פני משה/סנהדרין/ב/א

פני משה סנהדרין ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כהן גדול דן ודנין אותו. איידי דקבעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ"ג דן ודנין אותו:

אינו יוצא אחר המטה. דילמא אתי למינגע מתוך טרדתו ורחמנא אמר ועל כל נפשות מת לא יבא:

אלא הן ניכסין והוא נגלה. כיון שיצאו נושאי המטה מן הרחוב ונתכסו הוא נגלה ונכנס בתוכו אבל כל זמן שהן נגלין ונראין באותו הרחוב הוא נכסה ואינו נכנס לתוכן:

ויוצא עמהן עד פתח העיר. לפי שבעיר מצוין מבואות ויכול להתכסות מהן אבל חוץ לעיר ליכא היכירא:

שנאמר ומן המקדש לא יצא. ר' יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר ור"מ דריש ומקדושתו לא יצא כלומר יזהר שלא יבא לידי מגע ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכירא ומזדהר ור' יהודא סבר אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע והלכה כר' יהודה:

גמ' ניחא דן. דזהו כבודו:

דנין אותו. אמאי הא זילותא לגביה דאזל לבי דינא:

אלא וימנה ליה אנטלר. מורשה אחד שילך לדין בשבילו ומשני הגע עצמך שמא נפלה לו שבועה מתוך טענתו ואנטלר בשבועה בתמיה וכי היאך אפשר להאנטלר לישבע תחתיו:

דיני ממונות שלו. של הכהן גדול בכמה הוא אם בעשרים ושלשה וכדתנן בפ"ק אין דנין את הכהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד דהתם בדיני נפשות הוא דמיירי והשתא בי דיני ממונות שלו מי אמרינן דעל כל פנים בעשרים ושלשה הוא:

נישמעינה מן הדא. דתני בתוספ' סוף פ"ב:

אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד. שלא יהו חושדין אותו שמטה הדין הוא ואין לחלוק עליו דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב:

ולא בעיבור מפני החשד. שלא יהו חושדין אותו שרוצה בעיבור שנה משום אפסניא ממון שהוא מחלק לחיילותיו לשנה ונוח לו בשנים מעוברות:

שאין כבוד המלך. כלומר לכ"ג שכבודו כמלך ואין כבוד לו לישב בחבורה קטנה של שבעה:

תא חמי. דמהכא נפשטה הבעיא דאם בשבעה אין כבודו לישב עמהם לא כ"ש דאין כבודו לדון לפני שלשה הדא אמרה דדיני ממונות שלו בעשרי' ושלשה הוא:

אף אהרן בקדושתו. וכן זרעו אחריו ואע"פ שחטא כשמלקין אותו והרי הוא כאחיך אין מעבירין אותו מגדולתו:

כ"ג שחטא מלקין אותו. בשלשה וכן הוא בפ"ג דהוריות בהדיא וגרסינן שם לכל הסוגיא:

נמצאת עלייתו. דתימא מפני חשיבותו יהא נידון בעשרים ושלשה אבל ירידתו הוא שמתבזה בפני רבים:

מה מחזרין ליה. אם מחזירין אותו אח"כ לגדולתו:

משה. לשון שבועה הוא וכלומר בשבועה במשה דאין מחזרין ליה דהוא קטל לון ופשיטא שאין מחזירין אותו לנשיאותו ובהוריות כתוב מוטב וט"ס הוא. וכך היה דרכו של ר' חגיי לישבע בלשון הזה כמו שתמצא פ"ק דמגילה הלכה י"ב מתקינין לו כהן אחר תחתיו מה מייחדין ליה עימיה א"ר חגיי משה דיינון מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה וכן הוא בהוריות לקמן בפ' הנזכר. ובפ"ק דיומא כתוב משם וט"ס הוא. וכן בפ"ד דמגילה הלכה י' אמר ר' חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע הדעת משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי:

שמע ר' יודן נשייא וכעס. על ר"ל שדרש כן:

שלח גנתון. גונדא חיל שלח לתפסו:

טרפון. בקשו לטורפו וברח לאיזה מגדל שהיה שם ואית דאמרין בכפר חיטייא נחבא:

לבית וועדא. לבה"מ:

א"ל. ר' יהודה הנשיא לר' יוחנן למה לית מרי אמר לן מילה דאורייתא:

שרי. התחיל ר' יוחנן לטפח באחת מידיו:

ובחדא טפחין. וכי ביד אחת מטפחין:

אמר ליה לאו אין לא בן לקיש לא. וכן הוא בהורית. כלומר שהשיב לו יודע אני שאין מטפחין באחת יד אבל אני עושה לרמז שחסר לי יד אחת והוא בן לקיש ואם אין כאן בן לקיש לא אוכל לומר בדברי תורה ולא כלום:

א"ל אלא אנו מפתחה. שאל לו ר' יהודא הנשיא אלא היכן הוא סגור. ומפתחה לשון סגי נהור הוא:

עתיד לך. תכין לך איזה חידוש בדברי תורה שהנשיא יוצא לקראתך:

נפק לקדמון ואמר. יצא ר"ל לקראתם ואמר דוגמא שלכם דומה לבוראכם הוא שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נגלה על עמו ולפדותן:

וכל דרגון דידיה. המרכבה שלו:

ומה חמית מימר הא מילתא. נשא שחטא מלקין אותו:

מה אתון סברין מה. וכי מה אתם סבורין בדבר שבשביל היראה והפחד בפניכם אהיה בוש וירא והייתי מונע מלומר דבר בלימוד התורה דהא אמר ר' שמואל ודריש ליה אקרא דאין חוששין בכיוצא זה מפני הכבוד והיראה:

אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירין עם ה'. עם ה' מעבירין אותו ומפרסמין ואין חוששין מפני היראה והכבוד:

למעלן למעלן מקנה שפה. סוגיא זו עיקרה בהוריות פ"ג על מתני' דהתם כהן גדול פורס מלמטן וההדיוט מלמעלן. ופליגי בה דר' לעזר בשם כהנא דלמעלן דקאמר למעלן מקנה שפה מקמי שפה דקי"ל על אביו ואמו צריך לקרוע השפה העליונה ופלוגתא היא לקמן בשאר כל המתים וההדיוט היא שהוא קורע מקמי שפה ולמטן דכ"ג למטה מקמי שפה ואינו קורע שפה העליונה אבל לא למטה ממש ור' יוחנן סבר למטה ממש כנגד רגליו:

גו איסטרטא. כשהיה עדיין בתוך הרחוב שמע שמת ואמר שישלחו אחרי בגדי השבת הטובים שלו והביאו וקרע אותם על שמועה זו:

ר' יוחנן פליג על ר' יודן בתרתין. חדא הא דלקמן דס"ל לר' יהודה שצריך לקרוע על כל המתים מקמי שפה ואידך הא דאמר ר' יהודה בהוריות לקמן באותו הפ' דאין קורעין על הרב אלא כל שרוב תלמידו ממנו ור' יוחנן לא היה רוב תלמידו מר' חנינא כדאמר התם וכן גרסי' להא בפ"ג דמ"ק הלכה ח':

ואתייא דר' לעזר בשם כהנא. דאמר למעלן למעלה מקמי שפה כר' יהודה דלקמן דלא מחלק בזה בין אביו ואמו לשאר המתים:

ופריך הש"ס ואין כר' יהודה א"כ כהן גדול לא יפרוס כל עיקר דהא ר' יהודה הוא דאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תיפלות ולא כלום הוא ולר' לעזר הא קאמר דלמטן דכהן גדול למטה מקמי שפה הוא:

לא אתייא דא אלא על אביו ואמו כר"מ. לא מיתוקמא המתני' לפירושא דר' לעזר ברישא ובסיפא אלא באביו ובאמו ואליבא דר"מ דס"ל באביו ובאמו הוא דצריך להבדיל מקמי שפה והלכך מפרש לה למעלן דכהן הדיוט למעלן מקמי שפה הוא ולקמיה פריך דאכתי בכהן גדול קשיא ומשני לה:

מאי כדון. השתא בכהן גדול היכי מיתוקמא ומשני חומר הוא בכהן גדול שאינו מבדיל בקנה שפה צ"ל וכן הגי' במ"ק. ולפי הגי' דכאן ודהוריות יש לפרש ג"כ בענין זה ובלשון תמיהא שאני כ"ג דקדושתו תמורה ויהא הוא מבדיל קמי שפה כהדיוט בתמיה והילכך כר"מ מיתוקמא ובאביו ואמו וכ"ג שאני:

כ"ג מקריב אונן ולא אוכל וכו'. פלוגתייהו בתוספתא דזבחים פ' י"א. ומפרש ואזיל במאי פליגי:

בין ר"מ לר"ש חדא. דלר"ש כששמע שמת לו מת והוא בתוך העבודה אז גומר כל העבודה שבידו אבל אם לא התחיל בעבודה לא וכן לאחר שגמר אותה העבודה שוב אינו מקריב ואלו לר"מ מקריב אפילו בתחלה:

בין ר' יודה לר"ש חדא. דלר' יודה מקריב כל אותו יום ולר"ש אחר שגמר עבודה שהיתה בידו שוב אינו מקריב:

בין ר"מ לר' יודה הכנסה. דלר"מ ס"ל דוקא אם לא יצא מן המקדש מקריב אפי' בתחלה אבל אם יצא אינו נכנס ור' יהודה סבר כל אותו היום ואע"פ שלא היה במקדש נכנס לכתחילה ומקריב:

ר' יעקב בן דסאי. אומר מפסיק ביניהון אם הוא צריך להפסיק בתוך העבודה איכא בינייהו בין לר"מ ור"ש:

ר' מאיר אומר היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס. כצ"ל וכן הוא בהוריות. כלומר דר"מ ס"ל אפילו בששמע כשהיה בפנים ועבודה בידו צריך להפסיק ויצא ומכ"ש אם. היה בחוץ לא הי' נכנס ולא קתני לה אלא איידי דר' יהודה דלקמיה:

ר' יהודה אומר היה בפנים היה נכנס. כלומר כל אותו היום דקאמר אם הוא בפנים נכנס לעבודה ומקריב אפילו לכתחלה אבל מודה הוא לר"מ שאם היה בחוץ לא היה נכנס ור"ש ס"ל דא"צ להפסיק אם הוא עומד בתוך העבודה. לר' יעקב ר' יהודה היינו ר"מ אליבא דת"ק ור"מ מחמיר אליביה דאפילו להפסיק צריך:

ר' יוסי בר' בון בשם ר' הונא מתניתא לריש לקיש. תני ליה האי ברייתא דלקמיה לפני ריש לקיש דמסייע ליה לר' יעקב בן דסאי ואליבא דר' יהודה:

ומן המקדש לא יצא וכו'. ברייתא היא בסיפרא פ' אמור:

עמהן. עם נושאי המטה אין יוצא בשוה אבל יוצא הוא אחריהן כדאמר במתני':

שנאמר ומן המקדש לא יצא אינו יוצא כל עיקר. הכי מסיים לה התם ודייקינן אינו יוצא כל עיקר הא אם יצא לא היה חוזר והיינו כר' יעקב אליבא דר' יהודה:

אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה אלא על מת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה בישעיה ג' וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:

והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. שם י"ט ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:

כיני מתני'. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינת טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אונן וכברייתא דלקמן אלא למת בלבד כלומר ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה או ליקוט עצמות דאין דינם כיום המיתה לפי שיום המיתה תופס גם לילו עמו מדבריהם ואסור לאכול בקדשים בלילה מדרבנן אבל יום שמועה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב. גרסינן להא דפסחים פ"ח:

עד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים:

אשכחת אמר. כשתמצא לומר לדברי רבי קולא וחומרא איכא וכן לרבנן כדמפרש ואזיל:

מה מפקה ביניהון. מאי בינייהו ולענין מאי איכא קולא וחומרא:

מת ונקבר בשעתו. מיד לדברי רבנן אסור כל אותו היום ולדעתיה דרבי אינו אסור אלא עד שעה שנקבר ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:

מת ונקבר לאחר ג' ימים. הוי איפכא חומרא לרבי וקולא לרבנן דלדידהו אינו אסור אלא כל אותו היום מיתה בלבד:

תרוייהון אמרין. דבכה"ג מודה רבי לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ולא פליג רבי אלא לקולא הירא דנקבר מיד:

כהדא דתני. דס"ל לרבי אנינות לילה מדבריהם הוא ביום המיתה:

שהרי אמרו. בפ"ח דפסחים אונן טובל ואוכל בפסחו לערב אבל לא בקדשים מפני שאנינות לילה דרבנן והעמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים אבל לא במקום כרת דאכילת פסח:

והרי אנינות תורה. ובפסחים גריס והרי אנינות יום עשו אותה תורה. והיינו הך וכלומר הרי שמענו דאנינות יום היא דעשו אותה מן התורה ואי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום קבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שפיר הוא דשמעינן לרבי דיום המיתה עצמו אינו תופס לילו אלא מדבריהם והלכך ביום הקבורה ס"ל נמי כרבנן דאינו תופס לילו כלל ואפילו מדבריהם לפי שהיום עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכדאמרן דמודה ר' לרבנן בכה"ג שלא היה יום קבורה ביום המיתה ולא פליג אלא בנקבר מיד דס"ל דאינו אסור לאחר קבורה אלא מדרבנן וכן בלילו ולרבנן כל היום מדאורייתא הוא ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דביום הקבורה נמי אית ליה לרבי דאסור וא"כ תופס הוא לילו עכ"פ מדרבנן והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ"ע אם כן לרבי על כרחך דתופס לילו מדאורייתא הוא והיכי קאמר במתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב ושמעינן לרבי דכהאי מתני' ס"ל:

תיפתר בשנקבר בדמדומי חמה. כלומר דר"י בר' בון מדחי לעולם אימא לך דרבי ס"ל יום הקבורה אסור הוא ומדרבנן וכן תופס לילו עמו מדרבנן ודקשיא לך הא דאמר רבי תדע שאין אנינות לילה מן התורה לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס"ל לרבי אין אנינות בלילה מדברי תורה אפילו בליל של יום המיתה לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה וה"ק רבי אין אנינות בלילה זו מד"ת מאחר שאינה לילה של יום המיתה וקמ"ל דאע"ג דיום קבורה הוא אפ"ה אינו אלא מדרבנן ומוקי. לה להמתניתין נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל י"ד ע"י עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא ביום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר רבותא דקמ"ל דלא תימא יום הקבורה כיום המיתה הוא והואיל והלילה כיום קבורה הוא ליתסר בפסח קמ"ל דיום קבורה גופיה מדרבנן הוא ולעולם פליג רבי ביום הקבורה וסבירא ליה דעכ"פ מדרבנן הוא דאסור ותופס לילו עמו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף