מראה הפנים/שבועות/ב/א

מראה הפנים שבועות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ידיעות הטומאה. נטמא וידע. כבר נתבאר בפ"ק הל' ב ד"ה דר' ישמעאל וכן בריש הל' ג' דדעת הרמב"ם ז"ל דידיעת בית רבו לאו שמה ידיעה אלא כסתם מתני' דהכא דידיעה אחר הטומאה בעינן ולאפוקי ידיעת בית רבו שהיא ידיעה קודם הטומאה וע"ש למילתא בטעמא מזה:

ממה דאמר ר"ל דר' ישמעאל היא וכו'. בבבלי בסוף פרקין וכן בפ"ד דכריתות תאמר בהדיא לר"ל דאמר הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחילה והכא לא בעי לפרש להא דר"ל אליבא דר' ישמעאל הכי דמשום דס"ל לחייב נמי על העלם מקדש לא אייתר ליה ונעלם ולא בעי ידיעה בתחילה וטעמיה דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דס"ל לר' ישמעאל דבעי ידיעה בתחילה כדאמר בהדיא פ"ק הלכה ב' דר' ישמעאל כרבי וכו' והלכך מפרש ר' בון בר חייה בענין אחר להא דר"ל אליבא דר' ישמעאל דהיכא דאיכא ידיעה מהעלם מקדש סגי ליה בידיעת ספק מטומאה ולעולם ר' ישמעאל בע ידיעה בתחילה וכבר מבואר במה דשייך לענין זה כאשר ציינתי לעיל בפ"ק שם:

מחלפה שיטת ר' יוחנן וכו'. הכא לא מקשי דר' יוחנן אדר' יוחנן מהא דקאמר לעיל לטעמא דברייתא דעשו ספק ידיעה כידיעה להא דקאמר גבי אכל חמשה זיתים דאין ידיעת ספק נחשבת לידיעה משום דבהדיא קאמר אין ידיעות ספק קובעות לחטאת וכדמשני התם דר' יוחנן לא קאמר אלא כאן עשו ספק ידיעה כידיעה דדוקא בידיעה בתחלה הוא דאמרו כן משום דלא כתיבא בהדיא אלא מונעלם הוא דאתיא אבל בכל התורה כולה לא עשו דידיעה בתרייתא דבכל התורה כולה המבואה לידי חטאת לכ"ע ידיעה ודאית בעינן והלכך לא מקשי דר' יוחנן אדר' יוחנן אלא מההיא דחמשה זיתים לההיא דאמר גבי שלשה זיתים ומשני לה ועיקר פלוגתות אלו והשייכים לענינם יתבאר במקומו בהוריות אי"ה בהגיעי לשם ברחמי ובסייעתא דשמיא:

כל ספק רשות הרבים ספיקו טהור ואין מתירין לו לעשות. הכי אמרי' בבבלי בפ"ב דע"ז דף ל"ז כי אתו לקמיה דר' ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהלכות אבות הטומאות בהל' ט' אע"פ שספק ר"ה טהור כשיבא לישאל אומרין לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל הרי זה משובח ואם לא טבל ועשה טהרות הרי הן טהורות שספק ר"ה טהור. והיינו אפי' אמרו לו לטבול ולא טבל ועשה טהרות כדמסיק הכא הכל מודין שאם עבר ועשה טהור:

תמן אמר עבר ועשה טמא וכו'. כדפרישית בפנים. ופלוגתייהו דר"י ור"ל בנזיר שנטמא בקבר התהום לא מצאתי במקום אחר כפשטה. ולכאורה היה אפשר לומר דדברי ר"ל הן כדברי רב המנונא בבבלי נזיר דף ס"ד ע"ב דאמר לא אלימא טומאת התהום למיסתר ומתרץ להמתני' דהתם כי היכי דמתרץ לה רב המנונא שם. ולמאי דמוקי הכא פלוגתייהו בקבר התהום ברה"י דברי ר' יוחנן כפשטן כדפרישית. ולא משני מידי מהא דרמי דר"ל אדר"ל ויש לדחות דמאי דקאמר ר"ל לעיל בספק טמא ספק טהור אליבא דר' ישמעאל קאמר וליה לא ס"ל:

נטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע וכו'. כל זה נראה דאליבא דר"א הוא דאיכא למיבעי הכי דס"ל עד שידע באיזו אב הטומאה הוא דנטמא כדמפרש חזקיה התם וכן הכא לקמן אליביה אבל למאי דקי"ל דאע"פ שלא ידע באיזו טומאה אלא דידע שהוא טמא הויא ידיעה בתחילה אין נ"מ בדינים אלו דאפי' נודע לו על השרץ בתחילה ונכנס למקדש בהעלמו תו לא איכפת לן אם היה עוד טמא בחמורה או לא דהא כל דהויא ליה ידיעה מאיזה טומאה שתהי' הויא ידיעה בתחילה:

ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה וכו'. למאי דפרישית בפנים משמע דאף שטבל לקלה לא עלתה לו לטומאה החמורה כדנראה לכאורה מפשטה דהסוגיא. אבל קשיא לי וכי היכי מצינו כוונה לטבילה בשביל טומאה זו או בשביל זו ובהדיא אמרינן בפשיטות בכריתות דף ח' ע"א מאן דמחייב חמשה טבילות כיון דטביל חדא זימנא איטהר. ולא מחלקינן אם נסמכה לו טומאה חמורה או לא ואין שום סברא לחלק בזה ואפילו בענין כוונה לטהרה דאמרי' הוחזק לקל לא הוחזק לחמור כאותה ששנינו גבי מעלות בפ"ב דחגיגה התם משום להחזיקו בטהרה והמוחזק למעשר לא הוחזק לתרומה וכו' ואין זה ענין כלל להא דהכא בענין טבילה להעלותו מטומאה ולא מיתפרשא שמועתא דהכא בעניו זה ועוד דכל אלו שנשנו שם מעלות דרבנן בעלמא הן כדמשמע מהסוגיא דהתם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' אבות הטומאות בהל' ב' וכל מעלות האלו מד"ס אבל דין תורה הואיל וטבל מכל מקום הרי הוא טהור לכל ולא שייך זה לכאן דקאמר שאם טבל ונכנס למקדש חייב. ומשום זה לא מיתפרשא הסוגיא דהכא גם בענין הערב שמש ולומר דטומאה קלה היינו טומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש וטומאה חמורה היינו טומאה דאורייתא ואין להאריך בזה דאינו עולה כלל לפירוש הסוגיא ולא להדיוקים דמדייק הא מטומאה חמורה וכו'. והיותר נראה בביאור הסוגיא דלענין טומאה הצפה על פני המים מיתפרשא וכהאי דתנן בפ"ט דנזיר בסוף מתני' שהבאתי לעיל כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא וכו' שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור וכדאמרינן התם דהא דתנן בפ"ד דטהרות ספק טומאה צפה על פני המים טהור בטומאת שרץ הוא אבל בספק טומאת מת צפה טמא ובדין זה מיתפרשא הסוגיא שפיר וה"פ ירד לטבול מטומאה חמורה מטומאת מת ונסמכה לו טומאה קלה טומאת שרץ צפה על פני המים ספק נגעה בו ספק לא נגעה בו עלתה לו הטבילה כדמפרש דהא דקאמר עלתה לו טומאה קלה כלומר שאינה מטמאה אותו מספק וטבילה מעלייתא הויא ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש פטור והא דקאמר ירד לטבול מטומאה חמורה לרבותא קאמר דאע"פ שהיה טמא טומאת מת לא אמרי' בזה חזקת טמא טמא משום דספק טומאת שרץ צפה על פני המים טהור ירד לטבול מטומאה קלה. זהו ג"כ לרבותא אע"פ שלא היה בחזקת טמא מטומאת מת אלא בחזקת טמא טומאה קלה משרץ ונסמכה לו על פני המים טומאת מת החמורה ספק נגע ספק לא נגע. לא עלתה לו טומאה חמורה להקל בה מספק ולומר שכיון שטבל לא מטמאינן ליה הואיל וספק טומאת מת הצפה טמא הוא. ליידא מילה שאע"פ שטבל ונכנס למקדש חייב כדהתם במשנה הנזכרת דשמא בעלייתו נגעה בו הטומאה. הא מטומאה חמורה וכו' זהו פשוט וכן דיוקא הא מטומאה קלה וכו' לפי שחזקת טמא טמא וא"כ ירד לטבול מחמורה וסמכה לו חמורה על פני המים טמא ולא הוה צריכא למיתני הא אלא משום דיוקא אחרינא דדוקא ירד לטבול מקלה ונסמכה לו חמורה מחמרינן הא ירד לטבול מטומאת שרץ קלה ונסמכה לו עוד טומאה קלה אחרת וספק נגע ספק לא נגע לא מחמרינן וכדאמרן וזהו עיקר רבותא מאי דקמ"ל דלא שמעינן להא בהדיא מההיא מתני' דנזיר. והכא לא איפשטא הבעיא בענין סככות ופרעות וכבר נתבאר בפ"ז דנזיר דהמסקנא דסבכות ופרעות אין להן טומאה מן התורה וכדעת הרמב"ם ז"ל שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה וע"ש:

אמר ר' יוסי בר בון אתייא דר"ש כר' אליעזר וכו'. דברי ר' יוסי בר' בון דהכא כדעולא בבבלי פ"ג דנדה דף כ"ח ע"ב דבעי התם מעיקרא לסיוע לטעמא דרב נחמן אמר רב דאם ראו לובן ואודם כאחד דאין חייבין על ביאת מקדש משום דזכר ודאי ונקבה ודאית בעינן מההיא ברייתא דהתם ודחי לה עולא דההיא ברייתא דר"א היא דבעינן עד דידע במה נטמא אלא דר' יוסי בר בון מוסיף הכא לומר דאתייא דר"ש דשני שבילין כר"א למאי דמוקי לעיל הברייתא דראה לובן ואודם דתני פטור כר"ש ולא הוי צריכא ליה להא אלא לאוקמי הברייתא בפשיטות כר"א גופיה וכעולא התם אלא דאדלעיל קאי אדברי ר' יוחנן דמוקי לה כר"ש. ואזלא סוגיא דהכא כסוגיא דהתם בענין האוקמתא לר"ש בשחזר ושכחו לראשון כדאוקי שם בסוף פרקין וכן בפ"ד דכריתות. אלא דבענין דמדחי לה הכא להא דר' יוסי בר' בון דמדמי דין דאנדרוגינוס להאי דר"א ובנדה לא מדחי להא לדעולא ושמא דלא חש לה הש"ס דהתם לדחות אוקמתא דעולא דמוקי כר"א משום דאיהו לא קאמר אלא לדחויי לנימא מסייע ליה דהתם אבל לפי האמת לא דמיא כלל להאי דר"א כדמקשי לה הכא ועיקר טעמא משום דזכר ודאי ונקבה ודאית בעינן כדמוכח ממסקנא דהכא ואפילו רבנן דפליגי אדר"א מודו בהא וכרב נחמן אמר רב דהתם וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' משכב ומושב הלכה ז' בדין דראה:

רב חסדא בעי נכנס למקדש כסבר כנסת. הא בעיא דר' ירמיה היא התם בריש פירקין ועלתה בתיקו והתם מפרש להבעיא אליבא דר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה. וכבר נתבאר בריש פרקין דהרמב"ם לא פסק ידיעת בית רבו ידיעה הויא ושם ובפ"ק נתבאר הטעם. והא דהביא להבעיא דר' ירמיה בפ' י"א מהל' שגגות בהלכה ב' וכתב ה"ז ספק משום דלא איפשיטא היינו משום דהש"ס לא קאמר הכי אלא דלא אשכחן תנא בהדיא דבעי ידיעה בתחילה ומיחייב על העלם מקדש אלא רבי דס"ל הכי ולדידיה דס"ל הני תרתי שייך למיבעי. והשתא אע"ג דבענין ידיעת בית רבו גבי טומאה לא פסק כוותיה דמ"ד אליבא דרבי הכי כמו שנתבאר לעיל משום דממתני' מוכחא דידיעה בתר טומאה בעינן ולאפוקי ידיעת בית רבו מ"מ לענין העלם מקדש קמה לה האי סברא דאיכא למימר מכיון דידע שיש מקדש בעולם הויא לה ידיעה וכיון דהוא ז"ל פסק כרבי בזה דבעינן ידיעה בתחילה וחייב על העלם מקדש וכסתם מתני' א"כ איכא לספוקי שפיר לענין העלם מקדש מכח האי סברא ושאני גבי טומאה דפשיטא לן דידיעת בית רבו לא הויא ידיעה משום דידיעה והעלם טומאה דכתיבא בקרא בהדיא כדדרשינן מונעלם מכלל שידע משמע שהוא ידע אחר שנטמא ונעלם ממנו וכרבא אליבא דרבי כמו שנתבאר לעיל שם:

אכל חצי זית בידיעת קדש וכו'. מדין זה לא מצאתי מבואר. ובשבת פ' כלל גדול דף ע"א גרסי' בכיוצא בזה גבי קצירה גוררת קצירה מילתא דפשיטא להו לרבא ואביי מבעי ליה לר' זירא דבעי ר' זירא קצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכה וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכה מהו שיצטרפו א"ל חלוקין לחטאת ולא מצטרפין והאי סברא דחלוקין לחטאות ולא מצטרפין קאי למסקנא התם וכן נמי אמרינן במכילתין לקמן בפ"ג דף כ"ב ע"א גבי שבועות מתוך שחלוקות אין מצטרפות וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד דשבועות הל' ח' ותפס זה הכלל ג"כ בהל' מ"א כמו בחלב ודם וכיוצא בזה דאין מצטרפין. ובפ"ז מהל' שגגות בהל' י' פסק כפשיטות אביי ורבא דקצירה גוררת קצירה וא"כ אין חלוקין לחטאות הן דאחד מתכפר בקרבן חבירו ומשום דמלאכה אחת היא ואע"פ שנשתנו ההעלמות ולפיכך כתב שמצטרפין שכך כתב שם קצר חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכה וכו' הרי אלו מצטרפין קצירה גוררת קצירה. ולפ"ז אם העלם מקדש והעלם קדש חלוקין לחטאות הן היה נראה דאין מצטרפין ומצינו בברייתא דת"כ פ' ויקרא בפ' י"ד דגריס התם יכול על טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת מנין על טומאת מקדש בפני עצמו ועל טומאת הקדש בפני עצמו ואפילו בהעלם אחד מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת ת"ל לאחת לחייב על כל אחת ואחת. והרמב"ם ז"ל לא הביא מזה כלום ולכאורה יש לומר דאע"פ שנשתנו ההעלמות מ"מ שם טומאה אחת היא ודמיא לההיא דקצירה וקצירה לעיל ואין לנו ביאור מדעתו ז"ל בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף