לחם משנה/אישות/יב

לחם משנה ‏ אישות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כשנושא וכו'. כתב הרב המגיד ואני תמה בדבריו בענין המלבושים וכו'. כבר יישב הרמב"ן דעתו בפירוש התורה דפירוש כסותה ר"ל כסות שעל המטה וזהו שאמרו בברייתא כסותה כמשמעו ע"ש. ולפי זה רבי אליעזר בן יעקב פליג אתנא קמא בכולהו ואפילו בכסותה דלרבי אליעזר בן יעקב ודאי שפירוש כסותה הם המלבושים דהא אמר שלא יתן לא של ילדה וכו' והיינו ודאי המלבושים. וזהו דוחק דנראה דלא פליגי אלא בשארה ועונתה אבל בכסותה שוים דהם המלבושים. וזהו דוחק דר"א דקאמר שלא יתן לא של ילדה וכו' לא איירי אלא בכסות המטה הראוי לה לילדה או לזקנה ולכך כתב הרב המגיד בהא דכולהו תנאי דברייתא שהם תנא קמא ור"א וכו' דמשמע ליה דלא פליגי בהא. [וכתב עוד הרב המגיד] ואע"פ שהם שנים וכו' וא"ת א"כ למה לא פסק ג"כ כרבי אליעזר בן יעקב בענין עונתה שהרי אמר שם (דף מ"ח) לפום עונתה תן לה כסותה וכו'. ונראה לתרץ דודאי האי היתר דהך משנת ראב"י לא סגי כיון דאיכא תרי והוא סמך בענין המזונות אברייתא אחרת שמכרעת כמ"ש ועוד וכו' ועוד שכן מכרעת ברייתא דאמר תקנו מזונות וכו'. וא"ת והא בפרק אע"פ (כתובות דף נח:) הגיהו ברייתא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה ולפי זה אין ראיה כלל דלא הוזכר בברייתא דהמזונות הם תקנה. ויש לומר דבפרק אע"פ אפילו לפי מה שהגיהו הברייתא שם בגמרא אמרו דהמזונות הם תקנה שכן אמרו שם על מימרא דרב קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה וכו' ועל זה הקשו מברייתא ותירצו תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה כלומר ועיקר התקנה הם המזונות אבל לעולם המזונות תקנה הוי ואע"פ שהרב המגיד כתב לשון הברייתא אין חשש בזה כיון דאפילו לפי ההגהה שהגיהו בגמרא יש משם מזונות:

ד

לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה וכו'. הר"ן ז"ל הקשה בפירוש ההלכות דמשמע מהסוגיא דבפרק אע"פ דריש לקיש דקאמר דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה הוה סבר דיקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל רב הונא דסבר דיכולה לומר איני נזונית וכו' אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך וכו' והאריך שם הר"ן ז"ל והרב בעל כסף משנה תירץ קושייתו שם בפרק י' מהלכות ערכין ולדידיה קשה הך קושיא גופא מההיא סוגיא אחרונה דלא שייך בה תירוצא דהרב כסף משנה ז"ל והוא ממאי דאמרו שם (דף נ"ח:) לרב הונא לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונית לא בשאינה ניזונית משמע דאי אית ליה כרב הונא אפילו דניזונת לא קדיש ואע"ג דלא אמר יקדשו ידיך כיון דלר"מ אליבא דרב הונא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הוי כאילו אמר לדידן יקדשו ידיך לעושהן ואפילו הכי לא מהני. ויש לי לתרץ קושיא זו וקושיית הר"ן דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל דיקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידי אשתו לר"מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא היה מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני נזונית ואיני עושה וכן כתבו שם התוס' דמה שאמרו בגמרא מאי לאו בניזונת לא כשהוא אינו זן אותה קאמר אלא שהוא חפץ לזונה אבל אי מעלה לה מזונות ודאי דלאו כל כמינה אחר שהקדיש לומר איני ניזונית וא"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונת משל בעלה ולכך קאמר דאי אמר יקדשו ידיך לעושהן מהני ובזה באו דברי רבינו ז"ל על נכון:

ו

התנה הבעל שלא יתחייב באחת מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהן וכו' ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. וקשה בדברי רבינו דכיון דהוא פסק כר"י דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים אפילו שיעשו חכמים חיזוק לדבריהם (יותר) כשל תורה כדכתב ה"ה ז"ל הא אפילו שיהא כתובה מן התורה דבר שבממון תנאו קיים ואפילו נאמר דס"ל לרבינו דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כדאמר ר"י בגמרא וכדכתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות ונאמר לפי זה דטעות נפל בדברי ה"ה במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וצ"ל יותר משל תורה מ"מ קשה דאפילו לר"י היינו דווקא כשהתנה על פה אבל כשכתב לה התקבלתי סגי ורבינו כתב דאע"פ שכתבה לו התקבלתי לא מהני. ועוד קשה בדברי רבינו במה שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' דאיך תלה טעם ביטול התנאי מפני שכל הפוחת הא בגמרא לא אמרו הכי אלא שאע"פ שנתבטל התנאי מ"מ בעילתו בעילת זנות משום דפחת בתנאה וזהו שאמרו שם כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. ונראה לתרץ לכל זה דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת לבתולה בעילתו בעילת זנות מדרבנן חשבינן ליה להך בעילה בעילת זנות כאילו הוי דאורייתא שהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והשתא הוי מילתא דאיסורא ולא הוי דבר שבממון ולכך לא מהני תנאה וזהו שכתב שכל הפוחת כלומר הטעם דהתנאי בטל משום דהוי מילתא דאיסורא אבל הפוחת בעילתו בעילת זנות ואע"ג דהוי איסורא דרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ועם זה יתיישבו דברי רבינו וה"ה על נכון במה שכתב עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ועוד כתב הראב"ד ז"ל חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. ויש לתמוה על הראב"ד ז"ל דמה תמה על רבינו הא בפרק הכותב איפליגו רשב"ג ורבנן במשנה בכותב דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' אם מתה לא יירשנה ורשב"ג סבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולדברי הראב"ד ז"ל איך אמרי רבנן דאם מתה לא יירשנה הא הוה מתנה על דבר שלב"ל וכן רשב"ג ל"ל טעמא דכל המתנה וכו' לימא משום דמתנה על דבר שלב"ל. ונראה דזה מבואר עם מ"ש הר"ן ז"ל דכשכותב לה בעודה ארוסה עדיין אין לו זכות מהירושה ויכול להתנות עליו קודם שיזכה בו שלא יזכה אבל אחר שנשאת שכבר זכה בירושה אינו יכול להפקיע ומתניתין ניחא דאיירי בכתב לה ועודה ארוסה ומש"ה יכול להתנות אבל רבינו שנתן טעם זה לכל הירושות שהוא בהפקיע עצמו מן הזכות שיש לו לכך השיג הראב"ד ז"ל על רבינו שהוא חסרון דעת. והרי"ף ז"ל לית ליה להך טעמא דכתב רבינו ז"ל ובפרק כ"ג יתבאר בהלכות. כתב ה"ה כשהליץ בעד רבינו ולפי שכל המורישין וכו' ונראה לכאורה שלשון זה הוא מיותר שכבר מתורץ במ"ש שאילו לא היה כתוב בירושה חקת משפט היה יכול להפקיע כשאר תנאי של ממון וא"כ אלו הדברים אין צורך בהם. ונ"ל לומר שרצה ליישב דעת רבינו מפני שיש להשיב על מה שתירץ בדין האשה ואמר שמה שהיה מועיל כאן הוא מפני שהיא תוריש לאחר כיון דאין סלוקו מן הנכסים מועיל אם כן ג"כ לא יועיל מה שתוריש לאחר שכיון שאין לה שום רשות לתת כלום מנכסיה שהכל הוא של בעלה א"כ מה תועיל מה שתוריש היא ולזה תירץ ואמר אפילו שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון שאין סלוקו של בעל מועיל וא"כ הוא של בעל מ"מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישים שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו' ולפי זה הוי הך לפי שכל וכו' שכתב ה"ה כמו ועוד דהוי תירוץ אחר:

התנה עמה וכו'. כבר הקשיתי על זה מה שראוי להקשות ועתה נוסף אצלי למה לא אמרו בגמרא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג:) על מאי דקאמר רב הילכתא כוותיה דרשב"ג ולא מטעמיה דה"ק הילכתא כוותיה דרשב"ג דמתנה בירושה התנאי בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דהוי ירושה והוי חקת משפט דהא בפרק כ"ג מהלכות אלו כתב ה"ה דאית ליה לרבינו דמאי דקאמר רשב"ג הוי בשנשאת וא"כ לימא דטעמא הוי משום חקת משפט דבשלמא אי רשב"ג לא איירי אלא בכתב לה ועודה ארוסה ליכא ביה טעמא דחקת משפט אבל כיון דהוא סבור דאיירי בשנשאת לימא בגמרא הכי וכי תימא אכתי תיקשי וסבר רב תנאו קיים וכו' מ"מ קשה למאי איצטריך הגמרא לומר מעיקרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לימא כדכתיבנא ואע"פ דאיתא הקושיא וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי וכו' השתא נמי הך קושיא איתיה. ויש לומר דמשמע ליה מתניתין בכל גווני אפילו בכותב לה ועודה ארוסה דרישא דמתניתין בהכי אוקמוה בגמ' וכיון דאמר רב הלכה כרשב"ג אכולה מילתא קאי דאפילו בכותב לה ועודה ארוסה דלא שייך טעמא דחוקת משפט הילכתא כוותיה ולכך איצטריך לבקש טעמא. ותו קשיא לי דהתם בסוגיא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד) הקשו על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דריב"ב גבי יובל דירושת הבעל דאורייתא ותירצו שם בגמרא דאליבא דריב"ב קאמר וליה לא ס"ל ורבינו בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל כתב כן דר"י בן ברוקא דיורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מן הדמים וכתב שם דאע"ג דירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וא"כ לדבריו קשה טובא למה ליה לרב לאוקמיה לר' יוחנן בן ברוקא דלא כוותיה ולומר דאית ליה דהוי דאורייתא לימא דאית ליה דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ובפשטא דשמעתתא גופא לא קשה דאיכא למימר דכולי האי ודאי לא עבדי רבנן שלא יחזור ביובל אבל לרבינו דכתב דעבוד רבנן כי האי לישני הכי וצ"ע. ותו קשיא דכיון דקי"ל כרב דעל מנת שאין לך עלי אונאה תנאו בטל כדפסק רבינו בהלכות מכירה וקי"ל כר"י דדבר שבממון תנאו קיים א"כ ע"כ ודאי דאנו צריכים לחלק שלא יחלוק רב על ר"י דשאני גבי אונאה דלא ידע ומחיל כדתירצו בפרק הזהב וכיון שכן גבי ירושה נמי איכא טעמא דלא ידע ומחיל מדהקשו בפרק הכותב וסבר רב תנאו קיים והא איתמר האומר לחבירו על מנת וכו' ומדמדמו אונאה דלא ידע ומחיל להא משמע דגבי ירושה נמי לא ידע ומחיל כדכתבו שם התוס' משום דאינו ברור לו שהיא תמות בחייו וכיון שכן הוא איך כתב רבינו בפרק כ"ג במתנה כשהיא ארוסה דתנאו קיים הא לא ידע ומחיל גבי אונאה. ונראה דרבינו דלית ליה דגבי ירושה איכא לא ידע ומחיל ומאי דדימו אותה בגמרא הוא אליבא דאביי דאמר בפרק הזהב מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר"י וכן כתב הרמב"ן בספר מלחמות וכו'. איברא דאיכא לאקשויי על זה דא"כ לרבה דפליג התם אאביי הך סוגיא דפרק הכותב ליתא ואתי רב כהלכה ואיך פסק הרי"ף דלית הילכתא כרב כמו שהקשה והאריך שם והך קושיא נמי איתא על רבינו דהולך על דרך הרי"ף אלא שיש לתרץ מה שתירץ הוא שם דרבה לא לאיפלוגי על אביי הוא דאתי וקושטא דמילתא דבע"מ פליגי ושמואל כר"י ולפ"ז הוי הילכתא כשמואל. איברא דקשה לי טובא דמדברי הרי"ף בפרק הזהב לא משמע כן שכתב דברי רב ואח"כ כתב ופסק רבה אליביה דרב ואח"כ כתב וכן הלכתא משמע דהלכתא כרב וכדתריץ רבה אליביה תירוץ ודברי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות מגומגמים בעיני מ"מ אני אומר דרבינו הולך על דרך הרי"ף ז"ל. ומ"מ קשה לי על הרב המגיד ז"ל שהוא גורס בסוגיא דיש נוחלין גבי בכור שאני התם דלא ידע ומחיל משמע דלהאי גירסא גבי ירושה לית ביה ידע ומחיל וכדכתבו התוס' בפרק הכותב וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. איברא דלפירוש רשב"ם שפירש בפרק יש נוחלין דלא גרסינן מי ידע דימחל אתי שפיר יעויין שם אבל להרב המגיד לא ידע ומחיל משמע דלית ליה גבי ירושה ידע ומחיל וצ"ע מה שהקשיתי:

י

כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום. קשה דמשמע שם בגמרא (דף ס"ד:) דלרבנן דקי"ל כוותייהו דשלש סעודות בשבת צריך לתת לה בכל שבוע סעודה אחת יותר לארחי ופרחי ולמ"ד דאכילה דמתניתין הוי אכילה ממש משמע דבעיא תרתי לארחי ופרחי ואם כן אנן דקי"ל דאוכלת הוי אכילה ממש כדכתב רבינו צריך לתת לה שתי סעודות יותר בכל שבוע לארחי ופרחי וא"כ תימה על רבינו איך לא הזכירם כלל ואפילו האכילה מליל שבת לא הזכיר כאן רבינו בענין הפסיקה דמשמע דזאת הפסיקה היא אפילו שיהיה הבעל חוץ לעיר דאינה אוכלת עמו לילי שבת פוסקין לה זה וא"כ קשה טובא דלפחות בעינן תרתי למאן דמוקי מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכ"ש למאן דמוקי מתניתין כר"ש דבעינן לרבנן תלת וצריך עיון:

טו

בד"א באיש שאינו אמוד וכו'. כתב הרב המגיד וכן כתב רבינו האיי ז"ל וכו' קשה טובא דבפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות כתב הנודר שעבר עליו שלש רגלים יש לכופו ודברים מוכרחים בגמרא ועיין בהר"ן:

יז

וכן מי שנשתטה וכו'. קשה טובא דרבינו כמאן פסק אי פסק כמאן דאמר (כתובות דף מ"ח) דבר אחר תכשיט גבי מי שנשתטה שאמרו שם דדבר אחר פירוש תכשיט וא"כ אע"פ דפוסקין תכשיט צדקה מניין לנו דפוסקין ולמה כתב בהלכות גזילות דפוסקין צדקה על ממונו של מי שנשתטה ואי פסק כמאן דאמר דבר אחר זו צדקה א"כ גבי מי שהלך למדינת הים שאמרו שם ולא דבר אחר משמע דהוא צדקה אבל תכשיט נותנים והוא ז"ל כתב בפרק י"ג גבי האשה שהלך בעלה וכו' דאין נותנין לה תכשיט וא"כ זה כמ"ד תכשיט וכבר הקשה זה הר"ן שם ותו קשיא לרבינו ההיא דמי שנשתטה דקאמר וזנין בניו וכו' בדאמיד והיינו ביותר על שש וההיא דמי שהלך דקאמר דאין זנין ג"כ אפילו בדאמיד וקאמר דאין זנין יותר על שש א"כ קשה למ"ד שם דדבר אחר פירוש צדקה קשה ההיא ולא דבר אחר דפירוש צדקה דכיון דאמר דאין זנין בניו ובנותיו אפילו בדאמיד כ"ש צדקה דאטו גריעי בניו ובנותיו מאיש דעלמא וכדכתב ה"ה ותו קשה מאי דאמר שם מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמה כ"ש שייך דהא דבר האמור שם בפירוש צדקה דקאמר ולא בניו ובנותיו וא"כ אפילו צדקה דבניו ובנותיו קאמר דאין נותנין וא"כ אין לומר בזה כ"ש בדבר האמור שם בפירוש. ותו קשה למ"ד תכשיט ההיא דמי שנשתטה למה הזכיר ודבר אחר היינו הא כיון דהזכיר צדקה דהיינו וזנין בניו ובנותיו כ"ש תכשיט מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דצדקה דבניו ובנותיו אלים מתכשיט. ונראה לתרץ דמכח הך קושיא דקשיא למאן דאמר צדקה דלמה הוצרך לומר גבי מי שהלך ולא דבר אחר פירשו בגמרא רב חסדא דהוי תכשיט אבל בההיא דמר עוקבא דמי שנשתטה סובר רבינו דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה משום דלרב חסדא משמע ליה לשון דדבר אחר כולה מילתא צדקה ותכשיט והוצרך לומר כן לתרץ לשון ולא דבר אחר דאם נאמר דהוא דוקא צדקה קשה מה שהקשיתי וא"כ בדברי מר עוקבא דמי שנשתטה לא פליגי כלל דכולי עלמא מודו דדבר אחר הוי צדקה דאפילו למאן דאמר תכשיט משמע נמי צדקה והכריחו לרבינו לפרש כן משום דלא הביאו בגמרא המחלוקת על הברייתא ועל דברי מר עוקבא. ולתרץ הקושיא למאן דאמר צדקה נראה לי דהוצרך לומר ולא דבר אחר דאם לא כן היינו מפרשים ולא בניו ובנותיו דקאמר היינו בדלא אמיד כדפירש הר"ן ז"ל דאשמועינן דאע"ג דרובא דאינשי ניחא להו בהכי אין זנין אבל אי אמיד ודאי זנין לכך קאמר ולא דבר אחר דרוצה לומר צדקה לאשמועינן דאיירי בדאמיד דע"כ דבר אחר איירי בדאמיד ומה שאמרו בגמרא למאן דאמר תכשיט כ"ש צדקה היינו משום דהיינו יכולין לפרש ולא זנין בניו ובנותיו איירי בדלא אמיד אבל אמיד זנין לכך קאמר כ"ש צדקה משום דאינו מפורש בברייתא כיון דיש לפרש פירוש זה. כנ"ל לתרץ זה ונכון הוא:

כא

הרי שעמדה וכו'. כתב ה"ה כאן בברייתא חלוף הגירסא ועיין בהר"ן כי שם ביאר כל מה שצריך הכל באר היטב:

כג

המדיר את אשתו מליהנות לו וכו'. הר"ן בפירוש ההלכות תמה על רבינו למה לא הזכיר מה שאמרו בגמרא בריש פרק המדיר דקאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולא ספקה לדברים קטנים וכדאמרו שם בגמרא ותירץ דסובר רבינו דסוגיא דהמדיר אזלא כמאן דאמר קונמות אין מפקיעין מידי שיעבוד אבל אנן דקי"ל קונמות מפקיעין מידי שיעבוד א"צ לזה דאע"ג דמשועבד חל עליו הנדר וקשה לזה דא"כ איך כתב רבינו בפרק י"ד אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע וכו' שאינו חל מפני שהוא משועבד הא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע"פ שאינו אומר הדבר בלשון קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון כדכתב רש"י ז"ל בפרק אע"פ. גם קשה על ה"ה שנראה שנטה לדברי הר"ן שכתב ודע שכל מקום וכו' רוצה לומר שאוסר הנאתו עליה וכן לקמן בפרק י"ג הלך לשיטה זאת שכתב שם וכבר כתבתי בפרק י"ב שאין הבעל יכול לאסור וכו' אלא בדרך שיאסר הנאתו עליה וכן כתב שם שאם במדירה הבעל ואומר לה תיאסר הנאתי וכו' דמשמע דאפילו דמשועבד לה יכול להפקיע מידי שיעבוד ומאי שנא מעונה. ונראה דדוקא גבי ממון אמרינן מפקיעין מידי שיעבוד. ומ"ש ה"ה יאסור הנאתו וכו' היינו הנאת מזונות דהוא ממון דכיון דהוא דבר דניתן למחילה דהא אם התנה על מנת שאין לה עלי שאר כסות תנאו קיים אבל בעונה דאין התנאי מועיל שם ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף