעינן מהכא מן מה דתנינן במתני' דלקמן כיצד סאה תרומה שנפלה למאה וא"ר אלעזר עלה בהלכה דלקמן דלית כאן לומר לתוך מאה כלומר דסמי מכאן לתוך מאה דאי אתה יכול לשנות כן דהרי אם נפלה סאה לתוך מאה חולין יש כאן אחד ומאה וא"צ צירוף של דבר אחר כדי להעלות אותה אלא כך צריך לשנות שנפלה לתוך צ"ט של חולין ועם אותה סאה של תרומה הוא דהוי מאה ולפיכך שייך למיתני כן וצריך צירוף כדי להעלות אותה:


'''{{עוגן1|כמה}} דתנינן ר"א ור' יהושע.''' כלומר והיינו כמה דתנינן בתרומות דר"א ור' יהושע פליגי בזה ולפיכך סתם לן רבי כאן שנפלה למאה והיינו כדמפרש ר"א אמורא שנפלה לתוך צ"ט וזהו כר"א דתרומות וכדמפרשינן לה במתני' דלקמן:
Segment 1


'''{{עוגן1|מנין}} שהן עולין.''' השתא מהדר לפרושי פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע וכדמפרש לה לעיל בתרומות והתם הגי' מנין שאין עולין וכדפרישית שם דהרי מיהת לכ"ע אם אין כאן אלא מאה בין הכל אין עולה וגי' דכאן יותר נכונה כלומר ורמז לכל א' וא' למאי דס"ל מנין:
מתני' <b>ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'.</b> ובגמרא דקדושין אמרו דהבא לימלך לכתחילה מורין לו כר"א בן יעקב אבל בדיעבד אם נשא הלכה כר' יוסי דהתם דאף בת גר שנשא גיורת כשירה לכהונה:
מתני' <b>האפיטרופין.</b> של היתומי' בין שמינהו אביהם בין שמינוהו ב"ד:
<b>והשליח.</b> בגמ' מוקי לה שלקטן הבעלים בתחלה לשלחן ע"י השליח אבל אם לקטן והביאן הוא בעצמו לא ישלחן ע"י שליח שכבר נראו לקריאה ואינן ניתרין אלא בקריאה:
<b>והאשה.</b> היא עצמה אפי' מנכסיה אבל הבעל מביא מנכסי אשתו וקורא ואע"פ שאין לו בגוף הקרקע כלום דהתורה רבתה דכתיב אשר נתן ה' אלהיך לך ולביתך ואע"פ שמתה אשתו אחר שהפריש והוא בדרך מביא וקורא:
<b>וטומטום ואנדרוגינוס.</b> לפי שהן ספק אשה:
<b>מביאין ולא קורין.</b> שכל אלו אין יכולין לומר אשר נתת לי ה':


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יונה כתיב.''' גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו ודרשינן דבר שאתה מרים ממנו מקדשו אם חזר ונפל לתוכו וכמה הוא אחד ממאה שכך הוא השיעור לתרומת מעשר שהעשרה ממאה מעשר ראשון הוא ומאותן עשרה מפריש הלוי א' מהן לתרומת מעשר ולמדנו שכל שיש לו שם תרומה אם נפלה לתוך החולין ואון כאן אלא מאה בלבד מקדש הכל וצריך שיהא בין הכל יותר ממאה וכמה הוא היותר בהא פליגי דלר"א מוסיף סאה שיהא בין הכל אחד ומאה ומעלה ולר' יהושע מוסיף כ"ש כלומר אפי' אין כאן אלא כל שהוא יותר ממאה בין הכל מעלה ור' יוסי בן משולם וכו' כדפרישית שם:
Segment 2


'''{{עוגן1|תני}} ר"ש אומר וכו'.''' הך דר' שמעון גריס בתוספתא דתרומות פ"ה ובלשון אחר וה"ג שם ר"ש אומר במאה קל וחומר מה מצינו בתרומת מעשר א' מעשרה אף זו אחד מעשרה אמרו לו לא אם אמרת בתרומ' מעשר שניטלה קדש מקדש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה והיינו הך דקאמר הכא דלר"ש תרומת מעש' נקרא איסור מתוך איסור דס"ל כמ"ד מעשר ראשון אסור לזרים ואם תרומת מעשר ניטלת א' מעשרה דהיינו א' ממאה כדלעיל ק"ו לתרומה שנפלה לתוך חולין שזהו איסור לתוך היתר שעולה במאה ופליג את"ק דהתם בתוספת' דס"ל בא' ומאה דוקא:
גמ' <b>תמן תנינן.</b> בפרק עשרה יוחסין בהלכה ו' וגרסינן שם להסוגיא עד סוף הלכה:
<b>בת גר זכר כבת חלל זכר.</b> דתנינן שם דפסולה לכהונה לעולם בתו ובת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה שאפי' בת חללה עצמה מישראל כשרה לכהונה:
<b>וכולהון.</b> תנאי דפליגי לקמן בבת גרים מקרא אחד דרשו דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם כי אם בתולות מזרע בית ישראל וארבעה מחלוקת בדבר זה:
<b>ר' יהודה אומר עד שיהא אביה מישראל.</b> כצ"ל וכך הוא בקדושין שם משום דדריש מזרע עיקר זרע והיינו האב לאפוקי בת גר זכר ואפי' נשא ישראלית:
ר"א בן יעקב ס"ל מזרע מקצת זרע או אביה או אמה מישראל לאפוקי בת גר וגיורת שפסולה לכהונה:
<b>ר' יוסי.</b> עד שיולדו בקדושת ישראל שתהא הורתה של זו בקדושה לאחר שנתגיירו ואפי' היא בת גר וגיורת כשרה לכהונה:
<b>רבי שמעון אומר.</b> האי קרא לדרשה אחרינא קאתי והכי קאמר בתולות מזרע בית ישראל עד שיזרע ויבאו הבתולי' שלה בקדושת ישראל ולאפוקי אם נתגיירה יתירה על בת שלש לפי שעיקר גמר בתוליה הן בג' שנים שלימים אבל אם נתגיירה פחותה מבת שלש הרי הבתולים באו בקדושת ישראל כשרה לכהונה והכי תניא בהדיא בשם ר' שמעון גיורת וכו':
<b>החיו לכם.</b> ומשמע לכם לנשים והרי פנחס עמהן אלמא כשרה לכהונה:
<b>ורבנן.</b> קאמרי דהחיו לכם לעבדים ולשפחות קאמר ולא להבעל:


'''{{עוגן1|תרומה}} אית תנויי תני איסור מתוך היתר ואית תנויי תני היתר מתוך היתר.''' כצ"ל ומילתא באנפי נפשה היא דתני חדא דתרומ' שעולה מתוך החולין נקרא איסור מתוך היתר ותני אידך שנקרא היתר מתוך היתר ומפרש ואזיל דמ"ד דנקרא איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים ועולה מתוך החולין שהן מותרין לזרים ולמ"ד דנקרא היתר מתוך היתר משום דמיהת התרומה היתר לכהנים הוא ולא נקרא איסור אלא האסור לכל ובלישנא בעלמא פליגי:
Segment 3


'''{{עוגן1|אית}} דפתר לה כולה לכהנים.''' כלומר ואיכא דמפרשי להני תרתי ברייתות דהכל בענין איסור והיתר לאכילת כהנים קאי ולא פליגי כלל אלא דהברייתא דקאמרה איסור מתוך היתר במדומע בתרומה טמאה מיירי שנפלה סאה תרומה טמאה לתוך החולין דכשהיא עולה נקראת היא איסור מתוך היתר שהרי תרומה טמאה אסורה לכהנים ואידך ברייתא במדומע בסאה תרומה טהורה מיירי דהויא היתר מתוך היתר ואיידי דמייתי להאי דר"ש דקורא לתרומה העולה מן החולין איסור מתוך היתר מייתי נמי להני ברייתות דאשכחן דתני לה בשינוי הלשונות:
<b>וכהנים נהגו סלסול.</b> ומעלה יתירה בעצמן כר"א בן יעקב:
<b>וארבעיה על ספסילא.</b> הרביצו על הספסל להלקותו:
<b>אמר ליה.</b> רב ביבי ועל מנהג לוקין בתמיה:
<b>א"ל רבי אבהו לרב ביבי ואם כך הוא את חמי מפייס לי.</b> תראה עצמך כאלו אתה מפייס אותי שלא להלקותו ואנא מוקים ליה מן הספסל:
<b>מה דקיימא.</b> משקם הכהן הזה מן הספסל א"ל רבי הואיל והותרה הרצועה אף אני מותר בה לקיימה לאשה דהלכה כר' יוסי בדיעבד:


'''{{עוגן1|תני}}.''' בתוספתא דתרומות סוף פ"ז ושם הגי' בהיפך וכך היא נשנית חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה בק' פרוסות של לחם הפנים טהור הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו והכא לא מייתי אלא הרישא וגריס לר' יהודה דס"ל יעלו:
Segment 4


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יודה.''' משום דכתיב ביחזקאל ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ומדכתיב מן המאתים משמע מהתערובות שנתערבו ומדכתיב ממשקה ישראל משמע מדבר שהוא מותר לישראל והיינו שנתערב בשל חולין ולמדנו שהוא עולה ולקמיה פריך הא ממאתים כתיב אלמא דלא מישתעי אלא בדבר שהוא צריך מאתים כגון ערלה וכלאי הכרם:
<b>מעשה במשפחה בדרום וכו'.</b> גרסינן להא גם בפ' הערל בסוף הל"ב:
<b>כר' שמעון.</b> הכשירה דס"ל דפחותה מבת ג' כשרה לכהונה:
<b>אמר ר' זעירא.</b> דלא היא דהאי עובדא כד"ה היא דאפי' רבנן מודו בולד גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' כשרה כדמפרש ואזיל:
<b>ולד בוגרת.</b> שנשאת לכ"ג כשר מפני שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה דהעשה בבתוליה יקח דרשינן ולא הבוגרת שכלו בתוליה וכל ל"ת דכה"ג עשה היא וה"נ דכוותה מעמיו יקח אשה ולא גיורת וכו' ואינו אלא איסור עשה:
<b>הרי דור שני של מצרי.</b> הנולד ממצרי ראשון וג"כ אינו אלא איסור עשה דור שלישי יבא ולא מקודם ואפ"ה הולד שני אסור:
<b>חזר ר' הושעיה ואמר לא דמיא עשה שבישראל עם העשה שבכהנים.</b> דבמצרי עשה השוה בכל הוא ואנן לא אמרינן דולד עשה מותר אלא בעשה שבכהנים:


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' על הא דר' יהודה הא כתיב מאתים ואיהו יליף מכאן לדבר שיעלה במאה ועוד הא כתיב חיים כלומר דקרא בחיים מישתעי שה מן הצאן ואיהו יליף לשחוטין דחתיכה ממאה חתיכות הוא שעולה ולא משני מידי:
Segment 5


'''{{עוגן1|מה}} בין חיים לשחוטין.''' השתא מפרש ומאי שנא בין אלו לאלו וקאמר ר' חיננא משום שהחיין עשו אותן חכמים כדבר שדרכו להימנות דחשיבי ולא בטלו וכדתנן בזבחים בריש פ"ח וא"כ לא מצינן למימר דקרא מרמז על ביטול התערובות ושיעלה דהא בעלי חיים לא בטילי כלל:
גמ' <b>שליח.</b> פירשו ר' יוסי ור"ל בשם ר' יוחנן דמיירי בשלקטן מתחילה לשלחן ביד אחר אבל אם לקטן להביאם הוא בעצמו לא ישלחם ביד אחר:
<b>ולא מחסל לה.</b>לא סיים הטעם מפני מה לא ישלחם ביד אחר ור' יונה מחסל לה לטעמא דמילתא דאמר ר' זעירא וכו' ובשם ר' הושעיה בשלקטן וכו' לא ישלחם ביד אחר מפני שכל הביכורים שנראו להתיר אותן בקרייה אין ניתורין אלא בקרייה ומכיון שלקטן להביאן הוא בעצמו ונראו לקרייה הקרייה מעכבת בהן והלכך לא ישלחם ביד אחר:
<b>אמר ר' מנא וכו'.</b> כך היה ר' מנא רגיל לומר לפי שר' יוסי והוא תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של ר' יונה אביו היה רבו שלו ודוגמתו תמצא לעיל בפ"ב דחלה ובכמה מקומות דאמר ר' מנא אע"ג שלא שמעתי זה בפירוש מר' יוסי רבי מ"מ אמר דכוותה לפי ששמעתי ממנו במקום אחר איזה דבר דמשמע דס"ל ג"כ כך וכהאי דלקמיה דאמר ר' זעירא לר' יוסי אם זכור אתה כד איתמרת הדא מילתא דר' הושעיא בבית המדרש והקשה עלה ר' יוסי בר' חנינא מהאי מתני' דלקמן הפריש ביכורים ואח"כ מכר שדהו מביא ואינו קורא לפי שאין יכול לומר אשר נתת לי שהרי עכשיו אין לו שדה והא הכא שנראו לקריאה בשעת הפרשה ואעפ"כ מביא בלא קריאה וקיימינה להאי מתני' דהכא נמי מיירי בשנתן דעתו למכור את השדה משעה ראשונה שהפריש אותן וא"כ ר' יוסי שהסכים להאי אוקמתא ס"ל נמי הכי שכל שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה:
<b>והתנינן.</b> במתני' דלקמן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא. ומשני דעוד היא ביבש משעה ראשונה כלומר דגם האי מתני' מיירי בשיבש משעה ראשונה בשעת הפרשה:
<b>וקרייה מעכבת.</b> בתמיה והא אנן קי"ל כחכמים דר"ע דלקמן דהנחה היא מעכבת ולא קריאה ומשני ר' שמואל דהראוי לקריאה אין קריאה מעכבת שכל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אבל אלו דאמרן שאינן ראוין עכשיו לקריאה הואיל ובתחלה נראו לקריאה הקריאה מעכבת בהן:
<b>לקטן לשלחן ביד אחר וכו'.</b> בתמיה קאמר וסיומא דמילתיה דר' שמואל היא וכלומר והואיל וכך הוא א"כ שפיר הוא דאמרינן דדוקא בשלקטן להביאן בעצמו לא ישלחם ביד אחר מאחר שכבר נראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וביד השליח אינן ראוין הן לקריאה אבל כשלקטן בתחילה לשלחם ביד אחר מה תאמר בהם שלא ישלחם ביד אחר ומטעמא שמא ימלך הוא להביאן בעצמו בתמיה הא ודאי לא אמרינן דמכיון שלא נראו בתחילה לקריאה אין הקריאה מעכבת בהן:


'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' על דינים שנשנו במתני' קאי דעד כאן לא שמענו אלא בדבר שהוא מעלה ומתיר להדיוט הוא כגון בתרומה שנפלה לתוך החולין שמעלה התרומה ואותן החולין ניתרין להדיוט וכן בערלה וכלאי הכרם שעולין הן ונשאר החולין שנפלו בהן מותר להדיוט אם יש בהן כשיעור הנשנה במתני':
Segment 6


'''{{עוגן1|דבר}} שהוא מעלה ומתיר לגבוה.''' מנין שג"כ צריך שיהיה בהן כשיעור כדי להתיר אותן שנשארו לגבוה וכגון שנתערב קדש בקדש מין בשאינו מינו כדלקמן:
<b>היורש מביא ואינו קורא.</b> ומפרש לה דבמה אנן קיימין להא. אם יורשה בחיי אביו. כלומר אם זה היורש מביאן בחיי אביו א"כ שלוחו הוא דמסתמא ברשותו הוא מביאן והא שליח תנינן ליה וכדאוקמינן בשלקטן בתחילה לכך ומאי קמ"ל ביורש ואם מביאן לאחר מיתת אביו א"כ שלו הוא ואמאי אינו קורא:
<b>אלא כי אנן קיימין בשהיה אביו חולה או מסוכן.</b> כלומר והוא מסוכן בשעת הפרשה דמהו דתימא הואיל וזה ראוי ליורשו מביא וקורא הלכך קמ"ל דאפ"ה מביא ואינו קורא הואיל בשעת הפרשה לא היה שלו לגמרי:


'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' ברייתא הנשנית בספרא פ' אמור:
Segment 7


'''{{עוגן1|ואחר}} יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא.''' בטבול יום כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ודרשינן מן הקדשים ולא כל הקדשים לפי שיש לך קדשים שאינו אוכל בהן פרט לעירובין לפחות ממאה כצ"ל וכך הוא נשנה בספרא. שאם נתערב בפחות ממאה מין בשאינו מינו לענין שינוי השם כגון שנתערבה תרומה בתרומת לחמי תודה דאע"ג ששניהן נקראו תרומה מ"מ זו היא תרומת הגורן וזו היא תרומת התודה ואם אין בתרומת לחמי התודה מאה כדי להעלות תרומת הגורן ממנה הרי דין הכל כדין תרומת לחמי תודה ואינה ניתרת לאכול בהערב שמש שהרי תרומת התודה קדש הוא ואם הוא מחוסר כפרה אינו אוכל עד שיביא כפרתו למחר:
<b>כתיב ושמחת בכל הטוב וגו'.</b> ודריש בספרי מדכתיב ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו וקורא ופליגי ר' יוחנן ור"ל בהא דר"ל ס"ל דלאחר מיתה של אשתו הוא דרבתה התורה אבל בחייה לא משום דאין לו בהן אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין גוף דמי ור' יוחנן אמר דלא שנייא והיא בחיים והיא לאחר מיתה דין אחד להן ומביא וקורא דקנין פירות כקנין הגוף דמי:
<b>ר' שמעון בן לקיש כדעתיה.</b> לשיטתיה אזיל דאמר בסוף פ' השולח דאין אדם יורש את אשתו דבר תורה אלא מדרבנן והלכך ס"ל דאיצטריך קרא לרבות לאחר מיתה דאי ירושת הבעל מדאורייתא למה לי קרא לרבות ומייתי להא בהאי תלמודא בפ"ח דכתובות בהלכה ה':


'''{{עוגן1|אין}} לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה.''' כדפרישית שנתערבה תרומת הגורן בתרומת לחמי תודה:
Segment 8


'''{{עוגן1|מנין}} אוכלי תרומה באוכלי חולין שנתערבו.''' שאם אין כאן כשיעור העלאה שדין הכל כדין תרומה או אוכלי חולין באוכלי תרומה וכלומר שהחולין מועטין הן:
<b>ר' יוחנן וכו' הנחה מעכבת.</b> בביכורים אבל לא הקריאה:
<b>והא תנינן.</b> בפרק אלו הן הלוקין האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן לוקה:
<b>דר' עקיבא היא.</b> ההיא דאלו הן הלוקין אבל רבנן פליגי עליה וסבירא להו דאין הקריאה מעכבת:
<b>היידין ר' עקיבא.</b> הי רבי עקיבא זה והיכן שמענו דאית ליה הכי:
<b>שמעית.</b> שמעתי לאבא ר' יונה דתני הך ברייתא דפליגי בהדיא דלהת"ק הנחה מעכבת ולא הקרייה ולר' עקיבא הקריאה מעכבת:
<b>ר' יעקב.</b> קאמר בשם ר' אלעזר ששמע ממנו הטעם שאמרו שהנחה היא שמעכבת מפני שהיא נוהגת בכל במה שאמרו חכמים שמביאין הן אבל הקריאה אינה נוהגת בכל לפי שיש שמביאין ולא קורין ולפיכך נמי באלו שמביאין וקורין אמרו חכמים שההנחה היא שמעכבת אבל לא הקריאה:
<b>ר' תנחומא ור' חונא.</b> קאמרי שכך שמעו מר' אלעזר שזהו הטעם שאמרו הנחה היא שמעכבת לפי ששנה עליה הכתוב דשני פעמים כתיבא בפרשה ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך והדר כתיב בסוף ועתה הנה הבאתי וגו' והנחתו לפני ה' אלהיך וגו' ושנה עליה הכתוב לעכב:
<b>א"ר אבא מרי תרתיי וכו'.</b> כלומר דמפרש להא דאמרי הני תרתי טעמי בשם ר' אלעזר לא דחזר ביה ממה שאמר בתחילה אלא דתרוייהו איתנהו וחדא הוא דקאמר אליבא דר' יהודה וחדא אליבא דרבנן והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן לקמן בפרק ג' היא דתנינן עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לה' אלהיך עד שגומר כל הפרשה ר' יהודה אומר עד ארמי אובד אבי הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ובהא פליגי דר' יהודה סבירא ליה דמדכתבה התורה להנחה ברישא דפרשה והדר כתיב והנחתו ש"מ דשתי הנחות הן האחת כשמסיים להא דאומר הגדתי היום וגו' והניחו וחוזר ומניף וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ומניחו ולרבנן לא היתה שם אלא הנחה אחת אלא דכשהגיע לארמי אובד אבי מורידו ואוחזו בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף עם הכהן וגומר הכל ואז הוא שמניחו והיינו דקאמר הכא חדא כר' יודה וכו' כדמסיק ואזיל:
<b>דר' יודה אומר לצורך נשנית מפני שהיא נוהגת בכל.</b> כלומר דלר' יהודה הך הנחה בתרייתא דכתיבא לצורך היא שנישנית ללמדינו דחוזר ומניחו פעם אחרת לאחר שגמר כל הפרשה מלבד הנחה הראשונה אחר הגדתי וגו' וא"כ אין כאן ללמד על הנחה שהיא מעכבת והלכך לדידיה הוא דקאמר ר' אלעזר להאי טעמא דהנחה מעכבת מפני שהיא נוהגת בכל:
<b>כרבנן דאינון אמרין וכו'.</b> כלומר ולרבנן דסבירא להו דלא היתה שם אלא הנחה אחת לאחר שגמר את הכל וא"כ והניחו קמא היינו אותה הנחה בעצמה דכתיבא לבסוף ושלא לצורך היא נשנית אלא ללמדינו דמפני ששנה עליה מעכבת היא ולדידהו הוא דקאמר ר' אלעזר האי טעמא. והאי אוחזו בשפתותיו וכו'. דתנינן לאו אליבא דר' יהודה הוא דקאמר אלא אליבא דרבנן דס"ל דלא היה מניחו אלא עד אחר שגמר את הכל ומארמי אובד אבי אוחזו בשפתותיו וכו' אבל לר' יהודה כשהגיע לארמי אובד אבי היה מורידו ומניחו וחוזר ומניף וגומר כל הפרשה וכדמוכח הוא למאי דקאמר הכא ומוקי לפלוגתייהו בכך:


'''{{עוגן1|אוכלי}} תרומה באוכלי קדש.''' כגון שנתערבה תרומה בשל לחם הפנים או להפך או משקה תרומה וכו':
Halakhah 6


'''{{עוגן1|משקה}} תרומה במשקה קדש וכו'.''' לקמיה מפרש ופריך עלה ומשני:


'''{{עוגן1|ת"ל}} מן הקדשים.''' לשון רבים ריבה את כל אלו שאם אין בהן כשיעור מאה כדי להעלות את התערובות הרי הכל כדין החמור שבהן:


'''{{עוגן1|תיפתר}} בלוג שמן של מצורע שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר.''' על משקה קדש שנתערב במשקה תרומה קאי דמותר לוג שמן של מצורע קדש הוא ונאכל לכהנים בתורת קדשי קדשים כדין עשר מתנות כהונה הנוהגות במקדש ונתערב במשקה תרומה היינו עם השמן של רקיקי מנחת נזיר כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן ואותן עם מותר השמן שלהן דינן כמורם מהתודה ואיל נזיר שנאכלין לכהנים בירושלים והרי כאן ג"כ חמור וקל ואם נתערבו בפחות ממאה דינן כחמור שבהן:
Segment 1


'''{{עוגן1|והתני}} משקה.''' כלומר דפריך והתני נמי משקה קדש במשקה קדש ומאי קאמרת עלה ומשני שנים כלו' דמיירי בשל שנים שנתערב משקה קדש של זה במשקה קודש של זה שאם אין בהן כדי שיעור העלאה הרי דינן כדין קדשים מין במינן שנתערבו של זה בשל זה דכל א' קרב לשם מי שהוא כדתנינן בפ"ח דזבחים:
מתני' <b>הקונה שני אילנות וכו' מביא ואינו קורא.</b> בבבלי בפ' המוכר את הספינה מפרש לה דטעמא דהת"ק משום דמספקא ליה אם קנה קרקע או לא הלכך לענין מקח וממכר לא קנה הקרקע דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולענין ביכורים אמרינן דמספק מביא ואינו קורא ור"מ סבר דקנה קרקע והלכך מביא ביכורים וקורא:
<b>יבש המעיין.</b> שמשקה את האילן או שנקצץ האילן וה"ז כמי שאין לו קרקע שהרי נתקלקלה מביא ביכורים ואינו קורא:
<b>ר' יהודה.</b> ס"ל דאפילו נקצץ ונעשה יבש אפילו הכי הוי כקרקע ואין הלכה כר' יהודה:
<b>מעצרת ועד החג מביא וקורא.</b> דכתיב ושמחת וזמן שמחה היא מעצרת עד החג שמלקטין התבואה והפירות ושמחים בהן ומהחג ואילך עד החנוכה אינו זמן שמחה והלכך אפילו הפריש אותן קודם החג מביא ואינו קורא שאין קריאה אלא בזמן שמחה ומחנוכה ואילך אין מביאין כלל שנאמר מארצך כל זמן שמצויין בארצך ואותן הפירות שנגמרו אחר חנוכה חשובין הן משנה הבאה ומניח אותם עד העצרת:
<b>ר' יהודה וכו'.</b> ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה עולות בעולות.''' על קדשים של זה בזה שנתערבו קאי דדוקא אם נתערבו עולות בעולות כל א' קרב לשם מי שהוא דכפרתן שוה וה"ה חטאת בחטאת וחדא מינייהו נקט אבל חטאת של זה שנתערבו בעולות של זה וכגון חטאת נשיא שהוא זכר הרי יש כאן ודאי בלא תעשה כלומר דאין כפרתן שוה דחטאת בא על הודאי ושיש בו כרת והעולה מכפרת על העשה ועל ל"ת שניתק לעשה והואיל ואין כפרתן שוה לא אמרינן דכל אחד קרב לשם מי שהוא:
Segment 2


'''{{עוגן1|היך}} סבר ר' יהודה.''' על סיפא דהתוספתא שהבאתי לעיל קאי דאם נתערבה חתיכה של חטאת טמאה במאה של טהורות דפליג נמי ר' יהודה וס"ל דתעלה וכפי הגי' דהכא דלעיל ברישא דהתוספתא ושואל הש"ס דהיך ס"ל לר' יהודה בזה אם כר"א או כר' יהושע ופלוגתא דר"א ור' יהושע לעיל בפ"ה דתרומות היא בהלכה ב' גבי סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין דר"א ס"ל תרום ותשרף שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים וכו' וחכמים היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר"א והשתא כמאן ס"ל לר' יהודה בדין חתיכת חטאת טמאה דקאמר שתעלה וה"ג כר"א מעלה ושורף כר' יהושע מעלה ואוכל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות ולא פשיט ליה מידי אליבא דר' יהודה:
גמ' <b>ר' יוסי בן חנינא בעי.</b> הקשה על סבריה דת"ק דהרי אם קנה אילן אחד לא קנה קרקע וכן אם קנה שנים לא קנה קרקע כדתנן בפרק הספינה וא"כ אמאי באחד אינו מביא כל עיקר כדתנן לקמן בסוף פרקין דדוקא בקנה אילן עם הקרקע דאז מביא וקורא ואמאי בשנים מביא ואינו קורא:
<b>מילין דצריכין לרבנן בבית וועדא את שאל.</b> כלומר ומאי תבעי לך הא אלו הדברים שהן צריכין להסתפק בהן להרבנין בבית המדרש אם בשנים קנה קרקע או לא קנה קרקע וא"כ גבי ביכורים אמרינן דמספק מביא ואינו קורא כדפרישית במתניתין:


'''{{עוגן1|מאן}} תנא מצטרפין זה עם זה.''' כצ"ל דאלו אין מצטרפין תנינן בהדיא דר"ש הוא דס"ל הכי אלא את"ק דמתני' קאי דקאמר מצטרפין זה עם זה ומאן תנא וקאמר ר"מ הוא דהכי אמר ר' יוחנן דלדברי ר"מ כל האיסורין מצטרפין זע"ז ואפילו הן שני מיני איסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום דכולהו בכלל לא תאכל כל תועבה הן ולפיכך הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה לאסור כדפרישית במתני':
Segment 3


'''{{עוגן1|הכא}} את אמר צריך להרים.''' גבי תרומה ותרומת מעשר וכו' והכא בערלה וכלאי הכרם את אמר אין צריך להרים אלא שאם יש בהן כדי שיעור העלאה בטלין הן והכל מותר ומאי טעמא:
<b>לר' יודה.</b> גבי יבש המעין וכו' דמתניתין מפרש לטעמיה משום דעושה את האילן כקשין וכלומר שאע"פ שנתייבש ונקצץ הרי הוא כאילן היונק מן הקרקע:
<b>תמן תנינן.</b> לעיל בפ"ו דברכות בהלכה ב':
<b>בירך וכו'.</b> וס"ד דר' חזקיה לאוקמי התם כר' יהודה דהכא דס"ל דלעולם כארעא חשיבי והשיב לו ר' יוסי דד"ה היא התם דטעמא אחרינא הוא דהויא דפירות האילן בכלל פירות האדמה הן דאילן עצמו גדל מהקרקע אבל איפכא לא וכן גריס שם להא:


'''{{עוגן1|מפני}} גזל השבט.''' כלומר דשאני גבי אלו דחשיב להו ברישא דמתני' דיש בהן משום גזל השבט ולפיכך צריך להרים וליתן אותם להכהן אבל ערלה וכלאי הכרם דלית בהו מפני גזל השבט א"צ להרים אותן:
Segment 4


'''{{עוגן1|ותני}} כן.''' בתוספתא דתרומות פ"ה היה ר' שמעון אומר כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה וכו' דהני לא חשיבי להו א"צ להרים אלמא דטעמא מפני גזל השבט הויא והלכך דוקא בדברים שהכהנים מקפידין עליהן:
<b>מכר לו שדה בקמתה.</b> והרי היא עומדת ליקצר הלוקח מהו שיביא ממנה בכורים דקס"ד דהואיל ונגמרה מקודם שבאה לידו לאו כשלו הויא לענין ביכורים:
<b>א"ל למה לאו.</b> מהיכי תיסק אדעתך דלא יביא הרי עכשיו מיהת שלו היא השדה והפירות:
<b>עד כדון לחה.</b> עד כאן בקמה לחה אם אפילו ביבישה הדין כן דאפשר הואיל ויבשה ברשות המוכר כבר כנתלשה חשיבא:
<b>א"ל אפילו יבישה אפי' קצורה.</b> ומכר לו פירות התלושין עם השדה מביא הוא שהרי יש לו השדה עם פירותיה:
<b>מעתה אפי' חיטין.</b> בלבד מכר לו נימא נמי דמביא ומהדר ליה כן אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורין בתמיה וכי בלוקח הפירות מן השוק יכול הוא לומר מן האדמה אשר נתת לי הא ודאי לא דכל שאין לו בקרקע כלום אינו מביא:


'''{{עוגן1|הערלה}} וכו' מנין שהן עולין.''' וקאמר כתיב מליאה מליאה גבי תרומה כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר וגבי כלאי הכרם כתיב פן תקדש המלאה וגו' הכרם. מה התרומה עולה אף כאן עולה:
Segment 5


'''{{עוגן1|אי}} מה כאן מאה.''' כדילפינן לעיל אף כאן מאה ומשני לפי שכפל הכתוב איסורו דתרומה אינה אסורה אלא באכילה וכאן אסור גם בהנאה לפיכך שינו חכמים חיובו וכפלו גם בשיעור עלייתו:
<b>פשיטא הדא מילתא מכר לו הפירות ושייר לו הקרקע.</b> לעצמו בהא פשיטא לן דהמוכר אינו יכול להביא ואפי' הן עדיין מחוברין ורצה המוכר לקיים מצות הבאת ביכורים מהן אינו יכול לפי שאין לו הפירות שכבר מכר לזה וכן הלוקח אינו יכול להביא שהרי אין לו בקרקע כלום וכדאמרן לעיל ולא נקט הכא אלא המוכר משום הבעיא דלקמיה:
<b>חזר ולקחן ממנו.</b> כי קא מיבעיא לן אם חזר המוכר ולקחן להפירות מהו שיכול להביא עכשיו מהן דהרי יש לו הקרקע עם הפירות או דילמא מכיון שבתחלה יצאו מרשותו הוו להו כמי שלקחן מן השוק ואינו מביא:
<b>נישמעינה מן הדא.</b> מתני' דתנינן בפ"ו דתמורה גבי איזהו אתנן שאסרה תורה להביא לבית וכו' נתן לה קדשים לא חייל עליהן אתנן והרי אלו מותרין נתן לה יינות ושמנים וסלתות וכל דבר וכו' אסור:
<b>אין בכלל וכו'.</b> כלומר אין לנו לרבות בכלל שאמר וכל דבר שכיוצא בו קרב אלא אלו פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שהבכורים באין מהן וכיוצא בהן שהרי הקרב על גבי המזבח כבר נשנו ואם כן האי וכל דבר לרבות בכורים הוא דאתא שאף הן באין לבית ואסור להביאן מאתנן והשתא מה אנן קיימין להא והיכי דמי שיהו אסורין משום אתנן הא לאו הכי היו ראוין לבכורים:
<b>אם כשנתן לה באתננה.</b> לאלו פרכילי ענבים וכו' קשיא וכי כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים בתמיה ומאי אריא משום אתנן תיפוק ליה דבכה"ג לא שייך בהו ביכורים כלל:
<b>אלא ודאי כי אנן קיימין בשהיו הגפנים משלה.</b> בתחילה או השדה ומכרה לו פירותיהן וחזר ונתנם לה באתננה לאלו הפירות וטעמא מפני שהיה אתנן לא תביא אותן לבכורים הא אם לא היה אתנן מביאה אותן א"כ הדא אמרה דבעלמא אם חזר המוכר ולקחן להפירות ממנו מביא בכורים:


'''{{עוגן1|עד}} כדון כלאי הכרם.''' דילפינן מליאה מליאה ערלה מנין וקאמר דילפינן במה מצינו מה זו איסור הנייה וכו' וילפינן עלייה גבי ערלה וכן שיעור עלייה מכלאי הכרם:
Segment 6


'''{{עוגן1|עד}} כדון כר"ע.''' זו דברי ר"ע אבל כר' ישמעאל קאמר ר' יוחנן דשמיע ליה דיליף עלייה בערלה מק"ו מה אם תרומה וכו':
<b>הפרישן קודם לחג.</b> שהוא זמן קריאה ועבר עליהן החג קודם שהביאן מביא אותן ואינו קורא ולקמן מדייק עלה:
<b>הפרישן קודם לחנוכה.</b> שהוא זמן הבאה בלא קריאה ועברה עליהן חנוכה ירקבו כצ"ל לפי שכבר נדחו מאחר שהפרישן בזמן הראוי להבאה ולא הביאן עד שעבר הזמן שלאחר החנוכה אין מביאין הלכך ירקבו:
<b>לאחר חנוכה.</b> אם הפרישן לאחר חנוכה לא קדשי כלל דמכיון שבכרו קודם חנוכה ולא הפרישן עד אח"כ שוב אין תורת ביכורים עליהן והרי הן כחולין:
<b>ולית ליה לר' זעירא כהדא דחבריי'.</b> ר' זעיר' בהלכה דלעיל כדמייתי לי' דסבר הוא שכל הביכורי' שנראו ליתור בקריאה אין ניתורין אלא בקרייה והרי אלו שהפרישן קודם החג נראו לקרייה ולדידיה לית להו תקנתא להביאן אחר החג בלא קרייה ודלא כחברייא ולית לחברייא כן ושואל הש"ס אם חברייא פליגי בהא ולית להו להא דר' זעירא וקאמר דאית להון והא דקאמרי דאם עבר עליהן החג מביא ואינו קורא בשהפרישן בתחילה קודם לחג על מנת להביאן לאחר החג ודמיא להא דלעיל בשלקטן בתחילה לשלחן ביד אחר שלא נראו לקריאה כלל והלכך מביא ואינו קורא:
<b>והתנינן בבריית' אין מביאין בכורים וכו'.</b> ואסיפא דמילתא דחברייא פריך דקאמרי הפרישן אחר חנוכה לא קדשי וכדמסיק הקושיא לקמן:
<b>מה אנן קיימין.</b> כלומר והשתא היכי דמי להא דתני אין מביאין אותן לא מן החדש וכו':
<b>אם בפירות שהביאו שליש לאחר ר"ה.</b> וזהו מן החדש על הפירות שהביאו שליש לפני ר"ה כצ"ל וזהו על הישן קשיא דהרי מכיון שאלו לא הביאו שליש לפני ר"ה דבר ברור הוא שלא השרישו קודם להעומר דאם השרישו קודם לעומר האיך אפשר שלא יביאו שליש גידולן עד לאחר ר"ה וא"כ כשלא השרישו קודם העומר אסורין הן עד שיבא העומר הבא ויתירם כדתנן לעיל ריש מסכת' חלה וא"כ אינן ראוין הן לביכורי' כלל כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים קודם לעומר ואם הביא פסול ומאי האי דקאמר אין מביאין מן החדש וכו' הא הן עצמן אסורין הן להביאן לביכורים:
<b>אלא כי אנן קיימין בפירות שחנטו וכו'.</b> כלומר אלא ודאי דלא איירי הכא בביכורי תבואה שר"ה שלהן תשרי אלא בפירות האילן הוא דאיירי שר"ה שלהן ט"ו בשבט והיינו חדש וישן דקאמר שאין מביאין מהפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט שהן ישן על החדש והן פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט וכן איפכא:
<b>מכיון שהוא מן החדש על הישן הא מן חדש על חדש מביא כצ"ל.</b> וסברינן מימר לאחר חנוכה אנן קיימין. השתא מסיק להקושיא כלומר דטעמא דמכיון שהוא מן החדש על הישן הוא דאינו מביא ותידוק מינה הא מן החדש על חדש מביא והיינו מאותן שחנטו לאחר ט"ו בשבט על פירות שחנטו ג"כ אחר ט"ו בשבט דמן החדש על החדש הוא והרי ט"ו בשבט סברין מימר וכו' כלומר הא פירות אלו בכרו לאחר חנוכה הן ואת אמרת דמביא וקשיא על חברייא דאמרי אחר חנוכה לא קדשו:
<b>א"ר חיננא בזמנן.</b> כלומר מהא לא קשיא כלל לחברייא דאיכא למימר דבזמנן קאמר דמביא מחדש על חדש והיינו כשיגיע עצרת שהוא זמן הבאת ביכורים אז מביא מן אלו שחנטו אחר ט"ו בשבט על אחרים שחנטו ג"כ לאחר ט"ו בשבט ולאפוקי שלא יביא מאלו שחנטו קודם ט"ו בשבט על אלו שלא חנטו עד לאחר ט"ו בשבט וכי קאמרי חברייא דלאחר חנוכה לא קדשי היינו באלו שבכרו קודם חנוכה והפרישן לאחר חנוכה וכטעמא דפרישית לעיל דמכיון שבכרו בזמן הראוי להבאת הביכורים ולא הפרישן עד לאחר כן נדחו אבל אלו שלא בכרו עד לאחר חנוכה הרי הן חשובין משנה הבאה ומביאין מהן בזמנן והיינו בעצרת וכפרישית במתני':


'''{{עוגן1|לכ"ש}}.''' דמהני עלייה גבה ופריך לא אם אמרת וכו' וה"ה דמצי למפרך דאי מק"ו מתרומה א"כ מה להלן מאה אף כאן מאה אלא דעדיפא מינה פריך דאימא הואיל ואסורה בהנאה לא תיהני בה עלייה כלל ומשני דפרי פרי גמר לג"ש כתיב גבי תרומת מעשר מפרי הארץ וכתיב גבי ערלה וערלתם ערלתו את פריו מה להלן עולה אף כאן עולה והשתא דנפקא לן מג"ש דעולה הדרינן לטעמא לפי שכפול באיסורו כפלו בעלייתו:
Halakhah 7


'''{{עוגן1|מצטרפין}} זע"ז וכו'.''' השתא מפרש לפלוגתייהו דתנאי במתני' ובמאי היא דפליגי דלת"ק והוא ר"מ כדקאמר לעיל מאן תנא דס"ל הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זע"ז ר"מ וקאמר הכא דמצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר בין אם הצירוף הוא כדי לאסור כגון שבערלה בלבד היה כאן כדי שיעור להעלות שיש בין הכל אחד ומאתים ובהצטרפות הכלאי הכרם אין כאן כשיעור אחד ומאתים וזהו צירוף לאסור ובין להתיר כגון שנפל אחד מהן או הערלה או הכלאי הכרם לתוך שאינו מינו שהדין בזה שהוא אוסר בנתינת טעם ואע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלות וכדתנן לקמן גבי מין בשאינו מינו דבין שיש בו כדי להעלות ובין שאין בו כדי להעלות אם יש בו בנותן טעם הכל אסור והשתא אם נפלה הערלה לתוך שאינו מינו ויש בה כדי נותן טעם היה אסור ואע"פ שיש כאן כדי להעלות ואם אח"כ נפל לשם גם כלאי הכרם ואותו כלאי הכרם הוא מין אחד עם ההתר שנפלה בו הערלה ונמצא שעכשיו הואיל שנתרבה מין של ההיתר אין בהערלה כדי ליתן טעם בכולו ונשאר הדין שבין יש כאן כדי להעלות ובין שאין כאן כדי להעלות הכל מותר כדתנן לקמן בהסיפא דמתני' גבי מין בשאינו מינו אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות בין שאין בהן לעלות מותר וזהו הצירוף להתיר והיינו דקאמר בין להתיר כדי ליתן טעם כלומר אם אחד מהן מין בשאינו מינו שהדין הוא שהולכין אחר נתינת טעם ואם היה באחד מהן כדי ליתן טעם היה אסור מצטרף האיסור השני עמו ונמצא שאין כאן בנותן טעם כדאמרן ומותר:


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר אינן מצטרפין.''' דס"ל ב' מיני איסורין אין מצטרפין לעולם בין לאיסור ובין להיתר:


'''{{עוגן1|ר"א}} אומר מצטרפין בנותן טעם לא ליאסר.''' כלומר אם הצירוף הוא להיתר כגון אם אחד מהן מין בשאינו מינו עם ההיתר ובהצטרפות השני לא יהיה כדי נתינת טעם כדפרישית אז מהני הצירוף כדי להתיר אבל במין במינו שיועיל הצירוף כדי לאסו' הואיל ואין בו כדי לעלות בזה ס"ל לר"א דאינן מצטרפין והשתא מפרש במאי הוא דפליגי ת"ק ור"א בהצירוף לאיסור כדקאמר אבתרה מה פליגין וכו' כדלקמן ובספרי הדפוס נמצא כתוב האי מה פליגין על ציון הלכה ב' וט"ס הוא ואין לסמוך על ציוני' שנמצאו בהעתקה ובדפוס דאין בהלכה ב' שום פלוגתא וכזה נמצא בהעתקת דהאי ש"ס בכמה וכמה מקומות לאין מספר:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} פליגין.''' במאי הוא דפליגי אם מהני הצירוף לאיסור או לא דוקא בכה"ג שנפלו שלשת קבין ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם כלומר כגון שנפלו בתחילה ג' קבין ערלה לתוך מאה סאה של היתר ונמצא שהיה בכאן כדי לעלות שהרי יש כאן אחד ומאתים חצי סאה ואח"כ נפלו לשם ג' קבין של כלאי הכרם דהת"ק סבר הואיל ועכשיו נפל עוד חצי סאה של איסור אע"פ שהוא מין איסור אחר מצטרף הוא עם האיסור הראשון והרי אין כאן כדי לעלות דאין עכשיו אלא אחד ומאה בין הכל ואסור ור"א סבר דהואיל ונפל בתחילה איסור אחד והיה כאן כדי לעלות כבר נתבטל הוא ואין איסור השני שנפלה אח"כ מצטרף כדי לאסור:
מתני' <b>הפריש בכוריו ומכר את שדהו.</b> והרי אינו יכול לומר אשר נתת לי ה' שעכשיו אין לו קרקע הלכך מביא ואינו קורא:
<b>והשני.</b> הוא הלוקח אינו מביא כלל מאותו המין שהרי כבר הפריש ממנו המוכר ואם הפריש מביא ואינו קורא וממין אחר מפריש הוא ומביא וקורא ומפרש בגמ' דטעמייהו דרבנן משום דכתיב הגדתי היום פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שנייה כלומר פעם אחת מפריש ומגיד אם ראוי לקריאה הוא אבל אינו מפריש להגיד מאותו המין שכבר הופרש להגיד ואע"פ שלא הגיד זהו משום שמכר השד' הא לאו הכי הפריש להגיד הוא:
<b>ר' יהודה אומר אף מאותו המין מביא.</b> השני וקורא דקסבר דוקא באדם א' הוא דדרשינן הכי שאינו מגיד וחוזר ומגיד אבל בשני בני אדם מגיד וחוזר ומגיד ואין הלכה כר' יהודה:
מתני' <b>הפריש את בכוריו.</b> וקודם שהביאן להר הבית נמקו ונמסו או נבזזו מן הבוזזים או נגנבו או אבדו או שנטמאו מביא הוא אחרים תחתיהן ואינו קורא על אלו השניים לפי שאינן ראשית:
<b>והשניים.</b> אלו אם אכלן זר אין חייבין עליהן חומש שאין להן דין בכורים ממש:
<b>נטמאו בעזרה נופץ אותם.</b> שם ואינו קורא שהרי אינן ראוין הן כלום:
מתני' <b>ומנין שהוא חייב באחריותן.</b> ואם אבדו צריך להפריש אחרים תחתיהן:
<b>תביא בית ה' אלהיך מכאן שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית.</b> שמשהביאם להר הבית נתקיים תביא בית ה' אלהיך:
<b>הרי שהביא מין אחד וקרא.</b> הפרשה וחזר והביא ממין אחר ה"ז אינו קורא דהגדתי היום כתיב פעם אחת ולא שתים ובהא אפי' ר' יהודה מודה כדקאמר בגמרא דלר' יהודה היא נצרכה:


'''{{עוגן1|אבל}} אם נפלו שלשת קבין ועוד ערלה ושלשת של כלאי הכרם הותר הכרי.''' כלומר אבל בצירוף של מין אחד של איסור כ"ע לא פליגי דאינן מצטרפין לאיסור וכגון שנפלו בתחילה שלשת קבין ערלה לתוך מאה של היתר ונמצא שהיו כאן כדי לעלות ואח"כ נפל ועוד של ערלה ג"כ לשם וכן בכלאי הכרם שנפלו בתחיל' ג' קבין של כלאי הכרם לתוך מאה ואח"כ נפל ועוד של כלאי הכרם ג"כ לשם והיינו דקאמר ושלשת של כלאי הכרם כלומר וכן הוא נמי בכלאי הכרם וקיצר הש"ס ולא נקט בהדיא ועוד גבי של כלאי הכרם דסמך עצמו על האי ועוד דנקט ברישא גבי ערלה כדרך הש"ס הזה והכוונה דה"ה בכלאי הכרם בכה"ג וקמ"ל דבכה"ג אמרינן דהותר הכרי לכ"ע דלא תימא דמכיון דס"ל לת"ק צירוף לאסור בשני מינין של איסור א"כ מכ"ש דמהני הצירוף בשל מין אחד לאסור ומכיון שנפל אח"כ האי ועוד של ערלה או של כלאי הכרם נמצא ניתוסף האיסור ואין כאן כדי לעלות שהרי בג' קבין ועוד של ערלה או בג' קבין ועוד של כלאי הכרם שנפלו לתוך מאה של היתר אין כאן אחד ומאתים הלכך קמ"ל דלא היא דבכה"ג כ"ע מודים דלא מהני הצירוף של ועוד שנפל אח"כ עם הג' קבין שנפלו בתחילה והותר הכרי וכדמפרש ואזיל לטעמא:
Segment 2


'''{{עוגן1|למה}}.''' וכלומר ולמה לא נאמר דמהני הצירוף של ועוד לאסור הא אדרבה איפכא מסתברא דבשל מין אחד פשיטא דליהני צירוף לאיסור וקאמר דהיינו טעמא משום דאמרינן האי ועוד שנפל אח"כ בטל הוא בהשלשת קבין שנפלו בתחילה והשלשת קבין כבר הן בטלין במאה וכלומר דהרי מכיון שנפלו הג' קבין שבתחילה לתוך המאה נתבטלו שהרי היה כאן אחד ומאתים וא"כ כשנפל אח"כ האי ועוד אע"פ שהוא מין אחד עם מין הג' קבין נתבטל האי ועוד בהן עצמן שהרי הג' קבין עצמן נעשו היתר אחר שנתבטלו במאה של ההיתר וא"כ האי משהו שנפל אח"כ מסתברא הוא שנתבטל אפי' באותן הג' קבין עצמן שהן של מינו והן כבר נעשו היתר ולרבותא הוא דנקט דהאי ועוד בטל בשלשת קבין כלומר אפי' בתוך הג' קבין עצמן שהן של מינו נתבטל וכדאמרן ולא תקשי דמאי שנא אם נפלו אח"כ ג' קבין של כלאי הכרם דאמרינן דלהת"ק מצטרפין לאיסור ולא אמרינן דכבר נתבטלו הג' קבין של ערלה שנפלו בתחילה לתוך המאה והכא אמרינן מטעמא דכבר נתבטל דלאו מילתא היא דהיא הנותנת דהתם אי אפשר לומר דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו בתוך הג' קבין של ערלה שנפלו בתחלה חדא דאין כאן שיעור ביטול וטעמא אחרינא איכא נמי דהואיל ולג' קבין של כלאי הכרם צריך גם כן שיעור הזה של מאה היתר כדי לבטלן א"כ אמרינן דמאי חזית למימר לקולא דהג' קבין של כלאי הכרם יתבטלו עכשיו בתוך המאה והג' קבין שיש כאן אדרבה נימא לחומרא דמצטרפין הן עם הג' קבין של ערלה ואין כאן עכשיו כדי להעלות אבל בגוונא דנקטינן הכא שנפלו בתחילה ג' קבין של ערלה או ג' קבין של כלאי הכרם לתוך המאה ואח"כ נפל בהן האי ועוד או של ערלה אפי' אם הג' קבין היו ג"כ של ערלה או של כלאי הכרם אפילו הג' קבין היו ג"כ של כלאי הכרם אמרינן דמכיון דלעולם משהו אחד נתבטל אף בג' קבין דמסתמא יש בהן כדי להעלותו ולבטלו הותר הכרי ואינו מצטרף לאסור לכ"ע:
גמ' <b>מה טעמון דרבנן וכו'.</b> וכי לית ליה לר' יודה כן וקאמר דאית ליה אלא דמוקי להאי דרשא באדם אחד וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|נפלו}} שלשת קבין ערלה ושלשת קבין כאחד של כלאי הכרם.''' כלו' שנפלו הג' קבין של ערלה ושל כלאי הכרם כאחד לתוך המאה מהו והאי בעיא אליבא דר"א הוא דקא מיבעיא ליה דלא ס"ל צירוף לאיסור ומי אמרינן דדוקא היכא דנפלו ג' קבין של איסור אחד בתחילה ואחר כך נפלו הג' קבין של איסור השני בהא הוא דפליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין לאיסור וכטעמא דפרישית לעיל או אפילו בגוונא דנפלו אלו ב' מינין של איסור כאחת לתוך המאה נמי פליג ר"א וס"ל דאין מצטרפין וכדמסיים הש"ס להבעיא ובדרך את"ל מיתפרשא:
Segment 3


'''{{עוגן1|כמו}} שנפלו שלשה ועוד ערלה ושלשת קבין של כלאי הכרם.''' כלומר ואם תמצי לומר דלר"א לא מהני צירוף לאיסור אפילו היכא שנפלו ב' מיני האיסורין כאחת אכתי איכא למיבעי אי דטעמיה משום דמדמי לה דהויא כמו גוונא דנפלו ג' קבין של אחד מהן ואח"כ נפל האי ועוד מאותו המין של האיסור בעצמו וכעין דפרשינן לעיל בהאי גוונא גופה ודאמרינן דבהאי גוונא לכ"ע לא מהני צירוף לאיסור והותר הכרי וה"ה לר"א אפי' היכא שנפלו הג' קבין של זה ושל זה כאחת לית ליה צירוף כלל לאיסור:
גמ' <b>אמר ר' יוחנן משום יחידי אני שונה אותה.</b> להא דקתני השניים אין חייבין עליהן חומש ותני כן דיחידאה היא ר"ש בן יהודה וכו':
<b>שנים לוקחין.</b> אותן אפי' מן השוק לפי שאינן באים אלא תחת אותן שכבר הפריש מפירותיו ואבדו:
<b>מה את עבד לון.</b> להשניים לענין דין אם כתוספת בכורים נחשבין או כעיטור ביכורים וכדמפרש ואזיל הנ"מ ביניהם דתנן לקמן בפ"ג דר"ש אומר ג' מדות בבכורים וכו' תוספת בכורים פטור מדמאי ועטור בכורים חייב בדמאי ואלו השניים איזה דין להם כדמסיק להבעיא אם תעבדינן וכו' ולא איפשטא:


'''{{עוגן1|או}} כמו שנפלו שלשת קבין של כלאי הכרם ואח"כ נפלו שלשת קבין ערלה.''' כלומר או דילמא דלאו מטעמא דמדמינן לה להאי גוונא לגוונא דועוד דאמרן אלא דהיכא שנפלו כאחת הוו כמו שנפלו בזה אחר זה של כלאי הכרם בתחילה ואח"כ של ערלה וה"ה איפכא וכלו' דאין חילוק בין בת אחת ובזה אחר זה דפליגי בה ת"ק ור"א אם מצטרף או לא. ועיקר הבעיא אליבא דר"א היא אי נימא דמטעמא דמדמי לה לגוונא דועוד או מטעמא דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בבת אחת לבין שנפלו בזה אחר זה ונפקא מינה לענין צירוף להיתר בנותן טעם דס"ל לר"א גבי שנפלו בזה אחר זה דמצטרפין הן להיתר כדאמרינן לעיל וא"כ אי אמרינן דאין חילוק לדידיה בין שנפלו בזה אחר זה ובין שנפלו בבת אחת דין אחד להם דלעולם לאסור אין מצטרפין ולהיתר מצטרפין הן אבל אי אמרינן דטעמא דר"א היכא שנפלו בבת אחת משום דמדמי לה לדין דגוונא דועוד דלעיל אם כן מטעמא דביטול נגעו בה דכשנפלו בבת אחת ביטל זה את זה כמו בגוונא דועוד דאמרינן דהאי ועוד בטל בהג' קבין והג' קבין בטלו במאה ודוגמא דאמרינן לעיל בפ"ק דחלה בהלכה א' להאי מ"ד דשני איסורין בבת אחת מבטלין זה את זה והשתא אין מצטרפין כלל בין לאיסור ובין להיתר שהרי מבטלין הן זא"ז והיאך יצטרף אחד מהן להמין שנפלו בתוכו וכבר נתבטל ולא אפשיטא הך בעיא אליבא דר"א:
Segment 4


'''{{עוגן1|פשיטא}} שידיעתו מתרתו.''' מילתא באנפי נפשה היא ואליבא דת"ק דמתני' קאי. כלומר דודאי הא פשיטא לן דהיכא שנפל אחד מהן ונודע לו קודם שנפל האיסור השני דהידיעה שבינתיים מפסקת ביניהן ושוב אין מצטרפין זה עם זה לאסור וזהו כהאי דאמרינן לעיל בפ"ה דתרומות גבי סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ואליבא דר"ש דהתם דס"ל בזה דכשנודע לו בינתיים אין מצטרפות זו עם זו:
<b>נטמאו וכו' הסלין נתנין לכהנים.</b> כדין שאר בכורים דכתיב ולקח הכהן וגו' מכל מקום:


'''{{עוגן1|ידיעת}} חבירו מהו שתתירו.''' כי קא מיבעיא לן אם ידיעת חבירו אם מהני להפסיק ביניהן כדמפרש לה היך עבידא כגון שהוא לא ידע בה בנפילת מין האיסור הראשון וחבירו הוא שידע בה מהו:
Segment 5


'''{{עוגן1|ידיעת}} ספק וכו'.''' וכן נמי מבעיא ליה אם ידיעת ספק מפסקת ומתיר כידיעת ודאי וכדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהיו לפניו שתי קופות אחת יש בה מאתים כלומר שיש בה מאתים בודאי ויש ספק שמא יש בה יותר ואחת אין בה מאתים ולא נודע לו באיזה מהן יש בה ובאיזו מהן אין בה ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ולא נודע לאיזה מהן נפלה ואח"כ נפלה בשנייה כלומר אף שנודע לו זה שבפעם השני נפלה לזו ואפשר שהיא שנייה לנפילה ומדדה ומצא בה מאתים ושתים והרי יש כאן ספק דשמא זו היא שהיה בה מאתים ואפי' נפלה בראשונה ג"כ לזו אכתי יש בה כדי להעלות דשתי סאין עולין הן במאתים גבי תרומה ואפשר שנפלו לאותה שלא היה בה מאתים ונמצא שאין כאן עלייה ואע"ג שמצא בזו מאתים ושתים מ"מ יש כאן ספק שמא היה בה כל כך בתחילה והרי הספק כאן גם בהאחרת שמא נפלו לזו שיש בה פחות ממאתים ונמצאו שתי סאין של תרומה מדמעין אותה או דילמא פעם הראשונה נפלה לזו שאין בה מאתים והרי יש כאן שיעור עלייה ובפעם השניה נפלה הסאה לשנייה ושתיהן מותרות דיש כאן כדי עלייה ומאי וכדמסיים ואזיל להבעיא:
גמ' <b>למי נצרכה.</b> הסיפא דמתני' לר' יודה דאע"ג דלעיל אמר מגיד וחוזר ומגיד ממין אחד הני מילי בשני בני אדם אבל הרי שהביא וכו' ה"ז אינו קורא:
<b>תני רשב"י כן.</b> דפעם אחת הוא מגיד ויליף מדכתיב וענית ואמרת וכתיב ושמחת הוי אומר על השמחה הוא קורא ועיקר השמחה בפעם הראשונה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בינייהו:


'''{{עוגן1|אין}} ידיעת ספק וכו'.''' כלומר אם מחשבינן ידיעת ספק כידיעת ודאי א"כ עולה אבל אין תימר שאין ידיעת ספק כידיעת ודאי אין עולה:
Halakhah 8


'''{{עוגן1|היתה}} קופה אחת וכו'.''' וכן איכא למיבעי כעין זה בקופה אחת וספק אם יש בה מאתים או אין בה:


'''{{עוגן1|נפלה}} סאה תרומה ואין ידוע אם נפלה לתוכה או לא נפלה.''' כצ"ל כלו' שהיתה כאן סאה של תרומה ונפלה מן הכלי שהיתה מונחת בה ואין ידוע אם נפלה לתוך קופה זו או לא נפלה לתוכה כ"א למקום אחר ואח"כ נפלה עוד סאה שניה לתוכה והרי יש כאן ספק דשמא אין בקופה זו מאתים ואם נפלה גם הראשונה לתוכה נמצא אין כאן עלייה שהרי שתי סאין נפלו לפחות ממאתים או דילמא בפעם הראשונה לא נפלה לתוכה והרי יש כאן כדי עלייה ומאי וקאמר לסיים הבעיא דאין תימר דידיעת הספק וכו' כדלעיל ולא נפשטו הני בעיות:
תחילתדףכאן ב/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|התרומה}} מעלה את הערלה והערלה את התרומה.''' כלומר מצינו שלפעמים התרומה היא מסייעת לבטל הערלה וכן איפכא:


'''{{עוגן1|כיצד}} סאה תרומה וכו'.''' ומפרש התנא לחלוקה הראשונה וכפי הסדר כלומר כיצד הוא שהתרומה מעלה את הערלה כגון סאה תרומה שנפלה למאה ומפרש בגמרא דהאי למאה לאו דוקא דאי כשנפלה למאה א"כ יש כאן כדי להעלות את התרומה באחד ומאה ואין צורך להתרומה להעלאת הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם שנפלו אח"כ לשם שהרי בלאו התרומה יש כאן אחד ומאתים חצי סאה להעלות את חצי סאה של ערלה או של כלאי הכרם אלא דהאי למאה דקאמר היינו לתוך צ"ט ועם אותה הסאה תרומה שנפלה לתוכן יש כאן מאה ונמצא כשנפלו אח"כ הג' קבין של ערלה או של כלאי הכרם לתוכן מסייע סאה של התרומה לבטל את הערלה או את כלאי הכרם שבין הכל יש כאן אחד ומאתים חצי סאה:
Segment 1


'''{{עוגן1|זו}} היא שהתרומה מעלה את הערלה.''' כלומר זהו שאמרנו בהרישא שהתרומה היא תסייע לביטול הערלה וכן לכלאי הכרם שהרי יש במאה הסאין של חולין סאה אחת של התרומה ובין הכל מועיל לבטל הערלה או לכלאי הכרם מאיסור שלהן ואע"פ שעדיין הכל מדומע הוא בשביל הסאה של התרומה שהרי אין כאן בין הכל אלא מאה וחצי סאה ואנן אחד ומאה בעינן וכר"א דתרומות דהלכתא כוותיה וכדמסיק הש"ס בהלכה דלעיל מכל מקום איסור הנאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטל ואין כאן איסור לזרים אלא באכילה ולכהנים הכל מותר ואפילו באכילה ויכול למכור הכל לכהנים כדין המדומע שהרי אין כאן איסור הנאה:
מתני' <b>אלו מביאין וקורין מעצרת ועד החג וכו'.</b> ואע"ג דכבר שמעינן להו מהא דלעיל הדר תני בהדיא לפרש מאי דפתח בריש פרקין יש מביאין בכורים וקורין:
<b>מפירות שבהרים.</b> שהן מובחרין מהאותן שבעמקים ומתמרים שבעמקים שהן מובחרין מתמרים שבהרים:
<b>ומזיתי שמן מעבר לירדן.</b> אע"פ שאינה ארץ זבת חלב ודבש מ"מ מביאין מזיתי שמן המובחרין שבה דהיא ג"כ בכלל באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו:
<b>ר' יוסי הגלילי אומר וכו'.</b> ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:


'''{{עוגן1|והערלה}} את התרומה.''' זה לא קאי אהאי כיצד וכו' דנקט שהרי אין כאן כדי להעלות התרומה והכל מדומע הוא כמו שאמרנו אלא דה"ק וכן על זה הדרך בעצמו תמצא דלפעמים תסייע הערלה כדי להעלות התרומה וכגון שנפלה סך של ערלה לתוך הרבה של חולין היתר באופן שיהיה כדי להעלות את הערלה ולבטלה וכן באופן דיש איזה צד סברא לומר דיש לחוש שמא סך הערלה הוא בפני עצמו ונפלה תרומה לתוכו וקמ"ל התנא דלא חיישינן להכי וכדלקמן ונאמר דרך משל שאם נפלה סך ערלה לכרי שיש בו כמה וכמה אלפים של חולין ונתבטלה הערלה או הסאה כלאי הכרם שנפלה לתוכן ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן הרי הערלה או כלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה שהרי יש בכל מאה ומאה מקצת מן הערלה או מכלאי הכרם וזו היא שהערלה או הכלאי הכרם מסייעין להעלות התרומה באחד ומאה ואין אתה יכול לפרש חלוקה זו כעין דמיון הראשון ממש וכעין סאה של ערלה או של כלאי הכרם שנפלה למאתים חולין ונחלקו למאה ומאה כל מאה בפני עצמו ושוב נפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה שנמצא מסייע הערלה או כלאי הכרם שיש קצת מהן בכל מאה כדי להעלות התרומה דזה אינו דהגע עצמך דע"כ שתאמר שנפלה הערלה או הכלאי הכרם לתוך מאתים בלתי הערלה וכלאי הכרם כדי שיתבטלו באחד ומאתים דאל"כ הרי נאסר הכל משום ערלה או משום כלאי הכרם והאיך יעלו את התרומ' והלא לתוך איסור הנאה נפלה ונאסרה אלא ודאי שהיו מאתים מלבד הערלה או הכלאי הכרם וכיון שכן למה לנו סיוע הערלה או הכלאי כרם להעלות התרומה הלא בלאו הכי יש בכל מאה ומאה כדי להעלות התרומה ומכח קושיא זו אתה למד מעצמך שאי אפשר לפרש לחלוקה זו באופן אחר אא"כ תבוא לחשבון הזה שנאמר שיהיה כאן אח"כ איזה סך שקרוב לומר שהוא כולו ערלה או כלאי הכרם ואפ"ה אמרינן דלא חיישינן לכך ומעלה את התרומה. וזהו שנאמר שיהיה כאן לא פחות מסך מאה סאין של ערלה או של כלאי הכרם ונפלו לתוך כרי גדול שיש בו עשרים אלף של חולין ונמצא אותו המאה של הערלה או של כלאי הכרם נתבטלו שהרי יש בכרי הזה מאתים פעמים כפי הסך של הערלה או של כלאי הכרם ונתבטל כל סאה וסאה מהן באחד ומאתים ונמצא עכשיו שיש בין הכל עשרים אלף ומאה ושוב נתחלק הכרי למאה מאה סאין ונפלה סאה של תרומה לתוך כל מאה ומאה מהן והרי עכשיו בכל מאה ומאה מהן יש לומר שנתערבה סאה של ערלה או של כלאי הכרם בהן ויש לומר לחומרא ג"כ שכשנתחלק הכרי יש סברא לומר דרואין כאלו כל מאה ומאה כאלו בפני עצמו הוא ולא נתערבו ונמצא שיש לחוש שמא נפלה הסאה תרומה לתוך מאה האיסור ומתוך שאין אנו יודעין איזה מאה הוא יש לחוש לכל מאה ומאה מהן מספק ולפיכך קמ"ל התנא דלא חיישינן להחמיר בכה"ג אלא מכיון שנתערב הכל בתחילה נתבטל האיסור מכל וכל והרי כל מאה ומאה יש בו מקצת מן האיסור שנתבטל ומסייע לסאה התרומה שנפלה בכל אחד מהן כדי להעלותה וזו היא שאמרו והערלה את התרומה וכן הכלאי הכרם את התרומה:
Segment 2


'''{{עוגן1|הערלה}} מעלה את הכלאים וכו' והערלה את הערלה כיצד וכו'.''' כשנתבונן במה שאמרנו בהאי חלוקה דסיפא דרישא הערלה מעלה את התרומה תמצא דהך סיפא ג"כ א"א לפרש אלא כעין דרך הזה ונפרש בתחילה לפי לשון המשנה. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים. הך למאתים על כרחך א"א לפרש אלא שנפלה למאתים ממש דאל"כ הרי יש כאן איסור ערלה או כלאי הכרם והא דבגמ' אמרו ג"כ על הסיפא לית כאן לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט הכי פירושא דכשתחשוב אח"כ תמצא שבכל מאתים ומאתים מן הכרי לא נחשוב אלא קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של הכלאים ואעפ"כ הכל מותר ומעלות את הערלה ואת הכלאים שנפלו לתוכן. כיצד שהיו בכאן מאתים של חולין וסאה אחת של ערלה או כלאים שנפלו לתוכן ושוב נפלה סאה ועוד ערלה וכו'. כלומר שנתערב עוד כפי שיעור הראשון מאתים של חולין ואחת של איסור וכן עוד ועוד עד שיהא כאן ארבעים אלף של חולין והאיסור הנופל בהן מאתים והיינו דלא תטעה לומר שנפל האיסור בתחילה לתוך המאתים של החולין ואח"כ עוד כמו כן ועוד כמו כן דאם כן קשיא פשיטא ומאי קמ"ל התנא אלא שזה מתפרש כמו שאמרנו בבבא דסיפא דרישא שהיה כאן כרי של ארבעים אלף חולין ונפל לתוך הכרי הזה מאתים של איסור ונמצא שנתבטל והרי יש כאן בין הכל מ' אלף ומאתים ושוב נתחלק הכרי למאתים מאתים סאין ואח"כ נפל עוד מן האיסור סאה סאה ממנו לכל מאתים ומאתים ונמצא שיש כאן ג"כ סברא לכאן ולכאן כדלעיל דיש לחוש שמא מאתים של איסור בפני עצמן הן ומתוך שאין אנו יודעין איזו מאתים נחוש לכולן קמ"ל דלא חיישינן להא אלא דאמרינן דכבר נתבטל האיסור בנפילה הראשונה וכשנחלק הכרי אח"כ אמרינן דאין כאן מאתים של איסור בשום חלק וחלק מהמאתים אלא דהרי הן נחלקין מן התערובת ובכל מאתים ומאתים אע"פ שיש לחוש ולומר דרואין כאלו קצ"ט של חולין ואחת של ערלה או של כלאים בו אפ"ה כולן מותרין שהרי אין כאן שם איסור ודאי דכבר נתבטל בנפילה הראשונה וזהו דקאמר בגמרא לית כאן מאתים וכו' כלומר שעכשיו בנפילה אחרונה יש לך לומר דלית כאן מאתים של איסור בפני עצמו אלא כאלו קצ"ט וקצ"ט הן והסאה המשלמת לכל מאתים ומאתים היא עכשיו ג"כ של היתר שכבר נתבטל הכל ונמצא כשנפל אח"כ האיסור בפעם האחרונה לתוך מאתים של היתר נפל ומתבטל ג"כ ולפי הך פירושא מתפרש לישנא דהמתני' בסיפא הכי. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואח"כ נפלה סאה עוד כו' זה הכל קאי על נפילת האיסור בפעם הראשון זו היא שהערלה וכו' זה קאי על אח"כ שאם כשנתחלק הכרי נפל איסור לכל מאתים כמו שאמרנו זו היא שהערלה מסייעא להעלות את הכלאים וכן איפכא וכן הערלה את הערלה וכדאמרן:
גמ' <b>ששה עשר מיל חיזור חיזור לצפורין.</b> סביב סביב לצפורי הן הן ארץ זבת חלב ודבש שנא' בתורה:
<b>מאן דמקדר אילין שגרונייה דבישן.</b> מה שהוא מקדר והולך סביב רגלי הרים של מקום בישן הוא נחשב ג"כ מהן וכן מה דמקדר ויורד להדא בקעת גינוסר ג"כ מינהון:
<b>מתיבין לר' יונה והא כתיב ואומר וכו'.</b> אלמא דכולה ארץ זבת חלב ודבש היא והאיך אתה נותן גבול הזה לזבת חלב ודבש ותו לא והשיב להן דה"ק קרא ארץ אשר בה זבת חלב ודבש ולא שהיא כולה כך:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אמר}} רבי קורייס.''' כך שמו:
Segment 3


'''{{עוגן1|לא}} שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות.''' כלומר לא שהתרומה לבדה היא מעלה את הערלה אלא שמצטרפת היא עם החולין כדי להעלות את הערלה כדפרישית במתניתין בחלוקה דרישא וכדקתני במתני' כיצד סאה תרומה וכו' ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה שבהצטרפות סאה תרומה עם החולין יש כאן אחד ומאתים חצי סאין עם חצי סאה של האיסור כמבואר במתני' וקמ"ל דלא תטעה לפרש להאי כיצד דמתני' על חלוקה השנייה אלא על חלוקה הראשונה קאי וכדאמרן:
<b>תני.</b> בברייתא טעמא אחרינא להא דקאמר ר' יוסי הגלילי אין מביאין ביכורים מעבר הירדן לפי שנאמר בפרשה אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי מעצמי והיא עבר הירדן שנטלו להם בני ראובן ובני גד מעצמן:
<b>מה ביניהון.</b> בין טעמא דבמתני' ובין טעמא דברייתא:
<b>חצי שבט מנשה.</b> שהיה להם ג"כ חלק בעבר הירדן איכא בינייהו דלמ"ד אשר נתת לי וכו' הרי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן דויתן להם משה וגו' כתיב והן לא בחרו מעצמן בתחילה כמו בני ראובן ובני גד ולדידיה אף לר' יוסי הגלילי מביאין מאותה ארץ ולמ"ד טעמא דאינה ארץ זבת חלב ודבש אפילו חלק חצי שבט מנשה כן שאינה ארץ זבת חלב ודבש:


'''{{עוגן1|את}} התרומה.''' ציונא דמתני' היא דקתני והערלה את התרומה ופריך ניחא בחלוקה דרישא שהתרומה מעלה את הערלה שכן מצינו שהטהורה מעלה את הטמאה וכדתנן לעיל בפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה דב"ה מתירין ואבדה במיעוטה ומותר הכל לכהנים וה"ה הכא כשהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה מותר הכל מיהת לכהנים שהרי איסור ערלה נתבטל ומדומע הוא ולכהנים מותר כדפרישי' במתני' אלא איפכא קשיא דקתני והערלה מעלה את התרומה וכלום מצינו כה"ג שהטמאה מעלה את הטהורה:
Halakhah 9


'''{{עוגן1|לא}} אצל הזרים טמא אצל הכהנים.''' בתמיה וסיומא דקושיא היא כלומר וכ"ת דהא מצינו שהטמאה מעלה את הטהורה כדתנן לעיל בתרומות בפרק הנזכר סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה וכו' לא דמיא דהא מיהת לא מצינו שתרומה טמאה תעלה את התרומה טהורה ותהא מותרת לכהנים. א"נ דה"ק לא אצל הזרים כלומר וכ"ת דהא ודאי גבי חולין טמאין שנפל לתוכן חולין טהורין הכל מותר לאכול בטומאה וא"כ מאי קשיא לך דה"נ מתבטלת התרומה אפי' ע"י ערלה החמורה ממנה להכי מסיים וקאמר לא אצל הזרים כלומר ואי משכחת לה לא תמצא אלא לענין אכילת זרים דמתבטל הקל בחמור ונאכל בתורת החמור אבל שמא אצל הכהנים בתמיה וכי מצינו שתרומה טהורה שנפלה לתוך מאה תרומה טמאה שתעלה הטהורה ותהא נאכלת לכהנים וה"נ לא תעלה הערלה החמורה את התרומה הקלה ממנה:


'''{{עוגן1|והתנינן}} הערלה וכו'.''' כלומר דהדר ומתמה הש"ס על האי קושיא ומאי קשיא לך הכא והתנינן בסיפא הערלה מעלה את הכלאים וכו' וכי שנייא היא תמן בין אצל הזרים ובין אצל הכהנים בתמיה הלא איסור ערלה וכלאים הכל שוה בו ואפ"ה קתני דזה מועיל לבטל את זה וזה לבטל זה ומותר לכל הוא וכדפרישנא במתני' ה"נ כן הוא דאין כאן חילוק בין דין זרים לבין דין כהנים דכשהיא מתבטלת מותר הכל והתרומה תעלה בא' ומאה ונאכלת לכהנים:


'''{{עוגן1|סאה}} תרומה וכו'.''' אמר רבי אלעזר לית כאן וכו' בסיפא דקתני למאתים לית כאן לתוך מאתים וכו' והכל כדפרישנא במתני':
Segment 1
תחילתדףכאן ב/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כל}} המחמץ והמתבל והמדמע.''' כלומר דכאן בא להשמיענו דהני שיעורין שאמרו חכמים בנתערב איסור בהיתר מין במינו דבתרומה השיעור באחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם באחד ומאתים כל זה דוקא בשלא היה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או דבר חשוב ולא נתערב ונדמע בתוך ההיתר אלא עומד כמות שהוא אבל אם זה האיסור דבר שהוא מחמץ או מתבל או אם הוא דבר חשוב ונדמע בתוך ההיתר כל זה בין בתרומה ובין בערלה וכלאי הכרם אסור בכל שהן ואע"פ שיש בההיתר כשיעור וזהו במין במינו אבל במין בשאינו מינו הכל בנותן טעם הוא כדמפרש לה במתני' דלקמן:


'''{{עוגן1|בית}} שמאי אומרים אף מטמא.''' אם הוא דבר המחמץ או מתבל והוא טמא אעפ"י שאין בו כביצה שהוא שיעור טומאת אוכלין לטמא אחרים מכיון שהוא מחמץ או מתבל מטמא אף בפחות מכשיעור:
מתני' <b>הקונה שלשה אילנות וכו'.</b> דקי"ל דקנה קרקע הלכך מביא וקורא:
<b>קנה אילן וקרקעו.</b> שפירש לו גם הקרקע ה"ז מביא:
<b>אף בעלי אריסות וחכורות מביאין וקורין.</b> ופליג אהא דתנן לעיל בהלכה ב' ואין הלכה כר' יהודה:


'''{{עוגן1|ובית}} הלל אומרים לעולם אינו מטמא האוכל לאחרים עד שיהא בו כביצה.''' ואין חילוק בין אם הוא דבר המחמץ ומתבל או לא:
Segment 2


'''{{עוגן1|שאלתי}} את שמאי הזקן.''' מה הוא אומר בדבר זה והודה ואמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה וכב"ה:
גמ' <b>תני בברייתא חכורי בתי אבות אינן מביאין.</b> כלומר אפילו הן חכורי בתי אבות לאביהן של בעלי השדה ולבניהן אחריהן וכן בניהן שלהן הן החוכרין ממשפחה זו ואעפ"כ אינן מביאין:
<b>רבי יודה אומר הן עצמן מביאין וקורין.</b> כלו' לא בלבד שהן מביאין אלא אף הן עצמן קורין:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ולמה}} אמרו וכו'.''' השתא מפרש להא דשנה במתני' דלעיל וכלומר לענין מה אמרו דכל המחמץ והמתבל והמדמע הולכין בו להחמיר דאוסר אפילו יש כאן כשיעור וקאמר במין במינו דוקא הוא שאמרו כך אם האיסור וההיתר מין במינו הוא אז הוא אוסר אף בכשיעור ואם אין כאן כשיעור אפי' אינו מחמץ או מתבל או שנדמע ונתערב אע"פ כן אוסר דלעולם הולכין כאן להחמיר וכדמפרש לקמן:
Segment 3


'''{{עוגן1|להקל}} ולהחמיר מין בשאינו מינו.''' כלומר אבל במין בשאינו מינו הולכין בו לפעמים להקל ולפעמים להחמיר וכדמפרש ואזיל:
<b>בבעלי אריסות וחכורות היא מתניתא.</b> כך אמרו בשם ר' יוחנן סתם וכלומר דר' חייה קיבל ממנו שכך אמר דמתני' דידן בחכורי בתי אבות מיירי ר' יהודה ובהא קאמר דמביאין וקורין ורבי יוסי קיבל ואמר בשם ר' יוחנן דבבעלי אריסות וחכורות היא מתני' ולא פירש באיזה אריס וחוכר קאמר אם בעלי אריסות היינו חכירי בתי אבות ונקראין כך לפי שהן לעולם וכמו הבעלים הן לאריסות וחכירות של אלו שאין אחר מדחה אותן או בעלי אריסות וחכירות לא משמע אלא שהן לשעה ולא בחכירי בתי אבות מיירי במתני' והיינו דקאמר הוון בעיי מימר וכו' כלומר הבני ישיבה היו רוצין לפרש דבעלי ארוסות וחכירות דקאמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן היינו באריס וחכור לשעה. וכצ"ל הא באריס לשעה וחכור לשעה הא באריס לעולם ובחכור לעולם מביא. כלומר דאם נפרש לדברי רבי יהודה דמתני' באריס לשעה ובחכור לשעה וקמ"ל דבהא פליגי רבנן ורבי יהודה דלרבי יהודה אפילו אלו מביאין ולרבנן הואיל ואינן אלא לשעה אינו מביא ומשמע הא באריס לעולם ובחכור לעולם מביא אפי' לרבנן כך היו סוברים לפרש לדברי ר' יוחנן:
<b>אתא ר' בא וכו'.</b> ופירש דבהדיא קאמר ר' יוחנן דאפי' באריס לעולם ובחכור לעולם אינו מביא לרבנן דקי"ל כותייהו וכדמסיק למה כן משום דכך הוא מה שאמר בבעלי אריסות וחכירות היא מתניתא שהן הבעלים של אריסות וחכירות בשדה זו שהן אריסי וחכירי בתי אבות וא"כ לר' יהודה דמתני' מביאין וקורין אבל לרבנן אפי' אלו שהן לעולם אינן מביאין:
הדרן עלך יש מביאין


'''{{עוגן1|כיצד}}.''' הולכין לעולם להחמיר במין במינו כגון שאור של תרומת חטים שנפל לתוך עיסת חטים חולין ויש בה שאור כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה וכו' כלומר אע"פ שיש כאן כשיעור אוסר כמו שאמרנו דדבר המחמץ או מתבל או מדמע אוסר לעולם אף בכשיעור:
Chapter 2


'''{{עוגן1|אין}} בו לעלות וכו'.''' דהואיל ואין כאן כשיעור לעולם אסור דהולכין במין במינו להחמיר עד כשיעור שאמרו חכמים כדאמרן דא"א לילך אחר נתינת טעם הואיל ומין במינו הוא:


'''{{עוגן1|להקל}} ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד.''' ומפרש כגון גריסין של איסור שנתבשלו עם עדשים של היתר דהואיל ומין בשאינו מינו הוא הולכין בו אחר נתינת טעם דאם יש בהאיסור בנותן טעם אע"פ שיש כאן כשיעור כדי להעלותו אסור ואם אין בו בנותן טעם אפי' אין כאן כשיעור מותר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתפוח}} עושין אותו ב"ש.''' תפוח ששנינו לעיל בפרק י' דתרומות בהלכה ב' תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה הרי זו אסורה וכלומר כמו כאן כך הוא בתפוח דכמו דאמרו ב"ש כאן דכל שהוא אוסר בחימוץ אף בפחות מכשיעור כך הוא מטמא אפי' פחות מכשיעור כן נמי סברי בתפוח שאם הוא טמא מטמא אף בפחות מכשיעור וקמ"ל דאע"ג דחימוץ דתפוח אינו כ"כ כמו חימוץ דשאור וכה"ג דהא אשכחן דפליג ר' יוסי לעיל שם בתפוח ומתיר במחמץ במימיו אפי' הכי לב"ש דמחמרי בדבר המחמץ אף לענין טומאה מחמירי נמו כמו כן בתפוח:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפרק ז' דמקואות ר' יוסי אומר מי הצבע פוסלין את המקוה בג' לוגין כשאר מים ואין פוסלין אותו בשינוי מראה שאעפ"י שנשתנה מראית המים מחמת הצבע אם אין בהן ג' לוגין אינן פוסלין ור' מאיר בתוספתא שם פליג עליה וס"ל דפוסלין בשינוי מראה וכדמפרש אבא בריה דרב נחמן לטעמיה דר"מ דס"ל משום שאיבה ניכרת דהואיל והשינוי מראה ניכר פוסל בשאיבה אפי' אין בהם ג' לוגין שהוא שיעור הפוסל בשאיבה:


'''{{עוגן1|אתיא}} דר"מ כב"ש.''' דהכא דכמה דב"ש אמרי משום חימוץ מחמיץ כלומר הואיל והוא דבר שהוא של חימוץ ומחמיץ לאחרים כך הוא מטמא לאחרים אפי' פחות מכשיעור דשינוי טעם מלתא היא כן נמי ר"מ דס"ל דפוסל משום שאיבה ניכרת משום דשינוי מראה מילתא היא דכל שנשתנה מחמתו או בטעם או במראה לא נתנו בו כשיעור:


'''{{עוגן1|עד}} כדון דבר שיש בו איסור וטומאה.''' לב"ש הוא דמיבעיא להו דעד כאן לא אמרו שהוא מטמא בפחות מכשיעור אלא הואיל והוא דבר שיש בו איסור וטומאה וכדקאמר ר' חונא אליבייהו דמכיון שהוא חימוץ מחמיץ מטמא הוא ג"כ אלמא דאית ביה תרווייהו איסור וטומאה:
Segment 1


'''{{עוגן1|יש}} בו טומאה ואין בו איסור מהו.''' מי אמרינן דדוקא קאמר משום חימוץ מחמיץ דכשהוא מחמיץ ואוסר לדבר אחר אז הוא מטמא ג"כ או דילמא דה"ק דמכיון שאם הוא אסור ויש בו חימוץ מחמיץ ואוסר הוא לדבר אחר כך אם הוא טמא מטמא לדבר אחר ואעפ"י שאין בו איסור ולא נפשטה הבעיא לב"ש:
מתני' <b>התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש.</b> מיתה לזר האוכלן במזיד וחומש לאוכלן בשוגג דבכורים אקרו ג"כ תרומה דתרומת ידך כתיב ואלו הן הבכורים שמביאן בידו:
<b>ואסורין לזרים.</b> כחצי שיעור שאין בו אלא איסור:
<b>והן נכסי כהן.</b> שיכול לעשות כהן מה שירצה וליקח בהן הכל:
<b>מה שאין כן במעשר שני.</b> דמותר הוא לזרים ואסור ליקח בדמיו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה וכה"ג שאינן לאכילה ולשתיה ואם נתערב בחולין חוץ לירושלים בטל ברוב הוא ואין טעון רחיצת ידים ולא הערב שמש דטבל ועלה אוכל במעשר:


'''{{עוגן1|חימץ}} ממנו למקום אחר וכו'.''' כלומר הא ודאי פשיטא לן דאם נתחמץ הדבר אחר מחמתו ושוב ניטל האיסור המחמיץ מהמקום אחר שניהן אסורין הן זה שהיה כבר אסור וזה שנתחמץ ממנו ואעפ"י שעכשיו ניטל ממנו ומשום הסיפא דלקמן נקט לה:
Segment 2


'''{{עוגן1|ריבה}} על הראשון וביטלו.''' אם אחר שניטל דבר המחמיץ מהמקום אחר ריבה דבר היתר עליו וביטלו שעכשיו אין בהאיסור כדי לחמץ נעשה העיקר טפילה וטפילה עיקר כלומר העיקר והוא הראשון נעשה עכשיו טפילה להשני שנתחמץ מחמתו והשני שהיה טפילה לו נעשה עיקר שאם עכשיו חוזר ונותנו בהראשון ויש בו כדי לחמצו אוסרו:
גמ' כתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בלשון רבים ודרשו דבשתי תרומות הכתוב מדבר התרומה והבכורים והזהיר הכתוב שישמרו מלאכלן בטומאת הגוף דבתרומה כתיב בפ' אמור גבי אזהרה ועונש בטומאת הגוף ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו והבכורים למדנו דקראן הכתוב תרומה כדכתיב והבאתם שמה וגו' ותרומת ידך ואלו הבכורים כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
<b>או נאמר.</b> דהאי קרא ושמרו את משמרתי וגו' בקדשים הכתוב מדבר ומנלן דתרומה במיתה בטומאת הגוף ומשני דכבר כתיב כרת בקדשים בריש הפרשה כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא וגו':
<b>ויהא מיתה וכרת בקדשים.</b> ואכתי מיתה בתרומה מנלן:
<b>וכי יש מת וחוזר ומת.</b> בתמיה כהדא דתני וכו' דמיתה בידי שמים לששים היא וכרת בחמשים כדדריש לקמן מקראי ואם נתחייב כרת בחמשים היאך משכחת לה שיתחייב עוד מיתה לששים:


'''{{עוגן1|שאור}} של תרומה שנפל לתוך העיסה.''' של חולין וכל זמן שהיה בתוכה עדיין העיסה לא נתחמצה והגביהו להשאור ממנה ואחר כך נתחמצה מחמת שקלטה הטעם בתחילה ה"ז מותרת דהואיל ואין גוף האיסור בתוכו בשעה שנתחמצה אינה נאסר' בשביל הטעם שנשאר בה:
Segment 3


'''{{עוגן1|ודכוותה}}.''' ושואל הש"ס אי אמרינן נמי דכוותה בתאנה של תרומה שנפלה לתוך מאה והאי מאה לאו דוקא דא"כ עולה באחד ומאה אלא כהאי דאמרינן בהלכה דלעיל שנפלה לתוך צ"ט ובין הכל הוא מאה וא"כ נאסר הכל משום מדומע והגביהה לאחת מהן ואח"כ הוכרה התאנה של תרומה וא"כ נוטל את התרומה והשאר מותר הכל אלא שהתאנה הראשונה שהוגבהה מקודם קא מיבעיא לן אם הותרה גם היא דדמיא להך דשאור שניכר איסור החימוץ אחר שהגביהו ואינו אוסר וה"נ כן או דילמא לא דמיא ליה וכדפשט ליה מיפשט:


'''{{עוגן1|תמן}} וכו'.''' כלומר לא דמיא להך דשאור דתמן לא הוכח האיסור דכל זמן שהשאור היה בתוכה לא נתחמצה וכשהגביהו נתחמצה ואינו כלום כדאמרן אבל הכא הוכח האיסור מקודם שהוגבהה התאנה דלא היתה ניכרת התרומה וכבר נאסרה ואע"פ שאח"כ ניכרה התרומה מכיון שהוכח בה האיסור ונאסרה נאסרה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ולמה}} לא תנינן גריסין שנתבשלו עם האורז.''' כצ"ל. כלומר מפני מה הקפיד התנא לשנות גריסין עם עדשים ולא שנה סתם כגון גריסין שנתבשלו עם שאינן מינן ואורז וכיוצא בו ג"כ בכלל:
Segment 4


'''{{עוגן1|אלא}} וכו'.''' כלומר מי נימא דהיינו טעמיה דס"ל כמ"ד נותני טעם לפגם מותר וגריסין באורז נותן טעם לפגם הוא והלכך לא קתני אלא גריסין עם עדשים דלאו לפגם הן ופלוגתא היא בהלכה דלקמן ודחי לה הש"ס דלא היא אלא דמתני' חדא מגווני נקט ואפי' כמ"ד נותן טעם לפגם מותר מודה הוא הכא שהוא אסור ומטעמא דמפרשינן לקמן:
<b>מה חמית מימר וכו'.</b> מהיכן אתה רואה לומר זה מן הכתוב וקאמר משום דכתיב אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים וכו' וכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולמדנו שבחמשים הוא בכרת ולפיכך הזהיר שיעשו להם תקנה שלא ימותו מיתת כרת כל ימי עבודתם שהוא עד בן חמשים:
<b>צא מהן עשרים שנה וכו' נמצאת אומר וכו'.</b> ואע"ג דבמת בחמשים משעה שנולד הוא מ"מ מצינו רמז מהמקרא הזה לפי ששנותיו של אדם שבעים שנה וצא מהן ך' שנה שאין ב"ד שלמעלה עונשין בכרת שנשתיירו חמשים שעונשין בהן וא"א לומר שאחר אלו החמשים הוא בכרת שהרי אלו שנותיו של אדם אלא לומר לך שהמת בחמשים משעה שנולד ה"ז כרת מפני שלא חיה אלא כפי השנים שעונשין בהם:


'''{{עוגן1|גריסין}} של תרומה שנפלו וכו'.''' כלומר שלא נתבשלו עמהן אלא שנפלו ונתערבו עם עדשים של חולין ויש בהן נותן טעם שכשיתבשלו ביחד יש בגריסין של תרומה כדי ליתן טעם בעדשים:
Segment 5


'''{{עוגן1|ריבה}} עליהן.''' אם אח"כ ריבה עליהן [עדשים] של חולין מותר לבשלן ועד כמה ירבה ויהא מותר לבשלן וקאמר דשמעינן דתנאי פליגי בהכי רבי ור' ישמעאל בר' יוסי לדעתיה דרבי דהוא אומר עד שירבה על כולהון על כל התערובות ולדעתיה דר' ישמעאל בר' יוסי שהוא אומר דא"צ אלא עד שירבה על איסור הנופל בהן וכלומר דבשיעור שירבה פליגי דלמר צריך שירבה כל כך עד שידע שבודאי לא יתנו הגריסין טעם בהעדשים מאחר שריבה עליהן ביותר ולמר ס"ל דאם הוסיף על כנגד האיסור שנפל אמרינן מסתמא לא יהיה כאן כדי ליתן טעם לפי מה ששיערנו בתחלה קודם שריבה. ולכ"ע הך ריבה עליהן אם ריבה קאמר שהרי אין מבטלין איסור של תורה לכתחלה:
<b>בכל עצב וכו'.</b> גרסינן להא לעיל בפ' תפילת השחר ובפ"ד דתענית:
<b>והיי דלהון חמשין ותרתי.</b> והיכן עוד שתים שיהיו שנותיו נ"ב וקאמר ר' יוסי בר בון וחשיב עוד שתים משנולד עד שגמלתו שאז הביאה אותו כדכתיב עד יגמל הנער והבאתיו וגו' וישב שם עד עולם:


'''{{עוגן1|ריבה}} עליהן גריסין של חולין וכו'.''' בעיא היא אם לאחר שנתבשלו לא היה בהן בהגריסין של תרומה בנותן טעם אלא שלאח"כ ריבה עליהן גריסין של חולין אם מחמרינן בכה"ג דהואיל והגריסין מין במינו הוא עם של תרומה אפשר דמין מעורר את מינו לאסור ואם אח"כ יתבשל עוד עם הכל אפשר שיהיה כאן בנותן טעם של הגריסין:
Segment 6


'''{{עוגן1|לא}} תהא גדולה מיי"נ.''' כלומר דהדר פשיט לה דלא חיישינן לכך דלא תהא זו גדולה מאיסור יי"נ דחמיר וכמה דתימר לקמן בהלכה ז' גבי יי"נ שנתערב מין במינו ובשאינו מינו דאת רואה את מין ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור ממינו משערין בו בלבדו שאם יש בו כדי נותן טעם בשאינו מינו אסור ואם לאו מותר והכא נמי כן הוא את רואה את גריסין של היתר כמי שאינו וכו':
<b>לששים וכו'.</b> כדילפינן ממתי מדבר ולא נגזרה גזירה זו על פחות מבן עשרים:
<b>וכתיב עוד תבוא בכלח.</b> בגימטריא ששים:


'''{{עוגן1|הדא}} אמרה.''' שנפשטה הבעיא ואם ריבה עליהן גריסין של תרומה מותר הוא:
Segment 7
תחילתדףכאן ב/ד
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאור}} של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ.''' להעיסה ואח"כ נפל וכו' אסור ובגמ' פליגי אמוראי דאיכא למ"ד דאף הרישא במחלוקת היא שנויה ולר"ש מותר:


'''{{עוגן1|שאור}} של חולין וכו' ר"ש מתיר.''' שהרי כבר נתחמצה בשאור של היתר וא"כ כי הדר נפל של איסור אינו אלא פוגם. ולת"ק איצטריך האי סיפא דס"ל אסור אף בכה"ג שאע"פ שנפגמה מחמת שאור של האיסור מ"מ כאן הואיל וראויה עיסה זו לחמץ כמה עיסות אחרות לא מיקרי פגם והלכה כת"ק ומכ"ש בגוונא דרישא דאסור:
<b>וכן ברזלי אומר לדוד וכו'.</b> והא דלא יליף מרישיה דכתיב שם וברזלי זקן מאוד בן שמנים שנה משום דכתיב מאוד ויש לומר דמקודם ג"כ ימי זקנה להכי יליף מדקאמר בן שמנים שנה אנכי היום האדע וגו' משמע דשמנים הן שגברו עליו הזקנה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|אף}} הראשונה במחלוקת.''' דלא תימא הואיל וברישא אכתי לא נתחמצה מחמת שאור של היתר וא"כ מהני בה השאור של האיסור למהר להחמיץ מודה בה ר"ש שאסור קמ"ל דחולק היה ר"ש אף ברישא ומשום דבלאו שאור של האיסור יש כאן כדי לחמץ את העיס' מחמת שאור של היתר ואין שאור של האיסור אלא לפגם:
Segment 8


'''{{עוגן1|א"ר}} יונה הוינן סברינן מימר.''' שבני הישיבה היו רוצין לפרש דבמה פליגין בגוונא דהסיפא הוא דפליגי בשחימץ זה כל כחו וכן זה כלומר שנשתהה השאור של ההיתר וכן של האיסור שנפל אח"כ עד שיחמיץ כל כחו ושנפלו השאור של חולין תחלה דבהא הוא דפליג ר"ש וס"ל דמותר שהרי כבר נתחמצה לגמרי מחמת השאור של היתר וכשבא אח"כ השאור של איסור לתוכה אינו אלא פוגם להעיסה:
<b>אפר.</b> כמו עבר ויש לפותרו מלשון אפרתא דמשמהיג אפרתא דזל שפט שהוא מקום שמביאין שם למכור ולקנות וכלומר שאם כבר הביא חמשים ועשה דבר שהוא בכרת א"כ יאכל הרבה ויהי' שמח וכן אם הביא כבר ששים ועושה דבר שהוא בעון מיתה יאכל וישמח וכן תני ר' חנינא להא על האי קושיא וזקן שאכל את החלב וכי מי מודיענו וכו' וכן בהדא דתני שאם חלל את השבת במזיד בלא התראה הוא בכרת ואם זקן חילל את השבת מי מודיענו שהוא בכרת אלא כיני על כרחך דכן הוא דלענין כרת דיומי איתמר וכהאי דתני המת ליום אחד וכו':


'''{{עוגן1|אבל}} אם נפל שאור של תרומה תחילה.''' לתוכה כבר נתחמצה בשל התרומה וה"ה בשל כלאי הכרם ואע"ג שאח"כ נפל לתוכה שאור של היתר אסור לכ"ע דאף ר"ש מודה בכה"ג שהרי יש כאן השביח מחמת האיסור לבדו וכן ברישא לא פליג ר"ש שהרי אין כאן חימץ זה וזה כל כחו:
Segment 9


'''{{עוגן1|כל}} נותני טעמים בין לפגם בין לשבח וכו'.''' תוספתא היא בפ"ח דתרומות והובא' לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב':
<b>תלה לו הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו של שמואל.</b> שמת באותו הזמן כדכתיב וימת שמואל וגו' ואיש במעון וגו' ומדכתיב כעשרת הימים דריש שהן ז' ימי אבלו של שמואל ועוד ג' ימים ויגוף וגו' ור' חגיי דריש בעשרת ימים שבין ר"ה ליה"כ וכו' וזה הי' ג"כ באותו זמן כדכתיב כי על יו"ט באנו וזה הי' יו"ט של ר"ה:


'''{{עוגן1|רשב"ל}} אמר מה פליגין וכו'.''' כלומר ריש לקיש ס"ל דלא פליג ר"מ בפוגם בתחלה אלא דוקא אם יש כאן השביח בתחלה מחמת האיסור ואע"פ שאח"כ הוא פוגם בהא הוא דפליגי וס"ל לר"מ דאסור אבל אם פגם בתחלה ואף שהשביח אח"כ אף ר"מ מודה שמותר שהכל הולך אחר בתחלה:
Segment 10


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר לא שניא וכו'.''' כלומר בין שהשבח בתחלה בין בסוף אלא שאפי' יש כאן ג"כ פגם בהא נמי המחלוקת ולר"מ אסור ולקמן מסיק אליבא דר"מ דאפי' פוגם מתחלתו עד סופו פליג ר"מ דס"ל דנותן טעם לפגם אסור:
<b>מן דצלי.</b> לאחר שסיים תפלתו נזכר ר' זעיר' מה שאמר לו וחזר בו דמהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לא מצינו למילף דבמיתה הוא מדכתיב לעיל ולא ישאו עליו חטא ומתו בו משום דכתיב בתריה אני ה' מקדשם והפסיק הענין בין ומתו בו כי יחללוהו ובין כל זר לא יאכל קדש:
<b>מתני'.</b> האי ברייתא דלקמיה מסייעא לר' יוחנן דקתני אוכלי תרומה בזדון וכו' והאי רישא בזרים מיירי ובין טהור שאכל תרומה טהור ובין טמא וכו' בעון מיתה:
<b>אוכלי תרומה בכהנים וכו'.</b> כלומר ובכהנים כך הוא טהור שאכל טהור זהו כמצותו ולאפוקי טהור שאכל תרומה טמאה שעובר בעשה:
<b>טמא שאכל טהור וכו' בלא תעשה.</b> כלומר שלוקה הוא אם הוא טמא שאכל טהור וחייב מיתה כדכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו ואם הוא טמא שאכל טמא ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה לפי שאינה קדש:
<b>מה חמית מימר וכו'.</b> ומהיכן אתה למד לטהור שאכל טמא שאינו אלא בעשה:
<b>ואחר יאכל וכו'.</b> דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים משמע שדבר שהוא בקדושתו שיאכל מן תרומות הטהורות ולא מן הטמאות וכל ל"ת שהוא בא מכח עשה עשה הוא:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בתרומות שם:
Segment 11


'''{{עוגן1|שעורים}}.''' של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו המים מחמת השעורים מותרין הם דנותן טעם לפגם הוא:
<b>אמר רבי אבינא.</b> דמכאן למדנו לומר שכל לא תעשה הבא מכח עשה אינו אלא עשה דתני בת"כ ממשמע שנאמר כל אשר לו וכו' וטעמא בגין דהדר כתיב וכל אשר אין לו לא תאכלו הא לאו הכי לא הוי אלא בעשה משום דאתי מכח עשה כל אשר לו תאכלו הא אין לו לא תאכלו הוי כל ל"ת וכו':


'''{{עוגן1|והדא}} מתני' מה היא.''' כלומר דמספקא ליה להש"ס להאי דר' יוחנן אליבא דר"מ היכי קאמר אי נימא דלא פליג אדר"ל אליבא דר"מ אלא בפוגם בתחלה ולבסוף השביח דר"ל ס"ל אליבא דר"מ דמודה דמותר ור' יוחנן ס"ל דאף בהא פליג ר"מ דמכיון דיש כאן השביח מחמת האיסור לא איכפת ליה בין אם הוא בתחלה או בסוף ואסור אבל היכא דאין כאן שבח כלל וכמו הדא מתני' דתרומות שהשעורים פוגמין את המים מתחלה ועד סוף אפשר דאף ר' יוחנן ס"ל אליבא דר"מ דמותר או דילמא דלר' יוחנן פליג ר"מ בכל מקום ואפילו בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל דאסור והיינו דבעי האי מתני' דתרומות אליבא דמאן היא:
Segment 12


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן אמר במחלוקת.''' כלומר דהדר פשיט לה דודאי הכי הוא דלר' יוחנן אליבא דר"מ אפי' בפוגם מתחלה ועד סוף ס"ל לאיסור ולדידיה הך מתני' דתרומות במחלוקת היא דלא אתיא כר"מ אלא כר"ש אבל לר"ש בן לקיש מתני' דתרומו' דברי הכל היא שהרי אפי' בפוגם מתחלה והשביח לבסוף ס"ל לר"ל אליבא דר' מאיר דמותר ומכ"ש בפוגם מתחלה ועד סוף:
<b>שמע לה מן הכא.</b> דטהור שאכל תרומה טמאה בעשה דכתיב הטמא והטהור וגו' כאן הוא דהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת הא בתרומה אין הטהור אוכל עם הטמא בקערה אחת לפי שנטמאת וה"ז הטהור שאכלה עובר בעשה:
<b>בקדשים.</b> קושיא היא דמנא לך למידרש מכאן על התרומה הא האי קרא בפסולי המוקדשין כתיב ואימא דהכי דרשינן הא בקדשים ממש אין הטהור והטמא אוכלין בקערה אחת ולחייב עליהן בעשה ומשני ר' יוחנן בר מריא דלא היא דאם בגין קדשים הא כבר למדנו שטהור האוכל קדשי' טמאים בל"ת הוא כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי ב"ר בון וכו'.''' כלו' וכן פי' רבי יוסי בר' בון לשמועתא זו דאמוראי דלר' יוחנן בכל מקום הוא דפליג ר"מ ומתני' דתרומות מוקי לה במחלוקת ורשב"ל מוקי לה כדברי הכל. עד כאן מה דגרסינן לעיל בתרומות שם:
Segment 13


'''{{עוגן1|א"ר}} יונה צורכה להדא דרשב"ל.''' כלומר צריך לדקדק אחריו דקשיא לן על הדא דקאמר דבשהשביח האוסר בתחלה ואח"כ הוא דפגם בהא הוא דפליג ר"מ וא"כ לא זה כדסברוה בני הישיבה לפרש הפלוגתא דמתני' דידן דהא לא כן סברינן מימר מה פליגין וכו' כדלעיל דמוקי לפלוגתייהו במתני' הכא בשנפל שאור של חולין תחלה בדוקא והשתא קשיא לריש לקיש כדמסיק ואזיל:
<b>מתני' פליגא על ר' זעירא.</b> צ"ל דאיהו דקאמר לעיל אני ה' הפסיק הענין. ונראה דגריס לעיל כהנא שאל לרב דהכי אשכחן דרב כהנא תלמידו של רב היה:
<b>התרומה וכו' חייבין עליהן מיתה.</b> ומשני דפתר לה בכהנים מיירי שאם אכלן בטומאת הגוף חייבין עליהן מיתה כדאמרי' לעיל:
<b>והא תנינן חומש.</b> וכי יש חיוב חומש בכהנים האוכלן בטומאה ומשני פתר לה להמתני' לצדדין רישא בכהנים וסיפא דחיוב חומש בישראל:
<b>מתני' מסייעא לר' יוחנן.</b> דזר בתרומה בעון מיתה דהא קתני ואסורין לזרים ואי אמרת דהאי חיוב חומש בזרים מיירי א"כ מאי האי דהדר תני ואסורין לזרים ומשני דפתר לה פחות מכשיעור וכלומר דהא ע"כ אף לר"י קשיא דאם חייבים עליהם מיתה מאי האי דהדר תני ואסורים לזרים אלא ודאי דעל פחות מכשיעור קאי דאין כאן עון מיתה ומיהת אסורין להן מן התורה וא"כ לרב נמי ל"ק דבפחות מכשיעור אין כאן חיוב חומש ומיהת אסורין להן:


'''{{עוגן1|ואפי'}} נפל שאור של חולין תחלה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואח"כ פגם.''' בתמיה דהיאך נעשה כאן כמי שהשביח האיסור מעיקרו ואח"כ הוא דפגם הרי כשנפל השאור חולין תחלה ונתחמצה העיסה א"כ בשנפל האיסור אח"כ הוה ליה פוגם מעיקרו שאחר שהעיסה נתחמצה כל שאתה מוסיף אח"כ בשאור אתה פוגמה ואפ"ה פליג הת"ק דר"ש דהוא ר"מ וס"ל דאסור והא לר"ל מודה הוא ר"מ בפוגם ואח"כ השביח ומכ"ש כאן דאין האיסור משביח אלא פוגם:
Segment 14


'''{{עוגן1|חזר}} ר' יונה ואמר.''' דהא לא קשיא לריש לקיש דאיכא למימר דהיינו טעמא דר"מ דהוא הת"ק דמתני' לפי שהאשה הזאת אין דרכה להיות מחמצת כל צרכה בתחלה אלא שמשיירת היא כל שהוא שלא תתחמץ דחוששת היא שמא תתחמץ יותר מדאי והלכך כשנפל השאור של חולין בתחלה אמרינן דמסתמא לא הניחה האשה להחמיץ את כל העיסה ושיירה כל שהוא והשתא אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם וכלומר דכשנפל אח"כ שאור של האיסור לתוך העיסה משביח האיסור לאותו כל שהוא שלא נתחמץ מעיקרו ועכשיו הוא שמתחמץ מחמת האיסור והוי כמו שהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך אוסר ר"מ:
<b>והן נכסי כהן.</b> וקאמר ר' בא וכו' דמהכא הוא דילפינן דכתיב לך נתתיו למשחה ויש כאן משמעות לגדולה וכן לסיכה וכן להדלקה כמו משחת שמן:
<b>הייתי אומר.</b> אם מכאן אתה למד א"כ בין שהתרומה והבכורים הן טמאין או טהורין תימא שניתנו להדלקה ולכל צרכיו:
<b>לא בערתי ממנו בטמא.</b> כתיב גבי מעשר שני ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר את התרומה אם היא בטומאה וש"מ דאם היא טהורה לא ניתנה להדלקה:
<b>מנין למעשר שני עצמו שניטמא וכו'.</b> ופריך ראוי לפדותו ואת אמרת הכין בתמיה כלומר דלמה לי קרא למעשר שני עצמו שניטמא שלא ניתן להדלקה תיפוק ליה דהרי ראוי לפדותו הוא דקי"ל מעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומהיכי תיתי יהא ניתן להדלקה אם יכול הוא לפדותו:
<b>לא אתיא דלא או בלקוח בכסף מעשר שניטמא אמר ר' יהודה.</b> כלומר לא אתיא הא דצריך קרא אלא אם או דאיירי בלקוח בכסף מעשר וכדאמר ר' יהודה לעיל בפ"ג דמעשר שני דתנינן הלקוח בכסף מעשר שניטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר והלכך איצטריך קרא דאינו ניתן להדלקה אלא שצריך לקוברו:
<b>אוף בביכורין שנטמאו דברי הכל.</b> כלומר והא דאמרינן במעשר שני שניטמא לא ניתן להדלקה אוף בביכורים שנטמאו כן ולדברי הכל והיינו אף לר"ש דפליג במתני' דלקמן דקתני יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה וכו' ואסורין לאונן ור"ש מתיר דתרומה קרנהו רחמנא ומותרין לאונן כמו התרומה והלכך קמ"ל דלענין שאסור לבערן בטומאה ד"ה מודים בה דשוה בכורים למעשר ולא לתרומה:


'''{{עוגן1|וקשיא}}.''' חוזר הש"ס ואומר דמ"מ קשיא לריש לקיש:
Segment 15


'''{{עוגן1|אלו}} השביח ולא פגם שמא כלום הוא.''' בתמיה כלומר דהאיך מצית לאוקמי המתני' בכה"ג דבשעה שנפל השאור חולין בתחלה שיירה כל שהוא ולא נתחמצה כל צורכה ובנפילת השאור של האיסור אח"כ הוא שנתחמץ אותו כל שהוא דא"כ הרי כאן כמו שהשביח אותו כל שהוא ולא פגם כלל וכלל דהא מעיקרא לא נתחמץ והשתא מחמת האיסור נתחמץ הוא ושמא כלום הוא האי אוקימתא דהא מכיון שאין כאן פגם לאותו כל שהוא אלא שבח בלבד מכח האיסור כלום איצטריך למיתני דאסור ועוד וכי היאך פליג ר"ש במתני' וס"ל דמותר הא מיהת באותו כל שהוא אין כאן נותן טעם לפגם כלל ואמאי מתיר אלא ודאי לא מיתוקמא מתני' בכה"ג כלל וקשיא לריש לקיש:
<b>הרי אלו וכו' תמן תנינן.</b> בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' וגרסינן ג"כ להסוגיא שם:
<b>תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה.</b> כדתנינן הכא מה שאין כן במעשר וחדא מינייהו רחיצת ידים והכא בחגיגה את אמר המעשר טעון רחיצת ידים ומשני הן דתימר טעון רחיצה רבנן וכו' כדפליגי בהא. דתמן תנינן. בפ' י"א דפרה:
<b>כל הטעון ביאת מים מד"ס.</b> שמן התורה טהור הוא וחכמים גזרו עליו טומאה כהאי דתנינן בסוף מס' זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' וסתם ידים אחת מהן שאם לא נטלן פוסלין את התרומה ומטמאין את הקדש דלענין קדש נתנו עליהן דין שיטמא אותו להיות קרוי טמא ולפסול עוד את הרביעי:
<b>ומותר בחולין ומעשר דברי ר"מ.</b> והיינו דתנינן הכא דאין המעשר טעון רחיצת ידים:
<b>וחכמים אוסרין במעשר.</b> וקס"ד דלענין רחיצת ידים קאמרי והיינו כדתנינן בחגיגה. ופריך ולא שמיע הא דאמר ר' שמואל בשם ר"ז דמהו דקאמרי חכמים דאסורין במעשר שנפסל גופו מלאכול במעשר אם אכל א' מאלו שפוסלין את התרומה כגון האוכל אוכל ראשון וכו' כדקחשיב התם ולא לענין רחיצת ידים קאמרי:
<b>מאי כדון.</b> והשתא הדרא רומיא דמתני' אהדדי:
<b>הן דתימר וכו'.</b> אלא הכי תתרץ דהן דאת אמר המעשר טעון רחיצה ברוצה לאכול אותו והא דתימר דאין טעון רחיצה ברוצה ליגע אותו:
<b>לא הוא רוצה לוכל הוא רוצה ליגע.</b> בתמיה וכלומר דעל כרחך דמה שאתה מחמיר באכילת מעשר היינו משום שהוא בעצמו רוצה ליגע בו ולאוכלו דאי לא תימא הכי אלא דהחומרא משום אכילה בלבד היא ואע"פ שלא נגע בו וכגון שחבירו תחב לו בכוש וכיוצא בו א"כ היא גופה קשיא אמאי החמירו באכילת מעשר כל כך הרי לא נגע בו:
<b>אלא משום נטילת סרך.</b> כלו' אלא דהיינו טעמא דהצריכו שם רחיצת ידים במעשר דמיירי לאכילה משום סרך תרומה הוא שלא יבא לאכול תרומה בלי נטילת ידים ופריך והיכי מצית אמרת הכי דלאכילה מיירי ומשום סרך תרומה והתנינן התם נמי תרומה וכי יש תרומה משום נטילת סרך כלומר וכי נימא דגם בתרומה לאכילה היא דמיירי ומשום סרך בתמיה אלא ודאי דלענין נגיעה קאמר וא"כ ה"ה לחולין ולמעשר דקתני התם והדרא קושיא לדוכתה:
<b>אלא בחולין שנעשו על גב הקדש.</b> מיירי התם וה"ה למעשר ופריך וחולין שנעשו ע"ג הקדש וכי לא כחולין הן:
<b>תיפתר אי כר"ש בן אלעזר.</b> דתני בברייתא משום ר"מ הידים תחילה לחולין והיינו לחולין שנעשו ע"ג טהרת הקדש דס"ל כקדש הן וחשובים כתחילה לטמא את השני והשלישי ולפסול הרביעי ושניות הן לתרומה לפסול את השלישי:
<b>אי כר"א בר' צדוק דתנינן תמן.</b> בסוף פ"ב דטהרות וחולין וכו' הרי אלו כתרומה לטמא להראשון ולהשני ולפסול את השלישי:


'''{{עוגן1|ר'}} יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה כו'.''' השתא מהדר לפרושי טעמא להא דקאמר לעיל הוינן סברין מימר דמה פליגין ת"ק ור"ש בגוונא דסיפא הוא דפליגי ובשחימץ זה וזה כל כחו וכו' כדפרישית לעיל דלר"ש הויא הך סיפא כמו שפוגם מזה ומזה שהרי נתחמצה יותר מדאי מחמת שאור ההיתר והאיסור אבל ברישא דאכתי לא חימץ ההיתר אלא שיש בההיתר כדי לחמץ ובהאיסור כדי לחמץ והיינו שבח מזה ומזה ולפיכך בעי ר' יונה מה בין גוונא דרישא לגוונא דסיפא דסברוה למימר דר"ש בהסיפא דוקא הוא דפליג ולא בהרישא ומאי שנא אם הפגם בא גם מהאיסור כמו מן ההיתר לבין השבח בא גם מההיתר כמו מן האיסור הרי בין כך ובין כך לא נגמר הדבר אלא מכח שניהן:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|אמר}} רבי מנא שאני ושאני היא.''' דברישא שהשבח מזה ומזה היינו טעמא דאף ר' שמעון מודה בה לאיסור לפי שאת רואה כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו כדי לאסור כלומר דאמרי' את רואה לההיתר כמי שאינו שהרי עדיין לא חימץ כלום אלא שיש בו כדי לחמץ ואזלינן לחומרא ורואין את ההיתר כמי שאינו ומשערין באותו השאור האיסור שאם יש בו כדי לחמץ ולאסור אסור:


'''{{עוגן1|פגם}} מזה ומזה אתה רואה וכו'.''' כלומר אבל בסיפא דכבר נתחמצה העיסה מההיתר לבדו וכשנפל אח"כ האיסור לתוכה אע"ג דהפגם בא גם מההיתר שבתחלה מ"מ מותר לר"ש:


'''{{עוגן1|את}} רואה את ההיתר כמי שאינו.''' אותו האיסור אין בו כדי לאסור. כלומר דאין מקום לומר גם כאן דאת רואה את ההיתר כמי שאינו ונשער בהאיסור לבדו דהא לאו מילתא היא שהרי כבר נתחמצה מכח ההיתר ואם כן אפי' את רואה עכשיו את ההיתר כמי שאינו מ"מ שוב אין באותו האיסור כדי לאסור לפי שההיתר כבר עשה הפעולה שלו ואין האיסור בא אלא לפגם והיינו טעמא דר"ש:
Segment 1
תחילתדףכאן ב/ה
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תבלין}} שנים שלשה שמות ממין אחד.''' כגון פלפל ארוך ופלפל שחור ופלפל לבן שיש בהן שלשה שמות וכולן מין אחד וכן כיוצא בזה משאר תבלין כגון השומין או הבצלים וכיוצא בהן שכל העשוי לתבל את הקדרה וליתן טעם בכלל תבלין היא ויש שהן ממין אחד ושמות הרבה להן:


'''{{עוגן1|או}} משלשה.''' כלומר או איפכא שהן משלשה מינין וכולן משם אחד כגון הכרפס שיש בו מינין הרבה וכולן על שם כרפס נקראין או כל כיוצא בו:
מתני' <b>שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום.</b> לירושלים כדקאמר בגמרא דכתיב והבאתם שמה וגומר מעשרותיכם ותרומת ידכם אלו הן הבכורים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
<b>וטעונין וידוי.</b> דכתיב במעשר ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי וגו' ובביכורים כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וילפינן ואמרת ואמרת והן טעונין וידוי אפי' כשהן לבדן אבל תרומה לבדה אינה טעונה וידוי אלא אם כן יש לו כל הני דכתיבי גבי וידוי בערתי וגו' וגם נתתיו ללוי כדמפרש לה לעיל בפ"ה ממעשר שני:
<b>ואסורין לאונן.</b> דכתיב גבי מעשר לא אכלתי באוני ובביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב ודרשינן שאינן נאכלין אלא בשמחה ובגמרא הכא אמרו מדכתיב גבי וידוי בערתי הקדש הקדש שנאמרו למעלה ואלו הביכורים:
<b>ור"ש מתיר.</b> להביכורים לאונן דתרומה קרנהו רחמנא ותרומה נאכלת לאונן ואין הלכה כרבי שמעון:
<b>וחייבין בביעור.</b> דכתיב גבי מעשר בערתי הקדש מן הבית וילפינן גם להביכורים דכתיב הקדש לרבות האמור בפרשה שלמעלה:
<b>ור"ש פוטר.</b> לבכורים מביעור דהרי הן כתרומה ותרומה אינה מתבערת מן העולם כמעשר ואין הלכה כר"ש:
<b>ואוסרין כל שהן מלאכול בירושלים.</b> כלו' אם נתערב מהמעשר ומהביכורים לאחר שנכנסו לירושלים בחולין הרבה אוסרין הן בכל שהן לפי שבירושלים דבר שיש לו מתירין הן שהרי הבעלים יכולין לאכול שם הכל בקדושת מעשר וכן הכהן יכול לאכול הכל בתורת ביכורים אבל אם נתערבו חוץ לירושלים לא מיקרי דבר שיש לו מתירין מפני שיכול להעלותן שהרי צריך להוציא ולטרוח עד שיעלה אותן:
<b>וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה.</b> כלומר וכן הדין בגידוליהן אם זרען אחר שנכנסו לירושלים ואותן הגידולין נתערבו בחולין אסורין הן בכל שהן והאי דקאמר אף לזרים ולבהמה ה"ק אע"פ שהגדולין אסורין הן לזרים אם הן גדולי בכורים ואם גדולי מעשר הן אסורין לבהמה דאע"ג דתנינן לעיל בפ"ט דתרומות דגדולי מעשר שני וביכורים חולין היינו אם זרען חוץ לירושלים אבל אם זרען אחר שנכנסו לירושלים הרי הגדולין אסורין לזרים בבכורים ולבהמה במעשר מפני שיש לו לאכול אותן בירושלים בקדושתן כמו הבכורים והמעשר בעצמן ומכיון שכן ס"ד אמינא דהוי כדבר שאין לו מתירין הלכך קמ"ל דלא אמרינן כן אלא שאפ"ה כדבר שיש לו מתירין הן שהרי יכול הוא לאכלן שם בקדושתן ולפיכך בין הן עצמן ובין הגדולין שלהן אוסרין תערובתן בכל שהן בירושלים:
<b>ור"ש מתיר.</b> לתערובתן אפילו בירושלים ואין הלכה כר"ש:
<b>הרי אלו במעשר ובבכורים משא"כ בתרומה.</b> דכל אלו ששנינו אינו כן בתרומה כדפרישית וכן בענין הגידולין דאע"ג דתנינן גבי תרומה גדולי תרומה תרומה היינו כל זמן שלא נתערבו כדאמרינן לעיל בפ"ט דתרומות דגזרו חכמים על הגידולין שיהו אסורין לזרים משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי ואתי לידי תקלה אבל אם אותן הגדולין נתערבו בחולין אין להן דין תרומה לפי שהן כחולין לכל דבר מלבד שהן עצמן אסורין לזרים והיינו דקתני הכא משא"כ בתרומה:


'''{{עוגן1|אסור}} ומצטרפין.''' כלומר אם הן איסור אוסרין ומצטרפין הן לאסור את שנתבל מהן:
Segment 2


'''{{עוגן1|ר"ש}} אומר וכו'.''' ואין הלכה כר' שמעון:
גמ' <b>טעונין הבאת מקום וכו'.</b> כמפורש במתני':


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|ניחא}} שני שמות ממין אחד.''' מסתברא שהן מצטרפין לאסור הואיל ומין אחד הן אלא משני מינין משם אחד בתמיה אמאי מצטרפין הא מסתמא שני מינין יש להן טעם משונה זה מזה והיאך יהיו מצטרפין כדי לתבל וליתן טעם:
Segment 3


'''{{עוגן1|במיני}} מתיקה שנו.''' כלומר היינו טעמא דמצטרפין הן דהכא במאי עסקינן שהן כולן מיני מתיקה ואע"פ שטעם זה אינו כטעם זה מכל מקום כולן ראוין הן למתק את הקדירה ולפיכך מצטרפין הן:


'''{{עוגן1|שלשה}} נותני טעמים הם.''' כלומר שלשה דינין חלוקין הן בנותני טעמים שיש שאפי' נותן טעם הוא לשבח אעפ"כ מותר ויש שאע"פ שנותן הוא טעם לפגם אסור הוא ויש שאם נותן טעם לפגם מותר הוא כדמפרש ואזיל:


'''{{עוגן1|כל}} שהדיוט טועמו.''' שאינו אומן ובקי בנתינת טעמים לידע טעם פלוני ופלוני ראוי הוא לקדירה זו וזה ראוי לזה ואם הוא טועמו לאותה קדירה ואומר קדירה זו אינה חסירה כלום ואינה צריכה תבלין:
Segment 4


'''{{עוגן1|ונפל}}.''' תבלין אחד של איסור לתוך הקדירה זו הוא נותן טעם לשבח מותר כלומר כגון זה אע"פ שנותן טעם לשבח הוא אפ"ה מותר דמכיון שאף הדיוט כשטועם את הקדירה אומר שאינה צריכה תבלין א"כ הטעם שנותן התבלין הזה בה אינו כלום שאינה צריכה ואנן דאסרינן נותן טעם לשבח היינו אם משביח הוא את הקדירה מכח זה ובלא התבלין לא היה בה טעם ראוי לאכילה דזהו נותן טעם לשבח שאסור:


'''{{עוגן1|ואפי'}} אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו וכו'.''' האי ואפי' אמר אהדיוט קאי וחלוקה שניה היא וכלומר שגם בחלוקה זו והיא החלוקה של נותן טעם לפגם המותר סמכינן אהדיוט שאם אומר אני מרגיש בטעם תבלין פלוני שכבר ניתן בקדירה זו ותבלין זה פוגם הוא את הקדירה סמכינן עליה וזו היא שאמרו נותן טעם לפגם מותר שמכיון שנודע לכל הוא שתבלין זה פוגם ואפי' ההדיוט מרגיש בו אף אם התבלין של איסור מותר לפי שנותן טעם לפגם הוא:


'''{{עוגן1|וכל}} שהאומן טועמו וכו'.''' כלומר ויש שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אסור הוא וזהו כגון שצריך אומן להרגיש בטעם התבלין הזה ואם דווקא האומן שטועמו ואומר תבלין זה הוא בקדירה זו ופוגמה זהו שאמרו שאע"פ שהוא נותן טעם לפגם אפ"ה אסור מכיון שאינו מרגיש בהפגם אלא האומן וחיישינן דלמא אתי למיטעי בפעם אחרת שלא ימצא האומן לטועמו ויאמר על שאינו פגום שהוא פגום ולפיכך אמרו שכל שההדיוט מרגיש בה שהוא לפגם זהו הנותן טעם לפגם שמותר:
Segment 5


'''{{עוגן1|כל}} האיסורין.''' שנתבשלו עם ההיתר מין במינו שאי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאלו הוא בצל וקפלוט ואם היה נותן טעם בשיעור ההיתר שהוא לפנינו אסור וגרסינן להא לעיל בריש פרק י' דתרומות ובפ"ו דנזיר בהלכה א':
<b>עד כדון מעשר וכו'.</b> אחייבין בביעור קאי וקאמר כהאי דאמר ר' יעקב וכו' הקדש העליון משמע הקדש שנזכר למעלה בפרשה והן הבכורים:


'''{{עוגן1|עד}} כדון וכו'.''' עד כאן לא שמענו אלא בדבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט כלומר שרגילין ליתן לדבר הזה לתוך הקדירה כפי השיעור שנותנין בצל וקפלוט לתוכה וזהו דרכו להשתער כמוהו אבל דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט לפי שנותנין ממנו לקדירה או פחות או יותר ממה שנותנין הבצל והקפלוט לתוכה והלכך אין אתה יכול לשערו בבצל וקפלוט ובמה אתה משערו:
Segment 6


'''{{עוגן1|הכמון}}.''' זרע כמון כמוזכר בהכתוב כמון וקצח ואם נתערב האיסור ממנו לתוך היתר במה אתה משערו שודאי אין לשערו לזרע כמון כאלו הוא בצל וקפלוט:
<b>תנינן כל אילין מיליא ור"ש פליג.</b> אנן תנינן באלו דברים דר"ש פליג באסורין לאונן ובביעור וגבי וידוי לית ר"ש פליג בביכורים ומ"ט וקאמר דמשום דוידוי זו קרייה של הפרשה כדכתיב והלכך לית ר"ש פליג בהא דכתיב בהו וענית ואמרת וילפינן מואמרת דגבי וידוי שאף על הבכורים מתודה ואפי' אין לו אלא הן לבדן:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יודן.''' דאיכא למיפשט להא מהאי דלעיל דכי לא כן אמר רבי אבהו לפרש המתני' דבמיני מתיקה שנו ולפיכך אף שני מינין מצטרפין הן והואיל וכולן ראויין למתק את הקדרה ואם כן מסתברא היא דאלו מיני מתיקה משתערין הן כאלו הן בצל וקפלוט שהרי דרכו ליתנו לתוך הקדירה ולמתק את התבשיל כמו דרך בצל וקפלוט ומדמוקי להמתני' במיני מתיקה דוקא שמעינן דלטעמא משום דהואיל והן כבצל וקפלוט ואתה יכול לשער אותן כשיעורן הלכך מצטרפין אפי' הן שני מינין משום דשיעור אחד להן והשתא דייקינן הא שאר כל איסורין שאין דרכן להשתער בבצל וקפלוט לפי שאין שיעור נתינתן לתוך הקדירה שוין לנתינת בצל וקפלוט לתוכה וממילא אי אפשר לשער בהן ומשערין אותן במינן כמה דרכן להנתן בקדירה לפי אותו המין ומהאי טעמא נמי לא מצי לאוקי להמתניתין בשאר מיני איסורין משום דכל חד וחד במינו דוקא הוא שמשתער וא"א לשני מינין מהן להצטרף יחד דאי אתה יודע לשער אותן ושמעינן מיהת דשאר איסורין במינו הוא שמשערין אותן וכן הכמון משערין אותן במינו:
Segment 7


'''{{עוגן1|ר'}} מנא לא אמר כן.''' כהאי דר' יודן דבעי למיפשט מההיא דר' אבהו בשם ר' אלעזר דלעיל דגם הכמון משערין אותו במינו אלא כך הוא דשאר כל האיסורין בודאי אתה יכול לפשוט דלא כן אמר ר' אבהו וכו' וכלומר דהיינו טעמא דמיני מתיקה מצטרפין בשני מינין מפני שטעמן שוה והשתא הכי הוא דדייקינן לענין השיעור במיני מתיקה הואיל וטעמן שוה ואתה יכול לעמוד על שיעורן שתוכל לשער אותן כאלו הן בצל וקפלוט ולפיכך אמרינן נמי דמצטרפין הן ומשערין אותן בכך אבל שאר כל האיסורין שאין טעמן שוה וא"א לעמוד על שיעורן ואין אתה יכול לשער אותן בבצל וקפלוט והלכך נמי אין מצטרפין אלא כל אחד ואחד בלבדו ומשתער הוא לפי טעמו אם היה מתערב בשאינו מינו:
<b>כיני מתני' ואוסרין וכו' ור"ש מתיר.</b> כלו' כן אנחנו מפרשי' דר"ש פליג אתרווייהו בביכורים על תערובות עצמן ועל גידוליהן כדמסיק לקמן:
<b>ואף לזרים ואף לבהמה ר"ש מתיר.</b> וכן הוא מתיר לתערובות בביכורים אף לזרים ולמעשר בגידולין אף לבהמה כדלקמן:
<b>ואוף רבנן מודיי ליה מן דהוא מותיב לון וכו'.</b> כלומר ממה ששמענו דר"ש משיב להן לרבנן בענין תשובה עצמה מודו ליה ומ"מ לדינא פליגי עליה כדמפרש טעמייהו לקמן:
<b>אין אתם מודין בהן וכו'.</b> כך השיב להם וכי אין אתם מודים במקום שהן מותרין לזרים שהן מותרין גם לבהמה וא"כ אמור מעתה וכי יש מחיצה לזרים גבי מעשר הלא לא נאסרו לזרים משנכנס לירושלים דאדרבה שם מקום אכילת מעשר הוא וה"נ וכי יש מחיצה לאכילת בהמה לענין איסור הגדולין ממה שגדלו אחר שנכנס המעשר לירושלים וזרעו שם אלא דכשם שאין מחיצה לזרים כך אין מחיצה לאכילת בהמה להגידולין:
רבנן אמרין וכלומר ולרבנן מאי טעמייהו השתא הא ודאי בענין מה שהשיב להם מודים הן שאין שייך איסור מחיצה לזרים גבי מעשר וקאמר דהיינו טעמייהו דאמרין ירושלים עשו אותה כדבר שיש לו מתירין כמה דתימר דבר שיש לו מתירין אוסר כל שהוא ודכוותה ירושלים אוסר כל שהוא כצ"ל וכדפרישי' במתני' משום שהרי יכול לאכול בקדושה לפיכך כדבר שיש לו מתירין הוא ואוסר בכל שהוא:


'''{{עוגן1|הכמון}} צריכה.''' והשתא לא נפשט מהאי דלעיל אלא שאר כל האיסורין וכדאמרן אבל הכמון אכתי צריכה למיבעי לן ולפי שאין הכמון לנתינת טעם ואין מדרך להשתמש בו כשאר התבלין לתוך הקדירה אלא שנותנין ומפזרין אותו על הלחם או על שאר דבר היבש ולריחא בעלמא כמו הקצח ואנן לא פשטינן אלא דבר שהוא לנתינת טעם בשאר כל האיסורין וכדפרישית וא"כ אם נתערב כמון של איסור בשל היתר במין במינו איכא לספוקי כיצד משערין אותו אם שיעורו כשאר כל האיסורין או לא:
Segment 8


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן וכו'.''' כשיחנני ה' ברוב רחמיו ורוב חסדיו להדפיס חיבור הלזה צריך להעתיק כל זה במסכת נזיר וכן בהלכה דלקמן ממסכת ע"ז ולהעתיק כל אחד ואחד במקומו מפני שהוא חיבור אחר ולמען לא יחסר המזג. סוגיא זו עד סוף הלכה תמצא מבואר בחיבורי על סדר נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' בדף יד ע"א ע"ש:
<b>מה פליגין ר"ש ורבנן.</b> גבי מעשר דוקא בגידולין שלו אבל בעירובין והיינו במעשר עצמו שנתערב בחולין אף ר"ש מודי שצריך לאכול בירושלים הכל בקדושת מעשר וכדמפרש טעמיה מה בין וכו' משום דעירובין בעינן הן שנתערב המעשר בעודו בעין אבל הגידולין שלו כבר בטלו אחר שזרע אותו:
תחילתדףכאן ב/ו
<b>במה דר"ש מודי לרבנן.</b> ובמה הוא מודה להן בעירובין דוקא בעירובי מעשר אבל בעירובי ביכורים כגדוליהן הן לר"ש וכן היה ר"ש אומר וכו' ברייתא בתוספתא היא ובספרים שלפנינו לא גריס בתוספתא אלא גידוליהן ומפרש טעמא לר"ש מה בין מעשר וכו' משום שהמעשר אין לו עלייה דלא מצינו עלייה במעשר אבל בביכורים עולין הן באחד ומאה הלכך מקיל בהו ר"ש בהתערובת כמו בהגדולין:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאור}} של חולין ושל תרומה וכו' לא בזה כדי לחמץ וכו'.''' אלא ע"י צירוף שניהם נתחמצה ר"א ס"ל דאחר האחרון אני בא ואם החולין נפל באחרונה מותר והיינו כשקדם וסילק את השאור של תרומה קודם שנפל של חולין שאעפ"י שהתחילה העיסה להחמיץ קצת מחמת השאור של תרומה מ"מ הואיל וסילקו נתבטל טעמו אבל אם לא קדם וסילקו ונתחמצה ע"י שניהם ס"ל לר"א דזה וזה גורם אסור וחכמים אומרים בין כך ובין כך לעולם אינו אוסר עד שיהא בהאיסור לבד כדי לחמץ אבל אם ההיתר ג"כ מועיל הו"ל זה וזה גורם ומותר וכן העיד יועזר איש הבירה וכו' וכן הלכה וכדקיי"ל בעלמא דכל זה וזה גורם מותר הוא:
<b>הוי מה דר"ש מודי לרבנן וכו'.</b> כלומר שמעינן ממה שאמרנו לר"ש דבדבר שאין לו עלייה הוא דמודי להו לרבנן ואם כן ש"מ נמי דבמאי הוא דמודי ר"ש באותה סאה שהעלה מתוך מאה שהיא טעונה מחיצה וטעונה הנייה וכלומר שאם נפלה סאה מעשר לתוך מאה חולין בירושלים והעלה אותה סאה והרי אין למעשר עלייה וא"כ בהא פליגי דלר"ש אותה סאה דוקא היא כמעשר דלא נתבטלה וטעונה מחיצה לאכלה בירושלים וטעונה הנייה כלומר כהניית מעשר שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה והשאר לא מחמיר בהו ר"ש דהא דאמרינן דמודה הוא בעירובי מעשר לפי שאין לו עלייה היינו לאותה הסאה עצמה שלא נתבטלה ונוהג בה קדושת מעשר ולרבנן כולהון טעונות מחיצה וטעונין הנייה כקדושת מעשר שהתערובת סאה עושה להכל שיהא קדושת מעשר עליהן הואיל והוא יכול לאכול כולן שם:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תמן}} תנינן וכו'.''' בפ"ה דע"ז בהלכה י"א ושם תמצא כל הסוגיא זו עד סוף הלכה ובארתי שמה:
Segment 9
תחילתדףכאן ב/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|כלים}} שסכן בשמן טמא וכו' ר"א אומר אחר הראשון אני בא.''' ומפרש בגמרא טעמיה דר"א משום דקסבר הראשון מוציא את האחרון כלומר כשסך הכלי בשמן וחוזר וסך הראשון הוא שנפלט ויוצא לחוץ ומוציא גם האחרון עמו לפי שכשסך בפעם שנייה נבלע זה בהסיכה הראשונה והלכך כשהראשון הוא שמן טמא הוא שנפלט וסיכה שניה שהוא של שמן טהור נטמא מפני שנבלע בשמן הטמא ונפלטת עמו ומטמא את הנוגע כדין טומאת משקין ואם הראשון הוא הטהור נבלע סיכה שניה של שמן טמא בהראשון ונתבטל וחכמים ס"ל דאחר אחרון אני בא שאחרון אחרון הוא שנפלט והראשון הוא שנתבטל בו והולכין אחר האחרון אם הוא טמא או טהור ומתני' איירי בכלים שאינן מקבלין טומאה כגון כלי גללים וכלי אבנים ואדמה וכיוצא בהן אבל אם היו הכלים מקבלים טומאה א"כ כשסכן בשמן טמא נטמאו הכל וכשחוזר וסכן נטמא שמן הטהור מחמת הכלי לכ"ע:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מה}} טעמא דר"א וכו'.''' כדפרישית במתני':
<b>אנא בן עזאי דהכא.</b> כך היה דרכם כשהלכו לאיזה מקום אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא שאמר כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ודוגמתו תמצא לעיל בפ"ו דפאה ובפ' עגלה ערופה גבי רב דאזל לחד אתר ואמר אנא בן עזאי דהכא:
<b>אתא חד סב ושאיל ליה.</b> הני רומיא דמתני' אהדדי דלעיל אמרינן בפ"ט דתרומות גדולי תרומה תרומה וכו' אבל טבל ומעשר שני וכו' והביכורי' גידוליהן חולין א"כ תמן את אמר גידוליהן של מעשר ובכורים מותרין והכא במתני' את אמר גידוליהן אסורין:
א"ל האי דתימר התם גדוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה בארץ מיירי והן דתימר הכא גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה והקשה לו והתנינן שם איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו' וכי הלוף והשום והבצלים חייבין בביכורים הן:
<b>אמר אזל בן עזאי דהכא.</b> הלך לו מה שהתפאר בעצמו אנא בן עזאי דהכא מה שאמרת שהרי אין אתה יודע להשיב ואתא ר' יוחנן ושאל זה לר' ינאי רבו וא"ל למעשר הושבה על המעשר קאי זה ששנינו הגדולין אסורין ושפיר מיתוקמא בדבר שאין זרעו כלה שהמעשר נוהג בלוף ושום ובצלים:


'''{{עוגן1|דתנינן}} תמן.''' בריש פ' י"ב דפרה צלוחיתו של מי חטאת שפיה צר וכשטובל האזוב בה כדי להזות צריך לדחוק ולהוציאו טובל ומעלה כדרכו ומזה ממנה פעם ראשונה ושניה ולא חיישינן שמא מתוך דוחק הכלי נשארו מקצת מי חטאת שטבל בהן או בצידי הכלי או בפי הכלי ונמצא כשטובל עוד בפעם שניה להזות אין זו טבילה דהמים שהן על האזוב לא באו אלא מן צידי הכלי או מפיו קמ"ל דלא חיישינן להא ור' יהודה אומר הזייה הראשונה הוא שמזה ממנה אבל כשחוזר וטובל בה את האזוב כדי להזות בשניה אמרינן שמא במה שנשאר מהזייה הראשונה בצדי הכלי או בפיו הוא טובל ואינה טבילה והיינו דקאמר רבי יהודה ור"א שניהם אמרו דבר אחד דכמו דר' יהודה ס"ל שהראשון מוציא את האחרון וכלומר שהזייה בפעם אחרונה היא באה מטבילת הזייה הראשונה וכן הכא ר"א ס"ל דשמן שסך בראשון הוא מוציא את האחרון דכשסך באחרונה נגע בסיכה הראשונה שנשארת על הכלי וזהו כהאי דרבי יהודה דהתם ולפיכך ס"ל נמי דבדינא דמתני' הולכין אחר הראשון דכשנפלט הוא נפלט השני עמו שהוא בטל בהראשון:
Segment 10


'''{{עוגן1|עד}} כדון בשסך מכאן וכו'.''' כלומר דמצינן למימר דלא אמר ר"א אלא בשסך מצד הפנימי של הכלי ומצא שנפלט מצד החיצון שכנגדו או איפכא דבהא שייך לומר דמכיון דלדידיה הראשון הוא העיקר והוא שנפלט ומפליט להאחרון עמו הולכין אחריו:
<b>מחלפיה שיטתיה דר' יוחנן.</b> דמשמע שקיבל תשובה זו מר' ינאי דעל המעשר בלחוד קאי והא תמן בעלמא למאי ששנינו במס' זבים בפ"ה הנושא את הנבילה ואת מי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד ומשמע דוקא במשא הוא שמטמאין בגדים אבל לא במגע ואמר ר' יהושע בן לוי על זה לקרנה של נבילה הושבה כלומר להרישא ולעיקר דין של נבילה הושבה זו המתני' דהנוגע בנבילה אינו מטמא בגדים לפי שאינו אלא מטמא אחד ופוסל אחד במגע שלה אבל למי חטאת שיש בהן כדי הזייה ס"ל לר' יהושע בן לוי שאף הנוגע בהן מטמא בגדים לפי [שלא] אפשר שיגע במים ולא יסיט אותן:
<b>וא"ל ר' יוחנן לא כן אולפן רבי דאיתי נגרוס שנים.</b> כצ"ל ובספרי הדפוס כתיב כאן מלות זרות וכלומר לא למדתנו רבינו שיש במשנה שאנחנו גורסים לשנים אלו שדין אחד להן והיא מתני' דפ"ק דכלים למעלה מהן נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה הן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע אלמא דדין אחד להן שאין מטמאין את הבגדים במגע וא"כ במתני' דזבים דגרסינן לשנים אלו ג"כ דין אחד להן הכי שמעינן לר' יוחנן דאמר לריב"ל כן:
<b>ואמר אוף הכא וגידוליהן.</b> כלומר מעתה קשיא לר' יוחנן דקיבל כאן להתשובה מר' ינאי דלמעשר בלבד הושבה ואמאי לא אמר לו אוף הכא הא אנן וגידוליהן תנינן במתני' דמשמע דקאי על המעשר ועל הבכורים והאיך אתה אומר דעל מעשר בלבד הושבה וזהו מחלפה שיטתיה דר' יוחנן דהתם לא קיבל מריב"ל לומר דעל הנבילה בלבד קאי ומשום ששנינו להשנים בחד בבא וא"כ דין אחד להם והכא קיבל תשובה זו מר' ינאי:
<b>ועוד מן הדא.</b> דדרשינן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך דבאיזה מעשר נאמר כאן במעשר הטהור שנכנס לירושלי' ויצא שקלטוהו מחיצות ובהאי קרא כתיב נמי בכורים וכדמסיק הקושיא ואימר אף בגידולין כן דשוין הן הבכורים למעשר וכדמשמע ממתני' דהכא וקשיא להא דתנינן בתרומות דגידולי מעשר וביכורים חולין:
<b>ועוד מן הדא דתני וכו'.</b> ותוספתא היא במכילתין פ"ק ולא גריס שם בשם ר"ש והכי גריס חומר במעשר שני מה שאין בתרומה שהמעשר שני קנה את הקנקן כדתנן בפ"ק דמעשר שני שאם קנה קנקן ביין קונה המעשר גם להקנקן:
ואוסר דמיו שדמי המעשר הן בקדושת מעשר:
<b>ועירובו וספק עירובו כל שהוא.</b> אוסר בכל שהוא. ואסור לאונן ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה קתני מיהת עירובו וספק עירובו אוסר בכל שהוא ואימר אף בגידולין כן דלא יהא חמיר ספק עירובו מגדולין שלו וקשיא על מתני' דתרומות:
<b>אמר ר' הילא.</b> דל"ק הני מתני' אהדדי דהאי דתימר כאן דגדוליהן אסורין רבנין היא והן דתימר בתרומות גידוליהן מותרין ר"ש דמתני' היא דפליג בגידוליהן:
<b>והתנינן.</b> בתרומות שם גדולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן מדרבנן וכפי הזמן שהיו שוין בשעת זריעה לאיזה דבר הוא פודה אותן לא מפני קדושה שיש בהן ואוף הכי נמי יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן וכלומר שאם נכנסו למחיצת ירושלים וזרען שם יתפוס הקדושה שבהן לאכלן בקדושת מעשר ממש ואמאי קאמרת דלענין פדייה מחמירין עליהן מפני שבאו מקדושת מעשר ולענין שאר דברים חולין הן:
<b>ר' ירמיה ור' אימי בשם רשב"ל.</b> קאמרי לתרץ רומיא דהני מתני' דהן דתימר בתרומות דגידוליהן מותרין לענין היתר זרות דבגדולי בכורים אין בהן איסור זרות אם זרע חוץ לירושלים וכן במעשר אין בהן קדושת מעשר ממש והן דתימר כאן גדוליהן אסורין לענין איסור מחיצה שאם לאחר שנכנסו לירושלים זרען תפסה בהן איסור מחיצה ואף גידוליהן אסורין:
<b>הרי אלו וכו' תמן תנינן.</b> לעיל בפ"ה דמעשר שני גבי וידוי דאומר וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר ואם כן תרומה טעונה וידוי והכא את אמר מה שאין כן בתרומה אלמא אינה טעונה וידוי:


'''{{עוגן1|סך}} מכאן ומצא מכאן מה אמר בה ר"א.''' אלא אם סך מצד הכלי הזה ומצא שנפלט מצדו השני ולא כנגדו בהא איכא לספוקי מה אמר בה ר"א דבכה"ג יש לומר שהראשון נבלע הוא בהכלי ולפיכך לא נפלט בהצד שכנגד הסיכה וכשחזר וסך באחרונה אפשר שזה לא נבלע בהראשון אלא שיצא ונפלט במקום האחר של הכלי ואחר מה הולכין לר"א בכה"ג:
Segment 11


'''{{עוגן1|נשמעינה}} מן הדא.''' דאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דלא סוף דבר בצלוחית פליג ר' יודה אלא אפי' בספל שהוא רחב ס"ל נמי לר' יהודה דחיישינן שמא בטבילה להזייה שנייה נגע במה שנשאר מטבילת הזייה הראשונה על צדדי הכלי והא דקתני התם צלוחית לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפי' בצלוחית שפיה צר לא חיישי:
<b>אמר ר' הילא תניי תמן וכו'.</b> כלו' דר' הילא מוסיף להקשות דהא תני תמן בחדא ברייתא דהתרומה וכן הביכורים טעונין וידוי להנותנן לכהן שאומר נתתי ולכהן הנוטלן שאומר שאכלן בקדושתן:
<b>אמר ר' זעירא.</b> לתרץ הרומיא דמתני' ודברייתא דרבנין דתמן סברין לומר וכן רבנין דהכא אמרין כן דהא דקאמר מה שאין כן בתרומה מפני שמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא אבל תרומה אינה כן אלא מי שיש לו תרומה בפני עצמה אינו מתודה וכי תנינן התם דיש לה וידוי אם הוא מתודה על הכל מתודה הוא גם על התרומה עמהן:
<b>מתני' אמרה כן.</b> דאפי' יש לו תרומה בפני עצמה מתודה הוא דהא תנינן שם ישראל וממזרים מתודין וכו' ר"מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ויכולין להתודות והשתא מה אנן קיימין בהא דקאמר ר' יוסי דאף הכהנים יכולין להתודות מפני ערי מגרש ומקלט שיש להן אם בתרומה ועם המעשר שלו הן בתמיה וכי המעשר של כהנים הוא ואלא על כרחך כי אנן קיימין בתרומה לבדה וא"כ קשיא על דר"ז דבעי למימר דבתרומה לבדה אינו מתודה:
<b>אמר ר' הילא.</b> דלאו מילתא היא דלא שמעינן מהא דר' יוסי מידי לענין תרומה לבדה אלא דשמעינן דמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא כדקאמ' דאף הלוים מתודין והרי אין להם אלא מעשר בלבד וכן שמעינן דמי שיש לו בכורים בפני עצמן דמתודה כדקתני דהכהנים מתודין וזהו מפני הבכורים בלבד וכהאי ברייתא דלעיל דאף הנוטלן מתודה:
<b>שמעינן מי שיש לו תרומה בפני עצמה מתודה.</b> בתמיה דהשתא לא שמעת מידי לתרומה דהכהנים מפני הביכורים והלוים מפני המעשר מתודין ולעולם תרומה בלבדה אינו מתודה עליה:


'''{{עוגן1|ואמר}} רבי יוחנן.''' גופיה לעיל דר' יהודה ור"א שניהן אמרו דבר אחד והשתא וכי אית לך למימר תמן בשסך מכאן ומצא בצד השני בתמיה. וכלומר וכי יש לך לומר דשם מיירי כגוונא דמתני' לפי הס"ד דידך דכאן בשנפלט מצד שכנגדו הוא דמיירי דוקא והתם נמי בשהטבילה של הזייה שניה הוא בצד הכלי של טבילת הזאה ראשונה בדווקא הא ודאי לא שהרי אפי' בספל קאמר ר' יוחנן דפליג ר' יהודה וחייש וא"כ ע"כ וכי לא בשסך מכאן ומצא מכאן הוא דמיירי התם וכלומר כעין גוונא דסיכה מכאן ומוצא מכאן שאפי' אם טבילת הזייה שנייה היא לא שכנגד טבילת הזאה ראשונה חייש ר' יהודה. וא"כ אוף הכא לר"א בשסך מכאן ומצא מכאן ג"כ ס"ל דהולכין אחר הראשון דלעולם תלינן דהראשון הוא שנפלט ואפי' שלא כנגד הסיכה ומפליט את האחרון עמו לפי שנבלע בו כדאמרן:
Halakhah 3
תחילתדףכאן ב/ח
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שאור}} של תרומה ושל כלאי הכרם וכו' אסור לזרים.''' משום דנתחמצה בצירוף אלו ששניהם אסורין להם אבל מותר לכהנים שהרי התרומה מותרת להם ובשל כלאי הכרם לבד לא היה כדי לחמץ:


'''{{עוגן1|ר"ש}} מתיר לזרים ולכהנים.''' לטעמיה הוא דאזיל דס"ל שני שמות מהאיסור אין מצטרפין:


'''{{עוגן1|תבלין}} של תרומה וכו'.''' כלומר דכך פליגי נמי בתבלין וקמ"ל דבין בשאור שהוא שם אחד מב' איסורין ובין בתבלין שיש בהן הרבה שמות של תבלין פליגי ר"ש ורבנן והלכה כחכמים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|שאור}} של תרומה ושל שביעית וכו'.''' תוספתא היא בפרק ח' דתרומות:
Segment 1


רבי אליעזר בר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים כצ"ל וכן הוא בתוספתא ושם גריס גם ברישא ר"א בר"ש וגי' דהכא נראית מרבנן דקסרין דלקמן :
מתני' <b>יש בתרומה וכו' אוסרין את הגורן.</b> ואחר שנקבע למעשרות אסור לאכול מהן עד שיפריש תרומה ומעשרות מה שאין כן בבכורים:
<b>ויש להן שיעור.</b> מעשרות מדאורייתא ותרומה יש לה שיעור מדרבנן א' מחמשים ואסמכוה רבנן אקרא דכן מצינו בתרומת מדין אבל בכורים אין להן שיעור ואע"ג דתני הכא בריש פרק דלקמן הבכורים אחד מששים מ"מ לא מצינו רמז לזה מהמקרא אלא שחכמים השוו אותן לפאה שהיא אחד מששים:
<b>ונוהגין בכל הפירות.</b> אבל בכורים אינן נוהגין אלא בשבעת המינין:
<b>בפני הבית ושלא בפני הבית.</b> מן התורה נוהגין תרומה ומעשרות בא"י אף שלא בפני הבית והיינו עד שלא נבנה בית ראשון אבל משגלו הא אמרינן לעיל בפ"ו דשביעית דאף בזמן בית שני מדרבנן הן דמאליהן קבלו את המעשרות אבל בכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלהיך:
<b>ובסקריקין ובגזלן.</b> משנתייאשו הבעלים אבל בכורים אפי' נתייאשו הבעלים אינן מביאין משום שנאמר אדמתך כדאמרינן לעיל בפ"ק:
מתני' <b>יש בבכורים וכו' נקנין במחובר לקרקע.</b> שחל ביכורים על המחובר לקרקע ולכתחילה מצוה להפרישן במחובר כדתנן לקמן בריש הפרק יורד אדם לתוך שדהו וכו' ואשר בארצם כתיב כדיליף בגמרא אבל תרומה ומעשרות אינן חלין במחובר לקרקע:
<b>ועושה אדם כל שדהו בכורים.</b> דכתיב בכורי כל:
<b>וחייבין באחריותן.</b> דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' כדיליף לעיל בפ"ק לתרומה דצריך שישייר גם חולין וכן במעשרות:
<b>וטעונין קרבן.</b> דמצוה לכתחילה להביא עמהן קרבן שלמים כדיליף בגמרא נאמר כאן ושמחת בכל הטוב ונאמר להלן שמחה ושמחת בחגיך מה להלן שלמים אף כאן שלמים:
<b>ושיר.</b> משהגיעו לעזרה היו אומרים ארוממך ה' וגו' וקאמר בגמרא נאמר כאן שיר כלומר דנאמר ושמחת ונאמר להלן ביחזקאל והנך להם כשיר עגבים מכאן דדבר שהוא בשמחה הוא בשיר:
<b>ותנופה.</b> כדדריש ר"א בן יעקב דכתיב והניחו לרבות שטעונין תנופה ולינה אע"פ שלא הביא עמהן קרבן:
מתני' <b>תרומת מעשר וכו' ניטלת מן הטהורה וכו'.</b> כדילפינן לעיל ריש פ"ב דתרומות דתרומת מעשר תורמין מן הטהור על הטמא וכן א"צ לתורמה מן המוקף:


'''{{עוגן1|רבי}} יוחנן בעי.''' עלה מה בין תרומה אצל הזרים ומה בין שביעית אצל הכהנים תרומה וכו' שביעית אצל הכהנים מותרת בתמיה ובשלמא ברישא דאין בכל אחד כדי לחמץ טעמיה דר"ש דסבירא ליה דשני שמות מהאיסורין אין מצטרפין לאסור אבל בסיפא קשיא וכי שביעית אינה אסורה לכהנים כמו לישראל והרי יש בשאור של שביעית לבדו כדי לחמץ:
Segment 2


'''{{עוגן1|חזר}} ואמר ר' יוחנן.''' דלא קשיא דתפתר שנפל שאור של תרומה תחילה וחימצה ואח"כ נפל שאור של שביעית דלא באת עכשיו של שביעית אלא לפגום ור"א בר"ש בשיטת אביו קאי וכדמפרש ואזיל מהו בשיטת אביו וכו' כדקאמר לעיל בהל"ה דכל נותן טעם לפגם מותר:
גמ' <b>ניחא התרומה אוסרת את הגורן.</b> וחסר כאן סיום הקושיא והמעשר אוסר את הגורן כלומר בתרומה שהיא בתחילה ניחא שתולה בה איסור הגורן עד שיפרישה אבל היאך תולה בהפרשת המעשר דנהי דמשהוקבע למעשרות צריך הוא להפרישן מ"מ מכיון דכבר תני להתרומה ממילא ידעינן שלאחר הפרשת התרומה מפרישין המעשרות כסדרן ומדקא חשיב גם למעשר שאוסר את הגורן משמע אע"פ שלא הפריש התרומה נאסר הגורן עד שיפריש המעשר והיכי משכחת לה הרי התרומה לעולם קודמת היא ומשני תיפתר דמשכחת לה שהקדימו הלוי להכהן ונטל המעשר בשבלים דפטור הוא מתרומה גדולה כדאמר ר' אבהו וכו' לעיל בפ"ק דחלה בהלכה ד' ואע"ג דבמעשר ראשון קאמר ואנן הכא במעשר שני איירינן הא אמרינן התם לקמן דאף מעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה דגמרינן ממעשר ראשון ועלה הוא דקא סמיך הכא:


'''{{עוגן1|ר'}} אבא מרי.''' קאמר דהיינו בשיטת אביו דר"ש ס"ל לעיל בריש פ"ט דשביעית כל הספיחין מותרין כן ר"א בר"ש וכו' והכא בשאור של ספיחי שביעית מיירי ופריך כלום אמר ר"ש לעיל אלא בספיחי ירק דס"ל דלא גזרו חכמים עליהן משום ספיחין בשביעית דילמא בספיחי זרעים בתמיה והרי שאור בא מספיחי זרעים:
Segment 3


'''{{עוגן1|וקמת}}.''' כלומר וקמה מילתא והמסקנא אליבא דר"ש דהיא ספיחי ירק היא ספיחי זרעים דאין חילוק לדידיה דבתרווייהו ס"ל דלא גזרו עליהן משום ספיחין:
גמ' <b>נקנין במחובר לקרקע וכו'.</b> כמפורש הכל במתני':


'''{{עוגן1|רבנן}} דקסרין אמרין אחת וכו'.''' כלומר אף למאי דאמרי לעיל דקם בשיטת אביו היינו באחת הוא כשיטת אביו בנותן טעם לפגם אבל על כרחך דבאחת הוא כשיטת חכמים וס"ל דשני שמות מצטרפין דאם לא כן אמאי לא פליג ברישא:
Segment 4
תחילתדףכאן ב/ט
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|חתיכה}} של קדשי קדשים וכו'.''' או או קתני שאם נתבשלה חתיכה של קדשי קדשים או חתיכה של פיגול או של נותר עם חתיכות של חולין והוציא את החתיכה של קדשי קדשים או של פיגול או של נותר מתוכן הרי אלו חתיכות של חולין אסור לזרים ומותר לכהנים ואע"ג שהפיגול והנותר אסור הוא גם לכהנים מ"מ אין איסורן חמור כל כך אצל הכהנים כמו שאיסורן וכן איסור קדשי קדשים חמור הוא לזרים לפי שהקדשי קדשים אין להן שעת הכושר כלל אצל הזרים דאינן נאכלין אלא לזכרי כהונה אבל הפיגול והנותר אע"פ שעכשיו אסורין הן לכהנים מ"מ היו ראוין לכהנים מקודם שנעשו פיגול או נותר ולפיכך אותן חתיכות חולין נאסרו לזרים מפני שנתבשלו עם האיסור החמור להן אבל לכהנים מותרין דאם נתבשלו עם בשר קדשי קדשים פשוט הוא דמותר הכל לכהנים ומשום פיגול ונותר נקט דאף שהן אסורין לכהנים הואיל ואין איסורן חמור אצלם לא נאסרו להם אותן חתיכות חולין שנתבשלו עמהם ומיירי שלא היו באותן של פיגול ונותר כדי נתינת טעם בחתיכות של חולין והלכך כשהוציא אותן נשארו אלו חתיכות של חולין מותר לכהנים אבל לזרים לעולם אסור מטעמא דאמרן ובשר קדשי קדשים דנקט משום זרים הוא דנקט וקמ"ל דאע"פ שלא נתנה החתיכה של קדשי קדשים טעם בחתיכות של חולין מ"מ אסורין הן לזרים הואיל ונתבשלו עם איסור החמור להן ופיגול ונותר נקט להשמיענו היתירא דכהנים באותן חתיכות חולין:


'''{{עוגן1|ר"ש}} מתיר לזרים ולכהנים.''' דס"ל מכיון דעל כרחך בשלא נתן טעם באותן החתיכות חולין הוא דמיירי דאל"כ הרי הפיגול והנותר אוסרין להכהנים כמו להזרים והואיל ואין כאן בנותן טעם הרי אלו מותרין לזרים כמו לכהנים ואין הלכה כר"ש:


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בשר}} קדשי קדשים ובשר קדשי קלים שנתבשלו עם בשר תאוה.''' הכא נמי או או קתני או זה או זה שנתבשלו עם בשר תאוה והוא חולין והאי דתני קדשי קלים והן נאכלין לזרים ולטהורים תני בשר תאוה שהן נאכלין אף לטמאין הרי הבשר התאוה זה אסור לזרים טמאים שנאסר מחמת הקדשי קדשים או הקדשי קלים שנתבשלו עמו לפי שהן אסורין לטמאים:


'''{{עוגן1|ומותר}} לטהורים.''' והיינו אם נתבשל עם הקדשי קדשים מותר לכהנים טהורים ואסור אפי' לכהנים טמאים ואם נתבשל עם קדשי קלים מותר לזרים טהורים ואסור לזרים טמאים וקמ"ל דלפעמים משכחת לה דאסור לטמאים ומותר לטהורים בין שנתבשל עם קדשי קדשים ובין שנתבשל עם קדשי קלים וכל חד וחד כדינו וכדאמרן:
Segment 5


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|תני}}.''' בחדא ברייתא דגריס הכי חתיכה של פיגול ושל נותר ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ומשום דקשיא עלה דהרי קדשים קלים נאכלין הם לזרים לאחר זריקת הדם הלכך פליגי בה ר' יונה ורבי יוסי דלקמיה:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יונה לא אמר אלא קדשים קלים.''' בתמיה הוא וכלומר וכי לא אתינן למיתני בהאי דינא אלא קדשים קלים הא מותרין הן לזרים לאחר זריקה והלכך האי ברייתא משבשתא היא דלא מצינן לפרושי דבלפני זריקה מיירי ומשום דהזריקה הוא שמתירן אבל לפני זריקה אסורין הן הא נמי לא מצית אמרת כדמסיק ואזיל:


'''{{עוגן1|פיגול}} ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן.''' כלומר שהרי פיגול ונותר וכי לאחר זריקה לאו כלפני זריקה לענין איסור הוא הרי הזריקה היא שקובעת לפגול. וא"כ אין אתה יכול לומר לא בפיגול ולא בנותר דמיירי לפני זריקה:
Segment 6


'''{{עוגן1|לא}} אמר אלא פיגול ונותר דבר שאין זריקה מתרתו.''' כלומר והשתא למדין אנו מדשנה הכא פיגול ונותר להשמיענו דלא מיירי אלא בדבר שאין זריקה מתירתו וכמו הפיגול והנותר דאין חילוק בהן שאין הזריקה מתרת אותן:


'''{{עוגן1|בקדשי}} קדשים.''' כלומר וכיון שכן אין אתה יכול לשנות דין הזה אלא בקדשי קדשים דוקא כדתנינן במתני':


'''{{עוגן1|הא}} בקדשים קלים.''' לא מצית אמרת ולאוקמי בלפני זריקה דלאו מילתא היא דהואיל והן מותרין אחר זריקה לזרים אפי' לפני זריקה אין לוקין עליהן משום זרות והא גופא אשמועינן התנא בהא דשנה פיגול ונותר לומר דכמו דפיגול ונותר אין חילוק בין לפני זריקה ובין אחר זריקה כך לא מצינן למיתני כאן אלא בקדשי קדשים ולא תטעה לומר שהרי גם בקדשים קלים אשכחן בלפני זריקה שנתבשלו עם החולין ואוסרין לזרים ומשום דלפני זריקה אסורין הקדשי קלין להן דהא ליתא דנהי דאסור לזרים לפני זריקה מ"מ מלקות ליכא לזרים בלפני זריקה וא"כ אין איסורן חמור לאסור החתיכות חולין בלא נותן טעם והלכך האי ברייתא שבשתא היא דאי אפשר לאוקמה כלל ולא מצינן למיתני כאן אלא קדשי קדשים בדווקא וכדתנינן במתני':
Segment 7


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי לא אמרו אלא קדשים קלים וכו'.''' כלומר דר' יוסי פליג אדר' יונה בעיקרא דדינא וס"ל כמ"ד קדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות והלכך מתרץ להך ברייתא ומוקי לה בלפני זריקה והיינו דקאמר לא אמרו אלא קדשים קלים כלומר לא כמו דאתה סבור למחוק קדשי קלים מהברייתא ולמיתני קדשי קדשים כדתנינן במתני' אלא קדשים קלים שפיר מיתנייה ולא אמרו כן אלא לאשמעינן הך מילתא וכדמסיק ואזיל:


'''{{עוגן1|פיגול}} ונותר לאחר זריקה וכו'.''' כלומר ודאי בפיגול ונותר אין חילוק ולאחר זריקה אסור כמו לפני זריקה:


'''{{עוגן1|לאיזה}} דבר נאמר פיגול ונותר להוציא קדשים קלים לאחר זריקה.''' כלומר והשתא אמינא איפכא ממאי דקאמרת דתני פיגול ונותר לאשמעינן דבדבר שאין הזריקה מתירתו הוא דמיירי דלא היא אלא לאיזה דבר נשנה פיגול ונותר כאן להוציא הקדשי קלים לאחר זריקה והיינו דכמו דלא מצית אמרת בפיגול ונותר דלאחר זריקה קאי שהרי אין חילוק בהן בין לפני זריקה ובין לאחר זריקה כך לא תאמר דכאן בקדשי קלים לאחר זריקה הוא דקאמר דלכאחר זריקה הוא דלא מצינו למיתני קדשי קלים לפי שמותרין הן לזרים הא לפני זריקה שפיר מצינן לאוקמי דהואיל והן אסורין בקדשי קלים לפני זריקה לוקין ג"כ עליהן משום זרות והשתא הואיל ואיסורן חמור לזרים אוסרין החתיכות חולין שנתבשלו עמהן לזרים ולא תשבש הך ברייתא דמצינן לאוקמי בלפני זריקה כדאמרן:
Segment 8


'''{{עוגן1|לישן}} מתניתא מסייעא לר' יוסי.''' לישנא דהברייתא הנישנית בספרי מסייעא לר' יוסי דקדשי קלים לפני זריקה לוקין עליהן משום זרות דהכי תנינן בספרי פ' ראה בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך ודריש התם לכולא דקרא ונדבותיך דריש זו תודה ושלמים וכי מה בא ללמדינו אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה ק"ו ממעשר ומה מעשר שאין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה תודה ושלמים שחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בל"ת הא לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת הדם שהוא עובר בלא תעשה וזהו כר' יוסי דלוקין עליהן משום זרות לפני זריקה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|רשב"ל}} אמר במחלוקת.''' הך מתניתין לא אתיא כד"ה אלא במחלוקת היא שנויה ור"ש פליג עלה כדמפרש לה לקמן ור' יוחנן קאמר דד"ה היא:


'''{{עוגן1|וקשיא}} על דרשב"ל לא כן וכו'.''' כלומר דאפי' נאמר דאיהו מפרש להמתני' דלענין צירוף מיתנייא וה"ק דקדשי קדשים וקדשי קלים שנתבשלו וכו' ולר"ש אין מצטרפין לאסור הואיל ושני שמות הן אכתי קשיא וכי לא סברינן מימר בריש פרקין התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין זה עם זה ורבי שמעון מודה בה לפי שכולהון לשון תרומה הן וא"כ הכא נמי הרי כולן לשון טומאה ולשון זרות כלומר שהרי קדשי קלים אסור לזרים טמאים כמו שקדשי קדשים אסור לזרים טהורים וא"כ מאי שנא האסור משום לשון טומאה או משום לשון זרות ואמאי לא מצטרפי קדשי קדשים עם קדשי קלים לאסור לטמאים הא מיהת כולם אסורים להם:
Segment 9


'''{{עוגן1|סבר}} רשב"ל כהדא דתני בר קפרא וכו'.''' כלומר לעולם כדאמרינן דרשב"ל מפרש להמתניתין דמשום צירוף קתני ודקשיא לך א"כ מ"ט דר"ש הכא לר"ל לא קשיא משום דסבירא ליה כהדא דתני בר קפרא בברייתא דיליה לדינא דמתניתין דלעיל חתיכה של קדש ושל פיגול וכו' ולא תני קדשי קדשים כדתני במתניתין אלא קדש סתם ואפי' בשל קדשי קלים מיתפרשא כדמייתי לה להך ברייתא בהלכה דלעיל והרי דאע"ג דקדשי קלים מותרין לזרים על כרחך דטעמא דחכמים אוסרים לזרי' משום דצירוף דפיגול ונותר מהני לאסור ור"ש דמתיר משום דס"ל דהואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין והשתא ה"ה במתני' דהכא שאע"ג דזה וזה אסור לטמאים אפ"ה הואיל ושני שמות הן אינן מצטרפין לר"ש ושאני ההיא דריש פרקין דכולן אסורין לזרים משום תרומה ושם האיסור חד הוא אבל הכא זה משום טומאה וזה משום זרות אינן מצטרפין זהו טעמא דר"ל אליבא דר"ש והלכך מוקי להך מתני' ג"כ במחלוקת כהאי מתני' דלעיל אבל ר' יוחנן לא ס"ל הכי אלא כהאי דתנינן במתניתין דלעיל חתיכה של קדשי קדשים וכו' וטעמא לא משום צירוף הוא דהויא אלא כדפרישית לעיל וכן מתני' דהכא לאו משום צירוף קתני אלא כדפרישית במתני' וכולא עלמא מודים בה:
<b>הדא דתימר בשאין עמהן קרבן.</b> דאין הקרבן אלא למצוה לכתחילה אבל אינו מעכב והלכך איצטריך למיחשב לינה אבל אם יש עמהן קרבן בלא כך טעון היא לינה מחמת הקרבן והא גופה קמ"ל דאין הקרבן מעכב:


{{מרכז|<big>'''הדרן עלך התרומה ותרומת מעשר'''</big>}}
Segment 10
תחילתדףכאן ג/א
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|בגד}} שצבעו בקליפי ערלה ידלק.''' בת"כ דריש לה אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע בו ושלא יהנה בו ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולן ואם צבעו אפי' בקליפין כגון של אגוזים או רימונים וכיוצא בהן אסור בהנאה דדרשינן את פריו את הטפל לפריו וישרף הבגד:


'''{{עוגן1|נתערב}}.''' הבגד באחרים כולן ידלקו דברי ר"מ דס"ל את שדרכו למנות מקדש כדתנינן לקמן בפרקין וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים וכדס"ל לקמן דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ולר"ע שבעה וכן הלכה:
גמ' <b>ר' מישא וחד מרבנין וכו'.</b> לא פליגי אלא חד מדייק מהרישא דזאת אומרת שהפירות הטמאין חייבין בביכורים מדקתני דתרומת מעשר שוה להן דניטלין מן הטהור על הטמא א"כ אלו שנטמאו חייב להפריש עליהן בכורים ואידך מדייק מהסיפא דקתני תרומת מעשר אוסר את הגורן כתרומה משמע דלפעמים איסור הגורן תלוי בו ואע"פ שאין כאן תרומה והיינו אם הקדימו להמעשר ראשון בשבלים וכו' כדלעיל בהלכה ג' דאין כאן תרומה ומפריש הלוי תרומת מעשר שבו ואז הותר לו המעשר:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|כתיב}} וערלתם וגו' אית תניי תני.''' לרבות הקליפה מדכתיב את פריו בסמוך לפריו הוא כפריו ואית תניי תני בעורל את פריו כלומר דהאי' תנא לישנא דערלתו דריש כמו רעלתו מלשון והרעלות שבמקרא ובלשון משנה ערביות יוצאות רעולות לפי שהקליפה עוטף ומכסה את הפרי ומהכא מרבינן את הקליפה ומפרש הש"ס הנ"מ בין הני תנאי:
Halakhah 4


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר בעורל את פריו קליפין במשמע ולא גרעינין ומ"ד בסמוך לפריו קליפין וגרעינין במשמע.''' כצ"ל ובספרי העתקה והדפוס נתחלפו התיבות דלמאן דדריש בסמוך א"כ הגרעינין סמוך להפרי מבפנים כמו הקליפה מבחוץ ומאן דדריש בעורל אין במשמע אלא הקליפה שהיא מכסה את הפרי:


'''{{עוגן1|וגרעינין}} מנין.'''להאי מ"ד:


'''{{עוגן1|הוי}} סופך מימר את פריו בסמוך לפריו.''' כלומר הוי דעל כרחך אתינן להאי דרשה דאת פריו בסמוך לפריו ומרבינן גם הסמוך מבפנים. ובספרי הדפוס כתיב את את וט"ס הוא:
Segment 1


'''{{עוגן1|אית}} דבעי נשמעינה מן הדא וערלתם וכו'.''' כלומר ואית דבעי מימר דאף להאי מ"ד דדריש בעורל שמעינן נמי לרבות אף הגרעינין והכי הוא דריש דבר שהוא עורל את פריו וזו היא הקליפה ופריו עורלו ומכסהו וזהו הגרעין ומדכתיב ערלתו את פריו ולא כתיב את פרי ערלתו הוא דדריש הכי דמשמע דערלתו אתרוייהו קאי:
מתני' <b>אתרוג שוה לאילן וכו'.</b> לענין ערלה ולרבעי מונין לו משעת חנטה כאילן וכן לשביעית שאם חנט בששית ונגמר בשביעית פטור הוא מן הביעור ולענין מעשרות הרי הוא כירק שהולכין אחר שנת לקיטתו ואם נלקט בשנה שניה מתעשר מעשר שני ואם בשלישית מעשר עני:


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנא' לא תאכל וכו'.''' סוגיא זו גרסינן לקמן בריש פרק כל שעה עד והדא מסייעא לר' יוחנן:
Segment 2


'''{{עוגן1|לא}} תאכלו וכו'.''' בין שכתוב לא תאכל לא תאכלו או לא יאכל בכולם איסור הנאה ג"כ במשמע:
גמ' <b>אם לאילן למה לירק וכו'.</b> כלומר הא כיצד דאם אתה אומר שהוא שוה לאילן לשביעית א"כ אם נחנט בשביעית פטור הוא ממעשרות והדר אמרת שלענין מעשר הולכין אחר לקיטתו כירק ואם נלקט בשמינית חייב הוא במעשרות:
<b>תמן.</b> בבבל אמרין דהולכין בו להקל לענין שניהן כגון אם נכנס מששית לשביעית דהרי הוא לבעלים ופטור מן הביעור הואיל וחנט בששית וכדין אילן ופטור הוא ממעשרות דנלקט הוא בשביעית וכדין ירק:
<b>אמר לון רב המנונא.</b> א"כ היאך אומרים אתם דבתרה בדבר שאח"כ כגון אם נכנס משביעית לשמינית והרי הוא הפקר שחנט בשביעית כדין אילן ויהא חייב במעשרות כדין ירק שהרי נלקט הוא בשמינית:
<b>והבקר חייב במעשרות.</b> בתמיה וסיומא דקושיא היא דלדבריכם צריך הוא שיהא כך בנכנס משביעית לשמינית והאי לא מצית אמרת דהרי מכיון שכבר דין הפקר לו מחמת שחנט בשביעי' היכי מחייבת ליה בתר הכי למעשרות וכי הפקר חייב במעשרות:


'''{{עוגן1|כשם}} שפירש לך באבר מן החי ובנבילה.''' שפרט הכתוב בהן היתר הנאה כדמפרש ואזיל:
Segment 3


'''{{עוגן1|ובשר}} בשדה טרפה לא תאכלו.''' ודרשינן מהאי קרא לאיסור אבר מן החי וכתיב ביה לכלב תשליכון אותו ובנבילה דכתיב לגר וגו':
<b>אמר ר' יוחנן.</b> דהכי פירושא דמתני' ול"ק דהא דאמרן לענין מעשרות הולכים בו אחר לקיטה כירק היינו בשאר שני שבוע ולענין אם מתעשר מעשר שני או עני כדפרישית במתני' ובשביעית את מהלך בו לענין הכל כאילן כדמפרש ואזיל היך עבידא בשאר שני שבוע אם נכנס מחמישית לששית ששית ומתעשר מעשר עני כדין ששית הואיל ונלקט בששית:
<b>מששית לשביעית ששית.</b> ומתחייב במעשרות דהואיל ואמרו דלגבי שביעית עשו אותו כאילן א"כ גם לענין מעשרות הולכין בו אחר חנטה בששית לשביעית:
<b>נכנס מחמישית לששית ולשביעית.</b> לפי שעומד לפעמים ב' וג' שנים על האילן עד שיגמר כולו:
<b>ולקטן בשביעית.</b> כלומר כל מה שלקט ממנו בשביעית דין ששית לו כדאמרן דכל שהוא בשביעית הולכין בו להחמיר לענין מעשרות וקמ"ל דבכה"ג המעשר שלו כדין ששית ולא כדין חמישית שהוא מעשר שני ומשום דמיהת נלקט הוא אחר שעבר עליו ששית:
<b>לקטן מששית ששית.</b> כצ"ל וכדלעיל:
<b>נכנס מששית וכו' לשמינית ולקטן בשמינית.</b> הולכין בו הכל כשמינית וחייב במעשרות:
<b>רבותינו וכו' למעשרות ולשביעית.</b> הולכין בו אחר הלקיטה:


'''{{עוגן1|תני}} חזקיה ופליג.''' אהאי דר' אלעזר וכי מי אסרו לכלב בהני איסורין דכתיב לא תאכל לא תאכלו ואע"פ שלא פרט הכתוב בהדיא מי אסרו הלא לא כתיב אלא לא תאכל אתה ואין כאן איסור הנאה בכלל:
Segment 4


'''{{עוגן1|והא}} כתיב כל חלב וכו'.''' לר' אלעזר הוא דפריך וכי מעתה אתה תופס איסור הנאה לאיסור אכילה ותאסר החלב בהנאה כמו האכילה בתמיה:
<b>הכל מודין.</b> שלענין ר"ה שלו אין הולכין בו כירק שר"ה שלו תשרי אלא כאילן ור"ה שלו בט"ו בשבט:
<b>ר' יוחנן שאל לר' יונתן.</b> איזה שבט אמרו שבט דחדשים וכסדרן של שנים שאנחנו מונין לחדשי הלבנה או שבט דתקופה וכסדרן של חדשי התקופות שבשנה מעוברת על הרוב אין התקופה בשבט דחדשים וא"ל לעולם אחר סדרן של שנים הולכין ואפילו בשנה מעוברת:


'''{{עוגן1|שנייא}} היא.''' גבי חלב דכתיב בהדיא וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ופרט בו הכתוב בהדיא להיתר הנאה:
Segment 5


'''{{עוגן1|והכתיב}} רק את הדם לא תאכלו מעתה וכו'.''' ומשני שאני היא דכתיב ביה על הארץ תשפכנו כמים מה מים וכו':
<b>מעשה בר"ע שלקט אתרוג וכו'.</b> ופריך אי כחומרי ב"ש וב"ה למה לי אתרוג אפי' בשאר כל האילן דלמר ר"ה שלו באחד בשבט ולמר בט"ו בשבט ומאי קמ"ל בהאי מעשה דאתרוג:
<b>תני.</b> דלא כחומרי ב"ש וב"ה נהוג בה אלא כחומרי ר"ג ור"א דמתניתין נהוג בו ופריך ר"ג ור"א על דב"ה אינון הוו כצ"ל. וכך היא הגי' בפ"ק דר"ה סוף הלכה ב' וכלו' בתמיה ואם כחומרי ר"ג ור"א נהוג בו וכי אתיא האי מילתא דידהו אליבא דב"ה הלא לפי הס"ד דחומרי ב"ש וב"ה נהוג א"כ היה זה בתחילת שבט והשתא אם נהג בו ב' עישורין ס"ל דכבר נתחדשה השנה מאחד בשבט וזהו כב"ש ולא כב"ה:
<b>תיפתר.</b> דה"ק בענין דפליגי ר"ג ור"א באתרוג הוא דנהוג בו כחומרי דתרווייהו כגון שחנט קודם ט"ו בשבט של שנה שנייה ונכנס לשלישית דלר"ג הולכין בו במעשר אחר לקיטתו ועישורו מעשר עני כדין שנה שלישית ולר"א דלכל דבר הוא שוה לאילן והוא חנט בשנייה ועישורו מעשר שני ונהג בו כשתיהן והכל אליבא דב"ה:
<b>מה עשה.</b> הלא מחמת ספק הוא עשה כך דאל"כ היאך נקט חומרי תרווייהו דסתרי אהדדי ואם ספוקי מספקא ליה א"כ היאך יעשה במעשר עני דלמא הדין בו שמעשרו מע"ש והעני הזה יאכלנו חוץ לירושלים וקאמר דכך עשה למעשר הזה שהיה רוצה ליתן להעני קראו בתחלה עליו שם של מעשר שני ופדאו ואח"כ נתנו לעני ואין כאן חשש לכלום:


'''{{עוגן1|והכתיב}} על כן לא יאכלו וגו'.''' ומעתה תאסור גיד הנשה בהנאה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|א"ר}} אבהו קיימתיה בגיד הנשה של נבילה.''' כלומר קיימתיה להכתוב הזה דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה ובמה קיימת לזה מכח גיד הנשה של נבילה דכשהותרה הנבילה היא וגידה הותרה:


'''{{עוגן1|והכתיב}} גבי חדש ולחם וגו'.''' ומעתה יהא אסור בהנאה ומשני שאני היא גבי חדש שקבע לו הכתוב זמן עד אחר הקרבת העומר והואיל ואין איסורו איסור עולם לא נאסר הנאה גביה דאנן לא אמרינן הכלל דאיסור הנאה אלא בדבר שאיסורו איסור עולם:


'''{{עוגן1|והכתיב}} גבי שרצים לא תאכלום וגו'.''' ומותרים הן בהנאה:
Segment 1


'''{{עוגן1|א"ר}} מנא.''' מיעט הכתוב איסור הנאה שבו מדכתיב שקץ הם לכם ודרשינן לכם להיתר הנאה:
מתני' <b>דם מהלכי שתים.</b> הוא דם האדם שוה לדם בהמה לענין הכשר זרעים אם הוציאו לשתיה כדתנן בסוף מכשירין:
<b>דם השרץ אין חייבין עליו.</b> משום דם אלא הרי הוא כבשרו כדתנן במעילה ובפ"ו דמכשירין ובנוסחות המשניות גריס ודם השרץ וכו' ופירשו בו שעל דם האדם קאי שלענין זה שוה הוא לדם השרץ שאין חייבין עליו:


'''{{עוגן1|ר'}} אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית.''' רטיה משור הנסקל מחלבו או מחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה לפי שאין הל"ת שלו מחוור כלומר לענין איסור הנאה לא מחוור דלא כתוב בהו בהדיא לרבות לאיסור הנאה והאי פליגא על הא דאמר ר' אבהו לעיל וכדקאמר לקמן:
Segment 2


'''{{עוגן1|בכלאי}} הכרם לוקה אף על הנאה.''' כדאמר ר' חנינא דגילה ביה קרא בהדיא פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש כדאמרינן לעיל בריש פ"ח דכלאים דצריך שריפה לפי שאסור בהנאה:
גמ' <b>אם התרו בו.</b> על דם השרץ לוקה:
<b>והתנינן וכו'.</b> דאין לוקין עליו דהא אין חייבין קתני וקאמר ר' בא דאין חייבין עליו כרת קאמר אבל לוקין עליו ופריך והתני בתוספתא דכריתות יצא דם מהלכי שתים שאין בו אף טומאה קלה ודם השרץ שאין בו טומאה חמורה ומשמע שגם אין בו מלקות:
<b>הדא דתימר.</b> דאין חייבין עליו דוקא אם התרו בו משום דם אבל אם התרו בו משום שקץ לוקה שדמו כבשרו הוא כדפרישית במתני' ובהכי הוא דאיירי רב דקאמר אם התרו בו לוקה:


'''{{עוגן1|מערלה}} צריכה.''' אלא דאיסור הנאה מערלה צריכה היא למיבעי' אם לוקה הוא על הנאה ואע"ג דמרבינן לעיל להנאה היינו לאיסור אבל לענין מלקות מספקא לן הואיל ולא ריבה הכתוב אלא גבי העשה ולא גבי הל"ת כדמסיק ואזיל להבעיא:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|עשה}} לרחקו כתיב.''' כלומר להרחיק מהנאה בערלה לא מצינו דכתיב אלא בעשה כדדריש בת"כ והבאתי במתני' וערלתם ערלתו ערלים לרבות לאיסור הנייה ואין במשמע זה אלא לרבות לאיסור עשה:


'''{{עוגן1|לא}} תעשה.''' לאכלו הוא דכתיב לא יאכל אבל לא תעשה לרחקו אף מהנאה לית כתיב בה בהדיא לרבות:


'''{{עוגן1|מתני'}}.''' הך ברייתא דלקמיה פליגא על ר' יוחנן דדריש גבי שור הנסקל ממשמע שנא' וכו' אלמא דרבי ביה קרא בהדיא לאיסור הנאה:
Segment 1


'''{{עוגן1|מה}} עבד לה ר' יוחנן.''' להאי קרא ומשני פתר לה דלהכי איצטריך האי קרא בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו דה"א דמותר באכילה לפיכך כתיב לא יאכל את בשרו אבל איסור הנאה לא ילפינן מהאי קרא בהדיא ואין הל"ת שלו מחוור בפירוש לענין הנאה והלכך קאמר דאינו לוקה:
מתני' <b>כוי.</b> נחלקו בו אם הוא מורכב מן העז ומן הצבי או בריה בפני עצמו הוא ובגמרא הכא אמרי רבנין דבריה בפני עצמו הוא:
<b>כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי כדם חיה.</b> ומכסין אותו בלא ברכה ואין שוחטין אותו ביו"ט משום דא"א לכסות את דמו בי"ט דלא ידעינן ביה אם מין חיה הוא או מין בהמה ואפר כירה דמוכן הוא היינו לודאי אבל לא לספק:
<b>וחלבו מטמא טומאת נבילה כחיה.</b> לפי שחלב בהמה טהרתו התורה כדכתיב וחלב נבלה וגו' יעשה לכל מלאכה וזה שמא חיה הוא וחלב חיה טמא לפיכך טמא הוא וטומאתו מספק:
<b>ואין פודין בו פטר חמור.</b> דשמא חיה הוא והתורה אמרה תפדה בשה:
מתני' <b>כיצד שוה לבהמה חלבו אסור.</b> מחמת ספק כחלב בהמה אבל אין חייבין עליו כרת וכן אין לוקין עליו שאין האיסור אלא מספק:
<b>ואינו נלקח וכו'.</b> כלומר ואע"ג דאמרינן דבמקצת שוה לבהמה הוא היינו לחומרא לאסור חלבו וכן חייב הוא בזרוע ולחיים וקיבה כבהמה אבל אינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים דתנינן בפ"ק דמעשר שני דלוקחין בהמה בכסף מעשר ולהקרב שלמים וזה א"א להקריבו דספק חיה הוא ודלא תימא דא"כ מיהת יקח אותו לבשר תאוה לאכול בירושלים כדתנינן שם גבי חיה קמ"ל דאף לבשר תאוה אינו נלקח בכסף מעשר דספק בהמה הוא:
<b>ר"א פוטר.</b> מהמתנות לפי שהכהן מוציא מחבירו ועליו הראיה דבהמה הוא ואין הלכה כר"א דאע"ג דספק הוא התורה רבתה לחיוב מתנות דכתיב אם שה לרבות את הכוי:
מתני' <b>כיצד אינו שוה לא לחיה לא לבהמה אסור משום כלאים וכו' והכותב וכו' לא כתב לו את הכוי.</b> שאינו לא חיה ולא בהמה:
<b>אמר הריני נזיר וכו'.</b> כלומר אם חיה הוא או לא או אם בהמה הוא או לא ה"ז נזיר דספק איסורא לחומרא כדתנינן בפ"ה דנזיר ומייתי לה בגמרא:
<b>ושאר כל דרכיו שוין וכו'.</b> בגמרא קאמר לרבות להרובע או הנרבע ממינו שחייב:


'''{{עוגן1|הכא}} את אמר הכין והכא את אמר הכין.''' דלעיל קאמרת דהכלל הוא לאיסור הנאה בכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' והכא קאמרת דהל"ת לענין הנאה גבי שור הנסקל וחמץ אינו מחוור לענין מלקות:
Segment 2


'''{{עוגן1|א"ל}} הדא.''' דקאמינא לעיל בשם ר' אלעזר הוא דאמרי והדא בשם ר' יוחנן:
גמ' <b>אזהו כוי וכו'.</b> רבנין אמרין מין הוא עיקרו. בפני עצמו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו מאיזה מין הוא:
<b>פדאו.</b> לפטר חמור בכוי חוזר ופודה אותו בשה לפיכך אם אח"כ מת אחד מהן פטור דהכהן מוציא מחבירו הוא ועליו להביא ראיה דהרי הוא שלו:


'''{{עוגן1|רבנן}} דקסרין.''' אמרי בלישנא אחרינא להא דר' אבהו בשם ר' יוחנן דללישנא קמא לא אמר אלא שאינו לוקה על הנאה היכא שאין הל"ת מפורש בהדיא ולהאי לישנא ס"ל לר' יוחנן דלא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד ואין אתה תופס איסור הנאה כאיסור אכילה דאפי' איסור הנאה לית ביה במקום שאינו מפורש בהדיא:
Segment 3


'''{{עוגן1|בנין}} אב שבכולן.''' חסר כאן ה"ג בפסחים לא תאכל לא יאכל את תופש איסור הנייה באיסור אכילה בנין אב שבכולן וכו'. כלומר כל היכא שאתה קורא לא תאכל או לא יאכל בציר"י שם אתה תופס גם איסור הנאה בכלל איסור אכילה ובנין אב שבכולן שממנו אתה למד זה מחטאת הוא דכתיב וכל חטאת וגו' לא תאכל באש תשרף אלמא כל לא תאכל או לא יאכל בציר"י אסור בהנאה וטעון שריפה:


'''{{עוגן1|תני}} חזקיה.''' לברייתא דלקמי' והיא מסייעא לר' יוחנן כדמייתי ואזיל לכל הני דכתיב בהו היתר וללמודא אחרינא הוא דאצטריך ולא להיתר הנייה גופיה משום דבלאו הכי אין איסור הנאה בכלל לא תאכל ולא תאכלו:


'''{{עוגן1|בא}} להודיעך אפי' למלאכת הגבוה.''' מותר דה"א דלא הוכשר למלאכת השמים אלא דבר המותר באכילה קמ"ל וכן גבי דם אצטריך כמים ללמד שהוא מכשיר לקבל טומאה כמים דכתיב בהו הכשר בהדיא וכי יותן מים וגו' וגבי נבילה אצטריך לגר וגו' ללמד שגר תושב אוכל נבילות כלומר שאתה מותר ליתן לו נבילה לפי שאינו מצווה על כך וכן גבי ובשר בשדה וגו' איצטריך ההיתר דניכתוב ביה אותו למעט חולין שנשחטו בעזרה מהיתר הנאה ולגופי' לא אצטריך:
Segment 4


'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין.''' שנינו חדא ברייתא דפליגי בה תנאי בהא והאי ברייתא גופה מסייעא לזה ולזה דחד ס"ל כר' אלעזר וחד ס"ל כר' יוחנן כדמפרש ואזיל:
גמ' <b>מתני' דלא כר' אלעזר דתני ר' אלעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי.</b> כצ"ל וכך היא הגי' בפרק ד' דיבמות בהלכה ב' ולתנא דמתני' דס"ל אין חייבין על חלבו כרת א"כ אין כאן אשם תלוי דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:
<b>מתניתא דלא כרב דרב אמר כל שא"א לעמוד על ודאו לא יהו חייבין על ספיקו אשם תלוי כצ"ל.</b> וכך הוא ביבמות שם דפליגי התם בהא ורב ס"ל דבעינן חתיכה מב' חתיכות באשם תלוי כגון ב' חתיכות לפניו א' של חלב וא' של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל דזה אפשר לעמוד אח"כ על ודאו אבל חתיכה אחת ספק היא של חלב ספק היא שומן ואכלו זה אי אפשר לעמוד בבירור על ודאו אינו מביא אשם תלוי וא"כ הך ברייתא דר' אלעזר פליגא על רב דהא כוי אי אפשר לעמוד על ודאו מה הוא ומחייב ליה באשם תלוי:
<b>פתר לה.</b> רב דחלוקין חביריו על דברי ר' אלעזר וכדקאמר הכא דמתני' דידן דלא כר' אלעזר ורב כהך סתמא ס"ל:


'''{{עוגן1|מתניתא}} מסייע' לר' אלעזר.''' כצ"ל כאן וכך הוא בפסחים דת"ק דברייתא לר' אלעזר הוא דמסייע ליה דדריש לא יאכל דגבי חמץ לחייב את המאכיל כאוכל דלא יאכל ע"י אחרים משמע ולהזהיר אף להמאכיל דאלו לאיסור הנאה לא אצטריך דמלא תאכל נפקא והיינו כר' אלעזר דיש בכלל לא תאכל אף איסור הנאה:
Segment 5


'''{{עוגן1|ר'}} יצחק אומר אינו צריך.''' גבי חמץ לרבות להמאכיל כאוכל דק"ו משרצים הקלין שאין בהן כרת ועשה בהן המאכיל כאוכל כדדרשינן לא תאכלום כי שקץ הם קרי ביה לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים חמץ חמור שיש בו כרת לכ"ש שעשה בו המאכיל כאוכל הא מה ת"ל לא יאכל חמץ דלא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנאה:
<b>ואפי' בשעה וכו'.</b> אהא דקתני אינו נלקח בכסף מעשר וכו' מפרש לה דלא תיקשי מאי קמ"ל פשיטא דמכיון דספק בהמה הוא ספק חיה ואינו קרב שלמים מהיכי תיתי ילקח לבשר תאוה שמא בהמה הוא ובהמה אינה נקחית לבשר תאוה בכסף מעשר הלכך קאמר דהאי מתני' לא צריכא אלא אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כדאמרינן לעיל בפ"ק דמעשרות בראשונה היו לוקחין אח"כ התקינו שלא יהו לוקחין אלא לשלמים וזה לא נלקח בכסף מעשר לאכול בשר תאוה בירושלים אפי' באותה שעה:


'''{{עוגן1|בגין}} דכתיב.''' וטעמו בשביל דכתיב לא יאכל שמעינן לאיסור הנאה הא מלא תאכל לא הוה שמעינן כלום דאין איסור הנאה בכלל לא תאכל וא"כ הדא דר' יצחק מסייעא לר' יוחנן:
Segment 6


'''{{עוגן1|פשיטא}} שאין קרקע נאסר.''' לדינא דמתני' מהדר דהאי פשיטא לן שאם צבע בערלה להקרקע שאינו כלום שאין קרקע עולם נאסר ואם צר צורה בקרקע הא נמי פשיטא דהצורה נאסר שהיא על גבי הקרקע וצריך לקלקלה ולהפסידה:
<b>וחייב בזרוע וכו'.</b> ומפרש טעם פלוגתייהו דר"א דהוא אמר עכשיו נסתפק הוא לנו דילמא בהמה דילמא חיה הוא לפיכך דהוא אומר פטור מטעם המוציא מחבירו אבל רבנן דאינון אמרין מין הוא עיקרו ובריה בפני עצמו הוא כדלעיל לפיכך הוא דאינון אמרין דחייב במתנות דהתורה רבתה אותו לכך:


'''{{עוגן1|צבע}} דבר שיש בו רוח חיים.''' כגון לבהמה וכיוצא בה הא קא מיבעיא לן אם נאסר או לא ופשיט לה דהאי נמי לית לן למיבעי מידי שהרי אלו השתחווה לו לא אסרו דקיי"ל דבר שיש בו רוח חיים לא נאסר משום ע"ז להדיוט כדאמרינן בפ"ג דע"ז ומפני שצבעו אסרו בתמיה:
Segment 7


'''{{עוגן1|מיכן}}.''' כמו מוכין שצבעו האי הוא דצריכה למיבעיא לן אם אסרו כמו להבגד או דילמא מפני שהמוכין הן חתיכות חתיכות מפורדות ולא אהני בהו הצביעה כמו בבגד לא אסר אותן. משכב וסיפות תרגום מיככין שדרך להשים המוכין של צמר בתוך השק לשכיבה:
גמ' <b>מתניתא דלא כרבי דתני בברייתא הקדיש וכו' רבי אומר הקדיש את הכוי.</b> דממ"נ הקדש הוא אם הוא בהמה או אם הוא חיה וה"ה לכותב חייתו ובהמתו לבנו ות"ק כתנא דידן ס"ל:


'''{{עוגן1|א"נ}} דהאי בעיא דמוכין היינו כדמסיים ואזיל.''' בגד גדול שצבעו בערלה על מנת לחתכו ולעשות ממנו מוכין מה את עביד ליה במוסגר או במוחלט משום דתנינן בספי"א דנגעים בגד המוסגר שנתערב באחרים וכגון שצבעו ואינו ניכר כולם טהורי' קצצו ועשאו מוכין טהור ומותר בהנייתו והמוחלט שנתערב באחרים כלם טמאים קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו והשתא מיבעיא ליה אם צבע להבגד גדול מהערלה וחתכו ועשאו מוכין למאי את מדמי ליה לדין דבגד מוסגר וכדמסיים ואזיל דאם תעבדיניה כמוסגר מותר בהנאה הואיל וקצצו ואם את מדמי לדין דערלה כדין המוחלט אסור אף לאחר שקצצו. ולא איפשטא:
Segment 8


'''{{עוגן1|צבעו}} וחזר וצבעו והקדיח מחמת כן.''' שנשרף ונשחת מהו ופשיט ליה דנאמר בזה שאם היה הבגד צריך לצביעה הראשונה כדי ליפותו ולתקנו כבר נאסר אע"פ שאח"כ הקדיח ואם לאו מותר שאין כאן הנאה כלל:
<b>אמר הריני נזיר וכו'.</b> כלומר בין שאמר כך ובין שאמר כך לעולם אמרינן ספקו לחומרא והוי נזיר כדתנן סוף פ"ה דנזיר:


'''{{עוגן1|מאן}} דאמר נ"ט לפגם מותר.''' כדפליגי בזה בפרק דלעיל בהל"ה אוף הכא מותר דהשתא הצביעה של ערלה פוגם בו ולמ"ד אסור אוף הכא אסור. נראה דאיפכא גרסינן צבעו בקליפי אגוז של חולין וחזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה דהצביעה של ערלה היא פוגמת בו שכבר נצבע בשל חולין ומה שחוזר וצובעו מפסידו דמחמת זה נשחת ונקרע. וגי' זו מוכרחת היא מדלקמן דבעי להאי גוונא:
Segment 9


'''{{עוגן1|וחזר}} וצבעו בקליפי רימון של חולין.''' מהו. והך בעיא אם הצביעה השנייה של חולין מבטלת להצביעה הראשונה של ערלה או לא וקאמר דיבוא האי דינא כהדא דתנינן לעיל בתרומות פ"ד במתני' דהל"ח עיגולי דבלה הגדולים וכו' ואמר התם רב הונא עלה כיני מתניתא וכו' וכדפרישית שם דרב הונא קמ"ל דהולכין להקל וא"כ כשמשערין להגדולים במשקל ולהקטנים במנין יהיה אחד ומאה כדי להעלות התרומה והכא נמי מועיל צביעה זו לבטל צביעה הראשונה ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן מין במינו הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים לפיכך מעלין זה את זה אבל הכא מין בשאינו מינו הוא שזה של אגוז וזה של רימון:
<b>למה לא תנינן הרובע והנרבע ממינו חייב.</b> וה"ז שוה לבהמה ולחיה וא"ל תניתה להא בסיפא ושאר כל דרכיו וכו' וה"ז ג"כ בכלל:
הדרן עלך התרומה והבכורים


'''{{עוגן1|צבעו}} בקליפי אגוז של ערלה וחזר וצבעו בקליפי חולין מין אחד.''' כלומר מאותו המין בעצמו ולעיל בעי אם צבעו בקליפי אגוז של חולין בתחילה ואח"כ חזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה ולענין נ"ט לפגם וכדפרישי' שגי' זו היא הנכונה וכאן הוא דבעי אם הצביעה של חולין היא לאחר צביעה של ערלה ואין כאן לפגם בצביעת האיסור שהיא בתחילה אלא דלענין אם הצביעה של חולין מבטלת לאותה של ערלה או לא הוא דקא מיבעיא ליה:
Chapter 3


'''{{עוגן1|ייבא}} כהדא וכו'.''' ובעי למיפשט מרישא דהאי מתני' דתרומות ור' יהושע הוא דקאמר לה התם לכולה וס"ל דהשחורות מעלות את הלבנות וכו' דהואיל ומין אחד הן מעלות זו את זו וא"כ ה"נ לרבי יהושע מעלה ומבטל זו את זו ודחי לה הש"ס דלא דמיא דתמן הוא ראוי לחתכן לחתיכות קטנות ולא יהו ניכרין אם שחורות אם לבנות הן ולפיכך מעלות זו את זו אבל הכא אינו ראוי לחתכו שסתם הצובע להבגד אינו צובעו על מנת לחתכו ואיכא למימר דמאחר שצבעו בתחילה בקליפי האיסור שוב אין הצביעה של היתר שלאחריה מבטלת אותה:


'''{{עוגן1|מה}} דמי לה גזים גזיזות.''' כלומר ואם אתה מדמה לה לצביעה דאיירינן הכא לההיא דתרומות האי הוא דאתה יכול לדמות כגון שצבע לגיזי צמר גדולות ומדרך לעשותן אח"כ ולחלקן לגזיזות גזיזות קטנות דבכה"ג אם צבע בתחילה בשל איסור ואח"כ בשל היתר איכא לדמוייא להא דהתם דמכיון שדרך לחלקן אפשר דמבטלות ומעלות זו את זו כהאי דהתם לר' יהושע:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' בון.''' קאמר דמשכחת לה לדמויי להך דתרומות אף בצביעות הבגד כגון שצבעו על מנת לחתכו מיעבדיניה דורדסין לעשות מהחתיכות לדריסת הרגל תחת הסנדל כדרך שעושין מחתיכות של בגד לסנדלי ומנעלים של יה"כ והאי נמי אתה יכול לדמות להאי דר' יהושע דתרומות וכדאמרן:
Halakhah 1


'''{{עוגן1|סממנין}} של איסור שנתערבו בסממנין של היתר בטלין במאתים.''' כלומר באחד ומאתים כדין ערלה לפי שהן ניכרין וצריך א' ומאתים לבטל האיסור אבל מי צבעים של איסור שנתערבו בשל היתר הואיל ואינו ניכר בהן בטלין ברוב:


'''{{עוגן1|הניית}} ערלה בטילה ברוב כצ"ל.''' ובספרי הדפוס כתוב בטיבריא וט"ס הוא. ולקמן מפרש לה להאי דר' בא בר ממל:


'''{{עוגן1|מתני'}} פליגא על ר' בא בר ממל.''' דקס"ד דה"ק הנאה של ערלה כגון הנאה שאינה ניכרת לאחר זמן שבישל בעצי ערלה ונתערב דאלו הנאה ממש הניכרת ונתערב הרי תנינן דלר"מ ידלק הכל ולחכמים יעלה באחד ומאתים אלא בכגון הנאה זו הוא דקאמר ומ"מ קשיא עליה מהאי מתניתין דלקמן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים יעלה באחד ומאתים אלמא דהנאה הניכרת הוא דחשבינן לה:
Segment 1


'''{{עוגן1|פתר}} לה קדירה בקדירות.''' כצ"ל. כלומר הא דרבי בא בר ממל מיירי שהקדירה שנתבשלה בעצי ערלה כדרך היוצר שמבשל הקדירות והכלים של חרס כדי לחזקן נתערבה בקדירות של היתר דמתני' לא אמרה אלא אם התבשיל שנתבשל באיסור נתערב באחרות וצריך אחד ומאתים אבל קדירה שנתבשלה אצל היוצר בעצי ערלה והיא אסורה בהנאה אם נתערבה באחרות בטילה ברוב:
מתני' <b>כיצד מפרישין הבכורים יורד וכו' תאנה שבכרה וכו'.</b> אף על פי שלא נגמרו כל צרכן קושרן בגמי לסימן וקורא להן שם ואומר הרי אלו ביכורים ואין צריך לחזור ולקרות להן שם לאחר שיגמרו ויתלשו וטעמייהו דרבנן מפרש בגמרא משום דכתיב הנה הבאתי את ראשית פרי וגו' בשעת הבאה צריך שיהו פרי אבל לא בשעת הפרשה ור"ש ס"ל שצריך לחזור ולקרות להן שם לאחר שיתלשו דדריש ולקחת מראשית כל פרי שאף בשעת לקיחה וקריאת שם צריך שיהו פרי ואין הלכה כרבי שמעון:


'''{{עוגן1|מיסבור}} סבור וכו'.''' לר' יוסי היה נראה דר' בא בר ממל ס"ל דאף לכתחלה מותר לעשות כן ולערבה לבטלה ברוב ולא לשעבר דוקא וכלומר בדיעבד אלא אפי' לכתחלה וכדמפרש לטעמא:
Segment 2


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומ"ט דמותר זה אפי' לכתחלה ואע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה וקאמר אם יש בו כדי לצבע וכו'. וכלומר הרי זה דומה למי צבעים שנתערבו דאמרינן דבטלין ברוב לפי שאין האיסור ניכר והלכך אמרינן אם יש בו בהאיסור כדי לצבוע בו בהא את רואה את ההיתר שנתערב בו כמי שאינו ומשערין באותו האיסור שבו ויש בו כדי לאסור ואסור ואם אין בהאיסור כדי לצבוע בו לפי שהוא דבר מועט ובטל ברוב א"כ אפי' את רואה את ההיתר כמי שאינו הרי אותו האיסור אין בו כדי לאסור ואינו אוסר וכלומר דמהאי טעמא הוא דאמרינן גבי מי צבעים שהן בטלין ברוב משום דמסתמא אין בהאיסור כדי לצבוע בו מאחר שהוא מועט ואינו ניכר והשתא האי טעמא גופיה איכא נמי בקדירה שנגמר בישול שלה ע"י עצי האיסור ונתערבה בקדירות אחרות שבטילה ברוב לפי שאין בהאיסור שבה כדי ליתן טעם בהיתר וכן אין האיסור ניכרת בה וכגון זה ס"ל לר' בא בר ממל דמבטלין אפי' לכתחלה:
גמ' <b>על דעתיה דר"ש וכו'.</b> כלומר דלר"ש מעכב הוא קריאת השם בתלוש שאם לא קרא עליהן בכורים אחר שנתלשו לא קדשו כלל לא לענין דמוע ולא לענין חיוב חומש לזר האוכלן ולא לענין מלקות לכהן האוכלן חוץ לחומה לאחר שנכנסו לירושלים ויצאו:
<b>מ"ט דרבנן וכו' אבל בשעת הפרשה כו'.</b> כצ"ל כמפורש במתני':


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בפ"ב דע"ז בהלכה ג' אלו דברים וכו':
Segment 3


'''{{עוגן1|ר"מ}} היא דתני וכו'.''' וזהו לר"מ דהכי ס"ל בתוספתא דע"ז פ"ה והכי גריס נמי שם וסתים לן רבי במתני' כר"מ:
<b>ר' זעירא בעי.</b> אליבא דר"ש דס"ל שצריך לקרותן בכורים בתלוש ואם כשתייר מהאילן ביכורי יחור אחד במחובר מהו שיתירו חנטו במה שקרא שם על פירות יחור הזה בעוד שחנטו דאפשר הואיל וקרא שם בתלוש על שארי פירות האילן הזה הותרו גם בכורי יחור הזה או דילמא דלר"ש צריך קריאת שם בתלוש על כל הפירות שרוצה להביאן לבכורים וענין בעיא זו בכגון שאין כאן ששים שהוא שיעור הבכורים מדבריהם כדלקמיה עד שיצטרפו בכורי היחור עמהן ולא איפשיטא לר"ש:


'''{{עוגן1|מה}} אנן קיימין.''' פלוגתייהו דפליגי עליה בתוספתא שם בחרס הדרייני:
Segment 4


'''{{עוגן1|אם}} בשנתנו בתבשיל ד"ה אסור.''' שהרי נותן טעם הוא ואם בשמכרו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו ד"ה מותר כדאמרי' התם:
<b>תני ר' ישמעאל וכו'.</b> מוסיף הוא על הברייתא קמייתא בתרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כדמפרש מה אית לך שאין מקפידין כגון תרומת הכלוסין וכו' שאלו אינן חשובין וכדאמר נמי לעיל בפ"ב דערלה בהלכה א' שאם נפלה סאה מהן לתוך מאה חולין אין צריך להרים:


'''{{עוגן1|אלא}} כי אנן קיימין.''' פלוגתייהו בשנתנו על גבי הקדירה של תבשיל דר"מ מחמיר בו וס"ל דאפילו בכה"ג נ"ט הוא בתבשיל:
Halakhah 2


'''{{עוגן1|מהו}} לסמוך בו כרעי המטה.''' בחרס הדרייני שהרי זה נראה כרוצה בקיומו:


'''{{עוגן1|ההן}} בגד.''' דתנינן הכא בערלה בגד שצבעו וכו' מהו לסמוך בו את המטה ואם פליגי ביה כדרך דפליגי בחרס הדרייני ואיקפד ר' זעירא לקבליה על שרצה לדמות בגד דהכא לדין חרס הדרייני אלא דאפי' למ"ד תמן מותר שאין איסורו ניכר שהרי היין נבלע בחרס אבל הכא בבגד שצבעו איסורו ניכר ואסור לדברי הכל והתם בע"ז גריס דר' ירמיה הוא דבעי מיניה דר"ז הכי:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' חגיי וכו'.''' גרסינן הא בפ"ג דע"ז על מתני' נטל הימנה כרכר והוא עץ של האורגים אסור בהנאה וכו' ואמר ר' חגיי כשירדתי מהספינה מצאתי לר' יעקב ושמעתי קולו שהיה יושב ושונה לאלו המשניות בגד שצבעו וכו' והקשה לו דתנינן נמי נטל הימנה כרכר וכו' והא תנינן שם בפ"ה יי"נ שנפל לבור וכו' דלרשב"ג והלכתא כוותיה ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יי"נ שבו ואמאי לא אמרינן נמי גבי בגד שנתערב דימכר הכל לנכרי חוץ מדמי אותו האיסור שבבגד ויוליך הנאה זו לים המלח:
Segment 1


'''{{עוגן1|חגיי}} קשיתה וחגיי קיימה.''' אתה בעצמך שהקשיתה את תקיימה ותפרק לה:
מתני' <b>כל העיירות שבמעמד.</b> ענין המעמדות מפורש בפ"ד דתענית שהתקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל וכו' ובזמן הבאת הבכורים היו מתכנסות כל העיירות שבאותו המעמד לעיר אחת של המעמד כדי שלא יעלו יחידים ומשום ברוב עם הדרת מלך:
<b>ולא היו נכנסין לבתים.</b> מפרש בגמרא מפני אהל הטומאה:
<b>ולמשכים.</b> כשהן משכימים בשחר היה הממונה אומר להן קומו וכו' וקאמר בגמרא שבדרך כשהן מהלכין אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וכו':


'''{{עוגן1|מאי}} כדון.''' ומאי טעמא וקאמר דהיינו טעמא דלא דמיא הא לדין יי"נ שנפל לבור דתמן ימכר כולו לנכרי לפי שאין דרך בני אדם ליקח יין מן הנכרי וליכא למיחש שמא ימכרנו לישראל אבל הכא דרך בני אדם ליקח בגד מן הנכרי והלכך לא ימכרנו לו שמא יחזור וימכרנו לישראל:
Segment 2
תחילתדףכאן ג/ב
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|הצובע}} מלא הסיט בקליפי ערלה וכו'.''' הסיט הוא מלא ההרחק שיש בין האמה לאצבע והסיט כפול הוא כמלא ההרחק שיש בין האצבע להגודל:


'''{{עוגן1|ר'}} מאיר אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים וכו'.''' כי היכי דפליגי במתני' דלעיל בגד שצבעו ונתערב באחרים ואשמעינן לעיל רבותא אליבא דחכמים שאפי' בבגד שנצבע כולו בערלה ונתערב יעלה באחד ומאתים והכא אשמעינן רבותא אליבא דר"מ שאפי' חוט אחד מלא הסיט שנתערב באריגת הבגד ידלק כולו והלכה כחכמים:
גמ' <b>כגון יהורב ומכיריו.</b> יהורב הוא שם משמר הראשון עם המכירים שלו והשייכים אליו וכן ידעיה ומכיריו וכן כולם:


'''{{עוגן1|האורג}} מלא הסיט מצמר הבכור בבגד.''' בצמר הבכור שנגזז מחיים איירי ואסור הוא בהנאה כדכתיב ולא תגוז בכור צאנך ובין בכור תם ובין בעל מום שאם ארג ממנו מלא הסיט בבגד ידלק הבגד לפי שהבכור אין לו מתירין שאין לו פדיון ולפיכך אינו מקדש בכל שהוא כמו המוקדשין דקתני בסיפא:
Segment 3


'''{{עוגן1|משער}} הנזיר ומפטר חמור.''' שאלו ג"כ אסורין בהנאה ואם ארג מהן מלא הסיט בשק שכל הארוג מן השער נקרא שק וידלק השק:
<b>וילינו בבית הכנסת.</b> דקס"ד דלנים ברחוב מפני שהן מרובים וא"כ ילינו בבהכ"נ שהיא גדולה:
<b>מפני אהל טומאה.</b> ויש לחוש גם בבהכ"נ שמא יארע איזה טומאה ויטמאו כולן באהל:


'''{{עוגן1|ובמוקדשין}}.''' אם הצמר או השער של מוקדשין מקדשין הן בכל שהן אפילו בפחות ממלא הסיט לפי שקדשים יש להן מתירין שיש להן פדיון ואפילו באלף לא בטיל:
Segment 4


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|מאן}} תני סיט ר' מאיר.''' אצמר בכור ואינך דקתני בסיפא קאי וכהאי אית תני דלקמן הוא דאתיא דתני להך סיפא נמי בשם ר"מ דלדידיה הוא דס"ל ידלק והלכך שיעורא דמלא הסיט מיהת בעי ברם כרבנן דסבירא להו דאף כאן יעלה באחד ומאתים א"כ לדידהו הוא סיט הוא פחות מסיט כלו' דין אחד להם דכמו דפחות מסיט יעלה כך אף הסיט יעלה ואיכא דתני לקמן דהך סיפא כרבנן נמי אתיא:
<b>בעזרה וכו'.</b> כלומר עד שהגיעו לעזרה היו מסיימין לפסוק כל הנשמה תהלל יה הללויה ומשהגיעו לעזרה התחילו הלוים בשיר ארוממך כדתנן לקמן:


'''{{עוגן1|ר'}} יוסי בר' בון כו'.''' וכן אמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן צמר בכור שטרפו ועירבו בצמר אחר בטל ברוב וגרסינן מקצת מזה שילהי פ"ו דכתובות ועיקרא דהך מילתא בפ"ה דע"ז בסוף הי"ב:
Halakhah 3


'''{{עוגן1|אייתי}} ר' חייא ציפוראה קומי ר' אימי ליטרא בשמונה ולא הורי ליה דאמר ר' יוסי ולאו מתני' היא וכו'.''' כך היא הגירסא בכתובות שם והיא הנסחא נכונה שהביא שאלה זו לפני ר' אימי שנתערב לו ליטרא אחת של צמר בכור בשמנה ליטרות אחרים ואפ"ה לא רצה להורות לו היתר ומטעמא דר' יוסא הקשה עלה דאמרו בשם ר' יוחנן וכי לא תנינן במתני' בהדיא דאפי' במלא הסיט שנתערב בבגד ידלק הבגד וזהו כהאי תנא דלקמן דתני להך בשם כ"ע דמודו בה:


'''{{עוגן1|א"ל}} אלו איתותבת תמן אית הוות יאות.''' הך מילתא היא נשנית בע"ז שם דגריס לעיל מיניה דבעי ר' יוסי בר' חנינא איסורי הנאה מהו שיבטלו בצירוף כלומר אם עירבן וצירפן באחרים של היתר אם בטלין ברוב והתנינן שור הנסקל כלומר דבעי למיפשט מדתני התם דשור הנסקל מקדש ואוסר בכל שהוא ודחי לה וקאמר תיפתר בחתיכות דמיירי בחתיכה של שור הנסקל שנתערב בחתיכות דחתיכה דבר חשוב הוי ולא בטלה. והתנינן צפורי מצורע תיפתר ציפור בציפורין. שנתערב בדבר חשוב הוא ולא בטל. והתנינן שיער הנזיר אית לך למימר ציפור בציפורין בתמיה. כלומר וכי בשיער נזיר מוקמית לה נמי בדבר חשוב ממנו שנתערב וכגון שעשה ממנו צורת ציפור בשק דחשוב הוא והא שיער נזיר סתמא קתני. כד מטין לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והתנינן האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' כדאיתא. כלומר כשהגיעו לשנות מסכתא ערלה אז השיב ר' יעקב לר' יוסי דמאי תבעי לך השתא הא תנינן בהדיא גבי צמר בכור דכמלא הסיט ידלק וה"ה בשער נזיר נמי כמלא הסיט וכי איכא מלא הסיט לא בטיל. א"ל אלו איתותבת תמן אית הוות יאות. כלומר אלו השבת אותי ממתני' זו בהיותינו עוסקים במסכת ע"ז ושאלתי להבעיא דלעיל שפיר הוה אבל השתא מאי רבותא היא ממך שהרי אנו עוסקים במסכתא זו ואתה לא נזכרת מהאי מתני' עד שבאנו לשנותה במקומה. ע"כ בע"ז שם ומייתי לה הכא במקומה ובקצרה:


'''{{עוגן1|תמן}} תנינן.''' בסוף מסכתא תמורה אלו הן הנשרפין חמץ בפסח וכו' ותנינן התם אלו הן הנקברין קדשים שהפילו וכו' ושער נזיר ופטר חמור וכו' וקשיא דהכא במתני' את אמר ישרפו כדקתני ידלק והכא בתמורה את חשיב להו בין הנקברין:
Segment 1


'''{{עוגן1|כאן}} בשק.''' מתני' דהכא מיירי שארגו בשק והלכך ישרף כדמפרש טעמא דשק מצוי לחטט אחריו דאם יקברו אותו מצוי הוא שיכול לחטט אחריו לפי שאינו כלה מהר ואתי לאיתהנויי ביה אבל כאן בתמורה מיירי בשיער עצמו שלא נארג וזה כלה מהר ולא חיישינן למידי והלכך יקבר:
מתני' <b>הקרובים.</b> לירושלים מביאין תאנים וענבים בעודן לחין והרחוקים מביאין אותן גרוגרות וצימוקין לפי שהלחין אינן יכולין להתקיים בדרך רחוקה:
<b>והשור הולך לפניהן וכו'.</b> והוא הקרבן שלמים דאמרינן בפ' דלעיל שמצוה להביא עם הבכורים ובגמרא פליגי בה דאיכא למ"ד שזה השור הוא לקיץ המזבח ועולה הוא:
<b>ועטרה של זית בראשו.</b> ולפי שהזית משבעת המינין הוא והוא האילן היותר יפה ועלהו רענן:
<b>שלחו לפניהן.</b> שלוחין לאנשי ירושלים להודיען מביאתן ובתוך כך מעטרין את הבכורים שלהן ומפרכסין אותן שנותנין הלחים והיפים שבהן מלמעלה:
<b>הפחות והסגנים.</b> של כהונה ושל לויה ושאר החשובים וכן הגזברים של הקדש יוצאין לקראתן לכבדן:
<b>לפי כבוד הנכנסין וכו'.</b> אם מרובים הן יוצאין לקראתן מרובים ואם מועטים מועטים:
<b>כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדין מפניהן.</b> ואע"פ שאין צריכין לעמוד מפני ת"ח ולהבטל ממלאכתן מ"מ מפני מביאי הביכורים היו עומדין דחביבה מצוה בשעתה ובגמרא הכא אמרו דמטעם זה עומדין מפני גומלי חסד עם המת שמלוין ונושאין אותו וכן מפני נושאי התנוק לברית מילה:


'''{{עוגן1|כאן}} במקדש כאן בגבולין.''' הא דתנינן ישרף אם גילח במקדש איירי דמצותו בתחילה בשריפה כדכתיב וכדתנינן בפ"ז דנזיר היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד והלכך בנתערב נמי מחלקינן בין מקדש ובין גבולין ומתני' דתמורה בגבולין איירי:
Segment 2


'''{{עוגן1|כאן}} בנזיר טהור.''' דביה כתיבא שריפה וכאן בנזיר טמא דלא כתיב בגילוחו שריפה:
גמ' <b>עד היכן נקראו.</b> קרוביס:
<b>עד כדי שהוא יכול לתרום מן המובחר.</b> כלומר שיכול להביאן כמו שהפריש אותן מן המובחר ולא יתקלקלו:
<b>ביקש להביא דבילה.</b> גרוגרות לאחר שנדרסין והן נקראין עיגולי דבילה אם יכול להביא נאמר אם היתה דבילה קעילית שהוא מהמקום המובחר לדבילה מביא ואם ממקום בצרה אינן חשובין כל כך ואינו מביא משם:


'''{{עוגן1|והתנינן}} פטר חמור.''' כלומר דהא פטר חמור נמי קשיא אהדדי וכי אית לך מימר גביה כאן במקדש וכו' או כאן בטהור וכו' בתמיה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כאן בשק וכאן בשיער:
Segment 3


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יוסי בר' בון הן דתימר וכו'.''' כלומר לעולם כדשנינן וכדקאמר ר' יוסי בר' חנינא כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא ודקשיא לך פטר חמור אפטר חמור נמי לא קשיא דהן דתימר הכא ישרף בשערו קאמר והן דתימר בתמורה יקבר בגופו של פטר חמור איירי וכדתנן בפ"ק דבכורות לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו:
<b>פשיטא שהוא מקריב שלמים.</b> לזה השור ההולך לפניהם דכן מסתבר שהרי הבכורים טעונין קרבן שלמים עמהן ומכל מקום אשכחן דפליגי בה דר' אימי אמר שמקריבו שלמים ורב אמר שהוא לעולה לקיץ המזבח ומביא שלמים אחרים עמהן:
<b>יחיד שנתעצל ולא בא.</b> עם בני המעמד מה יעשה שלהביא שור עם הבכורים שלו הרבה הוא להיחיד וקאמר מביא גדי וקרניו מצופות כסף והוא הולך לפני הבכורים שלו:


'''{{עוגן1|ובמוקדשין}} וכו' הדא דתימר בקדשים שיש להן מתירין.''' דוקא כלומר בשער ובצמר שנתלש ונגזז מהן כשהן עדיין חיים שיש להן מתירין ע"י פדיון ודבר שיש לו מתירין אפי' כל שהוא באלף לא בטיל אבל בקדשים שאין להן מתירין כגון שנשחטו ושוב אין להן פדיון ואם נתערב הגיזה שנגזז מהם כשהן חיין דינן ג"כ שצריכין מלא הסיט מהן כמו בבכור ופריך והא מתני' פליגא האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו' ובכור לא כקדשים שיש להן מתירין הוא בתמיה דהא משכחת לה נמי גביה שיש לו מתירין דאע"ג דפדיון אין לו מ"מ בגיזה שנשר ממנו בחיים ואח"כ שחטו דזה מותר הוא אף להחכמים דפליגי על עקביא בסוף פ"ג מבכורות וכדר' יוסי דהתם דקאמר לא בזה התיר עקביא וכו' כדמפרש התם דלא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין אלא בנשר ואח"כ שחטו לדברי הכל שרי וכי פליגי בנשר ממנו ואח"כ מת:
Segment 4


'''{{עוגן1|אית}} דתני לה בשם ר"מ.''' להך דצמר בכור דמתני' וכדאמר לעיל מאן תנא סיט ר"מ אבל לרבנן אין חילוק ומקדש ואוסר בכל שהוא. ולהך תנא ל"ק נמי הא דהקשה ר' יוסי דלרבנן אין הכי נמי דאפי' בכל שהוא ישרף:
<b>ועטרה של זית בראשו.</b> לפי שהוא ממין שבעה והעלין שלו יותר יפים משארי מין שבעה:


'''{{עוגן1|אית}} דלא תני לה בשם ר"מ.''' אלא לרבנן נמי בצמר בכור מלא הסיט בעינן ואינו אוסר בכל שהוא ומשום דהך תנא לא ס"ל כהאי דר' יוסי בבכורות דחכמים מודו לעקביא בנשר ואח"כ סחטו אלא כר' יהודה דהתם דאף בשחטו אח"כ פליגי רבנן ואסרי כמו במת וא"כ לא משכחת לה יש לו מתירין בבכור כלל והשתא שפיר דמחלקינן בין בכור למוקדשין:
Segment 5


'''{{עוגן1|מאן}} דתני לה בשם ר"מ וכו'.''' משום דלקמן בהל"ה איכא למ"ד דלר"מ עשרה דברים מקדשין בכל שהן וא"כ למ"ד דהך דבכור לר"מ הוא דנשנה אבל לחכמים יעלה באחד ומאתים כדלעיל שפיר דהוו עשרה דברים לר"מ ערלה וצמר בכור ושער נזיר ופטר חמור בחדא חשיב להו משום דתרווייהו שייכי לשק וחבילי תלתן של כלאי הכרם דקתני בהדיא לר"מ דמקדשין בכל שהן הרי ארבעה והני ששה דברים דקחשיב להו במתני' דלקמן בהל"ה דלרבנן ג"כ מקדשי בכל שהן אבל למאן דלא תני לה בשם ר"מ להך דצמר בכור א"כ חסר ליה חד לר"מ ומנן אית ליה להאי מ"ד דלקמן עשרה דברים מקדשין לר"מ וקאמר דלהאי תנא אמרינן דר"מ כר"ע דלקמן ס"ל נמי דמוסיף הוא אף לככרות של בעל הבית והוו להו שבעה ועם הנך שלשה הוו להו עשרה:
<b>תני וכו'.</b> לפרש עטרו את בכוריהן דקתני במתני':
תחילתדףכאן ג/ג
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|תבשיל}} שבישלו בקליפי ערלה ידלק.''' מפני שהנאת האיסור ניכרת בו ואם נתערב התבשיל באחרים יעלה בא' ומאתים וכן הדין בפת שאפאה על האסור בהנאה:


'''{{עוגן1|תנור}} שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת.''' קודם שיוצן התנור תדלק הפת שאסור בהנאה ואם נתערבה וכו' אבל אם הצין את התנור אין חילוק בין אם הוא חדש או ישן והסיק אח"כ בעצי היתר אע"פ שהיה התנור חדש בשעה שהסיקו בעצי איסור אפ"ה מותר הפת דהוי זה וזה גורם ומותר:
Segment 6


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|גחלי}} ערלה שעיממו.''' שנכבו ואינן בוערות הרי אלו מותרות שכבר כלה האיסור:
<b>וכי יש קטן וגדול בירושלים.</b> כלומר מאחר דקתני הפחות והסגנים וגזברים יוצאין לקראתן א"כ מעתה וכי יש קטן וגדול בירושלים לומר שזה חשוב יותר מאלו ומאי האי דהדר וקתני לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין:
<b>אלא כיני מתני'.</b> לא לענין חשיבות קאמר אלא דה"ק באוכלוסין הרבה או מעט לפי רוב הנכנסין היו יוצאין רוב אוכלסין ואם מועטין מועטין:


'''{{עוגן1|ולאו}} מתניתא היא.''' ומאי קמ"ל דהא תנינן הכי בפ"ג דע"ז גבי עצי ע"ז נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור אם חדש יותץ דהאי תנא ס"ל כמ"ד זה וזה גורם אסור והלכך לא מהני יוצן אצל חדש ושיסיקו אח"כ בעצי היתר ויאפה בו לפי שהתנור נתקן הוא באיסור הנאה ואם ישן יוצן ויסיקו בעצי היתר ויאפה שמעינן מיהת דהיכא דכלה האיסור שוב אינו אוסר הפת:
Segment 7


'''{{עוגן1|ר'}} חנניה אומר לית כאן.''' כלומר אין כאן מקום לתרץ להא דאקשינן ומשנה שאינה צריכה היא ור' מנא אמר אית כאן וצריכה היא והכא במאי עסקינן שהביא עצים לחים שאינן ראוין להסקה ונגב אותם בקליפי ערלה ובכה"ג הוא קאמר דאותן גחלים מאלו העצים שעיממו מותרות דמהו דתימא הואיל ואלו העצים נתקנו מחמת קליפי ערלה הוו כמו התנור חדש שנתקן בעצי איסור ויותץ וה"נ כן קמ"ל דהואיל שנכבו הגחלים ואין האיסור ניכר בעין הרי אלו מותרות:
<b>ולא כן תני תקום והדרת.</b> כתיב מה קימה וכו' ולאפוקי אם בטל ממלאכתו הוא מחמת כך ואמאי קתני כל בעלי אומניות עומדין מלפניהן ומשני שנייא היא הכא שהוא אחת לקיצין פעם אחת לזמנים בשנה אבל מפני זקן אם אתה מחמיר על בעלי אומניות לקום נמצא בטל ממלאכתו כל יום:
<b>ר' יוסי בר' בון וכו'.</b> ולדידיה טעמא דגדול כחן של עושי מצוה וחביבה מצוה בשעתה:
<b>אלא מן קומי אילין דגמלין ליה חסד.</b> שמלוין ונושאין אותו וגדול כחן של עושי מצות:


'''{{עוגן1|אבנים}} מנוגעות.''' שהן טמאות ואסורין בהנאה שעשאן סיד שכתשן לסיד פליגי בה אם עלו מטומאתן או לא ובעי הש"ס למימר מעיקרא דה"ה לענין איסור הנאה תליא בפלוגתייהו ולמאן דאמר עלו מטומאתן מותרות נמי בהנאה ולמ"ד לא עלו אסורות ודחי לה דלאו מילתא היא אלא אפילו כמ"ד דמטומאתן עלו שאין ניכר בהן מאחר שכתשן אבל לענין הנאה אעפ"כ אסורו' דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה ואל יהנה ממנו לעולם:
Segment 8


'''{{עוגן1|כל}} הנשרפין אפרן מותר.''' כדקי"ל דאפר של איסורי הנאה הנשרפין מותר חוץ מאפר הבא מחמת ע"ז כגון אפר אשירה שנשרפת היא:
<b>פעמיים ביום.</b> שלא יהא כבודו גדול מכבוד קונו:
<b>פעם אחת ביום.</b> סגי דהרי לא כן תני וכו' ולא יטריח יותר מפעם אחת:
<b>על דעתיה דר' יוחנן ניחא.</b> כדאמרינן טעמא אלא על דעתיה דר"א א"כ לא יקום כל עיקר שלא יטריח כלל וקאמר ר' יעקב וכו' דה"ק שלא יטריח שלא יראה חבורת זקנים והוא עובר לפניהם בשביל שיקומו מלפניו אלא יסבב הדרך:
בשאילת שלום לתלמיד להרב כמה פעמים ביום צריך לשאול בשלומו למר פעמיים ולמר פעם אחת:


'''{{עוגן1|הרי}} אפר הבית המנוגע הרי זה אינו בא מחמת ע"ז ואת אמרת אסור.''' אפי' כתשן לסיד ולאפר:
Segment 9


'''{{עוגן1|א"ל}} שנייא הוא.''' באבנים מבית המנוגע דילפינן נתיצה נתיצה דכתיב כאן ונתץ את הבית וגו' וכתיב בע"ז ונתצתם את מצבותם וא"כ בכלל ע"ז ודינם כמו ע"ז הן:
<b>לזקן ד' אמות.</b> כשבא לתוך ד' אמות שלו ואם עבר מלפניו א"צ לעמוד וישב לו:
תחילתדףכאן ג/ד
<b>מ"ט והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו וגו' עד באו האהלה.</b> ומשה היה נשיא וילפינן כבוד כ"ג ג"כ מכאן:
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|מי}} שהיו לו חבילי תלתן.''' תלתן פינגרי"גו בלע"ז ודרכן לאגדן חבילות ואגודות:
<b>תרין אמוראין.</b> פליגי בהאי קרא והביטו אחרי משה:
<b>מיחמי.</b> יראו זה הצדיק הזוכה ומזכה לאחרים:
<b>חזי שוקיה.</b> כמה עב וראו כרעיה כמה עבים מפני שאוכל ושותה מן היהודים וכל מה שיש לו הכל מהיהודים:


'''{{עוגן1|וחכמים}} אומרים יעלו באחד ומאתים.''' דאע"ג שדרכן למנות עולין הן בשיעורן והלכה כחכמים:
Segment 10


'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|שהיה}} ר' מאיר אומר את שדרכו להימנות מקדש.''' את שדרך למכור אותן במנין כגון חבילה דלעיל וכיוצא בה מקדש ואוסר בכל שהוא בתערובתן:
<b>ארון וכו'.</b> כך הוא הסדר והכהנים כשהן נושאין כפיהם פניהם כלפי העם והציבור פניהם כלפי ארון הקדש:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|וכמה}} היא חבילה עשרים וחמשה זירין.''' קנים:
Segment 11


'''{{עוגן1|ארבע}} מינהון מיטה.''' כלומר שלכל הפחות שיהו ראוין ארבעה מהן לארוכות המיטה וה"נ אמר בהאי תלמודא לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ו' ועוד בכמה מקומות:
<b>מפני בנה.</b> כלומר התלמיד בשעה שהוא לומד אין עומד מפני הרב שהוא בנה של התורה שזהו התורה עומדת מפני בנה:
תחילתדףכאן ג/ה
<b>מפני חבר.</b> תלמיד חבר שאינו זקן:
'''{{עוגן1|ואלו}} הן.''' הששה דברים אגוזי פרך ורמוני בדן פרך ובדן מקומות הן ואלו הבאים משם חשיבי ולא בטלי:
<b>הוון יתיבין.</b> ועוסקין בתורה:
<b>תרתי גבכן.</b> שני דברים אצליכם נגד שורת הדין:


'''{{עוגן1|חביות}} סתומות.''' שנתערבה חבית סתומה של איסור בחביות סתומות של היתר:
Segment 12


'''{{עוגן1|וחילפות}} תרדין.''' מה שמחליפין אחר שמניחין השרשים שלהן בקרקע וחוזרות וצומחות והני חשיבי:
<b>מפסיק.</b> מלמודו וקאים מפני הזקן לפי שהוא חושש להאי תנא דתני וכו' מפסיקין מכתיבתן לק"ש וכו':
כך מפסיקין לתפלה ולהנחת תפילין וכן לשאר מצותיה של תורה ור' אחא חושש להא דר' חנניא בן עקביא שאלו כותבי התורה מפסיקין לכל המצות ולפיכך הפסיק כדי לקיים מצוה זו:


'''{{עוגן1|וקלחי}} כרוב.''' הקלחין חשיבי ולא העלין:
Segment 13


'''{{עוגן1|ודלעת}} יונית.''' שעליה גדולין ורחבין וחשובה:
<b>מן דהוה לעי.</b> לאחר שנתיגע כל צורכו בלימוד התורה ורצה לנוח מעט היה יושב לפני בית המדרש בשביל לראות להזקנים העוברין ולקום מפניהן כדי שלא יהא בטל מעסק מצוה:
<b>יהודה בר' חייא.</b> היה רגיל לעלות ולישאל בשלום ר' ינאי חמיו מע"ש לע"ש והיה ר' ינאי יושב במקום אחד ותולה עיניו לראותו ולקום מפניו והיו התלמידים אומרים לא כן למדנו רבינו לזקן ד' אמות ואמר להן אין ישיבה לפני סיני זה ר' יהודה בר' חייה שהוא סיני ופעם אחד נתאחר מלעלות ואמר ר' ינאי לית אי אפשר דיהודה ברי ישנה ממנהגו לבא בכל ע"ש בזו השעה וא"כ לית אפשר אם לא ארעו לגוף הצדיק הזה איזה יסורין דומה שאין לנו יהודה ברבי שנפטר והיה כשגגה היוצא מלפני השליט:


'''{{עוגן1|ר"ע}} מוסיף אף ככרות של בעל הבית.''' שהן גדולים וחשיבי והלכה כר"ע:
Segment 14


'''{{עוגן1|הראוי}} לערלה ערלה.''' מאלו שנמנו ושייכין הן לערלה כגון אגוזים ורמונים וחביות סתומות שערלה נוהגת בהן הן נמנין מאיסורי ערלה והשאר שייכין הן לאיסור כלאי הכרם דאין ערלה אלא באילן:
<b>אפי' זקן עם הארץ.</b> לפי שאמר לא בחנם מאריך זה ימים והגון הוא לכבדו:
<b>ר' חנינא מחי.</b> היה מכה למי שלא קם מלפניו ואמר כי אתה רוצה לבטל מצות התורה:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|חד}} אמר דברי ר"מ עשרה דברים מקדשין.''' כדפרישית לעיל בהלכה ב' וזהו כהאי מ"ד דאמר התם דלא תני למתני' דצמר בכור אלא אליבא דרבי מאיר ומאן דתני לה ככ"ע מתרץ לה דלדידיה ר"מ כר"ע וחרנה אמר ואידך מינייהו הוא דאמר דברי ר"מ כל הדברים מקדשין כלומר מה דנשנה בפרקין מהדברי' המקדשין בכל שהן כולהו אליבא דר"מ א"נ דכל הדברים הנשנו בפרקין לדברי ר"מ מקדשין הן וא"כ אף ממתני' דתבשיל ותנור שהסיקוהו וכו' דתנינן בהו יעלה באחד ומאתים היינו לרבנן אבל לר"מ מקדשין הן בכל שהוא:
Segment 15


'''{{עוגן1|אמר}} שמועתא.''' כלומר שאמר זה מפי השמועה סתם דמתני' דכלים פליגא על האי מ"ד דלר"מ עשרה דברים בדוקא הן דתנינן תמן בכלים פ' י"ז הרימון שאמרו לא קטון ולא גדול אלא בינוני ולמה הוזכרו רימוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ וגריס שם דר' יהודה אמר לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי צבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום מפני שאלו המקומות של כותים הן והן חשידי דלא מעשרי מאי דמזבני דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול ואלו הפירות ניכרין הן שהם מאלו המקומות וצריך לעשרן ודאי בכל מקום שהן נמכרים ומדקאמר רבי יהודא לא הוזכרו רימוני בדן וכו' ש"מ דאפילו לר"מ הוא דקאמר דלא כהת"ק דגריס משמיה דהן מקדשין בכל שהן אלא דלא הוזכרו בבית המדרש לענין זה כלל אלא לענין שיהו מתעשרין ודאי ושמעינן מיהת דלר"מ לאו דוקא עשרה דברים נשנו כאן שהן מקדשין בכל שהן דהא להאי תנא חסר רימוני בדן דמתני' וזה פליגא על האי מ"ד דנקט חושבנא דעשרה דברים אליבא דר"מ:
<b>כשהנשיא נכנס וכו'.</b> ברייתא זו נשנית בתוספת' דהוריות:
<b>כד שמעון להאי ברייתא דתני.</b> והיו רוצין לנהוג ולעשות לו כן כדתני חכם שנכנס וכו' וכעס ר"מ על זה ויצא מבית המדרש וא"ל שמעתי שמעלין בקדש ולא מורידין:


'''{{עוגן1|ושאר}} כל הרימונין וכו'.''' אמתני' פריך ומאי שנא רימוני בדן דנקט וכי שאר כל הרימונין אין דרכן להמכר במנין ומשני אין דדוקא רמוני בדן על ידי שהן חביבין וחשובין דרכן להימנות אבל שאר כל הרמונים אינם חביבין כל כך ולפעמים אין דרכן להימנות:
Segment 16


'''{{עוגן1|ר'}} יונה בעי.''' על הא דחשיב במתני' אגוזי פרך ומשמע הא שקידי פרך לא ומאי שנא ולא משני מידי:
<b>ר' זעירא היו רוצים למנותו.</b> לזקן ולא רצה לקבל מפני ענוותנותו וכששמע האי ברייתא דתני חכם וכו' קיבל עליו לאשר מינוהו:


'''{{עוגן1|מתניתא}} בסתומה בין הסתומות.''' הא דקתני חביות סתומות שנתערבה חבית סתומה של איסור בין חביות סתומות של היתר והן נשארו כולן סתומות ולאפוקי להא דמסיים ואזיל:
Segment 17


'''{{עוגן1|אבל}} סתומה בין הפתוחות ונפתחה הסתומה או איפכא פתוחה וכו' צריכות שיעור אחר.''' כלומר דלאחר שנפתחה השיעור בה לפי מה שהיא אם היא של תרומה נוטל מאחד ומאה ממנה ושותה ואם של ערלה או כלאי הכרם אחד ומאתים וכן בפתוחה בין הסתומות וכו' דהעיקר אחר שעת התערובות הוא ולקמי' פריך על גוונא דהסיפא:
<b>מיקל.</b> היה מבזה לאלו שמתמנין ע"י כסף:
<b>ניעבד נפשין.</b> כעוסקין בתורה שלא לעמוד מלפני זה:


'''{{עוגן1|היך}} אפשר לפתוחה אצל הסתומות.''' לומר שנתערבו הרי ניכרת היא ביניהן דבשלמא ברישא סתומה בין הפתוחות ונפתח' איכא למימר דהכי קאמר שלאחר שנתערבה נפתחה מאיליה ושוב אינה ניכרת איזו היא של איסור וקמ"ל דאע"פ שבשעה שנתערבה סתומה היתה מ"מ כשנפתחה הלך חשיבותה והדין בזה שנוטל כדי דימועה ושותה השאר וכן כל חבית וחבית שהן בספק אלא דפתוחה בין הסתומות היך אפשר שנתערבה דאם סתמה אח"כ הרי ידע איזו היא:
Segment 18


'''{{עוגן1|תיפתר}} בפתוחה אצל החנוני שהיא כסתומה אצל הבעל הבית.''' לפי שדרך הבעל הבית כשממלא הרבה חביות סותם אותן דרך עראי בסתימה כל שהוא למסור להחנווני למכרן והחנווני הוא סותמן בסתימה יפה לפי שדרכו למכור מעט מעט וסותמן היטיב שלא יתקלקל היין בחביות והכא מיירי שאותה חבית של איסור אצל החנווני היא שנתערבה והיינו לאחר שסתם לשארי חביות שהיו לו בחנות בסתימה יפה כדרכו הניח לחבית אחת בסתימת בעל הבית ולא סתמה כמו שארי חביות וזהו כפתוחה שנתערבה בין הסתומות אלא שאינה ניכרת איזו היא של איסור משום שאח"כ סתם החנווני את כולן והשתא הא קמ"ל דאע"ג שעכשיו כולן סתומות הן מ"מ כיון שבשעה שנתערבה היתה פתוחה דהסתימה של בעל הבית לאו סתימה היא אצל החנווני ולא נקראת אצלו אלא כפתוחה ולפיכך אין לה דין חבית סתומה שנתערבה בין הסתומות:
<b>תירגם ר' יעקב.</b> להמקרא הזה ולהסמוך לו הוי אומר נעץ הקיצה וגו' הוא יורה בלשון תמיה וכי יודע הוא יורה אלא הנה הוא תפוש וגו':
<b>הוי אומר בעיתון ממנייה.</b> והוי על זה שאתם מתרצים למנות לזה שהרי וה' בהיכל קדשו זה ר' יצחק בר' אלעזר בכנסת דשער קיסרין לזה היה ראוי למנותו עליכם:


'''{{עוגן1|והתני}} ונסתמה.''' מאי האי ונסתמה דקאמר דהא אמרת שאע"פ שנסתמה אח"כ אצל החנווני לאו כלום היא הואיל ובשעה שנתערבה לא היתה נקראת סתומה אלא פתוחה ומכיון דלא מצית לפרושי להא אלא בהאי גוונא דאמרן א"כ מאי האי דהדר תני ונסתמה הרי זה בכלל שאמרנו ומשני תפתר שחזר בעלה ונטלה כלומר מילתא אחריתא אשמעינן בהא שאע"פ שאח"כ חזר בעל הבית ונטל אותן מהחנוני ונטלה לחבית של איסור ג"כ עמהן לא אמרינן דהשתא כסתומה בין הסתומות היא שהרי אצל בעל הבית נחשבו כולן כסתומות וטעמא משום דהואיל ואצל החנוני נתערבה ואצלו כפתוחה בין הסתומות היא שוב אינה אוסרת בכל שהוא:
Segment 19


'''{{עוגן1|כל}} אילין קרייא וכו'.''' גרסינן להא בפ"ז דנדרים בהלכה א' לענין הנודר מן הירק דפליגי התם במתני' אם מותר בדלועים או לאו קאמר התם בגמראדלא פליגי אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כ"ע מודים שהוא כירק ועלה קאמר שם ר' קריספא בשם ר' יוחנן דכל הני קרי וכרובייתא דאנן אכלין להון בכלל דלעת יונית אינון ולד"ה הנודר מן הירק אסור בהן ואיידי דאיירי במתני' בדלעת יונית מייתי לה הכא:
<b>שמעת שממנין בח"ל.</b> לאותן שהן בח"ל אם ממנין אותם בא"י:
<b>הא כל ישיבה שלך.</b> של מינוי הזקנים לא יהא אלא על אדמתך:
<b>על מנת לחזור.</b> כשהולכין לח"ל על איזה זמן וע"מ לחזור ממנין אותן לשעה:
<b>עד זמן דמיתמני רבי.</b> שלו ומינוהו לרבו:


'''{{עוגן1|ולמה}} לית אנן אמרין.''' במתני' נמי להראוי לתרומה תרומה שהרי נוהגות הן ג"כ בתרומה ואם נתערבה מהן אינה עולה בא' ומאה ואמאי לא תני אלא הראוי לערלה וכו' והוה ליה למיתני ג"כ הראוי לתרומה תרומה:
Segment 20


'''{{עוגן1|א"ל}} ר' יוסי.''' דמהאי טעמא גופה לא שייך הכא למיתני הראוי לתרומה תרומה שהרי תרומה נוהגת בכל אלו המינין דקחשיב במתני' ובין בירקות ובין בפירות אילן והאיך ליתני הראוי לתרומה הלא כולן ראוין הן:
<b>הוה כד מסקום.</b> עני מאד ומלשון מסכן הוא ונתמנו קטנים ממנו והוא לא נתמנה לפי שלא היה לו מזל וכדאמר דבקי הוה במרגליתא ובכל דבר ולא היה לו ככר לחם לאכול:
<b>ושלח ליה ר' אבהו.</b> אגרת אחת ונתן מתנה אחת בתוכה וכתב ליה בשביל מתנה זו שתקבל בכדי הוצאה לעלות לא"י לפי שהיה חושש אפשר שלא ירצה לקבל מתנה וכתב לו כן כדי שיתרצה שזהו למצוה:
<b>מי יגלה.</b> ועוד זאת אמר ר' אבהו שהיה עניו גדול ואמר מי יגלה עפר מעיניך ר' יוחנן לאבוה ריגלותיה איתמני לנמיכות ושיפלות שלו ראית ואתה מנית אותו לחכם ולשמעון בר ווא דמעפריא לשון חשיבות וחביבות הוא מלשון כשני עפרים והוא לא איתמני ממך ריגלותיה מלשון והרגליות משיעבור הימנה:


'''{{עוגן1|ערלה}} אינה נוהגת בכל.''' דלא שייכא אלא באילן והלכך תני לה הראוי לערלה ממה דמצינו כאן לערלה הוא והשאר לכלאי הכרם ודוקא השאר לפי שהאגוזים והרימונים אינם שייכים כלל לכלאי הכרם כ"א לערלה אבל בתרומה לא מצי למיתני הראוי וכו' כלל אלא דהכל נוהגות בה:
Halakhah 4
תחילתדףכאן ג/ו
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|נתפצעו}} האגוזים וכו'.''' כלומר הא דאמרנו במתני' דלעיל דאלו מקדשין בכל שהן דווקא כשהן שלימין אבל אם נתפצעו האגוזים וכו' הלך מהן החשיבות וכן אם נתפרסו הככרות לר"ע ויעלו בא' ומאתים:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|נפלו}} ואח"כ נתפצעו וכו'.''' תוספתא היא בפ"ה דתרומות שאם כבר נפלו ונתערבו בהיתר ואח"כ נתפצעו לר"מ בין בשוגג ובין במזיד לא יעלו כדמפרש טעמיה דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד:


'''{{עוגן1|מ"ט}} דר' יודה.''' במזיד וקאמר משום שכבר קנסו בידו כלומר שכבר קילקל הוא אותן בעצמו ולא קנסו במזיד אלא במקום שהוא רוצה לבטל האיסור כמות שהוא:


'''{{עוגן1|מה}} טעמא דר' יוסי.''' דלא קניס שוגג אטו מזיד וכר' יהודה לא ס"ל דהא במזיד מיהא קניס וקאמר דטעמיה דס"ל כהאי דתנינן לעיל בסוף פ"ה דתרומות גבי תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'. וקאמר התם עלה ר' אבהו בשם ר' יוחנן דה"ה כל איסורין שריבה עליהן לבטלן בשוגג מותר במזיד אסור:
Segment 1


'''{{עוגן1|ר'}} שמעון בן לקיש בשם ר' הושעיה היו לפניו וכו'.''' זה כתוב לעיל בפ"ד דתרומות בהל"ח עד הא לפתוח לכתחילה אסור ושם תמצא מפורש:
מתני' <b>החליל.</b> כלי זמר הנשמע קולו למרחוק היה מכה לפניהם בכל הדרך ובירושלים עד שמגיעין להר הבית:
<b>אפי' אגריפס המלך.</b> שהוא בעל נפש גדולה ושררה רבה נוטל הסל בכורים שלו על כתיפו ונכנס וכו' וכדקאמר בגמרא לפי שהיה צריך ליתנו מידו ליד הכהן כדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
<b>הגוזלות שעל גבי הסלים.</b> לאו דווקא על גבי הסלים היו שלא יטנפו הביכורים אלא סביבות הסלים היו כדי לעטר וליפות הבכורים והן היו קריבין עולות:
<b>ומה שבידם.</b> שגם בידם היו מביאין גוזלות והן ניתנין להכהנים:
<b>עודנו הסל על כתיפו קורא וכו' ר' יהודה אומר.</b> לא היה גומר כל הפרשה בעוד הסל על כתיפו אלא קורא בתחילה עד ארמי אובד אבי וכשיגיע לזה מוריד הסל מן כתיפו ואוחזו בשפתותיו עד שמניח הכהן את ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח וקאמר בגמרא שמניחו בקרן מערבית דרומית בדרומה של קרן והשתחוה ויצא והלכה כר' יהודה:
מתני' <b>בראשונה וכו' נמנעו מלהביא.</b> אלו שאין יודעין לקרות שלא יתביישו:
<b>התקינו וכו'.</b> ובגמרא קאמר דסמכו על הכתוב וענית ואמרת ואין ענייה אלא מפי אחר:
<b>בקלתות.</b> ובסלים של כסף מצופות או בשל זהב:
<b>בסלי נצרים.</b> ענפים או שבטים של ערבה קלופה:
<b>והסלים.</b> של העניים עם הבכורים ניתנים לכהנים אבל של עשירים היה הכלי חוזר לבעליו ובגמרא דב"ק איתמר מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא:


'''{{עוגן1|דבי}} ר' ינאי שאלין.''' שאלה זו דלעת שלקה בבית אביה כלומר ששלקה בעודה מחוברת באיביה ולהכי נקטי דלעת מפני שדרכה להתגדל ולהתפשט ובעודה מחוברת יכולין להטות ולבשל מקצתה:
Segment 2


'''{{עוגן1|מהו}} שתטבול למעשרות.''' משום דקי"ל דהאש קובעת למעשרות כדתנינן לעיל בריש פ"ד דמעשרות הכובש והשולק והמולח חייב ומיבעיא להו אם אף בעודו מחובר מהני להיותה טבל וקבוע למעשרות שלא יאכל ממנה אפילו עראי עד שיעשר:
גמ' <b>כיני מתני'.</b> כלומר כך הוא הטעם דקתני במתני' נוטל הסל על כתיפו וכו' משום דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כמפורש במתני':


'''{{עוגן1|לוי}} שאל.''' עוד שאלה אחרת באותה דלעת ששלקה במחובר מהו שתטמא טומאת אוכלין לפי שאין טומאת אוכלין במחובר אלא בתלוש ולאחר הכשר בתלוש וזו ששלקה אם כמחובר היא או מכיון ששלקה אין שם מחובר עליה:
Segment 3


'''{{עוגן1|שלקה}} כמחותכת היא.''' כלומר דהדר פשטי להו דמכיון ששלקה כמחותכת חשיבא בין לענין קביעות מעשר ובין לטמא טומאת אוכלין:
<b>אית תנייא תני.</b> מחליף ממתני' הגוזלות שעל הסלים ניתנין לכהנים ומה שבידו הן לעולות וטעמא דהאי תנא כדי לסמוך מתנה למתנה דכמו שהבעלים נותנין סל הבכורים לכהנים כך הגוזלות שעליהן לכהנים:


'''{{עוגן1|מילתיה}} דשמואל אמר.''' וכן שמעינן ממילתיה דשמואל מה שאמר דס"ל מטמאה היא טומאת אוכלין דאמר ר' יוסי בר' בון בשם שמואל תאנים וענבים שצמקו באביהן לא חשיבי כמחובר ומטמאין טומאת אוכלין וא"כ ה"ה נמי בדלעת ששלקה באביה דלא חשיבא כמחובר דלא יהא אלא כצמקה דשוב אינה מתגדלת וכתלושה חשיבא:
Segment 4


'''{{עוגן1|והרודה}} מהן בשבת חייב משום קוצר.''' דנהי דלענין טומאת אוכלין כתלוש חשיבא משום שאינן ראוין להתגדל עוד מ"מ לענין שבת מכיון שלא נתלשו ממש כמחובר הן וחייב משום קוצר ואיידי דתני במתניתין נחתכו הדלועין מייתי להאי נמי הכא:
לא היו נותנין את הגוזלות וכו' כדפרישית במתני':


'''{{עוגן1|נתפרסו}} הככרות.''' וקאמר הש"ס מתני' דר"ע דאיהו ס"ל דאף ככרות של בעה"ב מקדשין בכל שהן ולדידי' הוא דאיצטריך למיתני דאם נתפרסו יעלו וקמ"ל דסתם לן התנא כר"ע דלעיל:
Segment 5
תחילתדףכאן ג/ז
'''<big>מתני'</big> {{עוגן1|ספק}} ערלה.''' כדמפרש בגמ' כגון שיש כאן כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו ספק מן זה הכרם הוא ספק מכרם אחר אם הוא בא"י אסור ובסוריא מותר:


'''{{עוגן1|ובח"ל}} יורד ולוקח.''' כלומר אפי' רואה הוא שענבים אלו יוצאות מהכרם הזה לוקח הוא מהן ובלבד שלא יראנו לוקט ביד מן הערלה:
<b>חוזר להגדתי היום.</b> לאחר שהגיע לארמי אובד אבי ומוריד הסל והכהן מניח ידו תחתיו ומניף חוזר ומתחיל הגדתי היום עד שגומר הפרשה:
<b>וכי יש אדם מגיד וחוזר ומגיד.</b> ומשני קיימינה להאי ברייתא דזה אינו נקרא חוזר ומגיד אלא כאדם האומר כבר הגדתי לזה בתחילה וכדי שיאמר כל הפרשה אחר התנופה:


'''{{עוגן1|כרם}} שהוא נטוע ירק.''' ויש בו כלאים מפני הכרם וירק נמכר חוצה לו ספק אם הירק מהכרם הזה או לא בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקט כלומר אפי' רואהו לוקט מותר ליקח ממנו ובלבד שלא ילקט האוכל בעצמו בידו:
Segment 6


'''{{עוגן1|החדש}} אסור מן התורה בכל מקום.''' אפי' בח"ל:
<b>הנחה מהו שתתיר למחוסרי זמן.</b> כגון הכא שלאחר שגומר כל הפרשה תנינן שמניחו והנחה זו מתירתן ואם הניחו מקודם שקרא דהוי מחוסר זמן מהו שתתיר אותו:
<b>הדא דתימא.</b> דמספקא ליה להונא כשחזר ונטלן ממקום שהניחן אם הנחה שעשה מתירתן אע"פ שלא חזר והניחן אבל אם היו במקומן שלאחר שהניחן לא נטלן א"כ כבר כהניחן הן ופשיטא שמתירן שהרי אין הקריאה מעכבת אלא הנחה היא שמעכבת והרי קיים מצות הנחה:
<b>הניחן בלילה.</b> אם הנחה כזו הנחה היא דהויא כמחוסר זמן:


'''{{עוגן1|והערלה}} הלכה.''' מהלכה למשה מסיני נאסרה הערלה בח"ל ודוקא בודאה אבל בספקה בח"ל מותר שכך נאמרה הלכה:
Segment 7


'''{{עוגן1|והכלאים}} מדברי סופרים.''' בח"ל ודוקא כלאי הכרם דחמירי דאסירי בהנאה בא"י והלכך גזרו בהו רבנן בח"ל אבל בכלאי זרעים דאף בא"י אינן אסורין אלא בזריעה אבל באכילה ובהנאה שרו לא גזרו בהו רבנן בח"ל. והרכבת האילן בכל מקום אסור מן התורה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ ובין בח"ל אף שדך בהרכבה בין בארץ בין בח"ל:
הניחן וכו' כלומר שמפרש להניחן דקתני במתני' והיכן מניחן בצד המזבח בקרן דרומית מערבית וכדמסיק דכתיב לפני ה' וזהו במערב יכול במערב הוא שמניחן ת"ל לפני המזבח וזהו הכבש שהוא פני המזבח ובדרום היה יכול בדרום וכו' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית לקיים שניהן ומניחה בדרומה של קרן דהא כתיב והניחו לפני מזבח אלמא דעיקר הנחה בדרומה של קרן:


'''<big>גמ'</big> {{עוגן1|איזהו}} ספק ערלה וכו'.''' תוספתא היא במכילתן וכדפרישית במתני':
Segment 8


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יודן.''' הוא רבי יהודה התנא דפליג בהתוספתא וס"ל דספק זה אף בסוריא אסור ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם וכו' דמכיון שיש כאן כרם אחר היתר נטועה בצדו תלינן לקולא בסוריא:
גמ' <b>תני אין ענייה אלא מפי אחר ולא עוד וכו'.</b> כלומר דקשיא ליה דלפי האי ברייתא מפני מה תלו טעם התקנה משום שנמנעו מלהביא תיפוק לי' דענית ואמרת כתיב הלכך קאמר דאין ה"נ וחדא ועוד קתני מפני שנמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין לכל ולא עוד אלא שסמכו לתקנה זו מן הכתוב וענית ואמרת:


'''{{עוגן1|אמר}} רבי יהודא אף זה אסור בסוריא.''' זה קאי אסיפא כרם נטוע ירק וכך היא בתוספתא דלהת"ק ספקו בסוריא מותר אפילו אין כאן אלא הכרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ורבי יהודא פליג דזה אסור אף בסוריא ואיזהו ספק המותר בסוריא כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצידו וכו':
Segment 9


'''{{עוגן1|ובח"ל}} יורד ולוקט וכו' אמר ר' יודן עוד היא בקדמייתא וכו'.''' כלומר דר' יודן תני גם בסיפא יורד ולוקח וכו' כמו בהקדמייתא ברישא:
<b>מהו להביאן בתמחוין של כסף.</b> דשמא קלתות בדוקא קתני דהטנא כתיב ולא בכלים אחרים:


'''{{עוגן1|החדש}} וכו'.''' מתני' דר"א בפ"ק דקדושין כדתנינן תמן כל מצוה וכו':
Segment 10


'''{{עוגן1|בכל}} מושבותיכם.''' בכל מקום שאתם יושבין משמע אפי' בח"ל:
<b>ר' יונה ור' ירמיה וכו'.</b> עיקרא דהאי מילתא לקמן במגילה פ"ד בהלכה א' היא שנויה והתם היא שייכה והכא אגב דהאי בעיא דר' יונה מייתי לה דאמר התם לעיל על שהיו נוהגין לתרגם בתורה שאין התרגום מעכב אמר ר' יונה אע"ג דאת אמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו ר' יונה ור' ירמיה חד מחזר מנא וחרנא מחזר פטירין עם ירקונין דתימר עם מרורין כלומר אחד היה מחזיר להמתרגם שטעה ותרגם מנא על טנא ואידך היה מחזירו להמתרגם למצות ומרורים פטירין עם ירקונין אלא שצריך לתרגם פטירין עם מרורין ולא ידענו מי מהן היה מדקדק לומר זה ומי מהן לומר לזה:
<b>מן מה דאמר ר' יונה.</b> הכא דנסתפק לו אם יש להביאן בתמחוין של כסף דילמא דוקא בטנא קפיד קרא ולא בכלי אחר:
<b>הוי דהוא מחזר מנא ויאמר סלא.</b> א"כ ש"מ דר' יונה היה מחזירו להמתרגם מנא לטנא דאפשר דהקפידה התורה שלא יביא בכלי אחר אלא דיאמר סלא לתרגום של טנא:
<b>ר' פנחס מחזר פטימין בני תורין.</b> דיאמר תורין ובני תורין להמתרגם תורין ובני יונה פטימין ובני תורין היה מחזירו עד שיאמר תורין ובני תורין. והתרגום שלנו שפנינין ובני יונה ותרגום אחר היה להן בזה:


'''{{עוגן1|מה}} מקיימין רבנן טעמא דר"א בכל מושבותיכם בחדש שכאן ויצא בחוץ.''' ובקדושין שם בהל"ח בחדש שבו שיצא לח"ל והיינו הך. כלומר דלדידהו קרא אתי לרבות על חדש של א"י שיצא לח"ל שבזה אתה נוהג איסור בכל מקום מושבותיכם אבל לא בחדש של ח"ל גופה:
Halakhah 5


'''{{עוגן1|ולמה}} לא תנינן.''' לר"א אף החלה עמהן שנוהגת בכל מקום:


'''{{עוגן1|א"ל}} לא אתינן מיתני אלא דבר שהוא נוהג בין בישראל ובין בגוים.''' כמו החדש למאי דס"ל לדידי לר"א וכן הערלה והכלאים להת"ק דהתם אבל החלה אינה נוהגת אלא בשל ישראל לכ"ע:


'''{{עוגן1|והערלה}} הלכה.''' ופליגי שמואל ור' יוחנן מאי הלכה שמואל אמר כהלכות מדינה שמעצמן הנהיגו עליהם להלכה זו ולאסור הערלה בח"ל:
Segment 1


'''{{עוגן1|הלכה}} למשה מסיני ואת אמר הכין.''' בתמיה כלומר לדידך דאמרת הלכה למשה מסיני היא בח"ל ואת אמרת דספיקה מותר כדתנינן במתני' ואמר לו בשעה שניתנה הלכה זו כך נאמרה דודאה אסור בח"ל וספיקה מותר:
מתני' <b>מעטרין את הבכורים.</b> מה שמניחין למעלה על הסל כדי ליפותן בפירות נאים ומשובחי' נקרא עיטור בכורים ומה שמוסיפין על המין לאחר שהופרש ממנו לבכורים נקרא תוספת בכורים וקסבר ר"ש בן ננס דעיטור בכורים אף באותן פירות שאינן ממין שבעה שהן הן שחייבין בבכורים אבל אעיטור לא קפדינן:
<b>ר"ע אומר וכו'.</b> דאף העיטור צריך שיהיה משבעת המינין ושהבכורים נוהגין בהן והלכה כרבי עקיבא:
<b>שלש מידות וכו' ועיטור בכורים.</b> אף במין בשאינו מינו ובלבד שיהא העיטור משבעת המינין וכר"ע כגון שמעטר תאנים לבכורי ענבים או איפכא וכיוצא בהן:
<b>תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי.</b> מפני שהיא כבכורים וע"ה המביא בכורים לא היה הכהן צריך להפריש עליהן דמאי:
<b>ועיטור בכורים חייב בדמאי.</b> מפני שאינו כבכורים ממש ומ"מ נאכלת בטהרה כדין תוספת בכורים שאינה מן הארץ דג"כ אינה בכורים ואעפ"כ נאכלת בטהרה:
<b>אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים.</b> ואף לענין שפטורה מדמאי דוקא בזמן שהיא באה מן הארץ אבל אם אינה באה מן הארץ אלא מעבר הירדן או מסוריא וכיוצא בה שהבכורים מהן מדבריהם אינה כבכורים לכל מילי ומ"מ נאכלת בטהרה היא:


'''{{עוגן1|אמר}} ר' יסא אילו לא סלקית לא"י וכו'.''' דר' יסא מח"ל הוה ועלה לא"י ללמוד תורה מר' יוחנן:
Segment 2


שמואל אמר בכלאי הכרם הוא דאסור מד"ס בח"ל הא בכלאי זרעים מותר כדפרישית במתני' ור' יוחנן אמר איפכא ובכלאי זרעים אסור מן התורה:
גמ' <b>כל עמא מודו שמעטרין את הבכורים מחוצה לארץ.</b> כצ"ל כדמסיק הטעם לפי שאין בני אדם טועין שמביאין בכורים מחוצה לארץ ולא חיישינן שמא יאמרו שמכיון שמעטרין בהן מביאין ג"כ מהן דהכל יודעין שאין מביאין בכורים מח"ל:
<b>לא מפליגין בעמון ומואב.</b> כלו' כי פליגי באותן שהן מעמון ומואב הוא דמצינן למימר ליה דאיכא בינייהו מהאי פלוגתא דתנאי דפליגי במתני' לענין אם מעטרין חוץ משבעת המינין דלמ"ד דמעטרין אף בחוץ מז' המינין א"כ אין חוששין ג"כ לעטר באלו שמעמון ומואב אבל למ"ד אין מעטרין אלא מז' המינין וטעמא שלא יאמרו אם מעטרין בהן א"כ מביאין ג"כ מהן וה"ה נמי דמעמון ומואב אין מעטרין דילמא אתי למיטעי ולומר הואיל וסמוכין הן לא"י מביאין בכורים מהן:
<b>אמר רבי מנא.</b> דלא היא אלא איפכא הוא דהכל מודים שאין מעטרין באלו שמעמון ומואב דילמא אתי למיטעי ולומר שאף מביאין בכורים מהן ובמה פליגין כלומר ובמה נוכל לומר דתלייא בפלוגתייהו דבמתניתין באותן שהן מח"ל אם מעטרין בהן או לא דלמ"ד מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינין מעטרין את הבכורים מח"ל כצ"ל דכמו דמעטרין אף במין שאין מביאין מהן ה"נ מעטרין אף באותן שהן ממקום שאין מביאין מהם ולמ"ד אין מעטרין אלא ממין שמביאין מהן והן ז' המינין א"כ אף אין מעטרין באותן שהן מח"ל שהרי אין מביאין בכורים מהן:


'''{{עוגן1|כד}} נחתין מערביא דתמן.''' כשירדו אלו התלמידים שלמדו בא"י ובאו לבבל ואמרו להא בשם ר' יוחנן וקיימונה לטעמא דידיה דאמאי החמיר בכלאי זרעים טפי מכלאי הכרם ואמרו דהיינו טעמיה דכתיב את חוקותי תשמרו וגו' ובגד כלאים וגו' ומדכתב לכולהו בחד קרא והטיל לכלאי זרעים בין כלאי בהמה לכלאי בגדים ש"מ להיקישא הוא דאתא דהקיש כלאי זרעים וכו' ולומר לך שאע"פ שהן תלוין בחובת הקרקע נוהגין בארץ ובח"ל:
Halakhah 6


'''{{עוגן1|חד}} ב"נ זרע חקלייה.''' לשדה שלו שעורין ולפת בערבוביא ובח"ל היה דהא אתא עובדא קומי שמואל:


'''{{עוגן1|עבר}} שם חנין גוביתא.''' ממקום גוביתא היה וראה כלאים הללו ועקר אותן:


'''{{עוגן1|אתא}} עובדא קומי שמואל וקנסיה.''' לחנן גוביתא שלא היה לו לעקור אותן שלא ברשות הבעלים כדשמעינן מהאי ברייתא דלקמי':
Segment 1


'''{{עוגן1|דתני}}.''' בתוספתא סוף פ"ב דכלאים אין עושין עם ישראל בכלאים ובח"ל קאי אבל עוקרין עמו בכלאים וכו' ולמאי איצטריך למיתני האי אבל עוקרין עמו וכי היתירא דעוקרין אשמועינן אלא שמע מינה דלדיוקא איצטריך דעמו הוא דעוקרין אם נותן רשות לעקור אותן אבל בלאו הכי אין לו לעקור למאי שכבר נזרע דמכיון שכבר עבר זה וזרע מה שעבר עבר והואיל ומותרין באכילה הן למה יעקור דלא גזרו על המקיים כלאים בח"ל אפי' למאן דאוסר והלכך קנסיה שמואל:
מתני' <b>ולמה אמרו.</b> לענין מאי אמרו הבכורים כנכסי כהן כדתנן בריש פרק דלעיל:
<b>שאדם קונה מהן עבדים וכו'.</b> דאף במעשר שני אמרו דאלו אין ניקנין ממנו מבכורים שהן כנכסי כהן ניקנין:
<b>וספר תורה.</b> וכן קונה מהם ס"ת ואע"ג דאינו יכול למכרה שאין מוכרין ס"ת אלא לאלו דברים שנשנו בגמרא בהסוגיא:
<b>ר' יהודה אומר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה.</b> דס"ל דבכורים כקדשי הגבול הן וחכמים אומרים דכשאר קדשי מקדש הן הואיל ונכנסין הן לבית ונותנין אותן לאנשי המשמר והן מחלקין ביניהן וכדפליגי ג"כ לעיל בפ"ד דחלה בהלכה ח' והלכה כחכמים:


'''{{עוגן1|תני}}.''' סיפא דהתוספתא היא בכלאים שם:
Segment 2


'''{{עוגן1|אין}} עושין עם הגוי בכלאים.''' בא"י מיירי כדמסיים אבל עיירות המובלעות בא"י וכו' ומכ"ש בח"ל דשרי לסייע את הגוי בשדה שלו:
גמ' <b>ר' יוסי בשם ר' חייא בר ווא וכו'.</b> גרסינן דהוא חבירו של ר' יונה ובר פלוגתיה ופליגי בהא דקאמר ר' חייא בר ווא דשאלו את רשב"ג וכו' וכדקאמר לקמן על דעתיה דר' יוסי וכו':
<b>מפני חייו.</b> שיתפרנס מותר למכור:
<b>ולא אגיבון.</b> לא השיב להן כלום על זה ור' יונה קאמר דלא שאלון לזה מרשב"ג כלל והלכך קאמר הש"ס דלר' יונה ניחא דמפני שלא שאלו ממנו לזה לא השיבן אבל לדעת דר' יוסי אם שאלון ליה למה לא השיבן אלא דהעיקר כר' יונה וכן כי אתא ר' חנניה וכו' קאמר בהדיא דכ"ש מפני חייו:


'''{{עוגן1|כשם}} שכלאים בארץ וכו'.''' וקאמר הש"ס דשמואל ור' יוחנן כל חד וחד מפרש להא לטעמיה למאי דאמרו לעיל דשמואל פתר להאי ברייתא אין עושין וכו' ובסיפא דקתני כשם וכו' אדין כלאים לישראל קאי והיינו כלאי הכרם דוקא דבהן גזרו בח"ל הא כלאי זרעים מותר לזרוע בח"ל כדקאמר לעיל:
Segment 3


'''{{עוגן1|ר'}} יוחנן פתר להאי מתניתא אין עושין וכו'.''' כלומר ברישא מפרש לה כדשמואל דבהתוספתא לא גריס אלא אין עושין עם הגוי בכלאים סתמא ומפרשי לה דבין בכלאי הכרם ובין בכלאי זרעים אין עושין עמו אבל להאי כשם שכלאים בארץ וכו' דהסיפא מפרש ר' יוחנן לטעמיה:
<b>תני.</b> בתוספתא דנדרים:
<b>לתלמוד תורה.</b> שאם לא ילמוד יהא מודר הנאה ממנו אפילו כן מותר למלאות לו וכו' מפני חייו:
<b>ופליגין.</b> ושואל הש"ס אם פליגי וקאמר דלא פליגי אלא כאן באיש כאן באשה שהאשה היא צריכה אף לחפצים להתקשט בהן כדי שיקפצו עליה לישא אותה:
<b>אם היה אדם מסוים.</b> וחשוב עשאו אותו כאשה לחפצים הצריכין לו:


'''{{עוגן1|בכלאי}} כרם הא בכלאי זרעים.''' כלומר הא דקאמר כשם שכלאים בארץ בכלאי הכרם נמי מיתפרשא דשתיהן אסורין הן בארץ אבל הא דמסיים כך כלאים בח"ל בכלאי זרעים הוא דמתפרשא דכלאי זרעים הוא דאיתרבו מהיקישא דלעיל לר' יוחנן דשדך לא תזרע כתיבא התם אבל כלאי הכרם ס"ל דלא איתסרו בחוצה לארץ:
Segment 4


{{מרכז|'''<big>הדרן עלך בגד שצבעו וסליקא לה מסכתא ערלה</big>{{ש}}בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען'''}}
<b>תני המוכר ס"ת של אביו.</b> אפי' של אביו ומפני ששנינו שאע"פ שהניח אביו ס"ת מצוה על האדם שיכתוב לו ס"ת משלו וזה שכתב לו ס"ת לעצמו ורוצה למכור את של אביו מ"מ אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו גם לזה שהניח אביו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד:
הדרן עלך כיצד מפרישין וסליקא לה מסכת דבכורים וכולא סדרא דזרעים ברחמיו מרובא וסייעתא דשמיא טובא
אוחזר מתוך "http://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/מיוחד:השוואה_ניידת/445665"