בית מאיר/יורה דעה/קא

בית מאיר ‏ יורה דעה קא

סעיף א' הג"ה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן הכרו"פ הניח בצ"ע מנין לאו"ה דין זה. ומשום שכתב דלתירוץ ב' של תוס' יבמות לדידן דקיי"ל בדאורייתא את שדרכו ממילא בדרבנן אפילו את שדרכו בטל וה"ה לראוי להתכבד. ונעלם ממנו דברי ספר התרומות סי' ג' (והוא בב"י ריש סי' ק"י) הביאו התה"ד גבי דיני נר חנוכה. וכן הרגיש עליו ספר שפתי דעת סוף סי' ק"ט ד"ה כל הדברים חשובים שם הביא ספר התרומות בקיצור. ואף ראייתו בקצרה מריש פ"ק דביצה בליטרא קציעות וכתב וראייתו מיבמות יש ליישב. ואני א"י מה יישוב צריך דהא אדרבה משם ראי' לאו"ה דהא חזינן ברור דלר"י אליבא דר' יהושע שהובא בביצה מבואר להדיא דאף בדרבנן כל שדרכו אינו בטל וזה אפילו לר' יוחנן כדמתרץ ר"פ ההוא תנא הוא דהיינו אליבא דר' יוחנן דמקשה עליו מקודם אלא למ"ד את שדרכו שנינו מא"ל ונמצא דלר' יוחנן ר"מ ור"י לשיטתייהו אזלו דר"מ אליבא דר' יהושע ס"ל דוקא את שדרכו לא בטל ולכן כדין בכדין יעלו ור"י ס"ל כל לא בטל. אבל תרווייהו לא פליגי וסברי דרבנן ודאורייתא שוה כי מה"ת להמציא פלוגתא בין ר"מ ור"י משא"כ לר"ל דס"ל כל אליבא דר"מ וגם לר' יוסי הי' שונה עיגול בעגולים עולה. ולר"מ גבי פלוגתא דכדין שהובא בביצה נמי הי' קשיא לי' מ"ט דכדין יעלו הא הוי כל שדרכו כמבואר בתוס' יבמות שהביא הכרו"פ בקושייתם הי' מוכרח ליישב דברי ר"מ ודברי ר"י מטעם תרומה בזמן הזה דרבנן ולתי' א"נ לחלק בין חבילי תלתן דהוי את שדרכו לבין עגולים דהוי כל שדרכו. ולשיטתי' ע"כ דבהא פליגי ר"מ ור"י אליבא דר' יהושע בביצה דר"מ מחלק בין דרבנן לדאורייתא ולר"י אליבא דר' יהושע לא. וא"כ נחזי לתי' א' דתוס' לכל הדיעות בחד דרבנן הכל לא בטל ולתי' ב' אפילו לר"ל את שדרכו אפילו בדרבנן לא בטל ולר' יוחנן דקיי"ל כותי' דס"ל אפילו לר"מ ור' יוסי את שדרכו הא לא מצינן מי שיחלוק בזה עם ר' יהודה אליבא דר' יהושע דס"ל בהדיא דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ואפילו בכל שדרכו ומכ"ש באת שדרכו. ומה דפליג ר"מ עם ר"י בביצה היינו משום דלשיטתי' אזיל דס"ל אפילו בדאורייתא את שדרכו. הרי מבואר דלכ"ע הדין של בעל התרומות ברור ואף ראייתו מביצה ברורה. ואפילו ריח קושי' אין עליו מיבמות ודוק:

סעיף ב' בט"ז סק"ד מסיים ומכח זה יש לה דין הראוי' להתכבד. נ"ב עיין בב"י סי' פ"ז לשון הרמב"ם דתפס במוחלט דסתם העמדה שע"י עור נתבטל בס' אף טעם זה לשיטתו אינו. ואולם למשמעות התוס' פרק אין מעמידין שתירצו דלהכי נקיט נבילה ולא בב"ח כדי לאשכוחי איסור תורה יוכל לומר דבאמת אף יש לחוש לבב"ח שלא ע"י ביטול העור בס' ואולם בעיקר הדין עיין נקה"כ ופר"ח שהעלו דכל גבינות גוי חה"ל מקרי:

סעיף ג' הג"ה אפילו לא נמלחו נ"ב דמליחה לא הוי מחוסר מעשה ולכן אע"פ שאינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהוא מ"מ לא בטילה. כן הוא לשון הש"ד סי' מ' מבואר מיני' דכיבוד עכו"ם לא שמי' כיבוד. ועיין ד"מ סק"א מה שמביא בשם הגהות ש"ד דכיבוד נכרים שפיר מקרי ראוי להתכבד. ועיין תשו' נ"ב סי' ט"ז. ומה שמקשה הד"מ וכתב על דברי הגהות ש"ד [ר"ל דהא ודאי לא קאמר מה שכ' חתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה מקרי ראוי להתכבד שנתערב חתיכה זו בחתיכות המנוקרים דפשיטא דאפשר להכיר. אלא ר"ל חתיכה טריפה שאינו מנוקר נתערב בכשרים נמי אינם מנוקרים שבזה ודאי צריכינן לטעמו ודוק] הם דברים תמוהים:

בש"ך סק"ז. מסיים ועיין לקמן סי' ק"י. נ"ב עיין נמי שם סעי' ט' מ"ש מצד בשם הסמ"ג:

סעיף ד'. בט"ז סק"ט וכבר כתב בש"ע כו' נ"ב וע"ש מדין כרכשתא:

סעיף ו'. הג"ה ואין חילוק בין שנתערבו במינה או שלא במינה. עיין בט"ז שכתב זה לאפוקי מאו"ה שכתב כל האיסורין שאינם מתבטלין מחמת חשיבותם לא נאמר אלא במינו ובק"ו מדבר שיש לו מתירין. והד"מ משיגו מדין הרשב"א גבי תולעים. וראיתי בספר המכונה בשם חידושי מהר"י שפירא שדחק עצמו למצוא מקור מסוגי' הש"ס להרשב"א. ולי נראה פשוט דבדין חהר"ל מבואר בש"ס דלא כאו"ה במס' מנחות כ"ג ע"ב קאמר הגמרא אי אליבא דרבנן הא אמרי מב"מ בטל ומכח זה מסיק דלר"י נאמר. וכמה סוגיו' החולקים על ר"ח כדאיתא בתוס' כ"ב ע"ב וקשה דילמא ר"ח אליבא דרבנן ומיירי בחתיכה הראויה להתכבד דבלי ספק אף לענין טומאה דבר חשוב לא בטל ולהאו"ה דברים חשובים אינם מתבטלין אינו אלא במינן קאמר ר"ח דנבילה בטילה בשחוטה דחשיב מבשא"מ. א"ו כהרשב"א דהא כיון דמוכח מזה דחתיכה הראוי' להתכבד אף באינן מינו לא בטל ע"כ דאיכא למפרך הק"ו דהאו"ה כדביאר הט"ז וממילא ה"ה ברי' נמי אף באינו מינו לא בטל. ואולם ראיתי בספר הנ"ל דמביא קצת ראי' להאו"ה ממתני' דע"ז ע"ש שמסיק דמתני' דע"ז סברי כר"ח ולכך לא תנא חתיכות נבילה משום דהוי מבשא"מ ואנן פסקינן דלא כר"ח ע"פ התוס'. וכל דבריו ליתנייהו חדא דלדבריו אדרבא מכאן ראי' לסתור דא"כ מה דוחקא דגמרא לשנויי ההוא תנא תרתי אית לי'. א"ו דלא כאו"ה. אבל האמת דבריו מעיקרא ליתנייהו ואין מזה לא בנין ולא סתירה דאם המתני' כר"ח ס"ל איך קתני שעיר המשתלח וחולין שנשחטו בעזרה דהיינו חתיכה מאלו שנתערב בחתיכות כשרים דלא בטלי והא הוי נמי מבשא"מ דאיך אפשר לכשרים שיעשו [שעיר המשתלח או חולין שנשחטו בעזרה. ותו משני התם קושי' תוס' חולין צ"ו דר"ש כר"ח ס"ל ומשום דהוי מבשא"מ לשיטת האו"ה. וגם בזה לא כיון יפה דהא התוס' קשיא להו מדתני במתני' דגיד לא בטל משום ברי' ומסתמא ר"ש לא פליג עלה דהא מתני' דאל"ה לא מקשו כלום דדילמא ר"ש ל"ל ההוא כללא דברי' לא בטל. וא"כ הא גיד נמי דומי' דנבילה ושחוטה דהא א"א שיעשו שאר גידים גיד הנשה וזה ברור באופן שאין שום ראי' להאו"ה אפילו במקצת בדבריו. וראי' יש לסתור דבריו מסוגי' דמנחות כנ"ל [ובהר טב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו. וג"כ סותר עצמו מיד וכתב ושרץ שנפל לקדירה ונימוח בטל בס' משמע דוקא נימוח אבל שלם אפילו באינו מינו אינו בטל ע"כ אין לסמוך עליו בזה. וחידושים אלו שמחו בו במה שמצא דסובר ג"כ כפירושו באו"ה ולא הרגיש בסתירת עצמו] שוב עיינתי עוד בספר פלתי סי' הנ"ל כתב ראי' לפירושו בהרמב"ם מסוגי' דמנחות הנ"ל ומתרץ תמיהות הראב"ד כדברי הנ"ל דסוגי' מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד ומשום חשיבותו אינו בטל במינו והוקשה לו א"כ איך פסק הרמב"ם טמא בטהור אינו בטל הא הוי מבשא"מ דא"א לטהור להעשות טמא וע"ז לא שייך דבריו הדחוקים שכתב לקמן במתו כו' הוי מב"מ אף באינם מינם דזה לא שייך אלא על אינו מינו מצד עצמותו. ולכן כתב וזהו רק בטומאה אבל לא לענין איסור כלומר דדבריו אלו דמשום זה חשוב מבשא"מ מדא"א להיתר להעשות כהאיסור רק לענין טומאה ולא לענין איסור. ולא די שדבריו סותרים הש"ס במקומו דא"כ אין מוכרח הגמרא למוקים ר"ח אליבא דר"י וכדהקשיתי על האו"ה אף גם בזה שכתב וזהו רק לענין טומאה נמי הוא נגד כל דברי התוס' כ"ב ע"ב שהוכיחו מכמה סוגיות הש"ס דאיתאמרו לענין איסור לדחות דברי ר"ח מהלכה ומוכרח כדבריהם מסוגי' זו עצמה דמקשה ממצה שתבלה בתבלין. הרי דמדמה אכילת מצה לטומאה באופן שלענ"ד כל דבריו בטלין ומבוטלין:

אגב ארשום פה הרשום אצלי לזכרון בלשון זה. יש לעיין בסוגי' דמנחות הנ"ל מדוע החליטה דא"א לשחוטה שתעשה נבילה לשיטת הפוסקים חנ"נ בשאר איסורין ד"ת הא אפשר ע"י בישול עם איסור בקבלת טעם שאז נהפך ההיתר להיות איסור ואיכא לדחויי דדוקא בעי אפשר להתהפך מעצמו בלתי מעשה אדם. עוד י"ל דלענין טומאה וטהרה לא שייך הענין של חנ"נ. וצ"ע בדין אין טומאה בלועה מטמא טהרה בלועה דמשמע קצת אבל ע"י בלע של גוף נבילה מקבל טומאה וא"כ אפשר שייך נמי דין חנ"נ וצ"ע וכעת אקצר. ועיין בכורות כ"ב בתוס' ולק"מ. ועיין תוס' סוגי' הנ"ל תוך אריכות הדברים הוכיחו מן סוגי' דחולין דלית הלכתא כר"ח. והיינו לענ"ד מקושי' הגמרא מאי. ארי' ודוק כי קצרתי עכ"ל בהקונטרס. וכהיום שנדפס ספר בשמים ראש מצאתי הדברים שעוררתי מדין אפשר ע"י בישול מיוחס להרא"ש ונהניתי:

שם ט"ז ס"ק י"ב. נ"ב הריטב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו וג"כ סותר תיכף וכתב שרץ שנפל לקדירה ונמוח בטל. מבואר דוקא נמוח אף דאיירי בא"מ ועיין לעיל:

סעיף ז'. בט"ז ס"ק י"ג מסיים היינו ביש ס' נ"ב או דאיירי בא"מ או בנתבשל עם החתיכות אבל ביבש מינו ס' למה לי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף