שו"ת רבי עקיבא איגר/א/השמטות
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
< הקודם · הבא > |
הקדמהעריכה
[אב"ה[1] השתי קושיות שהקשה לי גיסי הרב ר' שמואל מבראדי הכתובים לעיל סמוך ומיד אחר ההקדמה, שאול שאלום ג"כ למרן אאמ"ו נ"י ואת אשר השיב לו אאמ"ו נ"י אציגה כאן בקצרה, וז"ל] דברי חתני ידידי הרב נ"י בישוב דברי רש"י בב"ק דף צ"ד ע"ב, טובים ונכוחים וראוים הדברים למי שאמרן, ובזכרוני שאמרתי ליישב דברי רש"י דבפשטות הסוגיא במה דאמרינן אלא ל"ק קודם תקנה וכו' והשתא דאר"נ כו' כאן בגזילה קיימת כו' קאי על כל פרכות הש"ס לתרץ בחדא מחתא ולכאורה אינו מספיק על ההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית דאף דעדיין בעין, הא מ"מ כיון דקנינהו כמ"ש תוס' בב"מ (דף ס"א) דמיד שלקח הריבית הוא שלו אלא דמצוה עליו להחזיר א"כ כיון דא"צ להחזיר המעות בעין מקרי אין גזילה קיימת כמ"ש המ"ל והש"ך בנקה"כ סי' קס"א דבגזילה שקנאה ביאוש וש"ר וכן בריבית כיון דא"צ להחזיר מקרי אין גזילה בריבית, לזה נקט רש"י לטעמא דהוי שינוי רשות, דלטעם זה אביהם חייב להחזיר בעין דהוי כגזילה בידו ומקבלו ממנו כיון דהוי גזילה קיימת:
ומה שהקשה חתני נ"י קושי' עצומה בב"ק (דף ק"ז) נלענ"ד דבקנס ל"א דהוי הודאת בע"ד שלא שלח ידו כיון דאין מתחייב קנס בהודאתו דאף דלא אמר בדרך הודאה לחייב עצמו, מ"מ א"א לדון כלל על הודאתו, וראי' לזה מדברי הריטב"א שבועות (דף ל"ג ע"ב ד"ה ראי' בלא ידיעה וכו') בקנס אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנם שזהו בכלל פרט למרשיע את עצמו כיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"נ בהודאה הבאה משום כפירה עכ"ל, וכתבתי במק"א בארוכה בעזה"י, ידידו חותנו בלו"נ עקיבא:
אעריכה
וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות: לא מבעיא לדעת הראב"ד בהשגות רפ"א מחגיגה דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה, שעל הבעל מוטל החיוב לשמחה, אבל היא אינה בחיוב זה, והכ"מ והלח"מ שם כתבו דגם הרמב"ם ס"ל כן, אלא אף לדעת הלח"מ פי"ד ה' י"ד מהמע"ק בדעת הרמב"ם דהלכה כר"ז דהיא מחוייבה בשמחה, מ"מ היינו דאסורה בהספד ותענית, ולהיות לה שמחה בשתיית יין ובשר, אבל מ"מ נראה דאינה מחוייבת באכילת פת, דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה, דהא בשבת ליכא חיוב שמחה, אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו, עי' ברמב"ם פ"ו ה"ו מהל' יו"ט, שכ' כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר לקדוש ד' מכובד, וכל יו"ט נאמר בהם מקרא קודש, ואח"כ בהלכה י"ז, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שארי יו"ט כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב להיות בהן שמח וטוב לב וכו', משמע דהם תרי מילי, חיוב כיבוד ועונג וחיוב שמחה, ומה"ט בהלכה וי"ו נקיט ימים טובים, דמשמע ביו"ט ולא בחוה"מ, ובהלכה ז' בחיוב שמחה נקט ז' ימי פסח וח' ימי החג, דגם חוה"מ בכללם, וא"כ נראה כיון דבשבת כל החיוב לאכול פת אינו מטעם שמחה אלא מטעם כיבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, [ואפשר מטעם כיון דברכו וקידשו ד' לשבת במן, דקראו הכתוב לחם, קבעו חיוב לאכול סעודת לחם, וכן ביו"ט, כדכתבו דמה"ט צריך לקבוע ב' סעודות לחם], וא"כ י"ל דגם ביו"ט מדין שמחה הי' סגי בבשר ויין ובגדי צבעונים, אלא דחיובו כמו בשבת, וראיה דהרי בחוה"מ אף דאיכא חיוב שמחה, מ"מ אין חיוב לאכול פת, כדקיי"ל בש"ע א"ח (סי' קפ"ח ס"ז) וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה, י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט דהוי מצוה שהז"ג, [ויש לעיין בדברי הרמב"ם הלכה כ"ו מיו"ט הנ"ל, וכל יו"ט נאמר בהם מקרא קודש, מה"ט יהא החיוב ג"כ בחוה"מ דאיקרי ג"כ מקרא קודש, כמ"ש הרמב"ם (רפ"ז מהל' יו"ט) וי"ל] וא"כ הדרן לדינא דבשכחה להזכיר מעין יו"ט בבהמ"ז דא"צ לחזור ולברך, ומה"ט יש לעיין על דברי הלבוש א"ח (סי' תצ"ז) והמתענה בר"ה אסור לו לעשות מלאכה, כגון לאפות ולבשל לאחרים, אלא כל היום עוסק בתפילה ובתחנונים, או ילמוד כל היום, דכיון דאינו מקיים חציו לה' וחציו לכם, צריך לקיים כולו לד', וי"א דאשה שיש לה בעל או היא משועבדת לאחר, דיכולה לאפות ולבשל, כיון דמשועבדת לכך עכ"ל, ולפי דברינו אין נשים בחיוב כולו לה' דהוי ז"ג, ונראה דאדרבא משם סייעתא לדידי, דבפשוטו דברי הלבוש מוקשים, דאטו מפני שהיא משועבדת לבעל או לאחר פקע ממנה חיוב המצוה, ולומר דמש"ה באמת לא תתענה ותקיים חציו לכם וחציו לד', זה אינו במשמע מלשון הלבוש, ולזה נראה דבאמת אינן בחיוב המצוה זו, כיון דהוי ז"ג, אלא דמ"מ רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מ"ע שהז"ג, כגון שופר סוכה לולב, וכן בקידוש יו"ט, והוי כקיבלו עלייהו, ולזה רוצים לקיים כולו לה', לזה כתב הלבוש כיון דמשועבדת לאחרים אין בכחן להחמיר על עצמן, בדבר שאינן מחוייבות מהדין להפקיע בזה זכות דאחרים:
בעריכה
סי' ב אחר חתימת התשובה: ובהאי ענינא דברירה ק"ל בסוגי' דשליש במ"ש בתוס' דהימניה היינו אף אם ישקר מ"מ כשיאמר לגירושין יהי' לגרושין, וע"כ הכוונה שיהי' למפרע לגרושין דאלו מאותו זמן שיאמר השליש לגירושין הא כיון דהבעל אמר תחלה לפקדון הוי חזרה, ובהר"ן כתב משעה שהי' השליש אצל האשה, והיינו ג"כ לכשיאמר אחר כמה שנים שיהא לגירושין יהי' הגרושין למפרע משעה שהי' אתה במקום אחד, וק"ל הא ק"ל בדאורייתא א"ב, ולו יהא דאמר להשליש במפורש אם תרצה אחר הזמן שיהי' לגרושין יהא מעכשיו לגרושין ג"כ לא מהני ועיין רש"י גיטין (דף כ"ה ע"ב) דבתנאי ע"מ שתתני לי מאתים זוז, דבידה ודעתה לקיים וזה ל"ש בתנאי זה דמהיכן ידעינן דדעת השליש לכך לשקר ולשווי' לגיטו גט למפרע, וצ"ע.
געריכה
סי' ג' ד"ה ואולם בין ב' חצאי אריח "אבל לא ידעתי וכו'", כעת בעשיית המפתחות מצאתי שכבר עמד לתמוה בזה מארי זקיני הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק במסכת כריתות.
דעריכה
סי' ד' ד"ה נראה, בין ב' חצאי אריח "מצד עצמות פסול": עוד נ"מ בתלאן נכרי היכי דיש כלאים בציצית דמצד לאו בר כוונה, מ"מ לאו ודאי הוא דעשה בלא כוונה [עי' ב"ש אה"ע סי' קכ"ג ס"ה דאפשר דאפי' באין ישראל עע"ג איכא ספק שמא כתב לשמה ולחומרא היא מגורשת], א"כ אם לובש טלית זה אינו לוקה משום כלאים, לזה מיעטיה קרא דתליית הנכרי בעצמותו פסול וא"כ לוקה משום כלאים, ובזה מיושב קושיית תוס' מנחות (דף מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול וכו'), תימא דגבי ספרים תו"מ למ"ל קרא למעט מוקשרתם וכתבתם, תיפוק ליה דלאו בר כוונה נינהו ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ בגווני הנ"ל בנתגייר ואמר שכתבן לשמן, ושם עוד נ"מ באם אין לו תפילין אחרים רק אותם שכתבן נכרי דאם מטעם לאו בר כוונה הוי עכ"פ ספק ומחוייב להניחן דדלמא תלאן לשמן, אבל מדין פיסול הקרא דוקשרתם וכתבתם א"צ להניחן כיון דודאי פסולים.
העריכה
סי' ה' ד"ה ואף דמ"מ שיטה יו"ד. משא"כ חלב דמי לביצה: ובזה מיושב קושיית המג"א (סי' רנ"ב ס"ק י"ט).
שם ד"ה ואף בסה"ד: וראיה לזה ממה דאמרי' בביצה ואף ר"י סבר משום משקים שזבו, דר"י רמי דר"י אדר"י, ואם נימא דראוי לדמות הגזירות להדדי דלטעמא דפירות הנושרים, כי היכי דגזרו בכל אוכל הנושר בחדא גזירה ה"נ ראוי לגזור במשקין, דבכל משקין הנבלעים ויוצאים יהי' בכלל גזירות משקין שזבו, א"כ הא מצי סבר רבי יוחנן כטעמא דפירות הנושרים, ודוחק לומר דמה דאמרינן דר"י סבר משום משקים שזבו, היינו רק לאפוקי דאין הטעם משום הכנה אבל באמת מצי סבר משום פירות הנושרים, אע"כ דליכא לדמות גזירות להדדי, ואולם לפ"ז יקשה כיון דלטעמא דפירות הנושרים ליכא רומיא דר"י אדר"י, מאי פרכינן רב יוסף מ"ט לא אמר כרי"צ דלמא משום דקשיא לי' רומיא דר"י אדר"י לא ניחא ליה לדחוק דמוחלפת השיטה, או דלדבריהם דרבנן קאמר, משום הכי אמר משום פה"נ ויש ליישב.
שם ד"ה אמנם, שיטה ט"ו, ויהי' מותר מטעם מתוך: אחר הימים מצאתי בטורי אבן חגיגה באבני מלואים (דף י"ג ע"א) שהעלה כן דאמרינן מתוך והואיל, ביחד:
ועריכה
סי' ו' ד"ה ובמחכ"ת שיטה ח' מוכרחת מתוך קושייתו: ויש עוד ראיה ממתני' פ"ה מ"ה דדמאי הלוקח מן העני מעשר מכל א' וא', ויקשה דאמאי א"י לעשר מאחד על הכל מטעם ס"ס שמא כולם מעושרים ושמא כולם אין מעושרים אע"כ כהרא"ם.
זעריכה
סי' ז' ד"ה אמנם אעפ"כ בסה"ד: ובחידושי כתבתי דלכאורה ראיה דס"ל לתוס' דס"ס דדינא לא מקרי ס"ס, דהא לדבריהם חולין (דף ע"ט ע"א) ד"ה עייל דלתירוצם ע"כ ס"ל לר"י דר"א מספקא ליה אי חוששין לזרע אב, וגם מספקא ליה אי אמרינן שה ואפילו מקצת שה דאלו ס"ל לודאי דחוששים לזרע אב א"כ אמאי פטור ממתנות הא לחלק א"צ קרא ואייתר אם שור לחייב כולו אע"כ דמסופק דשמא א"ח לזרע אב, דצריך קרא לחלק וגם ע"כ דמספקא ליה ג"כ אם אמרינן שה אפילו מקצת שה דאלו ס"ל לודאי דלא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. אמאי חלבו אסור, ואם אמרינן ודאי דאפילו מקצת שה לחייב מלקות באו"ב דמיירי בצבי הבא על התיישה, וא"כ דע"כ דבשניהם מספקא ליה א"כ אמאי חלבו אסור, הא הוי ס"ס ספק דאין חוששין לזרע אב, והוי כולו צבי ואת"ל דחוששין שמא אפילו מקצת שה לא אמרינן.
יגעריכה
סי' יג ע"א ד"ה ונ"ל בסה"ד. גם לשיטת תוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב) דעשה דפסח דחמיר דוחה לל"ת ועשה, עדיין יקשה סוגיא דפסחים דאף אלו לא העמידו דבריהם והוי כמו עשה ול"ת נדחית מפני פסח.
כגעריכה
סי' כג ד"ה אמנם נ"ל, שיטה י', ומה לי תיקון אחר:
אמנם לפ"ז יקשה לר"ל דס"ל להירושלמי דבביטול מותר החמץ אחר הפסח איך יפרש הברייתא ישראל שהלוה לנכרי ע"ח כו' אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח לאחה"פ ד"ה עובר יקשה בממנ"פ אם בלא הרהינו ברישא אמאי ס"ל דעובר נהי דס' למפרע גובה הא מ"מ הי' החמץ בבית נכרי והוי למפרע חמצו ש"י בבית נכרי דלא עבר אדאורייתא לשיטתו הר"ן הנ"ל והוי כבטלו דמותר אחה"פ, ואי בהרהינו יקשה סיפא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר הא החמץ הי' בבית נכרי המלוה ולשתרי אחה"פ, ויהי' מוכח דיש חילוק בין תקנתא דבטול ובין תקנתא דהפקידו ביד נכרי, דאף דלכאורה מהראוי להיות עדיף הפקידו ביד נכרי מביטול, דבבטלו שייך הערמה דלא יפקיר כראוי משא"כ בהפקידו דל"ש כן מ"מ בטלו עדיף דאין שם חמץ דישראל עליו דהוי הפקר ולא מקרי חמץ ש"י אבל בהפקידו מקרי חמצו ש"י וגזרו בו לאסור אחה"פ וא"כ ה"נ י"ל לדידן דבחמצו ש"י אסרו חז"ל גם באונס על הביעור דאף בהפקידו ולא עבר אדאורייתא, מ"מ כיון דחמצו ש"י הוא בפסח, אסור אחה"פ אבל בטלו דאין שם ישראל עליו בזה באנוס על הביעור ל"ג, ואולם י"ל דר"ל מוקי לה בלא הרהינו וברישא פלוגתייהו דר"מ וחכמים בזה עצמו, ולכ"ע למפרע גובה, ות"ק ס"ל דאף דלמפרע חמצו ש"י מ"מ כיון דהי' בביתו דנכרי ולא עבר אדאורייתא מותר אחה"פ ור"מ סבר דמ"מ אסור אחה"פ, וס"ל לר"ל דההלכה כרבנן, מש"ה ס"ל דבטלו כיון דלא עבר אדאורייתא מותר ג"כ אחה"פ ולר"מ באמת גם ביטלו אסור.
לעריכה
סי' ל' בסופו ונעשה הכל במחשבה: ומזה יש להביא ראיה, לשיטת הסוברים דבדמאי תקנו חז"ל דצריך ליתן התרומת מעשר בחנם לכהן דלא כדעת הטור יו"ד (סי' של"א) דמוכרה לכהן ממאי דאמרינן דבדמאי לא מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין, ואם נימא כהטור הא בלא"ה ליכא ברכה כיון דהוי דברים שבלב דהא בדמאי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וגם סופו לא יבוא לידי מעשה נתינה לכהן, ויש לדחות, ובגליון הרמב"ם כתבתי שני ראיות נכוחות דצריך ליתן לכהן בחנם:
לדעריכה
סי' לד בסופו: ונראה דזהו ממש הדין בש"ע (סי' שס"ג סל"א) העמיד לחי באמצע מבוי וכו' ולא עשו החיצונים לחי שמן הלחי ולפנים מותרים הרי כיון דא"י לערב יחד אין אוסרים אף שעוברים דרכם גם בפנים וה"נ בנ"ד:
לזעריכה
סי' לז ד"ה ויש, שיטה נ"ב שפיר הוי ספק ספיקא:
מזה מוכח דאף בספק אחד דרבוואתא וספק אחד במעשה והספק שבמעשה לחוד מתנגד להחזקה וספיקא דדינא אינו נגד החזקה שנסתפקנו לעיל (דף כ"ז ע"ב ד"ה וביותר) מדברי מהריב"ל אלו מוכח דמהני דהא הך ספק אם יבם זוקק ליבום אינו מתנגד להחזקה ונימא דעכ"פ הוא בחזקת חי:
לחעריכה
סי' לח ד"ה והא, שיטה י"ג, והוא קצת ישל"מ אסור להוסיף ולבטל: ובחדושי אמרתי דבאמת דברי המג"א דחוקים, דממנ"פ אם מקרי ישל"מ לא לבטל כלל ואמרתי דבמה דהקשו הסתירה בפסקי המחבר דביו"ד (סי' צ"ט) פסק כהרשב"א דבאיסורי דרבנן מותר להוסיף ולבטל ובש"ע א"ח גבי מותר שמן דנר חנוכה פסק דאסור להוסיף ולבטל אפשר ליישב, דמה דפסק ביו"ד דמותר להוסיף ולבטל, לא דפסק בהחלט בהכרעה כהרשב"א אלא כיון דפליגי רבויאתא בזה אם מותר להוסיף ולבטל הוי זהו עצמו לדידן ספיקא דדינא וכיון דכל עיקרו דאין מבטלין הוי דרבנן הוי ספיקא דרבנן אם מותר להוסיף ולבטל ולקולא והנה במה דקיי"ל דחמץ לא מקרי ישל"מ, [דמה"ט חמץ בע"פ בטל אף במינו] משום דחוזר ונאסר, זהו לא מצינו רק לענין ביטול אבל בספק דרבנן דלחומרא בישל"מ לא מצינו משום דחוזר דספיקו לקולא, וכדמשמע בפשוטו (בסי' תמ"ז ס"ד בהגה"ה) דחיישינן שמא נשארו פירורים, [ואולם במק"א כתבתי יישוב נכון הא דחיישינן שם לספיקא דרבנן.] ויש להמתיק קצת, דלענין ביטול יש לנו סיוע שיטת הר"ן דהטעם דדבר שיל"מ לא בטל דהוי כמו היתר בהיתר ובזה כיון דחוזר ונאסר לא מקרי כ"כ היתר בהיתר, אבל לענין ספק דרבנן דהטעם דדשיל"מ לחומרא, דמה"ת לנו להכניס עצמינו בספק היכי דיכול לאכול בהיתר ודאי זהו שייך גם בחוזר ונאסר דמ"מ יאכל דרך היתר ודאי בזמן ההיתר ולפ"ז י"ל דבאמת מותר שמן לא מקרי ישל"מ, דהוי חוזר ונאסר לחנוכה אחר, ומש"ה הדין דבטל אבל לענין להוסיף לבטל דמקילין רק מספיקא דדינא וספק דרבנן לקולא. לענין זה הוי ישל"מ להחמיר בספיקו, ואולם אינו מספיק לפי מה שכתב הפר"ח, דבספיקא דדינא ליתא לכללא דדשיל"מ ספיקו לחומרא, וכתבתי בזה במק"א ראיות לזה בעזה"י.
מחעריכה
סי' מח ד"ה אבל תוך ב' חצאי אריח דהוי תנאי סותר למעשה. והשבתי לו דזהו לא מקרי סותר למעשה, דאף אם יקיים התנאי, וישתה יין, מ"מ המעשה קיים דנתפס בנזירות אלא דעובר ושותה יין באיסור ורק בהר"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי הנייר, דאם ע"מ לאו כמעכשיו הוי סותר המעשה דאחר חזרת הגט, אין במציאות להמעשה לחול הגט, משא"כ בנזיר בע"מ שאשתה אין הנזירות מתבטל והוי רק מתנה על מה שכתוב בתורה.
מטעריכה
סי' מט ד"ה אמנם לפ"ז, תוך חצאי אריח, ועי' ש"ך סי' ס"ו סק"י:
ועיין בתשובת הרשב"א סי' רע"ב ורע"ג ובמ"ש הפמ"ג בפתיחה להל' תערובות בד"ה והנה מצאתי מקום:
שם ד"ה ולענין, סניף מיהא הוי:
לאשר דעת העיטור הובא בטור סי' קכ"א דבכל אב"י מהני לכ"ח הגעלה ג"פ:
שם מותר לגמרי: דאף דהחכ"צ לא היקל אלא בכלי חמץ אבל לא בשאר איסורים וכמ"ש בתשובה [אב"ה לעיל בסי' מ"ג] מ"מ כיון דהטעם רק משום שמא יקילו ג"כ באב"י תוך יב"ח, בזה בנ"ד דיש הרבה צדדים להתור אף תוך יב"ח יש סמך להקל עכ"פ אחר יב"ח:
נגעריכה
סי' נג ד"ה אך שיטה י"ג וצ"ע:
אלא די"ל בהיפוך כיון דבמינהו ב"ד צ"ל מודה במקצת ע"כ במינהו יתומים אף במ"מ לא ישבע מש"ה השמיט המחבר דברי הרמ"ה:
סדעריכה
סי' סד דף מ"ה ע"א ד"ה ואף, שיטה ה' מטעם ס' דרבנן, ודברי המ"ל דאסור אף בנרצם יהי' רק להאוסרים מדאורייתא בהטלת מום:
עאעריכה
סי' עא סוף ד"ה אמנם וליכא איסור השחתת זרע. ועל זה אפשר לפקפק דבאיילונית אין הדין דיוציא ויתן כתובה דמה איכפת לה בזה מלעשות כן הא בממילא א"י להתעבר.
עבעריכה
סי' עב דף נ"ב ע"א ד"ה גם מה שהביא ידידי מעכ"ת נ"י ראיה מהרא"ש. [וככל החזיון הזה ממש בראיות אלו כוון ג"כ הרב מה' יאקב גרידץ מפה אב"ד דק"ק פילא].
עגעריכה
סי' עג ד"ה עצה, לא הביאו ב"ש: וה"ה ידידי חתן בני המופלג רבי אייזיק נ"י בהרב דק"ב שאלני, דהא הטור חוה"מ בסי' ו' פסק דבן י"ג שנים ולא הביא כשר לדון ובש"ע שם ס' כ"ג כ"כ בשם י"א ונראה מסקנת האחרונים שכן עיקר לדינא א"כ כי היכי דכשרים לדון ה"נ כשרים להתרת נדר.
והשבתי לו עדיפא מזה הי' לחתני ידידי להקשות. דהא להתרת נדר א"צ להיות מכשרים לדון כדאיתא בנדרים (דף ע') דאפילו בקרובים אבל אעתיק לכבודו מה שכתבתי בש"ע יו"ד (סי' רכ"ח ס"ג) "ואפילו בקרובים", וז"ל נראה דוקא בקרובים דאין הפסול בגוף דהא כשרים לדון לאחרים וכן בנידה דד"א גורם לה דהיינו הזמן משא"כ בנשים [להסוברים דאשה פסולה לדון], כיון דפסולים לכל דין שבעולם פסולות גם להתרת נדר וה"נ קטנים לדעת תוס' נדה (דף נ' ע"א) דנראה דלפי הוכחתם ממתני' דכל הכשר לדון מוכח דקטנים פסולים לדון [זהו דעת הא' בש"ע חוה"מ סי' ו' ס"ג] ה"נ אין ראויים להתרת נדר ואף לדעת הטור חוה"מ שם דבן יג"ש ולא הביא ב"ש כשר לדון והוא מהירושלמי נראה לענ"ד דמה דקאמר ולא הביא ב"ש היינו שאין ידוע אם הביא ב"ש. דלא בדקו אותו ואיכא עכ"פ חזקה דרבא (נדה מ"ח ב') אלא דבמילי דאורייתא כגון לחליצה וכדומה החמירו חז"ל שלא לסמוך על החזקה בזה בממון לענין הכשר להיות דיין כיון דלא כתיב ביה בפירוש איש כמו דכתיב גבי עדות אוקמי אדינא דחזקה שהביא ב"ש אף דמלשון הסמ"ע (שם סק"ט) במ"ש לחלק בין עדות לדיינים משמע דאפילו הוא ודאי קטן כשר לדון וכ"מ דעת הב"ח שכתב שם הטעם דקודם י"ג פסול לדון משום דלא מחזי בכלל גדלות ולא אמר דהוא קטן ודאי משמע דבן י"ג אפילו בדקו ולא הביא דהוא ודאי קטן מ"מ כשר לדון מ"מ בער אנכי ולא אדע הא קיי"ל שם דאשה פסולה לדון [וכתב הב"י הטעם דלמידים זה מדין עדות] ולא מחלקים לומר דכשירות לדון דתליא הכל בחריפות ואשה חבירה וחריפה תתכשר לדון וא"כ מ"ש דלענין נשים ילפינן מעדות ולענין פסול קטנות לא ילפינן מעדות אח"כ מצאתי בעזה"י בתומים שם שכ"כ דמיירי רק בסתם קטן ולא בדקו אם הביא ב"ש ולהיות דייני חליצה באמת צריכים בדיקה שהביא ב"ש וא"כ י"ל לענין התרת נדרים דבמלתא דאיסורא לא סמכינן אחזקה דרבא, וצריך בדיקה דוקא.
שם בסוף סימן: ועדיין יש לפקפק בזה, דאם הוא באמת קטן, אף דיש ג' דיינים מבלעדו, מ"מ הוי כנמצא א' מהן קא"פ דכולם בטלים לדעת הכנה"ג חוה"מ (סי' י' בטור אות ל"ג) דגם בדיינים אם נמצא א' מהם קא"פ כולם פסולים ועי' עוד בכנה"ג סי' ל"ו בטור אות ו' [ומדברי הריב"ש שזה דעת א' בהגהת ש"ע סי' מ"ו סעי' ל' שכתב הטעם דתלי' דג' אחרים ישבו לחתום וחתמו תרי מינייהו והשלישי הקא"פ חתם אח"כ ולא נקט בפשוטו דהי' ג' מבלעדי הקא"פ ואחד מהכשרים לא חתם נ"ל משמעות דאלו הי' כן הי' כל הקיום פסול דהוי נמצא א' מהן קא"פ] ומ"מ נ"ל דיש לסמוך לומ' דלא כדעת הכנה"ג ולהכשיר עכ"פ בג' גדולים והרביעי בן יג"ש ולא בדקו אם הביא ב"ש.
עחעריכה
סי' עח ד"ה אמנם, שיטה ט' דבשעת הכאב מוציאה דם: עי' מ"ש לעיל סי' פ"א בזה.
פדעריכה
סי' (פג) [פד] ד"ה אף, בשר תחילה היתר: ובזה מיושב קושיית האלי' רבה א"ח (סי' תרע"ג) על דברי תשו' שער אפרים (סי' ל"ח) דמתיר להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירת בשר ב"י וליכא ס' דמצות לאו להנות ניתנו הא מ"מ במה שמסיק עובר על מבשל בב"ח עיי"ש ולפי דברינו ניחא דלגבי הך בישול כיון דהבשר הבלוע בחמאה הוא טעם שני אינו עושה בב"ח אלא דהחמאה אסור בהנאה דנעשית בב"ח כשבלעה טעם בשר אבל אחר הבלוע אין הבלוע שבתוכה עושה אותה מחדש בב"ח וליכא שום מבשל בב"ח והחמאה לענין זה כמו ירק שבלעה מקדירת בשר דמותר לבשל בחלב ואף דיש מחמירים דע"י בישול לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ הא קיי"ל בש"ע דבדיעבד מותר, וא"כ יש לסמוך על זה במקום מצוה.
פהעריכה
סי' פה סוף ד"ה אמנם, ולפ"ז בנ"ד שפיר הוי ס"ס: היינו כיון דיש רוב סמוך מיעוט דלכשר לפלגא דלא אפקרה אלא דלר"י לא מהני רוב בברי וח"כ, בזה אמרינן דאם נידון דלא למיזל בתר רובא שוב הוי ס"ס ספק לא אפקרה וספק לכשר אף דהוי ר"פ כיון דלא אזלת לדון על הרוב דבממנ"פ אם נידון על הרוב נאמנת מדין סמוך מיעוט לפלגא ואם לא נידון על הרוב הוי ס"ס, דל"ש למתפס החבל בב' ראשין דלא לסמוך על הרוב להתיר ולדון על הרוב פסולין שלא יהי' בכלל ספק.
שם סוף ד"ה גם, והא דפרכינן אהא דאין אוסרים על היחוד נימא דלא כר"י והא התם הוי ספק בעיקר הביאה אם בא עליה או לא י"ל דהא באמת עמדו תוס' בקושיא שם בהא דפרכינן לזעירי אף דמיירי במודית שנבעלה וע"כ דמדמינן הך ספק ביחוד דשמא נבעלה לנבעלה והספק דדלמא לפסול א"כ זהו קשיא גם לרב אסי ואיך תלי' זה בזעירי דוקא ואמרתי דהא במה דאמרינן שם מה תשיבנו על המדברת א"ל אין אפטרופס לעריות פי' התוס' דהא במדברת יש לה מגו דלא נבעלתי ואמר ר"י דאין אפטרופס לעריות היינו דאין רצונה לומר דלא נבעלתי דמוחזקת כמשקרת דכיון דאין אפטרופס לעריות היא בחזקת בעולה עיי"ש א"כ מש"ה פריך לזעירי דלדידי' מדלא מהימנה במגו דלא נבעלתי ע"כ משום דדומה יותר דנבעלה דאין אפטרופס לעריו' ודומה למשקרת א"כ כיון דדומה לנבעלה עד שמש"ה יריאה לומר לא נבעלתי הוי עכ"פ ריעותא גדולה לפנינו ודמי האי ספיקא לספיקא דלכשר או לפסול אבל לר"א י"ל דיחוד אין ריעותא כ"כ וספק בעיקר אם נבעלה אינו דומה לנבעלה וספק למי ובמק"א כתבתי בעזה"י יישוב מרווח לקושיית תוס'.
שם ד"ה ולפי ובדרך סמוך מיעוט לפלגא: והכא ל"צ עלה מדין ס"ס דהא לפי"מ דנקטינן עתה דבחורבה דמתא כשר דברוב כשרים מכשר ר"י ממילא מכח סמוך מיעוטא לפלגא דהוי רוב מהני.
שם סוף ד"ה אף, וא"כ ע"א נאמן: ואף דעדיין יש לי מקום עיון בזה אי חללות אינו בכלל דבר שבערוה, מ"מ י"ל דדוקא בההיא דט"ז הנ"ל דאיתחזק לפנינו והיינו דנין לבירור שבנה הוא, וסוקלין ושורפין על החזקות זהו מקרי דבר שבערוה, מש"ה צריך ב' עדים, אבל בנ"ד דהוי רק מחמת שוי' אנפשי' חד"א לא מקרי דבר שבערוה, ומהני ע"א דאמר מיד שאומר כן מחמת הכרח מאחיו, ומעולם לא שוי' אנפשי' חד"א.
פחעריכה
סי' פח ד"ה אף לא חשש לזה: עי' לקמן דף ק"א מה שפקפקתי עוד על דברי הר"ש מנבייל ע"ש דף פ"ז ע"ג.
קאעריכה
סי' קא ד"ה מ"ש סוף סוף הא לא הימנו עלה, וכעין זה בתשו' צ"צ שהבאתי בתשובה סי' פ"ו דף ס"ב סוף ע"ב.
קיעריכה
סי' קי סוף ד"ה והנ"מ:
עמ"ש בתשובתי חלק זה (סי' קכ"ח) דיש לדון דא"נ להעיד על עובר וא"כ בנ"ד שהכחשתו הי' בעודה מעוברת לאו שם עד עליו:
קיגעריכה
קיג ד"ה ולומר דרך מצותיך: ועדיין לא נתיישב כל צרכו בההי' דיומא (דף ע"ד ע"א) והא משחק בקובי' דמדאורייתא מחזי חזי כו' שאני התם דכתיב אם לא יגיד וכו' ובזה יקשה איך פסק ותני דשבה"ע א"נ במשחק הא משכחת בהשביעה לו להעיד שמת בעלה דאם מגיד מועיל, דגזלן דרבנן כשר לעדות אשה, וגם שם עד עליו דהא מדאורי' מחזי חזי.
שם ד"ה יהי' איך שיהי', ואנן פסקינן כהרמב"ן:
ובני חמודי הגאון ר' שלמה נ"י טען דזה אינו ברור דהא הח"מ ס"ק י"ז מסתפק בעד כשר שהעיד מפי פסול די"ל דהשני נאמן והכא דר"ש העיד מפי האשה מערלא אף דמכחישתו הוא נאמן, והדין עמו, דאף דהח"מ נקט בלשונו אם עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה, מ"מ ה"ה במעיד בשם אשה דלא מצינו חילוק בפסולים בין אשה לעבד ושפחה, ובאמת טעמא לא ידענא אמאי נקט הח"מ עבד או שפחה ולא נקט בשם אשה, או בסתם בשם פסול, ובזה הי' אפשר לומר דלא רצה למנקט סתם בשם פסול דהי' משמע פסול היינו גזלן דרבנן דחשוד לשקר, בזה הספק דהשני נאמן, אבל מ"מ אמאי נקט שפחה ולא אשה דעלמא, ובעיקר דברי הח"מ אלו הרהרתי מכבר, דהנה הח"מ שם כתב ויש להסתפק אם היא אמרה בשם שפחה ואח"כ באה השפחה והכחישתה, וכן אם עד כשר בשם עבד ושפחה וכו', והספק הראשון אינו מובן לי, דהא שתיהן המעידים בשם פסול, דהא בודאי אין חילוק בפסולין בין אשה לשפחה, והראשונה נאמנת דודאי אין להסתפק דדילמא דדינא דהרמב"ן רק בפסול שמעיד מפי כשר ולא בשניהן שוים דזהו בודאי אינו, דמדנקטו וכן הדין בכל עמפ"ע, משמע ודאי דגם בשניהם שוים, ובהיות שכן יש לי לדון על הספק הב' דהח"מ הנ"ל, כיון דראיית הרמב"ן רק מסוגי' דכתובות, דאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם והתם הוי פסול מפי כשר, ומנ"ל להרמב"ן דגם בשניהם שוים הראשון נאמן, וע"כ דלא ס"ל להרמב"ן לחלק בזה, כיון דהטעם דכיון שבא מכחו דהראשון הראשון נאמן אין לחלק בין מעיד כשר או פסול, א"כ ה"ה בכשר מפי פסול, ואולי באמת מחמת ספיקא דהראשון דהח"מ דאינו מובן כלל דבשניהם שוין שודאי ס"ל להרמב"ן דהא' נאמן ובהכרח דכוונת הח"מ כיון דסתם עבדי' ושפחות פרוצים, המה בכלל חשידי קצת לשקר, בזה מסתפק אי הראשון נאמן, ואם נימא כך משמע דאידך ספק בנוי ג"כ ע"ז, ובדרך דאף אם נימא דבאשה דג"כ פסולה, העבד או שפחה נאמן, מ"מ בעד כשר ממש י"ל דעבד ושפחה א"נ, אבל במעידה מפי אשה דעלמא דאין חשש להעיד בשקר אלא דהתורה פסלה מגזה"כ היא נאמנת, וצ"ע.
קידעריכה
סי' קיד בסוף ד"ה והנה, ומ"מ יש לצדד כיון דהכחשתו היה בעודה מעוברת, עדות על העובר לא כלום הוא, עמ"ש בסדר הזה סי' קכ"ח.
קכאעריכה
סי' קכא ד"ה ודרך גררא:
א"ז רב נדפס מהגאון רבי פנחס זצ"ל ספר פנים יפות על התורה כתב בפ' נח דאזהרה דיום ולילה לא ישבותו היא רק שלא יהיו שובתים כל היום ולילה שלאחריו, והא דכתבו תוס' סנהדרין הא דהלאו דהיום ולילה לא ישבותו אינו בכללא דנאמרה ולא נשנית דלישראל נאמרה, דהרי נצטוו ישראל לשבות, אף דאפשר לקיים בדרך הנ"ל, מ"מ מכמה דרשות מקראי מוכח דאפשר שיחולו שבת ויה"כ סמוכים זה לזה וצריך לשבות יום ולילה שלאחריו עיי"ש, ולפ"ז י"ל דא"צ למחות לשפחות שלנו מלשבות בשבת כיון דעושין מלאכה בע"ש ובמ"ש, ואולם לענ"ד אין קיום לדברי הגאון הנ"ל, דא"כ עדיין יקשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת [עי' במ"ל רפי"ח מה' שבת דידן אם לר"י במלאכת שבת ג"כ ח"ש מה"ת, אבל עכ"פ לר"ל בודאי מותר] א"כ אף ביה"כ ושבת סמוכים להדדי אפשר לקצור ביום השבת כחצי גרוגרות, ובלילה שלאחריו בליל יה"כ חצי גרוגרות, דלגבי כל א' הוי. ח"ש, דשבת ויה"כ אין מצטרפין כדאיתא במתני' דכריתות ומצד אזהרה דיום ולילה לא ישבותו מצטרפים להקצירות לכגרוגרות, ולא שבתו יום ולילה שלאחריו מבלי עשות מלאכה בהם.
קכטעריכה
סי' קכט ד"ה גם אם להחזיק העבירה: אף דמ"מ אף דלא מהני עבר אמימרא דרחמנא על שהמיר, מ"מ כיון דשורש קפידא דרחמנא ענין תמורה אמרינן דלא מהני ונתקן שורש הענין, אלא דלקו על שעבר אמימרא דרחמנא וצריך קרא דוהי' הוא ותמורתו לאורויי דבזה עבד מהני, משא"כ בנ"ד בנתנה ליכא עבירה רק חילול שבועתו שלא ליתן והרי נתן, בזה אי עביד מהני.
שם ד"ה גם הא זה רק מדרבנן:
ומה דלא הוכיח הרי"ף הנ"ל מהך דמכר בשבת מהני. די"ל כמ"ש הש"ך כיון דמכירה הוא דרבנן ומה"ת מהני מכירתו חייב ד' וה' ואף אם מדרבנן לא מהני.
שם ד"ה וביותר ובהא אביי מודה:
אף דבתמורה דאם לא מהני נתקן העבירה ואפ"ה צ"ל קרא דבלאו קרא דוהי' הוא ותמורתו היה הדין דעבד מהני היינו דהתם לא נתקן כל העבירה, דע"מ עשה שלא כדין לעבור אמימרא דרחמנא אלא דלא לקי בשביל זה, אבל מ"מ עשה שלא כדין, אבל במקדש בא"ה דהעבירה רק דאסור להנות מערלה וכדומה, ואם נידון דלא מהני ואינה מקודשת לא נהנה ולא נעשה שום ענין עבירה.
שם בסוף דיבור זה, א"כ במאי פליגי:
ומ"מ אינו מוכרח, די"ל דיש בזה ג' צדדים, היכי דאם לא מהני לא נעשה שום עבירה כמו במקדש באיסורי הנאה לכ"ע א"ע לא מהני [וכעת מצאתי שכ"כ בטורי אבן בר"ה דף כ"ח] והיכי דלא נתקן כלל ע"י דלא מהני כמו בנ"ד דנשבע שלא ליתן י"ל דלכ"ע אי עביד מהני, ופלוגתייהו דאביי ורבא רק בכעין תמורה דנתקן שורש העבירה) אבל מ"מ הוא עבר אמימרא דרחמנא, בזה פליגי דלאביי דא"ע מהני, ולרבא לא מהני.
שם נימא א"ע לא מהני: היינו אף דבשעה שנותן הגט אינו עובר, מ"מ נימא על מעשה הכתיבה דלא מהני ויהי' כאלו כתבו קוף בעלמא דלא מהני לגרש בו.
שם סוף ד"ה גם: ופרכינן בתמורה רק מאלמנה לכה"ג דהעבירה הוא קדושין דעובר בלא יקח נימא דלא מהני ונתקן דליכא קיחה:
שם ד"ה ומה דגירושין איתקש למיתה: ואינו מוכרח, די"ל דההיקש למיתה היינו דכמו דמיתה יש כח להפקעתה מרשות בעל אף גירושין מפקעת מרשות הבעל והאישות דידה לא נתחזק לומר דאין הגט מפקיע, והיינו באונס דלא נידון דהתורה חזקה לאישות דידה, דהגט לא יפקיע, משא"כ בשבועה דמצד אחר הוא דלא מהני משום עבירת שבועתו ולא משום תוקף האישות, בזה ל"ל הקישא למיתה.
קלגעריכה
סי' קלג ד"ה והנה יש דדברי הנ"י תמוהים, אמנם נראה מדברי הנ"י וכן מדברי הר"ן בחידושיו במה דכתבו דלא ילפינן קטן מקטנה היינו דקטן אין לו יד מה"ת ותקנו לי' רבנן דיהי' לו יד, ורק במה שאוחזו בידו, אבל שיהי' חצירו כידו לא תקנו לי', מבואר דס"ל דבאיש גדול באמת חצר הוי יד, ולזה שפיר תירצו דחצר קונה למציאה מדין יד אף דאינו עומד בצידו דכל שמשתמרת למי שזכות לו הוי יד אריכתא, ואולם להרי"ף והרא"ש דכתבו דגברא לא משום ידו אתרבאי, משמע דלא ילפינן איש מאשה, דבאיש לא אתרבאי משום יד, ולכאורה מוכח כן מדפרכינן גבי גניבה דאין שליח לדב"ע, ורב סמא ורבינא תירצו ואי משום זה ליכא קושי', אע"כ דבגברא לא הוי יד, וא"כ אין קיום לתירוץ הר"ן הנ"ל.
קעגעריכה
סי' קעג סוף ד"ה ומסתברא: ואני מסתפק בזה לפי מה שכתבתי בתשובה אחת, בכוונת התרומת הדשן דבע"א שזינתה ואומרת טמא"ל דלא אמרי' דעיני' נתנה באחר דלאן בכל פעם יהי' לה ע"א, עפמ"ש הנ"י במעיד כשבא הבעל לאמר שלא נתגרשה והוא אינו נוגע דהא ממילא אסורה לו משום סוטה, לא אמרי' דעיני' נתנה באחר:
רכדעריכה
אחר גירושין לא הוי בעל. זה אינו מספיק, דעדיין יקשה לרע"ק דס"ל בהיא דהריני נזירה דאזלינן בתר אמירת הנדר אאי אמר מא תעדיף ולא משום שמא יגרשנה, ולזה העיקר כדרך ראשון דלא מקרי בינו לבינה:
משיב דבר לחכמי דור האהובים
ובו נשלם ספר אחד מהתשובות.
יפות וברות הן נכחות וחשובות.
ברוך ה' הגומל טובות:
- ↑ אמר בן המחבר.
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |