הפלאה/כתובות/סד/ב

הפלאה כתובות סד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתין המשרה את אשתו וכו'. כתב הרב המגיד דמשמע בע"כ כמ"ש הפוסקים והקשה דהא בר"פ המדיר איתא דעד ל' יום לא זילא בה מילתא. אבל ביותר מל' זילא בה מלתא ויוציא ויתן כתובה. ותירץ דכיון דאוכלת עמו בליל שבת לא זילא בה מילתא. ותו דבאדרה דוקא זילא מילתא ע"ש ולתירוץ הראשון קשה לי דאכתי למ"ד לאו אוכלת ממש רק תשמיש קשה. וזה דוחק דפליגי בהא אי יכול להשרות בע"כ או לא. ותו דלכאורה נראה כיון דהטעם דאוכלת עמו ליל שבת הוא משום דהוא ליל עונה כפי' רש"י א"כ ה"ה באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ראוי להיות הדין כן. ולפ"ז הדרא קושיא לדכתיה דגם בר,פ המדיר אין הנדר חל על ליל שבת שמשועבד לה. ואפ"ה אמרינן דזילא בה מילתא ואפשר דכיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבוד האשה. ואפשר דלא אלמוה כל כך להך דאוכלת עמו בליל שבת. והנדר חל עליו. מיהו יש לומר לדעת הפוסקים הנ"ל דדוקא הכא דמשרה בע"כ אוכלת עמו בליל שבת אבל בצאי מעשה ידיך למזונותיך ס"ל כדעת רש"י והגהות אשר"י. דאין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך אפילו סיפקה אלא מרצונה ובזה אינה אוכלת עמו ליל שבת וצ"ע בזה ולתירוץ השני של הה"מ דבאדרה דוקא זילא בה מילתא קשה לי א"כ מאי מקשה התם כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה. הא עד שלא הדירה יכול ליתן לה מזונות על ידי פרנס. ולא זילה בה מילתא אפילו יותר מל' יום כמ"ש הה"מ. ואע"ג דלבתר שהדירה זילא מילתא. מ"מ חל הנדר כדמשני שם השתא דאדרתן לא מצינו דאיגלגל בהדך. ואפ"ה חל הנדר כיון דעד שלא אדרה היתה מגלגלת בהדיה כמ"ש התוס' שם וע"כ מוכח משם דבלא אדרה נמי זילא מילתא. ושפיר פריך שם דכיון דזילא מילתא ע"י פרנס יותר מל' יום לא יחול הנדר. מיהו יש לומר דכיון דאמרינן שם דאינו יכול להעמיד פרנס אלא ע"י שאומר כל הזן אינו מפסיד. אין הנדר חל דשמא לא יהיה איש שיפרנסה מעצמו. ודוק:

שם ואם אין לו פוסק לעומתן וכו'. משמע דאם יש לו צריך ליתן אותן פירות עצמן. כדין בע"ח דקי"ל דבדאית ליה זוזי צריך ליתן לו המעות וא"י ליתן לו שוה כסף. ואם אין לו אינו מחויב לטרוח ולמכור. וה"נ כן הוא. אלא דלכאורה קשה על זה מהא דאמר לעיל דף נ"ח דנותן לה תרומה והיא מוכרת ולוקחת וכו'. ואמר עוד שם דאיכא בינייהו טירחא. משמע דאפילו אית ליה חולין יכול ליתן תרומה והיא תטרח למכור וכ"ש לפי דעת הפוסקים באה"ע סימן עיין. דיכול הבעל לומר לאשתו צאי מעשה דיךי למזונותיך היכא דספקה אע"ג דקי"ל מזוני עיקר אלמא אמרינן בהא שוה כסף ככסף. אך לפי דעת רש"י לקמן דף ק"ז דא"י לומר לה צאי אפילו בסיפקה אלא מרצונה. משמע דלא אמרינן שוה כסף ככסף. ויש לומר הטעם בזה משום דקי"ל דבנתינה בע"כ לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף עיין באה"ע ריש סימן כ"ט בב"ש שם א"כ יש לומר כיון דעיקר תקון חכמים שתאכל עמו. אלא שהוא משרה אותה בע"כ שתאכל בפ"ע. כמ"ש הפוסקים בסימן הנ"ל דלא כירושלמי דס"ל דא"י להשרות בע"כ. ה"ל כנתינה בע"כ דלא אמרינן ביה שוה כסף ככסף. ובזה א"ש הך דלעיל דף נ"ח דמיירי בארוסה דעיקר תקנת חכמים שיתן לה מזונות בפ"ע שפיר אמרינן שוה כסף ככסף. ולפ"ז נראה דהא דקאמר ואם אין לו פוסק לעומתן היינו באין לו מעות אבל יש לו מעות פשיטא דיכול ליתן לה תמיד והיא תטרח ותקנה מזונות דודאי אינו מחויב ליתן לה מאכל ממש דהא כשפוסק חיטים או שעורים צריכה להיות טוחנת ואופה ואין לחלק משום דטוחנת ואופה הוא מז' מלאכות שאשה עושה לבעלה. דזהו דוקא כשאוכלת עמו. ודוקא שלא הכניסה בנדוניא שיעור שפחה אחת כדלעיל אלא ודאי דצריכה לטרוח במזונותיה ואין לחלק בין זה הטורח ובין נותן לה מעות שתקנה בהם. אלא שאינו יכול ליתן לה דבר שתצטרך למכור ולקנות כמ"ש דלא אמרינן שוה כסף ככסף בכה"ג. וכן נראה מהא דקאמר לקמן דף ע"ז עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון דודאי לא ס"ד דשמואל שם שיכפוהו שיתן לה מאכל ממש הן בעניה הן בעשירה דודאי בכה"ג א"א לדור עמה בכפיפה אחת לכפותו בכל שעה אלא ע"כ דהיינו דיכפוהו הבית דין שיתן לה מעות כל שלשים יום כדרך שנותנין לאלמנה כדאיתא לקמן דף צ"ז. או שימכרו הבית דין מנכסיו ויתנו לה מעות ואפשר דהיינו דקאמר שם שמואל דרך לשון צחות אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו וכו'. ר"ל דאי משום דסבר רב דצריך שיתן לה מזונות ממש שלא תצטרך לטרוח דבהא בודאי א"א לכופו זה אינו דהא קתני במתניתין דידן דפוסק לה שעורים אע"ג דאינם ראוים לאכילה כלל כדאיתא בר"פ כיצד מברכין. ועכ"פ צריכה לטרוח וה"ה דיכול ליתן לה מעות דאין לחלק בין טורח לטורח. וזהו יכולים הבית דין לכפותו. וק"ל: ועיין קונטרס אחרון:

פירש"י ד"ה מתכוונין להקל וכו'. ובעירובין דף פ"ב ע"ב פירש"י ז"ל לר' יהודה משום דאוכל בשבת ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה ונראה הא דלא פי' הכא כן מדקחשיב לקמן בין לרבנן ובין לר' חידקא הסעודות דחול ושבת בשוה ע"כ צ"ל דהא דמחלק התם בין סעודת חול לסעודת שבת אינו אלא משום שאוכל מעדנים בשבת משא"כ הכא דאין נותן לה אלא כדי חייה בעני שבישראל אין חילוק בין סעודת חול לסעודת שבת משא"כ לפירש"י דהתם. אך לכאורה קשה מאי מקשה הש"ס שיתסר הוא דילמא הא דחשיב שם לר' יוחנן בן ברוקה תמניא סעודה לקב היינו לענין ערוב דוקא להקל כדשמעינן לר' מאיר ור' יהודה דזה וזה מתכוונין להקל ושמעינן נמי לר"ש אף דס"ל שתי ידות לככר אפ"ה לענין בית המנוגע ס"ל דחציה לבית המנוגע א"כ יש לומר דזה השיעור לסעודת שבת אבל בחול צריך יותר מכ"ש ענייה זו שאפילו בשבת אינה אוכלת מעדנים וליכא רק י"ד או ט"ו. וצ"ל דהקושיא הוא לר"מ דס"ל דבשבת צריך יותר א"כ ע"כ אי ס"ל כר' יוחנן בן ברוקה ע"כ שיעורא דריב"ב הוא במזוני לחול ושפיר מקשה דשיתסר הוי. ולפ"ז יש ליישב קצת קושית התוס' ד"ה כמאן וכו'. וא"ת לדידה מי ניחא וכו' דיש לומר דהצריכו בג' סעודות בשבת ברויח דהא קאי אליבא דר"מ כנ"ל משא"כ לרבנן דר' חידקא נצטרך לומר כפליים בשבת מבחול וזה אין במשמעות דברי ר' מאיר. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

שולי הגליון