בית מאיר/יורה דעה/קעז

בית מאיר ‏ יורה דעה קעז

סעיף א' לפיכך וכו' או נטרפו. נ"ב לשון הב"י וזה ודאי כשחולקין בענין שאין המקבל נוטל ריוח יותר מהנותן דאילו נוטל ריוח יותר או שנותן לו שכרו כפועל בטל פשיטא שא"צ הנותן לקבל עליו אלא אחריות חצי הצאן:

שם בהג"ה וכל זה לא מיירי כו' אין כאן הלואה כלל אלא שליחותי' דבעל הסחורה עביד. לפי זה צ"ע בסי' קס"ט סעי' י"ג דלא אשכחו היתר להלוות לעו"ג ע"י ישראל משום דאין שליחות לעובדי כוכבים וא"א לומר דהשליח הוא במקום העו"ג לקבל אלא שהוא שליח ישראל המלוה ובמקומו להלות לע"ג ומטעם זה מוכרח להיות האחריות על המלוה. וקשה ומה בכך שיתנה המלוה עם השליח שיהי' שלוחו על המעות להלות ויתנה שיהי' כשואל דהא נמי לית לי' רווחא להשליח מזה. וכן מבואר התם סעי' י"ו. וקשה נמי הכי. וי"ל דע"כ לא התירו הכא אלא בנותן סחורה. אבל היכא דזוזא יהיב שיעסוק בהן לטובת הנותן הכל אסור למקבל לקבל עליו כל אחריות. וכן משמע מדקבע הג"ה זו הכא קודם סעי' ב'. וא"כ שפיר השיג הט"ז על הדרישה סי' קס"ז במה שהתיר נמי התם ע"ד זה. אבל י"ל עוד דלא הקפידו בסי' קס"ט כ"א כדי למצוא היתר אפילו אם השליח ערב בעד הרווחים ובקציצה על דרך שהתיר הרמ"א בהג"ה סי' ק"ע סעי' ב' ועל פי' הש"ך שם שלא הזכיר שהוא ערב לעולם בעד הרווחים מה שקצץ כל שבוע כ"ז שלא יתן העו"ג הקרן שזה ודאי אסור אך שערב בעד סך ידוע רווחים שקצץ עמו ליתן לו לזמן פלוני קרן ורווחים ולא ערב לו בעד הקרן רק בעד הריוח ולכן כיון שהישראל ערב בעד דבר קצוב ריוח אסור לו לקבל עליו אחריות הקרן משא"כ הכא שעוסק לטובת הנותן ואם יהי' ריוח יתן ואם לאו לא יהיב מידי לכן שרי ואפשר אפילו במקבל מעות עד"ז נמי שרי וא"כ יפה הורה הדרישה ויש לו סיוע מהכא. ומה שמביא הט"ז ראי' ממה שאסר הרא"ש בתשו' במקבל למחצית שכר לקבל עליו כל האחריות. מזה אין שום סתירה דהא בפי' מבואר הכא דמקבל למחצית שכר גרע דאז שייך ללוה כיון דמפלגא ההנאה שלו. משא"כ בדלית לו שום רווחא והתם נמי דכותי' דהא בשני שנים הראשונים אין לו רווחא של כלום ואי משום הרבית מוקדם במה שיהי' בתר הכי לוה הא בזה עביד היתר במה דיהיב לי' שכר טרחו דבר קצוב בין יהי' ריוח ובין אל יהי'. אמנם אם הדין דהכא אינו אלא דוקא בסחורה ולא במעות. מ"מ לדינא יפה כיון אף גם אפשר כיון דבדין דסי' קמ"ז לא שרי עכ"פ אם לא יתן לו שכר טרחו תו אינו בדומה דהכא שאין להמקבל שום הנאה וצ"ע:

סעיף ב' הט"ז מאריך בפי' פועל בטל ומפשר הדיעות שהב"י מודה לפי' הטור כשהוא באמת אדם בטל לגמרי דצריך ליתן לו לפ"ע שלוקח אדם בטל ממלאכה זו דא"כ במה נשער שכרו של כל יום. ולענ"ד לפ"ר הי' נראה לי דכ"ע לא איירי אלא במתבטל ממלאכתו דאילו אדם בטל לגמרי למה יהא עדיף מדין גבל לתורא ואפילו במותר שליש דספק דילו. ואולי אינו דומה דשם הוי חדא טירחא משא"כ האדם בטל הא מ"מ מטריח בשביל המלוה ודוק:

שם בש"ך סק"י מעתיק לשון המהרי"ק בקיצור. וז"ל וגם הריב"ם לענ"ד לא התיר אלא דוקא בעיסקא דשייך בי' יוקרא וזולא וגם הוא עומד בעין בחזקת הבעלים שאין המקבל רשאי להוציאו בהוצאת ביתו כדאמרינן בריש פרק המקבל אלא להחליפה תמיד בסחורה אחרת וכו' אבל היכא שנותן מעות אפילו הי' למחצית שכר כדין עיסקא מ"מ כיון דלא שייך בהו קבלת זול וגם כי להוצאה ניתנה ואינה עומדת בעין תמיד מבוררת וכו' מודה הריב"ם עכ"ל וא"י לפרש דבריו אלו חדא מה דמחלק בין נותן סחורה למחצית לבין נותן מעות לענין הוצאת המקבל בהוצאת ביתו הא בהדיא מבואר סי' זה סעיף ל' בשם כל הפוסקים דאף במעות אינו רשאי להוציא אפילו החצי מלוה בהוצאת ביתו ולמדוה מן ריש המקבל שאוקמה המהרי"ק בסחורה דוקא וכמדומה כל הפוסקים חולקים עליו ומוקמי אף במעות. ומ"ש נמי דבמעות לא שייך זולא ג"כ לא ידעתי. דהא במעות לא שייך למצוא רווחא בלתי ע"י קניות ומכירות הסחורה ואם מקבל עליו הזולא' בהסחורה שיקנה במעותיו שיהא שותף להיזק כמו לריוח הרי הוא ממש כנותן סחורה ומה ההבדל וצ"ע:

סעיף ג' בד"א כשלא פסק עמו בתחלת העסק. זה כתב ע"פ פירושו להרמב"ם.. אמנם מה שהאריך בהב"י להוכיח דאף דעת הריף והרא"ש הכי ודלא כמו שרצה תחילה לבאר לשונם. המעיין בתשובת הריף שבספר א"ז יראה שפירושו תחילה הוא הנכון. שהרי הוא בסגנון זה תחילה פסק כר"מ שצריך לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידוע יהי' מה שיהי'. ושוב כתב ודע שזה שחייבנו לפסוק לו שכירות ידוע לכל יום אינו אלא במושיב חבירו בחנות וכיוצא בו. ר"ל כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהי' העסק אלא בממונו בלבד וכו' שוב כתב ומה שאומר התלמוד בני רב עילש וכו' כן הלכה וזה שרבותינו התירו זה לפי שהי' אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שעור הממון לחלקי' על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר. ושוב האריך בדין אחר ומביא דרך גררא פלוגתא דרב ושמואל בדין מותר שליש בשכרך ופי' כרב דהיינו אפילו בדבר מסופק ומסיק אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת וכו'. שוב כתב ואם לא הי' באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כדי שעור בטלתו דקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעסק בעסקא זו כמו החנוני וע"כ יספיק לו שכירות דינר בכ"ז עסקו ולא אמרו דינר דוקא וכו'. הרי לך בהדיא דאזיל בשטת רבותיו דהרמב"ם ומחלק דלא מספיק דינר אלא בעסק שאין המתעסק מבטל עצמו אלא בקצת עתים ולא בחנוני. וה"נ מחלקים התוס' דף ס"ח ד"ה אלא דלהכי מחלק התנא בעגלים ולא מתני כפועל בטל משום דאינו מבטל אלא בקצת עתים. ולשיטת הרמב"ם זה קשה. וה"נ מתפרשין דבריו בהלכות תחילה כתב ואי בעי למפסק כל יומא דשותפתא פוסק כרבא ודוקא באופן זה והי ניהו רבותיו דהרמב"ם וכדיהיב טעמא בהתשו' שדנו חכמים שזה עולה כפיסוק שבכל יום ושוב כתב והנ"מ בחנוני דלית לי' עיסקא אחרינא כלומר שצריך לבטל עיסקו לגמרי מחמת החנות אבל מצינן דאית לי' עסקא אחרינא ולא קמבטל מיני' כלומר דכיון דיש לו עיסקא אחרינא ולא קמבטל לי' מיני' יש בו חילוקים דפעמים דלא מתבטל כלל כמו גבל לתורא דהעסק הוא בפעם אחד עם שלו. ופעמים הוא כשמבטל לו במקצת עתים ולא כולה יומא. ויהי' איך שיהי' לא בעי באגרא כולי האי אלא כדרב פעם ע"י קציצת דינר או ריש עגלא ופעם אפילו ע"י דבר מסופק כמו מותר שליש בשכרך. וזה הברור בפי' הריף וכן סתמא בהרא"ש וכל הוכחת הב"י ז"ל בפירושו מיושבים בהנ"ל. ולשון רבינו ירוחם והטור כמעט א"א לעמוד על דעתן:

סעיף ד' ואם הי' לו עסק אחר לא רצה ליתן לו דינר וכו' זה כתב ע"פ פירושו בב"י לישב הרמב"ם וכן מה דקשה לו דאל"כ עובדא דרב עילש דילמא בהי' לו עסק אחר איירי. אבל מאוד תימה לי דמי פתי יסור הנה דהא ע"כ דינר ל"ד כמבואר לעיל בהתשובה וגם בגמרא מדמין קציצת דינר לריש עגלא. א"ו דל"ד וה"ה הפחות שבמטבעות ומה"ת לא יתרצה לזה ויקבל עליו אף חומר הרמב"ם דילקה בריווח ובהפסד תמה אני אם חכמי הש"ס איירי מענין זר כזה. ומלבד זה יש לתמוה מה זה שכתב ואם הי' לו עסק אחר לא רצה וכו' יהי' וכו' הא סעיף ב' דאיירי נמי כשלא פסק עמו כתב ואם הי' לו עסק אחר וכו' אלא אפילו העלה לו דינר וכו' וכן אם א"ל כל הריוח יהי' שלך שלישו. הרי דאף בלא פסק עמו כל שאומר לו כל הריוח יהי' לך שלישו מותר ושוב להפסד הוא למחצית א"כ הכא מה בכך שלא פסק עמו וגם אינו רוצה ליתן דינר מ"מ למה יהא מחויב ליתן לו ריוח שני שלישים ולהפסד לא יותר משליש הא מיד שנותן לו ריוח שני שלישים דהיינו כל הריוח יהי' לך שלישו שוב מותר במחצית הפסד ומה"ת שלזה יתרצה ולזה לא. ואף שאפשר לדחוק דדוקא כשבאו לחלוקה טרם שיודע אם יש ריוח או הפסד התרצה עצמו לריוח יהי' לך שלישו הוא דמותר שוב אף בהפסד לחצאין אבל כשלא נתרצה מזה עד שבאו לדין אנן פסקינן דצריך להיות בשני שלישי ריוח למקבל ושליש בהפסד. כל זה רחוק מהדעת והסברא לענ"ד וצ"ע:

סעיף ו' בט"ז ס"ק י"ב וזה למד מחכירי נרשאי וכו'. וא"כ יקשה זה על הי"א שמותר. אבל לענ"ד לא דמי כלל דהתם פשיטא דשם לוה על הנותן הקציצה דהא המעות על אחריותו משא"כ הכא כשהנותן מקבל כל האחריות אינו לוה כלל ולא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה ושרי והיינו. דעת הי"א וק"ל:

סעיף ז' בט"ז ס"ק י"ד פי' שיהי' הכל מלוה. נ"ב עיין ש"ך ס"ק כ"ב:

בש"ך ס"ק כ"ג העתיק לשון הבה"ב וכתב עליו ונ"ל דאפילו טוען ודאי וכו'. ועיין בהג"מ עצמו כי המעיין שם יראה להדיא כוונתו. תחילה דן שהוא רבית קצוצה אלא שצדד להקל ופוטרו מלהחזיר מטעם מחילה וע"כ היכא שאין הלוה תובעו. בתר הכי דן על ענין זה היכא דהלוה עדיין לא נתן ורצה לאשכח היתר לקבל לכתחילה ודן שאם הוציאו ודאי רבית קצוצה היא ואסור ליתן ולא לקבל אבל אם הרויח בהמעות אז שרי ליטול וליתן אם עולה הרביע זקוק למחצית הריוח והעתיקו המהרי"ק בשורש קי"ט בלשון זה ושדינן לי' אהימנותי' אומרים לו אם דומה לך שחצי המעות עולה לרביע תן ואם לאו תן פחות. ומסיים המהרי"ק ועכ"ז הצריך שיאמר הלוה באמונתו שדומה לו שכך הרויח. נראה ברור שהבין אמירת נאמנות הלוה לטובת המלוה שיהא רשאי לקבל מה שנותן לו. וא"כ פשיטא דאין כאן מקום לשבועה או חרם סתם. אבל הנוסח שלפני וכנראה שכן היתה לפני הב"י בלשון זה ושדינן זה אנאמנותו ואומר לו אם דומה לך כו' תן לי רביע ואם לאו תן לי פחות ולכן הבינו דקאי על תביעת המלוה ומה שכתב ושדינן לי' אנאמנותו היינו מה שיפסוק הב"ד ביניהם שאין המלוה על הלוה כי אם שיאמר לו אם דומה לך וכו'. וביאר הב"י דמש"ה אין על הלוה שבועה מפני שאינו טוענו ודאי אבל קשה לפ"ז הא קיי"ל השותפין נשבעין בטענת ספק. ועיין בח"מ סי' צ"ג בהג"ה דה"ה המקבל עיסקא. ודוחק דקאי בשטת הי"ח דהתם (ואולי הכא שאני דנאמן במגו שהרויח מעט במגו שהוצאתי בהוצאה וע"ש סעי' ל"ב בסמ"ע) כן נלענ"ד כוונת הבה"ב. אבל מהש"ך נראה שהבין הדברים על תביעת הלוה שיחזיר מה שנתן. וא"י לפרש כוונתו דאיך שייך שיטעון הלוה על המלוה בזה ודאי אם לא בדוחק שטוען אתה יודע שהוצאתי אותם בהוצאה ולא עסקתי בם כלום ומ"מ לקחת רבית והחזר והמלוה טוען שהוא שקר ואני סובר שהרווחת בם וקשה על פירושו ממ"נ אם טוען שהלוה אמר לי שהרויח כל כך. זה הדין מבואר סעיף כ' ואם הלוה סתם נתנו איך שייך שיאמר על נאמנותו שדומה לו שהלוה הרויח כל כך וצ"ע. אבל כמדומה לי שהעיקר ככונת המהרי"ק:

סעיף י"ב בש"ך ס"ק כ"ז ועיין לעיל ס"ס קס"ט. נ"ב ועיין שם נמי מה שכתבתי בצדו:

סעיף י"ד הגה"ה ויש להקל בזה ועיין סעיף י"ח בש"ע ובזה מבואר דמה דהביא הט"ז סי' קס"ג סק"ה דבמה דקיי"ל כפי' הלכות גדולות דלוין על שער שבשוק היינו סאה בסאה ממילא הפי' ראשון אסור. ודחק בטעמו לענ"ד אינו אלא אדרבה להכי הסכימו לפי' ה"ג משום דפי' רש"י דהיינו אם לוה מעות לזמן ואם לא יפרע בזמנו המזומנים מחויב לשלם לו בפירות דרך קנס אפילו בפחות מן השער שרי ומכ"ש בהשער. ולהכי מיאנו בפי' א' דרש"י משום דבזה לא בעינן שער שבשוק מטעם דרבית ע"י קנס משרי שרי ואפי' האוסרים. לא אסרו אלא משום הערמת רבית ובפירות שרי כמבואר בב"י ונלמד מדינא דמתני' אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי הוא שלי. וכן מבואר להדיא בספר א"ז בהסוגי' דלוין על שער שבשוק ע"ש וזה ברור וק"ל:

סעיף ט"ז בט"ז ס"ק כ"א. מכאן נ"ל דה"ה בכל התירים. מלשונו משמע מבואר דה"ה בהיתר המפורסם שאנו עוסקים בו דהיינו שהוא עיסקא גמורה שאם המקבל לא ירויח פטור מכלום ונשבע ע"ז ואם הרויח כמה מ"מ קונה כל חלקו בריוח בעד דבר קצוב ובהפסד נמי הנותן שותף אך לא בנאמנות שבועות המקבל כ"א ע"י בירור. בזה נמי לומד מהכא דאסור בקצבה דשבוע כ"א בדבר קצוב לזמן פלוני ולענ"ד לא דמי כלל דבשלמא הכא דעיקר ההיתר מטעם דאינו אגר נטר אלא שברגע אחד יתחייב מטעם קנס שפיר מוכרח להיות שברגע זו יתחייב בהכל ולא ע"י שיתרבה כל שבוע דאל"כ בטלת כל איסור רבית שילוה לו ע"י יום אחד ואם לא יפרע יהא מחויב בכל יום אגר נטר ממש. אבל בנ"ד שהקצבה אינה אלא אם ירויח ואך למען למנוע החשבונות קוצבים ומוכר המקבל חלקו בהקצבה והוא עסקא גמורה מה לי אם קוצץ על שנה ביחד הרבה ומה לי אם קוצץ על כל שבוע ושבוע. והאמת שנהירנא בילדותי ראיתי בק"ק פוזנן נוהגים כהט"ז להעמיד הקצבה על שנה ביחד. אמנם בהיותי בק"ק ליסא ראיתי נוהגין ע"פ קציצה כל שבוע ושבוע ד' וחצי קאפעקען (ט' גדולים) או פחות למאה כפי מה שמשוים עצמם ואין מדקדקים בזה. ולענ"ד הדין עמהם:

סעיף כג ואין צריך ליתן לו שכר טרחו. והוא ט"פ פי' רש"י ובספר א"ז מביא מחלוקת בזה ע"ש. וגם דברי המהרש"א שם צ"ע ע"פ דברי תוס' דלשם. וכבר עמד הדרישה פה לדחוק בטעם רש"י ז"ל:

בט"ז ס"ק ל"א. תשובה על שאלה ראשונה. נ"ב עיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' קי"ז ודבריו צ"ע מזה:

סעיף כד לא יצרף. כתב הש"ך בשם הדרישה אפילו בלשון עיסקא אסור. ולשון רש"י בגמרא דף ס"ח הוא הכי וזוקפן מחצית שכרן עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך. ולהכי באמת מבואר בהדרישה שהטור אינו מפרש כפרש"י. ואני רואה שאף הנ"י פי' להדיא כרש"י ז"ל. והגאון בעל שב יעקב באריכתו להשיג על הט"ז בתשובה סי' ל"ה כהוגן. עכ"ז מסיק דאין הכרח לפרש כהט"ז דהרישא דוקא בלשון עסקא אלא דבין בלשון עיסקא ובין בלשון חייב. ולבי לא כן ידמה והרישא אינו מתפרשא אלא כרש"י ונ"י בלשון חיוב דאילו בלשון עיסקא כגון שהיו נותנים מאה ולו יהא שחשבו להרויח אחד באחד וכתבו בשטרא פלוני קיבל מאה וחמשים בעסקא מה כולי האי ומה החשש דדילמא לא יהא בו רווחא וכי לא יהא המקבל נאמן ליטעון אותן חמשים לא קבלתי במגו דהחזרתי אף מחצית דהיינו ע"ה שנאמן במגו דנאנסו. והרי אפילו נפל השטר קמי יתמי מה"ת לא יהא נאמן הא אפילו ליורשין טענינן הוחזר במגו דנאנסו. וביותר קשה על אמימר דעביד הכי וכי אתו לקמי' הי' מהימן להו א"כ מה בעי בזה ומה ריוח אדילי' אם נכתב או לא כיון שבדיבור פיהם האמינם א"ו כל עיקר טעמא דאנשי מחוזא ודרב מרי לא הי' אלא מיראת טענת החזרתי או נאנסו עבדו שטרי חיוב אלא דאנשי מחוזא היו סוברים דאף הריוח כיון דממש הי' ברור להם לא רצו להאמינם וזקפו הכל מלוה ורב מרי מדנמי חש לטענת החזרתי הן על הקרן והן על ריוח עשה מהכל שט"ח אלא שהאמינם על הריוח אם יאמרו שלא הרויחו דלזה לא חש שיהי' בעניניהם טענה נגד המפורסם שבודאי סתמא הי' בו ריוח ומכ"ש שהאמינם בהפסד ליתן חלקו. ובודאי אילו לא הי' חשש יותר אלא שמא יחזיר מהתנאי ויכחיש לומר שהוא מלוה לא הי' כלל נעשה באיסור כיון שהמקבל האמינו על עצמו ולכן טען רב אשי תינח דמ"מ שטר של איסור הוא דדילמא נפל קמי יתמי והם לא ידעו. ולהכי פוסק הרא"ש הואיל דהשטר איסור הוא אסור הריוח אפילו הוי בי'. ובאמת לשון הרמב"ם והנ"י משמע דבדיעבד הריוח שרי. עכ"פ איכא למשמע מן הסוגי' בהיתר הגאון ז"ל לכתוב על גוף השטר בסופו כיון דבזה אין החשש דנפילת קמי יתמי דהא יחזו מה כתוב. ואי משום דיוכלו לחתוך חשש זה גבי דידי' נמי הוא וכמו שמאמין לאביהם כן מאמין להיורשים. בשלמא בתנאי דע"פ לא שייך להאמין ליורשים שהרי לא ידעו מהתנאי אבל מחשש זה כיון שמאמינם שוב לא הוי שטרא דאיסור ושרי:

סעיף כה בש"ך סק"נ לא מפקינן מיני' דס"ל א"ר. נ"ב עיין סי' קמ"א סעיפי ג' ד':

לאחר גמרי בעז"ה הלכות רבית. עדיין נסתפקתי במי שנותן לחבירו מנה לעולמית שהמלוה לא יוכל לתבוע אותה המנה והלוה כמו כן נתחייב לעולם נגד המלוה בזהב לשנה כל ימי חייו או אפילו אחרי מותו בניו אחריו כ"ז שיהיו יורשים זה מזה נכסים קרקעות או אפילו מטלטלין בזמן הזה ע"י ששעבד עצמו או גם נכסיו לחיוב זה של זהב לשנה בעבור המאה מנה שקיבל לחלוטין שיהיו שלו לעולם אי זה שרי או אסור. כי לפ"ר מסתבר לי דלא שייך על זה כללא דר"נ דף ס"ג ע"ב כל אגר נטר אסור דזה דוקא היכא שע"י המתנת לגבות מעותיו מתרבה גבי'. ואילו הי' רוצה המלוה לגבות או שהי' הלוה רוצה לפרוע הי' נפסק הרבית. משא"כ בנדון זה אפשר שאינו כי אם כמו שקונה הלוה, לשעבוד גופו לעולמים או שעבוד נכסיו ונימא דמ"ש מקונה עבד עברי לשעבודו להכל. או שקונה אותו לשעבוד זה ליתן לו כל ימיו זהב לשנה ואינו נופל ע"ז שם הלואה כלל כיון דלא ניתן לחזרה ואינו דומה לכל עניני משכנתא באתרא דלא מסלקי דשם בתר עכ"פ ניתן לחזרה. וגם למשכנתא דסורא לא דמי דשם הסכימו המפרשים דהוי אתרא דמסלקי אפילו תוך הזמן. וקצת יש לדייק דשרי מתוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה לכשיהיו לי מעות החזירם לי ע"ש ודוק. אך בהריב"ש סי' ש"ה ראיתי כתוב באמצע דבריו ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם אפשר לומר דהוי, ר"ק כיון שזה נותן מנה וברוב השני' יקבל מיד הלוה יותר ממה שנתן וזה בקציצה שקצצו בשעת מתן מעות ואע"פ שזה כמכר עולמית הוא שמוכר לו פירות ביתו וכו' והוי לי' כמשכנתא דסורא דשרי' לכ"ע וכו' מ"מ זהו אם הי' הקונה עצמו דר בבית ההוא או אם הי' משכירו לאחרים אבל למוכר עצמו הוי' לי' כחכירי נרשאי וכתב הרמב"ן ז"ל דחכירי נרשאי אפילו במשכנתא דסורא אסור וכו' ומסיים אבל בנ"ז שתחילת התנאי הוא שזה מוכר לו במנה לעשות לו חוק בכל שנה לעולם כל שיארכו הימים וזה מקבל בצירוף השנים יותר ממה שנתן רבית קצוצה והלואה גמורה היא אלא ששינו אותה בלשון מכר ואין הלשון מעלה ומוריד. ולענ"ד תחילת ראייתו מחכירי נרשאי לגבי משכנתא דסורא. אין ראי' כלל דהא משכנתא דסורא הוא באתרא דמסלקי תוך הזמן וגבי שאר משכנתא עכ"פ בתר הזמן. לכן לענ"ד עדיין מידי ספיקא לא נפקא וכמו שבעצמו כתב בתחילה בלשון אפשר. ואדרבה בענין כזה י"ל דמכירה גמורה היא ובלשון הלואה לא תלי' מילתא. ומדברי אסיפת זקנים בלשון כללא דר"נ הנ"ל מה בא לרבות ע"ש. אין לדייק די"ל דמשמע לי' ר"נ חידוש של איסור אתא לאשמועינן וקצת יש לדייק איפכא אילו ס"ל כריב"ש דאף זה בכלל אגר נטר הי' לו לפרש דזה אתא לאשמעינן עכ"פ יראה לענ"ד היכא שאין הלוה משעבד נכסיו לעולם רק כל ימי חייו דזה היתר גמור הוא. דהא בכגון זה אפשר דיפסיד המלוה כשימות למחר והוי כקנין לגמרי קרוב לשכר אם יחי' וקרוב להפסד אם ימות ולא שייך כלל סיום דברי ריב"ש. ועיין במהרי"ק סי' ל"ו משמע נמי במה שנסתפקתי לאיסור אם לא שהי' תחילת עושה ההלואה גוי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף