הרי בשמים/ב/רמז

סימן רמז

בעזה"י יום א' צום השביעי תרנ"ג לפ"ק סטרי .

רב שלום וברכת גמח"ט לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' כש"מ אברהם יעקב יוסף נ"י אבד"ק יאשניצא והרב החריף וכו' מוה' אלטר עזרא זידמאן נ"י דומ"ץ דק"ק סטרזיב יצ"ו.

מכתבם הגיעני ולאשר הימים האלה ימי רצון ותחנונים לא נתנו להשבון בארוכה אנקוט ידי בקצרה להשיב להם חום דעתי הקלושה בדבר המשפט שבא לפניהם. ראובן ושמעון היו להם יערות בשותפות ואיש א' שמו לוי ב"א של ראובן הי' אצלם סוכן ומנהל ביער א' ואח"כ נתנו לו המשמר הזה גם ביער השני ועסק בו איזה זמן ואחרי ראותו שלא טוב לפניו לעבוד עבודתו ביער הב' בעד השכירות הלז ויהי היום שנזדמן לוי עם דודו ראובן וא"ל שאין רצונו להשאר על משמרתו בהיער רק אם יוסיפו לו על משכרתו בכל שבוע א' ר"כ וא"ל ראובן הלא עיניך הרואות שהוא עסק ביש ואיך תוכל לבקש עוד הוספה וענה לוי וא"ל אנכי הרואה שהעסק הוא טוב מאד וא"ל ראובן אם כדבריך כן הוא הגידה לי כמה יעלה לנו ריוח מהיער לפי השערתך והשיב לו שלפי חשבונו יעלה הריוח לערך עשרת אלפים ר"כ ועוד יותר וא"ל ראובן אם יה' ריוח כ"כ אזי נוסיף לך חמשה מאות ר"כ חוץ החק לשבוע וכן נגמר ביניהם ולוי עסק בהיער הלז איזה שנים וכעת מברר לוי שהי' ריוח בהיער עשרת אלפים ר"כ ויותר ובאו לוי עם שמעון בהרשאת שותפו ראובן לפניכם לדין ותובע לוי עוד ג' מאות ר"כ מהשותפים אחרי שכבר קיבל מראובן זה איזה זמן סך ב' מאות ושמעון משיב שמעולם לא הסכים לזה וגם שותפו ראובן ל"ה מבטיח לו ההוספה הזאת רק כשיסכים הוא לזה והוא מיחה בזה לכך אין בהבטחה הלזו כלום זהו תוכן הטענות:

הנה הלכה רווחת היא בישראל דבכה"ג שאמר אם יהי' כך אתן לך מנה הוי אסמכתא ול"ק כמבואר בח"מ סי' ר"ז ואף דמובא ברמ"א שם לענין משחק בקוביא דכיון שהוא דבר שאינו בידו לגמרי ולא ביד אחרים אמרי' דגמר ומקני מספק הנה בתוס' ב"מ ע"ד. כ' בשם ר"ת שאין זה רק במשחק בקוביא משום דאגב דבעי למיקני גמר ומקני ומסקנת דבריהם הוא דאדעתא דהכי עבדי שירויחו או זה או זה וכ"כ באמת ברמ"א שם בשם י"א א"כ בנ"ד הא ל"ש אגב דבעי למיקני כו' כיון דאם יהי' ריוח כ"כ משמיא הוא דיהבי לי' ואינו כחו ועוצם ידו של לוי והנה ל"ש לומר דמפני שסמך על ההוספה עי"ז לא התרשל בעבודתו והי' מתאמץ להשגיח היטב בכדי שיעלו הרווחים יותר אמנם ז"א דרק בעשיית איזה מלאכה מצינו בש"ס ב"מ ע"ו. דא"ל כיון דאמרת לן בארבעה טריחינין ועבדינין לך עבידתא שפירתא ע"ש וזה ל"ש בדבר שאין בו אומנות רק השגחה ונאמנות בעלמא וזה הלא אינו תלוי בחריצות ידים רק באמונתו ותום לבו של לוי אם הוא מתעסק בשלימות הלא מוטל עליו להשגיח באמונה בלי רמי' יהי' השכר הרבה או מועט. וכיון דל"ש אגב דבעי למיקני כו' הו"ל אסמכתא ול"ק ובשלמא במשחק בקוביא אמרי' שפיר אגב כו' כיון דחדא באידך תלי' דאם חבירו ל"ק גם הוא לא יקנה וכיון שרוצה לקנות הוא גומר ומקנה ושמטעם זה נראה דל"ק מה שהקשו התוס' על ר"ת הנ"ל מהך דב"מ מ"ח: דקיי"ל התם כר' יהוד' דאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו ול"א אגב דבעי למיקני גמר ומקני וי"ל דר"ת ס"ל כשי' הרמב"ם פ"א ממכירה ה"ד שכ' דלא נחלק ר"י אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל בערבוני מחול לך ד"ה קנה כיון דבמה שהמוכר תופס בידו ל"ש אסמכתא ע' בהה"מ שם ובר"ן נדרים כ"ז: וא"כ לפי"ז ל"ש ממילא לומר אגב דבעי למיקני כו' כיון שאינו תלוי זב"ז דהרי כשהלוקח חוזר קונה המוכר את הערבון אפי' אי נימא דכשהמוכר חוזר א"צ לכפול הערבון משום אסמכתא אפ"ה כשהלוקח חוזר אין המוכר צריך להחזיר הערבון דבמה שתפוס בידו ל"ש אסמכתא וכיון דלא תלינן זב"ז ל"ש לומר אגב כו' אמנם אפי' לד' י"א הראשון שם שכ' דהטעם דמשחק בקוביא ל"ה אסמכתא כיון שאינו בידו ולא ביד אחרים כלל ובסמ"ע שם הוסיף לבאר דכיון דאין לפנינו דבר לתלות בו לומר שעליו סמך דעתו בהבטחתו לכך אמרי' דגמר ומקני א' לחבירו למי שירויח ע"ש והכי מבואר באמת מתוך פירש"י ז"ל בסנהדרין כ"ד: ע"ש ובחי' אמרתי לבאר עפי"ז ד' הש"ס בב"מ ט"ז. בהא דקא' רב התם חזר ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מתיב ר"ש מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך ל"א כלום כו' אמר רמב"ח הא גברא והא תיובתא אמר רבא גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא הכא סמכא דעתי' והכא לא סמכה דעתי' ופרש"י מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו ודקדק בפנ"י כתובות צ"א: דהרי גם בלקחה מבעלים הראשונים לא סמכא דעתי' דלוקח משום שמא ימות המוכר קודם שיקחנו מהבעלים ע"ש ונראה עפמ"ש בהגהות מרדכי שם בטעמא דמה שאירש מאבא מכור לך ל"א כלום משום דאסמכתא הוא דהוא מוכר מה שירש מאביו ושמא לא ירש ואסמכתא ל"ק וע' בנדרים כ"ז: דס"ל לרב אסמכתא ל"ק ולפי"ז י"ל דזהו דקא' הש"ס הכא לא סמכא דעתי' משום דשמא ימכרנו אביו בחייו והו"ל אסמכתא ומ"ש בהגה"מ שם בשם רש"י דהוא מטעם דשלב"ל באמת לא נזכר מזה בפרש"י בשום מקום וי"ל דבאמת ל"ה דשלב"ל כיון דירושה ממילא אתי וכמ"ש בפנ"י בכתובות שם וגם הרי רב ס"ל ביבמות ל"ג: דאדם מקנה דשלב"ל אלא משום דהוי אסמכתא דשמא ימכרנו אביו בחייו משא"כ בלקח שדה גזולה ל"ש לומר שמא ימכרוהו בעלים הראשונים דאכתי יטרח לקנות מהבעלים השניים ואי דגם התם לא סמכא דעתו שמא ימות המוכר קודם שיקחנו מהבעלים ז"א דהרי דבר זה דשמא ימות המוכר לאו בידו הוא וגם לא ביד אחר רק ביד הש"י שהחיים והמות בידו ובכה"ג הרי ס"ל לרב ששת בסנהדרין כ"ד: דל"ה אסמכתא וא"כ רבא שפיר קא משני לרב ששת לשי' דס"ל דבכה"ג ל"ה אסמכתא משא"כ הכא דאיכא ס' דשמא ימכור אביו בחייו בכה"ג הוי שפיר אסמכתא ורמב"ח דקא' הא גברא והא תיובתא איהו ג"כ לשי' אזיל דס"ל בסנהדרין שם דגם בכה"ג הוי אסמכתא וא"כ שפיר הוי תיובתא כיון דגם בלקח שדה גזולה לא סמכא דעתי' שמא ימות המוכר קודם שיקחנו מהבעלים. ולקושטא דמילתא י"ל דב' הסברות של שני הי"א הנ"ל הם אמת ואלו ואלו דא"ח דהיכי דאיכא מידי למיתלי בי' סמיכת דעתי' אפי' שייך אגב דבעי כו' או היכי דל"ש אגב דבעי למיקני כו' רק שיש המעלה דליכא מידי למיתלי בי' סמיכת דעתו שקולין הם ובשניהם ל"ה אסמכתא שעפי"ז י"ל דלא תקשי קושי' התוס' בב"מ שם ע"ד ר"ת שכ' מטעם אגב דבעי למיקני כו' מהא דבסנהדרין כ"ה. מדמה הך דמשחק בקוביא להא דאין א' מהן נזיר הרי התם ל"ש אגב כו' וי"ל דהש"ס מדמה להדדי כיון דאף דבהך דאין א' מהם נזיר ל"ש אגב כו' הרי יש המעלה האחרת דליכא מידי למיסמך דעתי' עליו במה שיאמר שהוא נזיר או אינו נזיר ובמשחק בקוביא נהי דאיכא אגב כו' הרי איכא מידי למיסמך דעתי' כדא' בגמ' התם דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי או אנא ידענא לנקושי טפי ולכך שפיר מדמה להו הש"ס להדדי דכמו בהך דאין א' מהם נזיר אף די"ל דגמר ומקני משום דליכא מידי למיסמך דעתי' עליו אפ"ה הוי אסמכתא ה"ה במשחק בקוביא אף דאיכא הסברא דגמר ומקני משום אגב כו' ג"כ הוי אסמכתא ולק"מ וא"כ בנ"ד נהי דאינו בידו ולא בי"א כלל בכ"ז כיון דאיכא מידי למיתלי שלפי שראובן חשב לפי השערתו שלא יהי' ריוח כ"כ לכך הבטיח לו הוספה זו וע"כ הו"ל אסמכתא ול"ק. ולבר מן דין י"ל דבנ"ד הוי גזים דבכה"ג אפי' בדבר שבידו הוי אסמכתא דהרי לוי ביקש ממנו רק הוספה א' ר"כ לשבוע והוא הבטיחו מילתא יתירתא ה' מאות ר"כ הוי גוזמא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי ועתוס' ב"מ ס"ו: ד"ה ואי אמר קני שכ' דמה שהוא כנגד הרגילות הו"ל גוזמא. והנה לכאורה י"ל דמדנתן לו ראובן הב' מאות א"כ גלי אדעתי' דמעיקרא גמר ומקני. אמנם מלבד דזה ל"ה ג"ד דאפשר שסך זה רצה ליתן לו במתנה ולא יותר חוץ לזה הרי אין לחייב את שמעון ע"י ג"ד של ראובן כיון דבשעת אמירתו לא נתחייב יכול שמעון לומר דאיהו לא חשב רק לאסמכתא בעלמא וא"י להפסידו ע"י פשיעות ראובן עח"מ סי' קע"ו ס"י וסוסי' קע"ח ועתשו' מהרשד"ם ח"א חיו"ד סוסי' ס"א. ולבר מן דין אפי' אי נימא דיש ללוי תביעה על דודו ראובן בכ"ז א"י להוציא משמעון כלום דלא מיבעיא לד' הרא"ש שהובא בח"מ סי' ע"ז שכ' דאפי' אם מודה השותף הב' שלוה לצורך השותפות מ"מ כיון שבשעת הלואה א"י להכחיש אין השותף הב' נשתעבד במאמר חבירו ואפי' לד' הרמב"ן שם שחולק ואומר דכשמודה שהי' לטובת השותפות אעפ"י שלא נכנס מתחלה בקנין מתחייב שהשותפין שלוחין הן זל"ז בכ"ז בנ"ד הלא שמעון כופר ואומר שהבטחה ההוספה של ראובן ל"ה לצורך השותפות כלל רק שרצה ליתן ללוי מתנה שהוא ב"א א"כ בודאי לא נתחייב שמעון בדיבורו של ראובן ורכ"ש שטוען שמיחה בו בפירוש. ובאמת מצד הדין הרי ל"ה יכול לוי לחזור בו כמבואר בח"מ סי' של"ג דאם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו ומבואר בב"ח שם הטעם דכיון דשכיר יום הוא לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים וזהו דוקא בחוזר בסתם דתלינין שאינו חפץ לעבוד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר א"כ גלי דעתי' דניחא לי' בעבדות אם ישלם לו הבעה"ב כפי היוקר הלכך אין שומעין לו ע"ש ועתשו' כנס"י סי' ח'. וא"כ ל"ה לטובת השותפות כיון דבלא"ה לא הו"מ לחזור בו מה"ד. ואף לפ"מ שמצדד בס' מח"א ה' שכירות פועלים סי' ז' לומר דאפי' בחוזר מחמת יוקרא שומעין לו ע"ש ובתשו' אמרי אש חיו"ד סי' צ"ב הביא דעת רבים מהפוסקים הראשונים ז"ל דס"ל דאפי' בחוזר מחמת היוקר יכול לחזור ולכך כ' שם דהפועל מוחזק בעצמו ויכול לחזור ע"ש בכ"ז הרי ל"ה צריך ראובן להבטיח לו ההוספה מסך ה' מאות שלא בקש לוי זאת מידו ואפשר היו מוצאין איש שיהי' סוכן בהיער עבור אותן דמי השכירות ואיפשר עוד בפחות. גם הרי ידוע ד' מקצת מהראשוני' ז"ל שכ' בהך דטול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו דאפי' אינו מתנה מתוך הדוחק ואפי' בדליכא מצוה כיון דהוי יותר מכדי שכרו ל"ק ויכול לומר משטה הייתי בך כי על כן לפענ"ד אין ללוי טענה נגד שמעון עפ"י דתוה"ק. והנה מ"ש הרב ר"א עזרא נ"י מד' תשו' מהרי"ט סי' כ"ג שכ' בההוא דסנהדרין י"ט: והי' האיש אשר יכנו כו' וכן ב"ב קמ"א: המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אף דהאדם אינו מבורר בשעת אמירה ל"ש בזה אין ברירה משום דהחיוב מתחיל לחול בשעה שהוא כבר מבורר ול"ש א"ב ורצה לדון מזה ג"כ לענין אסמכתא דל"ש בכה"ג במח"כ דבר תימה אמר דא"כ יפלו רוב דיני אסמכתא לפי"ז ובאמת ל"ד להדדי כי עוכלא לדנא דהמהרי"ט לא כ' זה רק לענין ברירה דל"ש התם כיון דמתורת שליחות קאתינין עלה שאין זה נעשה שלוחו רק בשעת עשיית השליחות ואז הוא כבר מבורר ועקצה"ח סי' ס"א שכ' דמטעם זה מהני במי שאמר מי שירצה יהי' שלוחי אף דא"ב ע"ש אבל לענין אסמכתא דהוא משום דלא גמר ומקני וכיון דאמרי' דבשעת דיבורו לא גמר ומקני מאיזה טעם יתחייב אח"כ והדברים פשוטים וברורים. ואדברה נא שלום בהם. יה"ר שנצא בדימוס ביום האדיר והנורא הבא לקראתינו לשלום בכלל כ"י כנפש ידידם דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף