חובת התלמידים/צויים ואזהרות
|
< הקודם · הבא > |
רבות מהן תמצית פרקים הקודמים הן.
העודך שוכב על מטתך בבוקר, וד' אלקי השמים והארץ כבר מצפה עליך בהישיבה ללמדך את תורתו באהבה ובשמחה. אל תתעצל, קום מהר, שנס את מתניך ורוץ אל חיק אביך שבשמים.
אבל אם בלילה בלי עול ובלא שמחה תשכב, גם בבוקר בלא עול בלא זריזות ובלא שמחה תקום. צפה בלילה, מתי אקום ואהי' שקוע בתורת ד' ומוקף מאור קדושתו. העמד מים סמוך למטתך. קרא את שמע בכונה, והוי מעמיק במחשבה זו עד אשר תישן, ואז גם בבוקר תזדרז, תשמח ותקפוץ לתורת אלהינו.
למה זה תלחש את ברכת התורה וק"ש בבוקר, כדברים שאין ממש בהם ח"ו, והלא כל היום בראשיתו תלוי. זכור נא את העול אשר עליך, כל העולמות אף קדושת ד' בעוה"ז עליך תלוים, דאוג על זה, ומתוך דאגה זו חשוב או אמור, רבש"ע לעבודתך את כל עצמי אני מוסר, הושיעני שאזכה להיות עבדך ולמלא את רצונך. ומתוך מחשבה זו אמור ברכת התורה ובקש מד' הערב נא וכו', שיטעים גם לך את מתיקת התורה, (עיין פרק ב').
זכור שאתה מצבאותיו של הקב"ה ואת גדלותו בראשית פתיחת עיניך עליך להכריז ואת אדון העולם על העולם להמליך, ובאומרך אדון עולם הוי מדייק ומתפעל מכל תיבה שבו.
קודם ק"ש הפסק איזה רגעים וחשוב, הנני מקבל ע"ע עול מלכות שמים והנני מבטל עצמי לגדלותו וקדושתו יתברך, ומתוך מחשבה זו אמור שמע, והוי מכוין כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ג ע"ב) להמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם, ושאתה מוכן להשליך א"ע באש לשם קדושתו ית'.
הוי מדייק במעשיך ובהתנהגותיך כל היום, כי האם רוצה אתה ח"ו לחלל את השם, ויאמרו הבריות, ראה נא את התלמיד הזה מצבאותיו של הקב"ה ומלומדי תורתו, איך הוא שפל וגרוע בכל מעשיו ח"ו.
אל תתחבר לחבר רע. אף משיחה קלה שלו כמטחוי קשת תתרחק. כי בדיבור אחד של לצנות, אף בקריצה אחת מעיניו, את כל הון התורה והקדושה שאספת אל קרבך ביגיעת עשר שנים, יכול הוא ח"ו להבאיש.
בא אל הישיבה בשעה המדויקת. ואם אחרת פעם אחת המועד, תדאג בלבך על חטאך זה והוי מקבל על עצמך להתקדם מעתה. באימה ובשמחה שב בישיבה, כי ד' נמצא עתה עמך ללמד אותך את תורתו.
כשאתה שב לביתך מן הישיבה, הוי מרגיש געגועים אלי' וחשוב, מה טוב בהישיבה, ומה נעים לי להיות תלמיד הקב"ה.
מאד מאד הוי נזהר מלדבר דבר שקר ודברי נבלה ח"ו, כי המדבר דברי שקר גם הוא נעשה שקר, ואף תורתו לא תורת אמת ולא טהורה היא, והשומר את פיו ולשונו, גם הוא גם תורתו טהורים ואמתים.
אם ידעת בך שעשית איזה דבר שלא כהוגן, או שלא למדת ביום הזה כהוגן, הוי מיסר את עצמך בפה ואמור, וואס האב איך געטוהען, וואס איז עפעס מיין גאנץ פיהרונג אזוי נידריג, כ'ווארף דאך מיך בידים אויף מיין גאנץ לעבען אריין אין שאול תחתית ח"ו. כפול את דברי התוכחה עליך בכעס איזה פעמים, והוי מקבל על עצמך להתנהג מעתה הנהגה טובה.
אם קשה לך לפעמים להתגבר באיזה דבר, כגון להתחזק ולא להתעצל, או ללמוד ובל להתרשל, או באיזה דבר אחר, חשוב. האם בשביל דבר הזה בלבד אאבד ח"ו את כל עולמי. האם לכל כך נמיכיות הגעתי שגם בדבר אחד לא אוכל להתחזק, מאמץ אני את שארית כחי ומבעט באבן היצה"ר אשר עלי ולרסיסים אפוצצנו.
ואם תשוקה לעשות איזה דבר אחזה אותך, הן לא דבר אסור הוא, אבל כיון שלבן תורה חטא ונבלה היא שיהי' מסור ביד תשוקותיו הנמוכות וביד תאות יצרו, לכן רוצה אתה להתאפק ממנה, וקשה לך, גם בכל התחבולות כבר נסית וקשה לך. עשה זאת איפוא, חשוב, הן אעשה זאת, אבל לא עכשיו רק לאחר שעה ושתים, והאם כ"כ מנוול הנני ח"ו, שגם לשעה ושתים לא אוכל לאחר את תאותי. ובטח עכ"פ זאת יעלה לך לאחרה על איזה שעות, ובפעם הא' והב' תעשה אחר שעה ושתים את אשר הבטחת לך, אבל הי' בטוח שאחת משתי אלה יעלה לך, או שכ"כ ימאס הדבר בעיניך שמעצמך לא תרצה לעשותו גם בפעם הא' והב', או שעכ"פ תתרגל בפעם הג' למשול עליך כ"כ עד שלא תצטרך להבטיחך לעשותו אחר שעה, רק לגמרי תשברנה.
מאד מאד הוו זהירים באהבת חברים. תלמיד בן עשיר לא יתגאה בעשרו ותלמיד בן עני לא יהי' שפל בעיני עצמו בעניותו, כי כלכם בני ד' אתם, מלאכיו הטהורים אשר בארץ אתם.
ובמדה שתתחברו יחד זה אל זה באהבה, ותצמודנה נפשותיכם יחד להיות אחת ממש, במדה זו גם ד' אליכם יתחבר. וכן להיפך כל פגם וכל פרוד אשר ביניכם גורם לכם התרחקות והשלכה מד' ח"ו.
נכון שכפעם בפעם ידברו התלמידים ביניהם מגדלות ה' ועניני עבודתו ושעבודי האדם אליו ית', ואף שאין להם להגיד חדשות זה לזה ומה שיאמר זה גם חברו יודע, גם כן יגידו ויספרו.
רעת כל הרעה היא, ההצטדקות שהאיש צדיק בעיניו, וכמו שאמר הפ' (ירמי' ב') הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. סבתה היא העדר ההסתכלות, שאין האיש מסתכל בעצמו על עצמו. ועוד גרוע מזה הוא, כשאינו דורש גדליות מעצמו, ומתברך בלבבו לאמור, כבר הסתכלתי בקרבי ולא מצאתי שום עבירה חמורה בי ודי לי. אבל האם לא תרצה להיות עכ"פ איש ישראל פשוט. האם אין אתה צריך לקיים את תנאו של הקב"ה שהתנה עמנו בקבלת התורה, שרק באופן זה נהי' ישראל. גדליות וקדושות עיקרי הישראלית דרוש ממך, ולא תהי' צדיק בעיניך, את חסרונותיך תראה ותשפיל, ואת מתניך תשנס ותעלה (ועיין פרק ג' מזה).
לא החונק עצמו בלבד מאבד עצמו לדעת ר"ל, רק גם העצל והמתרפה כמוהו הם. הזמן והשעות חלק חייהם, לריק ולבטלה הם מאבדים. ואם העצל אפשר עוד יתעשת בראותו את השעות אשר ביטל, ויביט על חלקי חייו כשהם מורקבים ברפש, גרוע ממנו הוא המתרפה כי מרמה הוא את עצמו לאמור, עובד ועוסק בתורה אני, אבל הכל בהתרפות, ואת זמני וחלקי חייו גם הוא מאבד, ורק כשיגיע לעת זקנתו יקיץ וימרט את שערות ראשו ויצעק, הוי ואבוי איפה כל שנותי. המון שבועות, ימים ושעות עד אין מספר אי' הם. במה בליתי אותם, אין בי לא תורה ולא עבודה, לא קדושה ולא דעת ד'. הכל הי' בידי ואת הכל אבדתי. גם לכל עם ישראל אף במרום פגמתי. לכן קום בעוד מועד, השלך את עצלותך אף את התרפותך ממך, עבוד את ד' בשמחה ובהתחזקות, ובמחיר שנותיך קנה את אשר אפשר לך לקנות בהן, ואשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב (עיין פרק ד').
אבל מה יועיל לו לאיש כל התחזקותו, אם את זמניו לא יגביל ואת שעותיו לא יקציב כ"א לעבודתו ולפעולתו, כהיום והלילה של ימי התהו גם זמניו משמשים בערבובי' ונאבדים ממנו בערבובי'. בכל לילה יתמה ויאמר, לא אדע במה עבר עלי היום, אף לא הרגשתי בעברו וכאילו התגנב ממני ויברח, אבל גם יום השני השלישי וכו' כמוהו בהבל ובטלה יתגנב ויברח.
ואם חס אתה על חייך, הגבל את שעותיך, כל שעה לעבודתה, גם דברי החול שלך, אף כשאתה בא לשיח עם זולתך הקצב מקודם כמה זמן תשיח. כל שעה לא תהי' הפקרה רק מסוגרה בעבודתה. כתוב לך עלי נייר את סדר היום יום שלך וממנו לא תזוע, ואז לעת זקנתך בכל ימיך תבא (עיין פרק ה').
מקרה אחד להמתגאה ולהמתרופף, למקשה ערפו נגד מוריו ורבותיו ולשפל המרומה. זה שונא את מוריו, את התורה, אף את הכביכול, וזה מבטל את כל, אף לפני שטות אחד משטותי העולם. מקרה אחד להם, שום דבר טוב אין לקוות מהם, אף שביב אחד של אור בל יראה בהם, שניהם בחושך ידמו, ויחד באופל וצלמות ירקבו.
שמע בני את יסוד מחלתם ויאירו עיניך, התחזק והשמר מהם וחי.
אנכיות הישראלית חסרה להם והיא מחלתם. האנכי ניצוץ אנכי ד' אלהיך של קבלת התורה יסוד של הישראלית נעדרה מהם, והיא רציצת כל עצמותם אף רמיסתם. וכאני' בלא קברניטה מכל רוח רע נסחבת ומגלי ים הזועף מושלכת וסופה שבמצולתו טובעת, גם הם מרוחות רעות העולם, כהפקרים מוסחבים, ומכל נגעי ופגעי העולם עמהם נפגעים. ואם איזה רוח שטות אף של עבירה, גאות חוצפה רעה ושנאת הקודש יעבור בעולם, והיו לו למרמס.
הוי מקיץ את האנכיות הישראלית שבך והנצל, הוי חסיד ותעבוד. (עיין פרק ו' וז').
האם עבודת המקום לפניך, רק כדבר לבלות בו עתות הפנויות ח"ו, או אפשר רק לגרש בה דאגת עצמך על חסרונותיך, לאמור עובד ומתקן את עצמי אני, אם לא כי תקנת א"ע מאומה, ולאמור עולה אני, ורק כהנטבע בבצה כל עליותיך, ששמח על רגלו האחת שהרים ממנה, ואינו נותן לב לרגלו השני' שנטבעה תחתה, ושוב שמח על רגלו השני' שגם זו הגבי', ואינו נותן לב ששוב הראשונה נשקעה, וכיון שאת עיקרו ועצמותו אינו יכל להגבי', כל היום יעבוד ויעלה, וכל היום ילך, ועל עמדו ישאר ובהבצה עד צוארו ישקיע.
ואתה אם מן עלי' דמוי' תפחד, ורק לרוץ באמת אל אלהים אמת תשתוקק, הרם את עיקרך, את נפשך הגבה. כי איך תעלה אם היא בבצה שקועה, ובמה תבחר בטוב אם היא ברע קבורה. מהר לעוררה כל עוד רוח חיים בה, חוש הוציאה כל עוד לא נחנקה מתלי תלים שטותים אשר צברת עלי'.
הוי מעוררה בתפלה. הוי מעוררה בתורה בעבודה ובכל דברי התעוררות אשר יעלו לך. כי את הכלל הזה חקוק על לבך, אף הפשוט מישראל אם יאזין לקולי נשמתו, ויקשב לגנוחות יסורי', ולזמרי שמחותי', לתרועת טפוסי עליותי', ולרעש ירידותי' אז אף מן מאורעות יום אחד, ספר עב וגדול הי' יכול לרשום. אבל מי ישמע להמייתה ומי יקשב לפרכוסי עני' זו. הקשב אתה לה ומעצמך תתעורר, מחשבות עצות ורצוניות מעצמם יעלו לך וע"י תתעורר.
אבל יסוד ראשית ואחרית כל, היא האמונה, לא שבמחשבתך בלבד תדע מאמונתך, רק גם כלך להיכלי האמונה תכנס.
כי את החקה הזאת מחקות הנפש חקוק על לבך. החזרה, לא להזכרון בלבד מועלת, רק גם להרחיב את הידיעה ולהבליט אותה אף נגד עיניו ולבו, מועלת היא. והידיעה והמחשבה שרק בצמצם האיש את דעתו חושב אותה, ורק במחשבה מעטה, כאשר יחזירנה וירבה לחשוב ולדבר אותה, כ"כ תהי' ודאית וכ"כ ברורה ובולטת נגד עיניו, עד שגם חדרו אף כל סביבו מתמלאים מן מחשבה זו, והוא נתון כולו בתוכה.
לכן הוי מרבה לחשוב ולדבר לעצמך ולחבריך מאמונתך, שד' ית' מלא כל הארץ כבודו, ואז גם במוחך ובלבך תראה ותרגיש, שכל עצמך בהיכלי קודש ובחדרי האמונה נתון. וככל שתהי' אמונתך יותר חזקה, וככל שתמלא אותך יותר מבית ומחוץ, יותר יקל לך לעורר את נפשך.
הוי מרגיל עצמך לכוון ולהתעורר בתפלה, מתחלה בדברים המדברים מצרכיותיך כגון באתה חונן לאדם דעת, השיבנו לתורתך, ברך עלינו, שהיא בקשת הפרנסה וכדומה, ואח"כ גם בשאר עניני התפלה תתרגל לכוון.
אם רצונך לבחון את התעוררותך אם אמתית היא, התגלות הנפש והתקרבותה מעט אל טוהר עליון, או רק התרגשות רמוי' היא. הוי מסתכל במדותיך, אם עכ"פ מעט נתתקנו, אז תדע שמן רעת לבושיהן מעט הסירות ואת מקורן וקדושתן מעט גלית, ובהן, במדות הרעות, מקודם לאהבה וליראה נתעוררת. ואם לא גרעת מאומה מן רעתן ומן נמיכיותן לא חסרת, אז בכל התעוררותך מאומה לא פעלת, ואפשר עוד ענין רע לרמותך בהן היא.
תמהר אחר התעוררותך, ואחר תפלתך ההגונה, בעוד רוחך חם ובעוד מראות הקדושה לפני עיניך פורחות, להביט על נמיכיות מדותיך ולהזדעזע, להשקיף מן הר הקודש שעלית, אל בור הנחשים ולהתמרמר, רמוס אותן והתתקן, את רעת לבושן בטל ואת עצם קדושתן גלה (עיין פרק ח' וט').
כשם שא"א לעובד בלא רצון חזק, כך א"א לו בלא החלטה חזקה. אבל קשה לקנות את ההחלטה הרבה יותר מאשר את הרצון, כי להרצון עוזרים גם אחרים, כגון שכל ומחשבה חזקה, וההחלטה בתורת החלטה עיקר קיומה בשעה שכל זולתה אפסו, לא רצון חזק אף לא שכל, החלטה רק לשם החלטה.
כלומר, כפי רצונו של האיש כך עשיתו. ובחזקתו הכל אף בטול כל המניעות תלוי, אם חזק רצונו ישבר ויבטל הוא אותן, ואם חלוש הוא תבטלנה הן אותו ח"ו, וזה אושרו של האיש שלקנות רצון יש גם עוזרים, כי גם ע"י התבוננות במחשבה ודעת שכן צריכים לרצות ולעשות יכולים לעוררו, אף להחזיקו ולהאריכו כאשר כבר נתעורר. אבל אם בהרצון ישמש העובד רק לשעה, בשעה שמתעורר, בההחלטה צריך הוא לשמש תמיד אף בשעה שנשתתקה התעוררותו ועמו גם דעתו. כי כך דרכו של האיש, המחשבה מעוררת את רצונו, ורצונו את מחשבתו להבין כפי שרוצה, וכששניהם נשתתקו, לא יעשה ולא יפעל אף אותו הדבר שהי' ראוי למסור נפשו עליו מקודם בעת שהי' רצונו ומחשבתו חזקים. והי' אם יעורר בו את ההחלטה, שיאמר לעצמו, כך החלטתי לעשות מקודם וכן מוכרח אני לעשות, אז יעשה יפעל ויקיים, ואם לא, גם רצונו גם מחשבתו לא יועילו למו, כיון שאינם תמידים.
מדה לעצמה היא ההחלטה, שצריך האיש להוציאה מעט מעט מקרבו, שאף אחר עבור התעוררות רצונו אף כשאינו מבין את חוב עבודה זו עליו כמו שהבין בעת התעוררות רצונו, ג"כ יעשנה רק משום שכן החליט קשה לקנותה מפני שאין שכל ורצון אז שיעזרוה, אבל הכרחית היא לעובד וא"א בלעדה, ומעט מעט יכול הוא להצמיחה ולגדלה.
וכשם שא"א לעשות שום דבר בלא רצון ולא להתמיד בלא החלטה, כן א"א לבא לשום עלי' בלא אמונה גם בעצמו ובטחון בכח עבודתו.
כלומר, כבר נוכחת לדעת שלא די שיעשה האיש מעשים טובים בלבד, רק שגם הוא בעצמו יהי' טוב, ממדותיו, מדות טובות יעשה, ובגדליות ועליות ישראל גם הוא יתגדל. אבל דרכו של האיש כשהוא בשפלותו במדותיו ובכל עצמותו, קשה לו להאמין שהן לטובה תתהפכנה והוא לעליות יתעלה, ובשביל זה יתרשל ולא יתאמץ, רק יעשה מעשים טובים, ולא יתחזק להפוך גם א"ע לטוב. והלא כבר דברנו, שנינו ושלשנו לך, שאת עצמך אינך מכיר ורק בקנקן אתה מסתכל ומה שיש בו גם ממך נעלם. ולמה זה בלא ראי' ובלא ידיעה תסתפק על יכולתך ותאבד בזה את כל עתידך הגדול. הוי רוצה, הוי מחליט, והוי מאמין בכח הישראלי אשר בך ובעבודתך, ותראה אם גם אתה לא תתקדש וככוכב מאיר לא תאיר.
גם מן האדמה גם מן האדם אשר ממנה לוקח א"א להוציא את כחם ולגלות את מטמוניהם בלא יגיעה ובלא זיעת אפים. ולהאיש אשר ידמה לעבוד את עבודת הקודש בלא יגיעה ובלא כפי' עצמית, גש הלאה מן מחנה שכינה נאמר לו, איש בליעל עד יום מותך תשאר, נחרפהו.
ובמה עובד אדמה כופה את עצמו ליגיעתו, בידיעתו שבלעדה ברעב יגוע. כן כל עוד מחשבה דקה נמצאת בך שהתגלות נפשך והתדבקותה בקדושתה בפועל, בתורה תפלה ושאר עבודה, רק מין תוספת היא שאפשר גם בלעדה, אז לא תתיגע ואת עצמך לא תכפה, ובשביל זה אף שביב מנפשך לא תוציא.
רק אם זכור תזכור שלהיות עם סגולתו התנה הקב"ה עמנו, ולהיות ישראל בנפש מזוהמה אי אפשר בשום אופן, רק אז להוציא את מטמון נפשך תתיגע. ולטהרה בטהרה עילאה א"ע תכפה.
גם טרוף המחשבות ובלבול המוח בתפלה ועבודה, רוב פעמים מן העדר היגיעה הן. כי טבע המחשבות אחת אל אחת מרוכסה, וחבורה בחבורה מסובכה וכך במוח האדם מעצמן שוטפות, ובאין מפריע זורמות, הללו עוברות והללו באות וכו' ואין קץ להן, (ובפרט בבעלי המסחר) וכשבא להתפלל אף אם מתעוררת בו איזה מחשבה טובה, כיון שהיא בלא יגיעה ובלא התחזקות, לכן באות אלו כזרם מים, ושוטפות אותה.
לכן הפסק קודם כל תפלה ועבודה וחשוב, הנני משנס את מתני ובכל כחי הנני מיגע לחזק את אהבתי יראתי ואת מחשבתי בד', עד שמים הזדונים של שטף מחשבות הרעות לא ישטפוה, ועל כלן בד' אתחזק ובאלקי אתגבר.
בלא יגיעה א"א להגיע לשום דבר, וביגיעה אפשר להגיע אל כל.
אבל הוי מסתגל למשול על מחשבתך, עד שלא תצטרך לה בתפלה ועבודה.
ישנן הרבה מחשבות שאוהב האדם לחשוב אותן ולהתמיד בהן לא לשום תכלית רק סתם לשם תענוג. כגון מחשבה מאיזה שמחה אשר היתה לו או מקוה אלי' שתבא לו. התחזק באמצע מחשבה של עונג זו והוי דוחה אותה בע"כ וברעש וחשוב מחשבה אחרת, לא לשום דבר, רק כדי להסתגל למשול על מחשבותיך גם בתפלה ועבודה.
זכור אל תשכח שתמיד לא תטפל בדחיות מחשבות לא טובות בלבד, כי לא יעלה לך הרבה מזה, רק גם בהתחזקות איזה מחשבה טובה, ושקיעות אהבתך והתעוררות יראתך וכל מחשבתך בדבר של קדושה, ועי"ז מחשבה הלא טובה מעצמה תדחה, א"א לדחות את החושך בלתי אם באור.
ואם קשה לך לכוין את דעתך, ואף בתפלה קשה לך להתחזק על המון בלבוליך ולכוון. אז צייר בדמיונך שרוצה אתה לדחוק דרך המון עם רב אל המקום אשר שם אלהים, וגם בפועל ממש, כאיש הדוחק א"ע הוי מאמץ את גופך אבריך וגידיך, אף את פניך כווץ וחשוב, דרך כלם אל ד', בחזקה אל ד', ובלבד שלא תשמש את מוחך להתאמצות והתכווצות גופך, רק גופך יתחזק באשר יתחזק ומוחך במחשבתו, אל ד', יתחזק. ובפועל ממש תרגיש התקרבות המחשבה והכונה אל הקדושה.
אבל אם יגעת להעמיד עצמך נגד מחשבותיך ההדיוטות ולא תוכל ואם נתעקשת להעמיק את מחשבתך בקודש ולא יעלה לך, הוי רואה בשעה זו את חלק נפשך במרום כשהיא רצה מן המון מלאכי חבלה וחיות טורפות איומות אל שערי הגן עדן, היא רצה והם רודפים אחרי', זה נושך לה וזו שוברת לה עצם זה מפילה וזו סותמת לה הדרך, ומגודל הפחד ומגודל פרפורי' זועקת הנפש זעקה גדולה ומרה, אנא ד' הצילנו וקרבנו. השמים והארץ מזדעזעים, שערי הג"ע מזדעזעים, ואף המון הפראים לקול צעקתה נזדעזעו פחדו ועמדו, והיא אל הג"ע ברחה.
וכמו חלק נפשך במרום כן גם בחלקך בקרבך מן המון מחשבות המטרפות תפחד, ולד' זעקה גדולה ומסותרת בקרב לבך, נפשך תזעק, הם תעמודנה ואתה אל תפלה קדושה תתקרב, והבן.