אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/לו

יום חמישי י"ג אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף לועריכה

נבואה לטובה אינה חוזרתעריכה

יסוד הרמב"ם שכל דבר טובה שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר

על הפסוק "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" (שמות טו טז) דרשו חז"ל במסכת סוטה (לו.): 'עד יעבור עמך ה'' - זו ביאה ראשונה [- בימי יהושע], 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שניה [- בימי עזרא]. אמור מעתה, ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא. ופירש רש"י: ליעשות להם נס, לעלות בזרוע, ולא יהיו משועבדים למלכות. אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות, כדכתיב "מי בכם מכל עמו [יהי אלוקיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלקי ישראל...]" (עזרא א ג).

וכך מבואר גם כן במסכת ברכות (ברכות ד.), שם מבארת הגמרא שאף שדוד ידע ש'חסיד' הוא, עם זאת אמר "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", ולא ידע אם יש לו חלק בצדיקים לעתיד לבוא, וזאת משום שחשש "שמא יגרום החטא". ומביאה הגמרא שכך מצאנו גם אצל יעקב אבינו, שעל אף שהבטיחו השם "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וגו', אעפ"כ נאמר על יעקב "ויירא יעקב מאד", וזאת משום שחשש שמא יגרום החטא. ומביא הגמרא ראיה לכך "שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת" (לשון רש"י שם) מהברייתא הנזכרת, שראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא. ופירש רש"י, שהיו ראויים ליעשות להם נס, לבוא ביד רמה. אלא שגרם החטא, ולא הלכו אלא ברשות כורש. וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם, לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון, ע"כ.

והנה בהלכות יסודי התורה עוסק הרמב"ם רבות בעניינם של הנביאים, ובכלל זאת גם בדרכים האפשריות לזיהוי נביא כנביא אמת או חלילה כנביא שקר. בפרק עשירי (הל' א-ד) מבאר הרמב"ם כי הנביא אינו צריך לעשות אותות ומופתים, ודי במה שמגלה את הדברים העתידים לבוא. וכך כתב בהלכה א': כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם. אלא האות שלו, שיאמר דברים העתידים להיות בעולם, ויאמנו דבריו. שנאמר (דברים יח כא) "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה'. אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא - הוא הדבר אשר לא דברו ה', בזדון דיבור הנביא לא תגור ממנו".

ובהלכה ד' כתב: דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו, אם לא יעמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו. ואין אומרים הנה דיבר ולא בא. שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר - בידוע שהוא נביא שקר. שכל דבר טובה שיגזור הקל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים, וחזר בדבריו. הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא. הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור [- נביא השקר], כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה. אמר לו לחנניה, אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר, אבל אם לא יעמדו דבריך, יודע שאתה נביא שקר. שנאמר "אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת", ע"כ.


הטעם שחשש יעקב שמא יגרום החטא כי יש לחלק בין נבואה לכלל לנבואה לנביא עצמו

הרי שיסוד גדול ייסד לנו הרמב"ם ש"כל דבר טובה שיגזור הקל, אפילו על תנאי, אינו חוזר". יסוד זה מבאר הרמב"ם גם בהקדמתו לפירוש המשנה (ד"ה והחלק השני בענין הנביא): שהנביא כשיתנבא בצרות ומאורעות לעם שהם חייבים, כגון שיזהירם ברעב או חרב... ואחר כן לא יתקיים דבר מן הענין ההוא... לא יודע בו כזב הנביא ואין ראוי לומר שהוא נביא שקר ושיהיה חייב מיתה. מפני שהקב"ה ניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה... ולא אמר על דבר כזה "לא יהיה הדבר ולא יבוא". אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב ויאמר בשנה זו יהיה השקט ושלווה, והיו בה מלחמות. או יאמר שנה זו תהיה גשומה וברוכה, והיו בה רעב ובצורת וכדומה לו - נדע שהוא נביא שקר והתקיים ביטול טענתו ושקרו. ועל זה אמר הכתוב "בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו"... שהקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא - אי אפשר שלא יעשם כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם.

הרמב"ם ממשיך ונזקק למה שמצאנו שיעקב אבינו חשש שמא לא תתקיים הבטחת ה' אליו, אף שכבר נתבאר שלטובה אינו חוזר בו: אבל ענין פחד יעקב אחר שהבטיח הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר "ויירא יעקב מאד וייצר לו". אמרו חז"ל בענין ההוא שהיה מפחד מעוון, שמא יהיה גורם לו מיתה, והוא מה שאמרו [בברכות] "קסבר שמא יגרום החטא". יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה, ויגברו העוונות ולא יתקיים הטוב ההוא.

ומחלק הרמב"ם בכדי ליישב קושיא זו: ויש לדעת, שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל כשיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלא תנאי, ואח"כ לא יתקיים הטובה ההוא - זה בטל ואי אפשר להיות, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא נבחן כשיאמנו הבטחותיו [כלומר, ואם גם לרעה וגם לטובה יכול לחזור בו, לעולם לא נדע אם הנביא דובר אמת, כי אם לא יבוא כדבריו יטען שהקב"ה חזר בו, מרעה - בגלל שעשו תשובה, ומטובה - בגלל שחטאו].

מבואר אם כן בדברי הרמב"ם שהבטחת השם לרעה, לעולם אפשר ויחזור ממנה, ואילו הבטחה לטובה, אזי אם אמרו לנביא על עצמו - אפשר ויחזור בו, כפי שמצאנו אצל יעקב. אבל אם אמרו לנביא על ישראל - אי אפשר שיחזור בו, וזאת כדי לאפשר לישראל לבדוק את הנביא אם דובר אמת הוא, כמפורש בפסוק.


תמיהת המזרחי והצל"ח מנבואה 'עד יעבור עם זו קנית' שלא נתקיימה מחמת החטא

על יסוד זה של הרמב"ם תמה הצל"ח (ברכות ד.) מדברי הגמרא הנזכרים בתחילת דברינו, וכה דבריו: והנה מה מאד יפלא על דברי רבינו הגדול הרמב"ם, בפרק עשירי מהלכות יסודי התורה, ובהקדמתו לפירוש המשנה, שכתב שמה שהבטיח הקב"ה ע"י נביא לעולם אינו חוזר, ואי אפשר לחטא לבטל הבטחת טובה זו, ומה שאמרו ביעקב שנתיירא שמא גרם החטא אף שהבטיחו הקב"ה... היינו מה שהבטיחו הקב"ה לנביא על עצמו, אבל נביא המתנבא על אחרים לטובה אין החטא גורם לבטל דברי הנביא. והרי כאן הבטיח הקב"ה לישראל על ידי נביאו משה רבינו ע"ה לעשות נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, ואעפ"כ גרם החטא לבטל הבטחה זו.

ואכן כבר עמד על הערה זו המזרחי (בראשית לב ח) [והצל"ח מציין כי "שוב פקחתי עיני וראיתי שגם המזרחי הרגיש בזה"], מדברי הגמרא בברכות (ז.) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן, ממשה רבינו, שנאמר "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום". אע"ג דבעא משה רחמי עלה דמילתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר "בני גרשום... רבו למעלה" וגו', ותני רב יוסף, למעלה משישים ריבוא וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא אם לא חטאו אחרי ההבטחה, דאם כן מה היתה טענת ירמיה לחנניה בן עזור, הלא יכול היה להשיב לו שאף שנבואותו אמת אפשר שלא תבוא הטובה אם יגרום החטא. וכך גם מבואר בשבת (נה. והזכירה הרמב"ם): אמר רבי אחא בר חנינא, מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה, חוץ מדבר זה [- בחורבן הבית], דכתיב "ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר... והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים" וכו'.

ומקשה המזרחי: אך קשה מהא דתניא עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, דבהבטחת אחרים קמיירי, שה' אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך, ואפילו הכי לא נתקיימה. ותחילה רוצה המזרחי לבאר שיש לחלק בין 'נתקיימה ולא נתקיימה' ל'חוזר ולא חוזר'. שלגבי קיום ההבטחה, אם חטאו אינה מתקיימת אפילו בהבטחה לטובה. אבל לענין 'חזרה' בזה אינו חוזר בו לרעה אפילו על תנאי. ולכן דקדק רבי חמא ברבי חנינא לומר 'מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה' ולא אמר 'ולא נתקיימה'.

אלא שאין בתשובה זו כדי להעלות ארוכה לדברי ירמיה שאמר שכל שלא נתקיים הדבר הטוב, אות הוא שהנביא נביא שקר. וכך גם הוכיח הרמב"ם. ומוכח שאין חילוק בין 'לא נתקיים' ל'חזרה'. ולכן מחלק המזרחי באופן אחר: דהתם בהבטחת ה' לישראל 'עד יעבור עם זו קנית - זו ביאה שניה', אע"פ שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונה, מפני החטא, מכל מקום כבר נתקיימה וזכו בביאה שניה ואין בזה הכחשת הנביא. ומה שאמר ירמיה לחנניה הוא כשלא התקיימה בכלל, לא כולה ולא מקצתה.

ובקול יעקב הקשה על דברי המזרחי, שאם כן מדוע חשש יעקב שמא ימות בידי עשו, הלא עכ"פ הבטחת ה' תתקיים מקצתה ועכ"פ לא יהרג. ולא הבנתי קושייתו הרי המזרחי בא להוסיף על דברי הרמב"ם שאף הבטחה לישראל יכולה להתחסר במקצתה, אך לא בא לסתור את תשובת הרמב"ם על יעקב - שבהבטחת ה' לנביא יכול לחזור בו לגמרי, ואם כן אצל יעקב שהיתה זו הבטחת ה' לנביאו, שפיר חשש שמא תתבטל לגמרי וייהרג.


חילוק המהר"ל בין 'הבטחה' לעתיד ל'נבואה' בלשון עבר כאילו כבר נעשה הדבר

ובגור אריה הביא כיישוב הרא"ם בשם הרד"ק, שיש לחלק בין 'לא נתקיימה כלל' ל'נתקיימה מקצתה', וכתב על כך: וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסודו וענף. ולכן כתב לחלק באופן אחר, כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם אין זה נבואה, שלא בא, רק להבטיח את הצדיק לעשות לו טוב. וכיון שלא היתה אלא רק מפני זכות שהובטח, ואותו המקבל אפשר שישתנה, וכיון שמשתנה משתנית גם ההבטחה. ורק נבואה שאינה תלוי במקבל, אלא רק אומר מה שיקרה בעתיד, בזה לא שייך שתשתנה הנבואה אם יחטאו.

ומוסיף המהר"ל שלכן נמצא שרוב לשונות הנבואה הם בלשון עבר, כאילו כבר נעשה, כי עניינה סיפור דברים שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה', ואין זו כמו הבטחה שמבטיח ה' לעתיד שכל ההבטחה אינה אלא למקבל ההבטחה. ולכן אצל חנניה בן עזור שאמר את נבואתו בלשון 'הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר' בלשון עבר כאילו כבר נעשה, אם כן אין זו הבטחה אלא נבואה, ועל זה אמר לו ירמיהו שאם לא יקרה כדבר הזה על כרחך שהוא נביא שקר. משא"כ מה שאמר ה' ליעקב "ושמרתיך בכל אשר תלך" ולמשה על ישראל "עד יעבור עם זו קנית" - בלשון עבר אמר להם, כהבטחה, שיש לחוש 'שמא יגרום החטא'.

אמנם גם זה לא יתכן בביאור דברי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש הקשה על דבריו מכח פחדו של יעקב, וביאר את טעם חששו כיון שנאמרה הנבואה לו ולא לכל ישראל. ולדבריו עדיין קשה לכאורה קושיית המזרחי.


יסוד הצל"ח ששאני נבואת משה שהבטיחו 'וגם בך יאמינו לעולם'

ובצל"ח כתב במסקנת דבריו כי "קושיא מעיקרא ליתא", שהרי עיקר טעמו של הרמב"ם בזה שהבטחה לטובה ע"י נביא אין החטא גורם ביטולה, היא משום שזה הוא האות להבחין אם הנביא אמת. וכיון שבמשה רבינו כתוב (שמות יט ט) "וגם בך יאמינו לעולם", שהבטיחו הקב"ה שלעולמי עולמים לא יהרהרו אחר נבואתו כלל, לכן בהבטחה שהבטיח הקב"ה על ידו שפיר גורם החטא לבטלה, כמו שיכול החטא לגרום ביטול ההבטחה שהבטיח הקב"ה לנביא על עצמו.

אמנם הצל"ח עצמו (ברכות לב.) מבאר את מה שאמרו בגמרא שם: כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, דברים שאמרת לי [- בסנה אמרת לי 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה'. רש"י] 'לך אמור להם לישראל בשמי', הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם, ע"כ. וביאר הצל"ח הכוונה בזה עפ"ד הרמב"ם שהבטחה שמבטיח הקב"ה על ידי נביא אי אפשר שלא תתקיים ואין החטא גורם לבטלה, וזו היתה טענתו של משה, דברים שאמרת לי אמור להם הלכתי ואמרתי בשמך, ולכן אי אפשר שיתבטלו על ידי שום חטא.

והעירו (בדפו"ח בהערה בברכות ד.) שלכאורה סתר דבריו, שהרי כבר ייסד הצל"ח שאין אומרים כן לגבי נבואת משה. ולכאורה לא קשה כלל, שהרי הצל"ח ייסד את דבריו על מה שאמר למשה "וגם בך יאמינו לעולם" שאמר לו בזמן מתן תורה, ואז טבע בלב כל ישראל שיאמינו למשה עד עולם. אך מה שאמר לו 'אעלה אתכם מעני מצרים' היה זה בסנה, ואז עדיין לא היה טבוע כן בליבם, ואם כן יש לומר שבאמת ישנם שני סוגי נבואות, ואחת אינה חוזרת [וכמו שכתב המהר"ל שהרי היא כאילו כבר נעשית], וכיון שבאותה שעה עדיין לא היה טבוע בלבם כן, על כרחך היתה הנבואה באופן כזה שאינה חוזרת, ולכן אף שעתה כבר מאמינים בו ואין לחשוש אם יחזור מהנבואה, כבר אי אפשר לחזור ממנה [ואין כוונת הרמב"ם בחלקו בין נבואה לנביא לנבואה לכלל, לסברא בעלמא שכאן אפשר לחזור וכאן אי אפשר לחזור, אלא שמחמת זאת סוג הנבואה שונה].