כלי חמדה (לניאדו)/שמות/לח
|
< הקודם · הבא > |
סדר בשלח שניעריכה
יבאר שהי"ג עיקרים אשר כללם הרב בעל העיקרים ז"ל בשלשה הלא הם מציאות ה' ותורה מן השמים ושכר ועונש, אפשר לכוללם עוד יחד כולם בעיקר אחד והוא שכר ועונש, שאין זה נמשך אלא ממצוי המצוה תורה ומשכיר ומעניש.
(שמות רבה פרשה כ"ב): אז ישיר משה. הה"ד נכון כסאך מאז. א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה נצח ועשו אותו אגוסטוס, אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס, מה יש כבוד בין המלך ובין האגוסטוס, אלא עומד המלך על הלוח ואגוסטוס יושב. כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת העולם היית אתה ומשבראת אותו אתה הוא, אלא כב"יכול עומד, שנאמר עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך מאז (תהלים צג, ב). עכל"ה.
אם העיקרים י"ג נכללו בשלשה, הלא הם: מציאות ה', ותורה מן השמים, ושכר ועונש. ששאר העיקרים יחשבו לענפים מסתעפים מאלו, וכמו שהאריך הרב בעל העיקרים ז"ל, הנה על פי מדותיו אוסיף לקח ואומר שאלו השלשה יוכללו כאחד, והוא שכר ועונש בכלל אומרנו שיש שכר לפעולת השלם מחוייב שיש לו מְצַוֶּה, והיינו עיקר מציאות הב"ה, ובכלל זה הוא שכינה תורה ומצוה מן השמים, וישכיר המקיים ויעניש העובר. והנה עיקרים אלה נתבארו ונתבררו לישראל ע"י המכות אשר באו לפרעה ולארצו, אשר כולם מורים באצבע כי אצבע אלהי' היא, היא שעמדה לנגדם להומם ולאבדם למען ידעו כי לה' הארץ, והוא בקרב הארץ משכיר ומשלם שכר טוב למתהלכים לפניו ונאמן ליפרע מן הפושעים בו. הנה בפרשת בא גבי עד מתי מאנת לענות מפני. ר"ל עד מתי אתה ממאן להודות שכל עינוי הבא עליך הוא מפני, ז"ש מאנת לענות מפני, כי קשה אתה להודות שמפני בא עינויך. הוא הוא דברי עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה וכו', שלח את האנשים ויעבדו וכו'. כלומר קבל עליך להסיר המכשלה הזו מתחת ידיך. ז"ש יהיה זה לנו למוקש, זה מורה באצבע על הכחישם השגחתו, יחזרו להודות ולהאמין שהוא הוא הגוזר וחפץ בעבודה ומאז יקל מעליך, ז"ש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיכם, את ה' היינו מציאות ה', אלקיהם היינו משגיח על עמו ועבדיו המשועבדים לתורתו. הטרם תדע ר"ל הטרם שיתקיים בך מקראות שכתוב למען תדע, בעבור תדע, הראוי שאבדה מצרים בטרם תדע, זה אינו ראוי אלא הסר אמונות כוזבות ותדע ולא נאבד. והרב בעל עקידה ז"ל פי' בענין זולת זה דוק ותשכח. הנה שבאמצעות המופתים וסיפורם יתאמת אצלינו ואצל השומעים אימות השלשה עיקרי הדת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה מזמור לאסף האזינו עמי תורתי. אמר ע"ד מה שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש. שר"ל כי ראוי להבין בתורת ה' אשר היא תמימה משיבת נפש, ר"ל שכל פרט מפרטיה אמריה אין בהם נפתל ועקש ולא יתיר, אלא כולה בעוד שהיא תמימה היא היא המשיבת נפש בכל חלקיה רמז סיפורי הבריאה וסיפור נח וסיפורי יציאת מצרים הם הם גופי תורה המודיעה חידוש העולם והשגחתו ית' בדור המבול ובמצרים. נמצא שכולה תמימה משיבת נפש, שאם ח"ו היה חסר פרט קטן לא תושלם השלימות של האדם. וז"ש האזינה עמי תורתי, הם הדברים של המצות, אמנם הטו אזניכם יותר לאמרי פי, והם האמרים הנראים בעיניכם כדברים מיותרים ואמרים לא המה, וגם אל הדברים אשר באו סתומים וחתומים בענייני התוכחות שבתורה, גם בשירת האזינו אשר הם במשל וחידה בהם אפתחה פי ואביעה חידות מני קדם, כי מתחילה כאשר שמענו לא היינו מבינים אותם, אכן בעונותינו כאשר עברו עלינו כוסות התרעלה מהצרות רעות ורבות וענתה השירה ההיא לפנינו, ויגלו למפרע תעלומות הענינים ההם אז הבננו אותם. ז"ש אשר שמענו בתחלה לשמע אוזן ואח"כ ונדעם בהחלט, שראינו בעינינו מעשה וזכרנו הלכה. ז"ש אשר שמענו ונדעם לפרשם וירדנו לעומקם והבננום. או יאמר האזינה עמי תורתי על התורה ומצות, והטו אזניכם לאמרי פי הם הם הסיפורים הבאים בתורה מיציאת מצרים וכל נפלאותיה, אשר הם הם עמודים שהמצות סמוכים לעד עליהם, והם המחזיקים ידי עושה התורה, ולזה אע"פ ששמענום מהראשונים המלמדים אותנו וגם אנחנו ונדעם מטוב שכלינו, עכ"ז אבותינו הוצרכו לספרם לנו יען היותם צורך גדול כאמור. ולזה כמו שהשמיעונו הראשונים שלימדונו והורונו חכמה, ג"כ אנחנו לא נכחד מבניהם של אותם ששמענו ונדעם על ידם, כגמול ידיהם נשיב להם ולא נכחד מבניהם כדי שיקובל איש מפי איש עד שיגיע לדור אחרון, להיותנו מספרים אל הדור האחרון תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו כדי שיהיו כולם מאמינים בני מאמינים וכו'. או יאמר לא נכחד מבניהם על אבותינו ספרו לנו ור"ל כי בהיותנו מורגלים ומחזיקים במדה ההיא אשר היתה באבות אבותינו, נוכיח שאנו בניהם דומים אליהם במדותם. ז"ש לא נכחד מהיותינו בניהם, אלא נודה שאנו בניהם וזה באמצעות שלדור אחרון נהיה מספרים תהלות ה' כמו שאבותינו ספרו לנו, כי אז כל המושל עלינו ימשול ככח האב כח הבן מספרים תהלות ה', ובאמצעות הנסים ונפלאות אשר עשה הקים דגל התורה, ז"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר התורה והמצוה הנזכרת, צוה את אבותינו להודיעם לבניהם תורה ועדות הנזכר, שודאי ע"י הנפלאות ויקם, קימה היתה להם. או יאמר כי מגודל תועלת הסיפור הנפלאות לדור אחרון ראה ה' היותו גדול עד שהקימו לעדות ביעקב ולתורה שמו בישראל, ומהו העדות והתורה הזאת חזר ופירשו הכתוב בעצמו ואמר אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם עזוזו ונפלאותיו, עד שנמצא שהקים זה לתורה ומצוה ועדות להיותו גדול התועלת, וכמ"ש והגדת לבנך ביום ההוא זה מצות עשה, למען ידעו דור אחרון וכו'. וע"י זה וישימו באלהי' כסלם וכו' ומצותיו ינצורו בזכרם כל אשר גמלם רב טוב לכל בית ישראל, וכולי האי ואולי ישמרו תורותיו כי גלוי וידוע לפניו ית' שלא יהיו כאבותם הכשרים, ז"ש ולא יהיו, כלומר ובכל זאת לא יהיו כאבותם וכמעלתם, אבל יהיו דור סורר ומורה דור לא הכין לבו, שאפילו הכנת הלב לבד לעבודת ה' לא הכין לבו, ולא נאמנה את אל רוחו ר"ל לא נאמנה רוחו להיותו עבד נאמן בעזר האל אתו, ז"ש את אל אתו ממש, כי אחר שלא בא לטהר לפחות בהכנת לבו כיצד יסייע אותו, ז"ש ולא נאמנה את אל רוחו, לא נעשית נאמנה. עוד אמר ולא נאמנה כי הצדיק וחסיד מידי ליל וליל יפקיד רוחו ונשמתו אליו ית', ע"ד בידך אפקיד רוחי, לא הסוררים ומורים כי דור תהפוכות המה לא תפקד רוחם ביד האל ואתו, אבל ילכו מדחי אל דחי והוא ניהו המחייב לבני אדם להטרידם כל הלילה במראות ישכבו ולא יערב שנתם. ז"ש ולא נאמנה שלא ניתנה באמונה ופקדון את אל רוחו אותו אלא נקלעת בתוך כף הקלע. ואמר כי בכלל ספרם נפלאות תמים דעים, יזכירו מעשה בני אפרים נושקי רמי קשת אשר גבורים היו, ועכ"ז ביום קרב יום א' לבד לא ימים רבים מיד הפכו פניהם ביום א' של קרב, ולא מלחמה ממש אלא קרב ר"ל בקרבם אל המלחמה לבד אזלה ידם והפכו, כל זה נמשך להם יען שלא שמרו ברית ה' שהיא ברית כרותה עד בוא הגואל והגיע הקץ האמתי של ארבע מאות שנה, ז"ש לא שמרו ברית ה' ועכ"ז לא במרד ומעל עשו אלא שמנו וטעו, שהברית האמתי היתה מעת שנולד יצחק, לקיים כי גר יהיה זרעך. והם מנו מעת שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, נמצא שובתורתו וע"פ מה שכתוב בבין הבתרים בארבע מאות שנה הוא הוא מה שהטעם, עד שמאנו כדי ללכת ממצרים אל הארץ, שחשבו שמאז מתחילים הארבע מאות שנה, ולזה הפכו ביום קרב כי לא שמרו ברית ה' והוא הלציי. ויותר נכון לפרש ובתורתו האמתית והמורה זמן האמתי שהוא מעת שנולד יצחק מאנו בה כדי ללכת, שאילו לא מאנו אלא החזיקו בה לא היו מקשים עורף ללכת עד עת בוא הגואל. וישכחו עלילותיו וכו' עכשיו חוזר לראש לדבר עם עם בני ישראל אשר עליהם אמר האזינה עמי וכו', כי לא שוה להם לא הנפלאות ולא העונש המגיע לבני אפרים עם היותם נושקי רומי קשת וגבורים, על שלא שמרו ברית ה' וראו ולא לקחו מוסר אלא וישכחו עלילותיו וכו', הוא שאנו מחוייבים לספר ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, כי הם יחזיקו בידינו לקיים התורה, ועל פי שנים עדים יקום דבר, העד הא' יציאת מצרים והשני קריעת ים סוף, ועדות קריעת ים סוף יותר מבוררת יען כי מורה שבדבר אשר זדו המצרים על ישראל, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ככה נידונו הם, הרי נתברר העיקר על שכר ועונש אשר הוא כולל כל שאר העיקרים כדפרשית. ועל זה נ"ל שמיוסדים כתובים של שיר השירים המורים על הגלות העבר ועל העתיד, כי כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות ב"ה, ולז"א כי ה' חפץ לגאלם אלא שהוא מוכרח שיזכו באי זה זכות כדי שיוכל להטיב עמהם, הוא מ"ש דומה דודי, דומה בלשון הווה לומר כי דיבר הכתוב גם בהווה, שהוא ית' דומה במרוצתו אל הצבי הרץ וחוזר ומסתכל לאחור, כך הוא ית' דומה במרוצתו לקרב הקץ של מצרים או של עתיד כמו הצבי הרץ לגאולה, וחוזר לאחור לראות בנו ובמעשינו אם יש זכות בדור ואם הדור זכאי יותר זה דומה לעופר וכו'. ז"ש או לעופר האילים שרצים מרוצה בלי הפסק כפי ההכנה אשר בדור, ומרוב החשק הנה זה עומד מעומד ולא מיושב, מוכן לשים לדרך פעמיו ללכת לירושלם לשוב לרחם ציון. ז"ש הנה זה עומד אחר כתלינו כדפי' חז"ל זה כותל מערבי שלא זזה משם שכינה, הנה איננה יושבת אלא עומדת משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים אל מי מקדושים תפנה אולי יתן אל לבו לתקן עולם ובזכותו ישוב ירחם ציון. והנה הוא פתח פיו והאירו דבריו ואמר קומי לך, ר"ל עד מתי תשבי בעצלה כמו שאני עומד ככה את קומי, ואף על פי שאין את יפה כ"כ במעשיך, אעשה אותך רעייתי ע"מ שאחר כך תהיי יפה, ע"ד מה שפי' חז"ל ברבה גבי אתי מלבנון שר"ל אתי תתחבר בעודך מטונפת מחומר ולבנים קודם התקשטך, ובעיני הוא ג"כ נמשל אל לכלוך המדות קצת, שאהבתם מקלקלת השורה, זהו שאמר רעייתי יפתי, ואמר יפתי בבנות לומר אף על פי שלא תהיי יפה בעיני זולתי, עכ"ז תמצאי חן בעיני ותהיי יפתי, ע"ד מ"ש חז"ל גבי הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, שר"ל הלא כבני כושיים אתם כעורין במעשיכם לעיני כל חי, אמנם בעיני אצלי כבני ישראל אתם חשובים מרוב אהבתי אתכם, ואמר שלהיות ההתחלות קשות לזה בתחלה צריכה סעד לתומכה, כנח שנאמר בו את האלקים התהלך נח, שהיה צריך סעד לתומכו. וז"ש רעייתי שע"י כך מהיותך רעייתי וחברתי ובעזרתי תהיי יפתי בתחלה, אמנם אח"כ תהיי כאברהם שנאמר בו התהלך לפני וכו', שלא היה צריך סעד לתומכו. ז"ש ולכי לך, אחר כך לך לבדך תלכי בלי עזר כלל, כי הצרות המטרידות הנמשלות לסתיו ולגשם עברו וחלפו, באופן שבהבטל הטרדות שקט לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שיעבדו אותו ית' מתוך השקט. הניצנים והם הצדיקים נראו בארץ דהיינו בארץ מצרים, ועל משה ואהרן הכתוב מדבר על פי חז"ל, ובגלות הזה ידבר בו הניצנים נראו בא"י, ועת לחננה עת שנזמר לו ית' הגיע, באופן שב"ה אם תחזרו בתשובה נזכה לשמוע קול התור בארצנו ארץ צבי, ולפי זה נשמע יהיה בלשון עתיד, כמו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואמר כי דרך כלל ישראל כולם צדיקים, כי התאנה והם הרשעים שהם עדיין פגים כמו אכלה פגה, חנטה פגיה ר"ל לא פגים משונים אלא פגיה כמנהגם, והגפנים הם הכשרים, נתנו ריח הסתייעי עוד מעט וקומי לך וכו'. דהיינו התשובה שלימה, כי דעי נאמנה שבעוד שאת יונתי בחגוי הסלע דהיינו כיונה פותה אין לב עומדת בתוך חגוי סלע, דהיינו יצה"ר לב האבן וסלע, הנה דעי שאת בסתר המדריגה ר"ל שהמדריגה הרומזת אל עילוי מעלתך הנך מסותרת ממנה, כלומר שלא תוכלי עלות במדריגת המעלה ושלימות בעודך עומדת בחגוי הסלע הוא יצה"ר, ולז"א הסלע בה"א הידיעה אל הסלע הידוע המחזיק פני הבריות נגד בוראם, שעליו נאמר חזקו פניהם מסלע ר"ל מהסלע של יצה"ר נמשך שחזקו פניהם לחטוא, לכן אמר לה שתשתדל לתקן שני מראיה, הן מראה המפורסמת אשר יראה האדם לעיניו, הן המראה של טוחות אשר יראה ה' ללבב, ז"ש הראיני את מראיך, מראיך לשון רבי' לרמוז את שתיהן שיחד יהיו ראויות להראות את פני האדון ה' צבאות, ז"ש הראיני את מראיך כי כבר קולך ערב ומראך כאחד, דהיינו המראה המפורסם לעיני בני אדם כבר הוא נאה, אלא שאנו רוצים שיהיו שני מראיך נאוים הנגלה והנסתר. או אמר כי קולך וכו' שהכוונה הראיני מראיך תחלה שהיו מתוקנים, כי ע"י זה תשמיעני אחר כך את קולך, מה טעם כי קולך ערב, אימתי הוא ערב כשמראך נאוה, כי בזולת זה נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ובזה מדוקדק שהפך סדר (תחלה) הכתוב, שהזכיר תחלה המראות ואחר כך הקול ובסוף הפך השיטה ואמר תחלה ערבות הקול ואחר כך מראה נאוה, לרמוז שמראה נאוה גורם להיות הקול ערב. זכינו לדין שישראל לעלות במעלה הגדולה תלוי בשלימות ותיקון מעשיהם, כי ה' יתן להם כפעלם וכפי מעלליהם כאמור. והוא העיקר שהכל תלוי בו כדפרשית. והנה כאשר בצאתינו ממצרים הראנו ה' נפלאות כאשר ראינו עין בעין ענין עונש המצרים בקריעת ים סוף אשר יתרו הודה ולא בוש לומר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקי' כי בדבר אשר זדו, שנתברר העיקר הגדול הזה של שכר ועונש מצד היותם נידונים בדבר עצמו אשר זדו על ישראל במים, שנאמר כל הבן הילוד היאורה וכו', ככה בגאולה העתידה בעזרת הצור יתברר אצלינו מעין זה, והוא מ"ש ויצא חוטר מגזע וכו'. ומסיק לא ירעו ולא ישחיתו וכו'. אמר כי דוד מלך ישראל חי וקיים והוא יהיה נשיא להם ומלך לעולם, כמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וזהו שאמר ויצא חוטר מגזע ישי, רמז שהחוטר הוא מגזע ישי ממש, כי דוד עצמו הוא יהיה מלך משיחנו, ע"ד מ"ש בעלי הקבלה על אדם הראשון ראשי תיבות אד"ם אדם דוד משיח, זהו שאמר ויצא חוטר מגזע ישי, כי הוא אבי דוד ואבי המשיח כאמור, באופן שהוא מגזע ישי דלא כתיב מגזע דוד. והנה הוא חוטר לעובדי ככבים ומזלות להכניעם, ולישראל יהיה נצר משרשיו יפרה יוציא פרח ויצץ ציץ לגמול להם כמה טובות, ולרמוז אל היותו דוד כאמור אמר ונחה עליו בלשון עבר לרמוז שכבר בזמן העבר נחה עליו רוח הקדש כי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו של דוד, ובעת ההיא העתידה יוסיף ברוחו רוח חכמה ובינה וכו'. ובזה מובן גם כן אומרו תנא והדר מפרש, שהיה די שיאמר ונחה עליו רוח חכמה וכו', אלא רמז לרוח ה' שנחה עליו לעבר. ואמר שיהיה זכאי וראוי לשרות עליו הרוחות הקדושות הנז' מצד מעשיו, ז"ש והריחו ביראת ה' וכו' ר"ל והריחו ברוחות האלה של רוח ה' רוח חכמה וכו' רוח וכו', יזכה שוהריחו ברוחות אלו בעבור יראת ה' שבו נוסף על חכמתו שלא למראה וכו', וחז"ל פי' והריחו ביראת ה' שיריח אפו להכיר למי שיש בו זכות ויראת ה', ולזה ולא למראה עיניו ישפוט, כי אם על ידי הריחו בריח יכיר הצדיק והרשע, וסיפר שבימיו ישבו הבריות לבטח עד שיגור הזאב עם הכבש ונמר וכו', הפליג להודיע איך בימיו כל עושי רשעה נכנעים עד שהזאב והוא העז האוכל הכבש, בעת ההיא יהיה נכנע אל הכבש עד שהזאב יהיה טפל, וגר עם הכבש שהכבש כבעל הבית ויהיה עיקר ולכן אמר וגר לשון גירות, וכן נמר טפל לגדי עד שיכרע ירבץ הנמר עם הגדי, שהגדי עיקר והנמר רובץ לפניו כי לא ירעו ולא ישחיתו וכו', והטעם כי מלאה הארץ דעה את ה' כמו הזמן של גמר יציאת מצרים שהיא קריעת ים סוף שאז נתמלאה הארץ לדעת מציאות ה' בראותם הנס שחזרו המים לכסות המצרים בדבר אשר זדו, כי אז ענו ואמרו כולם משפטי ה' אמת צדקו יחדיו עם החטאי', ככה לעתיד תמלא הארץ דעה וכו' מצד ראותם הכנעת זדים ושבר פושעי' וחטאים יחדיו יהיו תמים, ז"ש כמים לים מכסי', דהיינו קריעת ים סוף וחזרת המים לאיתנם וכסו הים ונטבעו כל מצרים. והנה דע"ה הורה היות קריעת ים סוף גמר הענין של יציאת מצרים והתקדש שמו ית' בעולם, והוראת היותו מלך משגיח בשפלים ועושה דין, ואל נקמות ה' אל נקמות הופיע, וזהו שאמר ה' מלך גאות לבש לבש ה' וכו', בטעם הכפל פירשו חז"ל ע"ד צדק לבשתי וילבשני שפירשו הם שלבוש הצדק היא ארץ ישראל ולובשו, והלביש לובשו לאיוב שהיה נאה ומתקבל לו, כך ה' מלך גאות לבש, והלבוש לבש ה' נאה ומתקבל לו כי לו נאוה ולא לזולתו. ולי אפשר שאמר ה' מלך בעת התנקמו מן פרעה והמצרים אשר אז לבש הגאות כמה שאמר אשירה לה' כי גאה גאה, ושם נאמר ה' ימלוך לעולם ועד. ולזה אמר כי כאשר מלך גאות לבש, ואמר כי זה נאמר לשכך האוזן לא שנתחדש בו ח"ו שום שינוי לא בו ולא בלבושו, כי מקודם זה גם כן לבש ה' אלא שכעת נגלה לעיני ברואיו כגבור מתאזר בעוז מתניו, אבל לא שיהיה בו שינוי ח"ו לא בו ולא בלבושיו רק לשכך האוזן כמ"ש מדוע אדום ללבושיך, ואומר לבושיה כתלג חיור, שהכל מורים על ההנהגה, שאם מקרא נאמר בו לשכך האוזן שלובש בגדי נקם ואדום ללבושיו, ובעת הרחמים יאמר עליו לבושיה כתלג חיור. זהו שאמר עוז התאזר וגם כן בעת ההיא, ופירוש האף והחימה ששפך במצרים בזה העמיד העולם שהיה מתמוטט, זהו שאמר אף רוצה לומר באף תכון תבל בל תמוט, כי לא היה שום אחד מאמין בהשי"ת ועל ידי כך חזרו העולם להאמין בו ית' ובזה נתקיים העולם, זהו שאמר אף תכון תבל בל תמוט, ותכונת עמודיו על ידי האף שעשית במצרים, ועוד ידך נטויה על הים כי שם היה הגמר דין ליפרע מהם על אשר זדו עליהם בהשליך כל הבן הילוד היאור, ובאותה מדה מדד להם הוא ית' והשליכם לים, ובני ישראל ראו היד הגדולה הזו ושרו אז ישיר וכו', באופן שנכון כסאך להיות כסא שופט צדק מאז ר"ל מאז ישיר משה וכו' עם היות שמעולם אתה, רוצה לומר מצד העולם אתה ניכר, כי המשכיל על העולם וכל אשר בו בו יראה כי מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, ואתה הוא ניכר מעולם, עכ"ז נכון כסאך מאז והנה נשאו נהרות ה', רוצה לומר שקול שאונם נושא ואומר מציאות בוראם הממשיכם יומם ולילה באין הפסק, ונשאו נהרות קולם לבלתי קבלם מרדות משה ע"ה ליקרע, כי כל הנהרות נבקעו וכל הימים, כנודע מחז"ל גבי ויבקעו המים כל מימות שבעולם נבקעו, גם הם סיפרו שענהו הים עזות למשה ע"ה כנודע מהמדרשים, זהו שאמר נשאו נהרות קולם לצעוק נגד משה, ועכ"ז לא שוה להם כי ע"י ישאו נהרות דכים רוצה לומר ישאו ע"כ הדכאות שיודכאו על פי משה. והטעם כי יותר הוא השבח הנמשך לו ית' מקריעתם יותר ויותר מדוממותם, זהו שאמר מקולות מים רבים רוצה לומר מ"ם מקולות מ"ם היתרון, כלומר יותר מעלה מהיות המים רבים כמנהגם הנהוג כמנהגו של עולם יותר מהם הם אדירים המשברי ים, כי על ידי השברון של הים דהיינו הקריעה יכירו הכל כי אדיר במרום ה', שליט בשרו של ים אשר במרום, ועל ידי כך נקרעו הימים ונשברה הים, כי על ידי זה יש עדים נאמנים על מציאות ה' והשגחתו בשפלים, זהו שאמר עדותיך אלה שהעדת על מציאות יכולתך, נאמנו מאד כי אין מי שיוכל להכחיש את עדות נורא כעדות קריעת ים סוף, שהוא מעיד שלביתך אשר בשפלים נאוה קדש קדושתך רוצה לומר שאתה משגיח בשפלים ומשכין שכינתך וקדושתך בביתך נאוה קדש, יהי רצון שיתמיד לאורך ימים ולא יפסק חוט חסדך המתוח עלינו ממעון שמיך על מקדשך ועלינו. הנה הוכחנו שמצד הדין הנעשה בעולם מתברר היות השגחתו ית' בנבראיו ועיניו על דרכי איש וצעדיו יספור, וזה נ"ל שברר דע"ה באומרו לדוד אודך בכל לבי וכו'. אמר כי הוא משבח להב"ה בכל מדה שהוא מודד לו, ואפילו על מדת פורענות הנה טובה מאד מצד שמורה על היותו נגד אלהי' והשגחתו, כי את אשר יאהב לעמוד נגד השגחתו יוכיח כאב, זהו שאמר אודך בכל לבי לב שלם על היותו נגד אלהי' אזמרך, שאף על פי שהוא דין, שאין אלהים בכל מקום אלא דיין, אזמרך על היותי נגד השגחת אלהי' לכך אזמרך. והנה בזה יתאמת אלי שאתה משכין שכינתך בתחתונים ויש לך היכל קדוש שאתה שוכן בו, מכון לשבתך עולמים, זהו שאמר אשתחוה אל היכל קדשך וכו' על חסדך אתה עושה עם הנבראים ונמשך שמתאמת מציאות השגחתך, זהו שאמר ועל אמתך כי הגדלת על כל שמך שעשית נסים ושם טוב בעולם, אמרתך שאמרת קודם בא הענין בשרתו ואמרת באמרי פיך עתיד לבא דבר כך, באופן שהגדלת על כל נס שמך אמרתך, שהקדים ההודעה ובפרט בשבו ביום שקראתי תיכף תענני, הנה תרהיבני בנפשי עוז להחזיק עוד באמונה שלימה שאתה משגיח עלי, ולזה יודוך כל מלכי ארץ על כרחם שממך הכל כי שמעו אמרי פיך שהיית מייעד קודם בא הפורענות, בפרט בענין מצרים שקודמת ההתראה תמיד למכה, שזה יורה השגחתך הנוראה באופן שיהיו תוהים על הראשונות שיהיו אומרים שמאחר שהוא רם ונשא לא ישגיח בשפלים כי אם בשמים ממעל, וכמו שפירשו הראשונים ז"ל בפסוק רם על כל גוים ה' לכך גוזרים אומר שעל השמים כבודו להיות משגיח, אמנם האמת איננו כך כיון שראו שביום קראתי ותענני, כי אז ישירו בדרכי ה' העמוקים, כי עם היותו רם ישגיח בתחתונים וזהו כבודו, זהו שאמר כי גדול כבוד ה' בענין זה שרם ה' ושפל יראה, ואדרבה האיש הגבור ממרחק יכניעהו ה' כי את כל גבוה לב ישנאהו והשפל יראה, כי אל זה יביט אל עני ונכה רוח. ומעתה נכון לבי בטוח לעתיד שאם אלך בקרב צרה, בקרבה ממש תחייני, והצער המעותד לבא עלי תתן אדם תחתי ותוסיף יגוני על יגונם, זהו שאמר על אף אויבי רוצה לומר על האף וחימה המעותד, על אויבי תשלח ידך שהוא יד שמאל העושה דין, תשלח ידך עליה ותשאר הימין לי לבדי ותושיעני כי כב"יכול אין קטרוג עלי שכבר הלך על אויבי. והרב בעל עקידה ז"ל פירש ידיך וימינך לטובה, ואמר על אף כמו על אפם שלא בטובתם תשלח ידך ותושיעני ימינך על כרחם שלא בטובתם, באופן שהשגחתך עלי על אפם, יהי רצון שהגמר יהי טוב וה' יגמור בעדי, ויהי נא חסדך לנחמני, ומעשה ידיך אל תרף, הרף עין מהשגחתך באופן שיהיה הגמר והאחרית טוב שתגמור בעדי, ואם איני כדאי יהי על צד החסד, זהו שאמר ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף. ועל דרושינו זה רמזה תורתינו הקדושה וידעת היום והשבות וכו' כי ה' הוא האלקים וכו'. אמר כי כבוד ה' הוא להיותו אלהי' ודיין ושליט בשמים ובארץ, ולא תעלה על דעתך לומר שהשמים להיותם ממעל ישגיח בהם, לא כן בארץ להיותה שפלה ומתחת, שבערך כבודו הגדול השמים כאין נגדו וכעשן נמלחו בערכו, וכן פירשו הראשונים ז"ל גבי המשפילי לראות בשמים ובארץ, שפירושו שבערך מעלתו ית' שפלות יחשב אליו לראות בשמים ובארץ, זהו שאמר המשפילי לראות בשמים ובארץ, הכל שפלות יחשב, וזה נ"ל שאומר כאן וידעת היום אחר שראית נוראות מעודך עם היום הזה, ודאי שתדע היום ותשיב אל לבבך המחטיאך לאמר מי רואיך ומי יודעך, לכן והשבות אל לבבך כי ה' הוא בעצמו האלקים השליט הדן עולמו ע"י עצמו ולא מסרו לשום נברא מברואיו לא שרף ולא מלאך כי אם הוא בעצמו, זהו שאמר הוא האלקים בשמים ממעל וכו'. רוצה לומר הן בשמים שהם ממעל הן בארץ שהוא מתחת אין עוד, רוצה לומר אין עוד חידוש באומרו שהשגחתו בארץ מתחת על אומרי בשמים ממעל, כדרך האומר שתי חלוקות בזו אף זו, כי זתי חלוקות אלו שקולות הם ואין עודיות [הפרש] ביניהם, זהו שאמר אין עוד, והוא חריף מסכים להשגחתו שוה בשמים ובארץ. ועל זה נ"ל שאמר הנביא שירת דבורה בפרוע פרעות וכו'. אמר כי לפעמים יתנדבו ואחר ימי מספר יפרעו, אכן בנס הזה הגדול צריך מה שיתנדבו ברוחם נדיבה לשבח ולפאר שמו ית' צריך שיהיה מיד בבל תאחר, זהו שאמר בפרוע פרעות בישראל, הפרעון תיכף ובשעת בהתנדב, שבשעת התנדב העם לעמוד לילחם מלחמות ה' פרעו נדבותם ולא איחרו לעשות, וכן נראה מהמשך הפסוקים הקודמים בעת צאתם למלחמה, ויזעק ברק וכו' ויעל ברגליו, מורה קצת על תכיפות הענין ומהירותו, ועל כן זכו וברכו ה' הגומל לחייבי' טובות והפיל אויביהם תחתם. או אפשר ענין זה בסגנון אחר שאומר בפרוע הב"ה פרעות בישראל בהתנדב עם לברכו ה' מיד פרע להם מתן שכרן, והיינו בפרוע פרעות וכו'. אלא שהיל"ל לישראל בלמ"ד, ואמרה כי ענין זה ישמעו המלכים ויועצי ארץ אנכי לה' אנכי אשירה, רוצה לומר להיות כי אנכי דבורה נותרתי לבדי לה', כי אפילו ברק פחד ואמר אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי לא אלך, שלא היה ראוי לומר לא אלך אלא יבטח בה' וישען באלקיו, לז"א אנכי לה' מעין אנכי נותרתי נביא לה', לכן ראוי שאנכי אשירה שאני ואפסי עוד נותרתי, ולכן אנכי אשירה ר"ל שאני עיקר וברק יהי טפל, וכן כתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם, עשה טפילה בהליכה ונענש בשירה שנטפל אליה, ואמר כי עיקר שירתה איננה על התועלת הנמשך מהשפלת הגוים ההם, רק על קידוש ה' שנמשך שידעו גוים כי ה' אלהי ישראל הוא מושיעם, ז"ש אזמר לאלהי ישראל, שעל הוראת היותו אלהי ישראל על זה עיקר שירתי, ולזה מביא ראיה מענין מתן תורה שבצאת ה' משעיר ובצעדו משדה אדום ארץ רעשה אף שמים נטפו וכו', כי יש קושי גדול למה כל זאת החרדה, ודברי חכמים בנחת נשמעים, אמנם תשובת שאלה זו היא כי רצה הב"ה לפרסם הענין להודיע לכל באי עולם איך בחר בישראל מכל האומות, ולזה עשה הב"ה ההרעשה הזאת להשמיע במרום העולם קולו עד שאמרו חז"ל ששמעו עמים ירגזון חיל כיולדה אחזתם, עד שבאו אל בלעם ואמרו שמא מבול מביא לעולם, והשיבם תורה נותן לבניו שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו'. והנה יש לנו עוד תשובות נכונות בטעם המעשה זו, אכתבם בס"ד בסדר יתרו השני. אמנם הפסוקים האלה מתבארים על פי תשובה זו הוא מ"ש ארץ רעשה וכו'. והטעם לכל זה הוא כי הגבעות התקלקלו, ובפרט הר סיני מפני ה' אשר ירד עליו באש, ולזה רעש ונתחלחל הרים נזלו מפני ה' זה סיני, ר"ל זה הטעם של מפני ה' יספיק להרעשת הר סיני לבדו, זש"ה זה סיני. אמנם טעם ההרעשה היותה כוללת בשמים ובארץ הוא מפני ה' אלהי ישראל ר"ל מפני ה', שרצו לפרסם בכל העולמות מעלה ומטה, ומצוה שהוא אלהי ישראל ובו יתפאר, נמצא שענין מתן תורה מתייחס בעצם וראשונה להכריח דרוש זה אשר דבורה מדברת על לבה שכמו ששם הרעיש העולם להודות שהוא אלהי ישראל, כך במלחמה זו ונצחונה ע"י עשרת האלפים רגלי נתפרסם שה' אלהי ישראל, וע"ז אמרה לו הוא מ"ש אזמר לאלהי ישראל. והוא מה שרצה בו בעל האממר אשר הצענו ראשונה, ולבוא עד תכונתו ראוי לעורר ראשונה מה קשיא ליה בפסוק נכון כסאך וכו' עד שדרש מעולם אתה כלשון אע"פ, ומאי שנא לעשות במעולם אתה ולא בנכון כסאך, ולומר בהפך אף על פי שנכון כסאך מאז מעולם אתה. ועוד דכעת לא נתישב כסאך ולא נודע בעולמך וטעם הכפל. ומאי קא דייק בקרא דנכון כסאך עד שהוסיף ואמר לכן נאמר נכון כסאך, שאם על דקדוק או קושי אחד בפסוק נכון כסאך, כבר רמזו באומרו הה"ד נכון כסאך מאז, ובאומרו לכך נאמר צריך שיהיה דקדוק שני בפסוק שיכריח דבריו. ועוד משל למלך, משל זה למה, כי אין צורך למשלים וחידות בדברים הפשוטים. ועוד המשל קשה מאד להלמו איך יתכן שהמלך יורידוהו ויעשוהו אגוסטוס וכל מין שררה מתחת ידי המלך היא, והוא המוציא והמביא בשררות, ואיך יעשוהו אגוסטוס ממלך, כי מעלים בכבוד מלכות ואין מורידין ואיך יעמוד המלך על הלוח והאגוסטוס יושב בכסא, כי אין זה לא דרך ארץ ולא מורא מלכות. ועוד קשה כל אריכות זה שאומר כך אמרו ישראל עד שלא בראת עולמך היית אתה וכו'. ואומרו כב"יכול עומד וכו' אבל וכו' קשה מאד כי דברים כאלה לא יצדקו כי אם בנבראים בגוף, וליאות הגוף יחייב הישיבה, אמנם הוא ית' לא יתכן אחת מכל אלה. ועוד צריך להבין מי גרם ההתישבות בכסא. הענין בכללו מהשירה אז, לשון אז אם הענין יקשה אומרו נכון כסאך מאז, אם לא שנאמר שסימן בעלמא הוא וכאילו אמר נכון כסאך, ומצד הלשון רחוק מאד איך לשון אז יחייב התישבות הכסא אם לא שיהיה סוד בענין בדרך רמז, אז על השמונה עם היסוד שמכין הכסא הולך ואור עד נכון, ועל דרך הפשט בכוונת המאמר צריך לברר על נכון ענין זה:
הביאור במה שהצענו הוא מתברר עיקר ההשגחה לשכר ועונש ע"י יציאת מצרים בגמר הענין בקריעת ים סוף, כי כל המכות היו יכולים המצרים והעולם לטעות בסבתם שהיא מצד רוב דבריו לאמר לא ידעתי את ה' מי ה' אשר אשמע בקולו, אמנם לאמת שעל העול שעשו עם השפלים עם בני ישראל באו כל הפורענות, לא נתברר זה למצרים עד קריעת ים סוף, וכמו שפירשו הראשונים גבי אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים, וכדפרשית לעיל בסדר שנתחדש שה' נלחם להם ר"ל בעבורם עשה במצרים כל הנוראות, כי ראיה לדבר יש כי אפילו אחר שילוחם ושמוע בקול ה' עוד ידו נטויה להפרע מהם בדבר אשר זדו להטביעם ביאור, גם על המצרי תעבור כוס ועל דאטפו יטפו. ועל זה נ"ל שכיון שמכל המכות לא היה נמשך למצרים כי אם הוראת ידיעת מציאות ה' והשגחתו הכוללת בעולם השפל וכדפרשית, לכך כל המכות ההם הם באצבע אלהי', וכל אחד יד כמ"ש הנה יד ה' הויה. יד אין פירושו לשון יד כי אם לשון מכה, וכן לועזים אותו, או אפילו אם יהיו קצתם פירושו יד ה' יש ממש, הנה היה יד קטנה כב"יכול, אמנם מה שנעשה לכבוד ישראל היא יד גדולה רוצה לומר מכות גדולות ונאמנות שעליהם נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, יד גדולה דייקא כקריעת ים סוף שהיא השגחתו הפרטית במכות גדולות להפרע מהמצרים על מה שהרעו לישראל, אז יד ה' הגדולה עשתה זאת היא נפלאת שחס הב"ה על כבודן של ישראל יותר מכבודו, וע"י זה נתגדל כבודו בעיני המצרים יותר על כל העבר, והיינו ודאי אז ישיר משה ר"ל אז ראו ישראל שעת הכושר ושעת חיוב לשיר לפני ה', כי ראו את מצרים מת ותשלם הישועה ביום ההוא ואז נגמרה האמונה בה' ובנבואת משה עבדו, כמו שתרגם המתרגם גבי ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובקריעת ים סוף נתברר לכל היות השגחתו בשפל שפלים, דהיינו ישראל והוא ה' נאמן ליפרע וליתבע עלבונם, ובזה נבוא אל ביאור דברי המאמר והוא כי בעל המאמר נתקשה לו בכתוב נכון כסאך ב' דקדוקים, האחד שאם כדעת מאז הוא מעין מעולם, וקשה ליערבינהו ויאמר נכון כסאך ואתה מעולם. והב' אמאי בכסא אמר נכון כסאך ואחר כך הזכיר הזמן דהיינו מאז, אמנם בסוף הפסוק אומר סדר אחר והוא מעולם אתה, ולמה לא כתיב אתה מעולם מעין סדר רישיה דקרא, או יכתוב מאז נכון כסאך ומעולם אתה. והדקדוק הראשון רמוז באומרו הה"ד נכון כסאך וכו'. והדקדוק השני באומרו לכך נאמר נכון כסאך מאז כמו שאבאר בס"ד. והנה כוונת הכתוב היא שאף על פי שמצד בריאת העולם נודע למבין שיש לו בורא הן מתנועת השמש והירח, כי אין מתנועע בלתי מניע, ובכמה הכרחיות אשר על ידי זה נתברר לאברהם אבינו ע"ה בחקירתו בראות בירה דולקת, וכמו שביאר הרב בעל עקידה ז"ל עיין עליו. גם אני בעניי ביארתי דרוש זה בסדר לך לך עיין עליו. מ"מ לא נתבאר בהכרח ומופת חותך היות ההשגחה פרטית בשפלים כי אם בענין קריעת ים סוף להיות שמאל דוחה המצרים, וימין מקרבת ישראל, זה יורה על עוצם המשפט ההשגחיי. ז"ש אף על פי שמעולם אתה ר"ל שמעולם עולם ממש, ומאמצעות בריאתו ניכר שאתה נמצא עכ"ז לא נתישב כסאך וכו', ר"ל לא נתברר שישבת לכסא משפט משגיח בשפלים ומעשיהם להציל עשוק מיד חזק ממנו, ולא נודעת בעולמך רוצה לומר לא נודעת היות בתוך עולמך, כי בי"ת ב'עולמך כמו בתוך עולמך, הנה לא ידעוך היותך בעולמך ותוכו עד שאמרו בניך שירה שאז בעת ההיא מהנצל ישראל ואומרים שירה על טביעת המצרים והצלתם, נתישב בכסאך ונודעת שאתה יושב בעולמך. ודקדק בפסוק נכון כסאך מאז היפוך הסדר שנאמר נכון כסאך מאז, שהיל"ל מאז ונכון כסאך, אבל כוון הפסוק לומר נכון כסאך מאמת, פירוש לך מאז דהיינו שאמרו אז ישיר משה, ולכן הביא משל המלך והאגוסטוס, כי להיות המלך גדול ובלתי מטפל במשפטי פרטי המדינה ומלחמותיה כי מלכא לא ליהוי נזוק בעול טורח המדינה, אמנם האגוסטוס לו משפט דיני הפרטיים והמלחמות, ולכן המלך כשעלה ברצונו בענין שאינו מחוייב בו דהיינו שעשה מלחמה ונצח עשאוהו אגוסטוס, שנמצא בידו שתי מעלות מעלת המלכות וכוסף היותו אגוסטוס, שכל זמנו מטפל בכל צרכי המדינה, והיינו מה שאמר לשון המאמר עד שלא עשית המלחמה היית מלך, כי מי יקרב אליך נבדל מכל עדתך, ועכשיו עשינוך אגוסטוס, ופי' מה יש כבוד בין המדינה רק סרכין תלתא תחות ידיה, לזה הוא עומד מעומד של הלוח לראות דבר המשפט דרך עראי ודרך העברה, אמנם האגוסטוס יושב, כי לו דבר המשפט בדרך קבע וישיבה, כך אמרו ישראל עד שלא בראת עולמך היית אתה, רוצה לומר מסתפק בעצמך, ומשבראת עולמך הכירו מציאותך והיינו אתה הוא שכל העולם הכירוך, אלא ככותל עומד רוצה לומר באף גם זאת שבראת העולם לא היית ניכר ליושב דהיינו יושב על כסא משפט משגיח בשפלים, אמנם היית עומד רוצה לומר מודים ומכירים מציאות אלהותך אבל עומד דהיינו משגיח דרך עראי מעומד להשגיח בצבאי מרום, והיינו עמד וימודד ארץ, שמדד העולם וחלקו לחלקים עד שבחר ארץ ישראל לחלקו ויעקב לו לעם. אמנם מענין קריעת ים סוף נתאמת מציאות השגחתך, זהו שאמר אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך וכו'. רוצה לומר אבל משעמדת בים ואמרנו לפניך שירה באז, דהיינו בראותנו עין בעין השגחתך הנוראה הפרטית בהמיית המצרים, אז עלה בדעתינו לומר שירה כי אז בעת ההיא יאתה לשורר ונתחייבנו בה, זהו שאמר ואמרנו שירה לפניך באז, דאז דייקא שאמירת שירה באז הוא העיקר שמורה שאז נתחייבנו בשירה כיון שאז ראינו בעינינו מצרים מת על שפת הים, ואז נתישבה מלכותך וכסאך נכון, רוצה לומר אז נתאמת ההשגחה הפרטית. ובכלל מאתים מנה מציאות ה', והיינו דקאמר נתישבה מלכותך על מציאות ה' ומלכותו, וכנגד ההשגחה נאמר וכסאך נכון. הוי נכון כסאך מאז רוצה לומר לכך לא ערבינהו לומר נכון כסאך מעולם, כי איננו נכון בעיני הבריאות עד מאז ישיר, שאז הכירו הכל השגחתו ית' כאמור. ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. וראוי לעורר ראשונה מאי קאמר מה תצעק אלי וכו', ואם לא עכשיו אימתי יצעק כי עת צרה היא, הים סוער עליהם והמדבר סגור בכל מיני חיה המזיקים כמו שלמדו חז"ל מגזרה שוה סגר עליהם המדבר, ושם נאמר וסגר פום אריותא. ופרעה הרשע רודף, ואגב אורחין נדקדק אומרו תצעק בלשון עתיד, והראוי הוא לשון הווה או לשון עבר. ועוד דבר אל בני ישראל מוקדם והיה ראוי לאחרו ולהקדים ואתה הרם את מטך וכו' ואחר כך דבר אל בני ישראל ויסעו. ועוד על הים, ונטה ידך בים יצדק יותר בלשון. ועוד בתוך הים ביבשה וכן בסמוך ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וכו'. אמנם בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים הפך הסדר, בתחלה ביבשה ואחר כך בתוך הים נוסף על כל כלל הפסוק של ובני ישראל הלכו וכו'. ועוד כפל ואני הנני די שיאמר והנני וכו'. ועוד למה תלה הפסוק הכבוד שיתכבד הוא ית' בפרעה ברכבו וכו' ולא הזכיר גם כן ובמצרים בכללם. ועוד בהכבדי וכו' מיותר שכבר הזכיר ואכבדה וכו'. ובאומרו וידעו מצרים וכו' ממילא משתמע שהוא תולדת ואכבדה. ויובן אגב אורחין מה טעם הזכיר חילו בפסוק ואני הנני וכו' ובפסוק זה של וידעו מצרים לא הזכיר כי אם בפרעה ברכבו וכו' וחילו לא הזכיר. ועוד ויסע מלאך וכו' ויסע עמוד וכו', ליערבינהו ויאמר ויסע מלאך האלהים ועמוד הענן ההולכים לפניהם ויעמדו מאחריהם. איברא שיש לתרץ שתי תשובות באחת לכבוד מלאך האלקים שלא לשתפו עם עמוד הענן, לחלוק כבוד כלפי מעלה כי הוא מלאך הברית. והשנית כי הלשונות מתחלקים, דגבי מלאך האלקים אומר לשון הליכה דהיינו וילך מאחריהם, אמנם גבי עמוד הענן אמר בו ויעמוד מאחריהם לשון עמידה, לכך לא ערבינהו כי אין כבוד לומר גבי מלאך האלהי' לשון עמידה כי איננו כבוד לעמוד מעומד ולכן הזכיר הליכה לבד, וכן לא יאות לומר לשון הליכה בעמוד הענן כי אם לשון עמידה כעבד לפני רבו הוא מלאך האלקים, לכך חלקם ואמר וילך מאחריהם גבי מלאך האלהי' וגבי העמוד אמר לשון ויעמוד וכו' ונכונים הם התירוצים האלה. ועוד ויבואו בני ישראל בתוך וכו' אמר לשון ביאה ואחר כך הזכיר בני ישראל, לא כן בסמוך שאמר לשון הליכה והזכיר בני ישראל תחלה, והיה לו להשוות מדותיו ולומר וילכו בני ישראל מעין ויבואו בני ישראל וכו' או ובני ישראל באו ביבשה מעין ובני ישראל הלכו. גם יש שינוי בין חומה ראשון לשני שבפסוק, ויבואו חומה מלא ובפסוק ובני ישראל הלכו וגו' חמה חסר כתיב. וזה יתרץ קושי היתור שאומר והמים להם חמה מימינם וכו' פעמיים. ועוד וירדפו מצרים וכו' כל סוס, והיה ראוי להיות וא"ו העטף וכל סוס וכו' נוסף על וירדפו מצרים. ועוד מהו וינער ה' את מצרים. הן אמת שפירשו חז"ל בזה כמנער את הקדרה, וכל זה להרבות צערם של מצרים. ועוד למ"ד לכל חיל פרעה בלתי מתישבת דהיל"ל וישובו המים ויכסו וכו' וכל חיל. ועוד מאי דכתיב ויושע ה' ביום ההוא מיותר, והלא הישועה משבעת ימים למפרע היתה. הן אמת כי נוכל לומר שעדיין היה מורך לבב בישראל אף על פי שיצאו ממצרים פן אחר שיעבור הזמן הנועד ביניהם ירדפו אחריהם. ועוד צריך לדקדק אומרו בכל אלו הפסוקים מצרים, את מצרים, אשר עשה ה' במצרים, ולא נזכר עוד פרעה וחילו הלא דבר הוא, לפי סברת חז"ל שפרעה ניצול ומלך בנינוה ניחא דלא הזכיר פרעה כי ניצול, והיינו דכתיב עד אחד ולא אחד בכלל, אבל מ"מ קשה למה לא הזכיר את חיל פרעה ויאמר אשר עשה ה' במצרים ובחיל פרעה. ומה היא גדלות היד שראו עד שנתוספו להם יראת ה' והאמנה במשה עבדו. ויובן אומרו אז ישיר המורה שנתחדש אז בעת ההיא חידוש מחייב השירה, וכבר נתישב דקדוק זה על פי חז"ל במאמר שהצענו ראשונה, ועוד כפל גאה גאה. ועוד מהו השבח הזה של סוס ורוכבו רמה בים די לנו באבידת הרוכב כי אבידת הסוס חסרון כיס הוא לישראל. איברא שאפשר כוון לומר תקפו של נס שהסוס והרוכב יחד נאבדו והוא פלא עם היות טבע הסוס לשוט במים והרוכב מנהיגו, ועכ"ז לא שוה להם אלא סוס ורוכבו ר"ל בעוד היות רוכבו ורכוב עליו ירה בים, ולא כתיב סוס ורוכב רמה בים שהיה נראה כל אחד מהם בפני עצמו רמה בים, ולא היה כ"כ פלא אבידת הסוס עם היותו יודע לשוט בטבע, כיון שהיה בלי מנהיג וכן אבידת הרוכב כיון שלא היה על הסוס, ועוד עזי וזמרת יה, ולמה לא הזכיר השם מלא המקודש בעת ההיא. ועוד אומרו זה אלי וכו' והיה מספיק לומר אלי ואנוהו בלא תיבת זה. ועוד אלהי אבי ולמה לא אמר אלהי אבותי. וחז"ל אמרו שתי שטות, האחד על יעקב שיעקב היה במעמד ההוא, וכדכתיב וירא ישראל את היד הגדולה, ישראל סבא. וכתיב נגד אבותם עשה פלא, נגד אבותם ולא כתיב נגד אבותיהם, על יעקב מדבר. עוד להם ז"ל שיטה אחרת והובאה בב"ר גבי הרימותי ידי אל ה', שעל אברהם הוא אומר אלהי אבי, יען שאברהם אמר הרימותי ידי אל ה', דהיינו כאילו אמא רוממתי בידי אל ה', לכן כשבא לשבח אל הב"ה בלשון רוממות אז נאמר אלהי אבי וארוממנהו, גם אני כאבי אברהם שרומם להב"ה ואמר הרימותי ידי. גם צריך לדקדק אומרו ואנוהו גבי זה אלי, וגבי אלהי אבי לשון רוממות. ובשיטה השנית שכתבתי לעיל בסמוך גבי אלהי אבי שעל אברהם שאמר לשון רוממות הוא אומר, נתישב אומרו בחלוקת אלהי אבי לשון רוממות לפי שהוא מתיחס לו בענין הרוממות שגם אבי אמר הרימותי ידי, ואני ג"כ וארוממנהו וכדפרשית. ועוד ה' שמו מיותר שבכלל ה' איש מלחמה הוא, וחז"ל פירשו שבמלחמה אינו מראה כחו כי לפני זעמו מי יעמוד, אלא מתנהג בתשות כח כפי כח המקבלים, וזהו ה' איש, רוצה לומר עושה בתשות כאיש לענין המלחמה. אמנם לשלום ולהטיב ה' שמו בכח גדול כשמו הגדול והגבור. ועוד מאי שנא גבי מרכבות פרעה אמר ירה בים סתם וגבי מבחר שלישיו אמר טבעו בים סוף. ועוד מאי תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן, שהענין כפול, הן אמת שכך משפט השיר לכפול הענינים במלות שונות. וכן צריך הבין כפל ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, וליערבינהו ולימא ימינך ה' נאדרי בכח ותרעץ אויב. ועוד מאי וברוב גאונך וכו', כי למה צריך גאון וחרון להרוס הקמים ולמה תהיה ההריסה ביחוד מהגאון ואכילתה כקש מהחרון, ופי' בזה שאומר וברוב גאונך שאתה גאה היאות לך שתהרוס בעצמך קמיך, הנאות והראוי לפי כבוד גאונך הוא שתשלח חרונך שהוא א' מן המשחיתים, שלח תשלח חרונך ויאכלמו כקש, ומדברי חז"ל מובן היות המצרים בורחים מן הים על ידי מעשה כשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, והוצרך גבריאל לקרוא בשם ה' הוא יך צריו אחור ולא תהיה להם פליטה, ועליהם נאמר וברוב גאונך תהרוס קמיך הם המכשפים האלה. ועוד וברוח אפך וכו' מאי שנא הכא דקאמר וברוח אפך ובסמוך כתיב נשפת ברוחך כסמו ים וכו'. והראשונים פירשו שכוונת הפסוק להודיע יכולת ה' ית' כי רב הוא לעשות מעשהו נורא מאד מי יכילנו, שערימת המים להעמידם ולהציבם כמו היה צריך רוח קר, לפני קרתו מי יעמוד והוא ית' העמידם ברוח אפו, ונודע היות רוח האף כשנופח בו האדם חם בטבעו, והודיע הכתוב הפלא שברוח אפיך נערמו מים וכו'. אמנם להפשרת שלגים אלו היה צריך בטבע רוח מחמת מנרתיקה, והוא ית' נשף ברוחו דהיינו רוח פיו הקר ובו הפשיר המים שנערמו ונצבו כמו נד, והיינו נשפת ברוחך כסמו ים, והם הם נסים ונפלאות תמים דעים. ואומר אמר אויב ארדוף וכו' אין זה מקומו אלא קודם כניסתם לים, וכן תרגם דהוה אמר אויב. והראשונים ז"ל פירשו היות אמר אויב מקושר עם פסוק נערמו מים נצבו כמו נד וכו', שעל ידי היותה כך נערמים ונצבים כמו נד, הם חייבו להטעות את האויב עד שאמר ארדוף וכו', כי לכל יש זמן ועת כיון שהם קפואים בלב ים. גם צריך לדקדק התחלפות הסדר שהיה ראוי להקדים תמלאמו ידי אחלק שלל ולא שהקדים חילוק השלל קודם כל דבר. ועוד כפל מי כמוכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש, ומה טעם התהלות שתים והפלא אחד. ועוד כפל התוארים בהנהגת ישראל, דהיינו נחית בחסדך וכו' נהלת בעזך וכו'. ועוד אז נבהלו וכו' מאי אז דהיל"ל שמעו וכו' ונבהלו אלופי אדום וכו'. ואומר תפול עליהם, אם על כל הכתות הנזכרי' קאמר קשה דביושבי כנען לא שייך לומר תפול וכו'. עד יעבור וכו' כי עליהם יבואו ויעמדו בקרבם ובארצם. גם כפל עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית למה:
הביאור כי להיות ישראל בעת ההיא בלתי כדאים לנס כזה, לקרוע להם הים כי הוא פלא, נוסף על זה סיפור לשון הרע באומרם המבלי אין קברים אשר המרו על ים בים סוף, לעומת זה ראה משה ע"ה להתנפל לפני ה', ולהיות שאמרו חז"ל גבי כתיב מן היום אשר נתת לבך להתענות, שמשעה שמקבל האדם להתענות והוא אנוס נשמעו דבריו קודם התענותו, ולכשיפנה יתענה, ככה עשה משה שלהיותו טרוד בעת ההיא מפני חמת המציק, נתן אל לבו לצעוק לעתיד בכל כחו וכוונתו, ובעת ההיא גם כן לא מנע עצמו מן הרחמים, ולזה כתיב מה תצעק אלי, רוצה לומר מה אתה מייעד אותי שתצעק אלי לעתיד, מה בצע בו כי אין הענין תלוי בתפלה אלא בבטחון, דבר אל בני ישראל ויסעו קודם הקרע, והיינו ואתה הרם וכו' אחר הנסיעה, ובזכות בטחון זה יזכו לקריעת ים סוף. או אפשר שאמר מה תצעק אלי, רוצה לומר מה שאתה עתיד ליצעק כבר באה אלי צעקתך שאתה עתיד ליצעק, ולכן דבר אל בני ישראל וכו'. ורמז באומרו אלי ולא אמר מה תצעק לי לומר מה תצעק בדבר שנוגע אלי ואל עצמי, שאני ה' לא שניתי ובני ישראל לא יכלו, וזה רמז בתיבת אלי מעין על בני ועל פועל ידי תצווני. וסברה זו בילקוט בשם ר' אלעזר המודעי. אפשר שרמז הפסוק אלי ולא כתיב לי. והראשונים ז"ל פירשו בקשר אלו הפסוקים וקישורם ענין נאות מסכים למה שפירשתי, דהיינו שצריך כל א' וא' לעשות מאמצי כחו להוציא הענין לאור, ישראל ראשונה דבר אליהם ויסעו, ואתה משה ג"כ חלקך תשים דהיינו ואתה הרם וכו', ואני אגמור בעדכם ואף אני אענה חלקי, וזהו ואני הנני וכו'. באופן שבין שלשתינו יגמר כל הענין ע"כ דבריהם הנאים. והנה להיות שצריך ית' לפקוד על צבא המרום תחלה על שרו של ים ואחר כך יקרע הים התחתון, לז"א ואתה הרם את מטך ביד רמה לפקוד על צבא המרום במרום, מעין מה שכתוב והיה כאשר ירים משה וגבר ישראל, כי ידיו של משה עושות מלחמה בצבא מרום במרום, ויהושע על מלכי האדמה באדמה, ולזה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל בהכחיש כח השר של מעלן, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, כי לא נתכחש חיל שרו של מעלן, ולכן יגבר עמלק כי שרו של מעלן נותן לו כח לעשות חיל למטה, וע"ז נאמר ואתה הרם מעין כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכו'. והיינו נמי ונטה ידך על הים, על הים דייקא שהענין תלוי למעלן ובאמצעות כך נבקעה לתחתון, והיינו דכתיב בסמוך ויט משה את ידו על הים, על הים דייקא והיינו וישם את הים לחרבה, על שרו של מעלן שהחריבו משפע רצון של הב"ה, ולכן ויבקעו המים למטן, והכל תלוי כשיבואו בני ישראל בתוך הים ממש בעודו ים, כי הוא תכלית הבטחון, ואח"כ יתהפך בזכותם ליבשה. ואמר כי לעשות איכות הזה צריך לחזק לב המצרים בטענה חלושה, והיא שיאמרו בלבם נתערב עם ישראל ומן שמיא לא עבדין ניסא לחצאין, והוא הויכוח שהיה בין שר של מצרים ושרו של ים עמו ית', הובא בספר הזוהר עיין עליו. ז"ש ויבואו אחריהם ר"ל שיבואו אחריהם, שבזה יהי לבם בטוח קצת ויתחזק לבם אחריהם, והוא ית' לו נתכנו עלילות והיה מנערם כמנער עפר טיט מתוך ישראל, והיינו דכתיב וינער ה' את מצרים בתוך הים וכו' ובני ישראל הלכו וכו'. כלומר למצרים ניער מתוך ישראל אל תוך הים, ובזה נמשך ש"ובני ישראל" לבדם הלכו ביבשה ואין זר אתם, ובזה מתישב יתור פסוק זה שכבר נאמר ויבואו בני ישראל וכו', אלא שבא לשלול את המצרים כאמור. והגיד הפסק באומרו ואכבדה וכו' ששתי כבודות יהיו כאן, הא' מתכבד הוא ית' בעיני פרעה וחילו הרואים את המצרים באים ברגלם כצאן לטבח יובלו זה יהי כבוד גדול, ז"ש ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם, כי לב פרעה וחילו אינו צריך חיזוק אלא בהחזיק לב סוסיו ע"פ מה שפירשו חז"ל גבי לסוסתי וכו', שנעשו גלי הים כסוסיות נקבות, והסוסים של פרעה וחילו אע"פ שהיו בולמים אותם במתג ורסן לא יסבו בלכתן, ופרעה וחילו אומר לסוסו כמ"ש לנילוס לא היתה נמשך ועכשיו להם אתה נמשך בעל כרחי, והוא משיב רמה בים וכו'. נמצא שעיקר החיזוק הוא למצרים ויבואו אחריהם, ובאמצעות זה ואכבדה בפרעה ובכל חילו, שברכבו ובפרשיו אכבד במה שיראו חילו העומדים ברכבו ובפרשיו, הרואים כחי ועוצם ידי הכופה את מצרים ומחזק לבם, והיינו חסרון וא"ו ברכבו דלא כתיב וברכבו וכו', שכיון שהכבוד שיתכבד בהם הוא שיכירו כחו וגבורתו, [ב]הרכב ופרשים לא שייך בהם ענין זה. והכבוד השני הוא מתחלף מזה, והוא שיתכבד בעיני מצרים ממה שיעשה בפרעה ברכבו ובפרשיו, ולא פירט חילו כדכתיב לעיל כי בכלל כבודו ית' המתכבד לעיני מצרים ממה שיעשה בפרעה ברכבו ובפרשיו הכל בכלל, באופן שהוא ית' מלך הכבוד סלה הן בעיני פרעה ואפילו חילו יכירו גודל כבודו ממה שיעשה במצרים, וכן גדול כבוד בעיני מצרים ממה שיעשה בפרעה ברכבו ובפרשיו. וכמו שאבאר בס"ה בפסוק וירדפו מצרים ויבואו וכו' עיין עליו. ולהודיע חיבת ישראל הורה הפסוק איך הזדרז הוא ית' במהירות ודברו נחוץ להציל את ישראל ולכן הזכיר ויסע מלאך האלקי' וכו' תחלה, ואחר כך ויסע עמוד הענן וכו', כי הוא ית' כב"יכול במהירתו נסע תיכף להצילם מאבני בליסטראות, לא כן עמוד הענן שהיה מתנהל לאטו לאט לאט, ולכך לא ערבם הכתוב יען שלא היתה נסיעתם שוה ברגע א'. עוד אפשר שעמוד הענן בא אצל מחנה מצרים להחשיך להם, ולכך כתיב גבי מלאך האלהי' ההולך לפני מחנה ישראל. אמנם גבי עמוד הענן כתיב מפניהם דהיינו מפני ישראל ומפני מלאך אלקים, כי מלאך האלקים תמיד הולך סמוך לישראל, והענן כשחזר לאחור היה הוא מאחריהם של כל הנזכרים, דהיינו ג"כ מאחריהם של מלאך האלקים ושל ישראל, באופן שעמוד הענן עמד לו אז סמוך למחנה מצרים, ואחר כך מלאך האלקים בינו ובין ישראל, ובהכי ניחא דלא ערבינהו כדי שלא נבין ששניהם כא' הולכים אלא על פי הסדר האמור. ולהיות שהכל היה תלוי בנסיעת ישראל בתוך הים ממש, לעומת זה בא כתוב ויבואו בני ישראל בתוך הים, כי בתוך הים באו, וכמו שפי' גבי שרי יהודה רגמתם, דהיינו נחשון נשיא ושר יהודה שהשליך עצמו בתוך המים וצער הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, והיינו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ולכן באמצעות זכות בטחון זה המים להם חומה מלא כתיב, כי חמה אין לו ית' בעת הזאת עמהם כי צדקו יחדיו, והיינו דכתיב ויבואו בני ישראל. ולא כתיב ובני ישראל באו וכו' לומר שמעלה זו קנו אותה להיות בני ישראל אחר כניסתם וביאתם בים, וזהו ויבואו ואחר כך נעשו בנ ישראל, כי קודם שבאו היו מתלוננים לא בני ישראל אשר בם יתפאר. אמנם בסמוך בכתוב ובני ישראל הלכו מדבר על תוקף הנס שהלכו ביבשה ולא היה זה במקום גבוה שתי קומות כי אם בתוך הים ואמצעיתו, והיינו שהזכיר תחלה ובני ישראל ואחר כך הלכו ביבשה, משום דכיון שבאו בתוך הים כדכתיב ויבואו בני ישראל בכשרותן זה היו עד שהלכו ביבשה בתוך הים, עד סמוך ליציאתם מן הים שהמרו ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים מצד אחר, והיינו וימרו על ים קודם כניסתם, ובים סוף היינו מרי ומרד שני כאמור וכן פירשו חז"ל. ולזה בפסוק הזה כתיב חמה מימינם, חמה חסר, כי באמצעות חטאתם כי רבה גרמו להיות המים חמה בחמה עזה ורוצים להשקיעם, לא כן בתחלה כשבאו בים זכותם גדול בבטחונם שהיו להם חומה וחיל. ואמר הפסוק וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כל סוס וכו'. אמר כי מצרים טעו בשתים, האחד באמרם מה פשענו ומה חטאתינו עם ישראל עד שנירא, נכון לבנו שלא ימשך נזק כי אם לפרעה כי הוא הנוגש והגוזר ומצווה אותנו. והשנית בבואם אחריהם כדפרשית לעיל. ז"ש וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כאלו התלהבות הרדיפה הטעה אותם שנכנסו ובאו אחריהם מבלי משים לב כי ה' הסב לבם אחורנית, ולזה לא כתיב וכל סוס פרעה בוא"ו, כי פרעה וחילו נכנסו על כרחם שהסוסים הכניסו אותם על כרחם וכדפרשית לעיל, והיינו דכתיב כל סוס פרעה בלא וא"ו, כי הוא ענין בפני עצמו שאינו מעין וירדפו מצרים הבאים ברוב בחירתם אל הים, והיינו נמי שתלה הפסוק הענין בסוסים ואמר כל סוס פרעה רכבו ופרשיו, שהסוס גרם כניסתם לים מושכים את רוכביהם בעל כרחם. וראיה לדבר למה שפי' לעיל גבי ואכבדה בפרעה על מה שיעשה במצרים וידעו המצרים ויכבד שמו ית' על מה שיעשה בחיל פרעה הם פסוקים אלו האומרים ויט משה וכו' וישובו המים וכו'. שהכוונה שמצרים וחיל פרעה וחילו פרשיו לא נשקעו כאחד בבת אחת, אלא מצרים נשקעו תחלה, והיינו קרא דויט משה וכו' וישב הים וכו' וינער ה' את מצרים בתוך הים, ולפי שהמצרים הם המעיזים פניהם כמ"ש וירדפו מצרים וכו' בתחלה, ואחר כך הזכיר כל סוס פרעה וכו'. לפיכך התחילה בהם הפורענות ואחר כך חזרו המים לשוב לאיתנם עוד לעשות גלי זעף ונטבעו בפעם זו השנית פרעה וחילו ופרשיו, והיינו וישובו המים ויכסו את הרכב וכו' בשירה זו השנית, באופן שראו פרעה וחילו אבדן מצרים והמצרים לא מתו תיכף עד שראו תקלת פרעה וחילו ופרשיו, ואמר כי שבו המים בפעם זו שיעור המספיק לכסות חיל פרעה, והיינו דכתיב לכל חיל פרעה ר"ל וישובו המים ויכסו וכו' שיעור מספיק לכל חיל פרעה לבד, והמצרים נחו קצת מנעירת ה' אשר ניער אותם בים כדי שיראו ויצדיקו דין שמים עליהם, אז ביום ההוא נגמרה הישועה, והיינו ויושע ה' ביום ההוא ומיד מצרים דייקא דהיינו השר של מצרים שמצרים שמו, והיה לו יד רמה לשלוט בישראל באומרו כי ארבע מאות שנה נתחייבו ועדיין לא נגמר הזמן, ז"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, מיד מצרים דייקא, ואומרו וירא ישראל את מצרים לפירוש זה מצרים כפשוטו, ואת לרבות השר שלהם כי נפל משמים הלל בן שחר, ושפלותו זה יחשב לו כמיתה, וכמו שפי' הענין בספר הזוהר שביטול השר וכחו הוא בהעביר אותו בנהר דינור והרי הוא עובר ובטל מן העולם כמת על שפת ים העליון. וראו ישראל איך חיבתן גדלה לפניו ית' שכעת בהלחמו בעדם להנקם ממה שהשליכו כל הבן הילוד היאורה וכו', הראה ה' עוז ידו, לא כן במכות שבמצרים שכולם אצבע אלהי' הוא באצבעו לבד המכות, ואף על פי שהיו באות על דבר כבוד שמו ית', כדכתיב בעבור תדע, למען תדע כי אני ה' כו', עכ"ז לא נתאמץ ללחום בידו באופן שחס על כבוד יראיו יותר מעל כבודו. ולזה נתוספה בהם יראת ה' בראותם כמה חשובים יראי ה' וחושבי שמו, וז"ש וירא ישראל את היד הגדולה, היד הגדולה דייקא אשר עשה ה' במצרים ויראו וכו', ואז אמרו שירה. ואפשר שלפי שמשה ע"ה נכשל בלשון אז באומרו ומאז באתי אל פרעה וכו', רצה לתקן הענין בו בלשון אז ואמר אז ישיר משה וכו' להורות שלולי שהרע פרעה אז לעם הזה לא אסתייעא מילתא לצאת, אלא ע"פ אותה הרעה הנוספת נתמלאה סאתו ויצאו. ואפשר עוד כוון באומרו אז ישיר משה כאילו נתקשה לפסוק איחור השירה עד עתה, וזה להם שבעת ימים שיצאו ממצרים והיה ראוי להם לאומרה תכף ליציאתם, והתימה הגדול ממשה ע"ה, והיינו דקאמר אז ישיש משה בתלשא כמתמיה ואומר וכי אז ישיר משה, איש כמוהו יאחר שבח הש"י עד אז, ומשיב הפסוק כי העיכוב היה לטובה עד שנשתתפו ישראל עמו בשבח. ז"ש והיינו דקאמר ובני ישראל וכו' כדי שיצטרפו עמו, כי לא היתה הישועה בעיני ישראל עד היום ההוא שראו את מצרים מת על שפת הים, כמו שנאמר ויושע ה' ביום ההוא וכו' עד שביום ההוא הם נתעוררו מעצמם ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה וכו', לא כן בעת היציאה ממצרים שאף על פי שרצה משה תיכף לשבח, לא רצו ישראל הן מצד טרדתם ביציאה ולא צילא דעתייהו, הן מצד קוטן האמנה כי לא האמינו בישועה עד אשר ראו את מצרים מת על שפת הים. ואמר שראוי לשיר לפניו ולומר כי גאה גאה ר"ל הוא ית' עם השפלים מתנהג בשפלות, ובכל המקום אשר יזכירו שמו יבוא אליהם ויברכם, אמנם עם הגאה מתגאה, ז"ש כי גאה ר"ל עם מי שהוא גאה כמו פרעה שאמר מי ה' וכו', גאה הוא ית' ורמה בים סוס ורוכבו בשוה. או אפשר שאמר כפל הגאוות על היות הסוס והרוכב רמויים בים ושקר הסוס לתשועה וברוב חילו ויודעו לשוט במים לא מילט את בעליו, ואז הודו ישראל כי כובד העבודה גרמה הישועה שמתוך הצרה ההיא נתחייבה הרווחה, וז"ש עזי וזמרת יה ר"ל יה אשר יסור יסרני יה בתכבד העבודה, וידוע הוא כי כל התוכחות תלויות בשם י"ה, כמ"ש יסור יסרני יה. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. לז"א כי עזי וזמרת יה וכו', והעוז שאתה מעוזי ה' הזמרת שהודיתי לך, הכל נמשך מאותה התוכחת וצער נוסף שהכבידו מצרים הוא היה סבה לישועה, והיינו ויהי לי לישועה וכדפרשית. שהשעבוד המרובה היה תמורת תשלום השנים של ארבע מאות, נמצא שגרמה הישועה הוא השעבוד היתר, זה אלי אשר אני רואה עין בעין עוז במעשיו, ובאמצעות פעולותיו נודע אלי כאלו נראה לעין עד שאומר עליו זה אלי כמורה באצבע, ולכן צריך אני להיות דומה אליו והולך בדרכיו, זהו אומרו ואנוהו, שתיבת ואנוהו פירושה מתייחס אליו, גם מלשון נוה עולה שאהיה מתייחס לו להיות לו נוה שלום וישכון בתוכי ע"ד ושכנתי בתוכם. אלהי אבי וארוממנהו ר"ל צריך לרוממו יותר ואל אבטח על שקר לאמר אלהי אבי הוא, ואף גם זאת שאזלזל בכבודו יעבור על מדותיו עמי, אלא אדרבה ארוממנהו להיותו אלהי אבי, ואף על פי שכעת זלזל קצת בכבודו בהיותו הוא בעצמו הלוחם מלחמותינו, כמ"ש ה' ילחם לכם וכו', והמצרים עצמו אמרו כי ה' נלחם להם במצרים, ר"ל ה' בעצמו וכבודו נלחם ולא ע"י שליח מלאך ולא ע"י שרף, עכ"ז כבודו במקומו הוא. ז"ש ה' איש מלחמה עם היותו לוחם בעצמו, ז"ש איש מלחמה שהוא בעל המלחמה ולא שליח משלוחיו, אלא הוא איש מלחמה כאיש נדהם, עכ"ז ה' שמו שכבודו במקומו מונח, וזהו כבודו לפקוח על השפלים ודלים, וזהו ה' שמו, טוב שם בעולם להציל עני מחזק ממנו ולהיות המלחמה הזו על ידו, עשה הדברים שלא כטבעם שמרכבות פרעה ההולכות בכבדות אז ירה אותם בים כיורה חץ, ז"ש מרכבות פרעה וכו' ירה בים, ר"ל בתוך הים ואמצעיתו אשר אין שם קנה וסוף, אמנם מבחר שלישיו טובעו בשפת הים ועל שפתו, יקרא ים סוף על שם קנה וסוף הגדלים שם. ז"ש ומבחר שלישיו טובעו בים סוף, ויראו עיניהם כידם ואידם שטובעו שם במקום נמוך בשפלה, ואחר שטובעו שם בים סוף באו התהומות בגלי הים וכסמו ירדו במצולות כו'. והנה הוצרך להיות ימינך ה' נאדרי בכח להציל עם ישראל, וימינך ה' תרעץ אויב, והרעץ הזה הוא שאתה מתגאה ואומר כיצד אשגיח באויב הזה, רימה ותולע, וע"י גאוה זו אתה מסלק השגחתך מקמיך ובהסתלק השגחתך מיד יהרסו כבנין הנהרס, כל זה נמשך להם מהסתלקות שכינתך והשגחתך מהם, ז"ש וברוב גאונך בהרבות הגאון שלך ע"י זה תהרוס קמיך, כי אז משתלח חרונך ויאכלמו כקש, לא כן בעוד השגחתך עליהם אין רשות לחרונך, משל למלך ההולך ובעודו שם אין שום א' ממשרתיו משחית כלל מפני פחד המלך אלא קול דממה דקה, נכנס המלך בהיכלו התחילו הרגלים שלו להשחית כי נשתלחו בהעל המלך יר"ה, והיינו תשלח חרונך וכו'. ואמר שברוח אפך הוא רוח קדים העז כמו אפיך שמי יודע עוז אפך וכו', וברוח אפך נערמו מים, דהיינו מי ים סוף והנוזלים מים חיים להשקות את ישראל בדרך כמ"ש חז"ל נצבו כמו נד בתוך הערימה של מים, כי כמו שההרים גבוהים בארץ והמעינות יוצאים בבקעה ובהר, רצה הב"ה לפרסומי ניסא ועשה הנוזלים כמו נד נצבים שיתפרסם יכלתו ויהיו מעינות יוצאים בהר ונד אשר בתוך ערימת המים, והוא נס בתוך נס, וקפאו תהומות בלב ים בלבו ממש עד שטעה האויב ואמר ארדוף וכו'. ואמר כי לא יהרגם תיכף אלא תחלה יחלק שלל לעיניהם ויראו שורם טבוח וכו', ואחר שאחלק שלל תמלאמו נפשי להרגם. והראשונים ז"ל פירשו שפיו הכשילו באמור תמלאמו נפשי, שפירושו שהוא ימלא אותם כל טוב וישאר האויב ריקם מכל טוב, בהפך המכוון כי פי כסיל מחתה לו. וכן נ"ל עד"ז לפרש גבי תורישמו ידי, שנכשל בלשונו לאמר תורישמו ידי שהוא יהיה מורישם ולא יורשם כאשר חשב. ושמעתי משם הראשונים ז"ל שהיה פרעה שונא כ"כ לישראל עד שהיה חפץ שיהיו נא כולם תוך כריסו, ז"ש תמלאמו נפשי, ואחר כך אריק חרבי להרוג עצמו כדי שגם הם ימותו, והיינו תורישמו ידי על דרך תמות נפשי עם פלשתים. ואמר נשפת ברוחך וכו' לומר כי הוא ית' ברוח אחד עשה שני הפכים, והם כי ברוח אפיך נערמו מים וכו' ונשפת ברוחך הידוע, והוא זה הנזכר שנערמו בו מים, ועל ידו כסמו ים באופן שמי כמוך באלים ה' בהנקמך מפרעה, ומי כמוכה נאדר בקדש להציל ישראל שהיו נקראים קדושים, ואתה נורא תהלות שתים עושה פלא א', כי היות הצלה לישראל ופורענות למצרים בבת אחת, יתחייב היותך נורא תהלות בשתי תהלות על טובה של ישראל ועל הרעה של מצרים, והוא פלא אלהי מצד שני הפכים ברגע אחד הצלה ואיבוד. והנה הפליא ה' חסדו במצריים כשזכו לקבורה, ולז"א נטית ימינך תבלעמו ארץ בנטייתך הימין והוא החסד זכו לקבורה. או י"א כי אם הימין היה נוהג פעולותיו לא היו זוכים לקבורה, כדי שיודע ביום נקמת דם עבדיו השפוך ביאורה בלי קבורה, ככה הם לא יקברו אלא לדומן יהיו על פני האדמה, אכן הוא ית' נכנס להם לפנים משורת הדין מעט ונטה ימינו קצת מלעשות בהם נקמה בהחלט, וכיון שנטית ימינך מאצלם ומהנקם מהם באמצעות זה הוא שתבלעמו ארץ, וישראל זכו אז שנחית בחסדך עם זו גאלת על צד החסד, לא שיהיו הם כדאים כי הללו והללו עובדי ע"א, בחסדך נחיתם מהים, ומק"ו שאם עם המצרים הרשעים עשית חסד שנקברו, עם ישראל בניך עאכ"ו, ולזה נחית בחסדך וכו' ונהלת בעוזך אל נוה קדשך לנהלם לנוה הקדוש צריכים יסורים ועוז אפיך, כי ארץ ישראל לא ניתנה אלא ע"י יסורים כמ"ש חז"ל: שלש מתנות טובות וכו', והיינו אומרו נהלת בעוזך אל נוה קדשך. ואין עוז אלא דין ויסורים, שע"י עוזך יזכו לנוה קדשך, ולזה שמעו עמים ירגזון הנסים חיל אחז יושבי פלשת, אמנם אז כאשר ידעו שנהלת בעוזך אז נבהלו אלופי אדום וכו', כי ידעו שע"י עוזך יצליחו ויכנסו לארץ כיון שהם ביסורים תמיד בחסרון מים ולחם וטורח הדרך, אמנם יושבי כנען נמוגו כי ידעו שעליהם הם באים מכל מקום, ועל אדום ואלופיו אמר תפול עליהם אימתה ופחד וכו' עד יעבוד ישראל ויכנסו לארץ כנען עד יעבור עמך ה' שהם עמך מימי אבותם, ונוסף עוד עד יעבור עם זו קנית במכות גדולות, והתפלל משה ע"ה ואמר שתביאמו ותטעמו לעולם ועד ולא יצאו עוד מהארץ מגורשי' ומטולטלי' בהחרב מקדש, אלא תן להם מיד המקדש העתיד שכוננו ידיך שאיננו מעשה ידי אדם אלא כוננו ידיך תן אותו להם תכף, וז"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך והמכון לשבתך עולמים שפעלת אתה בידיך ומקדש ה' כוננו ידיך יותן להם וה' ימלוך לעולם ועד בלי הפסק גליות, אלא יהיו נא נושעים בה' תשועת עולמים, כי הנה עשה ה' פלא שהסוס הכריח הרוכב ליכנס בתוך הים והיינו כי בא סוס פרעה וכו' עם היותו בשאר הימים בו רק ממימי נילוס, ולהיות שכשינתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, לז"ש כי הוא ית' עשה הכל ע"י עצמו כדי שינצלו ישראל, ז"ש וישב עליהם את מי הים הוא בעצמו, ולזה הלכו בני ישראל ביבשה, לא כן אם היה נעשה ע"י שליח, ז"ש וישב ה' עליהם וכו'. ובאמצעות זה ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: