אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום חמישי יד כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף ו[עריכה]

הלכך נמרינהו לתרוייהו[עריכה]

ביאור הגאון מטעפליק שרב פפא זכה לעשרה בנים כנגד עשרה מקומות שאמר כתרוייהו

הגמרא במסכת תענית (ו:) דנה בנוסח הברכה אותה מברכים על ירידת גשמים: מאי מברך, אמר רב יהודה אמר רב, מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו. ורבי יוחנן מסיים בה הכי, אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו' עד אל יעזבונו רחמיך ה' אלקינו, ולא עזבונו, ברוך רוב ההודאות. ומקשה ע"כ הגמרא: רוב ההודאות ולא כל ההודאות. אמר רבא, אימא קל ההודאות. אמר רב פפא, הלכך נימרינהו לתרוייהו, אל ההודאות ורוב ההודאות [ויש שגרסו להיפך: רוב ההודאות וקל ההודאות].

והנה פסיקה זו של רב פפא, לומר שני הנוסחים במקום שיש מחלוקת בנוסח הברכה, מצאנוה במקומות נוספים. כך מצאנו במסכת ברכות (יא:) לענין ברכת התורה: מאי מברך, אמר רב יהודה אמר שמואל אשר קדשנו... לעסוק בדברי תורה. ורבי יוחנן מסיים בה הכי, הערב נא... ורב המנונא אמר אשר בחר בנו... אמר רב פפא [כך גירסת הרא"ש], זו היא מעולה שבברכות, הלכך למרינהו לכולהו. ועוד שם בברכות (נט.) לענין ברכת הקשת: מאי מברך, ברוך זוכר הברית. במתניתא תנא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר, נאמן בבריתו וקיים במאמרו. אמר רב פפא, הלכך נימרינהו לתרוויהו, ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. ועוד שם (ס:) לענין ברכת אשר יצר: מאי חתים, אמר שמואל... רופא כל בשר. רב ששת אמר, מפליא לעשות. אמר רב פפא, הלכך נמריהו לתרוייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות. וכן נמצא במקומות רבים אחרים, סה"כ עשרה מקומות שבהם רב פפא מציע להשוות את המידות ולקיים שתי הדעות החלוקות.

בענין זה מעיין לציין מה שאמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ששמע מהגאון מטעפליק רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, שרב פפא זכה לעשרה בנים, משום שהיה 'רחים רבנן' ולכן כששמע מחלוקת בין שני תלמידי חכמים רצה לקיים דברי שניהם. וכיון דמאן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, כדאיתא בשבת (כג:), לכך זכה בעשרה בנים ת"ח כנגד עשרה מקומות אלו שרצה לקיים דברי כולם מחמת אהבתו לתלמידי חכמים. והו"ד בספר הדר יצחק (עמוד קמט) ומשם נדפסו אח"כ בספר ישועות שמשון (עמוד יד).


ספק אם הכרעת רב פפא היא מדיני הספיקות או כדעה נוספת במחלוקת

והנה בקובץ בית אהרן וישראל (קפב, שנה לא גליון ב) האריך חכם אחד לדון בעיקר דינו דרב פפא, האם הויא הכרעה מדיני ספיקות, דהיינו שכיון שזה אומר בכה וזה אומר בכה, בא רב פפא והכריע לנהוג כתרוויהו, ואף שהוא ספק דרבנן לקולא כך היתה הכרעתו. או שדעת רב פפא היא דעה שלישית הנוקטת לעשות כתרוייהו.

והנפקא מינה בזה, באופן שבירך ולא קיים דעת שניהם. ודוגמה לדבר, אם בירך ברכת הגשם וסיים רק 'רוב ההודאות' ולא אמר 'קל ההודאות'. האם צריך לחזור ולברך שוב או שמספק יצא ידי חובתו בדיעבד. כי אם כל דברי רב פפא מספק, מסתבר דהיינו רק לכתחילה, אבל אם בירך לא יצריכנו רב פפא לשוב ולברך מחמת הספק. משא"כ אם פסק ההלכה הוא דעה שלישית הכוללת בתוכה את שתי הדעות החלוקות, אם כן סוף סוף לא בירך זה את הברכה הראויה לפי ההלכה, ועליו לשוב ולברך שנית.

וכספק זה כן הסתפק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הערות למסכת חולין סה.) בדין חגב. שבמשנה שם שנינו: ובחגבים, כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו. ודנה הגמרא על איזה רוב כוונת המשנה שצריך שיהיו הכנפיים חופים אותו: אמר רב יהודה אמר רב, רוב ארכו. ואמרי לה, רוב הקיפו. אמר רב פפא, הלכך בעינן רוב אורכו ובעינן רוב הקיפו.

והעיר מרן הגריש"א שלכאורה יש למצוא ציור שבו יהיו החגבים כשרים ממה נפשך. והוא, באופן שיתערבו ג' חגבים ולא ניכרים הכנפיים, והיו הכנפים של א' רוב אורכו והיקפו, ושל הב' רק רוב אורכו, ושל הג' רק רוב הקיפו. והנה אם נבאר כפשוטו שהכרעת רב פפא היא מכח ספק, אם כן בכה"ג יהיו כל החגבים כשרים, כיון שלכל צד איכא רוב, שיש לנו ב' חגבים שיש בהם רוב היקף וממילא החגב השלישי בטל. וכן יש לנו ב' חגבים שיש בהם רוב אורך וממילא החגב השלישי בטל. משא"כ אם נבאר שהכרעת רב פפא היא מדין ודאי, אם כן בכה"ג יהיו אסורים כל החגבים, ואף החגב השלישי - הכשר - יתבטל ברוב.

והעיר שם שמדברי הרמב"ם (מאכ"א פ"א הכ"ב) משמע שצריך בודאי גם רוב היקף וגם רוב אורך. הרי שלדעת הרמב"ם הכרעת רב פפא אינה מספק אלא מדין ודאי. ויש לדון אם ללמוד משם לשאר הכרעותיו של רב פפא שאף הם אינם מספק אלא מדין ודאי.


קושיית הבעל המאור כיצד מברך עוד ברכה בברכות התורה והו"ל ברכה שאינה צריכה

ובקובץ בא"ו שם הביא ראיה לספק זה, מנידון הגמרא בברכות (יא:) לגבי ברכות התורה. שם נחלקו האמוראים אם לברך ברכת לעסוק והערב או ברכת אשר בחר בנו, והכריע רב פפא: זו היא מעולה שבברכות, הלכך למרינהו לכולהו. וכתב הבעל המאור (ה: מדפה"ר): איכא מאן דקשיא ליה במלתיה דרב פפא, הא קא נפקא ברכה לבטלה, דהא ליכא ספק בברכה דרב המנונא שהיא מעולה שבברכות ובבית הכנסת יוצאין בה. ואני אומר, לפי שיש בברכה של רבי יוחנן בקשה שלא נכשל בדברי תורה שאנו צריכים לה, לפיכך אין אנו רוצים להניחה, עכ"ל.

והנה בתחילת דבריו שם דן בענין אחר, וסיים בזה"ל: אבל לא אמר רב פפא אלא משום דמספקא ליה דהי מינייהו עיקר. ושוב הביא מי שהקשה כנ"ל, ומה שיישב הוא. ונראה לכאורה שזה גופא נידון הדברים בבעל המאור, שתחילה רצה ללמוד שאין הכרעת רב פפא אלא הכרעה מדיני ספיקות, ולכן תמה כיצד מספק יברך שתי ברכות, אחרי שבברכה אחת כבר נפטר והיא מעולה שבברכות. אך שוב הכריע, שכיון שבשתי הברכות יש בקשות שאנו רוצים לאומרם, ממילא עיקר תקנת רב פפא לא היתה מדין הכרעת ספק, אלא שהכריע כדעה נוספת לומר את כל הברכות ולהזכיר כך את כל הבקשות שאנו צריכים להם.

גם הפני יהושע (ברכות יא:) נזקק לשאלה זו כיצד הכריע רב פפא לומר את כל הברכות, והרי הו"ל ברכה שאינה צריכה. וביאר שאלו שתי הברכות אין עניינם שוה, כי ברכת 'וצונו לעסוק בדברי תורה' היינו כמו שאר ברכת המצות. משא"כ ברכת 'אשר בחר בנו' לא דמי לברכת המצות אלא לברכת ההודאה שמברכין על ענייני עולם הזה שהוא חיי שעה, וכל שכן שיש לברך בכל יום ברכת הודאה על קבלת התורה שהיא חיי עולם. וכיון שכן אין חשש ברכה לבטלה באמירת שתי הברכות. אמנם אין בדברי הפנ"י משום ראיה לנידון דידן, וגם אין בכך הכרעה כללית לגבי הכרעת רב פפא בכל מקום לנהוג כשתי הדעות.

נמצא שמדברי הבעל המאור לפי מסקנת הדברים נראה שהכרעת רב פפא עכ"פ לענין ברכות התורה הינה הכרעה מדין ודאי, וכדעה נוספת, ואינה הכרעה מדיני הספיקות. כך גם עולה מתוך דברי הבית מאיר (יו"ד סימן כט) שהביא מה שלמד הפרי חדש מתוך הכרעת רב פפא בגמרא בחולין (עו:), שטעם הכרעתו כן מדין ספיקא דדינא להחמיר. והבית מאיר תמה עליו משאר מקומות בש"ס שאף בהם הכריע רב פפא לנהוג כשתי הדעות, אף במקומות שאינם אלא דין דרבנן. ועל כרחך שאין להוכיח כללי הלכות מהכרעת רב פפא, ומה שהכריע באלו המקומות כך הוא משום דכך היה נראה לו באותן מקומות. הרי שאף הבית מאיר ביאר שאין כוונת רב פפא להכרעה מדיני הספיקות, אלא הכרעה כעין דעה נוספת במחלוקת, דסבירא ליה לנהוג כתרוויהו.


ביאור החזו"א עפ"ד הר"ן בפסחים שבמקום שאי אפשר להקל בשניהם - מחמירים בשניהם

ובגמרא בשבת (כ.) לגבי הדלקת אש בתנור בגבולין בערב שבת, שאמרו במשנה שם שמותר לעשות כן רק באופן שתאחז האש ברוב העצים קודם כניסת שבת. ודנה הגמרא בהדלקת עץ יחידי: רב אמר רוב עוביו, ואמרי לה ברוב היקפו, אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עביו ובעינן רוב היקפו. והחזו"א (דמאי, ס"א ס"ק טז) דימה הכרעה זו להכרעה המבוארת בגמרא בפסחים (קח.) לענין הסיבה בשתיית ד' כוסות. שם מבואר בגמרא שיש להסיב רק בשתיית ב' כוסות, ומסתפקת הגמרא אם בב' כוסות ראשונות או אחרונות, ומכח ספק זה מכריעה הגמרא שיש להסב בשתיית כל הכוסות.

וביאר הר"ן שם טעם הכרעת הגמרא אף שספק דרבנן לקולא, דמכל מקום כיון שאם נקל מכח הספק, נמצא שיתבטל הדין לגמרי ולא יסבו לא בב' ראשונות ולא בב' אחרונות, ובכה"ג שא"א להקל בשניהם - מחמירים בשניהם אף בספק דרבנן. ולפי זה ביאר החזו"א שהוא הדין לענין הצתת אש בערב שבת, כיון שא"א להקל בשניהם, לכן מחמירים בשניהם. ולכאורה לפי דברי החזו"א שם יש להתאים הדברים גם בשאר המקומות שהכריע רב פפא כדעת ב' דעות סותרות.


ביאור הגר"נ געשטטנר שבמקום שהספק הוא בכוונת חז"ל הרי זה חסרון ידיעה

רבי נתן געשטטנר (דברי בן עמרם ברכות נט. שו"ת להורות נתן ח"ה, קונטרס מבעד לצמתך פ"א אות ו) דרך בזה בדרך אחרת, וביאר שסבירא ליה לרב פפא שכל שאנו מסופקים בכוונת לשונם של חז"ל או בתקנתם, צריכים אנו להחמיר מספק, כיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעה ואין אומרים בכה"ג ספיקא דרבנן לקולא. וכעין מה שכתב השלטי גיבורים (על המרדכי, יבמות פ' החולץ) שאם מספקינן בכוונתם של קמאי, אין זה ספק אלא חסרון ידיעה, ולכך מחמרינן אף בדרבנן. והרי זה כמו שכתב הש"ך (יו"ד סימן קי כללי ס"ס אות לד) שספק מחמת חסרון חכמה אינו ספק.

ועוד הביא ראיה לכך מדברי הגמרא ביבמות (צב:), דאמרינן שם: ושמואל אמר, בעניותנו צריכה גט, מספקא ליה לשמואל וכו'. ובהגהות מלוא הרועים תמה שכיון שהוא ספק אם כן נוקמה אחזקת פנויה. אמנם, מבאר הגרנ"ג, רש"י שם פירש לשון 'בעניותנו' שאמר שמואל: מתוך עניות דעתינו שאין אנו יודעים פירוש המקרא. ולפ"ז יש לומר שכיון שאין זה אלא חסרון ידיעה דידן, אין זה נכלל בשם ספק ואי אפשר להעמידה מכח 'ספק' זה בחזקת פנויה. אמנם יש להעיר שסברה זו לכאורה אינה שייכת בכל ההכרעות של רב פפא, אלא רק במקומות שבא לפרש כוונת דברי חז"ל.


חתם ברכת 'אשר יצר' ב'רופא כל בשר' או ב'מפליא לעשות'

ובעיקר הספק אם למעשה לא הזכיר רק דעה אחת, אם יצא ידי חובתו בדיעבד או שצריך לחזור ולברך שנית, מצאנו בזה דברים לענין ברכת 'אשר יצר'. הנה באשל אברהם (בוטשאטש, סימן ו סק"ה) כתב: בברכת אשר יצר, אם לא אמר ומפליא לעשות, מסברא יצא ידי חובתו. ובהגהות מבן המחבר ביאר דעתו, שאף שלא אמר רק רופא כל בשר, הרי עכ"פ עשה כדברי שמואל ומסתברא שיצא. ועוד דקדק מדבריו שאם אמר רק 'מפליא לעשות' כדעת רב ששת לא יצא ידי חובתו, כיון שהלכה כדעת רב [שאמר שם לברך 'רופא חולים'] כנגד רב ששת, ורק ששמואל שינה שלא לאמר 'רופא חולים' אלא 'רופא כל בשר'. ואף שרב פפא הוסיף לנהוג כתרוויהו מכל מקום אם לא אמר, יצא בדיעבד.

אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן ד) כתב על דבריו: ולפי עניות דעתי דלא כן, דהא בגמרא איתא בהדיא, אמר רב פפא הלכך נמרינהו לתרוייהו, רופא כל בשר ומפליא לעשות. וכך הוכרעה ההלכה. והיינו מפני שבכהאי גוונא יוצא שהחתימה היא מעין הפתיחה, כמו שפירש רש"י שם שזו היא פליאה וחכמה. ואיך יתכן איפוא לומר שיצא ידי חובה כשיגרע מהחתימה מכפי מה שטבעו והחליטו שרק בכה"ג יוצא, שהחתימה תהא מעין הפתיחה. הוא יוצא שלפי ההלכה לא חתם מעין הפתיחה וגם שינה ממטבע הברכה, עכ"ד.