בני אהובה/אישות/יב

בני אהובה ‏ אישות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שלשה

מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה וכו'. עיין במ"מ שתמה על הרמב"ן בפירושו על התורה שפירש כסותה על ענין תשמיש וכתב דמזונות אשה ומלבושיה הם דרבנן וכתב המ"מ דלא מצינו במסכת כתובות דף מ"ז דיהיו מחולקים בכסות רק במזונות ועיין בהר"ן ולי נראה דיש להרמב"ן ראיה דשם דף מ"ח איתא תני רב יוסף שארה זו קירוב בשר שלא ינהג מנהג פרסיים וכו' וכיון דלרב יוסף עיקר חיוב תשמיש הוא ממלת עונתה רק דשארה בא להורות שיהיה בקירוב בשר אם כסותה הוא ענין אחר דהיינו מלבושים הואיל ושארה מוסב על עונתה למה הפסיק בין שארה לעונתה במלת כסותה הוי ליה למימר כסותה ואח"כ שארה ועונתה דשייכים אהדדי ועל כרחך צ"ל דגם כסותה מיירי בענין תשמיש (א) ועוד היה קשה ליה לרמב"ן קושיית התוס' שם דף מ"ח בד"ה רבי אליעזר בן יעקב וכו' דלפי ק"ו דתניא בברייתא א"כ לכו"ע מזונות דאורייתא ובברייתא קתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא והניחו בקושיא ולזה מפרש הרמב"ן דהא דתני רב יוסף מפרש כסותה ג"כ לענין תשמיש א"כ ליכא כאן ק"ו דברים שאין בהם קיום נפש דתשמיש הוא מדברים שנשאת עליהן מתחילה כמ"ש בברייתא וזולתו לא נזכר חיוב בתורה וברייתא דמזונות דרבנן אתיא כהא דתני רב יוסף ולכך פסק הרמב"ן כוותיה ונמשך בפירושו אחר דברי רב יוסף דהלכתא כוותיה ועוד ראיה יש להרמב"ן מהא דקי"ל בסידור בע"ח דאין נותנין לאשה מזונות ובע"ח קודם ועיין בחו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ד וכתב הרי"ף בתשובה וכן בבעל התרומות שער א' חלק ב' הטעם דשעבוד בע"ח דאורייתא ומזונות אשה דרבנן כדאמרו חכמים תקנו מזונות וכו' וקשה תינח מזונות הא כסות נמי אין נותנין לאשה בסידור בע"ח דדוקא מה שלקח לשמן וזכו בהן הוא דאין נותנין לבע"ח אבל בשעת סידור אם אין לאשתו כסות אין נותנין לה כלל כדקי"ל בסידור דבע"ח לו ולא לאשתו ולבניו וכן הוא בשו"ע סימן הנ"ל סעיף כ"ה ועל כרחך צ"ל גם כאן כטעם הרי"ף ושמע מינה גם כסות דרבנן כמו במזונות ואלו היה כסות דאורייתא היא היתה נוטלת כסותה כמו בע"ח דמאי שנא הא דאורייתא והא דאורייתא.

ומה שהקשה ב"י סימן צ"ז בחו"מ דסוף סוף הא הוא כותב לה בכתובה ומזונייכי וא"כ הרי נשתעבד לה לא הבנתי קושייתו דא"כ הא דאמרינן האומר פתח פתוח מצאתי נאמן מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' הואיל כתובה דרבנן א"כ במקום שכותבין כתובה ועל כרחך דכתב לה לא יהיה נאמן דהא כתב לה והרי הוא מחויב מן התורה ועל כרחך צ"ל כיון דמחויב לכתוב מתקנת חכמים אין כאן שעבוד יותר מתקנת חכמים עצמו דלא מעצמו כתב ואלו בטלה תקנת חכמים בטלה כתובתה דדעתו אתקנה ואין כתיבתו מעלה ומוריד כלל וזה פשוט.

והרמב"ם והטור דס"ל דמזונות דאורייתא ואעפ"כ פסקו דבע"ח אין נותן מזונות וכסות לאשה כלל יש לומר דס"ל דאף דהוא דאורייתא מ"מ אקרקפתא דגברא מונח לעשות כחובתו לזון אשתו ולהלבישה אבל הוא בכלל שארי חיובים דמונחים עליו כמו עונה אבל בכל זה אין הוא בע"ח שישתעבדו נכסיו לכך מן התורה רק הוא כמו שמחויב לתת צדקה וכי בשביל כך ישתעבדו נכסיו לכך וכן הוא במזונות ומלבושים משא"כ בע"ח דהתורה שעבדה לו נכסיו כדכתיב יוציא אליך העבוט ואם כן בזה הוי שעבודא דאורייתא אבל במזונות וכסות אף דהוא דאורייתא מ"מ לא נשתעבדו נכסיו מן התורה ולכך בע"ח קודם (ב).

והנה להרב המגיד דס"ל דמזונות דרבנן וכסות דאורייתא יש לדקדק איך נזכר במשנה דהבעל חייב במזונתה ולא נזכר דחייב בכסותה וצ"ל דאף דחיובו של זה לא כחיובו של זה מ"מ נכלל לבוש בכלל מזונות כמו שנכלל כסות בכלל מזונות לדעת הר"ן דתרווייהו דרבנן לדבריו ועיי"ש בר"ן ולכך המשנה דלא נחית בהני לחלק בשל תורה לבשל סופרים נקט סתמא במזונות דהכסות בלישנא דמזונות נכלל לדעת המ"מ וכן להרמב"ם אף דבקרא פרט שארה בפני עצמו וכסותה בפני עצמו מ"מ ראה התנא לכוללן יחד כיון דבלישנא דמזונות נכלל לבוש ג"כ ומה לו להאריך ולפי זה דלכו"ע לבוש נכלל בלישנא דמזונות פשיטא דאם מוחלת מזונותיה דלבושיה ג"כ מחולים כיון דנכללים בכלל לישנא דמזונות לכו"ע וכן פסק הרמ"א בש"ע סימן ס"ט סעיף ד' והבית שמואל סובר שם ס"ק א' דאין חיוב לבוש נכלל בכלל מזונות אי מזונות דרבנן וכסות דאורייתא רק דהמשנה חיוביה דאורייתא לא קתני וזה דחוק דהא קתני ירושה ולהרבה פוסקים היא דאורייתא אמנם ברור כמ"ש דודאי בלישנא דמזונות נכללים לבושים ולק"מ ודברי רמ"א ברורים.

ומה שתמה הב"ח על הטור דפסק בפשיטות דמזונות דאורייתא והשמיט דעת אביו הרא"ש ז"ל דכתב בפרק שני דייני גזרות דמזונות דרבנן צ"ע ויש ליישב בדוחק דס"ל להטור דהרא"ש שם לא כתב זאת רק לדחות דברי הרמב"ם דס"ל דבחיי הבעל כיון דמזונות דאורייתא אינה צריכה להראות כתובתה משא"כ לאחר מיתת הבעל דמזונות דרבנן צריכה להראות כתובתה כשפוסקין לה מזונות ועל זה השיג הרא"ש דהא בזה דמי שהלך למדינת הים אם פוסקין מזונות לאשת איש נחלקו רב ושמואל דף ק"ז ע"א ולא הזכירו שצריך שיהיה שטר כתובתה בידה וכאן ליכא למימר הטעם כמ"ש הרמב"ם הואיל ומזונות דאורייתא לא הצריכו להיות הכתובה בידה דהא אמרינן בדף נ"ח ע"ב דרב ושמואל אמרי תרווייהו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ש"מ דס"ל דמזונות דרבנן ואף דנאמר דלא קי"ל כוותייהו רק מזונות דאורייתא כרוב תנאים ור' אליעזר בן יעקב מ"מ הא רב ושמואל דס"ל דמזונות דרבנן ולרב לעולם פוסקין ולשמואל אמרינן שם דפוסקין בששמעו בו שמת אף דאז לכו"ע מזונות דרבנן ולא מצרכינן להיות כתובה בידה א"כ ש"מ דלא כרמב"ם דאין הטעם הואיל ומזונות דאורייתא דאף באלו דאין מזונתה רק מדרבנן מ"מ אין מזקיקים אותה להראות כתובתה ולכך כתב הרא"ש דכל אמוראי סברי דמזונות דרבנן והיינו רב ושמואל וצ"ע.

(א) אמר המגיה לכאורה ראיית הרב המחבר אינו מוכרח דהא יש לומר דברייתא שהביא רב יוסף אתיא כר' אליעזר דאמר שארה זו עונה ועונתה זו מזונות וכסותה כמשמעו זה לבוש וכן נראה דעת התוס' שכתבו דברייתא דתני דמזונות דרבנן אתיא דלא כמאן אבל באמת יותר נראה כדעת המחבר דלהרמב"ן היה נראה זה לדוחק דברייתא דרב יוסף תהא דלא כהלכתא דהיינו כר"א דהא קי"ל כוותיה דרב יוסף על כן מפרש עונתה גם כן לענין תשמיש וכן כתב הר"ן כהרב המחבר דלרב יוסף הוראת עונתה גם כן הוא לענין תשמיש והוכחת הרב שפיר.

(ב) אמר המגיה ולפי דברי הרב המחבר אין אנו צריכים לדחוקים שכתב שם הסמ"ע ס"ק נ"ז לתרץ קושיא זאת.

ד

ועוד

תקנו וכו' אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו וכו'. ועיין בהגהת מיימוני דכתב וז"ל הך מילתא פליגא דדוקא היכא דלא ספקא מזונות אומר ר"ת דאין שומעין לו וכן מוכח פרק קמא דגיטין וכן כתבו התוס' פרק חזקת הבתים ובאמת מה שהביא מתוס' פרק חזקת הבתים אין ראיה דהתוס' שם דף מ"ט ע"ב בד"ה יכולה אשה וכו' כתבו אפילו לר' שמעון בן לקיש דס"ל דלא כרב הונא מ"מ בדלא ספקא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונות אבל בדספקא ודאי לרשב"ל דס"ל מעשה ידיה עיקר פשיטא דיכול לומר כן אבל לדידן דקי"ל כרב הונא דמזונות עיקר ותיקנו מעשה ידיה משום מזונות אפשר דאינו יכול לומר כן אף בדספקא כמ"ש המרדכי בשם רש"י הובא בהגהת הרא"ש פרק שני דייני גזירות.

אבל לא הבנתי דברי המרדכי דהא מרש"י אין כאן הכרע כלל דמה שכתב רש"י דף ק"ז ע"א בד"ה בששמעו בו וכו' ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה וכו' הוא דהתם על כרחך מיירי דאף בשעת אמירה היו מעשה ידיה מספיקין דלולי כך לא קבלה על נפשה כמ"ש רש"י שם מ"מ עכשיו דבאתה לבי"ד לפסוק לה מזונות איירי דאין מעשה ידיה מספיקין דנתייקר השער ממזונות וכדומה דאל"כ למה יפסקו לה הב"ד מזונות מעשה ידיה היכן הם וכמ"ש התוס' שם וא"כ לולי דקבלה אף דאמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונות עכשיו דאינם מספיקין בטלה אמירתו וצריכה מזונות עכ"פ ולכך פירש רש"י דקבלה על נפשה דהיא לא אסיק אדעתה דיתייקר השער ומ"מ כיון שקבלה מחלה ואין לה עוד טענה אבל כל זמן שמספיקין מעשה ידיה למה לא יהא הבעל רשאי לומר כן ובפרק קמא דגיטין דף י"ג פרכינן אי דספקא למה לא ובברייתא תנינן ואם מעשה ידיה מספיקין למזונות רשאי ואפשר לומר דודאי במספקא פשיטא דיכול לומר כן כמבואר בגמרא להדיא רק אם אינם מספיקין והוא אומר המותר לתשלום מזונות אשלם לך בזו אפשר דיכולה לעכב על ידו דתטעון מה לי ולך לחשבונות רבות הרי שלך לפניך מעשה ידי ותן לי מזונות ולכך גבי פוסקין מזונות לאשה לחשוב מעשה ידיה במזונות בעי קבלה לפירוש רש"י אך כל זה דוחק כמבואר בהר"ן וכן ברשב"א למסכת גיטין פרק קמא דיכול לומר כן.

ולפענ"ד אין כאן מחלוקת כלל ומה שמדייק הבית שמואל סימן ס"ט ס"ק ד' מדברי הטור ורבינו הרמב"ם ממה שכתב בהלכה כ' וז"ל הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונות אין לה מזונות שאלו לא רצתה היה (לו) [לה] לתבעו או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי משמע דהיה לה לתבעו אף במספיקין עכ"ל ב"ש ואין זה דיוק כלל דברור דהפירוש הוא דהיה לה לתבוע בבי"ד קודם שהלך או אם לא היה לה שעת הכושר לתבוע בבי"ד או שלא ביקשה לירד לדין עם בעלה היה לה עכ"פ לגלות דעתה לבעלה לבד ולומר לו אין מעשה ידי מספיקין ומה אעשה אבל כיון ששתקה לגמרי הרי נתרצית אבל מעולם לא עלה על דעת הרמב"ם בדספקא מזונות שלא יהיה רשאי לומר לה טלי מעשה ידיך וכו' ואפוכי מטרתא למה לי דהיא תתן לו מעשה ידיה והוא יתן לה דמי מזונות דהא היא היא ולכן ברור שאין כאן מחלוקת כלל וכו"ע מודים בזה ודברי השו"ע בזה ברורים והב"ש לא דק בזה אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פרק שני דייני גזירות חילק דכשהוא מצוי עמה אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל בשאינו מצוי עמה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וא"כ יש לומר דפרק קמא דגיטין מיירי באינו מצוי עמה וצ"ע.

ח

התנה

עמה וכו' שכל הפוחת וכו'. עיין במגיד משנה שכתב ואע"ג דאמרינן במסכת כתובות דף נ"ו ע"ב דר' מאיר סבר דטעמא דתנאו בטל משום דס"ל דכתובה דאורייתא ואנן קי"ל דכתובה דרבנן מ"מ הלכתא כוותיה וכו' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכו' והקשה בלח"מ דמה בכך דהוי כשל תורה הא אפילו בשל תורה קי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשביל כך כתב הר"ן דעשו חיזוק יותר משל תורה ועוד נתקשה הרב בעל לח"מ בלישנא דרמב"ם שכתב דרך נתינת טעם שכל הפוחת וכו' דאין זה נתינת טעם דהא באמת תנאו בטל רק הטעם דלא סמכה דעתה כדאמר שם בגמרא ותירץ הלח"מ הואיל ובעילתו בעילת זנות הוי כדבר שבאיסור ולא כדבר שבממון ולכך תנאו בטל עכ"ל ולדבריו קשה א"כ מה דוחקיה לגמרא לומר דס"ל לר"מ דכתובה דאורייתא דלמא הא דס"ל לר"מ בדרבנן תנאו קיים היינו בדבר שבממון אבל בדבר איסור מי שמעת ליה להתנות על דבר איסור ועוד לא ידעתי כיון דבין כך ובין כך אי תנאו קיים או תנאו בטל מ"מ המתנה כן בועל בעילת זנות א"כ אין כאן בקיום או בביטול תנאי איסור דאיהו מ"מ איסורא עביד והדרן לכללא דתנאו קיים.

ולכן נראה לי דהא בגמרא אמרינן כל הפוחת אפילו בתנאי והיינו דודאי ס"ל לר' מאיר דאין האשה יכולה למחול אפילו בשכתבה קבלתי ואפילו בתחילת ביאה וא"כ מה תנאי יש כאן דנאמר אין אדם מתנה דהא האשה עושה כן מרצונה הטוב ואעפ"כ תיקנו חכמים דאין בידה למחול כלל ולהפקיע תקנת כתובתה רק הא תינח במחלה מעצמה אבל במתנה עמה וכופל התנאי ואדעתא דהכי כונסה ולולי זאת לא היה נשאה כלל והיא נתרצית להנשא לו על תנאי כך וטב למיתב טן דו וכו' הוה אמינא דתנאו קיים כקושיית התוס' באמת דף נ"ו ע"א בד"ה הרי זו מקודשת וכו' דלמה אמרינן בדכפליה לתנאו יהא תנאו בטל עיי"ש ועל זה אמרינן דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל וא"כ שפיר כתב המ"מ דאף דהוא מדברי סופרים עשו חיזוק כשל תורה ולא קשה הא בדבר שבממון תנאו קיים אף בשל תורה דהתם הטעם משום דאתייהב למחילה ודל תנאי מהכא היא נתרצית ומחלה לו בלי תנאי ולכך בעונה דלא הוי ממון תנאו בטל משא"כ בכתובה אף דהוי ממון כיון דלולי התנאי אין בידה למחול וא"כ מכח תנאי אתינן עליה לומר דאדעתא דהכי כונסה וזהו ודאי העושה דבר נגד דברי תורה או דברי חכמינו ז"ל דתנאו בטל ומעשה קיים ודל תנאי מהכא ונשאר מחילתה ומחילתה אין בו ממש ואי אפשר לה למחול כתובתה ודברי המ"מ ודברי הרמב"ם בלשונו שכל הפוחת מדוקדקים היטב הואיל שכל הפוחת אין בידה למחול וכיון דאין בידה הוי תנאו כתנאי עונה ובטל ואתי שפיר. והא דמשני לר"מ כתובה דאורייתא ולא משני כתירוץ המ"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה יש לומר כפירוש התוס' בד"ה ושמעינן ליה דא"כ הא דחשיב שאר כסות ועונה לחשוב נמי כתובה אבל השתא דמשני דאורייתא לק"מ וסברא זו קיימת דשל תורה ושל סופרים הכל חדא היא.

אמנם הרא"ש והטור דס"ל דמצי למחול בכתבה לו התקבלתי רק תנאי אינו מועיל צריכן לומר הטעם משום דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה כמ"ש הר"ן להדיא ומה שכתב הטור בסימן ק"ה בשם הרמב"ם דמחילה אין צריך קנין רק באמירה היינו בשעת גירושין כמ"ש הר"ן לדעת הרמב"ם ופשוט והא דפסקו הרא"ש והטור דבעל פה לא מהני אף בדף נ"ז ע"א איתא בגמרא דלחד מ"ד ס"ל לרבי יוסי דבסוף ביאה מהני מחילה בעל פה ורבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי מלבד דיש לומר דהעיקר כמו שאמר ר' יהושע בן לוי התם אף גם נאמרדודאי כפי המחלוקת בברייתא נראה דר' מאיר מחמיר יותר מכולן ואם לרבי יהודה לא מהני בע"פ מדעבדו רבנן תקנתא מכ"ש לר"מ דמחמיר יותר וכיון דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו א"כ לית הלכתא כרבי יוסי וזה נראה ברור ופשוט ולק"מ קושיית החלקת מחוקק והבית שמואל סימן ס"ו ס"ק ט'.

מיהו נראה מדברי הגמרא דאמר מחלוקת בתחילת חופה ולא קאמר מחלוקת קודם ביאה דצ"ל דוקא בהתחלת קנין דהיא החופה אבל קודם החופה הוי כתנאי ולכן לא קאמר סתמא קודם ביאה דמשמע בכל זמן המוקדם ובאמת צריך להיות רק בתחילת חופה שהוא התחלת קנין נשואין ומזה יש קצת ראיה דבאלמנה איכא חופה דהא גם באלמנה פליגי בברייתא ועל כרחך באלמנה מן הנשואין דהא קתני ולאלמנה ממנה וקאמר דלא פליגי רק בתחילת חופה והא לדברי הירושלמי ליתא חופה באלמנה ש"מ דתלמודא דידן ס"ל דאף באלמנה יש חופה.

ובסימן ס"ו ס"ק ט' הקשה הבית שמואל דלהרמב"ם דס"ל דאף בכתבה לו התקבלתי לא מהני מחילה א"כ הא דפריך בגמרא פרק החובל דף פ"ט ע"א גבי אשה שחבלה באחרים ותמכור כתובתה בטובת הנאה ותשלם לנחבל ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה והא להרמב"ם לא מהני מחילה בשום אופן אף בדכתב לה ובאמת קושיא זו היא בתוס' שם בד"ה כל לגבי בעלה וכו' ובתירוצם הראשון מחלקים בין כתבה לו התקבלתי ללא כתבה לו ועוד תירצו בתירוץ השני דאף אם גם בכתבה לו התקבלתי אינה יכולה למחול מ"מ חיישינן שמא יעשה קנוניא ויגרשנה ותמחול לו ואח"כ יחזור ויקחנה ואם נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כתירוץ התוס' יהיה זה דוחק דא"כ הוי ליה להרמב"ם לפרש בהך דינא בהלכות חובל ומזיק דאי החובלת היא אשת כהן דאין פגיעתה רעה דאי אפשר לעשות קנוניא לגרשה דא"כ תהיה אסורה לחזור לו והיותר נראה דס"ל להרמב"ם דלכך לא מזבנינן לכתובה בטובת הנאה דודאי כל לוקח כתובה יש לו לחשוש אולי בעת גביה תמחול ובודאי אם מגרשה אינו חושש שמא תמחול לו דמסני סני ליה ולא תמחול רק בשביל שתהיה גרושה בלא"ה לא יקנה שום איש כתובה דמי הוא שמגרש אשתו ולזה לא יהיה קונה כלל כי אם הקונה בטובת הנאה הוא בשביל שתתאלמן כי לזה כל אדם מעותד ולזה יש ללוקח לחשוש דתמחול ליורשי בעלה דמרחמיה לה יותר מאיש נכר וכל דיש ללוקח לחוש שום חשש לא ראו בית דין לתקן דימכר ויפסיד הלוקח ובזה אפשר לתרץ מה שהניחו התוס' שם בסוף הדיבור בצ"ע דתקבל האשה על עצמה בשבועה ובחרמות שלא תמחול והניחו בצ"ע אי כייפינן לה לעשות כן והיותר נראה דלא ראו הב"ד לעשות כן דעדיין יש ללוקח לחוש לנפשו אולי בעת הגביה תמות האשה והיורש שלה ימחול דקיימא לן אפילו יורש מוחל ולגבי יורש לא מהני שבועות אמן כלל וכלל.

והיותר נכון כפי מה שכתב המרדכי בכתובות והרא"ה הביאו בשם בעל העיטור בהא דמוחלת כתובתה אי יש לה כתובת בנין דכרין דהמוחלת על תנאי אם יגרשנה תגבה כתובה וכשתתאלמן יפטר חל המחילה אפילו לר' מאיר דלא שייך שלא תהא קל בעיניו להוציאה ואם כן גם בהחובל יש לחוש כן דתמחול בזה האופן ובשביל גירושין אין קונה כמ"ש לעיל (ג).

ואי קשיא קושיית המרדכי שם בב"ק והובא בהגהת הרא"ש פרק החובל דא"כ בחבלה בבעלה תזבן הכתובה לבעלה בטובת הנאה בזה האופן דכשתתגרש יהיה צריך ליתן לה הכתובה וכשתתאלמן יהא שלו וליכא למיחש לקלה בעיניו להוציאה יש לומר דלק"מ דזה לא ירצה הבעל לעשות דזהו לחובתו דעל דרך משל אם דמי חבלתו י' דינרין ואם אומדין טובת הנאה שמוכרת כתובתה במאתים זהובים שאם ימות שלא תגבה מיורשין בעד י' דינרין שוה וא"כ לפי"ז בזאת המכירה נפרע דמי חבלתו וא"כ הבעל שבידו לגרשה כל שעה יוצרך ליתן לה בעת גירושין כל דמי כתובה בלי ניכוי דמי חבלה דכבר נפרע בהך טובת הנאה שמכרה לו הכתובה שלא תגבה כשתתאלמן מיורשיו משא"כ אם לא יקח ויגרשנה מנכה לה דמי חבלתו עד פרוטה אחרונה וא"כ מה לו לבעל לקנות אדון לעצמו בתוספות חוב שאם יגרשנה שלא יוכל לגבות דמי חבלתו ויהיו נתונים לה במתנה משא"כ אם לא יקנה הכתובה ויגרשנה יגבה דמי חבלה משלם זהו מה שנראה לומר לדעת העיטור הנ"ל.

אמנם המרדכי גופיה תירץ בב"ק דכיון דאסור למחול עבדו רבנן לא פלוג ובהגהות [חידושי אנשי שם] הקשה דברי המרדכי אהדדי דהמרדכי גופיה כתב במסכת כתובות גבי מוחלת כתובתה יש לה כתובת בנין דכרין כדברי בעל העיטור דמוחלת על תנאי דבגירושין תגבה כתובתה ולא באלמנותה ונראה דדעת המרדכי דודאי אם שניהם רוצים לעשות כן למחול על תנאי הנ"ל רשאין ואין כאן בעילת זנות כיון דאינה קלה בעיניו להוציאה דכשיגרשנה יוצרך ליתן כתובה אבל שיכריח בי"ד לעשות כן שתמכור לבעלה בזה האופן זהו ליתא דכיון דכבר אמרו חכמים אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה נראה כעובר על דברי חכמים דלא פלוג עבדי רבנן בתקנתם ואין נאות לב"ד לעשות פלוג בגזרת חכמינו ז"ל וכך יפה לבי"ד להוסיף אומץ בתקנת חז"ל ולא לעשות פלוג בדבריהם ולכך בכתובות דמיירי במחלה מעצמה באופן הנ"ל אתי שפיר אמנם בב"ק דהקושיא דהבי"ד יכריחו אותה למזבן הכתובה לבעל באופן ובתנאים הנ"ל בזה שפיר תירץ המרדכי דעבדי רבנן לא פלוג דעל הבי"ד יש למנוע לעשות כן לעשות חילוק בתקנת ובדברי חכמינו ז"ל ואתי שפיר.

(ג) אמר המגיה צ"ע בדברי הרב המחבר מ"ש ובשביל גירושין אין קונה דהא במסכת מכות דף ג' ע"א איתא במתניתין אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תתאלמן או תתגרש ואם מתה ירשנה בעלה אלמא שנותן גם מעותיו על ספק שתתגרש וצריך לומר לדעת המחבר דודאי עיקר קנייתו הוא שמא תתאלמן ונקט נמי גירושין כיון דהאמת כן הוא דאם תתגרש עכ"פ הלוקח גובה כתובתה.

ט

התנה

עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל וכו' שנאמר לחוקת משפט וכו'. והשיג עליו הראב"ד דמה צריך לחוקת משפט והאיך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם וכו' ועיין במ"מ ובלח"מ והעיקר מה שיש לתמוה על רבינו כי בגמרא פרק הכותב דף פ"ד אמרינן דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה ולא נזכר שם טעם הרמב"ם שנאמר לחוקת משפט ועוד הא בגמרא מוקי לה בכתב ועודה ארוסה ורמב"ם כתב דוקא נשואה ועיין בחידושי שהארכתי בזה ופה נראה לענ"ד בקצרה והמכוון לדעת רבינו והוא דבתנאי יש שני דברים הוא המתנה עמה והיא עמו ובהיא עמו לא שייך אין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם אלו היה כשאר דבר של ממון שהיתה בודאי יכולה לומר שלא יירשנה הוא אלא אחר כמ"ש המ"מ רק הטעם משום חוקת משפט דכתיב בירושה אמנם במה שהוא מסלק עצמו מלירש בזה לא שייך חוקת משפט דזה נאמר בירושה דאורייתא שאין ביד האב להנחיל לאחר במקום בן אבל ביד הבן לומר איני יורש מאבי כלום וכן הדבר אצל הבעל דיכול לומר איני יורש מאשתי דבר רק דאינו יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם אמנם מסלק יכול להיות עצמו מדבר שלא בא לעולם רק הסילוק הוא באירוסין אבל בנשואין ידה כידו והוי כיש לו חלק בנחלתה ואין שייך סילוק אמנם למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול לומר מה שאירש מאבא נתון לך אף הבעל יכול להתנות ולומר לא אירש נחלת אשתי רק יהיה ליורשיה דהוי כאלו נותן להם מתנה בקנין דהא מיירי בנשואה בקנין וא"כ בגמרא דרב הוא דאמר דהלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה ורב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא למימר הטעם משום לחוקת משפט דזה הטעם הוא על דיבורה אבל במה שהוא מתנה לא שייך הטעם הזה ולכך הוצרך בגמרא לומר הטעם משום דמתנה על מה שכתוב בתורה דליכא למימר דמתנה על דבר שלא בא לעולם דהא לרב מהני אמנם לדידן דקי"ל כרבי יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים ודלא כרב כמ"ש הרמב"ם בתשובתו א"כ בארוסה לא שייך חוקת משפט דהא הוא מתנה וכן שייך סילוק דיכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לעולם ולכך מהני אבל בנשואה אף דלא שייך אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה דהוי דבר שבממון מ"מ הוי ידה כידו ולא שייך סילוק ובעי קנין ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והיא שמתנית שלא ירשנה בעלה בה שייך חוקת משפט ואתא הכל שפיר וכהוגן ולק"מ.

ומה שהקשה הלח"מ בהא דפסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל דהיורש את אשתו דאינו מחזיר ביובל משום דחכמים עשו חיזוק לירושת דבריהם כשל תורה ואלו בפרק הכותב דף פ"ד ע"א הקשה בגמרא על רב דאמר וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וירושת הבעל דרבנן מדקאמר אליבא דר' יוחנן בן ברוקה דירושת הבעל דאורייתא הואיל דסבר דאינו חוזר ביובל ותירצו שם בשנוי דחיקי דאליבא דריב"ב קאמר וליה לא ס"ל ולדברי הרמב"ם קשה דלמה ליה לרב לאוקמיה לריב"ב דלא כוותיה לימא דהוי מדרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם שלא יצא ביובל כמו בשל תורה עכ"ל ונראה לי לומר לדעת הרמב"ם דודאי לפי דעת הרמב"ן הובא בספר אסיפת זקנים למסכת בבא מציעא דהמתנה שלא תחזור ביובל תליא בפלוגתא דרב ושמואל בהתנה על מנת שלא תשמטנה שביעית עיי"ש א"כ יש לומר דודאי מסתרא סברת הרמב"ם דאע"ג דירושת הבעל דרבנן מ"מ עשו חיזוק לדבריהם שלא יחזור ביובל כיורש דאורייתא אך הגמרא ס"ל זה לדוחק דחכמים יפקיעו חזרת יובל רק אי מהני תנאה אין לך תנאי יותר מזה דכל מאן דמזבן אדעתא דתקנת חכמים מזבן והוי ליה כאלו התנה שלא יחזור ביובל וכי לא אלים תקנתא דרבנן יותר מתנאי דעלמא אבל שם בכתובות דף פ"ד כל הסוגיא לרב אזלא ורב ס"ל דלא מהני תנאי אבל לפי מה דקי"ל כשמואל דמהני תנאי א"כ יש לומר סברת הרמב"ם ולק"מ ודברי הרמב"ם ברורים.

וגם בלא סברת הרמב"ן נראה ליישב דקשיא ליה להרמב"ם לפי מה דקי"ל ירושת הבעל מדרבנן א"כ הך סתמא דמתניתין במסכת בכורות דף נ"ב דתנן היורש את אשתו דאינו חוזר ביובל יהיה נדחה מהלכה ועוד במסכת בבא בתרא דף קל"ט ע"ב אמרינן דגבי יובל שויניה רבנן לבעל כיורש משמע דאתיא אפילו למאן דאמר ירושת הבעל דרבנן ובאמת הרגישו שם התוס' בזה בד"ה גבי בעל וכו' רק שכתבו שם דאינו מדוקדק בלישנא אבל לדעת הרמב"ם הלשון מדוקדק. ולכן נראה לי דס"ל לרמב"ם דצריך טעם במה שאמרו שם בבבא בתרא בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח וכו' דלמה נתנו לו חכמים שני תוארים הללו יורש ולוקח ואי משום תקנת אושא שלא תמכור בנכסי בעלה ותפקיע כל נכסים מיד בעלה הוי להו לשויוהו לוקח לחוד ולמה שויוהו נמי יורש וצ"ל דלכך שויוהו רבנן תרווייהו דלוקח הוא בשעת נשואין כמ"ש הפוסקים והאיך יזכה בנכסים שנפלו לה לאח"כ הואיל ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולכך הוצרכו ליתן לו תואר יורש וירושה ממילא וכיון דהוצרכו ליתן לו תואר יורש ג"כ משום נכסים שנפלו לה לאחר מכאן ממילא הסברא דהוצרכו לומר דהוי נמי יורש לענין דאין ירושתו חוזר ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדי שלא יתבטל תקנתם לענין נכסים שנפלו לה אח"כ שעיקר תקנתם לעשותו יורש היה בשביל זה וזהו אם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לרב דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי דלא היו צריכין ליתן לו תואר יורש כלל רק תואר לוקח דמה צורך יש לבעל ביורש די לו כלוקח להפקיע כחה שלא תוכל למכור כלל ואי משום נכסים שנפלו לה אח"כ להוי נמי לוקח זוכה בהם לרב דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויורש למה לו וזהו ודאי מהנמנע שיהיה בשביל כך יורש בשביל יובל שלא יחזיר ירושת אשתו דהוא מילתא דלא שכיח ויהדר ומה נפק"מ בו (ד). ולפי זה דרב ס"ל דלוקח גמור שויוהו רבנן וסוגיא דהתם אליבא דרב אזלא שפיר קשה למה אינו חוזר ביובל ועל כן הוצרך לומר דר' יוחנן בן ברוקה ס"ל דירושת הבעל דאורייתא ואף דמחמת תקנת אושא הצריכו חכמים לשויוהו לוקח מ"מ ירושה דאורייתא לא עקרו כלל משא"כ אי אינו יורש מן התורה כיון דשויוהו רבנן כלוקח ואין לו תואר יורש כלל כהנ"ל קשה יחזור ביובל אמנם לדידן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ עכ"פ הצריכו ליתן לו תואר יורש שלא יהיה מסולק מנכסים שנפלו לה אחר נשואין וכיון דיש לו תואר יורש לא קשה מהך דאינו חוזר ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ואתי שפיר (ה).

ובהא אפשר ליישב קושיית התוס' שם בב"ב בד"ה התם אינהו וכו' דהקשו דכיון דקי"ל דבמקום פסידא לאחרינא גבי מזונות אלמנתו דנזונת מנכסיו דשויוהו רבנן ליורש א"כ הא דתנן בהחובל באשה שחבלה באחרים דאינה יכולה למכור נכסי מלוג משום תקנת אושא הא הוי פסידא לאחרינא דהיינו לנחבל ועיין בתוס' וברמב"ן ולפי מ"ש ניחא דכי אמרינן כן אי יש עליו שני תוארים דהיינו היכי דהוצרכו ג"כ ליתן לו תואר יורש משום פסידא דבעל בנכסים שנפלו לה אחר נשואין א"כ אמרינן במקום פסידא דאחריני נתנו לו גם כן תואר יורש משא"כ לרב אין עליו רק תואר לוקח בלבד ולא עשהו חכמים כלל ליורש וא"כ אף במקום פסידא לאחריני לא זז ממקומו להיות לוקח כי לא תקנו חכמים כלל להיותו יורש ולכך בפרק החובל אמרינן הך מלתא לרב דתנינא לתקנת אושא ולרב לא קשה מידי אף דהוי פסידא לאחרינא.

(ד) אמר המגיה לא תקשה להרב המחבר דלמא לרב נמי הוצרכו לעשות הבעל כיורש לענין דאם מתה הבת דאלמנתו נזונת מנכסיו כדאמרינן שם בב"ב דזה מתרץ הרב בעצמו לקמן בד"ה ובהא וכו' דאי לא הוצרכו לעשותו יורש משום פסידא דבעל משום פסידא דאחרינא לחוד לא היו עושין אותו כיורש.

(ה) אמר המגיה לכאורה תירוץ הרב המחבר אינו מספיק דהא במסכת בכורות דף נ"ב ע"ב פריך בגמרא נמי קושיא זו על ר' יוחנן בן ברוקה למה אינו חוזר ביובל ומתרץ סתם גמרא דסבר ריב"ב דירושת הבעל דאורייתא ולמה לא מתרץ התם כטעם הרמב"ם דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה דשם לא הוזכר רב וצריכין לומר לדעת הרב המחבר דסתם גמרא רצה לתרץ דברי ריב"ב גם אליבא דרב ולדידיה על כרחך ריב"ב ס"ל כן.

טז

מי

שהלך וכו' וכן אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים וכו'. עיין במ"מ ונראה לי להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן דף צ"ז ע"ב לאתויי מגורשת ואינה מגורשת וכתבו שם התוס' בד"ה לאתויי וכו' דאשמעינן דאע"ג דלא מדינא היא ניזונת מוכרת שלא בבית דין ואם היכא דיש לה מזונות רק מספק מוכרת שלא בבית דין מכל שכן במזונות ודאי ופשוט הוא.

ולא

צריכה הכרזה ולא שבועה עד שיבוא בעלה ויטעון וכו'. הרמב"ם בפירוש המשנה ריש פרק שני דייני גזירות כתב תשבע לבסוף ולא בתחילה היינו כשיבוא הבעל ויטעון ומדבריו למדנו דמשביעין אותה שבועת המשנה ובאמת לא ידעתי מקום לשבועה זו כי לא מצינו שבועה במשנה לנשבע ונפטר בכופר הכל ואפשר לומר דשבועה זו מתחילה כשהיתה מבקשת מזונות עליה דידה רמיא כדין שאר הנשבעין ונוטלין רק חכמים הקילו עליה אולי כשיבוא הבעל יודה לדבריה ולא תצטרך שבועה כלל אבל כשבא הבעל וטען שבועה ראשונה לא זזה ממקומה.

יז

וכשם

שבית דין מוכרין וכו'. הבית שמואל סימן ע"א ס"ק ה' הביא בשם פרישה דבבניו זנין אותן אפילו בתוך ג' חדשים והב"ש השיג עליו דהא סתמא אמרינן בגמרא אין אדם מניח ביתו ריקם עיי"ש ודבריו אינם מובנים לי דאף דאמת הוא דהניח מזון לבניו הקטנים ואותו הנפקד פושע ואין נותן להם מה יעשו קטנים הללו וכי בשביל כך ימותו ברעב דבידם של בניו הקטנים ודאי לא נתן משא"כ באשה דאמרינן דנתן לה בידה ואפשר דלשיטת הר"ן דס"ל דחיוב מזונות בניו הקטנים הוא מחמת אמם וכשמתה האם פטור אם כן אף בדאתפיס צררי עבור בניו ונתן בידה והיא מעכבת פטור הוא מתנאי כתובה וגם זה צריך תלמוד.

יח

יש

מן הגאונים שהורו שאין פוסקין וכו'. ונראה לי כי ראית הגאונים ז"ל מהא דאמרינן במסכת כתובות דף פ"ט ע"א מגו דיכול לומר לא גרשתיך כי אמר גרשתיך ונתתי לך כתובתך נאמן והיה קשה לגאונים קושיית התוס' שם בד"ה יכול לומר וכו' דהקשו דהיכי יכול לומר לא גרשתיך א"כ יהיה חייב בשאר וכסות ולא ניחא להו בתירוץ התוס' דאי הוי אמר לא גרשתיך פטור נמי משאר וכסות דהוי טענו בחטין והודה לו בשעורין דהם ס"ל כדעת הרמ"ה דהא דטוען חטין והודה בשעורים דפטור אף משעורים הטעם הוא דיכול לומר משטה הייתי בך כשהודיתי בשעורים וזה לא שייך הכא ולכך ס"ל לגאונים ז"ל דבלא כתובה בידה אי אפשר לה לתבוע מזונות דיכול הבעל לומר מחלת לי כתובה וא"כ התם דאין כתובה בידה שפיר אית ליה מגו דיכול לומר לא גרשתיך ומחלת לי כתובתך והראיה דאין כתובתך בידך ושפיר אית ליה מגו.

יט

הלך

בעלה ולותה ואכלה. עיין במ"מ ובדין זה נחלקו התוס' והרי"ף אם בעינן דווקא פסיקת בי"ד או סגי בהלואת בע"ח לבד דהתוס' דף ק"ח ע"א בד"ה הא מני חנן היא וכו' כתבו דבעינן דוקא פסיקת בי"ד והרי"ף פסק דלא בעי פסיקת בי"ד והרא"ש הכריע כדעת הרי"ף ורבינו הרמב"ם דאם בא הבעל אנן לא טענינן ליה כיון שמספקת מעשה ידיה לדברים גדולים לולי ההלואה היתה מצמצמת עצמה רק אמרינן ליה זיל שלם אכן אם טען הוא כן טענתו טענה אם לא שכבר פסקו בי"ד והקשה הגידולי תרומה שער ס"ה דברי הרא"ש אהדדי דהא הרא"ש כתב לעיל מזה אפיסקא מי שהלך למדינת הים וכו' ובא ואמר צאי מעשה ידיך וכו' דהך דדייקינן בגמרא דף ק"ז ע"ב טעמא דמיאנה הא לא מיאנה אית לה התם מיירי שפסקו לה בי"ד ואח"כ לותה דהא לדעתו איכא לאוקמי אף בדלא פסקו הבי"ד רק דהבעל לא טעין אנן לא טענינן ליה ולכך בלא מיאנה חייב הבעל לשלם ועיי"ש שהאריך וכן מדברי מהרש"א משמע דלשיטת רש"י דהוא שיטת הרי"ף אין צריך לאוקמיה האי דלותה בפסיקת בי"ד. ואפשר לדחוק ולומר דכי ס"ל לרא"ש דלא טענינן ליה לבעל היינו לדידן דקי"ל כרב דפוסקין מזונות לאשת איש ואין חוששין כלל לצררי ולאמירת צאי מעשה ידיך במזונותיך וכו' ולכך לא טענינן ליה לבעל אבל לשמואל דס"ל דחוששין א"כ אף בדלא טעין בעל אנן טענינן ליה כמו שטוען הבעל דהוי פתח פיך לאלם דחששא גמורה הוא ולכך לקמן דבעינן לאוקמי הברייתא אליבא דשמואל ודייקינן דטעמא דמיאנה וכו' על כרחך צ"ל דמיירי בפסיקת בי"ד וא"כ זהו שכתב הרא"ש והא דאמרינן לקמן לותה ואכלה וכו' ודייקינן טעמא דמיאנה וכו' התם מיירי שפסקו לה בי"ד ואח"כ לותה היינו להבין סוגיית הגמרא דקאי לשמואל אבל למסקנא דקי"ל כרב אין צריך לזה וזה דוחק (ו).

אבל הנכון בזה נראה לי משום דהרא"ש מחלק שם דכי אמרינן קטן שלוה דחייב לפרוע כשיגדיל היינו בידוע שלוה לצורך מזונות דהוי משום כדי חייו אבל בסתמא לא וכאן אמרינן בברייתא לותה ואכלה ודייק מיניה בעל התרומות בשער ס"ה חלק ד' דאע"ג דלקחה סתמא הלואה שלא לשם מזונות דהא סתמא קתני ולפי זה קשה איך הבעל משועבד מדרבי נתן הא היא גופא לא משועבדת ולכך פירש הרא"ש דמיירי בפסקו לה בי"ד והוי כמלוה לצורך מזונות והשתא משועבדת אף שהיא קטנה. ועוד יש לומר דבלא"ה צריכין אנו להבין דמה מקשה בגמרא לשמואל טעמא דמיאנה וכו' דלמא הברייתא מיירי דהבעל כאן ומודה דלא אתפיס צררי כלל וגם מעשה ידיה אינם מספיקים אפילו לדברים גדולים דאז כו"ע מודים דאינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך ולכך לולי דמיאנה היה חייב לשלם וצריך לומר דקשיא ליה לגמרא מה איריא לותה לימא כגון שמכרה מנכסים לצורך מזונות ולולי דמיאנה חייב הבעל לשלם לה וליכא למימר דהוי מחילה כמ"ש המגיד משנה בשם הרמב"ן פרק י"ח עיי"ש דהא קטנה לאו בת מחילה היא לדברים גדולים ועל כן מדלא קתני שמכרה בנכסים על כרחך מיירי דמעשה ידיה מספיקין לדברים גדולים וא"כ לדברים קטנים קטנה בת מחילה היא כמ"ש התוס' דף ק"ז בד"ה קטנה וכו' ולכך צריך לומר דוקא לותה ולפי זה דמיירי ביש לה דברים גדולים א"כ פשיטא דקטנה לאו בת הלואה היא לדעת הרא"ש דס"ל דהיא בת הלואה רק משום כדי חייה אבל כשיש לה דברים גדולים ויכולה לצמצם בדברים קטנים פשיטא דאין כאן משום כדי חייה ומכ"ש ואין צריך לומר דיהיה אלים הלואתה שיהיה משועבד מדרבי נתן כי לזה צריך שעבוד נכסים כי דר"נ הוי נכסים משועבדים ובמה נשתעבדו כאן ולכך צריך לומר דעל כרחך מיירי דפסקו בי"ד וא"כ גלתה דעתה שאינה רוצה להתפרנס בדוחק וגם הבי"ד עמדו על הבירור שאי אפשר לה לצמצם כמה שכתב הרא"ש והוי הלואתה הלואה גמורה וגם המלוה אדעתא דפסיקת בית דין הלוה ועל כרחך מיירי דפסקו הבי"ד.

ועוד אפשר לומר דבקטנה בעינן פסיקת בי"ד דהא דהמלוה לאשה גובה מהבעל היינו מכח שעבודא דרבי נתן כמ"ש הרא"ש וגבי כתובה כתבו הרמב"ן והר"ן דלא שייך שעבודא דר"נ דלא ברור שעבודו דאפשר שלא תבוא לכלל גביה דתמות בחיי הבעל וא"כ הוא הדין במזונות קטנה לא ברור שעבודו דאפשר דתמאן ותצא ואינו מחויב במזונות וא"כ אף דלא מיאנה אין כאן חיוב מדר' נתן כמו בכתובה דלא משתעבדא אף דאח"כ נתאלמנה או נתגרשה ואפשר לחלק וצ"ע (ז).

והנה הרמ"א הביא בסימן ע' סעיף ח' בשם המרדכי דאי מחלתה האשה לבעלה אין למלוה כלום והקשו האחרונים כיון דמשועבד מדר' נתן הא פסקינן בחו"מ סימן פ"ו דשעבודא דר"נ אינו יכול למחול ובאמת יש לומר דרמ"א מיירי דאי מחלתה קודם שלותה וקמ"ל דיכולה למחול דאף דלדעת הרבה פוסקים דבכתובה אינה יכולה למחול בעל פה קמ"ל דבתנאי כתובה יכולה למחול אפילו בע"פ אך בטלה דעתו בזה נגד דעתם ולכן נראה דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל המוכר שטר חוב לחבירו יכול למחול משום דמכירת שט"ח דרבנן משא"כ שעבודא דר"נ דהוא דאורייתא א"כ הא הרבה פוסקים ס"ל דמזונות דרבנן ואפילו הסוברים דמזונות דאורייתא מ"מ כבר הוכחתי לעיל מש"ע חו"מ סימן צ"ז מסידור בע"ח דאינו מחויב ליתן מזונות לאשתו דשעבוד מזונות לאו דאורייתא והחיוב מונח רק על קרקפתא דגברא אבל לא נשתעבדו נכסים כלל וא"כ כאן במזונות הוי נמי שעבודא דר"נ כמו מוכר שט"ח ויכולה למחול ובהכי ניחא דברי הרא"ש בב"ק דפסק בהחובלת דאם יש לה נכסי צאן ברזל דמזבנא בטובת הנאה והקשה הפלפולא חריפתא הא כל לגבי בעלה ודאי מחלה כמו בכתובה דלפי מ"ש ניחא דקשיא ליה להרא"ש קושיית הרמב"ן והר"ן תזבן לנחבל ולא תוכל למחול דמשעבדיה ליה מדר"נ רק ס"ל דכתובה דרבנן ואף בדר' נתן מצית מחיל משא"כ נכסי צאן ברזל הוא חוב ברור ומשועבד דאורייתא ולא מצית למחול. ולכאורה הייתי אומר דבזו יש ליישב קושיית התוס' והפוסקים דהקשו מהא דאם עמד אחד ופרנס את אשתו דאבד מעותיו אהא דאמרינן דאם לא מיאנה ולותה דבעל חייב לשלם ועיין מ"ש בעל משנה למלך ולפי מ"ש ניחא דהתם איבד מעותיו דהניח מעותיו על קרן צבי דלגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בעלמא וא"כ מסתמא לא נחית לפרנס בתורת הלואה רק בתורת מתנה משא"כ לקמן בברייתא דמיירי בקטנה דאין בידה למחול דמחילת קטנה לאו מחילה כמ"ש התוס' בד"ה קטנה וכו' א"כ שפיר יש לומר דנתן בתורת הלואה ולא בתורת מתנה.

איברא בתר העיון ליכא למימר הכי דהנה יש להבין במה דפריך בגמרא לשמואל מהך דממאנת ולמאן פריך אי לרב פפא דמפרש טעמא דשמואל משום צררי הא אמרינן לעיל בהדיא דלקטנה לא מתפיס צררי (ודוחק לומר דלפי מ"ש התוס' בדף ק"ב ע"ב ד"ה אימר צררי וכו' דלכך אינו מתפיס צררי קטנה דסומך שילוה לה אחר ולכך בעת מיתה מתפיס אף לקטנה וא"כ יש לומר זה דוקא בקטנה שקיבל אביה קידושין שאינה יכולה למאן אבל השיאה אמה ואחיה שהיא בת מיאון היא לא תמצא מי שילוה לה דכל אחד יחוש אולי תמאן וממי אגבה מעותי ופריך שפיר לרב פפא אליבא דשמואל הא איכא למימר צררי אתפסיה והמתרץ השיב דהיא היא דבשביל זה הטעם גם הוא אינו מתפיס צררי דלאחר שתאכל ותשבע משלו תלך ותמאן) ואי דפריך לטעמא דרב זביד דשמא אמר לה טלי מעשה ידיך במזונותיך לימא דמיירי דעכשיו נתייקר השער דאין מעשה ידיה מספיקין אפילו לדברים גדולים וא"כ אף שמתחילה נתרצית מ"מ לדברים גדולים אין מחילתה מועיל לדעת התוס' וצ"ל דהא דמחלק התוס' במחילה בין דברים גדולים לקטנים אף דדין פרוטה כדין מאה הוא משום דכבר עלה על דעת התוס' דפעוטות מקחן מקח רק דס"ל במילתא דאורייתא אין לה כח ומזוני דאורייתא אבל דברים קטנים הן דרבנן וזו יש בידה למחול וא"כ לקמן דמיירי בקטנה דתוכל למאן דכל קידושיה דרבנן תוכל למחול הכל ושפיר פריך וא"כ נסתר דברי הנ"ל ואפשר דגם המרדכי מיירי דמעשה ידיה מספיקין לדברים גדולים כסתמא דמילתא בשמעתין רק לותה לצורך דברים קטנים והן ודאי דרבנן ובזה הוי רק כמוכר שט"ח ותוכל למחול.

(ו) אמר המגיה לכאורה דברי הרב המחבר כאן המה מחוסרי הבנה דהא לדברי המתרץ הכא בקטנה ליכא למיחש לצררי וגם לא לטענת צאי מעשה ידיך למזונותיך ואי לדעת המקשה מה נייתר לשמואל אי מיירי הברייתא דפסקו בית דין דהא מ"מ מקשה בגמרא לדידיה דס"ל דאין בי"ד פוסקין מזונות רק בשמעו בו שמת וצ"ל דכונת המחבר דלדעת המקשה עכ"פ אי אפשר לומר דעלתה על דעתו דברייתא איירי לשמואל דלותה בלי פסיקת בי"ד דאז אף בלא טען אנן טענינן ליה ואין צריך לשלם רק בפסקו ב"ד יש סברא לומר דבי"ד דקדקו היטב שלא הספיקו מעשה ידיה אי לאו דאמר שמואל בפירוש דאין בי"ד פוסקין מזונות וזה דקשיא ליה לגמרא.

(ז) אמר המגיה החילוק הוא פשוט דבכתובה אפשר דאין השעבוד חל אפילו שעה אחת דכל זמן שהיא תחתיו לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואם תמות לא תבוא לידי גביה משא"כ במזונות חל השעבוד כשהיא תחתיו כל זמן שלא מיאנה ושפיר שייך שעבודא דר' נתן.

עמד

אחד מדעת עצמו וזנה משלו וכו'. הרמ"א סימן ע' סעיף ח' הביא בשם הגהות מרדכי בלי חולק דאם המפרנס חייב לבעל מנכה לו מחובו דמי פרנסת אשתו ובחו"מ סימן קכ"ח סעיף א' הביא רמ"א בהג"ה בשם מהר"י ווייל דיש אומרים דהא דאמרינן הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו דפטור היינו שלא היה לו בידו משל חבירו וכו' והש"ך שם ס"ק ח' תמה על מהרי"ו דלחנם נתחבט בדין זה דמהך דהגהת מרדכי שהביא רמ"א באבן העזר בפרנס אשת חבירו ויש לו משלו בידו דמנכה לו מחובו נשמע דין זה מבואר היטב וסיים שם דלחנם נבוכו מהרי"ו ורמ"א ושאר אחרונים בדין זה וכתב הש"ך הטעם משום שעבודא דרבי נתן ובאמת בלאו הכי יש להקשות על רמ"א דכאן באהע"ז החליט הדין בלי חולק ובחו"מ כתבו בשם יש מי שאומר אבל המעיין ברי"ו לא קשה מידי דטעם הגהת מרדכי משום דטוען המפרנס אני משועבד להאשה מדר' נתן ולכך נתתי לה מזונות מחובך ובמהרי"ו היה מעשה דפרע בשביל חבירו חוב לגוי ובגוי לא שייך שעבודא דר"נ כמו שנסתפק בו הרשב"א ז"ל ועיין בחו"מ סימן פ"ו בב"י ויפה נתחבט מהרי"ו וגם רמ"א לא החליטו שם כמו כאן משום דמיירי התם בנדון דמהרי"ו דאפשר דלא שייך ביה שעבודא דר"נ.

כא

הרי

שעמדה בדין וכו'. עיין בר"ן ובמ"מ שביארו דברי רבינו הרמב"ם ולא נשאר שום קושיא כלל איברא עדיין יש לדקדק מה פריך בגמרא טעמא דמיאנה הא לא מיאנה ולותה משלם וקשיא לשמואל דממה נפשך אי הבעל מכחישה ואומר דאינו חייב לה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך או דהתפיס צררי לכו"ע פטור אפילו בגדולה ואי מיירי דהבעל מודה דחייב לה א"כ מה קשיא לשמואל וכי בזו נחלקו רב ושמואל וצ"ל כהנ"ל דלא ס"ל להרמב"ם כהרמ"ה רק ס"ל קטן שלוה אינו חייב כלל וא"כ קשיא מה איריא מיאנה אפילו לא מיאנה נמי דהא ליכא כאן שעבודא דר' נתן כלל ועל כרחך צ"ל דבי"ד פסקו לה ונתנו לה רשות להלות מעות וברשות בי"ד לותה ומידי דהוי שהלוה לאפטרופס ובודאי דיד בי"ד עדיפי מאפוטרופוס והמלוה לה שליחותו דבי"ד עבד ולפי זה דעל כרחך מיירי דפסקו לה בי"ד קושיית הגמרא שפיר בשלמא לרב ישנו במציאות דפסקו לה הבי"ד אבל לשמואל אינו במציאות דפסקו לה בי"ד דהא ס"ל אין פוסקין וכו' ואתי שפיר.

כב

מכרה

מטלטלין וכו'. עיין במ"מ שנתן הטעם דבמטלטלין נשבעת רק היסת ולא שבועות המשנה משום מגו והקשה הגידולי תרומה הא הרמב"ם ס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ונראה דצ"ל לדעת המ"מ ברמב"ם דהא צריכין להבין הא דצריכה לישבע שבועה בנקיטת חפץ שבועה זו מה טיבה בכופר הכל כמ"ש הגידולי תרומה והבית שמואל וצ"ל כמ"ש לעיל דשבועה זו מתחילה היתה מוטלת עליה כשבאתה ליטול מזונות רק חכמים הקילו עליה שמא כשיבוא הבעל יודה ותהא פטורה משבועה רק על זה גופיה בעי טעם למה תקנו לה חכמים תחילה שבועה כיון דהיא באה בטענת תנאי בית דין ובהאי דכל הנשבעין ונוטלין נתנו לכל אחד טעם למה תקנו חכמים שבועה וצ"ל דכאן היה להם שני טעמים האחד להפיס דעת הבעל והשני חכמים עשו תקנה לבעל כשילך למדינת הים ויתן לאשתו מזון וכסות תכפור ותמכור בנכסים ולכך תקנו שבועה ככל הנשבעין ונוטלין אמנם אם הבעל מסר לה מטלטלין בלא עדים באופן שהיתה יכולה לכפור א"כ הרי האמין לה הבעל דאי בעית לכפור ולגזלו הרי בידה לכפור במטלטלין ואם הוא האמין לה מה לנו לחוש בתקנתו או להפיס דעתו ולכך לא תקנו שבועה כלל והניחו הדבר על הדין הממע"ה וזה ברור בדעת המ"מ ולק"מ.

איברא דצריך תלמוד מנא ליה לרמב"ם סברא זו אף דמסתברא בסברא מ"מ אין דרך הרמב"ם לומר דבר מה שאין לו שורש וראיה בגמרא לכן היותר נכון הוא מ"ש הגידולי תרומה והבית שמואל דבקרקע כיון דהוא מערער על המכירה ואמר שלא כדין מכרה ולא היה בידה למכור שהוא כבר נתן מזונות א"כ הקרקע בחזקתו עומד והיא באה ליטול משא"כ במטלטלין שכבר מכרה אין על הלקוחות להחזיר אפילו האמת אתו מידי דהוי גנב ומכר דיש בו תקנת השוק וא"כ דמים בעלמא קתבע ממנה ופטורה וזה ברור אמנם מדברי המ"מ במה שפי' ברמב"ם ואם פסקו בי"ד פסקו היינו שכבר מכרו מבואר דאם לא מכרו אף דפסקו לה הבי"ד והיא לותה והבעל טען צאי מעשה ידיך במזונותיך פטור הבעל מלשלם וא"כ יפה חילק רמ"א דהיינו היכא דמספיק מעשה ידיה להכל אבל אם אינו מספיק לקטנים אף דמספיקין לדברים גדולים והיא דפסקו לה ב"ד גילתה דעתה דאי אפשר לה להטפל ולהתגלגל בלא דברים קטנים חייב לשלם משא"כ במספיקין להכל אף דפסקו לה ב"ד פטור מלשלם כל זמן שלא מכרו והב"ש ס"ק ט"ז כתב על רמ"א ואין דבריו מוכרחים ויותר נראה כיון שנעשה ברשות בית דין אין לה טענה עליו עכ"ל והעלים עין מדברי המ"מ ופירושו בגמרא.

כג

המדיר

את אשתו וכו'. עיין בכ"מ מ"ש בשם הר"ן ובדרך פשוט היה נראה לומר דהא יש להקשות מה פריך בגמרא דף ע' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו' דהא אמרינן לקמן דף ע"ב ע"א דהמדיר אשתו שלא תשאיל כליו יוציא ויתן כתובה וכתבו התוס' בד"ה המדיר וכו' דיש בידו לאסור כליו בשאלה דהא יכול לאסור כליו בקונם אשכניו ולפי זה יש לומר דמתניתין מיירי דאמר קונם כלי מלהשאיל אם את נהנית ממני ומעתה אינו מפקיע שעבודו מלזונה דהא רוצה לזון אותה אם לא תשאיל ואינו צריך להוציאה מיד דהא אם אינה רוצה להנות ממנו לא אסר עליה השאלת כלים רק כיון שאי אפשר לה בלי השאלת כלים כדלקמן ואז אסורה להנות ממנו לכך עד ל' יום יעמיד פרנס וכן הא דפריך לקמן בשלמא לרב כאן בסתם וכאן במפרש אלא לשמואל קשיא ובודאי בתולה בתשמיש ליכא לאוקמי דא"כ נמתין ז' ימים אבל מ"מ מה קושיא דלמא מיירי בתולה נדרו בהשאלת כלים דאמר אם תשאיל כלים יהיו פירותי עליך אסורים ואי אפשר להמתין לה אפילו יום אחד על כן יוציא ויתן כתובה וצריך לומר זה אינו סוגיא כלל דיהיה הפירוש במשנה דתולה נדרו בדבר שלא נזכר בשום בבא מהנך משניות כי אם בברייתא ובדברי שמואל והוי כעין שאמרו תלה תניא בדלא תניא רק אי אמרינן דתלה נדרו בתשמיש או בהנאתו או במאכל ומשתה דהנך הוא דקתני במתניתין על כן פריך בגמרא שפיר וכל זה במשנה אבל להרמב"ם אחרי דכבר זכינו לדברי שמואל והוא העתיק אותו בדין השאלת כלים ודאי דיפה עשה שהעתיק הדין המדיר אשתו מלהנות בסתם בלי תנאי דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא אפשר לדידן למצוא דרך נדרו בלי אמירה זו דהיינו דתלה נדרו בהשאלת כלים והא לא קשיא דהוי ליה לרמב"ם לפרש דמיירי בתלה נדרו דהא הרמב"ם העתיק כל דינים הנזכרים וסתמן אשר כולם מיירו בתלה נדרו וגם זה דהמדיר מלהנות סתמו כפירושו ואין מקום לקושיית הר"ן.

איברא דזה ליתא דיגיד עליו ריעו בהבנת דברי הרמב"ם דכתב בהלכה שאחריו המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות ממתינין לו עד ל' יום וכו' והיינו על כרחך דתלה במזונות כמ"ש הר"ן א"כ מבואר בהרמב"ם דלא מיירי בדין הקודם במדיר מלהנות דתלה בשאילת כלים דאי מיירי בהכי א"כ גם טעימת פירות יתלה בשאילת כלים ולא צריכין להמתין לו ל' יום רק יוציא תיכף ולמה לו לרמב"ם לשנות לשון המשנה יוציא ויתן כתובה ולכתוב במקומו ממתינין לו ל' יום כיון דאנן ידעינן הא דשמואל אלא ודאי דאין דעת הרמב"ם כלל בזה דתלה בשאילת כלים וא"כ הדרא קושיית הר"ן לדוכתיה.

ונראה לומר דודאי כבר הקשו התוס' בזה בד"ה אלא לא תימא וכו' דיש לומר דאף דלא אמר בפירוש צאי מעשה ידיך וכו' נעשה כמי שאמר דאל"כ הנדר לבטלה ואין אדם נודר לבטלה ומסתמא דעתו באופן המועיל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל ולכך כתב באומרת קונם שאני עושה לפיך דיפר שמא יגרשנה וכו' ולא כתב דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהם דאם לאו הכי הוי דבר שלא בא לעולם ואין הקונם חל והיינו מהאי טעמא דמסתמא מתכוונת לנדר המועיל והוי ליה כאלו אומרת יקדשו ידי לעושיהם וזהו ג"כ כאן מסתמא נתכוון לזה שיהיו מעשה ידיה למזונות רק דהא תליא אם אמר סתם לעולם א"כ גם זולת אמירה הנ"ל יש מקום לנדר לחול אחר גירושין דאז אינו משועבד לה כלל וכיון דיש מקום למציאות חלות הנדר א"כ אמרינן דצריך לומר יהיו מעשה ידיך למזונות דאין כאן נדר לבטלה אמנם אי מיירי באומר תחתי כמ"ש התוס' בד"ה שנדרה היא וכו' א"כ צ"ל דנעשה כאומר דאם לא כן הוי נדר לבטלה והגמרא הוכיח דרישא מיירי דומיא דסיפא המדיר שלא תתקשט דלת"ק דר' יוסי הוי קישוט עינוי נפש ועל כרחך הפירוש של המדיר שלא תתקשט כפשוטו דלאיזה צורך נאמר לת"ק דתלה בתשמיש אמנם לרבי יוסי דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש צ"ל דתלה בתשמיש וא"כ מלת המדיר מורכבת בשני אופנים לת"ק בלא תליה ולר' יוסי בתליה וזהו בתכלית הדוחק שיהיה דבר אחד נחלק לשני אופנים ולכך צ"ל דס"ל לגמרא דאף דלת"ק הוי קישוט עינוי נפש מ"מ צריכין לומר דגם לת"ק מיירי שתלה בתשמיש מטעם אחר דהיינו משום דסתם מודר הוא אינו רק תחתיו אלא לעולם וא"כ למה יוציא דמה מרווחת ולכך צ"ל בתולה בתשמיש ולכך כשיוציא תתקשט ותהיה תשמישו אסורה באמת ולפי זה דסיפא מיירי באינה תחתיו א"כ ודאי דגם רישא מיירי בסתם באינו תחתיו דומיא דסיפא ולא הוי נדרו לבטלה וא"כ שפיר קשה הא לא אמר.

אך כל זה אם קישוט לא הוי דברים שבינו לבינה כקושיית הגמרא לקמן הניחא וצ"ל לר' יוסי דתלנהו בתשמיש וא"כ כל הוכחה הנ"ל שפיר ובזו קושיית הגמרא שפיר דטרח הגמרא ליישב אף אליבא דמ"ד הלזו כדאמרינן הניחא למ"ד זה אבל למ"ד זה מאי איכא למימר ולמ"ד דקישוט לא הוי דברים שבינו לבינה על כרחך סיפא בדלא אמר תחתי א"כ גם רישא איירי כן ופריך שפיר הא לא אמר אבל אנן קי"ל דהוי דברים שבינו לבינה א"כ אף לר"י אין צריכין לומר דמיירי דתלה בתשמיש והוי המדיר לת"ק ולר"י בחד פירוש ולעולם דמשמע תחתיו כמ"ש התוס' ומשום דאין אדם מוציא נדרו לבטלה נעשה כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואין צ"ל בפירוש צאי מעשה ידיך וכו'.

והא דאמרינן יוציא ויתן כתובה ועל כרחך מיירי דמודר הנאה מאשה ואסר נכסיו עליה דאל"כ אין הנדר חל דהנאה אין בו ממש כמבואר בנדרים וכן כתב בירושלמי בהדיא ולהנות לו שהדירה מנכסיו וא"כ איך נוטלת כתובה וצריך להיות דגם לענין כתובה אין קונם מפקיע מידי שעבוד וזהו דלא כרא"ש דס"ל דלענין כתובה קונמות מפקיע מידי שעבוד והביא ראיה מהך דיבמות פרק אלמנה מהך אצטלא דפרסוה אמיתנא דאמר רבא קנייה מיתנא ולמאי דמוכח ממתניתין דהכא דגם לענין כתובה אין קונם מפקיע מידי שעבוד צ"ל כמ"ש התוס' פרק אע"פ דף נ"ט ע"ב בד"ה קונמות קאמרת וכו' דמאצטלא אין ראיה דדוקא בקונמות אין קונם מפקיע שלא יפקיע חובו משא"כ באצטלא דנאסר על כל העולם ליכא למיחש להכי ועיין בחו"מ סימן קי"ז סעיף ז' ולהרא"ש צ"ל דמתניתין דהכא דיוציא ויתן כתובה מיירי במודר נכסיו ממנה בקונם כל זמן שהיא תחתיו כמ"ש התוס' ולכך אית לה כתובה דכיון דמגרשה תו לית ליה איסור קונם.

כד

המדיר

את אשתו שלא תטעום וכו'. הא דכתב דתמתין ל' יום הטעם כמ"ש המ"מ דמיירי דתלה בהנאת מזונות ולכך תמתין ל' יום כמו במזונות אבל צריך טעם למה נקט דתלה במזונות ונתן זמן ל' יום הוי ליה למנקט דתלה בתשמיש ואין לו זמן רק ז' ימים ואמת בירושלמי בס"ד דמיירי במדיר הוא את אשתו נקט נמי כמו הרמב"ם דפריך אהא המדיר את אשתו שלא תטעום מפירות וכי אדם אוסר את אשתו מחיים ומשני באומר אם תאכל מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסי רק דפריך אחר זה דא"כ קשיא מרישא לסיפא דברישא בנודר ממזונות קתני דממתינין ל' יום ובסיפא תנן יוציא ויתן כתובה מיד הרי דנקט בס"ד דמודר הוא ממזונות ולא נקט דתלה בתשמיש ובזה נמי יכול להקשות אמאי תני יוציא מיד והא בתלה בתשמיש ממתינין ז' ימים א"כ הרי מבואר בירושלמי אי מיירי במדיר הוא את אשתו מפירות מיירי בתלה במזונות אך באמת אין ראיה מירושלמי דבעי לאוקמי בס"ד דגם בתלה במזונות יוציא ויתן כתובה מיד אי לאו דקשיא ליה מרישא דתני ל' יום וא"כ ניחא ליה לפרש המשנה דהך דהמדיר את אשתו שלא תטעום פירות אלעיל קאי ארישא דמתניתין המדיר את אשתו מלהנות אבל לדידן דימתין ל' יום ואין זה הענין המדובר במשנה דבמשנה נאמר דיוציא תיכף וצריך לומר דנדרה איהו וכו' ואם כן לא ידעתי למה בחר הרמב"ם בזה דתלה במזונות ולא בתשמיש וצריך עיון.

נדרה

היא וכו' ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו. וכתב המ"מ ופסק רבינו כסתם משנה דמוקמינן לה שנדרה היא וקיים לה הוא וקתני יוציא ויתן לה כתובתה והוא באומר איני רוצה באשה נדרנית עכ"ל נראה מדבריו שפירוש המשנה לדעת הרמב"ם יוציא ברצונו אם רוצה להוציא וקמ"ל דחייב ליתן לה כתובה דהוא נותן אצבע בין שיניה ותמה הבית שמואל בסימן ע"ד ס"ק ד' א"כ איך מחלקינן במתניתין בין אשת כהן לאשת ישראל כיון דברצונו הדבר עומד מי מעכב על ידו עיי"ש שדחק דמיירי באשתו ראשונה והדוחק הזה לא יסבול הפירוש ובלא זה יש עוד לפקפק על דברי הרמב"ם אי מיירי הא דיוציא באומר שמוציאה משום שאינו רוצה באשה נדרנית א"כ הוי כמוציא אשה מחמת נדר דאמרינן בגיטין דף מ"ה דאף באשת ישראל אסורה לו להחזירה והשתא מה חילוק יש בין אשת כהן לאשת ישראל ואפשר לדחוק בדברי המ"מ לדעת הרמב"ם באופן זה דהוא מפרש כך בברייתא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית וכו' היינו הואיל דהיא נדרה אם הוא רוצה לישב עמה אין לנו להכריחו משום דהיא לא תעלה על דעתה דמסני סני לה על שלא היפר לה דתאמר בלבה אף דקיים נדרה אולי יחשוב שאמצא פתח לנדרי ואלך אצל חכם אמנם אם אמר בפירוש שלא היפר לה משום שאינו רוצה באשה נדרנית והיינו כמ"ש הר"ן והרא"ה א"כ בזו ודאי רואה היא דלאו במקרה קיים לה הנדר רק מחמת דאינו מבקש לקיימה לו לאשה ורצונו לגרשה בזו ודאי מתייאשת מהתרת נדרה ולכך מחויב להוציאה וליתן כתובה.

ואף דאמרינן לקמן בנדרה היא בקישוט ותלאה בתשמיש מדשתק סני לה היינו דוקא בתלאה בתשמיש דזה ודאי לולי דסני לה לא היה שותק אפילו במקרה ויש לרמב"ם ראיה כפי גרסת הרא"ה דגרס דפרכינן וסבר ר' יהודה היא נותנת אצבע בין שיניה והאמר ר' יהודה בישראל חודש אחד וכו' עיי"ש דס"ל דגם רישא מיירי בנדרה היא וקשה א"כ למה לי ל' יום ולפי מ"ש ניחא דמיירי בנדרה היא אבל לא אמר אי אפשי באשה נדרנית רק קיים בשתיקה וא"כ הרמב"ם מפרש פירות וקישוט במשנה דאמר אי אפשי וזה שכתב המגיד משנה דרבינו מפרש המשנה באומר איני רוצה והיינו דמגלה דעתו דמפני שנאתו אותה אינו מיפר והכי דייק לישנא דרמב"ם נמי ואם אמר איני רוצה באשה נדרנית יוציא ויתן כתובה והיינו בעל כרחו ונתן הטעם שהרי בידו להפר והוא קיים לה ברצונו עכ"ל. רצונו בזה דודאי מסני סני לה אך כל זה דוחק.

והיותר נכון בדברי הרמב"ם או דס"ל דהגמרא דמוקי למתניתין בנדרה היא וקיים לה הוא היינו בנדרה באחד מכל מיני פירות כל זמן שהיא תחתיו כמ"ש התוס' א"כ כייפינן ליה להוציא אותה דתחתיו אי אפשר לקיים הנדר ובגירושין תהיה מותרת אבל הרמב"ם כתב סתם דנדרה סתם ופירושו כל ימי חייה א"כ למה לנו לכופו דמה מרווחת כמ"ש התוס' ולכך הברירה בידו והא דלא ביאר לנו הרמב"ם הך דינא בנודרת תחתיו הוא משום דכיון דגילה דעתו דהוא נותן אצבע בין שיניה וא"כ הוי כמדיר לה הוא וזה מבואר לעיל דהמדיר את אשתו שכופין להוציא ואין צריך לכפילת הדברים (ח). או אפשר לומר דהגמרא מוקי למתניתין בתולה בתשמיש וא"כ אף דנדרה סתם מ"מ כשיגרשנה תהיה מותרת בכל אלו שאסור לה כשהיא תחתיו משום תשמיש שאם תאכל תאסר וקושיית התוס' על רש"י דאי מיירי דתלאה בתשמיש מה פריך לקמן תתקשט ותאסר וכו' יש ליישב בכמה אופנים וכמו שאכתוב לקמן אבל בנדרה סתם על כרחך כל ימי חייה משמע ומה מרווחת ועוד כשתולה בתשמיש אנו אומרים שתאכל כי אי אפשר לה להמלט שלא תאכל ואי תאכל חל עליה איסור תשמיש ומוכרח הבעל לגרשה כיון שהוא אסור לה ויש כאן עגון משא"כ בנודרת סתם מאכילת פירות ולא תלאה בתשמיש אף דנודרת תחתיו אין אנו מכריחין לבעל שיגרשנה שתהא מותרת בנדרה כי היא אפסדית אנפשה שנדרה וא"כ ביד הבעל לומר שבי תחתי וקיים נדרך ואין אנו יכולין להכריח הבעל לגירושין בשביל שתהא מותרת בנדרה וזה נראה לפענ"ד ברור ופשוט.

והא דלא הביא הרמב"ם הך דינא דמסני סני לי ועכ"פ בתלאה בתשמיש נראה דס"ל כרש"י דודאי בנדרה מאכילת פירות או קישוט לא שייך שמא תמצא פתח דהא יכולה לדור עם בעלה על פי הדחק וקיום נדרה וטב למיתב טן דו וכו' ואף דאם באו לבית דין אנו כופין לגרש אבל מ"מ לולי דסני לה היתה סובלת דוחק וצער והיתה דרה עמו וא"כ אין כאן עוד תקוה להוחיל שתמצא פתח לנדרה אין לומר דאולי ישאל הבעל על הקמתו דזה אינו דמיירי שהחריש לה ואין כאן שאלה כמ"ש הר"ן משא"כ במסקנא גבי קישוט דמוקי לה בתלהו בתשמיש וקשה איך אפשר להפר דמשמע דעדיין לא קשטה עצמה כדמשמע לישנא דגמרא ותתקשט ותאסר וא"כ אי אפשר להפר דהא הנדר עדיין לא חל כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן רל"ד בשם רבינו ירוחם דאם אמרה קונם יין אם אני מהלך במקום פלוני כל זמן שלא הלכה אינו יכול להפר וכן היא שאסרה תשמיש אם תתקשט כל זמן שלא קשטה לא חל הנדר דתשמיש וא"כ איך יוכל להפר עד שנאמר שהוא נתן אצבע בין שיניה וצ"ל דכך הוא היא נדרה מתשמיש והוא קיים לה על תנאי שאם תתקשט יחול הנדר ואם לאו יהא מופר ולכך הוא נתן אצבע בין שיניה ולפי זה על כרחך מיירי דדיבר בפירוש ותלה הקמה בתנאי ואין זה הנאמר בשתיקה ולפי"ז שפיר קשה תתקשט ותאסור דאולי ימצא הוא פתח להקמתו ומשני מסני סני לה ואינה סבורה שיתפייס עוד כמ"ש התוס' וכה"ג צריכין אנו לומר להפוסקים דס"ל דדברים שיש בהן הפרה אין בהם שאלה לחכם כמבואר במרדכי ובש"ע יו"ד דא"כ איך אמרינן ותתקשט ותאסר ז' ימים דהא כאן אי אפשר לפתח דהוי דברי' של הפרה והבעל כבר הקים לה וצ"ל דקושיית הגמרא הוא אולי ישאל הוא על ההיקם ואח"כ יפיר לה ויפה כתב הרמ"א ביו"ד סימן רל"ד דאם התיר החכם נדרים של הפרה דישאל הבעל על הקמה אפילו אינו ביום שמעו דדין זה מוכרח פה בגמרא לשיטת הפוסקים הללו דיכול לשאול על ההיקם אפילו אינו ביום שמעו דהא אמרינן פה שתמתין ז' ימים אולי ימצא הבעל פתח להקמתו וא"כ בממה נפשך אי התיר החכם וגם הבעל נשאל אפילו אינו ביום שמעו הותר הנדר ממ"נ ופשוט הוא.

ואי קשיא איך אפשר לומר דהך דתלה קישוט בתשמיש הוא דהיא נדרה מתשמיש והוא הפיר לה על תנאי שלא תתקשט א"כ אסור בתשמיש תיכף אולי תתקשט דבתנאי לא מזהיר זהיר כמ"ש התוס' בריש המדיר בד"ה הכי נמי וכו' וא"כ למה ס"ל לרבי יוסי בעשירות ל' יום בז' ימים לתסר יש לומר דס"ל לרש"י וסייעתו כשיטת הר"ן בנדרים דף ט"ו דהנאת תשמיש לא מתסר אלא מדרבנן דהנאה אין בו ממש וכיון דהוי רק איסור מדרבנן משום בל יחל אין לחוש אולי יעבור תנאו והוי ספיקא דרבנן משא"כ בקונם עיני משינה דהוי נדר מן התורה וספק של תורה להחמיר אמרינן שם בגמרא דלא מזדהר בתנאה ואפשר דגם תוס' סבירא להו סברא זו אלא דהלכו לשיטתם דס"ל שם בנדרים דף ט"ו דלא כהר"ן דגם הנאת תשמיש הוי נדר מן התורה דהוי כאומר יאסור גופך עלי ויש בו ממש.

אמנם הטור והש"ע ביו"ד סימן רל"ד ובאה"ע סימן ע"ד פסקו דאף בנודרת היא וקיים לה הוא יוציא בעל כורחו הן היכא דנודרת סתם והן היכא דמסני סני לה וכו' ואם נדרה מהניית מזונו והוא קיים לה או דתלתה קישוט ופירות בהניית מזונו בזו נחלקו האחרונים הפרישה והש"ך דעתם דלא אמרינן מסני סני לה רק בתולה בתשמיש ולפי דעתם היכא דתלתה במזונות לא יוציא עד לאחר ל' יום שמא תמצא פתח לנדרה או שמא ישאל הוא על ההיקם כיון דלא אמרינן דסני לה והט"ז והבית שמואל חולקין והב"ש הביא ראיה מהר"ן דס"ל מסני סני לה אף בלי תליית תשמיש ולא ראיתי בר"ן דכתב כן רק אזה דאף דנודרת סתמא מן הפירות וקישוט וא"כ אינה מרווחת בגירושין מ"מ איננה רוצה לשבת עם בעלה שקיים לה נדרה ולא בשביל זה אנו אומרים דסני ליה למצוא פתח לנדריה ובפרט בנודרת לעולם דחוששת לנפשה שלא תהיה כל ימיה באיסור נדר ואין עניני של סני ליה דומין זה לזה בטעמן [אף] אם הם שוים במלות אך לפירוש הפרישה אין ראיה כלל כי מה שכתב הפרישה ראיה מתוס' כבר כתב הט"ז דאין כאן ראיה כלל ונהפוך הוא דלדעת הפרישה קשיא מה פריך בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה וכו' דלמא מיירי רישא דומיא דסיפא בנדרה היא וקיים לה הוא ואעפ"כ קאמר שמואל בין בסתם ובין במפרש דאולי ימצא פתח דכאן לא מסני סני לה כלל לדעת הפרישה אם לא דנאמר דכתב כן לדעת רש"י לבד דס"ל דגם תשמיש בכלל הנאה וא"כ אם נדרה היא לא שייך דמשעובד לה וא"כ בז' ימים סגי ובמתניתין תנן ל' יום. ומ"מ מוכרח דראייתו מתוס' ליתא דהתוס' על כרחך לא ס"ל כדעת הפרישה דלתוס' תקשה כהנ"ל דהא ס"ל התוס' דתשמיש לא הוי בכלל הנאה.

והנה גירסת הרא"ה היה וסבר רבי יהודה היא נותנת אצבע וכו' והא תנן ר"י אומר בישראל חודש אחד יקיים והיינו דס"ל דכל המשנה מיירי בחד גוונא ומזה יש ראיה לפרישה דלא אמרינן מסני סני לה ואין צריך לדוחק הרא"ה כמבואר שם והא דלא משנינן לעיל הכי אהא דפריך והא משועבד לה אפשר דס"ל לגמרא דלשון המדיר משמע דהוא הנודר רק תרתי שמעת מינה ואיידי דתני רישא המדיר תנא נמי בסיפא המדיר אף דלא מיירי בסיפא רק בנדרה היא כיון דרישא מיירי בתרי גוונא גם בנדר הוא וא"כ קושיית הגמרא לעיל וכן קושיית הגמרא אח"כ לפי גירסת הרא"ה נכונה לפי שיטת הפרישה אמנם רש"י דמחק גירסה זו נראה דלא ס"ל כפרישה ואפשר דס"ל לרש"י מנא ליה להקשות דלמא לא מיירי רישא בנודרת היא.

והנה בהגהת מרדכי סוף מסכת שבת מביא ראיה לסתור דעת האומרים דאין חכם מתיר נדרים שיש בהם הפרה לבעל מהא דאמר רבי יהודה בישראל חודש אחד ובכהן שני חדשים יקיים שמא תמצא פתח ש"מ דהחכם מצי מתיר ומזה נראה דגריס כגירסת הרא"ה דגם רישא מיירי בנודרת היא וגם נראה לכאורה סיוע לדברי הפרישה דדבריו צריכין ישוב לכאורה דהשתא דקיימינן דנדרה היא וקיים הוא על כרחך הזמן דנאמר במשנה הוא במפרש אבל לא בסתם דהא מסני סני לה ואי במפרש פתח מה עבידתא אנו אומרים בישראל לא תסבול צער הנדר רק חודש דאפשר בחזרה משא"כ בכהן דתסבול שני חדשים אמנם לדעת הפרישה ניחא דס"ל דשמואל דקאמר בין בסתם ובין במפרש אבבא דרישא בין לת"ק ובין לר' יהודה קאמר ואף דנדרה היא מ"מ בסתם תמתין ל' יום אולי תמצא פתח לנדרה דמסני סני לה לא אמרינן וראיית המרדכי נכונה.

אמנם נראה דכך הפירוש במרדכי דס"ל למרדכי כפירוש רש"י דאף דמוקמינן בנדרה היא היינו בתולה בתשמיש דתחתיו לא נזכר במשנה וא"כ מה מרווחת אלא דתלתה בתשמיש וכיון דנדר הנזכר במשנה איירי בתליה בתשמיש א"כ אף במפרש מיירי בהך גוונא דכי נחלק במשנה בלישנא דנדר בשני אופנים שונים ואי במפרש שלא תאכל פירות כל ימיה אמרינן בכהן תסבול שאי אפשר בחזרה אבל לא בישראל משום דאפשר בחזרה קשה הא גם בישראל אי אפשר בחזרה דהא אם תהיה מגורשת תיכף בו ביום ותאכל פירות א"כ יהיה הנאת תשמיש אסורה עליה ומי יתיר לה החכם אינו מיפר נדרים שנדרה תחת הבעל ויש ביד הבעל להפר לה והבעל אי אפשר לשאול על ההיקם להתיר לה כמ"ש לעיל בקושיית הגמרא ותתקשט (ותאסור) [ותאסר] דהא כבר מגורשת היא וכי הבעל מפיר לאחר גירושין זהו כוונת המרדכי באמת. ולמה שכתבתי לעיל במרדכי צ"ל דלא ס"ל למרדכי הך סברא דיהיה הבעל נשאל על ההיקם וא"כ היה לו למרדכי להביא מקושיית הגמרא דפריך ותתקשט ותאסור דעל כרחך פירושו דהיא תמצא פתח ויתיר לה חכם וש"מ דהחכם מתיר נדר שהבעל היה יכול להפר ולא היפר אלא ודאי דס"ל כמ"ש דקושיית הגמרא יש לפרש על שאלת הקמה דבעל רק הוכחתו מהך דחזרה ובזה אפשר דלכך מביא ראיה בגירסת הרא"ה מרישא בישראל חודש אחד יקיים ולא מביא מסיפא מטעימת פירות יום אחד דשם יש לומר דכל הבבא לא מיירי בנודרת תחתיו וגם לא בתליא בתשמיש רק אמרה לא בעינא למיקם תחת בעל דמקיים לנדרי כמ"ש הר"ן ולכך מביא ראיה מרישא דסתמא לא מיירי בנודרת תחתיו ואי לא תלתה בתשמיש ואסרה הנייתו איך תקבל כתובה הימנו וש"מ דתלתה בתשמיש וא"כ ראיית המרדכי נכונה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.