כובע ישועה/בבא קמא/מו/ב
כובע ישועה 
בבא קמא מו ב
ורביע נזק א' משמונה בנזק. הקשו התוס' האיך משוה הולד לפרה. והוא קושיית ר' בון בירושלמי אילו ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אני אומר רגלה של אדם א' כולה של אדם א' זה נותן מחצה וזה נותן מחצה א"ל במועד היא מתניתא רגלה מכורה לך מכר חציה כו' אר"ל כל אלין שמועתא דלוי אינון. ותמה במה"פ דא"א להעמיד מתני' במועד וכתב דצ"ל בעומד כמו באומד והוא כפירושהריב"א בתוס' דלסימנא בעלמא נקט ובאמת משלם כאומדן דעת וחשבון החלק של כל אחד וברייתא דרגלה כו' מילתא באנפי נפשה כלומר דלהאי ברייתא יש לאוקמי מתני' בכה"ג. ואל תתמה שהרי כשאמר רגלה דבהמה זו מכורה לך יש לו חלק בחציו ועלה אר"ל דלית דסמכא כו' והטעם מפני שאינו אבר שהנשמה תלויה בו ודוקא ביה אמרינן כן עיין בתוספתא פ"ג דערכין ראש חמור זה מכור לך משלימין ביניהם ופסקה הרמב"ם פכ"ז ממכירה וכלומר דמחוורתא כדשנינן מעיקרא עכ"ד. ומדבריו משמע דאי חלק המועט הוי אבר שהנשמה תלויה בו משלם חציו כבמכר דמכור חציו ורק עובר דמי לרגלה דאין נשמת הבהמה תלויה בעוברה. וזה נגד הברייתא שהובא הכא בתוס' האחרון נוטל מנה כו' ושנים הראשונים דינר זהב דמשמע שכל א' מפסיד לפי חלקו. והרי בחלק הראשונים הוי גם אבר שהנשמה תלויה בו דהא יש להם חלק גם בראש ושארי אברים שהנשמה תלויה בהם דיש להם כפי חלקם בכל אברי הבהמה. ונ"ל דגירסתנו ניחא ובמועד היא מתניתא לא קאי אמשנתנו דודאי משנתנו בתם איירי רק הכוונה אמימרא דר' בון דזה וזה נותן מחצה וכן ברגלה דאדם א' כו' וקאמר דבאמת דין זה שייך במועד [ואשאלתו אמשנתנו דאיירי בתם לא חש להשיבו דבפשיטות י"ל כהריב"א דלסימנא נקט ומשלם בעל הולד לפי ערך] ובירושלמי בפרקין סוף הל' ה' אר"י בר בון אהא דאמר רבי יוחנן עוברין אינן יוצאין בשן ועין. כיני מתניתין עוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן ופירש הפני משה כיני מתניתין כן צריך למיתני בבהמ"ד ע"ש. הרי דהירושלמי נקיט לשון מתני' אמימרא דאמורא והחילוק שבין תם למועד דתם דאינו משתלם רק מגופו חשיב כנתהוה הפסד בגוף שור המזיק דכל אחד נפסד כערך חלקו ובמועד הפסד התשלומין שנתחייבו ע"י השור ל"ח היזק בגוף שור המזיק רק שבגרמתו יפסדו בעליו ובזה י"ל כיון שהחלקים מצורפים חלק המועט גורם לההפסד כחלק המרובה ומפסידין בשוה לברייתא דלוי אפילו ברגלה של א' כו'. ובאבר שהנשמה תלויה בו גם לדידן. עיין חו"מ סי' קע"ו סעיף ה' וז' ובסמ"ע שם:
ל"צ דפרה דחד וולד דחד. פרש"י שמכר לו פרה חוץ מעוברה. וכתב בספר אור חכמים לא נ"ל לפרש מכירת עובר דהוי דבר שלא בא לעולם עכ"ד. בחו"מ סימן ר"ט סעיף ז' מבואר דאינו משייר דבר שלא בא לעולם כמו שאינו מקנהו רק דבשייר לעצמו בעין יפה שייר ואמרינן דשייר מקום פירות והוא מהש"ס ע"ש ובקצות החושן סק"י. וא"כ במכר פרה חוץ מעוברה ע"כ דשייר בהפרה מקום העובר וא"כ גם בהפרה יש להמוכר שייכות ואי דאין חייב בנזקי הפרה משום הך קנין שיש לו בה דל"ח רק כקנין פירות וקי"ל דלאו כקנין הגוף דמי [ועיין בספר שפת הנחל דרוש ה' בד"ה נחזור]. אך הא מ"ל נמי במכר העובר בכה"ג דהיינו פרה לעוברה ואי משום דבשייר העובר לנפשיה סתמא שייר פרה לעובר ובמוכר צריך לפרש דמוכר פרה לעוברה משום זה לא ה"ל לרש"י לצייר דוקא בשייר העובר. והנ"ל דהריטב"א בבבא מציעא דף מ"ז בהא דעקרו קנין מעות מחשש אונס דליקה כתב דיש אומרים דשומר שכר הוי המוכר הואיל ונהנה שמוכר ממכרו מהנה ומש"ה אמר דליקה באונס וי"א דשומר חינם הוי המוכר והובא במחנה אפרים הל' שומרים סי' י"א משמו במוכר מידי בק"ס ונאבד מהמוכר דשומר חינם מיהו הוי ע"ש. וא"כ במוכר העובר והפרה נשארה אצלו הרי העובר שבבטן פרתו בכל מקום שהיא ברשות המוכר קאי ולא בא העובר עדיין ליד הלוקח אף שקנאו וראוי שיהא המוכר שומר חינם מיהו על העובר דהלוקח ותנן בדף מ"ד דשומרין נכנסו תחת הבעלים וה"ל לבעל הפרה להתחייב גם בעד עובר דלוקח ולכן פרש"י דמכר הפרה ועובר נשאר למוכר ובכה"ג אין על לוקח הפרה חיוב שמירה אעובר דמוכר אף דקאי ברשותו דרק במוכר ובדבר שמכר מצינו שיהא שומר או מפני שנהנה במה שמכר [וי"ל דהנאתו מרובה מדלוקח] או משום דעד עתה ברשותו עמדה יש לו שייכות שיהא שומר חינם עד שיקחנה לוקח אבל לוקח במה שלא לקח אף שהוא ברשותו ל"ח שומר עד שיקבל שמירה בהדיא. ועיין בנתיבות סי' ר"ט סק"ב:
מידע ידע דשותפא אית לי. עיין בתוס' ומיהו אין מועלת חזקה להוציא ממון מבעל הולד. והנה בבבא בתרא דף צ"ג ע"א ברשב"ם ד"ה אין שכתב דלרבנן אף ממון המוטל בספק אינו דישלם פלגא מחמת אומדנא הואיל דיש שוורים מנלן שזה נגחו ול"ד לשור שנגח את הפרה כו' וא"י אם נגח לולד דמשלם פלגא דה"ט כו' והעמד פרה אחזקה והשתא הוא דילדה ע"ש. וצ"ע דאי מוציא פלגא בשביל החזקה דהשתא ילדה יוציא כולו מטעם זה וע"כ דל"מ החזקה להוציא והא דמוטל בספק חולקין הוא אף בליכא חזקה כהא דסוף פרק המניח ע"ש וברפ"ק דבבא מציעא. ובתוס' כתבו וה"נ אשכחן בההיא דהמחליף כו' והקשה המהרש"א מרישא דמתניתין נמי ה"מ לאתויי כו' ע"ש ובפני יהושע. והנ"ל דהתבו"ש בסי' כ"ט כתב בנשבר ביד השוחט ולא ידע אם נעשה קודם גמר שחיטה או אח"כ אין לומר העמידנה אחזקתה ועתה נשברה דהא בחייה בחזקת שאינה זבוחה ושאין רגליה שבורות עומדת והשתא היא שחוטה ושבורה ומאי חזית דאמרת דנשברה אחר שחיטה אימא נשחטה אחר שבירה ע"ש ובודאי ל"ש סברתו רק כשהרגיש בזמן שתי המאורעות רק דא"י מי קדם כשבירה ושחיטה וכן כשלא הרגיש בזמן שתיהם דג"כ שייך סברתו אבל כשהרגיש בזמן מאורע הא' ומאורע הב' לא ידע מתי נעשה ודאי ל"ש לאוקמי אחזקה זולת המאורע שלא הרגיש בלידתו ולא מה שהרגיש בזמן לידה. ואם שייך בנגיחה ולידה שיראה ב' המאורעות ויסתפק מי קדם כעין נידון דהתבו"ש או לא. נ"ל לפשוט לפרש"י בבבא מציעא בהא דהמחליף דלכך לא נקיט המוכר פרתו וילדה משום דמוכר לא קני עד דמשיך וכיון דמשיך מידע ידיע אי ילדה כבר או לא וליכא לספוקי כו' אבל מחליף כו' דאחד מהן שמשך נקנין חליפין לחבירו במשיכתו דזה בכ"מ שהן ע"ש. ומשמע דבמשך ל"ש שיסתפק אי המשיכה קדם או הלידה. וע"כ ל"ד לנידון דהתבו"ש דהשבירה וגמר שחיטה נעשה ברגע קל משא"כ המשיכה ולידה והא דנגיחה ולידה נמי ל"ד לנידון דהתבו"ש. אך שלא יהא נודע שעת ב' המאורעות ודאי שייך בנגיחה ולידה ומכל מקום יהיה עדות על הנגיחה כשראו השור והפרה ביחד ולא היו עמם בהמות אחרות ומצא אח"כ הפרה מנוגחת ועוברה בצדה דכה"ג חשיב עדות על הנגיחה אף לרבנן דר' אחא דלא אזלי בתר אומדנא ועיין בשבועות דף ל"ד ע"א בתוס' סוף ד"ה דאי ובחו"מ סוף סי' צ' בהא דנחבל שעלתה נשיכה בגבו דנוטל בלא שבועה יעו"ש. וא"כ אי ממשנתנו היה אפשר לומר דמוציאין ממון בשביל החזקה אלא דאיירי בלא נודע זמן הנגיחה והלידה די"ל כסברת התבו"ש דנימא איפכא לאחר זמן הנגיחה דאמעשה הנגיחה שייך ג"כ חזקה בזמן הלידה [עיין בשיטה מקובצת בסוגיין] והוכיח מהמחליף דשם ידוע ונרגש שעת החליפין ולא זמן הלידה ובזה י"ל אוקי פרה אחזקתה והשתא דילדה ול"ש לומר איפכא לאחר מעשה משיכת החמור כיון דזה ידוע שעתו ומוכח מזה דל"מ חזקה להוציא: