בני אהובה/אישות/יד

בני אהובה ‏ אישות יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עונה

וכו'. ולא הזכיר רבינו שיהיו הטיילין שעונתן בכל יום פטורים ממסים כי סבר מה שאמרו בגמרא דכתובות דף ס"ב ע"ב כגון רב שמואל בר שילת דלא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כמו שפירש רש"י שאין עין המלך עליו שלא היה נחשב לעשיר כלל והוא בכלל הרכים והענוגים ואף דרב שמואל בר שילת ודאי היה פטור ממס דת"ח פטור ממס הא דאמר בגמרא כגון רב שמואל בר שילת לאו דוקא רק דוגמא נקט ואינו מיירי מת"ח כלל דבלא"ה צריכין לומר כן דת"ח אע"פ שאינו נותן מס מ"מ התורה מתיש כחו ועונתו רק מערב שבת לערב שבת כמ"ש הבית שמואל סימן ע"ו ס"ק א' ולכך הוצרך רש"י לומר שאינו מפורסם לעושר גדול ובטור פירש דיהיה דוקא פטור ממס דס"ל דמה בכך דאינו עשיר מ"מ חליף פריסתקא דמלכא עליו אלא ודאי מיירי באופן דפטור ממס כגון דפטרהו המלך מ"מ אלו היה עשיר היה המלך מעליל עליו ואין הטור חולק ארש"י כלל ובדברי ב"ש שם יש חילוף בין רמב"ם לטור עיי"ש.

תלמידי

חכמים עונתן פעם אחת בשבת. וכתב הר"ן דהא דלא הוזכר במשנה עונת תלמידי חכמים שהוא פעם אחת בשבת היינו משום דזה דוקא כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו עכ"ל וצריך לומר דמ"מ מצוה איכא לקיים מליל שבת לליל שבת אף דחיובא ליכא מהא דאמרינן שם דף ס"ב ע"ב אמר רבי ינאי כופו מטתו שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו ומנא ליה להוכיח דלמא נתחדש לו דבר בלימודו ותורתינו הוא מעיין הנובע ואין בית המדרש בלא חידוש אלא ודאי דמ"מ מצוה איכא ובטוח היה בצדקתו שלא יעבור מצוה אפילו דליכא חובה.

ב

יש

לאשה לעכב על בעלה וכו' ולא יצא אלא ברשותה. בגמרא דף ס"ב אמרינן ברשות כמה כמה דבעי והדר אמרינן התם אורחא דמלתא כמה רב אמר חודש כאן וחודש בבית ורבי יוחנן אמר חודש כאן ושנים בבית והרא"ש והטור סימן ע"ו הביאו דעת האמוראים ורבינו השמיטו נראה דס"ל דהשאלה בגמרא בתלמידים דבפועלים ושאר אומנים לא תפול השאלה ברשות כמה מפני שהוא כפי צרכו במחייתו ועסק משא ומתן שלו כפי הצורך לו לא יחסור ולא יעדיף רק שאלת הגמרא הוא על התלמידים היוצאים לתורה כמה ולכך אמרו שם דבנין בית המקדש היה להם הרווחה וזו ליכא הרווחה וכל זה לדברי המשנה דאין יוצאין אלא ברשות אבל לפי מה דפסק הרמב"ם כחכמים דיוצאין ללמוד אפילו ב' וג' שנים שלא ברשות אין מקום לאבעיא זו ולכך השמיטו הרמב"ם.

ותלמידי

חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות וכו'. כתב הטור בסימן ע"ו וז"ל כתב הראב"ד דכל מי שתורתו אומנתו יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות ולא ידעתי למה כתבו בשם הראב"ד הלא הוא גמרא ערוכה שם בכמה עובדא בתנאי ואמוראי שהיו הולכין ברשות אפילו י"ב שנה ואפשר דעיקר בא לאשמעינן לשלול ההיפך דדוקא בתורתו אומנתו יש לילך ברשות כמה דבעי כאותן שהוזכרו בש"ס שהיה תורתן אומנתן אבל במי שאין תורתו אומנתו אין לו לעגן את אשתו אפילו ברשות אך רמ"א שהעתיק שם בהגה סעיף ה' בשם הראב"ד ואם נותנה לו רשות תלמיד חכם יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות ולא הזכיר תורתו אומנתו ש"מ דלא ס"ל קפידא הלזה דודאי ההולך לתורה קרוי תורתו אומנתו ולכן נראה לומר דבכל הני עובדא הנזכרים בגמרא היה נפסק כן ביניהם בשעת נשואין ואדעתא דהכי כונסה אבל כונסה סתם ואח"כ נתנה לו רשות הוה אמינא דלא מהני רשות דכמו שאין בידה לבטל כתובה כך אין בידה לבטל עונה קמ"ל הראב"ד דמהני רשות גם בזה ומיהו נראה דיש רשות בידה לחזור אימת שתרצה דהא רבי יהודה ס"ל דעל שאר וכסות יכול הוא להתנות משום דיכולה למחול ובעונה אינו מועיל תנאי דאין בידה למחול וכאן אמרינן דיכולה למחול ודוחק לומר דאף דיכולה למחול היינו בזמן אם רב או מעט אבל לומר שיהיה מחול כל זמן שהיא תחתיו לא דא"כ עיקר האישות לבטלה דזה דוחק דא"כ לפי זה יש חילוק במתנה על מנת שאין עונה דעל זמן יועיל ולכן היותר נראה דאין בידה למחול אפילו על זמן ואם תרצה תבטל הרשות ולכך תנאו בטל דאינה מחוייבת לקיים תנאו וזה ברור ופשוט.

ה

המדיר

את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה וכו'. ואופן ההדרה כתב הר"ן שנדרה היא ואף דנדרים אלו אינם נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה על כרחך מיירי כאן בשתלתה בדברים אלו מזונות או תשמיש ויוציא מיד ולא ימתין מטעמא דמסני סני לה עכ"ל הר"ן והטור בסימן ע"ו כתב שנדרה היא נדר של עינוי נפש והפיר לה הוא על תנאי כך שתאמר לאחרים וכו' ועיין בב"ח שנתן טעם למה שינה כאן הטור ממה שכתב לעיל בכל נדרים הליכת בית אביה ובית אבל ומשתה שכתב הטור כמ"ש הר"ן וכאן שינה באופן אחר וכתב דכן לישנא דעל מנת דתני במתניתין כן משמע ובגמרא גופיה משמע כן דאם היא דיברה כן אין להוציא בעל כרחו כיון שהיא גילתה דעתה שרצונה לעשות כך מעשה קלון ושטות וכדומה ולפי מ"ש לעיל יותר ניחא דס"ל לטור דאם נדרה ותליא במעשה שאינו מדברים שבינו לבינה ועינוי נפש אין יכול להפר עד שיחול הנדר וא"כ בהליכת בית אביה ובית אבל ומשתה הכל המה נדרי עינוי נפש ויכול להפר תיכף אבל בתלתה בדברים של קלון אלו כל זמן שלא עשתה דברים אלו אין בידו להפר והאיך נאמר דהוא נתן אצבע בין שיניה ולכך הוצרך הטור לומר בגוונא אחריתא דהיא נדרה בעינוי נפש בלי תליה רק שהוא תלה הקיום וההפרה בענין זה. אמנם השו"ע שהביא כאן באה"ע לשון הטור וביו"ד סימן רל"ד השמיט דעת רבינו ירוחם משמע דס"ל לחלק כדעת הב"ח וצ"ע והא דלא פריך להס"ד דלא ס"ל מסני סני לה מהך כדפריך לעיל ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] ובפרט כאן דתליה בהעדר מעשה ואין רצונה לעשות מעשה קלון וא"כ אסורה בתשמיש וימתין ז' ימים כבר כתבתי לעיל די"ל דתליא בקישוט ועוד אפשר דכאן דתלתה נדרה במעשה קלון כאלה אף הס"ד ידע דבכי האי מסני סני לה כיון דלא מרתח רתח ואפשר לומר דכאן אף רי"ו מודה דיכול להפר דהא כאן אינו תלוי במעשה האיסור והנדר רק תליא בהעדר מעשה שהיא אומרת אם לא אלך וא"כ כל זמן שאינה הולכת היא באיסור ותיכף חל הנדר.

ו

המדיר

את אשתו מתשמיש המטה וכו' מפני שהוא משועבד לה. עיין במשנה למלך שתמה בדברי הר"ן שכתב דס"ל להרמב"ם דלא אלים שעבודה של אשה וקונמות מפקיע מידי שעבוד במדירה מלהנות לעיל פרק י"ב דין כ"ג א"כ קשה מ"ש הרמב"ם כאן האומר לאשתו תשמישי אסור עליך לא אמר כלום שהרי משועבד לה ואם איתא כדברי הר"ן דלא אלמהו רבנן לשעבודא דידה בקונמות אמאי כתב דלא חייל נדרא ועיין בדברי המל"מ לעיל פרק י"ב שדבריו ישרים ולפי מ"ש לעיל דאף אי אמרינן מזונות דאורייתא לא נשתעבדו נכסים א"כ יש לומר בהך דהדירה ממזונות לא אלים שעבודה של אשה שיהיה שעבודה על הנכסים מפקיע הקונם דנכסים שלו אינם משועבדים לה דבר תורה ולכך האומר קונם נכסי על אשתי חל קונם משא"כ בתשמיש דחל שעבוד הגוף לעונתה דבר תורה פשיטא דאלים השעבוד ועוד מזונות בידה למחול ולהתנות עליהם אם כן גם בקונם יכול להפקיע משא"כ תשמיש דאין בידה למחול או להתנות דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה איך יכול להפקיע בקונם.

והיכא דנדרה היא ואמרה הנאת תשמישי עליך אם חל הנדר כשמגרשה ותהא אסורה לחזור לו בזו נחלקו האחרונים ביו"ד סימן רל"ד הפרישה שם בסוף הסימן והש"ך שם ס"ק פ"ב כתבו דצריך להפר דאל"כ אסורה לחזור לו כשיגרשנה והט"ז שם ס"ק ס"ג מחלק דדוקא במעשה ידיה דאין לו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל תשמיש דהוא שעבוד הגוף לא אמרינן קונמות מפקיע מידי שעבוד וא"כ אין הנדר חל כיון דלא חל מהשתא ולפי דבריו יש לתרץ דברי הר"ן על נכון דלענין תשמיש לא אמרינן דקונם מפקיע מידי שעבוד כלל דגופה קנוי לבעל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אך לפי זה לא הקשו התוס' כלום על רש"י במסכת כתובות דף ע' ע"א בד"ה המדיר וכו' אהא דפירש רש"י דבהדירה מלהנות לו הוי תשמיש בכלל רק כיון דמשועבד לה לא חל הנדר והקשו התוס' דא"כ הא דפריך בגמרא וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' מגופה דמתניתין הוי מצי למפרך דלא מצי אסור לה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לבית הילל שבת אחד עכ"ל. ולפי דברי הט"ז לא קשה מידי דבמזונות איכא למימר קונמות מפקיע מידי שעבוד משא"כ בתשמיש שהוא משועבד ולכך פריך מקונם שאני עושה על פיך דהוי ג"כ שעבוד של גוביינא בעלמא ואעפ"כ אמרינן דאלמהו רבנן לשעבודא והוא הדין לשעבודא דאשה כמ"ש התוס' והר"ן ועוד אפשר לחלק בין מעשה ידיה לתשמיש כיון דהנאת תשמיש הוא רק דרבנן דהנאה לית ביה ממש ועיין בר"ן במסכת נדרים דף ט"ו ע"ב לא חשו חכמים לכך כיון דעכשיו לא חל א"כ אין כאן לא יחל ואף אח"כ לא חל ולא אסרו רבנן דליכא כאן מראית עין כלל דהא עכשיו פקע שעבודו ולא גזרו רבנן על אחר זמן זמנים טובא ובפרט דאין עכשיו חל הנדר כלל ואפילו במעשה ידיה איכא בגמרא דנדרים דף פ"ה ע"ב ס"ד כיון דהשתא לא חל אף לאחר זמן אינו חל ועיין בהרא"ה שמביא נוסחאות דהא דחלים נדרים אמעשה ידיה לאחר גירושין הוא מטעם גזרה שלא להחליף בשדה הממשכן לעשר שנים וזה לא שייך בתשמיש איברא דהרא"ה חשבהו לנוסחא משובשת אמנם סברא ראשונה דהוי רק נדר דרבנן הוא נכון לענ"ד.

אם

אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה. וכתב הרמ"א בסימן ע"ו סעיף י' בשם הגהות מיימוני פרק י"ד מהלכות אישות מיהו אם נדר ברשותה חל הנדר ויש לדקדק א"כ למה אמרינן בגמרא פרק המדיר דף ע"א ע"ב גבי קישוט לרבי יוסי דתלתה בתשמיש דאמרה יאסור הנאת תשמישך עלי אם אתקשט וכדאמר רב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו למה לי כל זה לוקמי בכל גוונא וכגון שנעשה ברשות בעלה דהא קיימינן דהבעל ניחא ליה וקיים לה ובשביל כך חייב להוציא בכתובה ובהכי ניחא לישנא דהמדיר אע"פ שהיא נדרה כיון דנעשה ברצונו ואפשר עוד לומר דבזה כו"ע מודה דהוא נותן אצבע בין שיניה דלולי רצונו והסכמתו לא היה מקום לנדר לחול מתחילה וא"כ הוא עיקר הנודר ולא היה צריך להחליף דברי התנאים בר' מאיר ור' יוסי לנתינת אצבע בין שיניה ועיי"ש בגמרא. ועוד לא ידעתי מה מהני רצונה דכיון דאינה יכולה למחול והמתנה על מנת שאין לך עלי עונה והיא מתרצית לא אמר כלום והטעם משום שאין בידה למחול ואם מחלו שניהם לא הוי מחילה ואפילו התנה בתנאי כפול אין בתנאו כלום כמ"ש התוס' וא"כ לעולם אפילו מחלה לא פקע שעבודא דידה דהא אין בידה למחול כלל וא"כ כיון דעכ"פ הוא משועבד היכי יכול לאסור בקיום במה שמשועבד לה ורצונה כלא נחשב ולדברי זה אף אנו מוציאין בהמתנה על מנת שאין לה כסות ועונה דתנאו קיים אם הוא בשבועה וזה לא שמענו דמ"מ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה וא"כ כיון דאין מחילתה מחילה איך ישבע או ידור ויחול נדרו או שבועתו.

וצ"ל בדעת רמ"א בדברי מהר"מ בהגהות מיימוני דודאי אם מחלה מהני שיחול נדרו אבל מ"מ בזה לא מהני שיאמר לה כיון דנתרצית לכך שב תחתי מעוגן מתשמיש בזה אמרינן דאין בידה למחול רק צריך לגרשה או להתיר נדרו דאין לבטל מצות התורה בעונה אבל מחילתה מהני לפקוע שעבודה שיחול הנדר וזה דוחק למאוד (א). ובאמת המעיין בתשובת מהר"מ בהגהות מיימוני יראה דמיירי בנשבע לזמן ולזמן יש בידה למחול כמ"ש לעיל דתוכל ליתן רשות לצאת ולבטל עונה והא דמתנה על מה שכתוב בתורה בעונה דתנאו בטל איירי במתנה שאין לה עליו עונה כלל כמ"ש לעיל בזה אין בידה למחול דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אבל בביטול תשמיש על זמן מה ודאי תוכל למחול ואף הוא יכול לאסור בקונם.

ויותר נראה דמהר"מ ס"ל כדעת המרדכי בבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים בשם הירושלמי דס"ל דאף אביטול עונה ס"ל לרבי יהודה דתנאו קיים דבידה למחול והא דאמר רבי יהודה דבמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל היינו דוקא במקדש על מנת שלא תהא זקוקה ליבום וכדומה אבל ביטול עונה יכול להתנות וא"כ שפיר חל השבועה אבל לדידן דקי"ל כהרמב"ם דאין לבטל מצות עונה ותנאו בטל ש"מ דמחילתה לאו כלום היא וא"כ האיך יכול לאסור ובפרט דדברי רמ"א סתומין דמשמע אפילו אוסר נפשו לעולם. ואפשר לומר כיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמהו רבנן שעבודא דהבעל והאשה ובזה יש לומר כי אלמהו רבנן היינו היכא דאינה מרוצית ואלמהו רבנן לשעבודה מפני תיקון עולם דתמיד ישבע בקונם ומה הועילו בשעבודם אבל היכא דנתרצית א"כ לא שייך תיקונם דהיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים ואוקמהו אדאורייתא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ועיין בהגהות מיימוני פרק זה בשם מהר"מ ממשמעות לשונו דהבין הך דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמהו רבנן ואח"כ הביא אם נתרצית וכו' נראה דדעתו היה מטעם שכתבנו.

ובהכי ניחא מה שהקשיתי לעיל בגמרא למה לא מוקי ליה כה"ג דהא דאמרינן דיכול להתרצות זה דוקא לרבי יוחנן בן נורי במתניתין דנדרים דף פ"ה בקונם שאני עושה לפיך דס"ל דצריך להפר משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל לת"ק דשם דאין צריך להפר דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד ודאי דלא מהני רצון והגמרא מהדר לאוקמי מתניתין אף לת"ק דס"ל דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד כמ"ש הר"ן ריש פרק המדיר לתרוצי דברי הרמב"ם בהא דהמדיר את אשתו מלהנות לו עיי"ש ובכ"מ פרק י"ב ולכך קאמר בגמרא דאמרה באופן המועיל לכו"ע ואתי שפיר ולק"מ. אך לפי זה נתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דאין יכול להפקיע שעבודא ובשבועה אינו קדושת הגוף דיפקיע השעבוד והרמ"א ביו"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז הביא בהגה דיכול לבטל עונה בשבועה אם נתרצית מיהו מקור הגה זו מתשובת מהר"י וויל ושם איירי דהשבועה היתה רק על זמן מה ובזו שפיר יש לומר דרשות בידה למחול וכמ"ש מהרי"ו דהרשות ביד אשה למחול עונתה לזמן מה אבל למחול לעולם ודאי דאין רשות בידה ואם כן אף שבועתו אין מקום לחול וצריך עיון גדול וישוב.

וכתב רמ"א שם בהגה סימן ע"ו סעיף י' דמותר להתיחד עמה ודברים אלו הם בהגהת מיימוני פרק י"ד בשם ריצב"א דכתב כן וראייתו מסוטה דילפינן במסכת סוטה דף ז' ע"א ק"ו ומה נידה החמורה מותרת ביחוד מכל שכן סוטה דקיל ואמרינן מה לנידה שכן יש היתר לאיסורו תאמר בסוטה דאין לה היתר וא"כ אף כאן בנדר שיש היתר בשאלה מותר ביחוד ובאמת יש לדחות ראייתו דבשלמא בנידה שפיר יש לומר כן עכשיו היא באיסור כרת ואח"כ כשתטבל תטהר מטומאתה א"כ ודאי דאין יצרו תקפו ונח לו להמתין שיעשה בהיתר משא"כ כאן בממה נפשך אם ימצא היתר לנדרו א"כ החכם עוקר הנדר מעיקרו ולא קעביד איסורא כלל ואם לא ימצא היתר א"כ על מה ימתין וא"כ שפיר יצרו תקפו לבעול ואי משום דמכל מקום עושה איסור כאותו שאמרו אישה הפרם וה' יסלח לה דהיכא דלא ידעה שבעלה היפר לה ועברה דצריכה כפרה מי יימר דבשביל הך איסורא זוטא יכבוש יצרו דהא קי"ל דאם נשאל דלא עביד איסורא כלל למפרע דנעקר הנדר כלא הי' מעולם וצ"ע ובשלטי גיבורים פרק אע"פ כתב דאיכא פלוגתא דרבוותא אי מותר להתיחד עמה ועיין מהרש"א בגיטין ל"ו.

(א) אמר המגיה הרב המחבר לא רצה לתרץ בזה קושייתו ראשונה דלר' יוסי דתלתה הקישוט בתשמיש למה לא מוקמינן ליה בכל גוונא ומיירי דהבעל מרוצה דעדיין קושיא זאת במקומה עומדת כיון דהבעל מרוצה מהני המחילה דיחול הנדר אבל עכ"פ צריך לגרשה אם לא יפר דלעגן מתשמיש לא מהני מחילה רק שבא לתרץ שאר קושיות שהקשה אבל קושיא ראשונה אינו מתרץ רק בתירוצו האחרון כמ"ש הרב המחבר להדיא.

ח

האשה

שמנעה את בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו'. דעת רבינו הרמב"ם לכוף לבעל בטענת מאיס עלי ליתן גט ועיין במ"מ וברא"ש שתמהו עליו דא"כ תתן עיניה באחר ותטעון מאוס עלי ונראה לפי מש"כ הרא"ש בסוף מסכת נדרים דנאמנת אשה לומר לבעלה גרשתני ואין חוששין דתתן עיניה באחר משום דחזקה היא שאינה מפקיעה עצמה מתחת בעלה בטענת שקר להיות באיסור אשת איש כל ימיה ולפי זה בטוענת מאיס עלי דכופין אותו ואם היא משקרת הגט מעושה שלא כדין ופסול הוא כמבואר במסכת גיטין דף פ"ח ע"ב והיא באיסור אשת איש כל ימיה וזה לא עבדא ואם מגרש ברצון ודאי דהאמת אתה דיש לה רגלים למאוס בו ובכפיה ליכא למיחש דהיא באיסור אשת איש כל ימיה (ב).

(ב) אמר המגיה אין להקשות אדברי הרב המחבר כיון דהרא"ש גופיה בעל סברא זאת א"כ מה קא קשיא ליה על הרמב"ם בזה יש לומר דדעת הרא"ש לחלק דדוקא באומרת גרשתני אם היא משקרת לא נתגרשה כלל ומעולם לא הגיע גט לידה היא יודעת שהיא באיסור אשת איש משא"כ כאן שהגיע עכ"פ הגט לידה אף שהוא על ידי כפיה היא לא עלתה על דעתה שפסול שלא כדין וחיישינן שמא נתנה עיניה באחר.

ועיין במ"מ שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א החולקים על רבינו הרמב"ם וס"ל דאף באומרת מאיס עלי אין כופין ולזה הסכימו כל הפוסקים אמנם מה שכתבו הרשב"א והרא"ש דבאומרת מאיס עלי ממתינין י"ב חודש בזו כתבו התוס' דף ס"ג ע"ב בד"ה ואינהו כמאן סברוה וכו' בשם ר"ת דבמאיס עלי אם שניהם רוצין לגרש לא משהינן ליה כלל ונראה כיון דר"ת ורמב"ם מסכימים בזה דבמאיס עלי לא ממתינין י"ב חודש וכל הפלפול הוא דלדעת הרשב"א והרא"ש דממתינין י"ב חודש אם מגרשה תוך י"ב חודש דצריך ליתן לה כתובה בזו יכול הבעל להחזיק ולומר קים לי כהרמב"ם ור"ת ומספיקא מי יוציא ממון נגד ר"ת והרמב"ם ולכך השמיט הרמ"א בסימן ע"ז דעת הרא"ש והרשב"א דבטוענת מאיס עלי דמשהין י"ב חודש כיון דיכול הבעל המוחזק בכתובה לטעון קים לי כר"ת והרמב"ם ז"ל ולא קשיא קושיית הבית שמואל בס"ק י"א עיי"ש.

ט

ואם

מרדה תחת בעלה כדי לצערו וכו'. עיין במ"מ שדחק לפרש לשיטת הרמב"ם דס"ל דמכריזין ד' שבועות בכל יום א"כ מה אמרו בגמרא דף ס"ג ע"ב דיקא נמי דקתני ד' שבועות זה אחר זה ומה היא הדיוקא ונראה דס"ל לרמב"ם דאם יש בעיר בית הכנסת ובית המדרש הרבה אין מכריזין בכל ביהכ"נ וביהמ"ד והא דקתני בתי כנסיות ובתי מדרשות היינו ביהכ"נ וביהמ"ד דעלמא אבל סגי באחד ולפי זה הוה אמינא דביש ארבע ביהכ"נ והכריזו בכל ביהכ"נ א"כ הוי שבוע אחד כמו ארבע שבועות בביהכ"נ אחד דמאי שנא ולכך קתני ארבע שבועות זה אחר זה להורות דאין זה מועיל דבעי דוקא ארבע שבתות זה אחר זה ולכך קתני זה אחר זה ואינו מיותר כמו שדייק הרא"ה ז"ל ולפי זה מוכח דההכרזה בביהכ"נ ובביהמ"ד דאל"כ הדרא קושיא לדוכתיה זה אחר זה למה לי.

י

ואחר

ההכרזה וכו' ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש וכו'. עיין במ"מ שפירש לדעת הרמב"ם דהא דאמרינן בגמרא משהינן לה י"ב חודש לא שתהא כתובתה קיימת תוך י"ב חודש אלא בשביל תקנות בנות ישראל שלא תצאו במהירות מתוך קטט מתחת בעליהן משהינן לה י"ב חודש עיי"ש אמנם דעת הרא"ש כפי מ"ש הטור וכן משמע בספרו דאמר בטוענת מאיס עלי דתוך י"ב חודש יש לה כתובה לתקנת הגמרא וכתב אם תקנו כך לאומרת מאיס עלי שהיה ראוי לגרש מיד בלי כפיה מכ"ש למורדת הרי דס"ל להדיא דדין מורדת לאומרת מאיס עלי חד דינא אית להו לענין שהית י"ב חודש ובמאיס עלי כתב להדיא דאית לה כתובה תוך י"ב חודש והבית שמואל סימן ע"ז ס"ק י"ג כתב דמהרא"ש גופיה לא מוכרח זאת אלא דהטור כתב כן בשמו ולא הבנתי טעמו והנה הרשב"א והרמב"ן אף הם סברו דהא דאמרינן משהינן י"ב חודש היינו דלא איבדה כתובה תוך י"ב חודש אלא שהם מפרשים דהך תקנה להשהות י"ב חודש לא הוי אלא בטענת מאיס עלי מ"מ מינה נשמע להפוסקים דתקנת שהית י"ב חודש היא אף במורדת דג"כ לא הפסידה כתובה תוך י"ב חודש וא"כ לחנם תמה הב"ש על הרמ"א בס"ק י"ג דפסק כהרא"ש דאינה מפסדת הכתובה תוך י"ב חודש דהוא נגד כל הפוסקים הרמב"ן והרשב"א דודאי לפי מה דפסקינן דמשהינן במורדת י"ב חודש הרשב"א והרמב"ן מודים להרא"ש דבזה לא הפסידה כתובה כלל תוך י"ב חודש והא דפסק ליתן למורדת י"ב חודש נגד הרמב"ן והרשב"א יש לומר הואיל והרמב"ם וכן ר"ת והתוס' והרא"ש פירשו הא דאמרינן בגמרא דמשהינן י"ב חודש במורדת ולא בטוענת מאיס עלי וכן פי' הר"ן על כן הכריעו בש"ע ורמ"א כדעתם ולא קשה מידי על הרמ"א דפסק תמיד כדעת רוב הפוסקים ופשוט הוא.

ואם

מתה קודם הגט בעלה יורשה. עיין בבית שמואל סימן ע"ז ס"ק ט"ו שהביא הדרכי משה שכתב בשם הרא"ש דלאחר י"ב חודש אין הבעל אוכל פירות והקשה הב"ש לפי זה מאחר דהוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה ונראה לי להביא ראיה דיש חילוק בין אכילת פירות לירושה מהא דמסכת בבא בתרא דף נ' ע"ב דאמר רב ששת אשת איש צריכה למחות ופריך בגמרא אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש דמצי אמרה על בעלי סמכתי שהוא ימחה ולכך שתקתי ולמה לא מוקי הא דאשת איש צריכה למחות באחר ומיירי בכה"ג כגון דמרדה בסוף ג' ואין ביד הבעל למחות דאינו אוכל פירות ואם כן היא צריכה למחות ועל כרחך צריך לומר דמכל מקום יורשה ואם כן מוחה הבעל על כל פנים לדעתה בלי ספק וסומכת על הבעל כמ"ש התוס' שם בד"ה כמאן וכו'.

והנה הרמ"א סימן ע"ז סעיף ב' פסק דחייב בקבורתה וכתב הב"ח היינו תוך י"ב חודש אבל לאחר י"ב חודש כיון דבלא"ה לית לה נכסי צאן ברזל וא"כ אין יורש נכסי צאן ברזל ואינו חייב בקבורתה דתקנו קבורתה תחת נצ"ב וכתב הבית שמואל שם ס"ק ט"ז דא"כ אם תפסה בחייה בנצ"ב ומתה דיורש נצ"ב חייב בקבורתה ודלא כמשמעות בב"ח עכ"ל ומלבד דיש להקשות דהא בלא"ה תקשה לן דהא עכ"פ יורש נכסי מלוג ולמה לא מחייב בקבורתה עבור נכסי מלוג שיורש אותה וצ"ל דלא תקנו אלא לדבר המצוי כמ"ש בגמרא דף מ"ז ע"ב וא"כ גם זה אינו מצוי דתהא תופסת נצ"ב אבל באמת בלא"ה יש לומר כאן דהא דמהני תפיסה בנצ"ב משום דמספקא לן בגמרא ולפי"ז כשמתה והגיעו נצ"ב ליד הבעל הוא אומר קים לי כמאן דאמר דהפסידה נכסי צאן ברזל וא"כ מעולם לא ירשתי ממנה דבר דבלא"ה נצ"ב מגיעים לי ולמה אתחייב בקבורתה כיון דלא ירשתי ממנה דבר דהפסידה נצ"ב בלא"ה.

יא

כסדר

הזה עושין לה וכו' ואפילו היתה נדה או חולה וכו'. ובסימן ע"ז סעיף ב' הביא רמ"א ב' דעות בחולה אי היתה בשעת מרידה חולה וכתב דמהר"ם פסק דאין חילוק עיי"ש וכתב הבית שמואל שם ס"ק (כ"א) [כ"ב] דרמ"א דהביא ב' דעות בחולה ולא בנדה אפשר דס"ל דרבותא היא לא מבעי בעת נדתה דיש קצבה לדבר דבעינן דוקא אם מרדה קודם שפרסה נדה אלא אפילו כשהיא חולה נמי בעינן דמרדה קודם לכן עכ"ל ולענ"ד נראה איפכא דבנדה דיש קצבה א"כ אף במרדה בעת נדתה נקראת מורדת דיש לו פת בסלו דלמחר תטבול ותהא מותרת לו והיא מורדת בו משא"כ בחולה דאין קצבה וא"כ אף דאינה מורדת בו לא מקרי פת בסלו כלל דמי יודע מתי תתרפא ותהיה ראויה לתשמיש וא"כ אין כאן מרידה כלל דאף לולי מרידתה אין לו פת בסלו כלל ולכך הרא"ש פרק אע"פ הביא דעת הירושלמי וחולק עליו בענין נדה ולא בענין חלתה כלל ולכך הרב בדרכי משה הביא דמהר"ם חולק ולא הביא דהרא"ש חולק להדיא אלא ודאי דהרא"ש אינו חולק אלא בנדה אבל בחולה אפשר דמודה להר"ן אמנם באמת לא הבנתי ראיית רמ"א ממהר"ם דמהר"ם מיירי באופן דהיא חולה ואעפ"כ יש בידה סיפוק לטבול ולשמש כמ"ש בתשובה שהביא המרדכי להדיא אבל בחולה שאין בידה לטבול אפשר דמודה מיהו מראיית הר"ם דמביא מגמ' אחת לי נדה ואחת חולה וכו' אפשר דלמד כן ויש לדחות.

יב

וכן

ארוסה וכו' כדי לצערו כסדר הזה עושין לה. עיין בכסף משנה שכתב בשם הריב"ש דלדעת הרמב"ם אף בטענת מאיס עלי כותבין על ארוסה ושומרת יבם אגרת מרד והא דכתב הרמב"ם כדי לצערו כיון דס"ל לרמב"ם בטענת מאיס עלי כופין לגרש לא היה צריך להשמיענו זה בארוסה ושומרת יבם דאם נשואה כבר יוצאה וכו' עיי"ש ולפי דבריו תקשה על המחבר בשו"ע סעיף ב' למה העתיק כלשון הרמב"ם כדי לצערו ולא כתב נמי בטענת מאיס עלי כיון דהמחבר לא ס"ל בזה כרמב"ם דכופין בטוענת מאיס עלי והבית שמואל שם ס"ק (כ"ג) [כ"ד] תירץ דבארוסה אם מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמא אין לה כתובה א"כ אין נפק"מ עיי"ש ועדיין לא תירץ בשומרת יבם כתב המחבר גם כן כדי לצערו ושומרת יבם אית לה כתובה ומה יאמר הרב ב"ש שם ולכן היה אפשר לומר דבשומרת יבם מודה המחבר לדעת הרמב"ם דבאומרת מאיס עלי נאמנת וכופין אותו לחלוץ חדא משום דאפשר דהוי בכלל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ועוד דמאי טעמא אינה נאמנת שלא תהא נותנת עיניה באיש אחר כמ"ש המ"מ בשם הפוסקים ובשומרת יבם וכן ארוסה בוגרת או אלמנה הא בידה לאסור תשמישו על עצמה בקונם ואין בידו להפר ותהא יוצאת ממנו בעל כרחו ואם כן בזו מודים להרמב"ם דלא תהיינה בנות ישראל כשבויות ולכך כתב המחבר כדי לצערו.

טו

המורד

על אשתו וכו' וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב וכו'. הא אם אינה מרוצית כתב הטור דיוציא מיד והא דלא נותנין לו זמן ז' ימים כמו להמדיר את אשתו מתשמיש דהתם נותנים זמן עד שימצא פתח לנדרו אבל כאן הא בידו לחזור כל שעה ומאן מעכב והב"ש סעיף קטן ה' כתב דשם הוי יותר פת בסלו לא הבנתי דבריו רק העיקר כמ"ש וכן הוא בפרישה.

והנה הב"ח בסימן ע"ז סעיף קטן ט"ו הקשה דברי הרא"ש פרק אע"פ אהדדי דבדינא דמתיבתא כתב להדיא כדעת הירושלמי דבמניעת תשמיש אין כופין לגרש כמבואר שם ברא"ש סימן ל"ה ובסימן ל"ב כתב דבמונע מתשמיש כופין אותו להוציא וכן בסוף פרק המדיר כתב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ומשמע שם להדיא דכופין והב"ח הניח דברי הרא"ש בצ"ע. והרב בית שמואל דחק עצמו ס"ק ה' לתרץ דברי הרא"ש דאף דלא ס"ל כירושלמי היכא דהוא המונע רק מ"מ בענין דינא דמתיבתא דהיא מונעת עצמה ודאי דאין לזוז מפסק הירושלמי דאין כופין אותו להוציא עיי"ש ובאמת מלבד הדוחק שיש בדבריו תמהני הלא ביבמות סוף פרק הבא על יבמתו ברא"ש סי' י"א הביא תחילה דעת רבינו חננאל דס"ל דאין כופין ואח"כ הביא דעת רש"י והרי"ף דס"ל דכופין ואח"כ כתב להדיא וכיון דפליגי ביה רבוותא לא עבדינן עובדא וראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים עיי"ש הרי אף דמסתבר ליה כדעת רש"י והרי"ף מ"מ למעשה לא הורה נגד דעת ר"ח וכהירושלמי.

על כן מה שנראה לי בדעת הרא"ש דבסימן ל"ב פלפל בסוגיא דשמעתין והיה דעתו כדעת הרי"ף דבכל מקום כופין בין שהוא המונע ובין שהיא המונעת אבל לקמן סימן ל"ה דפסק למעשה איך לעשות בדינא דמתיבתא כתב כפי הראוי למעשה דאין לזוז מפסק רבינו חננאל שלא לכוף בשוטים ומכ"ש בהיא המונעת. ועוד נראה לי לומר דהא לכאורה דברי ר"ח סותרין אהדדי דכתב דהא דאיני זן ואיני מפרנס מפרשינן בהדיא כופין והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל עניני אישות הן דאישות הן דמזון אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ולכאורה דבריו סותרין דהא באיני זן גריס ר"ח כופין והאיך מסיק דבמזונות לחוד אין כופין ודוחק לומר דאיני מפרנס היינו כסות דבפרנסה הכסות בכלל וכיון דמונע ממנה שני דברים שאר זו מזונות וכסות יש לכופו אבל בתשמיש או במזונות לחוד אין לכופו (ועיין במהרש"א ביבמות דף ס"ד משמע דעתו כמ"ש) דמלבד דזה דוחק אף גם דהרא"ש בתשובה כלל מ"ג סימן י"ב הביא ג"כ דעת רבינו חננאל דאין כופין בשוטים וכתב דגריס האומר איני זן ואיני מפרנס כופין ויוציא ויתן כתובה וכן מסתבר שאי אפשר לה שתמות ברעב והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייהו היינו שמנע ממנה כל מיני אישות אבל משום תשמיש לחוד אין כופין הרי דס"ל דמשום מזונות לחוד כופין שלא תמות ברעב וא"כ בהאי דהחולץ למה צריך לתרווייהו. ועל כרחך צ"ל דיש חילוק בין מורד בפירוש או המונע לבד דהמורד בפירוש ואומר בפה מלא אני מורד ואיני זן בזו כופין כמ"ש הרא"ש דלא תמות ברעב אבל המונע בסתם בדחיה בעלמא שלא בדרך מרד כהאי דהחולץ בהא בעינן תרווייהו וכן המדיר את אשתו מלהנות לו דלרבינו חננאל אין כופין בשוטים והאומר איני זן כופין אלא דגבי המדיר דבכעסו נדר ועכשיו אי אפשר בחזרה לא מקרי מורד כולי האי ואין לכוף בשוטים וכן כתב מהרש"א ריש פרק המדיר עיי"ש.

ומעתה אתי שפיר דברי הרא"ש דהך דסימן ל"ב דמיירי דמונע תשמיש דרך מרד דעלה קאי דמורד מתשמיש פשיטא דכופין מידי דהוי כאומר איני זן ואיני מפרנס וכי יהיה גרע מרד דתשמיש ממרד דמזונות כמ"ש הרא"ש להדיא משא"כ בסימן ל"ה דכתב הרא"ש רק ממניעת תשמיש וממניעת מזונות הא התם לא הוא המורד רק הוא מונע תשמיש כתב הרא"ש בזה דלפי הירושלמי אין לכוף מכ"ש בהיא הגורמת המניעה וזה נראה לענ"ד ברור ונכון ולק"מ.

המורד

על אשתו וכו' הרי הוא עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלחה וכו'. הרי כתב להדיא הטעם דהיה לו לגרשה ולכאורה יש לפקפק בזה דהא לפעמים שכתובתה מרובה ואי אפשר לו לגרשה ומה יעשה הלזה שאין בידו לפרוע הכתובה המרובה וצ"ל דס"ל לרמב"ם דיתן גט ויבקש ממנה להמתין בכתובה ואי היא מעכבת על ידו מבלי להמתין לו בכתובה הרי הוא פטור ולכך כתב הרמב"ם סתם ישלחה דיבקש ממנה להרויח לו זמן כדי פרעון כתובה ואי היא ממאנת אין לו דין מורד ואינו עובר על לאו דלא יגרע ונראה דמזה למד הרמ"א סימן ע"ז סעיף א' דהוא הדין מי שיש בידו כתובה רק הוא אנוס מחמת חרם דרבינו גרשום שלא לגרש בעל כרחה הרי הוא אינו קרוי מורד דמה לי אנוס בשעבוד דכתובה ומה לי אנוס בחרם דרבינו גרשום סוף סוף ידיו אסורים לו מבלי לגרשה והוא עומד וידו נטויה לגרשה וכל זה דוחק.

והרב מהר"א מזרחי בתשובתו כתב דהרוצה לגרש אשתו והיא מעכבת עליו מחדר"ג פטור ממזונות וראייתו מהאי דמסכת כתובות דף ב' ע"ב בהגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו דאמרינן שם אי דקא מעכבין אינהו אמאי אוכלת משלו והאחרונים החלקת מחוקקוהבית שמואל השיגו עליו. ומלבד דדחו ראייתו אין כאן ראיה מהך דהגיע זמן ולא נישאו דכאן דתקנת רבינו גרשום היתה שלא לגרש בעל כרחה ואם אתה אומר שהרשות בידו לעגנה עד שתקבל ממנו הגט אף אתה בטלת התקנה לכך נראה ברור דאף הרא"ם לא אמר אלא בטוען מאיס עלי או בשאר טענות שאלו ידעינן שהאמת כדבריו היה בידו לגרשה רק דאין אנו מאמינים לו א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר אני יודע דהאמת הוא כדברי וא"כ אני יכול לגרשך ואת היא דמעכבת והדין שוה עם הך דהגיע זמן ולא נישאו ואי משום דאין אנו מאמינים לו דהאמת כדבריו מ"מ הממע"ה ואין כח בידינו לכופו למזונות או לכסות ואפשר דבעונה ג"כ הממע"ה וזה ברור לפי הדין משא"כ כשהוא מורד דאף לדבריו אין לגרשה בעל כרחה פשיטא דמודה הרא"ם דחייב בשאר כסות ועונה ככל בעלי נשים כשרות. ורא"ם אמר להדיא למילתיה בהך גוונא כמ"ש ולק"מ מכל קושיית האחרונים עליו.

ואפשר דגם רמ"א מיירי בהך גוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת אתו ואין מוציאין מיד המוחזק ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי. ואע"פ דלא קי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר דגט מעושה פסול שלא כדין וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה אבל בענין חרם דרבינו גרשום וגם רק בענין ממון (כדי) [כדאי] הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרם דרבינו גרשום ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אפילו לגרשה בעל כרחה מותר ולית כאן חרם דרבינו גרשום וגם אין להוסיף כתובה ולא להקרא מורד כלל זה מה שנראה לי בדעת רמ"א ולענ"ד נכון וברור הוא אבל בלי טענה כלל ודאי נקרא מורד וחייב להוסיף על כתובתה דאם לא כן אתה מפקיע חרם דרבינו גרשום מכל וכל ובפרט שאפשר לו להיותו נודר ממנה וא"כ אפשר דנאמן בטענת מאיס עלי והדבר צריך תלמוד בזה במקומות אחרים.

טז

איש

ואשתו שבאו לבית דין וכו'. ויש לדקדק האיש שטוען על אשתו שהיא מורדת וא"כ כונתו לפחות כתובתה ולגרשה בלי כתובה כי מה יש לבי"ד לעשות לה זולת כן וא"כ כשמגרשה ונותן לה כתובה ישביע אותה שלא היתה מורדת כדין הנשבעת ונוטלת ולמה כתב הרמב"ם מחרימין והראב"ד כתב דאין להחרים והלא יש כאן שבועה להנשבע ונוטל וצ"ל דאף דהיא באמת מורדת אין פוחתין כתובתה כי אם בהכרזה דחכמים תיקנו לה תקנה שלא להפסיד כתובתה בקל רק על ידי הכרזה אולי תחזור וכאן אי אפשר לנו להכריז כיון שהיא מכחשת אותו ואומרת אין אני מורדת וא"כ אף שתודה בשעת גביית כתובה שהיא מורדת לא הפסידה כתובתה כיון שלא היה לה הכרזה ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם בסוף מסכת נדרים דשם משמע בדבריו דאפי' הוי קים ליה ביורה כחץ אין כאן שבועות המשנה רק היסת אף דהיה טוען ברי (ג).

(ג) אמר המגיה וצ"ל דהתם מיירי שהיא טוענת שאינו יורה כחץ והיא בעית לאפוקי נפשה אף אם הוי קים ליה דיורה כחץ אין ברי שלו טוב שהיה לו לטעון נגדה תחילה דהמניעה ממנה לאפקה בלא כתובה ועיין בר"ן במסכת נדרים דף צ"א ע"א בד"ה ואיכא למידק וכו'.

יז

האשה

שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא וכו'. עיין במ"מ שכתב שהרשב"א חילק בין מוטלת על המטה מדברי ספרי דכתיב גבי יפת תואר ושלחה לנפשה ודרש בספרי שלא ישלחנה חולה ואם ביפת תואר כך ק"ו לבנות ישראל הקדושות ותמה המ"מ על רבינו שאם לא הזכירה כאן היותו אסמכתא בעלמא היה לו להזכירה בהלכות מלכים בדיני יפת תואר ונראה דס"ל להרמב"ם דמן התורה אין לאשה כתובה א"כ זה שמשלח יפת תואר העניה השבויה לאחר גירושין דשם מיירי לאחר גירושין כמ"ש הכ"מ במה תתרפא עצמה ותמות ברעב בחליה בחוסר כל ודאי שאסור לעשות כן ומכ"ש לזרע עמוסים משא"כ עכשיו דתקנו חכמינו ז"ל כתובה לנשים ואף יפת תואר כשנשאה צריכה כתובה דאל"כ הרי בעילתו בעילת זנות וכשמגרשה הרי יש לה כתובה לרפאות את עצמה כמו שאמרו הרי גיטך וכתובתך ורפא את עצמך א"כ אין כאן חשש איסור רק הנהגה ישרה וגדר מוסר ונכונים דברי הרמב"ם שהשמיט הך דספרי פה ובהלכות מלכים גבי יפת תואר.

ראה

שהחולי ארוך וכו'. החלקת מחוקק סימן ע"ט כתב אורחא דמילתא נקט והבית שמואל ביקש לומר דבחולי קצר דיש בו קצבה דמיא לפדיון דאין יכול לומר הרי כתובתיך ותפדה עצמך ואין זה מובן בכלל ארוך דיש חולי ארוך דיש לו קצבה וחולי קצר דלא קיץ עד שאמרו במסכת כתובות דף נ"ב ע"ב הקזת דם בארץ ישראל הוא כחולי שאין בו קצבה וגם סברתו צ"ע ולפי מ"ש רש"י במתניתין דף נ"א דלכך חייב לפדותה ואינו יכול לומר הרי כתובתיך ותפדה את עצמך דמשנשבית חל עליו חיוב פדיון וא"כ לפי זה אף בחלתה תיכף חל עליו חיוב רפואה רק דמיירי דהוא חולי ארוך והרפואה והחולי מתחדשין בכל יום חדשים לבקרים ובזה יכול לומר הרי כתובתיך ותרפאי את עצמך אבל ברפואה על החולי שהיה לה קודם הגט פשיטא דחייב לרפאותה דנתחייב תיכף ברפואה ואינו יכול להפקיע עצמו בזה בגט ולכך כתב רש"י במשנה בחלתה דרשאי לומר הרי כתובתיך ותרפאי עצמך דרפואה דמיא למזונות ואין אדם מחויב לזון גרושתו והקשה התוס' יו"ט א"כ בפדיון נמי אין מחויב לפדות גרושתו ולפי מ"ש ניחא דפדיון חל עליו תיכף קודם גירושין משא"כ רפואה דמיירי בחולי הנמשך אח"כ וא"כ באה רפואה וחיובא לאחר גירושין וזה אין הבעל מחויב ולזה דייק רבינו חולי ארוך.

יח

נשבית

חייב לפדותה וכו'. וכתב הטור וכן השו"ע ריש סימן ע"ח דאפילו יאמר איני פודה ואיני אוכל פירות אין שומעין לו ורשב"ם פרק חזקת הבתים דף מ"ט ע"ב כתב דבעודה ארוסה יכול להתנות דכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו והתוס' שם בד"ה יכולה אשה וכו' השיגו עליו דפדיון הוא לטובת האשה וגם חכמים תקנו שלא תיטמע בין הגוים ומ"מ כו"ע מודים דיכול הוא לומר אפדה אותה ואעפ"כ דין ודברים אין לי בפירות שלה כי זהו ודאי לטובתו נתקן שלא יהיה פודה אותה בחנם וא"כ יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואיני נוטל פירות כלל ואעפ"כ אפדה וא"כ לא הבנתי קושיית מהרש"א בתוס' שם דהקשה דלשיטת התוס' אין ראיה מהא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה להא דיכול לסלק עצמו מפירות דודאי ראיה ברורה היא דאם תוכל האשה לומר איני ניזונית ואיני עושה מכ"ש שיכול הוא לומר הריני פודה ואיני מבקש פירות ודבריו צריכין עיון.

יט

אין

מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה. וכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל סימן ע"ח דאסור לפדות יותר מכדי דמיה כמ"ש ביו"ד סימן רנ"ב דלא לגרי בהו גוים ולי נראה ברור דדעת הרמב"ם כיון דאדם יכול לפדות את עצמו מהונו בכל הון א"כ אין אנו יכולים לעכב על ידו מפני שיוכל לומר אשתי כגופי וזה עצם מעצמי וכל אשר לי אתן עור בעד עור רק אם אינו רוצה אין אנו יכולין לחייבו דיאמר אין אני מחבבה כגופי ולא אזוז מתקנת חכמים שלא לפדות יותר מכדי דמיהן אבל אם רוצה פשיטא דאין למחות בידו והוא נגד הסברא והשכל.

נשבית

פעם שנית ורצה לגרשה הרי זה מגרשה ונותן כתובה והיא תפדה את עצמה. עיין בכ"מ שכתב דדעת רבינו דאם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה והב"ח והפרישה פירשו בדעת רבינו הרמב"ם דדוקא אם רוצה לגרשה יכול לומר בפעם שנית הרי גיטך וכתובתך ופדה עצמך אבל אם רוצה לקיימה מחויב לפדותה ונכון הוא בפירוש דברי רבינו וטעם הדבר הוא דהרמב"ם מפרש בגמ' דאמרינן פרק נערה דף נ"ב ע"א פעם שנית רצה אינו פודה כפירוש רש"י דאפילו אין מבקשין יותר מכדי דמיה וכמ"ש התוס' דאל"כ תקשי ליה דרבנן אדרבנן נמי כקושיית התוס' שם בד"ה רצה אינו פודה וכו' אך עדיין תקשי קושיא אחרת שהקשו התוס' שם א"כ איך אמרינן תקנו מצוי למצוי כיון שאינו מחויב לפדות רק פעם אחת ולזה מיישב הרמב"ם דודאי כל זמן שהיא תחתיו היה תקנת חכמים לפדותה אפילו מאה פעמים ואתי שפיר תקנו מצוי למצוי רק אם רוצה לגרשה בזו הרשות בידו לומר כן בפעם שנית דכיון דכבר פדה אותה פעם אחת הרי סילק שעבוד הפירות שאכל כבר ופשוט הוא.

כא

המדיר

את אשתו וכו'. עיין בכ"מ מה שהקשה על הר"ן ובאמת דברי הר"ן תמוהים לכאורה כמ"ש הב"י סימן ע"ח דהא הך דהיא נותנת אצבע בין שיניה לרבי יהושע מופרך בעצמו בגמרא פרק נערה דף נ"ב דא"כ כתובה למה נותן ועוד מאי שנא הדירה קודם שנשבית או לאחר שנשבית ובגמרא גופיה אמרינן לעולם דאדריה הוא ודברי הר"ן ז"ל אמורים עם הספר להרא"ה ז"ל וממנו לקחו הר"ן ובכל זה הדברים מחוסרי הבנה הם. ולכך נראה לומר בדוחק דס"ל להר"ן דודאי הוי קשיא ליה להרי"ף דאם נדרה היא והוא קיים לה למה יהיה עון ואשמה בראשו לחייבו כתובה הלא היא התחילה במרד ואם כי נדרה בכעס אף הוא קיים לה בכעס ולמה תהיה היא מנוקה מפשע ויהיה הוא חייב בכתובה כאלו נדר הוא. ולכן צ"ל דודאי היא דאי אפשר בחזרה דס"ל לרי"ף דברים שהבעל מפיר אין החכם מתיר וא"כ מה לה לעשות אבל הוא הבעל דאפשר ליה לשאול על הקמתו ולא שאל א"כ הוא הפושע כי האשה אין להאשים שעשתה זאת ברגע בכעס אבל הבעל שהיה יכול לשאול על הקמתו ולא עשה הוא הפושע וכל זה למאן דאמר הוא נותן אצבע בין שיניה אבל למ"ד היא נתנה לא ס"ל הך סברא דישאל הבעל על הקמתו דמה לו לישאל כיון דכבר קיים לה וא"כ מינה יש לומר למ"ד היא נתנה אף הוא הדין במדיר הוא הרי היא עומדת לגירושין ואינו חייב בפרקונה אבל למ"ד בהיא נודרת שהוא נותן אצבע בין שיניה שהיה יכול לישאל על הקמתו א"כ גם במדיר הוא כל זמן שלא גירשה הרי הוא בידו להתיר נדרה והרי הוא המפקיע תקנת חכמים בפרקונה והוי כמדיר לאחר שנשבית דאינו מועיל כיון דכבר חל עליו החיוב לפדותה וא"כ למ"ד בנדרה היא הוא נותן אצבע הואיל ואינו נשאל על הקמתו כנודר הוא וא"כ אף כאן בנודר הוא הרי הוא יכול לשאול על נדרו הוי כנודר עכשיו אחר שנשבית והמודר אחר שנשבית חייב בפרקונה ולכך חייב והדברים ברורים. וא"כ אתיין דברי הגמרא שפיר במסקנא דנודרת היא ולמ"ד דהיא נתנה א"כ אין מאשימין אותו הואיל ולא נשאל על הקמתו ה"ה כאן הוי כנודר קודם שנשבית אבל לדידן דקי"ל הוא נותן אצבע וכו' משום דיכול לשאול על הקמתו אף כאן לאחר שביה יכול לשאול על נדרו ולא נשאל הוי כנודר לאחר שביה ולא קשה מידי מכל קושיית הגמרא והכל ברור (ד).

איברא דזה יש לדייק מנא לן בגמרא דר' אליעזר סבר בתר תחילה אזלינן דלמא מודה ר' אליעזר לר' יהושע דאזלינן בתר סוף רק דס"ל הוא נותן אצבע ולפי מ"ש הר"ן למאן דאמר הוא נותן חייב בפדיון וצ"ל דס"ל לגמרא דא"כ אדמפלגי כאן לפלגי בעלמא לענין כתובה בנדרה היא וקיים לה הוא אי יש לה כתובה או לא ומדמיפלגי כאן שמע מינה דכולי עלמא ס"ל דהיא נתנה אצבע בין שיניה רק פליגי אי בתר מעיקרא אזלינן וכו' ואתיין דברי הגמרא שפיר כן נראה לענ"ד לדעת הר"ן ז"ל.

אבל מה שנראה לענ"ד הוא דס"ל להרי"ף דהך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע אתיא אליבא דרבי שמעון דס"ל במסכת גיטין דף י"ז גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כשר דמשנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות ולכך בהמדיר הוי כנותן עיניו לגרשה דהא חייב לגרשה על כל פנים משום הכי אינו חייב בפרקונה כיון דאין לו פירות משא"כ לפי מה דקי"ל דלא כרבי שמעון ויש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ אף בפרקונה חייב עד שעת נתינה ואי דאינו יכול להשיבה לו לאשה כמו שכתב לה ואהדרינך וכו' מה הוי לה למעבד הוא המעכב והוא הגורם והוי כנשבית ואומר לה הרי גיטך וכתובתך ותפדה את עצמך שאינו רשאי ותהא לוקה מידת הדין הוא יאכל פירות והיא תהיה בשביה מבלי פודה וכמו שהמדיר אין בידו להפקיע כתובה כך אין בידו להפקיע תנאי כתובה משא"כ לרבי שמעון דס"ל דאין לו פירות משנתן עיניו לגרשה א"כ על כרחך ס"ל דתנאי כתובה נפקעין אז תיכף דאלו חלין עליו עדיין תנאי כתובה אף פירות היה אוכל ועיין לעיל במורד ומורדת כתבו הפוסקים ג"כ מזה היכא דאוכל פירות דחייב בתנאי כתובה עיי"ש ועיי"ש בגיטין בשמעתין נכתב ביום דכתב הרי"ף להדיא דקי"ל דאוכל פירות עד שעת נתינה דבפרקונה תליא מילתא וקי"ל דחייב בפרקונה עד דמטא גיטא לידה משו"ה אוכל פירות עיי"ש ודברים אלו נוטים למה שכתבתי דס"ל להרי"ף כל זמן שלא קיבלה הגט אף דחייב לגרשה אפ"ה חייב בפרקונה והא דלא אמרינן נמי בגמ' דתליא בזה אי יש לבעל פירות וכו' ובזה פליגי ר"א ור"י דכבר כתבתי לעיל בפירושי לדעת הר"ן דהוי קשה אדמיפלגי כאן ליפלגי בעלמא אי נכתב ביום ונחתם בלילה כשר או עד כמה הבעל אוכל פירות כמ"ש לעיל.

(ד) אמר המגיה המחבר קיצר כאן בלשונו ועיקר כונתו לתרץ לדעת הר"ן דהא בגמרא אמרינן דוקא בנדרה היא אי אמרינן היא נותנת אצבע וכו' אין חילק בין נדרה קודם שנשבית או אח"כ אבל בנדר הוא אמרינן שם דיש חילוק דבנדר קודם שנשבית אינו פודה לר' יהושע ולאחר שנשבית פודה ועל זה תירץ דתליא הא בהא דבגמרא אמרינן כן דוקא למאן דאמר היא נותנת אצבע וכו' אבל למה דקי"ל הוא נותן א"כ אין חילוק ומכח סברת הרב המחבר.

כד

לא

רצה לקבור את אשתו וכו'. עיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א דאם עמד אחר וקבר הניח מעותיו על קרן צבי ולפי מה שכתב המ"מ לעיל בפרק י"ב הלכה י"ט בשמו גבי מזונות דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן הוא דהניח מעותיו וכו' א"כ הוא הדין הכי צ"ל לדעת הרשב"א דאיירי במפרששקובר בשביל בעל ומיהו נראה דהתם פירושו דהנותן בסתם אינו נותן במתנה רק בתורת הלואה וא"כ הוי כמלוה לאשה ומוציא מידי הבעל מדרבי נתן משא"כ כאן למי הלוה לבעל הא אינו כאן ובמה נשתעבד לו והאשה מתה והלכה לה ולכך כאן ודאי הפסיד מעותיו לדעתו וצ"ע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.