אילת השחר/קידושין/טו/א
אזנו ולא אזנה. הקשה בחזו"א דהא אביה מכרה וכשתצא בשש היא שייכת לאביה ומה שייך שתאמר שהיא רוצה להשאר אצל אדונה. ואפשר דגם באיש כשאומר לא אצא אינו משום שיש בידו על אחרי שש, דהא אם ירצה למכור עצמו על אחרי שש אפשר דזה מקרי דבר שלא בא לעולם, דהנה הסתפקו אם שש זה יציאה או שאין לו כלל אלא עד שש, ולהסברא דשש זה יציאה נמצא דכעת דהוא עדיין של האדון אפשר דאין לו ליתן עצמו על אח"כ, ואפי' אם שייך למכור עצמו על אח"כ מ"מ לא משמע דזה שאומר שרוצה להשאר משום דרוצה להקנות עצמו, דאפשר דאפי' אם יאמר בפירוש דרוצה להשאר תחת אדונו בלי שיהי' קנוי לאדונו אח"כ ג"כ יהי' דין רציעה, ולכן גם באמה קטנה אע"פ שאחרי שש היתה צריכה לחזור לרשות אביה, מ"מ הי' שייך לרוצעה לולא דמיעט הכתוב אזנו ולא אזנה. ויש להסתפק אם יאמר דרוצה להשאר רק שנה אע"פ שיש הרבה שנים עד היובל, אם יהי' בזה דין רציעה ויהי' קנוי לו עד היובל, משום דאין דין רציעה מחמת דבידו להקנות עצמו, אלא דזהו דין שנאמר כשרוצה להשאר.
ויש לעיין לפי"ז באם עבד בהיותו אצל אדונו מכר עצמו לאדון אחר על אחרי שש, להסברא דיוכל למכור עצמו על אחרי שש, ואח"ז יאמר אהבתי את אדוני ואת אשתי וכו' אם יהי' אז דין רציעה אע"פ שהוא כבר הקנה עצמו לאחר, דאפשר דיהי' אז דין רציעה ויופקע מה שמכר עצמו לאחר וצ"ע.
יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי וכו' אלא לו ולא לבעל חובו. כבר הק' הקובץ שעורים דגם כאן יקשה מה שכיר פעולתו לבעל חובו אף האי, וע"כ דמ"מ יש גזה"כ א"כ נוכל גם לקיים גזה"כ דלו ולא ליורשיו דיש גזה"כ. ונראה דמה ששכיר פעולתו ליורשיו הא הוא משום דכחו וזכותו בריוח פעולתו וזה מזכהו שגם יוכל להוריש, וע"ז מתמהינן דלמה יהי' לו כח בהזכות ממון זה פחות מלשכיר, אבל מה שבעל חובו גובה מהשכיר, הא אין זה מכח זכותו הגדול שיש להשכיר בהממון, אלא משום כחו של המלוה לגבות גם ממה שחייבין להלוה, מדר' נתן, וע"ז באה התורה לומר דאין כח להבע"ח לגבות מזה ובזה אין אנו מגרעין את כחו של השכיר בהממון, שו"ר בשיטה לא נודעה למי, וכנראה דכונתו למשנ"ת.
לו ולא לבעל חובו. הנה תמהו על הרמב"ם דס"ל כר' נתן, ולפי"ז איצטריך קרא למעט לבעל חובו כיון דפסק דבע"ח אינו גובה מהענקה, ולפי"ז אין לו פסוק למעט מוכר עצמו דאין מעניקין לו, ואיך פסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו, ובש"ך (סי' פ"ו סק"ג) תירץ דהענקה הוא כעין צדקה וע"ז הוא דקאמר דת"ק ס"ל דלא צריך קרא למעט דבע"ח אינו גובה מזה, כיון דבכל דבר שהוא כצדקה אין בע"ח גובה מזה, ועי' בחזו"א מה שהקשה על זה.
ועוד יש לתמוה לפי"ד דא"כ מה קאמר דלא יתכן למעט יורשיו משום דשכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו, והא מה דשכיר פעולתו ליורשיו הא זה ממון שמקבל שכר עבור פעולתו, אבל מה שייך זה בהענקה שהוא רק מדין צדקה ולא שכר פעולתו, ואם גם בחיוב צדקה יש דין דשייך ליורשיו, הי' לו לפרוך מה צדקה שייך ליורשיו אף האי נמי, אבל לא הי' לו להקשות מכח דשכיר קרייה רחמנא.
דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום ע"ע עובד ביום ובלילה וכו' ואידך אי מהתם הו"א ה"מ מדעתי' אבל בע"כ אימא לא. וצ"ל דאף דקרא קאמר עבדך, דאורחא דמילתא דהעבד מסכים, ומ"מ יש לעיין דאם זה מדעתו א"כ אין זה משכירותו ולמה זה מקרי משנה שכר שכיר, דהא אין זה מחיוב שכירותו כלל.
שם. אי מהתם הו"א ה"מ מדעתי' אבל בע"כ לא. יש לעיין אם שייך שהתורה תצוה דין חיוב לחבירו שא"א לקיים, דהנה כשאדם חייב מצוה לשמים ב"ד כופין אע"ג דיתכן דלא יעשה המצוה אפי' ע"י כפיה מ"מ יותר אין עלינו חיוב, אבל חיוב לחבירו אז בשלמא אם אינו רוצה לשלם יורדים לנכסיו ויקוים הדין לגבות בכל אופן, אבל חיוב לעבוד לאדונו מה יכולים לעשות כשלא ירצה, ואפי' אם יכופו בשוטים אם לא ירצה לא יתקיים זכותו של האדון, משמע שבכ"ז שייך שהתורה תצוה זכות לחבירו אע"פ שיתכן שלא יוכל לקבל מה שמגיע לו אפילו ע"י ב"ד.
לעולם יליף שכיר וכו' סד"א וכו' אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא אימא ניקנסי'. עי' בחזו"א שתמה דהא גז"ש מופנה היא ולמדין ואין משיבין, וכמו לעיל דף י"ד ע"ב דפרכינן מה למכרוהו ב"ד שנמכר בעל כרחו, וע"ז מתרץ בגמ' דיש גז"ש דלכן לא מהני הפירכא, ועי"ש מה שתירץ, וכעי"ז כ' בקובץ שעורים דאם יש סברא על הנלמד שלא יהא בו דין המלמד שפיר לא ילפינן, והיינו דמה דפרכינן מה למכרוהו ב"ד שנמכר בעל כרחו, הא אין זה סיבה שלא יועיל כסף במוכר עצמו, אלא דזה רק פירכא, וע"ז משני שפיר דיש גז"ש ובזה לא פרכינן, אבל אם יש טעם שבהנלמד לא יהי' הדין א"א למילף אף בגז"ש. וכעי"ז יש בכריתות דף כ"ב ע"ב בשטמ"ק אות ח', דג"כ מבואר דלא ילפינן מגז"ש בערכך מאשם דיש סברא דבאשם תלוי לא יצטרכו שני כסף דלא יהא ספק חמור מודאי, ובתוס' הרא"ש נשאר בצ"ע על קושיא זאת.
ואפשר לומר דהנה יש להסתפק בהאי דינא דנאמר בעבד דשש שנים יעבוד ובשביעית יצא, אם עיקר החידוש בגזה"כ הוא דיוצא בשביעית, אבל מה דעובד שש אינו הגזה"כ, אלא דמכירה הא הי' צריך להיות יותר ויש גזה"כ דאינו עובד יותר משש, אבל שש עובד מסברא, או דגם ע"ז יש גזה"כ דעל שש הוא מכור וצריך לעבוד שש. והנה אם נפרש דגם מה דצריך לעבוד שש הוא גזה"כ, א"כ נמצא דהגזה"כ דשש ויובל הם תרתי דסתרי, דהא כיון דיש גזה"כ דצריך לעבוד עד שש ויש גם גזה"כ דיוצא ביובל וזה ע"כ לפני שש [חוץ מבנרצע] א"כ הי' אפשר לומר דרק במוכר עצמו דכתיב להדיא אמרינן כן, אבל במכרוהו ב"ד כיון דיש סברא דליקנסי' אמרינן לפרש דיש גזה"כ דדוקא יעבוד עד שש.
וכן צ"ל גם על מה שבתוס' בעמוד ב' (ד"ה אמאי קאמר) הקשו דהיכי תיסק אדעתין לילף מכרוהו ב"ד מנמכר לעובד כוכבים מגז"ש דשכיר שכיר שיגאל בקרובים, הא סברא לומר דנקנסי' לזה שנמכר בב"ד משום דעבד איסורא, והיינו דבזה שכתוב שנמכר בב"ד יעבוד שש אפשר דזה קנס דאינו יוצא בפחות משש כלל אפי' ע"י גאולת קרובים.
ואכתי צ"ע מה שהקשו שם דאיך נילף שכיר שכיר מנמכר לעכו"ם שגם מוכר עצמו נגאל בקרובים, הא מה לנמכר לעכו"ם שנגאל בקרובים משום שלא יטמע בין העכו"ם, ואיך עושין פירכא על גז"ש.
תוד"ה ואידך. והר' נתנאל מפרש וכו' פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו. צ"ע איזה טעם הוא דהא כיון דלאחר שיגבה השכירות יגבו בעלי חובות ממנו אע"ג דטרח בגופו ולמה לפני ששילמו לו יהי' כחו יותר טוב בזה מבשאר כסף שמגיע לו, ובשלמא אי בכלל לא הי' חידוש דין דר' נתן היינו דאין הלוה השני מחויב ליתן לו משום דאין הלוה השני משועבד, אבל אחרי שיש דין שיעבוד ומצד זכותו של הלוה השני אין מניעה לגבות ממנו, דהיינו להאדון אין מניעה לגבות ממנו רק מצד השכיר משום דטרח, ומאי מהני הא דטרח, דהא גם כסף הזה גובין ממנו אחרי שיקבל ולמה יהי' עדיף כחו לפני שגבה מאחרי שגבה מחמת שטרח בגופו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |