גבורת ארי/תענית/ו/ב

גבורת ארי תענית ו ב

דף ו' ע"ב

עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה הכי גירסת ספרים דידן ומשמע ודאי דהכי פירושא בין שנדר עד הגשמים דהפסקת נדרו להתירא הוא מן הגשמים ואילך בין שנדר משירדו גשמים להתחלת נדרו ולאיסורא בשניהם עד שתרד רביעה שניה רישא להתירא וסיפא לאיסורא מרביעה שניה ואילך ורשב"ג דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה ארישא דלהתירא דעד הגשמים דבעד שיגיע פליג דאילו בסיפא משירדו רשב"ג נמי מודה דעד שתרד דוקא דבהדיא נדר משירדו דמשמע ירידה ממש כדפרי' בסמוך. ולפי זה רשב"ג דאמר גשמים שירדו כו' אתה מונה רביעה ראשונה ושניה לפרש סיפא דמשירדו קאתי דבהא מודה דבעינן ירידה ממש והיינו דלא נקט סימנא ארביעה שניה ושלישית וכדפרישית לעיל משום דלא אתא אלא לפרש סיפא דמתני' דמיירי מרביעה דאיהו נמי מודה בה אבל אין לפרש דחדא קתני ולא מיירי כלל בנדר משירדו וה"ק עד הגשמים אם נדר כן אסור משירדו גשמים דהיינו עד שתרד רביעה שניה. והאי משירדו תנא קאמר ליה ולאו לישנא דנודר הוא דאם כן למה ליה למיתני כלל להא דמשירדו גשמים בעד שתרד רביעה שניה לחוד סגי אלא ודאי כדפרישית וכי תימא למאי דפי' הוה ליה למיתני איפכא משירדו תחילה ואח"כ עד הגשמים דהוי לא זו דמשירדו הוה עד שתרד דוקא אלא אף זו דעד הגשמים הוה משתרד דווקא אבל השתא דנקיט עד הגשמים תחילה הוה ליה זו ואין צריך לומר זו דמשירדו גשמים. וכה"ג פריך הגמרא בריש מסכת הוריות בשלמא רישא לא זו אף זו אלא סיפא איפכא הוה ליה למימר ואע"ג דמשני לה התם דזו ואין צריך לומר זו קאמר והכי נמי אמרינן בכמה דוכתין בגמרא מכל מקום דרך הגמרא להקשות ולשנויי הכי והכא נמי הוה ליה להגמרא לומר כן:

וי"ל דלפי סידרא זו הוה ליה נמי דרך לא זו אף זו דקמ"ל דלא תימא בנדר עד הגשמים דאיסור נדרו עד רביעה שניה משום דלחומרא אבל במשירדו גשמים הוה אמינא ליתסר מרביעה ראשונה לחומרא דגם רביעה ראשונה בכלל גשמים הוא קמ"ל דאפילו להקל אין בכלל גשמים עד רביעה שניה וכי תימא למה תלה התנא עד הגשמים סתמא בהפסקת הנדר ובמפרש ירידה בהדיא בהתחלת הנדר הוה ליה למיתני בחד גוונא או לשניהם בהתחלה או שניהם בהפסקה אי נמי איפכא במפרש ירידה להדיא בהפסקה ובסתמא בהתחלה הא לא קשיא דהא דלא נקט שניהם בהפסקה דקא משמע לן סיפא דאפילו התחלה בעי רביעה שניה דוקא אע"ג דלקולא ולא סגי בראשונה דהוה ליה לחומרא והא דלא נקט שניהם בהתחלה משום רבותא דרשב"ג נקיט לה לרישא בהפסקה דאע"ג דעד שיגיע הוה ליה לקולא אפילו הכי בעד שיגיע סגי דאילו בהתחלה הוה ליה עד שיגיע חומרא:

ובהכי ניחא נמי הא דלא נקיט ברישא גבי סתמא בהתחלה ובסיפא גבי מפרש ירידה בהפסקה דלהודיעך כחו של רשב"ג קמ"ל דאפילו לקולא דהפסקה בעד שיגיע סגי כדפרישית ושמע מינה מהא דפרישית דת"ק דסבירא ליה עד שתרד לחומרא קאמר אבל בהגיע זמן לחוד לא סגי דאי סלקא דעתך דלת"ק בהגיע זמנו נמי סגי ורשב"ג בעי הגיע דוקא ובזה ת"ק לקולא גבי הפסקה. ורשב"ג לחומרא דתלי בהגיע זמנו ופשטא דמילתא משמע דירידה ממש לדידיה לאו כלום הוא בין לקולא בין לחומרא א"כ אדתני בנודר ותלי נדרו בגשמים סתמא בהפסקה להודיע כחו דרשב"ג ליתני בתולה התחלת נדרו בגשמים סתמא להודיע כחו דת"ק:

ורב זביד אמר לזיתים פירוש וכ"ע אית להו האי סימנא דמשתרד רביעה שניה לענין זיתים דהאי סימני כולן גמרא גמירי להו מרבותיהם אלא דלמר זמן רביעה קודם לדמר וס"ל דקודם זמן רביעה דידיה דרך ללקוט הכל ומכאן ואילך מסחי עניים דעתייהו ומייאשי ולמר לא מייאשי עד הגעת זמן רביעה דידיה מכל מקום קשה לי הא משנה זו היא בפ"ח דפיאה והכי תנן התם ולזיתים משתרד רביעה שניה. אמר רבי יהודה והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שניה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בד' איסרות אלמא לית ליה לר"י האי שיעורא דרביעה שניה לזיתים. והא ר' יהודה איירי בברייתא דלעיל דג' זמני רביעה דקאמר בשבעה ובשבעה עשר דהיינו רביעה שניה. ולר"י תקשה רביעה שניה למאי נפקא מיניה וכי תימא לדר"י נפקא מיניה אפילו לרב זביד לנדרים או לתבן וקש של שביעית א"נ לשבילי הרשות כדמפרשי שאר אמוראי דא"כ הוה ליה לרב זביד לפרש אליביה דשאר תנאי האי נפקא מיניה כמו אדרבי יהודה כיון דאדר"י אי אפשר לפרש נפקא מיניה לזיתים. ושמא יש לומר דר"י לאו לאיפלוגי קאתי אלא לאסופי אתנא קמא באפלי ובחרפי מודה דרביעה שניה זמן זיתים אבל באפלי שמוסקין אחר רביעה שניה שיעורא בכדי שהעני יוצא ות"ק ור"י לא פליגי אלא מר מיירי באפלי ומר בחרפי דאי לא תימא הכי המוסקין אחר רביעה שניה מאי שיעורא אית ליה דלא שייך למימר דלת"ק לית ליה דיש מוסקין אחר רביעה שניה. דבדבר הנראה לעינים לא שייך פלוגתא אלא ודאי כדפרישית דלא פליגי כלל. לקוטי בתר לקוטי בריש פ"ב דב"מ (דף כ"א) מייתי הגמ' להא רישא דמשילכו הנמושות ומייתי להא דר' יוחנן וריש לקיש ופירש רש"י התם לקוטי בתר לקוטי לשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם נראה דמשמע ליה לקוטי שניים בתר לקוטי ראשונים וכאן חזר בו ופירש עני מוליך בנו אחריו ונראה לי דמש"ה חזר בו משום דבשמעתין מייתי נמי לבבא דסיפא בפרט ועוללות משילכו העניים ויבאו עוד הפעם ואי בתר לקוטי היינו לוקטין אחר לוקטין היינו שיעורא דסיפא דשילכו ויבואו דמה לי אם הראשונים עצמן באים פעם שניה או חדשים הא דא ודא חדא היא. והוה ליה לתנא לערב רישא וסיפא בחדא בבא בלקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות משילכו הנמושות או ליתני אכולהו משילכו העניים ויבואו. מאי שנא דפלגינהו בתרי בבא ותרתי לישני שמע מינה תרתי שיעורי נינהו אפילו לריש לקיש דלקוטי בתר לקוטי היינו בהליכה אחת אלא שהוא עני המוליך בנו אחריו:

רב פפא אמר לשבילי הרשות והשתא לשנויא דר"פ ורב נחמן ב"י דאמר לבער פירות שביעית היינו ירידת רביעה ממש דהא טעמא דאין להלך בשבילי שדות מכאן ואילך הוא משום שנתגדלה התבואה בשדות מחמת הגשמים כדמוכח סוף פ"ז דב"ק (דף פ"א) דאר"פ גופיה עלה והא דידן אפילו טל קשי לה מפני שצומחין מיד ע"י הטל וכ"ש ההיא דפירות שביעית דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש דהא טעמא משום דמרביעה שניה כלה לחיה מן השדה. והיינו ירידה ממש דהגשם עושה הקש והתבן זבל וא"כ אכתי תקשה שניה למאי נפקא מיניה אימת זמן ירידתן כיון דלא תליא בזמן ירידה אלא בירידה ממש כל אימת שתרד. מיהו בהא יש לומר דנפקא מינה למוליך קש ותבן של שביעית ממקום שגדלו למקום אחר רחוק ממנו דהאי איסורא דכלה לחיה מן השדה במקום גידולו תליא דאם כלה שם אע"פ שהוא עכשיו במקום שלא כלה חייב לבער כדמוכח פ"ד דפסחים (דף נ"ב) גבי מוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו וכו'. והשתא אם מוליך תבן וקש של שביעית ממקום גידולו למקום אחר אע"פ שבאותו מקום שהן עכשיו לא ירדה רביעה שניה ולא כלה שם לחיה מן השדה אפילו הכי כיון שהגיע זמן רביעה שניה חיישינן שמא במקום הגידול ירדה רביעה שנייה כיון דהגיע זמנה וחייב לבער מספיקא אבל בהא דרב פפא דנפקא מיניה לשבילי הרשות קשיא דהא ודאי דבר הנראה לעינים הוא אם ירדה רביעה שניה באותה שדה שהוא רוצה להלך או לא ירדה ואין נפקא מינה בזמן ירידה אלא בירידה ממש אם כבר ירדה אפילו קודם זמנה נמי לא ואי לא ירדה אפילו לאחר זמן לית לן בה וצ"ל דנפקא מינה לאדם שבא לכאן ממקום אחר ואינו יודע אי ירדה כאן רביעה שניה או לא כיון שהגיע זמנה מסתמ' ירדה ואין לו רשות לילך בשבילין שבשדות כאן כיון דירדה קשי לה דריסת הרגל. רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח פי' רש"י אם באין כל כך יפין הן ואין צריך להתענות וקשה לי הא אמרינן לעיל רביעה ראשונה לשאול שניה להתענות והשתא למאי נפקא מינה בהא דקאמר כדי שתרד בקרקע טפח וה"נ פריך לקמן ריש פ"ג (דף י"ט) אהא דתנן סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה ורמינהו רביעה ראשונה ושניה לשאול ג' להתענות ומשני הכי קאמר סדר תעניות האמור אימתי בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית ולא ירדו גשמים מיהו בהא דקאמר שניה כדי לגוף נפקא מינה להני דאמר לעיל לנודר עד הגשמים דאסור עד שתרד רביעה שניה. דאם לא ירדו כדי לגוף אין דין רביעה שניה עלה ואכתי עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה דאם לא ירדו כל כך אכתי מותר להלוך בשבילי הרשות וכן לענין תבן וקש של שביעית דבשביל גשמים מועטים עדיין לא גדלה התבואה ואין דריסת הרגל קשה לה וגם לא נעשה עדיין תבן וקש זבל ועל דרך דפרישית לעיל אבל הא דרביעה ראשונה קשה למאי נפקא מינה:

מיהו למאן דמפרש להא דאמר ר' זירא בנודר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו עד שתרד רביעה ראשונה כדפרישית לעיל. א"כ נ"מ בהא דאמר רביעה ראשונה עד שתרד בקרקע טפח באומר עד הגשם דבפחות מטפח אין שם רביעה עליה ועדיין עומד באיסורו אי נמי נפקא מינה בנודר להדיא עד שתרד רביעה ראשונה או שניה דאינו מותר עד שתרד כשיעור זה דבפחות מזה אין שם רביעה עליהם אבל לפירוש רש"י קשה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף