יכהן פאר/איסורי מזבח/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יכהן פאר איסורי מזבח ב

ב

ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'. עי' בכ"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל דלמה חטין החיצוניות והפנימיות שניקבו לא יפסלו גם באדם דהא תנינן מומין אילו פוסלין באדם ובלח"מ תמה על הר"מ מגמ' ערוכה ריש פ' מומין אילו דמבואר דחטין ליתנייהו באדם. ונראה דיש לחלק בין חטין החיצוניות לפנימיות דבחיצוניות גם באדם הוי מום לפי המבואר בגמ' בבכורות (מ"ב) דחיטין ליתנייהו באדם משום שיש לו שינים ואין נראין החיטין וא"כ זה רק בפנימיות אבל בחיצוניות הוי מום ושפיר הקשה הכ"מ.

ו

חוץ מזקן חולה ומזוהם שאע"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה. עי' מל"מ שהאריך לומר דאם עבר והקריב זקן דפסול. והביא ראיה מהא דכתב הר"מ ז"ל בפ"ז מביאת מקדש דאדם זקן שהקריב פסול וה"ה בבהמה דזקן פסול גם בדיעבד. וקצת יש לדון בזה דטעם דזקן פסול באדם שאינו ראוי כ"כ לשירות ולעבודה וכדכתיב בקרא גבי לוים דמבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה משא"כ בבהמה דלא שייכא זאת מנ"ל דפסול. אך מדכיילינהו הרמב"ם ז"ל זקן חולה ומזוהם בחדא. משמע דפסול. דחולה בודאי דפסול גם בדיעבד וכדכתיב בקרא והבאתם גזול וגו' ואת החולה הקריבהו נא לפחתך. וגם מזוהם נראה כן דפסול גם בדיעבד ועיין ברכות (נ"ג ע"ב) כשם שמזוהם פסול לעבודה.

ח

יש שם ארבעה חוליים אחרים וכו' לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך וכו' ואם הקריבן יראה לי שהורצה. פשוט דטעם הרמב"ם ז"ל דאינו מעכב משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב. ועיין במנחות (ס"ד) גבי שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה דפירש"י ז"ל דצריך להביא שמינה משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך. ולכאורה למה לא יליף רש"י ז"ל מקרא דמבחר נדריך דקרא דהקריבהו הוי רק דברי קבלה אך פשוט דמבחר נדריך קאי רק אקודם השחיטה אבל כשכבר שחט ונמצא כחושה בבני מעיים לא שייכא זה. ולזה מייתי מקרא דדברי קבלה דהקריבהו וגו'. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל כאן משמע דלא הוי מום כלל רק דאינו ממבחר נדריך אבל רש"י ז"ל בבכורות (מ"א) פירש דלא הוי מום גמור לשחוט עליו ומשמע דעכ"פ עבר בעשה דתמים וגו'. ועי' בחולין (דף פ') דכל הפסולין שבשור ושה בלא ירצה וא"כ לדעת רש"י ז"ל היה נראה דפסול גם בדיעבד ועיין בבכורות שם גבי שרוע וקלוט ודו"ק.

י

בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה וכו' ואע"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. והיא ממתני' בכורות (נ"ז) ותמורה (דף ל'). ולכאורה לפי המשמעות משיטת הרמב"ם ז"ל לעיל ה"ו דס"ל דכל זמן שאינו מום גמור נהי דלא קריבה מ"מ אינו נפדה. ולפי"ז למה ליה הטעם דאין פודין להאכילה לכלבים תיפוק ליה משום דלא הוי מום גמור ואינו נפדה ועיין בתוס' פ' התערובת דף ע"א ועי' בכ"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל דהרי טריפה פסול מן התורה מקרא דמן הבקר. ויש לדחוק קצת דהנה בתמורה (כט.) דיש ג' לימודים בנולד טריפה ובנטרפה ואח"כ הקדישה ובהקדישה ואח"כ נטרפה וקרא דכי יעבור על הקדישה ואח"כ נטרפה יעו"ש. ולפי"ז יש ליישב קצת דלפי מה דמבואר בבכורות (נ"ז) דילפינן מקרא דכי יעבור דמנין הראוי פוטר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' בכורות יעו"ש וא"כ שוב אין ראיה מקרא זה על הקדישה ואח"כ נטרפה ולזה שפיר צריך לזה הטעם דהקריבהו לפחתך.

יא

וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' מפני שאין מקריבים חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם. והיא מסוגיא דבכורות (דף ל"ט) יעו"ש בסוגיא. והנה המרשים [עין משפט] שם מציין דס"ל להרמב"ם ז"ל דיש בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון. אבל קשה לומר דהרמב"ם ז"ל יסבור כן דהרי מתבאר שם בסוגיא דרק כשנבראת בשתים הוי חסרון בנחסר אחר זה אבל בנברא באחד לא הוי חסרון והרמב"ם ז"ל לא חילק כלל בזה. ולזה נראה ברור דהר"מ ז"ל ס"ל כרבי יוחנן שם דלכו"ע אין בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון ולדידיה גם בנחסר מתחילת ברייתו הוי חסרון דנהי דלא הוי מום מ"מ תמים לא הוי וכמ"ש הרמב"ם ודו"ק.

יב

אי זו היא סנוירין קבועים כל ששהה וכו' ובודקין אותו שלש פעמים וכו'. עיין בלח"מ מה שדייק דלמה משנה הר"מ ז"ל מכפי מה שפירש בפ"ב דמגילה בהא דמשולשין יעו"ש. והנה שיטת רש"י ז"ל כהרמב"ם ז"ל ועיי"ש בתוס' דפליגי על רש"י ז"ל רק בתחילה ובאמצע היינו בארבעים ואח"כ לסוף שמונים יום. והנה לכאורה יקשה לפי' התוס' דמאי שייך בדיקה בתחילה הלא יודעים שאינה רואית ומה שייך בזה עוד בדיקה. ואם נפרש דחוורור אינה ודאי שאינה רואית ולזה שייך בדיקה והיה מיושב לשון הרמב"ם ז"ל דנקיט מונים לו שמונים מעת שפסקה הראייה ולא נקיט מעת שבא הלבנונית. אך מלשון פי' המשנה להר"מ ז"ל בבכורות שם משמע דבזה נפסק הראייה יעו"ש.

טז

יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום קבוע וכו' לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה הר"ז ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה. והקשה בני הר"ר יצחק מאיר שיחי' דלמה נקיט דוקא אחר שנתייאשו ולמה לא באם נהנה מקודם דהיא ג"כ ספק מעילה. אולם י"ל דהנה מעילה רק בשגגה. וא"כ הוי כמו כל השוגגין דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אבל בלא שב מידיעתו אינו מביא קרבן. וא"כ הא תינח באם נהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה דידעינן השתא שהיא מום קבוע ואם נימא דהוי מום למפרע שפיר הוי שב מידיעתו וממילא כאשר יש ספק הוי ספק מועל אבל באם נהנה מקודם דלא ידעינן כלל אי היה מום קבוע לא הוי שב מידיעתו כלל דגם אם היה מזיד לא הוי ידע אם הוא מום קבוע או מום עובר שוב לא שייך לומר דהוי ספק מועל דלא הוי שב מידיעתו וכנ"ל. ועי' בריש הוריות ובירושלמי (פ"ז דתרומות ה"ג) בענין לא שב מידיעתו מחמת ספק אבל רש"י ז"ל בכורות ל"ט פירש האיבעיא זו דמיירי בנהנה קודם כלות הזמן יום יעו"ש. ולכאורה הא לא הוי שב מידיעתו דגם אם היה מזיד הלא יש ספק שמא הוי רק מום עובר ולא חייל הפדיון. והנראה לענ"ד בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי. דהנה דעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. ושיטת רש"י ז"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא וכמ"ש הר"ן ז"ל ועיין במלא הרועים שכתב דכולם מסכימים כי שיטת רש"י ז"ל דמן התורה לחומרא. ולפי"ז י"ל דלהר"מ ז"ל מוכרח לומר דמיירי בנהנה אחר שנתייאשו מרפואתה דמקודם לא שייך כלל לחייבו קרבן מעילה דהרי לא הוי שב מידיעתו דגם במזיד היה מותר לו מן התורה להנות דהוי ספק שמא לא חל הפדיון וליכא איסור מעילה וא"כ מן התורה לקולא ומותר להנות ולא הוי שב מידיעתו. אבל לרש"י ז"ל לשיטתו דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שפיר גם מקודם מועל אי נימא דלמפרע הוי מומא משום דהוי שב מידיעתו דבמזיד היה אסור לו להנות מן התורה מחמת ספק שמא הוי מומא ושפיר גם בכה"ג יש מקום לחייב קרבן מעילה בשוגג ואתי שפיר ונכון.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.