אילת השחר/נדרים/כה/ב
נדרי שגגות. ומשמע מהר"ן דכתב (בד"ה וב"ה) דטעם דבנמצא אביו לא חל הנדר משום דאין פיו ולבו שוין. והנה באם אוכל הא בשעת אכילה אפילו זוכר ואומר שאינו רוצה לאסור בכ"ז יאסר, ובע"כ דדין דפיו ולבו שוין לא נאמר אלא על שעת הנדר ממש, אבל דין דהאדם בשבועה נאמר גם על שעת קיום התנאי, אמנם נראה דגם באם אכלתי צריך לטעם דהאדם בשבועה, דבל"ז הא הוא באמת רצה לומר הנדר, ותמיד הא כשרוצה להוציא בפיו לומר הנדר, אע"פ שלא רוצה לאסור, לא איכפת לן כיון שרוצה לומר הנדר, וכאן הא רוצה לומר הנדר, אלא דמדין דהאדם בשבועה הוא דיש כאן חסרון של אין פיו ולבו שוין, היינו דבכה"ג צריך כן להתחשב עם הלב, וזהו הדין דהאדם בשבועה, והא דצריך לטעם דפיו ולבו שוין, היינו דלא הי' שייך לפוטרו מטעם דהאדם בשבועה לולא דיש דין דצריך להיות פיו ולבו שוין.
ונזכר שאכל ושתה. מבואר דבתולה בתנאי שייך שיהא דין האדם בשבועה על שעת התנאי, אמנם בתולה תנאי שביד אחרים, ע"כ כונתו דכעת כבר יחול ולא צריך בשעת התנאי שיהא יודע בשעה שחבירו עובר על תנאי, וצריך לומר דכונתו ע"כ כאומר בפירוש אף אם יהי' אונס.
ונמצאו אביו או אחיו וכו'. ברא"ש לקמן (דף ס"ו א') כתב דבהותר על קצת יש בזה פתח על היתר, ומשמע דצריך היתר חכם, ואם החכם יתיר לו רק על מה שמתחרט לא יועיל על השאר, וצריך לחלק בין נמצא אביו או אחיו דאין צריך היתר על השאר.
והנה הא זה עיקר דין דהתרת נדרים דטעות כזה שהן מתחילה, כגון נמצא אביו א' מהן מותר בלי היתר חכם, משא"כ טעות שנעשה ע"י פתח וחרטה, ונמצא דהטעות שנעשה ע"י התרת נדר, הא בודאי לא יכולין לומר דהוי כטעות מעיקרו, וכמו שנמצא דבריו דהוי טעות מעיקרו, וא"כ איך אפשר שיהי' מותר בלי היתר חכם, דאף דהוי כאילו טעות, מ"מ הא הוי טעות מאלה שצריכין היתר חכם, משא"כ בנמצא אביו דהוא טעות לכתחילה שאין צריך היתר חכם גם על השאר, הו"ל כטעות מעיקרא ולא צריך היתר, דכל טעות שנתהווה תיכף בטל, וכל טעות שנעשה ע"י חרטה ופתח ולא הי' טעות מעיקרו אינו נעקר בלי חכם.
והנה האחרונים הקשו על הא דלקמן (דף צ') באומרת נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהי' אסורה לכל העולם, דלפי הצד בגמ' דבעל מיעקר עקר, למה לא נימא הותר בכולו, ולפי הרא"ש יתיישב בפשיטות, דהא אף בחכם צריך היתר על הכל, דבלי היתר כיון שלא הי' כזה נדר שהי' טעות מעיקרו ולא הוצרך להיתר, אף אי ניתר מ"מ היתר חכם צריך, א"כ בהיפר חלקו, אף דנעקר למפרע מה שנוגע לגבי הבעל, אבל על היתר כיון שאין הבעל מתיר נשאר הנדר בתוקפו, אלא דמלשון הר"ן משמע דכל הטעם דל"א נדר שבטל מקצתו בטל כולו בהפרת הבעל, היינו משום דמיגז גייז, ולולא זאת משמע דהי' בטל לגמרי, ומשמע דלא מפרש כהרא"ש, ולפי האור שמח (פ"ג מנזירות הלכה י') דפירש דנדר שהותר מקצתו הוא רק אם הי' שייך אותו ההיתר על השאר, כגון בחכם דהי' יכול להתיר על השאר, ואינו מובן דהא בשלמא בבעל שהי' יכול להפר את שניהם בלי הסכמתה, נקרא שהיפר רק קצת ממה שיכול, אבל החכם הא אינו יכול להתיר אם הנודר אינו רוצה להישאל, ואי הכונה דחצי מנדר של הנודר הותר, א"כ למה זה ישפיע דיתבטל הכל דוקא אם הי' יכול לשאול ולהתיר ע"י החכם, הרי גם באין יכול להתיר ע"י החכם סוף סוף חצי נדר הותר.
אמנם אפשר לומר לפי דרכו כיון שחל עכשיו שתי נזירויות א' על עכשיו וא' על אחרי ל' יום, אפילו אם הי' יכול החכם להתיר הנדר השני אף שעוד לא חל, מ"מ אין כאן נדר א' כיון דחלוקין בזמנם, וכמש"כ בש"ך (רכ"ט ס"ק ו') בשם הריב"ש דשתי פעולות שונות אין זה נדר א', ובפרט כאן דחלות הנדר השני הא לא חייל, איך אפשר לומר שהם נדר א' כיון דהנדר השני עוד לא חייל.
ויהי' נפק"מ גדולה גם לגבי מה דמבואר דבנדר מתאנים וענבים דמבואר בר"ן לקמן (דף פ"ז ע"ב) להלכה דאינו מופר אם לא יפיר את שניהם, מ"מ באם נדרה מתאנים היום ומענבים למחר דהוי שני נדרים שונים ויכול להפר א' בלי השני, אע"ג דבהפרה יכול להפר גם נדרים שעוד לא חלו, אמנם לא מסתבר כן, דמסתבר דהעיקר תלוי כיון דנדרם ביחד אז רצונו לעשותם לנדר א' ולענין הפרה צריך שיפר הכל, וכן לענין התרה כה"ג יותר כולו בהתרת א' מהם.
ובאור שמח (פי"ב מנדרים הל' י"ט) רוצה לחדש דכל הבעיא בגמ' בנזיר אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר הוא רק בנזירות, דבנדרים ודאי דאינו נוגע לו על הנדר ואין כאן עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה, אבל בנזירות כיון דסוף סוף חל הנזירות עד עכשיו, ויש דין בנזירות דאף קבלת נזירות דיום א' מחייבו נזירות דל' יום, לזה הוא דנסתפקו בגמ' אם זה דין רק בקבלת נזירות, וכאן לא איכפת לן מה דיכול להתחלק דהיתה נזירה עד עכשיו או לא, ולפי"ד כל הנידון אי נזירות לא שייך להיפקע מכאן ולהבא, לכן ע"כ דפקע לגמרי.
ולכאורה לפי"ז דכיון דנזירות א"א להיפקע מכאן ולהבא, והא דפשיטא לי' להגמ' דהבעל יכול להפר נזירות, היינו דילפינן מהיקישא דנדרים כדלעיל (דף ד' ע"ב), וכדביאר האור שמח דזהו ביאור הגמ' דהייתי חושב דבנזירות לא שייך הפרה, והבעיא כיון דיש היקש ע"כ דילפינן סוג הפרה אחרת, כיון דהעינוי נפש של הזמן הבא א"א להפקע לולא שיפקע הנדר, וזה נכלל בהעינוי נפש, או דילמא דבאמת גם כאן רק מכאן ולהבא גייז.
אמנם הר"ן דכתב כאן דקי"ל בעל מיגז גייז, ולכאורה א"א לומר דמיירי בנזירות, דבנזירות לא שייך כלל לומר שהותר כולו, דהא בשתי נזירות בבת אחת אם יתיר א' מסתמא השני' לא תהי' ניתרת אף אי מיעקר עקר, כדאמרינן לעיל (דף י"ח) דבקיבל שתי נזירות והתיר א', השניה נשארת, והתוס' בשבועות פירשו דהוי כקיבל שתי נדרים שונים, א"כ לא הוצרך הר"ן טעמא דמיגז גייז רק לנדרים, וא"כ למה כתב דקי"ל בעל מיגז גייז, דלפי"ד האור שמח הא לא הי' בכלל שאלה על נדרים.
אמנם האור שמח לשיטתו יכול לומר דהחידוש דהר"ן הוצרך בנזירות, דהא דלא בטל נזירות א' בהתרה דנזירות שני' הוא משום דלא יכול החכם להתיר את הנדר השני כיון דעוד לא חל עדיין, אבל בהפרה דמבואר לקמן (דף צ') דלרבנן מיפר אע"פ שלא חל, ועי' בר"ן דף פ', א"כ שפיר הי' יכול להיות מופר גם הנזירות השני' אי עקר.
אמנם קשה לומר כן, דא"כ הא הו"ל כנדר משתי ככרות דאין יכול להפר אא"כ מיפר שניהם, וכמבואר בר"ן הנ"ל (דף פ"ב ע"ב), א"כ אליבא דאמת גם הנזירות הזאת לא תתבטל, גם איזה הו"א שתתבטל השני' כיון דאינו רוצה להפר, כיון דלפי סברת האור שמח לכאורה הפשט דכלול הפרה על השני, וכשאינו רוצה להפר איך שייך לעשות מזה הפרה, וע"כ דהר"ן איירי שנדרה על דבר שיש בו עינוי נפש עם דבר שאין בו, דאז לולא החידוש דמיגז גייז הי' ס"ד דגם השני יתבטל, וא"כ מהר"ן חזינן נגד סברתו בזה דדין הותר מקצתו הוא דוקא אם בכח החכם להתיר נדרו אם הי' שואל עליו [גם חזינן דהדין מיגז גייז או מיעקר עקר הוא ג"כ בשאר נדרים, דא"א לומר שנדרה הנזירות ביחד עם עוד נדר שאין בו עינוי נפש, דאז בודאי לא שייך הותר מקצתו, וכמבואר בפוסקים דעל שתי פעולות שונות לא אמרינן הותר כולו, ועי' בש"ך סימן רכ"ט סק"ו בשם הריב"ש, אלא דיש לומר דהר"ן יסבור דגם בזה אמרינן הותר כולו].
והנה יש לומר לפי דרכו בשינוי קצת, דהנה באמת הא מבואר לקמן דילפינן מקרא דצריך להפר כל הנדר דוקא, לכן בנדרה משתי ככרות שבשתיהן יש עינוי נפש והיפר לא' לא הופר כלל, ע"כ יש להסתפק נמי בנדרה בדבר א' ומיפר, את"ל דמיפר מכאן ולהבא, נמצא דלא הופר כל הנדר, וא"כ יש להסתפק אם כיון דמכאן ולהבא שנוגע לנו הופר הכל נקרא שהופר כל הנדר, או לא, דהתורה הצריכה שיתבטל כל הנדר ממש, ולכן אף שאין נוגע לי הנדר דאינו עינוי נפש, מ"מ זה מוכרח להתבטל כדי שיותר העינוי נפש דהשתא, ולזה הוא דמספקינן אי מיעקר עקר.
אמנם בר"ן לקמן (דף פ"ב ע"ב) מבואר דרק בעינוי נפש יש הגזה"כ דצריך להיות מופר הכל, אבל בבינו לבינה אין דין שצריך להיות מופר כל הנדר, וא"כ יוצא דבנדרי בינו לבינה אין שום סברא שיעקור למפרע כיון דאין מה שעבר נוגע לבינו לבינה, ולפי"ז בהא דנטולה אני מן היהודים, אף את"ל דמיעקר עקר בעינוי נפש, מ"מ כאן ודאי לא עקר ולכן תהא נטולה מן היהודים, וכל נדרי עינוי נפש הי' ס"ד דנעקרים למפרע, ולכן אם נדרה משתי דברים ביחד דהא' עינוי נפש והשני לא, הי' ס"ד דנימא דהותר מקצתו הותר כולו, ונהי דפסקינן כר' יוחנן (דף פ"ב ע"ב) דמחמת הדין דיפרנו לא איכפת לן מה דאינו מיפר להאינו מתענה, מ"מ אי מיעקר עקר ס"ד דיתבטל מכח הותר מקצתו הותר כולו.
הנה הא דיש דין דהאדם בשבועה פרט לשוגג, וגם יש דין התרה דחכם, והנה אף אי לא הי' דין דהאדם בשבועה, מ"מ נראה דהחכם הי' מתיר, דאל"כ למה צריך קרא דהאדם בשבועה תיפוק לי' מדדרשינן אבל אחרים מוחלין לו, וע"כ משום דדין מיוחד דהחכם יכול להתיר ולעקור הנדר ע"י החרטה ופתח דהוי כעין טעות, אבל לא מפני הטעות היא הסיבה שמזה ניתר הנדר, והא דמוכיח הגמ' בב"ב (דף ק"כ) דמדס"ל לב"ש הקדש טעות הוי הקדש, הרי דאין מועיל שאלה בהקדש, יש לומר דמשמע דהוי הקדש אף אם יבוא לחכם ויספר לו הטעות מ"מ אין החכם יכול להתיר לו בסיבת הטעות, הרי דגם שאלה לא מהני, והא דמבואר שם בתוס' דמיירי באומר אילו הייתי יודע שיצא שור לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, א"כ לכאורה אין ראי', דמה דאין החכם מתיר לו ע"י טעותו, משום דאדרבה הוא אומר שהי' מכוין להקדיש, מ"מ כאן שאומר הטעות שהי' לו, אי איתא דהחכם יכול להתיר ע"י טעות הוא הי' צריך להתיר לו, ומדמשמע דאינו מתיר הרי דגם שאלה לא מהני, ולזה כתבו התוס' מדחל ההקדש אע"ג דהוי טעות, ה"נ לא יועיל שאלה בכל האופנים לבטל מה שבדיבורו, וצ"ע דלכאורה בפשטות לא משמע כן.
ר"ן ד"ה וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין. השלמי נדרים בשם המהרי"ט הקשה דמאי קשה לי' להר"ן הא פשיטא דבאביו הי' אומדנא דמוכח, משא"כ בקונם אשתי דאם לא יאמר שהכתה את בני מי יודע דבשביל זה מכוין לאוסרה, אמנם נראה דס"ל להר"ן דנהי דכתוב במשנה אביו ואחיו, אבל הוא הדין כל מי שיאמר שעליו לא התכוין לא יצטרך היתר, והטעם כמו שביאר הר"ן כיון דאומר דלא הי' כונתו עליו כלל והוי מוטעה בעיקר הנדר, משא"כ בקונם אשתי נהנית לי דאינו מוטעה בעיקר הנדר דהא רצה להדירה, אלא דטעם הנדר הוא שהכתה, ולכן לא יועיל מה שיטעון דכך הי' בלבו טעם הנדר, וכן מבואר להדיא בר"ן לקמן (דף כ"ו ע"ב ד"ה יש נדר) דהבנות שוח מותרין בלי היתר חכם, אע"ג דודאי לא שייך אומדנא דלא רצה לאסור בנות שוח, מ"מ כיון דהוי טעות גמור בעיקר הנדר אין זה נדר כלל.
וכן בפותחין בכבוד שבתות דצריך התרה, היינו אף דידוע לנו אומדנא דמוכח דאילו חשב בכבוד שבת לא הי' נודר, מ"מ כיון דאינו אלא טעם הנדר צריך התרה, רק באם יאמר הטעות בדבריו כמו בהכתה את בני, כך אם הי' אומר כיון שאין מצוה לכבד הימים האלה אז הי' נדר טעות, וכן בהכתה את בני נאמין לו שכן התכוין, מ"מ כיון דלא הוי טעות בעיקר הנדר במה שנדר, אלא בטעם הנדר, ע"ז צריך פתח, וכן באומר בפירוש הטעם הו"ל כתנאי.
וברמב"ם (פ"ח מנדרים הל' ד') מבואר דהחילוק הוא מפני שבאביו מבואר הסיבה שנדר בשבילה, משא"כ בהכתה את בני, הרי דאינו מחלק כלל בין עיקר הנדר בין טעמו, אלא דכל שמבואר הוי טעות, וכל שאינו גלוי לכל צריך פתח, אבל להר"ן נראה כמשנ"ת.
והנה לפי מש"כ הר"ן לעיל (דף כ"ג ע"א) גבי דביתהו דאביי, דנהי דרוצה לעשות הנדר אבל רק משום שתפחד מחמת זה להשיאה לקרובה אבל אין בדעתו לאסור אם תשיאנה, אפשר דבאמת הוי אומדנא דמסתמא כן כונתו, ומ"מ צריך היתר חכם כיון שאינו אלא טעם הנדר משום כן, דעצם הנדר הא אסר אם תשיאנה, ונהי דהטעם הוא מפני זה לכן בכ"ז צריך היתר, אבל אם הי' אומר בפירוש אם תשיאנה לקרובתך תהי' אסורה להנות כדי שעי"ז תפחדי להשיאנה, יתכן דהו"ל כמו בקונם אשתי שהכתה את בני, דלא יצטרך היתר חכם דהו"ל כנדרי שגגות, אמנם יש לחלק דכאן הוי שוגג בדבר שהי' שהכתה את בנו, משא"כ כאן דנכנס אדעתא דספק, כיון שדבר העתיד להיות הוא אם תשיאנה, בכ"ז יתכן שהו"ל ג"כ נדרי שגגות.
והנה ברמב"ם (פ"ח הל' ה') דכתב דאם נדר מא' ונעשה סופר או נדר ממקום ואותו מקום נעשה ביהכנ"ס בכ"ז צריך התרה כיון שזה לא הי' בשעת הנדר, והנה ע"כ צ"ל דזה אומדנא דמוכח דלבית הכנסת או לסופר לא נדר, דאל"כ מה צריך לטעם דנולד, דהא בהכתה את בני ג"כ צריך לומר בפירוש דלולא זאת כיון דאין ידוע לנו שזה הסיבה צריך התרה, א"כ כיון דע"כ הוי אומדנא דמוכח דכשיעשה סופר לא הי' נודר, למה לא הוי באמת נדר טעות, ובר"ן ריש פרק ר"א מבואר דאם הי' יודע הי' נודר, היינו דהי' נודר מספק ולא הי' חושש שיארע זה, וצריך טעם לחלק מהא דב"ק (דף ק"י ע"ב) מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין.
חזינן מדברי הרמב"ם דאע"ג דזה אומדנא דמוכח, מ"מ רק באביו שאכל התאנים דאומדנא דמוכח שחשב שהם רבים, דנמצא דירד לטעם הזה והו"ל כפירש דמפני זה אוסרם, אבל בנעשה ביהכנ"ס הא אין לומר דהו"ל כאילו פירש כיון שאין זה ביהכנ"ס, נמצא דלא הוי טעות, דטעות הפשט דוקא אם זה הוי כאילו אמר בפירוש, ובאביו הו"ל כאילו אמר בפירוש, כיון דבלב כל אדם שזה כונתו לאסור לזרים, אמנם לפי"ז אם הי' אומר שאסור לו ליכנס כאן כיון שזה לא ביהכנ"ס ואח"כ נעשה ביהכנ"ס, שפיר יועיל, כיון דאמר זה הו"ל נדר טעות אע"ג דהוי נולד.
ויש לעיין קצת לפי סברת הרמב"ם דאף דהוי אומדנא דמוכח דלא רצה לנדור כשיהי' ביהכנ"ס, ובשביל זה ס"ל לר"א דניתר בלי שום התרה, כמבואר בפירוש המשנה הובא דבריו בלח"מ כאן, א"כ לפי המבואר בתוס' כתובות (מ"ז ב' ד"ה שלא כתב לה) דבאמת שייך מק"ט גם על דבר שיקרה אח"כ אם זה תלוי רק בו, ולכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין הי' סברא דלא צריכה חליצה כיון דאדעתא דהכי לא קדשה, והוא לא הי' מתנגד לזה דמאי איכפת לי', א"כ בנדרים למה לא יהי' מדין טעות כמו שם.
והנה האחרונים כבר העירו ע"ז אם שייך בנדרים ושבועות דין טעות, והנה עצם המושג טעות בקנינים, הביאור דאני רוצה ליתן הדבר רק אם זה כדאי לי, ואם ימצא שזה לא כדאי איני רוצה, אמנם בנדרים הא לא שייך ענין זה, אלא דאחרת איני רוצה, דרק בשביל שהכתה את בני אני רוצה לאסרה, וזה לא הוי גדר טעות דכל התורה דלכן לא כדאי לי ליתן, אלא דהוא מגזה"כ דהאדם בשבועה, וכיון דביארנו דלענין האדם בשבועה נתמעט דוקא דבר דבלב האדם שלא רוצה ע"ז, כגון בהכתה את בני דכיון דחושב ע"ז בשעת הנדר ואינו רוצה ע"כ אם זה לא כן והוי חסרון באדם בשבועה, וכן באם אוכל ושכח ואכל דדעתו הי' לידור דוקא אם לא ישכח, וזה כבר כלול בדעתו כעת דנשבע ונודר רק אם יאכל בידיעה שבזה תלוי הנדר, אבל בנולד כיון דזה לא עלה על דעתו דבשביל זה נודר מפני שזה לא ביהכנ"ס, אין כאן דין האדם בשבועה, ודין טעות דכל התורה לא שייך כאן כלל, דטעות היינו שאינו מסכים בשביל שלא כדאי, דמה שנותן הוא רק מפני שכדאי לו וכאן זה לא שייך.
הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב. יש לעיין אם הי' מסופק אם כך הוא אומר ונשבע שכך אמר אם בזה עבר רק עבירת ספק, ואפי' אם אח"כ התברר דלא אמר רב כן, דלגבי יותר מספק הוי שוגג ולגבי יותר מספק אין כאן האדם בשבועה ואינו חייב קרבן, או דכיון דהי' מסופק נמצא דעבר ודאי, ולפי מש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ה ע"א) דבפקדון דפשע נענשת, הרי דהיכא דיש פשיעה אינו כשוגג וא"כ יענש כדין ודאי עבר [העירוני זה], ועי' מש"כ בב"ק (דף ק"ד ע"ב) דמתוס' הרא"ש גיטין (דף ל"ה) לחד תירוצא לא נתמעט מעונש רק מקרבן, ולפי"ז יש לומר דאין חילוק בין פשע ללא פשע.
ועיין בש"ש (שמעתתא א' פ"ג) מה שהביא משו"ת הר"ן (סי' נ') באם נשבע שלא לאכול בשר ביום פסח, וכיון דאין להתיר הנדר לפני שחל, הסתפק אם יוכל להתיר בערב פסח בין השמשות, ותלה זה במחלוקת אי ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא או רק מדרבנן, ועי' בתוס' בשבת (דף ס"ט ד"ה עד) דבשוגג וחשב שאין איסור לאו בשעה שנשבע אינו נקרא האדם בשבועה, א"כ בנשבע על ספק יש לומר דלפי דעתו אינו עובר בלאו רק באיסור ספק, אפשר דזה לא מקרי האדם בשבועה, או דספק לאו הוי שפיר האדם בשבועה, ולהרמב"ם דס"ל ספק מותר מן התורה, יתכן דאין עובר כלל איסור דאורייתא ולא הוי האדם בשבועה.
ר"ן ד"ה היכי דמי. סד"א דכיון דלא חש לי' ואשתבע לאו שגגה היא ואי תלה בה איסור פירות יהו אסורין קמ"ל. צ"ע למה הוצרך להוסיף דס"ד דהפירות שתלה בהשבועה מותרין, ולא זה דס"ד דיש לזה חומר שבועה, ואולי משום דתנא שבועות שגגות מותרות, ואם טעה על שנשבע, הא בשעת שבועה ודאי לא שייך לומר איסור, דהא אז חושב שנשבע באמת, וא"כ מה דתנן מותרות ע"כ שתלה בזה איזה דבר כגון אכילת פירות, ע"ז אמרינן דהפירות מותרין באכילה דהוי שבועת שגגות.
רא"ש ד"ה אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו הי' שוגג נתבטל כולו. הנה בר"ן לעיל (דף ג' ע"ב) הביא דיש לימוד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכן מבואר בירושלמי ריש מסכתין, וצ"ל דדברי הרא"ש הם טעם על הגזה"כ. אלא דלפי"ז כשאומר בפירוש דאע"ג דחלק א' אינו רוצה אעפ"כ חלק א' הי' נודר, למה יתבטל כל הנדר.
עוד יש לעיין על מש"כ הרא"ש דיש סברא דרוצה רק אם יחול כל מה שנדר, דהא בקני את וחמור מבואר דמאן דס"ל קנה מחצה, משום דדעתו דמה שיוכל לחול יחול ומה שא"א לא יחול, ולהלכה הא רוב הפוסקים הכריעו כר"נ דקנה מחצה, ולמה כאן אמרינן סברא דרוצה דוקא כמו שנדר, דהיינו אם לא לאבא ג"כ אינו רוצה בכלל לנדור. ואין לחלק הכא דלא ידע שעל א' לא יחול, משא"כ שם שלכתחילה ידע דהחמור לא יקנה, דצ"ע בקידושין (דף נ"א) ובכולי דוכתין דמיירי בקני את וחמור, דלכאורה אפי' בגווני דלא ידע קודם דא' לא חל מ"מ דיינינן מדין את וחמור.
פותחין בשבתות ובי"ט. ברא"ש כתב דנדרים חלין על דבר מצוה לכן חל הנדר דתענית גם על שבת, וצריך טעם דהא כל הטעם דחל הוא מפני דהחלות על החפצא, ונדרי תענית הא אין חלות איסור על המאכלים, גם יש לעי' דהא כל הטעם דחל דין תענית הוא מפני דהוי נדרי מצוה, ועל שבת דאסור א"כ אין זה נדרי מצוה, ולמה הוי בכלל נדר, ולזה לא צריך להועיל אף בקיבל גם ימות החול דהוי כולל, כיון דכל מה דחייל על ימות החול דהוי מצוה, אבל על שבת אין כאן כלל דין נדר, וצריך לומר דמ"מ הענין מצד עצמו דהיינו תענית הוי שפיר מצוה אלא דיש גם עבירה.
והנה יש לומר דבאמת הא דאין נדר חל על דבר שאין בו ממש, היינו משום דלא שייך לקבל על דבר שאין בו ממש, אבל בתענית דהקבלה הוא על עצמו וממילא חל דין איסור אכילה, הוי האכילה חפצא ולא המאכלים, ואע"ג דהוי אין בו ממש, זה הוי רק חסרון דלא שייך להתחיל בו דינים, אבל שייך שפיר חפצא גם אם אין בו ממש, וכך אפשר לומר דלהראשונים דכתבו דנזירות הוי איסור חפצא, דהביאור דאיסור אכילת ענבים ויין וטומאת מתים הוי חפצא דשייך בהו להיות דינים, דכיון דזה מתחיל ע"י דין קבלה אגברא, אלא דלפי"ז ק"ק למה נדר כזה חל לבטל המצוה.
אמר רבה דכו"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם וכו'. בפלוגתא דרבה ורבא מבואר עד כמה הבינו חז"ל דאדם חושש בכבוד אביו דאינו רוצה שבדבריו יהי' מקום שאפשר לטעות שגם אביו בכלל איסור נדרו שלא יאכל מתאנים שלו, דיש סברא דכשאומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר, עדיף לומר כן, דנמצא דאביו לא הי' שום הו"א שנכלל באיסור לאכול תאנים, ויש מקום לומר להיפך דכשאומר כולהו חוץ מאבא ממהר להוציא אביו מכלל האסורין וזה פחות זלזול בכבוד אביו, הרי עד כמה הבינו חז"ל שאדם חש מביטוי של זלזול על אביו, וצריך להוסיף דאע"ג דמשמע דזה אינו דוקא בזמן שהרבה שומעין זה, מ"מ אמירה שיכול לרגע א' להשתמע כאילו האבא בכלל, זה כבר זלזול בכבוד אבא, ובודאי אותו הדבר בכבוד רבו, ועי' נזיר (נ"ב ע"ב) ר"ש אומר עד ימיו הי' מטמא אם משמת חזר בו איני יודע, כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.
ר"ן ד"ה לא נחלקו. דכיון דאיכא גם טעות בלשון. יש לעיין לפי"מ שכתב קודם דאביו אין כלל במשמעות הנדר, א"כ נשאר רק טעות בלשון הנדר, וזה בלבד הא לא סגי שיהא הנדר מותר, וצ"ע כיון דמה דהי' נודר בלשון אחר אין די להתיר הנדר, איך זה מצורף לטעות של אביו לומר שיבוטל כל הנדר.
רא"ש ד"ה פותחין. כתב דנדרים חלין על דבר מצוה, כאן יקשה הא זה לא אסר החפצא, ועי' מש"כ בדף י"ב דשיטת הרמב"ם דכונתו לאסור המאכלים לאוכלם ביום ההוא, ועי' מג"א (סי' תק"ע) ובמשנה ברורה בשער הציון שם.
בא"ד. חילק דבהיו אביו או אחיו טעה טעות גמור ולא חל כלל הדר על אביו אבל בנדר להתענות שנה הי' לו לידע שא"א לשנה בלי שבתות ויו"ט. והעירוני דהא בשכח שהוא שבת מקרי שוגג ולמה אין זה נדר שגגה, ויש לומר דבשכח שהוא שבת הא מצד עצמו אינו מוכרח שכעת זה שבת, וכן בשכח אם אכלתי הא אינו מוכרח שאכל, ושכחה כזאת הוי נדר טעות, אבל מה שבשנה יש שבתות, הא זה מוכרח, ואין זה שכחה רק שלא חשב ע"ז, וזה מקרי האדם בשבועה. ולפי"ז אם יחתוך ראש הבהמה ולא חשב לרגע שבזה היא מתה, לא יהא דינו כשוגג לענין קרבן דהוי כקרוב למזיד, כיון שידע שחותך ראש הבהמה ובודאי יודע שבזה מתים, אלא שברגע זו לא חשב ע"ז אין זה גדר שוגג.
ודברי הרא"ש לכאורה מיושבים לפי מש"כ התוס' גיטין (דף ל"ה) דבנשבעה שלא נהנתה מהדינר שהפקידו אצלה וזה הי' שוגג מ"מ נענשה, ולא נאמר דאין כאן האדם בשבועה כיון דהי' לה להזהר בפקדון ובפשיעה כזאת לא נתמעט מהאדם בשבועה, ועי' מש"כ בב"ק (דף ק"ד ע"ב) דבהרא"ש בגיטין (דף ל"ה) כתב ב' תירוצים, ובא' לא ס"ל כהתוס' שם יעויי"ש, ואולי כאן הוי יותר משם, לכן כאן אין זה טעות ממש שיתבטל בלי היתר חכם.
ובתוד"ה פותחין כתבו דידע שיש שבת אלא דעתה מתחרט לכן צריך שאלה. וצ"ל לדבריהם דקורא לזה פותחין אע"ג דאין זה כלל פתח, אלא דגם לחרטה קורין פתח.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |