כסף משנה/מאכלות אסורות/יג

כסף משנה ‏ מאכלות אסורות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו"ם וכו'. בסוף פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו"ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו:

ב

ומ"ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'. בפ' בתרא דע"ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו"ם אר"י א"ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש"י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח:

וכתב הראב"ד א"א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי"ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו"ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו"ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב"ע כשהבית של עכו"ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו"ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא"ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר:

ג

עכו"ם ששכר ישראל לדרוך וכו'. משנה סוף פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס"א) המטהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר"ה בעיר שיש בה עכו"ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו"ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב"א אומר (כל) רשות עכו"ם אחת המטהר יינו של עכו"ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו"ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב"א ותניא כמ"ד דה"ק ת"ק בד"א ברשותו אבל ברשות עכו"ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב"א אומר כל רשות עכו"ם אחת היא. והשתא מ"ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע"פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך:

וכתב הראב"ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א"א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ"ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר:

ומ"ש היין מותר אע"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. פשוט במשנה וכתב הראב"ד דר באותה חצר וכו' א"א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ"ל. נראה שטעמו (חסר כאן)

ד

ומ"ש אפי' כתב לעכו"ם שנתקבל ממנו המעות. פשוט בסיפא דמתניתין:

ומ"ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו"ם אחר. היינו כרשב"א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה"מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א"ל רבא אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין ה"מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ"ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב"א:

ה

ומ"ש היה זה היין הטהור וכו'. היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר"ה בעיר שיש בה עכו"ם וישראל מותר:

ו

ומ"ש ואשפה וחלון ודקל וכו'. שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש"י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע"כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו"ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם:

ז

חצר החלוקה וכו'. בפ' בתרא דע"ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו"ם אינו עושה יי"נ כלומר אע"פ שידו של עכו"ם מגעת שם. ור"י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר"י לגבי דרב.

ומ"ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו"ם מגעת לחלק ישראל וכו', ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב"ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש"י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות:

ט

(ח-ט) מותר לישראל להפקיד יינו וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה"ג והרי"ף ורבינו וכתב הרשב"א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר.

ומ"ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'. שם בגמרא:

ומ"ש ואם הפקיד ביד עכו"ם בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה וכו', בפ"ב דע"ז (דף ל':) א"ר יוחנן משום ר"י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א"ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בשתיה וכו' ל"ק הא ר"א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו"ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרים ופירש"י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה"פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בשתיה היינו ע"י מפתח או חותם ביד ישראל וכר"א והא דקתני ר"י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב"ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א"א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר"י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר"א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ"ל שרבינו מפרש (חסר כאן)

י

יין מבושל וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו"ם וכן יין שלנו ביד עכו"ם א"צ חותם בתוך חותם מ"ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי.

ומה שכתב רבינו דה"ה לשכר. פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל.

ומ"ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו', שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי"נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי"נ דינם כיין מבושל.

ומ"ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד, מימרא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד"ס וכן דעת הרשב"א וכתב ואע"פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר"ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד:

יד

(יג-יד) יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו"ם המים וכו'. בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ח:) א"ר יוחנן יין שמזגו עכו"ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ"ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור.

ומ"ש ולא יוליך העכו"ם ענבים לגת וכו', שם (דף נ"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת א"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו"ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע"פ שהיין מזלף עליהם מותר א"ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא.

ומ"ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי, בפרק בתרא דע"ז (דף ע"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו"ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש"י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו"ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו"ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ"ג ורשב"א והר"ן.

ומ"ש וכן מותר שיריח העכו"ם וכו'. שם (דף ס"ו:) האי בת תיהא עכו"ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו"ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש"י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא:

טו

כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'. משנה בפ' בתרא דע"ז (דף ס"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x:

יז

שכר לעכו"ם חמור לרכוב עליו וכו'. שם במשנה:

שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'. שם (דף ס"ג:) בעיא דאיפשיטא:

יח

השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'. שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יי"נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש"י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי"נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א"נ לא שקיל מיד עכו"ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]:

וכתב הראב"ד א"א ומאחר דקי"ל כר"א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ"ה והרמב"ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב"א והר"ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ"נ מדברי רש"י:

כ

אומני ישראל ששלח להם עכו"ם וכו'. משנה פרק בתרא דע"ז (דף ע"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ"ל שהוא ט"ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק:

כא

ישראל שהיה נושה בעכו"ם מנה וכו'. ברייתא רפ"ג דע"ז (דף ס"ד):

כב

וכן גר ועכו"ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'. שם וכי רוצה בקיומו כה"ג מי אסיר והא תנן גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול לומר לו טול אתה עכו"ם ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:

כג

(כג-כד) ישראל שמכר יינו לעכו"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'. משנה שם (דף ע"א) המוכר יינו לעכו"ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא"ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי"נ קא שקליתו ואי ס"ד משיכה בעכו"ם קונה מדמשכה עכו"ם קנייה יי"נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה"נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו"ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי"נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש"מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו"ם לכלי בידים ה"נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב"ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב"ג דאי רשב"ג הא אמר ימכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע"כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ"כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז"ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו"ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח"כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי"נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו"ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע"ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו"ם ומשכו דאל"כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע"פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש"ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל.

ומ"ש אבל אם מדד לכלי העכו"ם או לכלי ישראל שביד העכו"ם צריך ליקח הדמים ואח"כ ימדוד וכו'. היינו מדא"ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו"ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו"ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו"ם דכיון דיהיב דמי קני אע"פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו"ם ונאסר חמרא דעכו"ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו.

ומ"ש דה"ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו"ם דמיו קשה דאדרבה בכה"ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו"ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי"נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו"ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י"ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו"ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו"ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק.

ולפי זה מ"ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו"ם היינו דוקא כשהיה העכו"ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע"ג קרקע והעכו"ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י"ב. וא"ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו"ם שנסכו שרי. וי"ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב

הראב"ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'. א"א הא נמי דלא כהלכתא וכו':

כה

הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק בתרא דע"ז (דף ס"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי"נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי"נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל"ש מקיפו ל"ש שאין מקיפו אע"ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה"ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה"ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב"א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר"פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר"פ ואיתא לדר"פ ואיתא לדרב אשי עכ"ל:

כז

מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'. שם (דף ע"א) אמר ר"י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו"ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו"ם עול תחתי לאוצר א"ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש"י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל"ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך:

וכתב הראב"ד א"א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב"ד על דרך פירוש רש"י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב"א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה:

כח

עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'. בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט:) אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע"ג] דלזבוניה לעכו"ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו"ם וכתב הר"ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי"נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע"ג דעכו"ם לא יהיב דמי אא"כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש"ה דמ"מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו"ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי"נ קא שקיל וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י"ל דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ"ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף