מחצית השקל/אורח חיים/שכח

מחצית השקל ‏ אורח חיים שכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) והשואל כו' לדרוש ברבים שמותר (גמ') הוא ט"ס דגוף הדין הוא ירושלמי הביאו בטור והטעם שה"ל לדרוש הם דברי ת"ה סי' נח ובפסקיו סי' קנו:

והטעם השואל שה"ה כשופך דמים כ' בפריש' וז"ל כשרוצה להחמיר שלא לעשות שום דבר זולת השאלת המורה עכ"ל:

ועבי"ד כו' הרפואה ידיעה או ע"פ כו' כצ"ל:

דקדחת כו' והא דכתב בסעיף ז' מחללים כו' ועל מי שיש בו קדחת כו' כ' הט"ז שם ס"ק ז' דאין זה קדחת המצוי' בינינו:

(ב) (ס"ק ב) מהשינים כו' אפי' אינו צפידנא. דצפודני מבואר להדיא במשנה ביומא דהוי סכנה ומתחיל בפה וגומרת בבני מעים אלא שאר חולי והוא איבעי' דלא אפשיטא בע"ז דף כ"ח דאמרי' על מכה של חלל דהיינו משינים ולפנים ואיבעי' להו ככי ושיני גופייהו מאי אם הם בכלל מכה של חלל ובעי למפשט מדתנן בשבת החושש בשיניו לא יגמע בו את החומץ חושש אין אבל כאיב טובא מותר (ועל כרחך צ"ל דהוי מכה של חלל דאלת"ה הוי סבירא לי' להש"ס דהוי חושש בעלמא ולא מיקרי חולה כלל ואפי' לגמע דהוא קל מאוד כאשר יתבאר לקמן בשם הר"ן הוי ליה לאסור) ודחי דלמא האי תנא אפ" כאיב טובא חושש קרי לי' וכ' הרא"ש כיון דהאיבעי' לא אפשיט' הוי ספק נפשות ואזלינן לקולא ומחללין עליו את השבת:

וכ"כ הר"ן כו' איבעי' ולא אפשיט' עד כאן לשון הר"ן ומ"ש מ"א ונקטינן לקולא הם דברי מ"א. והוא ממילא כיון דלא אפשט הוי ספק נפשות:

ומ"ש גבי עין שמרדה כו' וז"ל הר"ן ומסתברא דכי שרינן על ידי גוי ה"מ בחולה שנופל מחמת חליו למשכב אבל במיחש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא. ולא עוד אלא אפי' דברים שהם מותרים לבריאים אסורים לו כל היכי שמעשיו מוכיחים שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו החושש בשיניו לא יגמע את החומץ ואמרינן נמי פרק א"מ דאפי' היכי דכייבי ליה טובא חושש קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עכ"ל הר"ן וכתב ע"ז הרב"י וז"ל ותימא שנראה שפוסק כן וכיון דדרך דחיה אתמר ס' נפשות לקולא ואפשר שאף הר"ן לא אמרה לפסוק כן אלא לפרש טעמא דהאי דדחי עכ"ל והב"ח דחה דברי הרב"י דלפ"ד הרב"י אינו ענין לתחלת דברי הר"ן ומ"א הקדים להקשות דהא הר"ן גופיה כתב שם דהאבעי' לא אפשיט' וע"כ ס"ל דררך דחיה אתמר אלא אעפ"כ למידין ממנו למקום אחר דהיכי דליכא רק מיחש אפי' דברים המותרים לבריא אסורים לו כ"ש דאסור לומר לגוי לעשות מלאכה דהא חזינן דכן דעת הדוחה אע"פ דקי"ל משום ספק נפשות היכי דכייבין לי' טובא ככי ושני אפי' לישראל מותר לעשות מלאכה אבל היכי דליכא רק מיחש דאסור אפי' מאכל בריאים בזה נשאר סברת הדחיין ואע"ג דדבר זה מגוף המשנה שמעינן דקתני החושש כו' לא יגמע א"ה מ"מ הביא האי דיחוי לאשמעינן דאפי' האי מיחש כאיב ליה טובא רק שמתחזק והולך כבריא אפ"ה אסור:

(ג) (ס"ק ג) ומצטער כו' צ"ל שחלק כו' והוצאת שן מ"ד כו' בזה נותן טעם דע"כ מיירי שחלה ממנו כל גופו דאי הוה הוצאת שן איסור דרבנן הוי אפשר לומר דמיירי אפי' לא חלה כל גופו ולא הוי רק מקצת חולי ואפ"ה הותר דבמקצת חולי מתירים שבות דשבות והיינו לומר לגוי לעשות שבות וכמ"ש מ"א לקמן ס"ק י"ב ולעיל סי' ש"ז ולכן כ' דהוי מלאכה דאורייתא ולומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לא הותר כי אם בחלה כל גופו וכדלקמן סעיף יז והט"ז בס"ק א' חולק וכתב וניהו דאמימר במס' ביצה דף כ"ב התיר לכחול העין דהוי שבות ע"י גוי וא"ל ר"א והא מר מסייע דעמיץ ופתח והשיבו מסייע אין בו ממש מ"מ האמרי' סוף מכות אחד הניקף ואחד המקיף חייבים ופריך והא הניקף לא עביד כלום והוי לאו שאין בו מעשה ושני רבא במסייע שמזמין השערות הרי דמסייע יש בו ממש דדוקא בהאי דאמימר דתחלה עיני כל אדם פתוחות ולא מסייע ליה בתחלה אלא לאח"כ בשעה שכוחלו כה"ג מסייע אין בו ממש אבל בהאי דניקף דקודם שמתחיל להקיפו צריך הניקף להזמין השערות והוי כאלו הניקף מתחיל במלאכה מסייע כה"ג יש בו ממש. וא"כ ה"ה בהוצאת שן דדרך האדם להיות פיו סתום וכשהגוי רוצה להוציא השן צריך ישראל לפתוח פיו והוי דומיא דניקף דיש בו ממש וגם הביא דברי מהרש"ל דאפי' להוציא מפני הסכנה אסור דההוצאה ג"כ סכנה היא עכת"ד והש"ך בי"ד סי' קלח דחה דברי הט"ז דאין חילוק בין הישראל מתחיל לסייע או לא אלא בכ"ע אין בו ממש אלא האי דניקף שאני דבפי' רבתה תורה לחייב הניקף וכדכ' שם רש"י דכתיב לא תקיפו ל' רבים לכלול גם הניקף אלא דהש"ס פריך דאעפ"כ לא ילקה דהוי לאו שאין בו מעשה וע"ז משני משום דמסייע ורצה לומר עי"ז הוי לאו שי"ב מעשה אבל בעלמא היכי דלא רבתה תורה לחייב המסייע אנן לא מחייבי' ליה ואמרי' דמשום הסיוע פורתא אינו ראוי לחייבו ע"ש ועיין בתשו' ה"ה ח"צ סי' כב מ"ש בזה:

(ד) (ס"ק ד) כל כו' אע"פ שאין בו כו' כצ"ל והוא דעת מ"א שהביא מ"מ בס"ק י"ז אבל רש"י חולק דבעי' דוקא שיהיה מסוכן לאותו דבר ע"ש במ"א:

(ה) (ס"ק ה) וע' סי' תרי"ח. דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו שכתב וז"ל יש מי שכתב שכל דבר שאין בו סכנה עתה אף ע"פ שיוכל לבא לידי סכנה אין מחללים אלא שבות דרבנן עכ"ל ובסי' תרי"ח מבואר דלא קי"ל כוותיה שכתב שם בס"א וז"ל חולה כו' אם יש שם רופא כו' שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולה ויסתכן ואין צ"ל שמא ימות מאכילים אותן על פיו עכ"ל:

(ו) (ס"ק ו) רופא כו' ואם הרופא אומר כו' יזיקהו שומעים לרופא רדב"ז אע"ג דבסי' תרי"ח סק"ג כתב בשם רדב"ז וז"ל אם החולה אומר צריך אני אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקוהו שומעים לחולה עכ"ל דשאני התם דהחולה שאומר שצריך לו לא לרפואה כ"א למאכל כי גברה עליו החולש' ואם לא יאכל יסתכן מחמת חולשה אפי' אם הרופא אומר שלא יסתכן מחולשה אם לא יאכל אדרבא אם יאכל המאכל יזיקוהו בזה שומעים לחולה דהא אם הרופא לא היה אומר שהמאכל יזיקוהו אלא שאמר אפי' לא יאכל לא יסתכן מחמת חולשה היינו מאכילים אותו ע"פ דברי החולה דלב יודע מרת נפשו ונאמין יותר לחולה מלרופא א"כ אפי' הרופא אומר שהמאכל יזיקהו מ"מ מאכילים אותו כיון דמאמינים לדברי החולה אם לא יאכל יסתכן מחמת חולשה מה לנו לחוש לסכנה העתיד' ע"י האכילה לפי דברי הרופא ולא ניחוש לסכנה אשר היא לפנינו מצד החולש' משא"כ הכא דחולה אומר שצריך לתרופה פלונית שתרפאהו והרופא אומר שתזיקהו שדברי החולה וגם דברי הרופא הם על העתיד ובזה שומעים לרופא ולא אמרי' לב יודע מרת נפשו דזה תליא בחכמת הרפואה וגם דברי דופא הם בשב וא"ת ושניהם הם בעתיד לבא:

(ז) (ס"ק ז) שא"צ מומחה ועכ"פ כו' כמו שכתב סי' תרי"ח סעיף ו' אם הרופא אומר שאינו מכיר החולה כו' דבריו לא מעלין ולא מורידין כ"ש מי שאינו מומחה:

ועכ"פ אינו נאמן להכחיש כו' אפי' אומר שמכיר החולה מ"מ אינו נאמן להכחיש הרופא דהא בסי' תרי"ח י"א בטור דשני רופאים וא' בקי יותר מחברו שומעים לבקי וי"א דשומעים לבקי א' אפי' נגד רופאים הרבה שאין בקיאים ואפי' להחולקים שם מ"מ הכא מודה דשאני התם דעכ"פ שניהם רופאים ולמדו חכמות הרפואה:

(ח) (ס"ק ח) הזריז כו' עוקר חוליא כדי שיוכל לירד להעלות התינוק:

גמ' יומא דפ"ר ולא אמרינן שאפשר כו' ר"ל ויאסר לו לשבר הדלת דע"י הקרקוש לא יפחד התינוק קמ"ל דמותר כן הוא שם ומשמע לענ"ד דוקא שאין כלי אחר והוצרך לפצל העצים אבל אם יש לו קורדם וכדומה שאפשר לו לשבר הדלת להוציא התינוק לא נתיר לו לפצל עצים:

ומשמע קצת בהגמ"ר. פ' י"ד דשבת:

(ט) (ס"ק ט) שוחטים דשבת הותרה כו' דביומא דף ו' פליגי ר"נ ור"ש הא דהתור' התירה אם הציבור טמאים להקריב קרבן בטומא' אי אמרי' טומא' דחויה בציבור וא"כ אם אפשר לעשות בטהר' צריך לעשות בטהרה או דלמא טומאה הותרה בצבור ואין בצבור כלל דין טומאה וס"ל להרא"ש כמ"ד טומאה הותרה בצבור וכן שייך דין זה לענין מה שהתיר' התורה לחלל שבת במקום סכנה אי שבת דחוי' אצל חולה או הותרה וס"ל להרא"ש דהותר' והוי שבת לגבי חולה שי"ב סכנה כחול גמור ולכן עדיף לשחוט דליכא חלול שבת מלהאכילו נבלה ואע"ג דכמו דשבת הותרה לגבי חולה היינו משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם כדאי' ביומא דף פה ע"ב. מה"ט גם נבלה וכל אסורים הותרה לגבי חולה וא"כ אכתי מאי עדיפא לשחוט מלהאכילו נבלה זה מיושב ע"פ דברי הרא"ש שכתב וז"ל ור"מ השיב בתשוב' ע"ז (ר"ל דמותר לשחוט ולא להאכילו נבלה) והביא דמיון מאוכל נפש בי"ט דשוחטים בי"ט דאיכא איסור עשה ול"ת כו' או נאמר לגוי לנחר עופות דליכא אלא איסור דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת אלא כיון שהתור' התירה אוכל נפש בי"ט הוי לדידן כל אוכל בי"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתור' התיר' פקוח נפש הוי כל מלאכה שעושים בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עושה בחול והיכי דאיכא תרי אסירי מאכילים אותו הקל ושחיט' המאכל מותר אבל נבלה המאכל עצמו אסור וארי' דרביע עלי' ע"כ אבל כו' עכ"ל הרא"ש:

ומשמע כו' דאפי' איסור דבריהם כו' היינו דברי הרא"ש הנ"ל דאייחי ראי' מנחירת העוף ע"י גוי בי"ט דעדיף לשחוט אע"ג דבנחיר' ליכא לדעת הר"מ דפסק כמ"ד אין שחיט' לעוף מ"ה וליכא כ"א איסור דרבנן. אמנם לענ"ד יש לפקפק בשלמא איסור נחירה דרבנן לא הותרה כלל ושחיטת אוכל נפש הותרה בי"ט מה"ת נאכל איסור דרבנן היכי דאפשר לשחוט בהיתר ולא עביד איסורא כלל משא"כ גבי חולה דכל האסורים הותרו לגבי' למה נתיר לשחוט לעבור איסור תורה ולא להאכילו איסור דרבנן הגע בעצמך אם הי' לפנינו בשר שחוט מע"ש והוא טוב כאלו נשחט היום האם נתיר לשחוט לצורך חולה ה"ה באיסור דרבנן הא מן התור' ליכא אסורא והי' אסור לשחוט רק להאכילו דבר ההוא ואם רבנן אסרו אותו דבר וכי באו להקל ע"ד תורה ובזה ל"ש סברת הרא"ש דהמאכל מקרי איסור חמיר דארי' דאסור' רביע עלי' כיון דליכא רק איסור דרבנן וצ"ב:

אבל הר"ן כ' כו' דאזיל לטעמי' דפסק כמ"ד טומא' דחוי' בצבור וכמ"ש הרב"י בשמו וכן פסק הרמב"ם ול"ל כטעם הרא"ש:

וחמירי מלאו א' דשבת ואפשר לטעם זה אם יש מאכל שי"ב איסור דרבנן אין מתירים לשחוט. עוד טעמים דשמא כשיתודע לחולה יקוץ בנבל' משא"כ אם נשחט בשבת אינו קץ בו. כ' בספר דרכי משה שכיון כו'. בא לישב מ"ש דמתירים לשחוט ולא מתירים לישראל לבשל לבל יתנסך היין ע"ז כ' כיון שאסורו מדבריהם דהיינו סחם יינם משא"כ נבילה איסור תורה ואפי' לדעת הרא"ש דאפי' איסור דרבנן אין מאכילים אותו כמ"ש מ"א ובזה סיים וגם אסורו קיל מאד וקיל משאר איסור דרבנן ולטעם שהחול' יקוץ בנבל' לזה כ' וגם אין החולה קץ בו:

וגם בתשו' מתיר כו' אך לא קי"ל הכי כדאי' בי"ד ס"ס קנ"ה דוקא לעשות מרחץ מסתם יינם מותר אע"ג שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא ישתה כיון דאין בו סכנה ע"ש. מ"מ לענין שבת עשאו לסניף:

ועבי"ד כו' דאפשר בלא ניסוך דהיינו אם הכלי רחב ואינו מלא דל"ל שמא יגע ביין עצמו כיון דאינו מלא א"א ליגע בקל אם לא יראנו ישראל ואע"ג כיון דמעמידו אצל האש מגביהו וגם בשעת טלטולו משכשכו וקי"ל היכא דאיכא הגבה' ושכשוך אסור אפי לא נגע ביין מ"מ כיון דהכלי רחב ובקל ישתפך היין ע"י השכשוך לא ניחא לגוי בשכשוך ואינו אוסר ואם הישראל עומד סמוך לגוי אפי' הכלי מלא דבקל נוגע מ"מ ל"ח לנגיע' דמרתת כיון שהישראל עומד בצדו:

וע"ל סי' שי"ח כו' הם דברי הרב"י דע"כ צ"ל דמיירי ע"כ שצריך להרתיח היין דאי סגי בפושרין הלא אפשר לעשות ע"י ישראל שיעמידנו במקום שאין היד ס"ב דכה"ג מותר כדלעיל סי' שי"ח. ודע דמ"ש רמ"א בסי"ב דאם אפשר לעשותו ע"י גוי בלי איחור כלל עושים ע"י גוי וכתב שכן נוהגים והט"ז חולק דהא כ' הרא"ש דמה"ט אין לעשות ע"י גוי שהרואים יטעו שאסור לעשות ישראל בעצמו ולפעמים לא יזדמן גוי לעשותו ועי"ז יסתכן החולה ולפ"ז מאי מהני אם יעש' הגוי בלי איחור ואפי' יאמרו בשעת עשיית הגוי דגם ע"י ישראל מותר אלא לפי שהגוי מזומן לפנינו מ"מ אין לסמוך ע"ז גם בלי ספק ישראל יותר יזדרז בדבר מן הגוי:

(יב) (ס"ק יב) אפי' כו' משמע דכ"ש כו' מדנקט לשון אפי' כו' גם לכל הדעות שהביא אח"ז ס"ל דיותר יש להקל בסכנת אבר מבחולי הכולל כל הגוף והוא היפך מדעת הרב"י שהביא דברי הרמב"ם שכ' פ"ב חולה שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י גוי כיצד אומרים לגוי כו' לבשל ולאפות כו' וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אע"פ שאין שם סכנ' ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותם אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אונקלי כו' (והוא מבואר בסמ"ג) וכ' מ"מ וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחול' שאין בו סכנ' כיון שהוא חולי הכולל כל הגוף בין שבות דאמיר' לגוי בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות גמור וזה שלא התירו לכחול אלא מן הגוי אע"פ שאין בכוחל אלא שבות אבל מלאכ' גמור' בישראל לא הותר אפי' בסכנת אבר א' אלא בסכנות נפשות עכ"ל מ"מ והבין הרב"י דמה שכ' המ"מ אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה כו' ר"ל שאין בו סכנת נפשות אפי' הוא סכנת אבר מ"מ לא הותר לישראל אפי' שבות וכ' הרב"י דמוכח מזה דהרמב"ם ס"ל דיותר יש להקל בחולה הכולל כל הגוף מבסכנת אבר והוא ההיפך מ"ש הטור בשם הרמב"ם אבל הרב"י גופי' השיג גם על שיטת מ"מ ופי' דס"ל לרמב"ם לחלק בין נסמך למלאכ' דאורייתא והוא י"א השלישי שהובא בש"ע ולכן כ' מ"א דאין כוונות מ"מ כן וגם המ"מ ס"ל דבסכנת אבר יש להקל יותר מבחולי הכולל כל הגוף ומ"ש מ"מ אבל באבר א' כיון שאין בו סכנה ר"ל סכנת אבר ג"כ אין בו אבל אי איכא סכנת אבר הותר לישראל לעשות שבות וראי' לזה מדכתב מ"מ אחר זה דבסכנת אבר לא הותר מלאכה גמור' משמע דשבות מותר ואם אין בו סכנת אבר וגם אינו חולי הכולל כ"ה. והיינו עובדא דאמימר שהתיר לכחול ע"י גוי דלא הי' בו סכנת אבר וגם לא חולי הכולל כ"ה מ"מ כיון דכוחל ליכא אלא שבות א"כ ע"י גוי הוי שבות דשבות ושרי אפי' במקצת חולה:

ובמיחש בעלמא כו' וא"כ לדעה זו יש שלשה חלוקים א' מיחש בעלמא אפי' שבות דשבות אסור. ב' מקצת חולה מותר שבות דשבות ג' חולה הכולל כ"ה כ"ש סכנת אבר מותר לישראל לעשות שבות וכ"ש לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא. ועמ"ש סי' תצ"ו ועמ"ש שם בע"ה:

(יג) (ס"ק יג) נסמך כו' והקשה כו' דעין שמרדה דבפ' ח' שרצים אמרינן עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבר מיניה ה"מ דשחיק' סמנים מאתמול דליכא בכוחל כ"א שבות לכן מותר לכוחלה בשבת. ור"ל האי מדרבנן אפי' לשחוק בשבת מותר דשוריינא דעינ' בלבא תליא והוי סכנת נפשות. הרי דלפי מאי דס"ד דליכא בזה סכנת נפשות אפ"ה היכי דשחק מאתמול לכחול אע"ג דאיכא איסור דרבנן אפ"ה מותר ע"י ישראל אלא די"ל דלפי הס"ד ניהו דלא אסיק דהוי סכנת נפשות מ"מ אסיק דהוי סכנת אבר מ"מ מוכח דבסכנת אבר מותר שבות אפי' לישראל עכת"ד הרא"ש ור"ן מ"מ מוכח דלא כהרב"י וכן הקשה ט"ז וע"ש מ"ש:

(יד) (ס"ק יד) הסברא הג' היינו שעושים כו' ודברי הב"ח צ"ע דמפ' מ"ש הסברא הג'. ר"ל דעה ד' שמחלק בין נסמך וכמ"ש בספרו הרב"י לפ' דעת הרמב"ם ומה שקראו סברא ג' משום דדעה א' כ' בלשון י"מ אבל ג' דעות שכ' אח"ז כ' כ"א בלשון י"א ולכן כ' סברא שלישית ר"ל י"א השלישי ולא חשיב דעה קמייתא ומ"א חולק אלא ר"ל דעה ג' ממש שכ' שעושים בשינוי וא"א כדברי הב"ח הל"ל ודברי סברא זאת נראין וכמ"ש ט"ז ע"ש:

בש"ע סעיף י"ט חולה כו' בבשולי גוים. וכ' הט"ז ואם נשאר למ"ש אסו' לברי' וכ"כ הט"ז ס"ס קי"ג וחולק על רמ"א שם דמתירו לבריא משום דאיסור בשולי גוי אסור משום חשש חתנות וכה"ג א"ל הכירא וכן חולק ט"ז על דין זה ס"ס קכ"ג אבל הש"ך ס"ס קכ"ג החזיק דברי רמ"א להתירו לבריא והוסיף מ"א לעיל סי' שי"ח ס"ק ז' בשם ש"ך דאפי' כדי שיעשה א"צ להמתין ע"ש:

(יח) (ס"ק יח) וסוגר כו' דאמרי' לרחיצה כו'. והקשו בספר ע"ש ואחריו בספר ת"ש דמ"ש מסעי' כ"א בשורין קלורין דג"כ ליכא משום מראית העין דאחרים שאומרי' דלרחיצ' נתכוין ואעפ"כ צריך הכירא לגבי דידיה שהוא יודע שעושה לרפוא' והיינו מה שלא הותר לו כי אם בנשרו מע"ש. א"כ הכא ניהו דלגבי אחרים ליכא מראית העין מ"מ הוא שיודע שכונתו לרפוא' לבעי הכירא וע"ש מה שתי' ולא הבנתי דבריהם אולם לענ"ד דודאי הכי לדידיה אית ליה הכירא מאי דלא הותר לו להיות פותח וסוגר והיינו דוקא הכא שנותן יין לתוך העין שדרכו בחול להיות פותח וסוגר כדי שיכנס היין לתוך העין כי זה עיקר רפואתו ולכן בשבת שאסור לפתוח ולסגור די לו בהיכר זה. משא"כ בקלורין דגם בחול אינו דרכו להיות פותח וסוגר העין כי עיקר הרפואה בקילור שמונח ע"ג העין ואע"ג כשפותח וסוגר א"ל רפואה טפי ולהכי אסור לו לפתוח ולסגור דאז ידעו הרואים שכונתו לרפואה ולא לרחיצה ואיכא מראית העין אבל הכירא לא מיקרי כיון דגם בחול רוב פעמים אינו סוגר ופותח לכן בעינן היכר אחר וכמ"ש ר"ס שכ"ז כצ"ל דבמקום שאין דרכו לסוך בשמן כ"א לרפואה אסור לסוך בשבת ועמ"ש בס"ק כ"ב:

(יט) (ס"ק יט) ורוק כו' ועד"מ מ"ש בשם א"ז כו' דהיינו שהתנה עוד תנאים שיהי' נקרא רוק טפל אבל מלשון רש"י ומ"מ משמע דסגי בזה במה שלא טעם משניער ולכן כ' מ"א דאותן תנאים לא הזכירו בש"ס כ"א לענין כתם דהיינו אם מצאה כתם בחלוקה ומספקא לה אם היא דם או צבע מעבירים על הכתם שבעה סממנים וא' מהן הוא רוק טפל ואם עי"ז עובר הכתם זה סימן שהוא דם נידה ואם אינו עובר ה"ה צבע וכדאי' בנדה אבל לענין רפואה די אם לא אכל משניעור ה"ה מרפא:

(כ) (ס"ק כ') ע"ג כו' ואם רוחץ כו' כיין שמים מעורבים עם הרוק אינו מאוס כל כך וי"ל דלרחיצ' מכוין:

(כא) (ס"ק כא) קילורין כו' ודוק' כולי וכמ"ש סי' רנ"ב היא שיטת הרא"ש שהקשה בדף י"ח שהקשה על דין שהוזכר פה הוא ברייתא ד' קי"ח שורה אדם קילורין כו' אלמא כיון דשרי מע"ש מותר להניחו על העין אפי' בשבת ובדף י"ח תניא ומניחים קילור ע"ג העין מע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת משמע דבשבת אסו' להניח וחילק דהאי דדף י"ח מיירי בקילור עב דא"ל שמא ימרח החמירו דאפי שרה מע"ש אסו' להניח' בשבת אבל האי דדף ק"ח מיירי בצלול דל"ל שמא ימרח אע"ג דאיכ' למיחש משום שחיקת סמנים מ"מ לא החמירו כ"ה ואם שרה בע"ש מותר להניח' אפי' בשבת וכן חילק פה בש"ע ובסי' רנ"ב אבל לשיטת התוס' הביא מ"א דאין מחלקים בין עב לצלול והא דהתירו בדף ק"ח להניח קלורין ששרה מע"ש להניחו ע"ג עין אפי' בשבת מיירי באדם בריא דמניחו תחת העין לתענוג:

(כב) (ס"ק כב) כרוחץ כו' שהוא יין זהו דברי רש"י על האי דקילורין וז"ל שורה אדם קלורין במים כו' ונותן ע"ג עיניו כו' מאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא הוא דקסבר שהוא יין עכ"ל ומדהוצרך לו שיסברו שהוא יין ולא אמר אפי' ידעו האמת שהוא מים מ"מ יאמרו דרחיצה בעלמא הוא ע"כ צ"ל דמים אין דרך לרחוץ ע"י קלורין כ"א רוחץ להדיא דהיינו שנותן מים ע"ג ידו ורוחץ בו עיניו מה שא"כ יין שהוא ביוקר אין דרך לרחוץ כה"ג כי הרבה יין ילך לאיבוד כששופכו על היד ואח"כ רוחץ בה משא"כ ע"י קילור סגי במעט יין ששרה בו הקילור ונתן ע"ג עיניו ורוחץ בו לכן אם הרואים היו יודעי' שהוא מים לא יתלו ברחיצה וידעו שהוא לרפוא' מ"מ מוכח מדברי רש"י אע"ג דהאמת הוא מים מ"מ הרואים יתלו ביין לפ"ז מה שכ' מגן אברהם בסקי"ח והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור דמ"מ יהיה מותר ונאמר דהרואים יתלו שהוא מים אע"ג שהאמת הוא יין וצ"ל ג"כ דבנותן על העין אין זה דרך רחיצ' במים אלא נותן בשפע ועיין בס' ת"ש:

(כד) (ס"ק כד) ע"ג כו' אפי' חמין לחוד כו' דל"ת דקאי אדלעיל שכ' אבל אין נותנים עליה שמן וחמין כו' ולא ע"ג מוך כו' ר"ל ג"כ דוקא שמן וחמין משום איסור רפואה קמ"ל מ"א דאינו דע"ג מוך אפי מים גרידא אסור משום איסור סחיטה וכ"ה בגמ' אע"ג דבש"ס לא אמרו כן אלא לרב דבדף קל"ד ע"ב א"ר אין מונעין שמן וחמין מע"ג מכה בשבת ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת כו' ואותיב לרב מדתניא אין נותנים שמן וחמין ע"ג מוך ליתן ע"ג מכה ומשני התם משום סחיטה הרי דוקא לרב איצטריך להאי תירוצא אבל לשמואל בלא"ה לק"מ דהא לדידיה אסור שמן וחמין משום רפואה וכיון דקי"ל כשמואל מנ"ל למ"א דבחמין לבד ג"כ אסור משום חשש סחיטה ע"כ צ"ל דס"ל כיון דלרב מצינו להדיא דחושש לסחוט ולא מצילו דשמואל פליג עליה בזה מסתמא גם שמואל מודה ולא נחדש פלוגתא בין רב ושמואל וכ"כ הב"ח:

אבל שמן כו' דבשאר משקין דאין מלבנים איסור סחיטה דידהו אינו אלא משום מפרק דהוי תולדה דדש והיינו בצורך למשקין הבלועים חיישינן שמא יסחוט לצורך המשקין אבל במוך כיון דהמשקין הן דברים המותרים ל"ל ש"י לצורך המשקין:

בש"ע סכ"ג נותנים ספוג וחתיכת בגדים יבשים וחדשים כו' האי חדשים לא קאי אלא על בגדים אבל ספוג אפי' ישנה מותר דלא מרפא כ"כ הב"ח וט"ז:

(כו) (ס"ק כו) לא יחזירנה כו' אבל לשחיקת סממני' ל"ל כו' זו היא שטת רש"י וראייתו מדנקטיה המשנה רטיה דשייך בזה מירוח ע"ש:

ועסי' ש"ג כו' דבפלפל שבפיה שמותרת לצאת בה מ"מ אם נפל לא תחזיר ואע"ג דשם ל"ל למירוח ע"ש מ"ש בשם התוס' לתרץ:

(כז) (ס"ק כז) יחזירנה כו' ש"ל אע"ג דהרב"י כ' ע"ד ש"ל הללו דלא ידע מנ"ל הא מ"מ אין כוונת הרב"י לחלוק על הש"ל אלא דק"ל מנ"ל הא והאחרונים כתבו שכדברי ש"ל מבואר ברש"י בעירובין דק"ב ע"ב כ"כ הע"ש ות"ש:

(כח) (ס"ק כח) וע"י גוי ודוקא במקצת חולי אע"ג דע"י גוי הוי שבות דשבות מ"מ לא הותר במיחש בעלמא כ"א במקצת חולי:

(כט) (ס"ק כט) לעשות רטיה דוקא כשחלה כ"ג אע"ג דהרב"י שהתיר להניח רטיה ע"י גוי מיירי אפי' לא חלה כל גופו רק מקצת חולי. כוונת רמ"א דלפעמים אפי' לעשות הרטיה ע"י גוי מותר והיינו כשחלה כל גופו:

מלאכ' דאוריי' כו'. ובה"ג לא התיר ע"י גוי כי אם בסכנת אבר או חלה כל גופו כדלעיל סעיף י"ז:

(ל) (ס"ק ל) עליה אפר ונ"ע כו' וצ"ל דמיירי כשלא חלה כ"ג דאי חלה כל גופו אפי' לישראל הותר שבות אע"ג דלא הותר כ"א ע"י שינוי ודלמא מ"ש אסור ליתן ר"ל בלא שינוי. זה אינו דא"כ איך סיים כ"א ע"י גוי הרי גם ע"י ישראל יש היתר דהיינו ע"י שינוי ועז"כ מ"א דצ"ע דהא תחלת דברי רמ"א שכתב ומותר לו' לגוי לעשות לו רטיה מיירי דוקא בחלה כ"ג ומיד אחר זה כ' דין אפר מקלה ע"כ מיירי בלא חלה כ"ג:

(לב) (ס"ק לב) להוציא כו' ולכן טוב כו' פן לפעמים יהיה ניחא ליה שישאר פתוח מותר כו' משנה פ"ז דתנן מטלטלים המחט מפני שראוי ליטול בה את הקוץ א"כ ע"כ דרשאי ליטול הקוץ בשבת ע"י מחט:

ובלבד שיזהר כו' כדאיתא ר"פ דסנהדרין י' דפ"ד ע"ב דאמרינן רב לא רצה שבנו יטול לו לרב הקוץ התחוב בבשרו דלמא בהדי דשקיל לקוץ עביד חבורה ויוציא דם והוי שגגת חנק דבמזיד כה"ג באב אי עביד חבורה חייב חנק ואע"ג דפריך התם בש"ס ממתני' הנ"ל דתנן מחט ליטול בה את הקוץ וניחוש דלמא עביד חבורה והוי שגגת סקילה ומשני לר' יודא דס"ל מקלקל בחבורה פטור א"ש דהא אי עביד חבורה הוי מקלקל ולר"ש דס"ל מקלקל בחבור' חייב מ"מ לא הוה שגגת סקילה דהא הוי מלאכה שאצ"ל ופטור לר"ש מ"מ כתב מ"א דעכ"פ לכתחל' יש ליזהר במה דאפשר (גם משכחת לה דהוי פסיק רישיה כמ"ש התו' שם ד"ה ור' שמעון כו') ודאי אם א"א ליזהר מ"מ מותר כיון דעכ"פ ליכא כ"א איסורא דרבנן במקו' צער מותר וכמ"ש מ"א ס"ק ל"ג:

והא דהותר הפסת מורסא להוציא לחה. כ' בס' ת"ש דוקא לנקב' ע"י חתיבת מחט אבל לא ע"י צפורן דתולש קצת מעור המורסא ובזה יש חיוב חטאת וכמ"ש ט"ז ס"ס של"ו ואע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל עמ"ש בס"ק ל"ה דליתא:

(לג) (ס"ק ל"ג) ה"ז כו' וא"א לבא כו' אי נמי הוי דבר שא"מ כן נלע"ד שצ"ל דבמ"מ לא הוזכר מדבר שא"מ ומ"א מסברא דנפשיה תי' תי' אחר:

ואותן כו' או דלמא כו' וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג דאם נסתם נקב שבחביות ע"י הברזא מותר לנקוב ע"ש:

וה"ה כו' צ"ע כה"ג. ר"ל שנסתם הנקב קצת אולם מראייתו מסי' שי"ד הנ"ל משמע אפי' נסתם לגמרי כיון שהיה פתוח כבר אולם לדעת י"א לא הותר שם אלא בחביות של חרס אבל לא בשל עץ דהברזא סותם הנקב בחוזק:

ומלשון הש"ע משמע כו' דהא כתב המפיס כו' כדי להרחיב פי כו' ולא כתב כדי לנוקבה משמע אפי' פתוח ובא להרחיבה מ"מ אסור:

ורטיה מותר כו' כמ"ש סכ"ז דרטיה ע"ג אפטורא אינו כ"א לשמרה:

ובספר ראב"ן משמע דאסור כו' משום דמוציא לחה ע"י רטיה וכמ"ש אח"ז בשם ס' הזכרונות:

ועוד דא"ל צער ועסי' שי"ז סס"א דכ' רמ"א דבמקו' צערא מותר להתיר אפי' שני קשרים זה ע"ג זה משום דלא הוי רק איסור דרבנן אך מ"א שם אוסר בשם ספר הזכרונות:

משום דמפקיד פקיד ר"ל שהדם מופקד וכנוס ועומד בפני עצמו ואינו נבלע בבשר ולכן אפי' יצא דם לית ביה משום חבורה:

ע"ל סעיף מ"ח מ"ש:

ונ"ל דהכא שאני כו' ר"ל אע"ג שמ"א כ' שם דמדברי רש"י בעירובין משמע דאפי' מניח על מכה דבר המושך לחה מ"מ מותר דאיהו לא עביד מידי מ"מ הכא שאני כיון שיש כבר נקב ר"ל הוי כאלו עביד האדם מעשה דמיד בהנחתו מוציא דם וכן פי' דבריו בס' ת"ש אלא שלא הבנתי מ"ש אח"כ וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב נג"ה שאין בה נקב מאי כ"ש הוא וגם לקמן מה שכתוב בסעיף מ"ח למה יאסר צו"ק זאל"ב ולכן לענ"ד כוונות מ"א להיפוך במ"ש על סעי' מ"ח כו' דהכא שאני כו' ר"ל דלכאורה יש להביא ראיה לס' הזכרונות לאסור דמ"ש הג"מ פכ"א ורש"י לא התיר אלא בגמי דאין בטבעו למשוך ולהוציא דם וא"כ ה"ה הכא יש לאסור וגם אם אין דעת רש"י כן עכ"פ דעת הג"מ לאסור דבר המושך וה"ה הכא ע"ז כ' מ"א דהכא שאני די"ל דאפי' להג"מ פכ"א שרי כיון דכבר יש נקב קיל טפי אבל מ"מ אין מ"א חולק על ס' הזכרונות ואפי' יש נקב יש לאסור ועז"כ וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב כו':

ונ"ל דאסור לחוך כו' ול"ד ללחה דהוא מפקיד כו' אבל דם היוצא ע"י חיכוך חבורי מחבר ומובלע בבשר ועושה חבור בהוצאת דם:

(לה) (ס"ק לה) חייב כו משום גוזז כו' ואע"ג דהתו' שם כתבו דהאי משנה ע"כ כר' יודא אתיא דס"ל מלאכה שאין צריכה לגופה חייב ומדברי המחבר ס"ס שנ"ד נראה דס"ל עיקר כהפוסקים כר"ש דמלאכה שאין צ"ל פטור ומזה תמה הש"ך בס' נ"ה בסי' קצ"ח על הטור וש"ע ונדחק ע"ש ולכן כ' מ"א עמ"ש ס"ס ש"ג ר"ל בשם הריב"ש דבגוזז אפי' א"צ לצמר וכן בנטילת צפרני' אע"ג דא"צ לצפרנים חייב דהא מלאכת שבת ממשכן גמרי' ובמשכן היה גוזזים עורות תחשים משו' העורות ולא היו צריכים לצמר וכ"כ לתרץ בתשובת ה"ה ח"צ:

(לו) (ס"ק לו) לא יגמע כו' וכ"ש דאסור דהר"ן ס"ל דקיל להתיר לאכול דבר שהבריאים אוכלים מלהתיר לו' לגוי כו' וכיון דגמיעת חומץ גם דרך הבריאים לפעמים שותים אותו מ"מ כיון דהאי חושש בשיניו לא הוי רק מיחש בעלמא ולא חלה כ"ג ומתוך מעשיו ניכר שעושה לרפואה דהא פולטו ולכן אסור לגמע ולפלוט כ"ש לו' לגוי לעשו' מלאכ' וכמ"ש לעיל סעיף י"ז ושם הבאתי דברי הר"ן בסעיף ג' ע"ש:

(לז) (ס"ק לז) לא כו' ע"י אניגרן היינו מיא דסלקא ואע"ג דדרך לשתותו כה"ג כמ"ש לעיל סי' ר"ב סעיף ד' מ"מ כיון דמוכרח דלרפואה עביד אסור

(לח) (ס"ק לח) בולע כו' וב"ח אוסר בזה דבש"ע הביא דעת הרמב"ם וכתב הרב"י לפרש אליביה דברי הש"ס בברכות דף ל"ו דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרן ובולע דס"ל דהאי דנקטה ברייתא לתוך אניגרן הוא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט ואפי' בלא אניגרן מותר כיון שבולע וממילא לדידיה אם משהה אפי' ע"י אניגרן אסור דאניגרן לא מעלה ולא מוריד ופסק בש"ע כוותיה והב"ח אוסר בזה ר"ל בלא אניגרן משום דפסק כהתו' דמפרשים דבעי תרתי ע"י אניגרן וגם בולע ולא משהה:

(לט) (ס"ק לט) וי"א שאם צ"ע דאדרבא כו' דבכתובות ד"ס תניא ר' מרינס או' גונח יונק חלב מבהמה בשבת ופסקינן שם הלכת' כוותיה והקש' הרי"ף הא אמרי' ביבמות דף קי"ד תני אבא שאול או' נוהגים היינו לינק מבהמה טהורה ביו"ט ומקשה הש"ס ממ"נ אי איכא סכנה אפי' בשבת יהיה מותר ואי ליכא סכנה למה הותר ביו"ט ומשני לעולם דליכא סכנה אלא כיון דיונק בפיו הוי מפרק כלאחר יד וליכא כי אם איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו ביו"ט דאיכא איסור לאו אבל בשבת דאיסור סקילה לא התירו ולכן הקשה הרי"ף דהא גונח ליכא סכנה ואפי' הכי הותר אפי' בשבת ותי' דאבא שאול חולק על ר' מרינס וכן משמע מדקא' הלכה כר' מרונס מכלל דאיכא דפליג ולא קיי"ל כאבא שאול ולכן התיר הרי"ף אפי' בשבת והיא דעה א' שהובא בש"ע והתוס' כתבו בשם ר"ת דלא פליגי דר' מרינס דמיירי בגונח דהוא צער מחמת חולי בזה הותר אפי' בשבת אבל אבא שאול מיירי בצער רעבון זה לא הותר כ"א בי"ט והוא דעת י"א שהביא בש"ע וע"ז תמה מ"א דמל' ש"ע משמע דלדעה א' דהיינו הרי"ף אפי מחמת צער רעבון מותר אפי בשבת דהא הרי"ף לא חילק בין צער לצער ובאמת זה ליתא דאדרבא להרי"ף הצער רעבון אפי' בי"ט אסור ומה"ט כ' במלחמות לא ניחא להרי"ף בתי' ר"ת וא"כ אדרבא י"א מקילים יותר מהרי"ף שהוא דעה א':

(מ) (ס"ק מ) אסור כו' כמ"ש סי' תק"ה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ולכן אפי' לבריא מותר וע"ש במ"א וא"כ למה נתיר איסורא:

ובגונח אפי' יש לו אוכלים או גוי מ"מ מותר לינק מן הבהמה דרפואתו בכך לינק מן הבהמה עצמה:

(מב) (ס"ק מב) לקצת כו ומוכח מלתא כו' כיון דעכ"פ אינו ניכר מתוך מעשיו שעושה מעשה רפואה כמו בסעיף ל"ב בחושש בשניו כו' מותר:

(מג) (ס"ק מג) מיחוש כו' בטור כ' כו' משמע כו דלא כהרב"י שכ' דלאו דוקא לרעבו ולצמאו אלא אורח' דמלתא נקט לזה כתב מ"א דהטור דוקא נקט ולדיוקא דאם עושה לרפואה אסור וא"כ אין חילוק בזה בין בריא לחולה וצ"ל בזה אורחא דמלתא נקט דסתם חולה שי"ל מיחוש עושה לרפואה וסתם בריא אין כוונתו כ"א לרעבון ולצמאון:

דהא הרוחץ כו' בריא הוא ואפי' הכי אסור בשוהה כיון דמוכח מלתא וה"ה הכא כיון שאינו מאכל בריאים ומוכח מלתא דלרפואה עביד אסור אפי' לבריא:

ועוד דקא' בגמ' דף ק"ט אע"פ שי"ל חטטים דאיתא התם רוחצים במי גרר ובחמי טבריא ובמי משרה אע"פ שי"ל חטטים בראשו בד"א שלא נשתהה אבל נשתה' אסור עכל"ה ומדקאמר אע"פ שי"ל חטטים משמע דעיקר הברייתא מיירי בלא חטטים וקמ"ל רבותא אפי' י"ל חטטים הרי דרישא מיירי בכל גווני בין יש לו חטטים ובין א"ל חטטים וע"ז אמר בד"א כו' אבל נשתהה אסור משמע בכל גווני אפילו ל"ל חטטים דהיינו בריא ואפ"ה אסור הואיל ומוכחא מלתא:

אסור לעמוד בקרקע כו' מדנקט סתמא אסו' לעמוד משמע כל אדם אפי' בריא וה"ט דמוכח מלתא דלרפואה עביד דהא כתב רש"י שם שמעמלת מחממת ומרפא שהטיט מליח וע"כ שעומד בטיט וכן משמע הלשון אסור לעמוד בקרקע כו' ואין דרך ב"א לעמוד בטיט וניכר שעושה לרפואה. ורפואה בשבת מי שרי דאמרי שתיתא רכה אמר רב דמברך שהכל כיון דלרפואה קעבדי ליה מתיב רב יוסף והתנן ושוין שבוחשים את השתיתא בשבת (ומבואר לעיל סי' שכ"א סעיף י"ד) רפואה בשבת מי שרי וא"ל אביי ולטעמיך הא תנן כל האוכלי' אוכל אדם לרפואה בשבת כו' אע"כ גברא לאכילה מכוין ורפואה ממילא אתיא הכי נמי גברא כו' ולמה לא מוקי בבריא ולכן מותר אע"כ אפי' בבריא אסור היכי דמוכח מלתא ושתיתא צ"ל ג"כ דאינו מאכל בריאים דהא אמר דלרפואה עבדי' ליה. וכ"כ הרמב"ם פ' כ"א וז"ל דין כ' הצריך לדוך פלפלין כו' אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן לפיכך אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים כיצד לא יאכל דברים שאין מאכל בריאים וכתב עליו המ"מ וז"ל משנה אין אוכלין כו' ופי' כל הדברים הללו בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה עכ"ל הרי דבדבר שאינו מאכל בריאי' דמוכח מלתא אפי' לבריא אסור אם מכוין לרפואה:

וכ"מ בתוס' דף י"ח. הם דברי התוס' שהביא מ"א בס"ק כ"ב שכתב דהאי דשורין קלורין דדף ק"ח מיירי בבריא ואינו מניחו לרפואה כ"א לתענוג הרי דלרפואה אסור אפי' לבריא וצ"ל דהתם גם כן מוכחא מלתא:

רבין כו' דר"י אגודא דימא דסדום א"ל מהו לממשי מהני מיא בשבת א"ל מותר א"ל מהו לפתוח ולסגור ופשיט ליה לאיסור ומשמע דעל עצמו היה שואל דאי על חולה היה שואל הו"ל למימר מהו לממשי חולה והא הוא בריא הי' שהרי היה מהלך בתריה דר' ירמיה:

(מד) (ס"ק מד) למשכב כו' ואפי' ישראל אחר מותר והיינו ע"י שינוי כדלעיל:

ועובדא דאמימר כו' דלא התיר כ"א ע"י גוי למכחל והוא רק שבות וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב:

(מו) (ס"ק מו) אין כו' לרש"י וטור דהא מפרשים דהא דתנן אין מתעמלים אפי' אינו מכוין להזיע אלא לתענוג מ"מ אסור בכח כ"א בנחת משום עובדא דחול והביאו לעיל בסי' שכ"ז סעיף ב' ופה הביא בש"ע פי' הרמב"ם בהאי דמתעמלים דס"ל להרב"י דלדינא שניהם אמת ורש"י מודה לרמב"ם:

(מט) (סקמ"ט) רוחצים כו' אין רוחצים במים המשלשלים כו' וא"כ אסור כו' ועמ"ש סעיף ל"ז דאם מכוין לרפואה בלאו הכי אסור דודאי מוכחא מלתא ואסור אפי' לבריא כמ"ש בס"ק מ"ג אלא אפילו אין כוונתו לרפואה מ"מ אסור משום צער:

ונ"ל דבמקום כו' עיין בתשובת מעיל צדקה:

(נא) (ס"ק נא) מחזירים כו' לע"ד כו' ר"ל שחולק על מ"ש בש"ע להתיר אפי' יצא ממקומו. וכ"מ בגמר' בעובדא דר"א דף קמ"ח תנן אין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן כו' כדלעיל סעיף ל' והגיה שמואל ברישא מחזירים את השבר ואייתי עובדא דר' אליעזר שניא ליה ידא דהיינו שיצא ממקומו והיינו נפרקה ויתיב קמיה דר"י ובעי מיניה אי מותר בכמה אופנים רחיצה א"ל מאי תבעי לך הא תנן מי שנפרקה ידו לא כו' א"ל הואיל ושמואל הגיה ברישא מחזירים אולי גם בסיפא נגיה מי שנפרקה כו' מותר לרוחצן א"ל היכי דאתמר להגיה נגיה אבל בסיפא אין מגיהים ואסור הרי דבנפרקה דהיינו יצא ממקומו לא מצא שום היתר. וכ"מ ממ"ש סי' ש"ל ס"ט דאסו' ליישר אברי הולד כי אם ביום הלידה. וגם הרמב"ם לא הביא דין זה להתיר דמחזירים את השבר וניהו דלא קיי"ל בזה כוותיה אלא מחזירים את השבר אבל לא נקל כולי האי אפי' ביצא ממקומו:

(נב) (ס"ק נב) יצבע כו' מ"מ אסור. וע"ל ס"ס ש"כ הביא מ"א בס"ק כ"ד בשם הרדב"ז דהוא חומרא יתירה כיון שהוא דרך לכלוך ומ"א כ' דהדבר במחלוקת שנוי':

(נג) (ס"ק נג) ואסור כו' ומלשון רש"י כו' שכ' אהא דתנן דאסור לכרוך גמי ע"ג מכה. אם כוונתו להוציא דם אפי' במקדש אסור וכתב רש"י שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה כו' דה"ל חובל עכ"ל:

אבל בזבחים כו' שם הובא משנה זו דערובין כ' רש"י וז"ל אם להוציא דם שנתכוין לכך אסור אפי' במקדש עכ"ל הרי דלא כ' שמהדקה. ובסנהדרין כו' ר"י מחייב את המשיך מיתה. דס"ל ארס נחש בין שיניו עומד ולכן מיד כשהשיך בו הוי כתוקע סכין בבטנו ורבנן פוטרים דס"ל ארס נחש מעצמו מקיא לבסוף כשכועס והוי המשיך גרמא בעלמ':

אבל גבי עלוקה כו' אבל דבר המושך דם וליחה אפשר דמותר דאינו מושך הליחה מיד בשעת הנחה:

(נד) (ס"ק נד) ויש אומרים כו' שמרפא כ"כ הרב"י ע"ש ולפ"ז אין היתר כ"א לרחוץ במים המכ' ולענ"ד היינו דוקא שאין המכה מוציאה דם עכשיו. אלא שאותו מקום מלוכלך בדם. לכן יש תקנה ע"י רחיצה אבל אם כל שעה מוצא דם מאי מהני שרוחצו במים אם אח"כ יכרך עליו סמרטוט מ"מ יצטבע מן הדם שיצא אחר זה. לכן לענ"ד אין תקנה כ"א לכרוך ע"י ערל דבמקום צער וכבוד הבריות מותר שבות ע"י גוי וגם לדעת רדב"ז הנ"ל אינו אלא חומרא. אך מדכתב על קורי עכביש דמרפאי' משמע דעדיין יוצא דם וצל"ע:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.