חידושי הרי"מ/גיטין/עז/א

חידושי הרי"מ גיטין עז א

פרק הזורק דף ע"ז ע"א

משנה הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה כו' חצרה ה"ז מגורשת. לכאורה למ"ל הזורק ולא הנותן. וי"ל דקמ"ל דזריקה חשיב נתינה דבמתן דמים אין זריקה בכלל שפיכה ופי' רש"י שזורק מרחוק כו'. עוד י"ל דזורק היינו בע"כ דדרך כשאינה רוצה לקבל שזורק לה כלשון הגמ' פ"ק אי בעי זריק ליה גיטא כו'. ובזה דוקא עומדת בתוכה ליחשב יד משא"כ ברצונה י"ל דמהני מטעם שליחות וכדמחלק פ"ק דב"מ גט דחוב כו'. או י"ל דלשון הזורק כו' והיא בתוך. היינו וודאי עכ"פ כשנופל לארץ תהיה היא כבר עומדת בתוכו דאל"ה אלא שבאה אח"כ לשם לא מהני דהוי חצרה הבאה לאחר מכן וגרע מטלי מע"ג קרקע. וא"כ י"ל דבשעה שזורק צריך להיות שעומדת בתוך ביתה היינו כשיוצא מתחת ידו ולא סגי אף שבאה קודם שנח. למ"ד בפרק הזורק בשבת (ק"ב א') דבלא ליכתא ומיתנא נגמר מיד בזריקה כיון שאין בידו עוד להחזיר. וא"כ הא בעי ש"ס ב"מ (י"ב א') זרק דרך פתח זה כו' אויר שאין סופו כו'. א"כ בשעה שזרק שהיה אין סופו להניח בידה שלא היה עומדת לא מהני מה שבאה דהיא עושית הנתינה ובליכתא ומיתנא היה מהני כשבאה כנ"ל משא"כ סתם זריקה וא"כ קמ"ל רבותא גדולה הזורק כו' והיא בתוך כו' בשעת זריקה דוקא כנ"ל:

שם בתוך ביתה. הה"מ מסתפק דבב"מ (י"א א') אמר בצד חצרי משמע גם בחוץ ע"ש. ואפשר דנקיט אורחא דמלתא כיון. שזורק בע"כ ע"י שאינה רוצה לקבל א"כ בחוץ בידה לילך משם. ומה"ט נקיט בתוך ביתה. וי"ל בזה תמיהת תוס' למה נקיט בנ"מ וכתב דו"ד. אטו אי אפשר (להיות לה] בית שלה לגמרי. ולהנ"ל י"ל כיון דתני תוך משום אורחא כנ"ל והא בית' בידה להפקיר בדבור לחוד ולא תהיה מגורשת ועדיין בזריקה יודע שאפשר לה לבטל. ולכך מפרש בנ"מ רק שכתב סלוק מפירות לחוד. ואינה יכולה למכור ולהפקיר ג"כ דסילק מפירות לחוד לא מדקל לפירותיו. וא"י להפקיר כלל. והוצרך להביא ראיות דמהני סילוק בדשלב"ל כנ"ל. והגם דבעי ג' [בהפקר] י"ל כמו בשבת [דף י"ח ע"ב בתוס' ד"ה דמפקרא] דמסתמא כו' וכן בגט דחוב וא"ר. ויש לדחות:

שם גמרא מנא הני מילי [כו'] ת"ל ונתן. כתב רש"י ז"ל מדלא כתב. ובידה יתנהו. וכתב ר"ן בחידושיו ואינו נכון דאין משמעות יותר ונתן בידה מן ובידה יתנהו ע"ש. וכ"כ רשב"א ז"ל ואינו מחוור מטעם הנ"ל ותמהני שהרי מפורש טעמו ב"מ י' ע"ב ד"ה ת"ל ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן ע"ש דהיכא דלא כ' בידה רק לה הוי לרשותה ג"כ רק בידה היינו יד ממש היכא דליכא ילפות' וכאן דיש לדרוש אדלעיל הוי כהיכא דמוכח ואמרינן ידה רשותה וז"ש רש"י וידה כו' רשותה דכתיב ארצו מידו ע"ש. והא ש"ס [ב"מ] נ"ו ע"ב דידו ממש ע"ש. רק רש"י מפרש הש"ס שם כן טעמא דכתב ונתן כו' היינו דעכשיו דכתב ונתן די"ל אדלעיל מפרשינן ידה רשותה. רק דלהוי דומיא דידה סמוכה או משתמר לדעתה כמו דפליגי כנ"ל. וא"ל א"כ גם מחובר שנותן יועיל כדבעי למימר באונאה אי לאו ידה ממש ע"ש י"ל דמ"מ אימעט שאינו דומה לידה שאינו מחובר שהגט נעשה ידה אבל אינו נותן לידה. אך קשה דאי הוי ילפינן דקאי על וכתב לה ונתן הוי בעי נתינה לשמה ג"כ כמו וכתב והא (פ"ב) בגטין [פ"ו ע"ב] אמר אימר דבעי [ר"א] כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי כו' גם משמע בהא דגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו דלא מהני משום דכריתות בעינן היינו נתינה של כריתות וזה מדסמך. ספר כריתות ונתן כו' ע"ש ב"מ ז' ע"א:

ונראה דרש"י כירושלמי דר"ע ס"ל מויקח ארצו מידו מרבי חצרה והא ידו ממש כנ"ל וע"כ משום הלימוד דונתן כנ"ל מפרשינן ידה רשותה ואינו חולק עם ש"ס דילן כלל. ומזה י"ל מאי דס"ל לרש"י דמהני קנין אגב בגט דכשיהי' שלה יהי' כל היכא דאיתא ברשותה ככל פקדון. אך מ"מ אין זה סברא:

שם ונתן בידה אין לי אלא בידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן (בידה) [מ"מ]. ופי' רש"י ז"ל מדלא כתיב ובידה יתנהו ותמהו הר"ן ורשב"א ז"ל מאי חילוק בין ונתן בידה או בידה יתנהו ודחו דבריו ע"ש. ונראה למאי דאמר בש"ס מ"ק כ"א דאמר מי כתיב ויעמוד ויאמר ועמד ואמר כתיב וע"ש יבמות ק"ג בתוס' שם דכיון דלא כתיב לשון צווי מוכח דאינו מעכב בדיעבד וכן גבי בילה בקדשים דכשראוי אינה מעכבת משום דלא כתיב ויבלול עיין תוס' מנחות ובכמה דוכתי. וא"כ גם הכא דלא כתיב ויתן בידה רק ונתן מוכח דלא מעכבי וזה אי אפשר לומר דאין הנתינה מעכבת כיון שזה עיקר הגירושין וע"כ דאתי לאורויי דאין הנתינה בידה דוקא מעכבת ומרבינן אפילו חצרה כו'. ואף דתוס' יבמות שם כתבו דהיכא דלא כתיב מעשה אחריו הוי לעיכובא ע"ש מ"מ אינו מוכרח לרש"י ז"ל ופי' שפיר החילוק אי הוי כתיב בידה יתנהו לשון צווי משא"כ דכתיב ונתן בידה הוא כמו ועמד ואמר וקמ"ל דלא מעכבא ומרבינן חצירה. ואף דא"כ הי' בעי לכתחלה בידה ז"א דזה תלוי במאי דמסתברא למילף. אך אי נימא כנ"ל ליבעי עכ"פ ראוי ליתן בידה ממש וכשהיא נקטעה ידה לא יוכל לגרשה כמו שהקשו תוס' גבי נקטעה יד העדים ביבמות דנימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת וי"ל כמ"ש תוס' שם שאין סברא לפוטרו בשביל זה וכן כאן:

עוד יש לפרש למ"ש ת"י עירובין [י"ג ע"א] דלכך מוכח דוכתב בגט לא קאי אבעל אף דונתן קאי אבעל משום דהתורה כתבה על כל אדם שיוכל לגרש אף מי שידיו קטועות ולכך מוכח דוכתב לא קאי אבעל דוקא ע"ש וי"ל גם כאן דמוכח דיכול לגרש כל אשה אף שידי' קטועות ומוכח דידה לאו דוקא ומרבינן חצרה כו' ואמר שפיר ת"ל ונתן בידה מ"מ היינו על כל אשה. ואף דיכולה לעשות שליח. זה קשה גם שם בכתיבה וצ"ל כמ"ש [ת"י] שם וזה שייך גם כאן:

שם גמ' וצריכא. לכאורה תמוה דבש"ס ב"מ י"ב פליגי בקטנה אי יש לה חצר או לא ומסיק דבגט כ"ע לא פליגי דמטעם יד איתרבאי ומהני רק במציאה פליגי אי ילפינן מציאה מגט או לא ילפינן וא"כ לכאורה אי לא ילפינן מאי פריך דליתני בגט הא לא נילף. וצ"ל דמאי דלא ילפינן הוא ג"כ מטעם דאמר הכא דבגט הוא בע"כ. אך קשה למ"ד ילפינן אליבא דאמת א"כ ע"כ לא אמרינן צריכותא הנ"ל. דבגט בע"כ וקשה קושית הש"ס למה לי' בגנב הא איכא למילף מגט כיון דע"כ באמת ילפינן דאל"ה לא מוכח בקטנה. וי"ל דלענין גוף הקנין חצר לא הוי מצינו למילף משום סברא דגט בע"כ משא"כ עכשיו דכבר כתבה תורה דגם בגנב קונה חצר שוב לענין מטעם מאי יקנה ילפינן מציאה מגט דקונה מטעם יד דליכא למדחי שבע"כ דהא חזינן דמ"מ קונה:

עוד י"ל דלכאורה מאי הסברא דבע"כ שלכך יקנה חצר. וי"ל דהא קיי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה משום דבכל הקנינים צריך כוונה לקנות וא"כ לכך ס"ד דחצר אינו קונה דנהי דהחצר הוי כידו או שלוחו כמותו מ"מ הא אין כאן כוונה לחצר לקנות ולא עדיף ממנו שאף הוא לא הי' קונה בלא כוונה. אבל בגט שהוא בע"כ ואינו צריך לכוונה דידה שפיר קונה חצר דהוי כידה ואמר שפיר צריכותא הנ"ל. אבל עכשיו דרבתה תורה שקונה גם בגנב ומציאה בלא כוונה. שפיר ילפינן מציאה מגט שיקנה מטעם יד דלא שייך למפרך מה לגט שבע"כ דמאי בכך דנימא משא"כ מציאה דבעי כוונה לא מהני חצר ז"א דהא אף אי קונה מטעם שליחות ע"כ גילתה התורה דקונה גם בלא כוונה וליכא למיפרך לענין החילוק שבין משום יד או שליחות ושפיר ילפינן כנ"ל:

שם ואי אשמעינן גבי גנב דקנסי' רחמנא. ותמוה ג"כ דהא מסיק בש"ס ב"מ דחצר איתרבי משום יד ולא גרע משליחות ולכך במציאה וגנב קונה מטעם שליחות ובגט דחוב הוא ולא שייך מטעם שליחות קונה מטעם יד ע"ש. וא"כ איך אמר הכא דלכתוב בגנב לחוד ולא בגט הא לא הוי ידעינן גט כלל דשם קונה רק מטעם שליחות וזה לא שייך בגט וצריך לכתוב בגט דקונה מטעם יד. ורש"י ז"ל פי' בב"מ שם דלכך מוכח בגט משום יד משום דמטעם שליחות לא צריך דמוכח מגנב ע"ש ותמוה יותר חדא דהא אמר הכא דליכא למילף מגנב דקנסי' רחמנא. ועוד קשה כנ"ל מאי אמר הכא צריכותא הא שפיר איצטריכי תרווייהו. ואף אם נפרש כאן הצריכותא לא על הפסוק רק על התנא למה תני בתרווייהו. מ"מ קשה כנ"ל דתוס' כתבו שם דהוכיח מהתנא בגט דמשמע אף בע"כ מוכח דמשום יד איתרבאי משא"כ מברייתא דגנב לא מוכח רק שליחות וקשה כנ"ל איך ליתני בגנב לחוד:

ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה דאמר התם דבגנב ומציאה דזכות הוא לו איתרבי משום שליחות משא"כ בגט. ולכאורה נהי דבגנב רוצה גוף הגנבה אבל זה אינו רוצה שיקנה הגנבה להתחייב עלי' כפל לענין חיוב אונסין דזה אינו זכות לו והוא אינו רוצה רק לגנוב ומאי איכפת לי' שלא יקנה לענין כפל ולחיוב אונסין. וא"כ למה יקנה החצר מטעם שליחות להתחייב כפל הא זה הקנין שקונה החצר אינו זכות לו כלל דגם אם לא יקנה יהי' בחצרו בתורת גניבה. וע"כ צ"ל דכיון דגוף החפץ רוצה שוב לענין זה אוקמא רחמנא ברשותי' בע"כ דאף אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקנות רק לגנוב לחוד שוב חייבתו התורה כפל וחיוב אונסין ולכך קונה החצר מטעם שליחות גוף החפץ שזה רוצה וזכות לו וממילא חייב כפל. ולכאורה גם בגט נימא כן דיהי' מהני מטעם שליחות ג"כ כיון שהוא בע"כ וכיון דגוף זכיית הנייר קונה החצר מטעם שליחות ושוב ממילא מתגרשת בע"כ אף שאינה רוצה. אך החילוק דבגנב הוא מטעם קנס שכיון שגונב החפץ קנסי' רחמנא וממילא כיון שזוכה החצר החפץ מטעם שליחות ואין דנין כלל על החוב שזה מסתעף ממילא מהקנין דשוב קנסי' רחמנא להתחייב כנ"ל ולכך מהני מטעם שליחות משא"כ בגט שאינו מטעם קנס רק שיש לו רשות לגרשה בע"כ אבל אינו יכול לחוב לה ע"י שליח בע"כ ואין החצר קונה משום שליחות כיון שהוא חוב כנ"ל. וזה עצמו הצריכותא כאן דאי כתב בגנב משום דקנסי' רחמנא ולכך אי לא הוי אמר צריכותא הנ"ל לא הי' יכול לומר דאי כתב בגנב ה"א דרק משום שליחות דז"א דבלא הטעם דקנס לא יכול לומר כלל דבגנב משום שליחות כנ"ל וע"כ ג"כ מטעם יד איתרבאי דכיון שזה חוב אינו מועיל משום שליחות. וצ"ל משום דקנסי' רחמנא ושוב י"ל מטעם שליחות והוצרך לכתוב בגט דמשום יד איתרבאי כנ"ל וא"ש. ומיושב גם דברי רש"י ז"ל שם דאי נימא דגם בגט הוא רק משום שליחות ואף שהוא בע"כ וחוב לה מ"מ נימא כיון דזוכה הנייר ממילא מתגרשת בע"כ. שוב זה יכולין ללמוד מגנב. ולא קשה דנימא בגנב משום דקנסי' רחמנא דז"א דזה הוא רק משום דמהני הזכות ושוב ממילא נתחייב בע"כ וא"כ אם נאמר דגם בגט זה מהני שוב מוכח מגנב ומוכח דעל כרחך איתרבאי בגט מטעם יד כנ"ל:

שם בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' והקשו תוס' דהא עדיין אוכל פירותיהן ע"ש וי"ל דהנה למאי דפריך התם ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך ומשני יד בעהש"ט על התחתונה ומספק אין יכולין להוציא הבעל מתקנת חכמים כו' ולכאורה למאי דקי"ל בספק ויבם בנכסי סבא דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כיון שזה ודאי יורש ומקצת נכסי' שלו ע"ש. וא"כ גבי דין ודברים שהוא ספק נימא דהוי ספק וודאי דהא האשה ודאי בנכסים שהקנין הגוף ודאי שלה אף אי לא סליק נפשי' מפירות והבעל ספק בהפירות אם יש לו כלל ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי. אך ז"א כמ"ש תוס' ריש ב"מ דדוקא שם שזה ודאי יורש בכל הנכסים משא"כ בחצי' שלי שאף שחצי ודאי שלו מ"מ אינו ענין להיות ודאי על חצי הב' ע"ש. וכן כאן אף שהגוף ודאי שלה מ"מ על הפירות לא שייך כנ"ל. והנה הכא דפריך חצרה מה שקנתה אשה כו' ואף דמה בכך שהבעל אוכל פירות כיון שגוף החצר שלה והוי ידה. וצ"ל או דקנין פירות כקנין הגוף דמי. או דאף דלאו כקנין הגוף מ"מ עכ"פ קנין זה יש לו בגוף החצר לפירותיו וכמו שיכול להקנות דקל לפירותיו ולכך כיון שיש לו חלק בגוף החצר לא מיקרי ידה לגמרי ונקרא ידו ג"כ והוי לא יצא עדיין הגט מידו. וא"כ משני שפיר דכתב לה דין ודברים כו' דשוב י"ל דמהני דין ודברים אין לי בנכסייך לחוד דאף דיד בעה"ש על התחתונה דהוא ספק מ"מ לענין הקנין הגוף שיהי' לו בחצר שוב לענין זה הוי ספק ויבם כו' דהאשה ודאי הגוף שלה לגמרי והבעל ספק אם יש לו בגוף הקרקע זה הקנין לפירותיו או לא דסליק נפשי' לגמרי ושוב לענין זה הוי כמו ביורשים. ממש דהיא יש לה זכות בכל הגוף והוא ספק לענין זכות זה בגוף החצר ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי ואמרינן דאין לו שום זכות בגוף החצר. דבשלמא לענין הפירות שהוא דבר אחר הוי כמו בחצי' שלי כו' משא"כ:

לענין הקנין הגוף כנ"ל. ובכל דוכתי י"ל שפיר דאית לי' הקנין הגוף ג"כ דנהי דאם היינו דנין על קנין הגוף לחוד הי' ספק וודאי כנ"ל ואין לו זכות מ"מ כיון שעל הפירות הוי דבר אחר כמו בחצי שלי ושפיר אוכל פירות אף אם לא יהי' לו קנין הגוף. א"כ שוב ממילא יש לו קנין זה בגוף לפירותיו ואף דלענין קנין הגוף הוי ספק וודאי מ"מ הוא להיפך כיון שאוכל פירות מן הדין כנ"ל שוב ממילא יש לו קנין הגוף כנ"ל. אמנם כאן כשנותן הגט לחצירה דבאמת הי' הגט מהני אף שאוכל פירות אם לא הי' לו קנין הגוף בו. וא"כ אם הגט מועיל שוב אין לו גם קנין פירות ג"כ דאינו אוכל פירות עוד שנתגרשה. רק מחמת שיש לו הקנין הגוף. וא"כ שפיר מהני כשכתב לה דין ודברים כו' [נהי] דאמרינן יד בעה"ש כו' מ"מ הוי ספק וודאי ואין לו קנין הגוף וכאן לא שייך סברא הנ"ל דמ"מ יש לו קנין פירות אף שלא יהי' לו קנין הגוף. וממילא שוב יש לו קנין הגוף כו'. דז"א דכאן כיון שלענין קנין הגוף מצד עצמו הוי ספק וודאי ואין לו ושוב מגורשת ואין לו קנין פירות ושוב לא יוכל להסתעף קנין הגוף מחמת הפירות. דבשלמא אם הי' קנין הגוף מצד עצמו הי' שייך כנ"ל משא"כ כאן שהקנין הגוף יסתעף מזה שמגיע לו ע"פ הדין הפירות אף שלא יהי' לו הקנין גוף. וז"א דאם לא יהי' הקנין הגוף כאן אין לו פירות כנ"ל וא"ש דסגי בדין ודברים אין לי בנכסייך לחוד. ואף דלכאורה גם זה הסילוק הוא רק בשעת הגט וא"כ לס"ד דלא אמרינן גיטה וחצירה באין כא'. א"כ גם זה לא הי' מועיל. ויש לדחות דלא דמי כמובן:

שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כו'. אינו מובן כמ"ש תוס' דמה בכך שיש לו בו קנין פירות הא מ"מ גוף החצר שלה. וי"ל דאף דקיי"ל גם באחר שנותן לה מתנה שהוא שלה ואין לו לבעל רק קנין פירות מ"מ אפשר דהיכא שהיא זכתה בהחפץ שאחר נותן לה ע"י חצרה שהוא לגמרי של הבעל דכיון שיש לו לבעל קנין פירות בהחצר שלה דהיינו אם היא משכירה החצר השכר שלו וגם שאר שכר שימוש בחצר רק הגוף שלה. וא"כ מה שהיא זוכה ע"י החצר הוי זה עצמו פירות של החצר מה שמרווחת ע"י החצר שזוכית בדבר זה ע"י החצר והוא לגמרי של הבעל אף גוף הדבר דדוקא כשזוכית בידה ושאר קנין אין לו בו רק קנין פירות משא"כ כנ"ל. ולכך פריך שפיר ומדוייק הלשון מה שקנתה אשה קנה בעלה דאף שהוא עצמו נותן לה הגט בחצרה מ"מ כיון שהיא זוכית ע"י החצר הוא שלו והוי פירות. ויש לדחות דכיון שנאמר שאף שאין לה רק קנין הגוף בחצר היא יכולה לזכות ע"י חצרה בהמתנה. א"כ שוב אינה מרווחת בהקנין הפירות רק היא מרווחת החפץ ע"י קנין הגוף שהיא שלה דבשלמא בשאר שכר שימוש זה מרווחת בעד הפירות שהם שלו משא"כ כאן שהריוח הוא ע"י קנין הגוף ששלה כנ"ל. ואינו מוכרח דמ"מ י"ל דגם הריוח של הקנין הגוף כיון דלא כליא קרנא הוא שלו. ואפשר דדמי להא דטובת הנאה שאינו אוכל פירות עיין ב"ק פ"ט א' ובגונב בהמת מלוג. ויש לדחות:

ובהנ"ל מיושב קושיית תוס' שהקשו דהא יד דאשה ג"כ קניא לי' למעשה ידי' ומאי חילוק בין חצר שקנוי לו לפירות. ולמ"ש א"ש דכיון דמתנה שנותן לה אחר אין הגוף של הבעל דלא הוי בכלל מעשה ידי' כמבואר בש"ע. וא"כ אף דקנוי לו למעשה ידי' מאי בכך מ"מ הגוף שלה וקנין פירות לאו כקנין הגוף ויכולה שפיר לזכות וכאן אינו נעשה שלו גוף הדבר רק בחצר קשה כנ"ל דמה שקנתה כו'. והוצרך להביא ראי' מיד דעבד דמוכח כיון דאין לו יד כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף