אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סט

יום שלישי יז אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סט

כיצד לא חשש אילפא לאיסור מאבד עצמו לדעת?

המעשה באילפא ורבי יוחנן שיצאו לעיסקא

בגמרא במסכת כתובות (סט:) מובא מעשה באילפא שתלה עצמו ב'איסקריא דמכותא' - היינו תורן הספינה שעליו תולים את מפרשי הספינה, ואמר: איכא דאתי דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילא מאסקריא וטבענא [דהיינו שיביא סמך לכל הברייתות מתוך דברי המשניות שסידר רבי].

וגוף המעשה מפורש באורך בגמרא במסכת תענית (תענית כא.): אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא. דחיקא להו מילתא טובא. אמרו, ניקום וניזיל ונעביד עיסקא ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון". אזלו אותבי תותי גודא רעיעא [- התיישבו תחת כותל רעוע]. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה, נישדי עלייהו [- נשליך עליהם] האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה. אמר ליה אידך, שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא [- עתיד להתגדל ואין זמנו למות. רש"י]. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא, שמע מר מידי? אמר ליה, לא. אמר, מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רב יוחנן, איהדר ואוקי בנפשיאי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא [- ממקום שהלך שם לסחורה], מליך רבי יוחנן [- מינוהו ראש ישיבה עליהן]. אמרו לו [- אנשי המקום לאילפא], אי אתיב מר וגריס, לא הוה מליך מר?! [אם היית יושב ועוסק בתורה היינו ממליכין אותך כמו שעשינו לרבי יוחנן. דאילפא הוי גמיר טפי מרבי יוחנן]. וממשיכה הגמרא ומביאה את המשך סיפור המעשה כפי שהוא מובא בגמרא בכתובות, שאילפא תלא עצמו על תורן הספינה ואמר שאם ישאלוהו על ברייתא מברייתות דרבי חייא ורבי אושעיא ולא ימצא לה סמך מדברי המשניות, יפיל עצמו מראש התורן ויטבע.

תמיהת הבן איש חי כיצד היה מפיל אילפא את עצמו מראש התורן ומאבד עצמו לדעת

ותמה הבן איש חי בספרו 'בניהו' (תענית שם) כיצד אמר כן אילפא, הלא אם לא היה מצליח לפשוט השאלה ולמצוא סמך לדברי הברייתא מהמשנה היה חוטא ממה נפשך, שמחד לא יוכל להפיל עצמו מתורן הספינה, שהרי אסור לאדם שיאבד עצמו לדעת, ומאידך, הכיצד יעבור על דבריו ולא יקיימם, ונמצא שאמר דבר שקר ח"ו.

וכתב הבן איש חי ליישב, שאכן אילפא ידע לשחות במים, ודרכם של הלמודים לשוט, לעמוד על מקום גבוה ולהשליך עצמן בנהר בעומק גדול, אך תכף ומיד יוצאין ועולין, כי הם מלומדים בדבר זה, כאשר נמצא פה עירנו [- בגדד] בנהר חידקל. וממילא אילו לא היה פושט ומביא סיוע לברייתא מן המשנה, היה באמת מפיל עצמו וטובע בנהר, אך אין בכך שום סכנה לפי שתכף היה יוצא ועולה. ואמר כן לעיני הרואים בלשון בדיחות, כדי שישמעו החכמים ויבואו אצלו לשאול ממנו.

ובזה יישב דקדוק אחר שיש להעיר בדברי אילפא, מפני מה הלך למקום רחוק עד לספינה, ולא עלה לגג בית המדרש ואמר שאם לא יפשוט השאלה ישליך עצמו מן הארץ למטה. אמנם לפי מה שנתבאר אתי שפיר, כי באמת אילו היה עולה לראש הגג ודאי לא היה עושה כן גם אם לא היה עולה בידו לפשוט, והאיך יוציא שקר מפיו. אך בספינה לא היה שום סכנה, והיה עושה כן כי היה מלומד בזה.

ובספר בכורי אשר העיר על ביאור הבא"ח שהרי אילפא נקט לשון 'טבענא' ומשמע טביעה ממש. וביאר, שכיון שלא עשה כן אלא בלשון בדיחות, לכן נקט לשון 'טביעה' שיעשה מעשה כעין טובע. והוסיף להביא ראיה להבנת הבא"ח שלא עשה כן אלא בלשון בדיחות, וזאת מהמשך המעשה המובא בגמרא שבאמת בא זקן אחד ושאלו מברייתא, ולכאורה כיצד לא חשש ההוא סבא שמא לא ידע אילפא להשיבו, ונמצא שבשאלתו מסכן נפשו - אלא ע"כ שלא היה זה אלא דרך בדיחות, ולא היתה באמת סכנה בנפילת אילפא.

כיצד לא חשש ההוא סבא לשאול את אילפא ולגרום בכך למיתתו באם לא ידע להשיב

והערה זו, כיצד לא חשש הזקן לשאול את אילפא שאלתו, עמד עליה גם הגרי"ש אלישיב זצ"ל בהערותיו (כתובות שם), שהרי מבואר באחרונים גודל האיסור בגורם שאחר יהרג, וצריך תשובה על זה, וכתב לבאר ע"פ דברי התוספות בחולין (ו. ד"ה אשכחיה) ש'ההוא סבא' היינו אליהו הנביא. ובתפוחי זהב ביאר כוונתו, שכיון שהיה זה אליהו הנביא ידע שאילפא יוכל להשיב על שאלתו ולא היה כאן חשש שמא יהרג מחמתו.

ובספר קצירת האומר (תענית שם) יישב אף הוא מנפשיה מכח דברי התוספות בחולין, אך הקדים להביא "כמדומה" בשם הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שצערו של אילפא היה גדול כל כך שמא שכח מתורתו עד כדי שקץ בחייו, וכעין המעשה המובא בגמרא בבבא מציעא (פד.) ברבי יוחנן שאחר שמת ריש לקיש בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה, ואותו זקן היה ברור לו שלא שכח אילפא תורתו ובא בשאלה זו כדי להוכיח לפניו שעדיין זוכר תלמודו. אמנם קשה מאד לפרש כן בדברי הגמרא שנראה להדיא שאילפא הוא שסבר שלא שכח מתורתו, ומה הוצרך אותו זקן להוכיח לו כן, וצ"ל כעין זה בשינוי קצת, שאותו זקן בא לשאול את אילפא לקיים דבריו של אילפא שרצה להוכיח לעומדים לפניו שלא שכח, ובא זה ושאלו כדי שישיבו ויראו כולם שדבריו אמת, אך לא שהוצרך לכך כדי להניח דעתו של אילפא.

ועכ"פ לפי זה אפשר ליישב עיקר השאלה כיצד לא חשש אילפא לאיסור מאבד עצמו לדעת, כי ידע בנפשו שאם אכן שכח דבר ממשנתו הרי טוב מותו מחייו ולא יוכל עוד לקיים נפשו [אך צ"ב אם מותר לאדם להכניס עצמו למצב כזה שיודע שישלח יד בנפשו, שהרי תחילה היה סבור שלא שכח דבר ממשנתו, וכיצד עלה לראש התורן וביקש לבדוק אם שכח דבר מן התורה, כיון שידע שאם יימצא ששכח יפיל עצמו וימות].

ובגוף ההערה מפני מה תלה עצמו בתורן הספינה דוקא ולא עלה לראש הגג, ביאר הבן איש חי עוד באופן אחר, שבא לרמוז בהליכתו לספינה היושבת על המים, שאף שיצא לעסוק בסחורה, מכל מקום לא זז מעסק התורה הנקראת 'מים', והוא עוסק תמיד בתורה בינו לבין עצמו כשם שספינה זו יושבת תמיד על המים. [וכעין זה היה אפשר לומר שתלה עצמו בספינה על המים, לומר שאף שהיה בחינת זבולון 'והוא לחוף אניות', היה גם בבחינת 'לחוף ימים ישכון' שתמיד נשאר כשהוא סמוך ונראה לימה של תורה]

יישוב המחוקק ספון והכלי גולה שאילפא נתכוון שאם שכח תלמודו ימות בידי שמים

בספר מחוקק ספון (לרבי משה בלאך ר"מ במתיבתא תפארת ירושלים בסטטן איילנד, תענית שם) עמד אף הוא על הערה זו כיצד היה יכול לאבד עצמו לדעת ולעבור באיסור חמור מאד, וביאר, שכוונת אילפא בדבריו היתה שאם לא יעלה בידו לפשוט, יקבל עונש מן השמים על ביטול תלמודו, ויהיה סיבה מן השמים שיפול מהאסקריא דספינתא ויטבע במים, אך לא שהוא יפיל עצמו ליטבע במים.

כעין זה כתב בספר כלי גולה וסופרי שמעון, ע"פ מה שכתב הרע"ב בביאור דברי רבי מאיר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שביאר שם הרע"ב: לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו שנשכחה אינה משמרתו. וביאר הכלי גולה שכה היו דברי אילפא, שלא שכח שום משנה ממשנתו, ואילו ישכח הרי שוב אין אותה משנה משמרתו ויפול לים, ומכך שלא נפל נוכל ללמוד שלא שכח דבר.

וכעין מה שמצאנו בגמרא (כתובות סז. ובכ"מ) שאמרו תנאים 'אראה בנחמה' אם לא היה הדבר כך וכך, והיינו שקיבלו על עצמם שימותו ולא יראו בנחמה (לפירוש אחד ברש"י מכות ה:), או שימותו בניהם (לפירוש אחר ברש"י שם), והוא הדין כאן קיבל על עצמו אילפא מיתה בידי שמים כעונש על ביטול תלמודו. וכמו שחזינן באמת שרצו מלאכי השרת להמיתו על ידי הפלת החומה עליו.

רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (שלמת חיים סימנים תתרסא-ב) נשאל כיצד לא חשש אילפא לאבד עצמו לדעת, והשיב בפשיטות, ש"הרי לא רצה רק לומר להם דגריס טפי מיניה, וידע בנפשיה". ושוב נשאל בסגנון אחר: ניחזי אנן, אם שאל אותו אחד ולא ידע להשיב - הכי מותר לו לאילפא להשליך ולאבד עצמו, ואם כן מתחילה איך עשה זה לבחינה בדבר שפשיטא שאח"כ לא יקיים. והשיב: כיון דידע בעצמו שיודע להשיב אין כאן קפידא.

נידון המשאת המלך בגדר השוכח דבר ממשנתו מתחייב בנפשו אם הוא בגדר 'עונש' או 'ברית'

והנה עד כה ראינו שנקטו כל האחרונים שעל פי דין היה אסור לאילפא לשלוח יד בנפשו אילו היה רואה כי שכח תלמודו מחמת מסחרו. אמנם בספר משאת המלך לרבי שמעון משה דיסקין זצ"ל (כתובות שם) רצה לחדש שאולי היה מותר לאילפא לנהוג כדבר הזה, וכמו שיבואר.

הנה במשנה במסכת אבות (פ"ג מ"ח) שנינו: רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" - הא אינו מתחייב בנפשו עד שיסירם מלבו.

ויש לתמוה, מה היה הסלקא דעתך שאפילו אם תקפה עליו משנתו יתחייב בנפשו, הלא בכל התורה קיימא לן דאונס רחמנא פטריה, ומדוע צריך כאן פסוק מיוחד שבאונס פטור על שכחת התורה. וכתב הגרש"מ דיסקין לחדש שדין 'מתחייב בנפשו' בשכחת התורה, אינו בגדרי עונש, כי אילו היה בגדרי עונש ודאי שבמקום אונס לא היה מקום לחייבו כבשאר עונשי התורה. רק גדר הדין הוא כברית על התורה וקבלת אחריות בנפשו, וכיון שכן היה סלקא דעתך שאפילו אם שכח באונס סוף סוף מכח קבלת האחריות יתחייב בנפשו.

ויש לדון לאחר שחידש הפסוק שיש פטור אונס גם בשכחת התורה, האם פירושו שעתה נתחדש לנו שבאמת המתחייב בנפשו הוא מגדרי עונש, שנענש על ששכח את התורה, וממילא במקום אונס פטור. או שבאמת גם אחר דין זה אכתי גדר ההתחייבות הוא מכח ברית וקבלת אחריות בנפשו, רק שנתחדש בתורה שההתחייבות אינה אלא באופן שמסיר דברי תורה מלבו ולא באופן שתקפה עליו משנתו.

חיוב יהושע במיתה על שכחת שלשת אלפי הלכות בימי אבלו של משה

וגבי יהושע מצאנו בחז"ל שכשנשכחו ג' אלפי הלכות בימי אבלו של משה ביקשו להורגו, ואמר לו הקב"ה צא וטורדן במלחמה. ולכאורה צריך להבין שהרי הטעם שרצו להורגו הוא על שכחת התורה, ואם כן מה מועיל טרדתם במלחמה - סוף סוף בדין נתחייב בנפשו. אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שאילו אכן היה גדר ההתחייבות בנפשו 'עונש', לא היה מקום לפוטרו במה שטורדן במלחמה, כיון דסוף סוף חייב מיתה. אמנם אם גדר הדין הוא 'ברית', יש לומר שבמקום שישראל צריכים לו לא יתחייב בנפשו בעבור הברית, ולכן אמר לו הקב"ה צא וטרודן במלחמה, שעל ידי זה יצטרכו לו ישראל וממילא לא יתחייב בנפשו בעבור הברית.

ואמנם עיקר הדבר שהיה ראוי לו למות על שכחת ההלכות, מבואר בחז"ל שנשתכחו ההלכות לפי שגרם למשה חלישות הדעת. ולכאורה צ"ב שהרי נתבאר במשנה שאין חייבים על שכחת התורה אלא ביושב ומשכח, ואם כן הכיצד נגדיר מה שגרם חלישות הדעת למשה כ'יושב ומשכח'. וביאר המשאת המלך, שאף ענין זה תלוי בשני הגדרים הנזכרים, כי באמת אם הגדר הוא 'עונש' אין מקום לומר שמה שנגרם שכחה על ידי מה שהחליש דעתו של משה תלוי בו ויש להענישו על כך, אבל אם גדר הדין הוא 'ברית' ואפילו באונס גמור היה מקום לחייבו, רק שנתחדש בפסוק שבתקפה משנתו אינו עובר, אם כן יש לומר שבמקום שנסבב על ידו אף שהוא גרם רחוק - די בכך כדי לחייבו על שכחת התורה.

ומכח זה רצה לחדש הגרש"מ שאף שבגדרי עונש ודאי שאין העונש מסור בידי אדם, ואדם שימית עצמו כעונש - הרי הוא מתחייב בנפשו, אך שמא בגדרי ברית ואחריות יכול לאבד נפשו. ומכל מקום מסיים המשאת המלך: ומכל מקום הדבר צריך תלמוד, הן ביהושע והן באילפא, שבפשוטו אין חיוב מיתה זה מסור לבני אדם, וצ"ע.

הצעת הדברי יעקב מכמה מקומות בש"ס שמותר להמית עצמו ככפרה על חטאיו

בספר דברי יעקב (ליקוטים ח"ה, לתענית שם ענף ב) עמד על קושיה זו איך היה מותר לו לאבד עצמו לדעת אם לא ידע תשובה לשאלתם. ותחילה כתב ליישב בשני דרכים, או שידע בנפשו שיודע הוא בודאי תשובה על כל דבר ובאמת לא יגיע לידי זה ואילו באמת לא היה יודע ודאי היה אסור לו להטביע את עצמו ולא היה עושה כן, וכיישוב הגרי"ח זוננפלד זצ"ל. או שבאמת לא היתה כוונתו לטביעה שיש בה מיתה, שהיה זה קרוב ליבשה וידע לשוט במים, וכל כוונתו היתה לסבל וטורח, וכעין תשובת הבן איש חי. אך העיר על כך שלשון הגמרא 'וטבענא' משמע ממש, וכהערת הבכורי אשר.

ושוב הציע רבי יעקב עדס שליט"א לחדש כי באמת כוונת אילפא היתה להמית עצמו לצורך תשובה על שעזב את תלמודו. והביא כמה מקורות לכך שנהגו מיתה בעצמם על שעשו דבר עבירה: א' בגמרא בכתובות (קג:) בהספדו של רבי, שיצאה בת קול ואמר כל שהיה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא, וכובס אחד שהיה רגיל בכל יום לבוא ובאותו יום לא בא, כיון ששמע זאת עלה לגג ונפל לארץ ומת, ויצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן לחיי העולם הבא. ב' בגמרא בקידושין (פא:) במעשה ברבי חייא בר אשי שקשטה אשתו עצמה כאילו היתה זונה ותבעה לזנות, וכששב לביתו עלה וישב בתנור, ופירש רש"י: להמית את עצמו. ג' במדרש רבה (סוף פ' תולדות) במעשה ביקום איש צרורות אחיינו של רבי יוסי בן יועזר, שקיים בנפשו ד' מיתות בית דין, ואמר עליו רבי יוסי שהקדימו בשעה קלה לגן עדן. הרי שמותר לאדם להמית עצמו לצורך תשובה [אמנם מקור זה דחה הדברי יעקב, שיתכן שהכיר בעצמו שלא יוכל לעמוד בנסיון ע"י הגויים שבאותו שעה, בעבירות שדינם יהרג ואל יעבור, ולכן מחמת זה הותר לו להמית עצמו].

ובמעשה בכובס בהספדו של רבי הארכנו במקום אחר, והנה בשיטה מקובצת (קג:) כתב בשם רבי קלונימוס ע"פ המבואר בירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג) שבאותו היום שקעה חמה ועשו העם מלאכה וחששו שחיללו שבת, ויצאה בת קול ואמרה שכל מי שעסק בהספידו של רבי מזומן לחיי העולם הבא, וכששמע הכובס כן עלה לגג והפיל עצמו, וסיים השיטמ"ק: "והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו, ולהכי סליק לאגרא ונפל לאגמא ומת דהיינו סקילה כדין המחלל שבת". וכן מבואר בקרבן העדה שם. ולפי זה באמת מבואר שמותר לאדם לקיים בעצמו דין מיתה כעונש על חטאו. אמנם הבית אפרים (יו"ד סימן עו) כתב שלא עשה כן מחמת חילול שבת רק מחמת צער מיתתו של רבי ושלא היה בהספידו, ולפי זה יש לדון בדבר מה טיבה של מיתה זו.

ועכ"פ מסייג הדברי יעקב את דבריו: ובימינו כמובן שאסור הדבר באיסור חמור, והנידון הוא על דורות קדמונים שהיה על ידי עניינים של רוח הקודש וכיו"ב, אבל בימינו ודאי שהוא איסור חמור ביותר לעשות דבר כזה.