הפלאה/כתובות/סט/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שם תלה ליה רב וכו'. עיין פירש"י נראה דרצונו דלשון תלה משמע שתולה בין השיטין כמו שאמרו בתולה את השם אם שכחו והיינו משום דרב לא רצה לכתוב שאלתו משום דקי"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתוב אלא דהתירו משום עת לעשות וגו' ועדיפא ליה לרב לעשות כן דהיינו שכתב אגרת שלומים ובתוך הכתב עשה עצמו כאלו שכח האות וכתב למעלה כגון שבתחלה תלה אות ה' ובתיבה אחרת או בשיט'האחרת תלה אות א' וכן עשה עד שבצירוף כל האותיות התלויות בין השיטין בא מצורף אלו התיבות האחים ששעבדו מאי. וק"ל:
שם ורב אי מכרו וכו'. הא ניחא אי שלח דמוציאין וכו'. לכאורה משמע דשאלת רב לא היה אלא על הפרנסה דודאי ידע מתניתין דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ומשמע בין ששיעבד האב בין ששיעבדו האחין. ותו דמדנקט האחין ששיעבדו ולא נקט יתומים ששיעבדו משמע דלא מבעיא ליה באלמנה אלא לענין הבנות ואי במזונות ה"ל למבעי יתומים ששיעבדו מאי לענין אלמנה ג"כ. ודוחק לומר דהאיבעיא דוקא לענין בנות משום דיש להן קיצבה עד שתבגרו כמ"ש התוס' בר"פ הנושא דף ק"א ע"ב ד"ה והיא ניזונית וכו' משא"כ במזון אלמנה דאינן קצובים ועמ"ש שם באורך וא"ל דידע ממתניתין דאין מוציאין וכו'. רק מיבעיא ליה לענין מזונות במשכנו. ור' חייא הכל קאמר מכרו לפרנסה קא מיבעיא ליה או משכנו ולמזונות נמי קא מבעיא ליה. זה אינו דאם כן מאי קאמר הש"ס הא ניחא אי שלח דמוציאין כ"ש משכנו ואמאי הא אי שלח ליה דמוציאין היינו על כרחך לפרנסה ואכתי קא מבעיא ליה לענין מזונות. אלא על כרחך דפשיטא ליה להש"ס דרב לענין פרנסה קא מיבעיא וא"כ קשה קצת דלמה השיב רבי דאין מוציאין למזונות כיון דרב לא נסתפק לענין מזונות כלל. והיה נראה לכאורה לפרש דכולה חדא מילתא הוא והא דכתבו הח"מ והב"ש בסימן קי"ב דמזון הבנות קודמים לפרנסה ונסתפק שם הח"מ דבכה"ג דאיכא משועבדים דמוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אי אמרינן דחוזרות הבנות במזונותיהן להוציא מן הבת שטרפה לפרנסה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה א"כ יש לומר דהיינו דקאמר רבי מוציאין לפרנסה ואין הבנות במזונותיהן יכולות להוציא מיד הבת שטרפה לפרנסת' אע"פ שקודמת היינו מבני חורין אבל לא במה שטרפה ממשעבדי מיהו בגוף הדין דמזון הבנות קודם לפרנסה צ"ע קצת מהא דאיתא שם בסימן קי"ב סעיף ט"ו דחיוב עישור נכסים אי ממעט בנכסים מועטין. ואס"ד דלעולם מזונות קודמין לפרנסתה לא שייך מיעוט דהא בכל עת שתקח לפרנסתה צריכה להשאיר למזון הבנות וצ"ע בזה ודוחק לפרש דהבנות טוענות כן אם יזונו יחד אח"כ לא יהיה להם לפרנסה שיצטרכו להשאיר לבנות ויפסידו מה שאכלו הבנים דמשמע בפשיטות דלא שייך מיעוט אלא משום טענת בנות שלא יסתפק להם למזונות כגון בע"ח וכתובה. ואפשר כיון דמזונות ופרנסה אינו אלא מן קרקעות ופרנסה טרפא ממשעבדי א"כ אם יהיו הנכסים ביד היתומים כדין נכסים מרובים וימכרו למזונות תבא הבת ותטרוף ממשעבדי אם לא ישאר כדי פרנסתה. ויחזור לוקח ויגבה ממזונות שהרי יהיה הכל ביד היתומים בחזקת נכסים מרובים ואף שתחזור הבת ותטרוף לפרנסה לא יוכלו להוציא ממנה כנ"ל ועיין קונטרס אחרון. ודוק:
שם בגמרא גדולה מזו אמרו וכו'. לכאורה נראה לפרש דס"ד דר' חנינא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דאין פרנסה ניגבת כלל מיתמי של האחין ועל זה השיב דכיון דטורפת ממשעבדי כ"ש מיורשי אחין דהיינו הבת ראשונה שיורשת אחיה המת והיינו דאסיק ואין מוציאין למזונות ר"ל דאפילו מזונות דלא טרפה ממשעבדי אפ"ה גובה מיתומים וכ"ש פרנסה אלא דזה דוחק גדול דמאי ס"ד לפרש כן דא"כ הל"ל מי שמת והניח בן ובת ומת הבן דאינו גובה מיורשים. ויותר נראה דס"ד דטעמא דר' יוחנן דכיון דבת ראשונה ניסת כבר וקי"ל דבעל לוקח הוי א"כ ה"ל ממש כאחים ששיעבדו ועל זה השיב דהא אפילו בשאר לקוחות טורפת כ"ש בעל דלאו לוקח גמור הוא. דהא איתא בב"ב דף קל"ט דמזונות האלמנה ניגבת מבעל אם ניסת הבת אף דאין מוציאין למזונות מלוקח גמור והיינו דמסיק ואין מוציאין למזונות כ"ש פרנסה דניגבת אף מלוקח גמור. ובזה נלע"ד לפרש פירש"י בד"ה גדולה מזו וכו' וזהו שהנכסים בעין דהל"ל וזו שהיא נכסים בני חורין אלא דכוונתו דבאמת בעל לוקח הוי אלא דכתב הרמ"א ז"ל באה"ע סימן צ"א סעיף ד' בשם הרי"ו ומרדכי דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מבעל. היינו דוקא באשה שלותה ואכלה ועמדה וניסת אבל כשהמעות בעין גובה. א"כ יש לומר דה"נ דנהי דבעל לוקח הוי מ"מ כיון דהכא היא באה לירש אחיה והנכסים בעין עדיין ודאי דגובה במכ"ש ממשעבדי. ודוק:
פירש"י ד"ה ויתרה וכו'. אלא זו שקדמה וניסת וכו'. משמע מדבריו דבנשואין תליא מלתא דאם כבר ניסת השניה בחיי הבן ולא הספיקה לגבות לא אמרינן שויתרה וצ"ע מנ"ל דמלשון הש"ס ולא הספיקה לגבות משמע דכ"ז שלא גבתה כיון דאיכא ריוח ביתא אינה יכולה לגבות וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון שכבר הגיע זמן הפרעון בשעת נשואין בחיי האב הוא חוב גמור ונראה דמשמע ליה הכי דאס"ד בנישאו שתיהן בחיי הבן ל"ל למימר שקדמה ראשונה ונטלה אפילו לא גבו שתיהן איכא נ"מ דראשונה כיון שלא גבתה ויתרה וחולקת ולא מצי ראשונה למימר שתטול היא עישור מכל נכסים והשניה במה ששיירה כמו בחיי הבן א"ו כיון דנישאו ה"ל כגבוי וק"ל:
תוס' ד"ה משום ריוח ביתא יש להסתפק וכו'. לכאורה לפי מאי דקאמר לעיל בעשורייתא דרבי דכל אחת נוטלת עישור נכסים במה ששיירה א"כ אין להסתפק אלא על בת ראשונה שבאה להינשא אחר מיתת הבן דאינה משכתרת דאם היה הבן חי היתה נוטלת חלק עשירי ועתה נוטלת חלק י"א מירושה אבל השניה וכ"ש האחרות שפיר משתכרות עד"מ אם נשאר מאה זהובים לאחר מיתת הבן היתה ראשונה נוטלת עשרה והשניה תשעה ובהחלק לי"א חלקים מגיע לכל חלק תשעה זהובים וחלק י"א מהזהוב מיהו גם בבת ראשונה צ"ע דאכתי מרווחת דהא היו יכולות האחרות לומר שינשאו כאחת ואמרינן לעיל דבכה"ג חוזרת וחולקת בשוה נמצא מרווחת טובא ונראה דכונתם דהיכא דאיכא עשר בנות שכבר נשאו בחיי הבן ולקחו חלקם הראוי להן ועתה נשארת בת שלא נישאת דאם היה חי היתה נוטלת מן הנשאר חלק עשירית ועתה כשיחלוקו לא תטול אלא חלק י"א. אך ראיתי בדברי הר"ן שכתב וז"ל ונסתפקו בתוס' היכא שמת הבן ונשאר עשר בנות שלא נשאו וכו'. ודבריו צ"ע גדול:
שם בגמרא אמר אמימר בת יורשת וכו'. לכאורה נ"ל טעמא דאמימר דמשמע ליה ממתניתין דקאמר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן דלא מצי לסלוקי בזוזי כי אם מה שראוי להנתן לה ממה שהניח אביהם וס"ל דלא מיירי מתניתין ממחילה כלל. חדא דיש לומר דלא בעינן אפילו בגדולה מחאה כס"ד דרבא לעיל שהקשה לר' נחמן כנ"ל ותו דאפילו בגדולה יש לומר דלא מהני מחילה משום דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כדאיתא ר"פ אע"פ לענין כתובה וכ"ש לדעת הרמב"ם דמחילה לא מהני בדבר שאינו קצוב כמ"ש לעיל במתניתין אלא דמיירי שנתנו לה מעות כפי סך המגיע לה אלא דבקטנה אין מכירתה כלום ויכולה משתגדיל להוציא הקרקע שהיה מגיע לה לא מיבעיא לשמואל דקי"ל כוותיה בהמקדש אחותו דהמעות מתנה משום דאדם יודע שאין קידושין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ופסק הרי"ף ושאר פוסקים כוותיה באחותו דקריבא ליה כדאיתא בפ"ק דמציעא וכיון דאמרינן לקמן דף ע"ג ע"ב דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום א"כ יש לומר דה"נ אדם יודע שאין מכירת קטנה כלום ונתנו לה לשם מתנה והיינו דקאמר יכולה להוציא מן האחין מה שראוי להנתן לה ר"ל קרקע של אביהם ואפ"ה מה שנתנו נתנו כיון דהיא אחותם אלא אפילו לרב דס"ל דמעות פקדון ה"מ שנתנו ידה אבל הכא שנתנו נדוניא לבעל יכולה היא להוציא קרקע שלה והם לא נתנו לה שיתבעו ממנה פקדונם אך אכתי קשה לי דכיון דלאמימר יורשת הוי א"כ אפילו גדולה נמי דהא קי"ל דלמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולפמ"ש דמיירי בנתנו מעות ה"ל מכירה ממש ויותר נראה דס"ל ג"כ דמתניתין במחלה וכמ"ש לעיל דלענין מתנה מועיל משתגדיל בקרקעות אביו והכי ס"ל לאמימר עצמו בב"ב דף קנ"ה אלא דס"ל מהאי טעמא גופא דאי הוי כבע"ח לא ה"ל שעבוד על הקרקע ממש כיון לסלקו בזוזי ומהני מחילתה אפילו במטלטלין והוי ס"ד דיורשת וה"ל קרקע ממש מיהו לפי מאי דקי"ל דבע"ח הוי ע"כ צ"ל דאפ"ה כיון דשיעבודה על הקרקע לא מהני מתנה בפעוטות. וק"ל:
שם ואתא האי אתתא לקמיה וכו'. וכי האי לישנא קאמר גבי ר' נחמן וגבי ר' ענן ובספר פני יהושע כתב דאתתא משמע שהיא נשואה ודלא כרשב"א לעיל ולפ"ז צ"ל דמיירי במיחתה. ויותר נראה דכל הני עובדא מיירי בגוונא דמתניתין דהיינו ביתומה שהשיאה אחיה ולפ"ז א"ש טפי הא דבהני עובדי משמע דלא גביא ממטלטלין לכ"ע דלפמ"ש לעיל בשם המרדכי דבמטלטלין מהני מחילת קטנה. וע"כ שבאת לגבות ממקרקעי ובדלא אמידנא. וק"ל:
שם בעל חוב דאחי. הקשה הר"ן מהירושלמי דפרנסה קודם לכתובה והא כתובה חוב דאביה וקדם לחוב דידהו. ונראה דמיירי התם בכתובה של הבן שמת. או שגירש אשתו דאפילו אם נשאה קודם שמת אביו מ"מ הני נכסי שירש מאביו ה"ל דאקני ואף שכתב לו דאקני מ"מ אין השיעבוד חל אלא משעה שבא לידו כשמת אביו ואז כבר חל חוב הפרנסה. וקי"ל דכתובה ובע"ח השוין בזמן ב"ח קודם כדלקמן דף פ"ו. וכ"ש כשנשאה אח"כ דכבר חל חוב הפרנסה. וק"ל:
שם למאי נפקא מיניה וכו' ת"ש דרבינא וכו'. כתב הרא"ש ז"ל דנ"מ נמי לגבות מראוי. מבואר כוונתו דאי בעל חוב דאחי אף שנפל הירושה אח"כ כיון דהם עצמן בעלי חובות והרי הם חיין לא ה"ל ראוי. והנה הא דכתב בהגהות אשר"י והר"ר אלעזר שאל להר"ר ברוך אי פרנסה ניגבת מהראוי או לא וכו'. לכאורה יש לומר דס"ל גם כן כהרא"ש דלמאי דקי"ל דבע"ח דאחי הוי לא ה"ל ראוי כלל. אלא דשאלתו הוא כשמת האח אחר אביהם ואח"כ נפל לו ירושה מאבי אביהם דאפילו אי בע"ח דאחי הוי אפ"ה ה"ל ראוי. ויותר נראה לי דפליג על הרא"ש וס"ל דאפילו אי בע"ח דאחי כיון דאפ"ה אינם בעלי חובות אלא מנכסי אביהן אבל אינו גובה עישור נכסים מקרקעות דידהו. א"כ נכסים אלו הראוי ה"ל כקרקעות דידהו. וכן מצאתי מפורש בשיטה מקובצת בשם ר"י גאון דס"ל באמת דאינו גובה מטעם זה מן הראוי דה"ל כנכסי דידהו ונראה עוד דמטעם זה נפקא ליה להטור דנכסים שנפלו מאבי האב נכנסין בחשבון עישור נכסים אף שאין זה מפורש בהרא"ש מ"מ ס"ל מדכתב הרא"ש דגובה מהן כ"ש דנכנסים בחשבון דאל"ה הוי ליה כנכסי דידהו גם יש לומר דהוא כ"ש ממטלטלין שכתב הרא"ש דנכנסים בחשבון. ואפ"ה אין גובה מהם. ועיין בזה בקונטרס אחרון:
תוס' ד"ה מעמלא דבתי וכו' וא"ת וכו'. לולי דבריהם יש לומר דאפילו הגיע כבר זמן הנשואין גביית השכירות מ"מ כיון דאמר לקמן דף פ"ד דמטלטלים שביד אחרים ס"ל לר' טרפון דינתנו לכושל שבהן משום חינא ור"ע ס"ל ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה. אם כן יש לומר דהכא בפרנסה דאינה צריכה שבועה. ולא שייך טעמא דר"ע ממילא ינתן לפרנסה משום חינא של הבת. כדאיתא לקמן דף ל"ז כגון שירשתו בתו וכו'. מיהו לפמ"ש הרא"ש שם דאפילו פטרן מן השבועה אפ"ה ינתן ליורשים משום דזו תורה וזו אינו תורה. יש לומר דהכא ג"כ כיון דפרנסה אינו אלא מתקנתא דרבנן יורשים קודמים וצ"ע בהרא"ש בסוף בכורות דכתב שם איפכא דבנאמנות דלא בעינן שבועה גובה מטלטלין שביד אחרים. ועיין לקמן דף פ"ד מ"ש שם ועיין לעיל דף נ"א מ"ש שם מזה ועיין קונטרס אחרון:
בפירש"י ד"ה רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכו'. לכאורה היה נראה דסבירא ליה לרש"י ז"ל דהא ליכא למימר דפרנסה כיון דאינה נגבית עד שעת נשואין ה"ל כתוך זמנו. דא"כ למה צריכה שבועה מיתומים הא קי"ל דגובין מיתמי בלא שבועה כדאיתא בח"מ סימן ע"ח. ותו דיש לומר כיון דיכולה להנשא בעת שתרצה שמא רצתה להנשא וסילקו לה. א"כ קשה כיון דפרנסה ה"ל כמלוה בע"פ כדאיתא בגיטין דף נ' דפרנסה לא כתיבא. אלא דגביא ממשעבדי משום דאית ליה קלא מ"מ קי"ל דמע"פ אינה נגבית מן היתומים אלא באחד מג' דרכים דטענינן ליתמי שפרע אביהן ולמה תגבה מבריה דרב סמא. בשלמא הא דטרפי ממשעבדי לרבי ולרבי חנינא לעיל יש לומר לא מיבעיא לדעת הסמ"ע בח"מ סימן ל"ט וסימן ע"ט דבעידי קנין דאית ליה קלא אף שיכול לטעון פרעתי. אפ"ה כשמודה גבי ממשעבדי א"כ הכי נמי הכא. ואפילו לדעת הש"ך שם דבכ"מ דיכול לטעון פרעתי לא גבי ממשעבדי דחיישינן לקנוניא יש לומר דהכא שאני דכיון דהודה האח קודם שמכר שלא פרע קודם תו אין לחוש שמא פרע אח"כ דהא כשגובין ממשעבדי ע"כ ליכא בני חורין דהא אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. וכיון דמטלטלי לא משעבדי כלל לעישור נכסי. מה"ת ניחוש שפרעו ממטלטלין שלהם בחנם כיון דאין מחויבין כלל. ולא דמי לבע"ח דלעולם החיוב עליו לשלם. ויש להוכיח זה מהא דס"ל להרמב"ם ושאר פוסקים במת הלוה תוך זמנו דיכול לטרוף מהלקוחות בלא שבועה ולא חיישינן שמא פרעו היתומים ממטלטלין כשהגיע הזמן אלא ודאי כיון דאינם מחויבין לשלם לא חיישינן לזה. והא דבכתביה צריכה שבועה מלקוחות אף דמיניה אינו גובה ממטלטלין לא דמי כלל דהתם עכ"פ גופו משועבד ולכשיהיה לו קרקע תגבה ממנו יש לומר שפרע חובו אבל הכא למה יפרעו ממטלטלין שהם שלהם. אבל מיתומין דיש לומר דאביהן סילק בזוזי כדי שלא תגבה ממקרקעי כיון דהוי מלוה בע"פ אין לגבות כלל. וע"כ צ"ל שמת רב סמא בחיי אביו וליכא חשש ששילם רב סמא. אלא השבועה שמא רב אשי בעצמו התפיסה צררי וע"ז אין קושיא דלא דמי לתוך זמנו כלל כדאיתא לקמן בפרק הנושא דף ק"ב ע"ב וכמ"ש התוס' שם דגבי בתו ניחא ליה בהרווחה חיישינן לצררי שפיר בעי שבועה. אכתי הא קשיא לי כיון דהשבועה אינה שלא נפרעה מרב סמא אלא מרב אשי א"כ מאי האי דקאמר דאגביה ממר בר רב אשי בלא שבועה הא כיון שכבר נשבעה לבריה דרב סמא קי"ל דשבועה לא' שבועה לק' וצ"ל דגבה בתחלה ממר בר רב אשי כדמשמע מלשון הש"ס בלא שבועה ואפשר שהיה בריה דרב סמא קטן באותו שעה ואין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מיהו צ"ל דאפשר בזה נזקקים ועיין בכ"ז בקונטרס אחרון ודוק:
והנה בספר שיטה מקובצת מקשה בשם הרשב"א דפרנסה דינא איפכא ממזונת הבת דבמזונות אין גובות ממשעבדי דחיישינן לצררי ואפ"ה מיתמי ניזונת בלא שבועה ובפרנסה דצריכה שבועה מיתמי כדאשכחן גבי בריה דרב סמא ואפ"ה גביא ממשעבדי וכה"ג הקשו התוס' בגיטין דף נ' ע"א בכל בע"ח וכתובה ועיין לקמן בר"פ הנושא דף ק"ב ע"ב בתוס' ד"ה אימור וכו' שכתבנו ליישב קושיא זו וממילא מתרצא גם הכא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |