אילת השחר/שבת/פח/א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רב נסים גאון
רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
בית מאיר
חתם סופר
רש"ש
גליוני הש"ס
אילת השחר

ילקוט אוצר הספרים
מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png שבת TriangleArrow-Left.png פח TriangleArrow-Left.png א

דף פ"ח ע"א

הא מני רבנן היא. עיין רש"ש דאע"פ דמאן תנא ס"ע ר' יוסי י"ל דתני ולא סבר לה כדמשני בנדה (דף מ"ו ב'). ואמנם הענין צ"ב, דלמה תנא לה ר' יוסי בסדר עולם מאחר שלא ס"ל, ואיך סתם כן.


משום טורח שבת. מבואר שהיו צריכים להכין לשבת עוד לפני מתן תורה, והיינו משום שעל ההכנה לשבת נצטוו כשירד להם המן בט"ו אייר, שנאמר (שמות ט"ז ה') והכינו את אשר יביאו, ומזה למדו מצות הכנה לשבת.


ההוא גלילאה. הא דלא הוזכר שמו י"ל דכל מי שהוזכר בגמ' יכול להחיות מתים, והוא לא היה במדריגה כזאת לכן לא הוזכר שמו, וכן בכל מקום שנאמר "ההוא גברא" אפשר שהוא מטעם זה, ואע"פ שצ"ל דבר בשם אומרו, כל שאומר שאדם מסויים אמרו אע"פ שאינו אומר שמו חשיב בשם אומרו, וכן מצינו בפוסקים שכתבו בשם האחרונים או הראשונים ולא הזכירו שמותם. ועיין פסחים (דף ק"ד ב') דמשמע שיש ענין להזכיר שם האומר ממש, [בבבא מציעא (דף ב' א') איתא אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי ואמרי לה כדי, ופירש"י דהוא שם חכם, ויל"ע למה בתחילה אמר "ואיתימא" ואח"כ אמר ואמרי לה, לימא בתרווייהו ואיתימא, או בתרווייהו ואמרי לה].


שם תהא קבורתכם. צ"ב לשון "שם", הול"ל כאן תהא קבורתכם. ומה שאמר "קבורתכם" ולא מיתתכם, לומר שאף יקברו (פי' שיהא אחר גמר הכל). ואפשר עוד שהכונה שיקברו בעודן בחיים ואח"כ ימותו, וזה עונש יותר חמור. ויל"ע דלהלן אמרו שאם לא יקבלו את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מה שייך קבורה, ועיין מהרש"א בע"ז (דף ב' ב') שעמד בזה, ומה שהביא מפענח רזא.


אם אתם מקבלים התורה. יל"ע האם תלוי בכולם או ברובם. ולכאו' מי שלא מקבל התורה צריך ליקבר שם.


מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וכו' מכאן מודעא רבה לאורייתא. במשל"מ (פ"י ה"א מהל' מכירה) הביא דברי המרדכי בשם מהר"ם דבאונס דמיתה אמרי' אגב אונסיה גמר ומקני אע"ג דלא יהיב דמי, והקשה עליו המשל"מ מסוגיין דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא, והא לדבריו כיון שהי' אונס מיתה גמר והשתעבד והוי קבלה גמורה.

ויש לומר דהנה אע"ג דתלוהו וזבין זביניה זבינא מ"מ תלוהו וקנה ס"ל לבעל העיטור הובא באהע"ז (סי' מ"ב) ובחו"מ (סו"ס ר"ה) דלא מהני, וכאן אין לומר דיועיל מה שהשתעבדו להשי"ת דהא אין שום דבר השוה נגד קבלת התורה, וכה"ג ודאי לא מהני דהוי תלוהו וקנה ויסבור המהר"ם כדעת בעל העיטור.


תוד"ה כפה. ואע"פ שכבר הקדימו כו'. יל"ע לפ"ז אמאי אמר מכאן מודעא רבה לאוריי', הרי עיקר הקבלה הוא ברצון, והכפיה היא רק שלא יחזרו בהם.


מכאן מודעא רבה לאוריי'. הענין צ"ב, דאטו כל מי שעבר עבירות לא יענש, ומי שמקיים מצוה לא יקבל שכר רק כמי שאינו מצווה.

והנה יל"ע דמה בכך שהקבלה היא באונס. הרי הקב"ה מצוה ומוכרחים לקיים, וכמו בן נח שחייב בז' מצות בני נח אע"פ שלא קיבל, דצריך לקיים מחמת גזירת מלך. ועיין רמב"ן שעמד בזה, ואפשר לומר דלולי שקבלוה ברצון היה אפשר לומר לא הן ולא שכרן, שהרי עיקר הבריאה היא לצורך ליתן שכר לאנשים שעומדים בנסיונות, ויכול אדם לומר איני חפץ במצות ולא בשכר.


קיימו וקבלו היהודים. צ"ב האם באמת כל אחד ואחד קיבל על עצמו בפועל את עול המצות, וכי אמרו אנו מקבלים, ולא הוזכר שעשו אסיפה וקבלו כולם את המצות. ואולי שכאן נאמר ברוה"ק שכל אחד מישראל קיבל על עצמו. ולפ"ז הוה מצי להוכיח מזה שאסתר ברוה"ק נאמרה, ועיין תוס'.


התנה הקב"ה עם מעשה בראשית. צ"ב עם מי התנה כן. ולכאו' הכונה שהקב"ה ברא את העולם על דעת כן.


אם ישראל מקבלין את התורה. והנה אחז"ל (ע"ז ב' ב') שהקב"ה סיבב אצל הגוים אם יקבלו את התורה, ומ"מ התנה אם יקבלו ישראל את התורה, שידע שהגוים לא יקבלו.


ואח"כ שקטה. והנה הנפש החיים (ש"ד פי"א) כתב שאם יהא רגע אחד שלא ילמדו תורה כל העולם יחרב, וא"כ למה שקטה, הרי אפשר שרגע אחד יפסיקו מללמוד. וחזינן דכיון שקבלו התורה כבר מובטחים שתמיד יהיה מי שיעסוק בתורה. ואע"פ שיש דורות שרק מועטים שומרים התורה, מ"מ די בהם להחזיק העולם, וכתוב בשם הגר"א שפירש מאמר התדב"א (רבא פ"א) שהקב"ה שמח בחלקו, דגם כשבדור אין כ"כ צדיקים הקב"ה שמח במיעוט שישנם [אמנם עי' בתוס' ע"ז (ג' א') ד"ה נוגעים בתי' ב'].


קשרו לו שני כתרים. יל"ע האם הוא דבר שכולם ראו, או שצריך ראייה מיוחדת בשבילם, ולהלן משמע שאצל משה ראו כל ישראל את הכתרים הללו, ועיין תוס'. גם יל"ע האם שתי הכתרים היו אותו דבר או שהיה הפרש ביניהם, דלכאו' הנעשה הוא יותר גדול, וא"כ גם כתרו הוא יותר גדול.


דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. הנה לשון הגמ' בשעה "שהקדימו" נעשה לנשמע צריך להבין מה זה נוגע לכתרים שקשרו להם מלאכי השרת, דלכאו' העיקר הוא מה שאמרו נעשה ונשמע ומאי נפק"מ אם הקדימו נעשה או נשמע מ"מ הם ב' אמירות וראויים לב' כתרים.

ויש לפרש דהנה לשון שמיעה כולל ב' מובנים, א' שמיעה, ב' הבנה, וא"כ אם היו אומרים מתחילה נשמע דהיינו הבנה, שייך שלא היו יכולים להגיע לנעשה, דעד שיגיעו להבנת כל מצוה אי"ז בא ברגע אחד, דבהבנה אפשר להתעמק עוד ועוד בלי סוף, וממילא לא היו מקבלים שני כתרים, כיון שלא היו באים לעולם לנעשה, אבל ברגע שהקדימו את הנעשה לנשמע ממילא כתר א' של נעשה יש להם מיד, וגם הכתר השני קבלו, אף שיכולים להמשיך ולהתבונן בלי סוף, ולכן הדגישו חז"ל דבשעה "שהקדימו" נעשה לנשמע זכו לב' כתרים.

ובבית הלוי פ' משפטים כתב דיש חילוק אם לימוד כדי לעשות אינו אלא הכשר למצות עשיה לכן בלי שהקדימו הי' משמע דילמדו כדי לעשות, נמצא דזה מצוה אחרת, משא"כ כשהקדימו הרי זה ללמוד אחרי נעשה, דעצם הלימוד הוא מצוה.

וצע"ק דזה שייך אם הקב"ה אומר את זה אבל אין תלוי באמירתם שיהי' מצות או הכשר מצוה.


ירדו מאה ועשרים ריבוא כו'. והנה יש במדרש שרק שש מאות מכלל ישראל חטאו בעגל, ומ"מ ניטל הכתרים מכולם, דכדי לזכות לכתרים צריך שכל הכלל יהיו ראויים, ואם יש מקצת שאינם ראויים הפסידו כולם, כי באמת נעשה קלקול בכולם.


ברישא עושי והדר לשמוע. אין הכונה עשיה ממש, דמה שייך לעשות קודם שמיעה, אלא כדפירש"י שמוכנים לעשות. והנה אפי' שהמלאכים אין להם בחירה, מ"מ יש להם איזה מעשה משלהם, דאל"ה מה שייך שאומרים שירה, הרי אין בזה שום שבח דאין בשירתם שום מעשה, ומוכח שיש בזה קצת מעשה שלהם. והרבה מפרשים כתבו דבאמת גם המלאכים יש להם בחירה, רק שכ"כ ברור להם ידיעת ה' שלכן אין חוטאים, וכמו שאדם לא הולך ערום ברחוב אף שיש בחירה על הדבר, לפי שכ"כ ברור לאדם שיש גנאי בהליכה ערום, וה"נ אצל המלאכים. ומצינו כמה פעמים שמלאכים נתבעו על חטאים שעשו, ואין אנו מבינים הדבר על בוריו.


כתפוח בעצי היער, היינו בין אילני סרק. והתוס' הקשו דהך קרא נאמר על הקב"ה ולא על ישראל, ועיין נפה"ח (ש"א פ"ט) שמתרץ דכיון שהקב"ה נראה הנהגתו כן ודאי שישראל גם הם במדרגה כזו עייש"ה. ומה שלא הביאו קרא דריח אפך כתפוחים וכמו שסיימו תוס' בסוף דבריהם, י"ל שבא לומר את המדריגה של כלל ישראל שהם דוגמת הקב"ה.


יצתה בת קול. צ"ב למה יצתה בת קול, וכי סתם אומרים בת קול מן השמים, ואפשר שבאו להורות שהקב"ה מרוצה מזה.


שמלאכי השרת משתמשין בו. והנה ישראל הם יותר גדולים מהמלאכים (עיין נפש החיים ש"א פ"יי"א), ולמה תלו מעשיהם במעשי המלאכים, ואדרבא חז"ל תלו מעשי המלאכים במעשה ישראל, כמו שאמרו בחולין (דף צ"א ב') אין המלאכים אומרים שירה עד שכלל ישראל יאמרו שירה, ועוד כהנה רבות.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א