טורי אבן/חגיגה/יז/א

טורי אבן חגיגה יז א

דף י"ז ע"א

מביאין שלמים ואין סומכים עליהם. בפ"ב דביצה (דף ך) קאמר ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמי' עצמה שצריך על מם נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה שב"ש אומרים א"צ וב"ה אומרים צריך. והא דלא חשיב לה במס' עדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דלב"ש א"צ תיכף לסמיכ' שחיטה ולב"ה צריך והא ר"י גופי' אמר התם ו' דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולא חשיב הא דסמיכה. די"ל כי איתשיל מהו לסמוך בי"ט איתשיל דב"ש לחומרא דצריך לסמוך מעי"ט הואיל ואין צריך תיכף לסמיכה שחיטת ולב"ה דצריך מותר לסמוך בי"ט וה"נ לר"י ב"י דאמר התם דלכ"ע תיכף לסמיכה שחיטה ונחלקו על הסמיכה עצמה שבש"א א"צ פי' בעולת חובה ובה"א צריך ולדידי' נמי א"ל דל"ח הא מקולי ב"ש דלענין י"ט איתשיל וכדפי' א"נ בחול ואי מותר לסמוך איתשיל וכה"ג אמר בפ"ח דיומא כי איתשיל בעוג מלך הבשן איתשיל דה"ל ב"ש לחומרא ובפ"ד דזבחים (דף לח) אמר כי איתשיל להתירא איתשיל דה"ל לב"ש לחומרא ועי"ל דבחול נמי איכא צד דלב"ש לחומרא אדר"י אם לא תיכף שחיטה לב"ש יצא והא אסור לסמון דה"ל עבודה בקדשים וכדאמר לעיל ולב"ה לא יצא וסומך וזה נ"ל יותר נכון דאלו לתי' קמא דהא דב"ש לחומרא אדר"י הוא דלדידהו אסור לסמוך בי"ט תפשוט מיני' דסמיכה בכל כחו בעינן דאל"כ מאי קעביד כדדייק לעיל מה"ט אהא דמ"פ ר"י דתנאי דמתנ' דלעיל דפליגו בסמיכה בי"ט משום שבות דש"מ סמיכה בכל כחו בעינן והשתא הא דפריך לעיל אהני אמוראי מהא דאמר ר' יוסי נשים סומכות רשות הא קעבד עבודה בקדשים תקשה דר' יוסי אדר"י גופי' דע"כ ס"ל דסמיכה בכל כחו מדאסר לר"י אליבא דב"ש לסמוך בי"ט ואמאי רשות לנשים לסמוך הא קעבד עבודה בקדשים שלא במקום מצוה אבל אי הא דב"ש לחומרא נ"מ דאם לא תיכף לסמיכה שחיט' דלב"ש אסו' לסמו' עוד ניחא דאפ"ת דלא בעי סמיכה בכל כחו ואין כאן עבודה גמורה בקדשים מה"ת אפ"ה אסורא דרבנן איכא מפני שנראה כעבודה בקדשים דהא למאי דמסיק לעיל הא דנשים סומכות רשות היינו דא"ל אקפו ידייכו וע"כ לא שרי ר"י אלא משום נחת רוח לנשים כדמוכח לעיל הא לא"ה אסור מדרבנן וה"נ א"ל אליבא דב"ש דאפ"ת לא בעי סמיכה בכל כחו כיון דל"צ סמיכה נראה כעבודה בקדשים ואסור מדרבנן וכונה מתני' אפרש בחי' למסכת ביצה פ"ב:

[אבני שהם] יום טבוח אחר שבת. פרש"י יום טבוח של ראיי' וחגיגה שא"ק לא ביו"ט ולא בשבת והק' תוס' חגיגה אמאי לא מ"ש משלמים ול"נ דלק"מ דוודאי שלמי נדרים ונדבות כ"ש דאינו קרב בי"ט והאי מביאין שלמים דקאמ' ב"ש היינו שלמי שמח' דא"א לאחר די"ט ראשון נמי חייב בשמחה אבל חגיגה דיש לו תשלומין כל ז' וכ"ש שלמי נו"נ דאין קבוע להם זמן כלל אינו קרב בי"ט לב"ש ובירושלמי מבוא' להדי' כפירש"י דה"ג התם א"ל ב"ש לב"ה נו"נ יוכיחו א"ל ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בחגיגה שקבוע לו זמן א"ל ב"ש חגיגה נמי א"ק לה זמן דאם לא חג בא' חוגג כל הרגל א"ל כיון שלא חג ברגל א"י לחוג אחר הרגל היינו זמנו וכ"ת א"כ דפליגי נמי בחגיגה דלב"ש א"ק בי"ט אמאי אמרי ב"ש מביאין שלמים בי"ט אבל לא עולת בשלמים גופייהו ה"ל לאפלוגי דשל שמחה מביאין אבל של חגיג' לא וכ"ש עולו' דלא. י"ל דלהודיע כחו דב"ה דאפי' עולת מביאין. וכ"ת אי מביאין שלמי' דב"ש אש"ש קאי היכי קאמר ואין סומכין עליהם והא איכא למ"ד בפ"ב דביצה (דף יט) דה"ט דאין סומכין משום דשלמי חובה לב"ש לא בעי סמיכה דחובה מנדבה ל"ג והא ש"ש לאו חובה הן דהא תנן בפ"ק ישראל יי"ח בנו"נ. די"ל כיון דאם אין לו נו"נ צרי' להביא שלמים לשם ש"ש שם שלמי חובה עליהן וא"צ סמיכה לב"ש. מ"מ שיטת הגמ' שלנו משמע דלא פליגי בחגיגה כדא' עולא התם מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך משמע אבל לקרב מודו ב"ש דקרב. ובפ"ק דמגילה (דף ה) תניא חגיגה וכ"ז חגיגה מאחרין ומפ' ר"א חגיגה בשבת וע"ר אפי' בי"ט דזמן חגיגה הוא מאחרין ומני ב"ש היא וש"מ דבחגיגה מודו ב"ש דקריבה בי"ט ומהתימה על רש"י דשבק שיטת הגמ' דידן ונקט שיטת הירושלמי מיהו בע"כ נ"ל הא דשמחה קריבה בי"ט אבל חגיגה לא לפי הירושלמי משום דם ל כמ"ד בפ"ו דפסחי' (דף ע) שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא משו' שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה הילכך זמנו קבוע כיון דא"א מאתמול דאלו למ"ד יוצא בשל עי"ט מ"ש חגיגה דא"ק בי"ט לב"ש לשיטה זו משים דאפשר למחר (חגיגה) [צ"ל שמחה] נמי הא אפשר מאתמול וכ"ת ל"ד דחגיגה עדיין ימים הבאין עתידין לבוא ואפשר בתקנתא אבל יום אתמול כבר עבר ואי לא יקריב בי"ט ה"ל מעוות שא"י לתקן הא ליתא דמה"ט דאין קבוע להם זמן אין חילוק בין עבר לעתיד דאל"תה יהי' חגיגה לב"ש ועולת ראי' קריבן בי"ט אחרון הואיל וא"א לאחר אלא א"כ הואיל ואפשר מאתמול לא דחי וש"מ הא דשמחה דוחה י"ט משום דל"א מאתמול וכמ"ד בעינן זביחה בשעת שמחה וה"נ אמ' גבי כל שזמנו קבוע דוחה שבת אם אפשר מאתמול א"ד בפי"ט דשבת (דף קלא) גבי מילה ובפ"ו דפסחים (דף סו) גבי פסח ובפ"י דמנחות גבי לחם הפני' ובכ"מ ולמאי דפי' לשיטת הירושלמי אפילו שמחה אינו קריבה בי"ט אחרון לב"ש דה"ל לשחוט מאתמול דה"ל זביחה בשעת שמחה אם לא שחל י"ט אחרון בא' בשבת דמאתמול ל"א שהי' שבת ולפני אתמול נמי א"א דה"ל נותר אחר ב' ימים ולילה אחד ולמ"ד לא בעינן זביחה בשעת שמחה משכחת לה שמחה קרבה בי"ט ראשון בחל בא' בשבת דל"א מאתמול כדפי'. מ"מ ק"ל לפ"ד הירושלמי וכי אפשר לומר דלב"ש חגיגה אין קריבה בי"ט הא מקרא מלא דיבר הכתו' גבי חג הסוכו' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימי' ואי אין מביאין בי"ט ליכא אלא ששה דהא ראשון ושמיני י"ט הן דהא דאין חגיגה קריבה בי"ט לב"ש מה"ת הוא דמייתי לה התם בירושלמי מקרא דהכי מסיק התם א"ל ב"ש והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם א"ל ב"ה משם ראי' לכם אינו נעשה אבל נעשה הוא לגבו'. ועוד ק"ל הא תנן בפ"ק יט"ר של פסח ב"ש אומרים מן החולין ובה"א מן המעשר ואחגיגה קאי כדאמר התם בגמרא ותניא התם מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין בש"א י"ר מן החולין מכאן ואילך מן המעשר ובית הילל אומרים אכילה ראשונה מן החולין מכאן ואילך תן המעשר ואיט"ר של פסח קאי וחובתו מחגיגה איירי מדתני סיפ' ושאר ימות הפסח אדם יי"ח מן המעשר אבל ביט"ר לא דשמא אתי לעשורי בי"ט וא"א לעשר בי"ט משום סקרתא כדמפ' התם אלמא חגיגה לב"ש דוחה י"ט. מיהו למאי דפי' התוס' בפ"ק הא דאין נדרים ונדבות קריבין בי"ט אע"ג דיוצא בהם י"ח ש"ש דמיירי כשקרב כבר ש"ש א"כ הא דיוצא ידי ש"ש בנו"נ היינו דווקא כששחטן והקריבן לשם ש"ש ניחא דהשתא ה"ל חגיגה קריבה בי"ט לב"ש בשלא קרב לש"ש עדיין או בשחטן והקריבן לשם ש"ש דבכה"ג חגיגה לב"ש קריבה בי"ט דלא גרע מנו"נ דקריבין בי"ט בכה"ג. אבל למאי דהוכחתי התם דאפי' שחטן והקריבן לנו"נ לש"ש אפ"ה אין קריבין ביו"ט הואיל ועיק' הקרבה זו לשם נדרו או נדבתו הוא ואע"ג דיוצא בהם י"ח ש"ש דמי לנו"נ גופייהו דא"ק בי"ט אע"ג דאית בהו אוכל נפש הואיל וכהנים ובעלים באכילת קדשים משלחן גבוה קא זכו ועיקר שחיטה והקרבה לצורך גבוה הוא ולא לצורך הדיוט וכדפי' התם הא וודאי קשה לפ"ד הירושלמי מקרא ומתניתן כיון דש"ח לב"ש דמי לנו"נ דאינו קרב בי"ט בשום ענין אפילו בגוונא דיצא בהם י"ח ש"ש חגיגה כל ז' היכי משכחת לה וגם הא די"ט א' של פסח דאמרי ב"ש חגיגה בא מן החולין המ"ל דחגיגה קריבה בי"ט כל עיקר אליבא דב"ש [ע"כ מאבני שהם]:

אין כה"ג מתלבש בכליו. פי' התוס' שבח' בגדים מיירי שבי"ט הי' רגיל כה"ג לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא הי' לובשן כדי לעבוד כדי שלא יתראה שהוא י"ט והביאו ראייה מן הירו' אר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כה"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך לביתו ואוכל ובא ומקריב תמיד של ערב ר' עוקבא בשם ריב"ל לא הי' עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר לא הי' רגיל להתלבש בכליו ולעבוד אלא מפני הכבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אוות נפשו כדתנן כה"ג מקריב חלק בראש וביום טבוח אף לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט וק"ל על פי' זה דהתינת לרב עוקבא אבל לר"י דבכל יום הי' מתלבש בכליו ועובד א"כ ביום טבוח אמאי לא הא אין בזה היכרא שהוא י"ט שהרי בימי החול נמי הי' רגיל לעבוד ומיהו אני תמה על התוס' שמסיימי וביום טבוח לכ"ע לא הי' מתלבש שלא יכירו שהוא י"ט והא לר"י בר בון אמאי לא הא אין כאן היכר לי"ט כיון דבכל יום הי' רגיל כן מ"ש יום זה מיומים ואם יאמרו התוס' דלר"י נמי לא הי' רגיל כן אלא שבת וי"ט בלבד משום כבוד היום אלא דקמ"ל דאם רצה להתלבש ולעבוד הרשות בידו ואין לאנשי בית אב לעכב ע"י א"כ מאי קמ"ל מתני' היא כה"ג מקריב חלק בראש בפ"ק דיומא (דף יז). ועוד הא בירו' גופי' לא משמע הכי דאמ' התם אית תנא הציץ מרצה על מצחו פי' אבל אם אין על מצחו אינו מרצה שנאמר והי' על מצחו תמיד ואית תנא אפי' בזווית מהדין דיום הכיפורים פי' כדאמ' התם כה"ג ביום הכיפורים יוכיח שאינו על מצחו ומרצה מ"ד הציץ מרצה על מצחו מסייע לר"י בר בון פי' כיון דא"מ כשאינו ע"מ בע"כ צריך לעבוד בכל יום כדי שיהי' הציץ מרצה על טומאת הקדשים ומ"ד אפי' בזווית מסייע לר"ע פי' כיון דאפי' אינו על מצחו מרצה א"נ לעבוד בכל יום ולא הי' רגיל לעבוד אלא בשבתות וי"ט מפני כבוד היום וש"מ דלר"י בר בון הי' מוכרח לעבוד בכ"י כדי לרצות על הקדשים והשתא כ"ש שתקשה טפי על פי' התוס' למה אין מתלבש בכליו ביום טבוח זה לר"י בר בון דהא אין כאן הוכחה שהוא י"ט כיון שמחויב בכ"י לעשות כן משום ריצוי הקדשים. מ"מ י"ל כיון דהא מילתא דר"י ב"ב ור"ע תליא בפלוגתא אי הציץ מרצה בשאינו על מצחו והא פלוגתא דתנאי היא שם בפ"ק דיומא דלר"ש מרצה ולר"י אינו מרצה אמר לך ר"י ב"ב דמתני' ר"ש היא דאמר באינו על מצחו מרצה וא"צ לעבוד בכ"י אלא בי"ט בלבד מפני כבוד היום מש"ה באותו יום טבוח אינו מתלבש בכליו שיהי' ניכר שאינו י"ט ואיהו דאמר כר"י דאמ' אינו על מצחו אינו מרצה ובע"כ צריך כה"ג ללבו' כלי' בכל ימות החול ולדידי' ל"ל הא דתנן אין כה"ג מתלבש בכליו דהא כיון דבכל היום צריך להתלבש בכליו אין לבישת כליו הוכחה שהוא י"ט ואם לבש ל"ל בה:

מה חה"מ יש לו תשלומין. פי' רש"י כדרבינן מקרא בפ"ק בחה"ס וה"ה בחה"מ שהרי אף הוא ז"י וק"ל איך אפשר ללמוד חה"מ מחה"ס בבנין אב דמה לחה"ס שכן מרובה מצותו סוכה ולולב ערבה. וניסוך המים כדאמר רפ"ק דיומא (דף ב):

ועק"ל הא חה"ס יש לו תשלומין ח' וחה"מ אינו אלא ז':

ועק"ל דפריך בסמוך ונקיש לחה"ס. ומשני תפשת מרובה ל"ת והשת' תקשה דנקיש שניה' חה"מ ועצרת לחה"ס שיהי' להם תשלומין ח'. ול"נ דתשלומין ז' לחג המצות נ"ל מדכתוב בפ' בא והי' היום הזה לזכרון וחגותם אותו חג לה' ואיו"ט ראשון קאי ונאמר ז"י מצות תאכל וביום השביעי חג לה' ופי' הרמב"ן בפי' התורה שהכוונה שיביאו קרבנם ביום הז' ולא יאחרו עוד שא"ל חשלומין אח"כ וכ"ת ימים שבין א' לז' לתשלומין מנ"ל י"ל מק"ו נפקי מה א' וז' שאין קדושה לפניהם ולאחריהם חוגג כ"ש אלו שיש קדושה לפניהם ולאחריהם וכה"ג נ"ל לר"י לקמן דחש"מ אסור בעשיית מלאכה ואף על גב דשאר תנאי נ"ל הא מקראי לקמן היינו משום פירכא דששת ימי בראשית יוכיח ושאר פירכות על ק"ו דר"י דלקמן והא דמסיק מה לר"ח שאינו קרוי מקרא קודש לשאר תנאי לא משכחת לי' להא פירכא דמה לר"ח וכיון שכן א"א להקיש חג המצות לחג הסוכות לתשלומין ח' דא"כ ביום הז' חג לה' דכתב רחמנא ל"ל וכ"ת אי ימים שבנתיים מק"ו אתיין א"כ א"כ איך מלמד חג המצות בהקישא לתשלומין כל ז' על עצרת. הא בפ"ה דזבחים (דף נ) מבעי' לן דבר הלמד בק"ו בקדשים מהו שילמד בהיקש ולא איפשט והא חגיגה קדשים הוא וימי' שבנתיים הלמד מק"ו בחה"מ חוזר ומלמד על עצרת בהקישא די"ל כדא' בפ"ה דיומא (דף נז) ופ"ה דזבחים גבי הקישא וכן יעשה באהל מועד חוץ מפנים בחד זימנא גמר. ה"נ י"ל כן הכי גבי האי הקישא דכיון דשביעי לתשלומין דחג המצות בהדיא כתיב וימים שבין א' לז' לחוד בק"ו אתי א"ל בחד זימנא גמר הא לעצרת. ובהכי נ"ל הא דפריך ונקיש לחג הסוכות לשמונה דאפי' לר"י דיליף בפ"ק (ד' ט) דח' הוי תשלומין לחג מג"ש דעצרת מז' של פסח והא מבעי' לן שם בפ"ה דזבחים אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים דאפ"ת דאין חוזר ומלמד אפ"ה פריך שפיר נקיש לחה"ס אע"ג דח' דתשלומין בחה"ס גופי' בגז"ש אתי ה"נ כיון דז' ימי החג לתשלומין דחג בהדיא כתי' וח' לחוד בגז"ש אתיא כלהו ק' בחד זימנא גמרי בהיקש לעצרת והאי דפז"ר קש"ב אפרש בפ"ד דסוכה בחי':

תפשת מרובה לא תפשת. ק"ל דאמ' רפ"ג דפסחים (דף מג) כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים ופריך ל"ל קרא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני סד"א הואיל וכתיב ל"ת עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות וכו' כל שאינו בקום אכול מצה דה"ל מ"ע שהז"ג אימא בב"ת חמץ נמי ליתנו קמ"ל. והקשה התוס' האיך ס"ד למידרש הכי אדרב' לחומר' מקשינן. ותי' בשם ר"י דאורחא דקרא דסיפא מפרש לרישא מש"ה אמ' דבאכילת מצה תלוי הכתוב לבסוף וא"כ ה"נ נימא דבחה"ס תלוי (לחה"ש) ]צ"ל חג השבועות] שכתוב אחריו לבסוף כאורחא דקרא דסיפא דחה"ס מפ' לחה"ש דרישא ולא בחה"מ הקדים לחה"ש ושמא י"ל דש"ה דה"ל להקדים עשה דז"י תאכל מצות ללאו דאכילת חמץ סד"א דבעי למדרש מסיפא לרישא כאורחיה דקרא אבל הכא ל"ל דלכתוב רחמנא לתה"ש וחה"ס קודם (לחה"ש) [צ"ל לחג המצות] למדרש כאורחי' דקרא דא"כ בהא נמי שבקיה קרא לאורחי' דבכ"מ כתב קרא כהאי סדרא חה"מ וחה"ש וחה"ס. מ"מ קשה לי על פי' ר"י דא"כ לקדום קרא עשה דאכילת מצה קודם ללאו דחמץ ותדרשו כאורחי' מסיפא לרישא ויהי' נשים חייבין בלאו דחמץ וגם באכילת מצה כדאמר התם נשים חייבות באכילות מצה ול"ל כל לרבות נשים ללאו דחמץ ואין להאריך כאן בזה יותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף