ישועות יעקב/אורח חיים/תפט
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
אעריכה
(א) בליל שני מתחילין לספור. עיין בהמ"א הביא קושיות הר"ן פרק לולב וערבי אמאי מברכין על ספירת עומר ולא חיישינן לזילותא דיום טוב שני ובסוכ' קיי"ל דאין מברכין עליו בשמיני משום שלא יגיע זלזול ליום טוב וכבר כתבו האחרונים בזה כ"א לפי דרכו ולי נראה הדבר נכון מאד דבאמת קיי"ל בספק קרא ק"ש להקל למ"ד ק"ש דרבנן וכמו כן בכל ספק ברכות אמנם בספק מצוה שהוא מצוה של תורה אף שהברכה היא רק מדרבנן מ"מ קיי"ל דמברכין והיינו כיון שמחוייב לקיים המצוה ממילא מברך עליו ג"כ דתרי שייך לומר וצונו ואמנם הרי"ף פי"ט דשב' בשם רב האי כ' דאף ספק מצוה דאורייתא אין מברכין עליו כיון דגוף הברכה היא מדרבנן ומה בכך שהמצוה דאורייתא ופירשו הא דקאמר הש"ס במסכת שבת וודאי דדבריהם בעי ברכה ספק לא בעי ברכה היינו כיון דספק מצוה היא לא בעי ברכה לפי שיטתו הא דאין מברכין על ישיבת סוןכה בשמיני הוא מטעם דאין מברכין על ספק מצוה אף במצוה דאוריתא כיון דאין בזה תקנת חכמים ואמנם כבר כתבתי לעיל סימן ס"ז דס"ל דבכל מצוה שמחוייב לעשות את המצוה מברך עליו ונראה לי הטעם אף דאינו חייב בברכה מצד הדין מ"מ כיון דמחוייב לעשות המצוה לפי שהוא מצות התורה יש זלזול לדרבנן אם נלך בספיקא להקל לפי שהוא דרבנן כמ"ש הרידב"ז בתשובה הובא בע"א לעיל דהיכי דמילתא דרבנן ודאורייתא יחדיו ידבקו ונולד ספק בדבר כיון דמחמירין בדאורייתא גם בדרבנן מחמיירין ומה"ט בספק ברכת המזון חוזר ומברך כל הברכות כיון דיש גם בדרבנן מחמירין ומה"ט בספק בהרכת המזון חוזר ומברך כל הברכות כיון דיש בהם ענין של תורה ג"כ אי נחמיר בדבר של תורה ונקל בדרבנן הרי הוא זילזול לדרבנן ולזה שפיר אמרינן דכיון דלהיפך יש ג"כ זלזול לי"ט ראשון שהוא של תורה ע"כ מוקמינן אדינא שלא יברך מספיקא אבל בספירה מצד הדין מחויב לספור ולברך שזה הוא זמנו ולדידן דבקיאין בקביעות החודש לא משגיחין בזילזול ומברכין עליו כהוגן ודו"ק כי זה ברור מאד:
בעריכה
(ב) המתפלל עם הציבור מבע"י וכו'. ובהגה"ה ואפי' ענה אמן וכו' דעתו שלא לצאת. באמת בב"י הביא בשם ס' אבודרהם שיאמר אם יזכוןר בלילה ויספור שנית שלא יצא בזה ואם לא יזכור הרי כבר מנה וכתבו דהיינו אי נימא מצוות צריכות כוונה אבל למאן דסובר א"צ כוונה לא מהני תנאי זהנ והאחרונים כתבו כיון דאך אי נימא דמצוה אצ"כ בכיון שלא לצאת לא יצא א"כ אפשר להתנות באופןן זה ולי נראה דדווקא למ"ד מצוות צריכות כוונה שייך זה דבאמת האבודרהם בשם הרמב"ם כתב דאי נימא יצא א"כ תקנתו קלקלתו כפי הנראה דס"ל דא"א להתנות כזה בענין הכוונה שאם יהיה כך לא יהיה כוונתו לשם מצוה ונ"ל טעם הדבר כמ"ש הפוסקים לענין תאי קידש כתיבת הץורף בגט דךלא מהני משום כיון דבעי כוונה לשם גירושין ובשעת מעשה לא היה כוונתו לחשם גירושין בבירור וצריך לומר כיון דהתנאי' נתקיים הוברר הדבר למפרע שהיה כוונתו לשם כריתות וזה לא אמרינן א"כ ה"ה בזה כיון דצריך כוונה בעת עשיית המצוה שיעשנה לשם מצוה והוא מתנה שאם יבספור בלילה לא יהי מעש בעשיות המצוות א"כ אין הדבר ברור וכשלא נזכר אח"כ איך יהיה כוונה למפרע וע"כ צריך לומר מטעם ברירה וזה לא מהני וזהו כוונת הפוסקים שכתבו דלא מהני להתנות בענין הכוונה מה שכתבו הפוסקים דמהני תנאי בענין הכוונה נראה לי לפמ"ש הפוסקים ויסוד הדברים כתב הרמב"ן דהא דתלינן ענין הך דמ"מ שירצה אבא בענינא דברירה היינו אי נימא דע"מ שירצה אבא היננו ע"מ שיאמר אבא הן דאז שייך בזה לומר דאין ברירה אבל בע"מ שלא ימחה אבא דהמעשה חל וכל זמן שלא עשה מעשה המעשה הראשון במקומו עומד לא שיילך בזה ענין סברירה וה"ה בזה דמכוין כעת לשם מצוה וכשיספר שנית נעקר הכוונה שעשה בראשונה א"כ כשלא יזכיר בלילה ויספור שנית הוברר הדבר למפרע שמה שכיון בראשונה לספור ספירת העומר לשם מצוה נעשה וחשוב כוונה:
ואמנם אי נימא מצות אינו צריך כונה דאף בסתם יצא ידי מצוה וצריך שיכוין בפירוש שספירה זו הוא שבודאי שלא לשם מצוה ואינו רוצה בקיום המצוה ע"י ספירה וזה אי אפשר לו דשמא ישכח בלילה לספור שנית ואז רצונו לצאת בספירה זו וע"כ הוא מתנה שאם יספור שנית בלילה אז אינו רוצה לצאת ידי חובתו ומכוין של אלצאת ואם לא יזכור אינו מכוין שלא לצאת א"כ כשסופר אח"כ דאנו אומרים שכיון לצאת בספירה של לילה ובספירה של יום כיון דלא לצאת ע"כ צריך אתה לומר דהוברר הדבר למפרע שכיון שלא לצאת וזה לא אמרינן וזה ברור:
ובזה נראה לפע"ד הא דכתבו הפוסקים דאי מצות צריכות כוונה יכול לספור בךילה בברכה וקשה הא במצות דרבנן הססכימו הפוסקים דא"צ כוונה וא"כ למאי דקיי"ל דספירה דרבנן א"כ לא בעי כוונה ובדה אתיש פיר דבאמת יכול לכוין שלא לצאת אלא דכיון דצריך להתלוות הדבר תלוי בענין ברירה ובאמת דבדרבנן יש ברירה אל שמ"מ החמירו בדבר משום כיון דיש לדבר זה עיקר בדאורייתא דבזמן שבהמ"ק קיים ספירה דאורייתא ויאמרו אשתקד וכו' אבל כיון דמצות צריכות כוונה א"כ יכול להתנות שלא יצא בשלש יום כמש"ל ואף אי נימא דבטל מה שכיון שלא לצאת עכ"פ לא כיון לצאת ומצוה דאורייתא בעי כוונה ובדרבנן מהני ברירה. ודו"ק היטב. וזה נחמד מאד.
געריכה
(ג) אסור לאכול חדש. בענין חדש בזמן הזה חשבתי למשפט לבאר הדבר באריכות קצת על מה סמכו העולם להקל בזה והנה ראשון תחילה נאמר אי חדש נוהג בחוצה לארץ, הנה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו הלכה כר"א דחדש בחוצה לארץ דאורייתא וסמכו על סתם מתניתין דערלה (פ"ג) החדש אסור מה"ת בכל מקום ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ואמנם במסכת מנחות דף פ"ג סתמא דמתניתין שם דאין מביאין עומר מתבואת חוצה לארץ ובש"ס דף פ"ד שם מבואר דר"י בר יהודה סובר דמביאין עומר מתבואת ח"ל משום דס"ל דנוהג איסור חדש בח"ל אבל מתני' סובר דאין חדש נוהג בח"ל וכבר הרגישו בזה האחרונים דהני סתמא סתרי אהדדי ובאמת הרמב"ם ז"ל אף דפסק כר"א דחדש נוהג בח"ל אבל מתני' סובר דאין חדש נוהג בח"ל וכבר הרגישו בזה האחרונים דהני סתמא סתרי אהדדי ובאמת הרמב"ם ז"ל אף דפסק כר"א דחדש נוהג בח"ל מ"מ פסק דאין מביאין עומר מתבואת ח"ל וכבר הרגישו בדבר הפוסקים ובאמת דלכאורה יש ראיה לדבריו מש"ס דר"ה (דף י"ג ע"א) עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו וקשה דילמא הביאו מארץ סיחון ועוג אלא ע"כ משום דארץ סיחון ועוג לאו מארץ ישראל הוא כמ"ש מהר"י אדרבי ולכך ע"כ לא הביאו עומר משם וקשה כיון דהך סוגיא אתי כמאן דס"ל מושבות בכל מקום שאתם יושבים וחדש נוהג בח"ל א"כ מביאין עומר מח"ל ג"כ ודילמא הביאו מארץ סיחון ועוג אלא וודאי דאף אם נוהג איסור חדש בח"ל מ"מ אין מביאין עומר ממנה. ויש ראיה לדברי רבינו ולקמן יבואר ביאור לשון הש"ס במס' מנחות לדעת הרמב"ם ז"ל:
עוד כתב הרא"ש בתשובה דר' עקיבא דס"ל מושבת בכל מקום שאתם יושבין ס"ל כר"א דחדש נוהג בח"ל:
והנה בירושלמי דמסכת קידושין קאמר מאי טעמא דת"ק דס"ל דחדש אינו נוהג בח"ל ביאה כתיב ומאי מקיים ת"ק דקרא דמושבת דמשמע בכל מקום לפירות ארץ שנכנסו לחוצה לארץ שיהיה נוהג בו דין חדש וא"כ אין ראיה דר"ע ס"ל דחדש נוהג בחוצה לארץ. עוד כתב הרא"ש בתשובה זו דר"י ס"ל כן דחדש נוהג בחוצה לארץ והוא טעות סופר כמו שכתב הטורי זהב יורה דעה (סימן רצ"ג) וכן כתבו האחרונים דצריך להיות ר"ש דר"ש סבירא ליה דחדש בחוצה לארץ איסור דאורייתא ע"ש בקידושין (דף ל"ח ע"א) ובאמת אין ראיה מרבי שמעון דהרי הוא סובר דערלה וכלאים אסורים מן התורה בח"ל משום דיליף ק"ו מחדש כמבואר בש"ס שם ואכן קיי"ל דערלה בח"ל הלכה הוא ולא ילפינן מק"ו משום דחדש גופא אינו נוהג בח"ל וזה ברור:
ואמנם זה אינו ראיה דנוכל לומר דהלכתא אתי לאיסור הנאה על ערלה בחוצה לארץ דאי מקל וחומר דחדש ילפינן אינו אסור רק באכילה כמו חדש ואתי הלכה לאסור בח"ל אפי' בהנאה. ובזה כתבתי בחידושי ליישב הא דקאמר הש"ס במסכת פסחים (דף כ"ג) והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן דמותר בהנאה ומשני שאני התם דכתיב קצירכם שלכם יהא וכתבו התוס' אע"ג דבעינן קרא למעט קציר מצוה הוי לי' למיכתב קציר וראיתי בספר פ"מ הקשה דבש"ס חולין ד' קל"ו כתבו התוס' דהיכי דכתי' מארצך מועטינן ח"ל והיכי דכתיב מארצכם אף ח"ל בכלל וא"כ למ"ד דמביאין עומר מתבואת חוצה לארץ דילמא לכך לא כתיב קצירך דלא נימא דדווקא מתבואת הארץ מביאין עומר אבל כיון דכתיב קצירכם לא ממעטינן ח"ל והוא קושי' גדולה. ובזה אתי שפיר דבאמת אי נימא דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ פשיטא דאין מביאין עומר אמנם לפי מה דקיי"ל דנוהג בחוצה לארץ נחלקו תנאי בדבר אי מביאין עומר ממנה וכבר כתבתי דיש ראיה לכאורה דאינו נוהג איסור חדש בח"ל דאל"כ הילכתא למה לי לאסור ערלה בח"ל הא נוכל למילף מחדש. אלא דכתבנו דאין מזה ראיה דנוכל לומר דהלכה דערלה בא לאוסרה בחוצה לארץ אפילו בהנאה והיינו לפי האמת דחדש מותר בהנאה א"כ לא נוכל למילף מחדש איסור הנאה אבל אי נימא דחדש אסור בהנאה כמו שעלה על דעת המקש' ע"כ דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ דאי נימא דנוהג הלכה דערלה למאי אתי' וכיון דאינו נוהג איסור חדש בחוצה לארץ פשיטא שאין מביאין עומר ממנה ודו"ק:
ואמנם במקום אחר דחיתי זה דהך ק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דאיסור ערלה וכלאים אף בח"ל נאסרו וממילא אסורים בהנאה וא"כ לדידן דקיי"ל דערלה הלכה יש ראיה דחדש אינו נוהג בחוצה לארץ משא"כ לרשב"י דלא נאמרה הלכה זו ובאמת אתי' מקל וחומר וא"כ אין ראיה מדברי רבי שמעון לפסק הלכה והנה לפי הנראה משיטת הירושלמי דאף ר"ע דס"ל מושבת בכל מקום שאתה יושבין מודה דאין נוהג בחוצה לארץ וקרא דמושבת היינו לפירות ארץ שיצאו לחוצה לארץ שאסורים אבל אם גדלו בחוצה לארץ מותרים לכ"ע א"כ נראה דלר"י דס"ל מושבת הוא דווקא בארץ ישראל לאחר ירושה וישיבה אפילו אותן שגדלו בארץ ובאו אחר כך לחוצה לארץ אין בהם משום איסור חדש וזה דבר חדש ולא שמענו מעולם שיש הו"א בזה דכשיבוא תבואה בתלוש מארץ לח"ל שיהי' מותר לאכול קודם לעומר וחפשתי בספרים וראיתי סוגי' הירושלמי במסכת חלה הובא בתוספות מסכת ר"ה שם:
ואמנם אני אעתיק כאן כל לשון הירושלמי אמתניתין דחלה פ"ב תמן תנינן >>>