קשות מיושב/מועד קטן/ב/ב

קשות מיושב מועד קטן ב ב

דף ב: וה"א אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים וכו' קשיא. וז"ל תוס' סד"ה חייב שתים ואע"ג דרב כהנא אמורא הוא מקשי מיניה לרבה ולרב יוסף משום דגברא רבה הוה וכו', וקשיא לא גרסינן, כיון דלאו תנא הוא לא חשיב לה כל כך ופליגי עלה ע"כ, הלה זה דמחקו תוס' וכתבו דלא גרסינן קשיא ונתנו טעם לדבר משום דרב כהנא אמורא הוי משמע דפסיקא להו לתוס' דמן האמורא לא סלקי בקושיא דבריהם צריך ביאור שהרי בב"ב נ"ב: דלא מקשו אלא מן האמורא וסלקי קשיא. [וגם סברתם מהיפך להיפך ממ"ש הרשב"ם שם כמו שהעתקתי בתחילת החיבור דמפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא] ומה התם דלא פריך אלא מרבא שהוא אמורא בתראי לאמוראים קדמאי כ"ש הכא דשייך מרב כהנא למיפרך ולאסיק בקשיא. ואולי דעת התוס' דהתם בב"ב כוונת הש"ס להקשות מרב על רבא והיינו אם כדברי שמואל דמודה על הא דאמר רבא, אך אין הלשון מסוגיא דהתם סובלתו אלא בדוחק, עכ"פ לפום הסוגיא מההכרח דרבה ורב יוסף פליגי אדרב כהנא וכמ"ש תוס' וכן רב כהנא פליג ארבא ורב יוסף ומעתה צריך פנים דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת דגבי משקה מים לצמחין פסק שם דין ב' דחייב משום זורע והיינו כרב יוסף וגבי זומר והוא צריך לעצים כתב שם דין ד' דחייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והיינו כרב כהנא, הרי דמזכי שטרי לגבי תרי. עוד נתעלמה ממנו הלכה זו דפוסק הרמב"ם כרב יוסף גבי משקה לזרעים ולצמחין, מנ"ל לפסוק כרב יוסף נגד רבה. הלא כבר הוכיחו תוס' בכמה דוכתא כמו שכתבתי לעיל בעירובין קט: דבכולי גמ' הלכה כרבה נגד רב יוסף ועמ"ש שם בס"ד, דמצינו לומר דהרמב"ם ס"ל בהא כרב צמח גאון בתשובה מיהו ראיתי בפ"ג מהל' חמץ דין י"א תמה הכס"מ על הרמב"ם שפוסק כרב יוסף נגד רבה גם הה"מ עמד בזה וכתב משום דמסתבר טעמיה דרב יוסף פסק כוותיה וכן תמה עוד הכס"מ בשם הרמ"ך בפ"ח מהל' ע"ז סוף דין ו' היכי פוסק כר"י נגד רבה וכ"כ עוד הכס"מ פ"ה מהל' נזירות סוף דין ה' עיי"ש [וממ"ש הה"מ בפ"ג מהל' נחלות דין ו' דפסק הרמב"ם כרבה נגד רב יוסף אין ראיה, דהתם דהענין הוא בב"ב הוי לכו"ע הלכתא כרבה] ועי' היטב הכס"מ פט"ו מהל' כלאים דין ב' חבית סתומה וכו', פסק כרבה במקום רב יוסף דבסברא פליגי וכל דפליגי בסברא הלכה כוותיה ע"כ, ויותר מזה מכוסה ממני דלכאורה הו"ל למפסק כאביי דהקשה לרבה בעצמו לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא, ולא השיב לו כלום. ומסיק רבה בעצמו בקשיא, ובכן כל מדה נכונה בעוד שלא מצינו תשובה לקושיית אביי הוי שתיקה דרבה כהודאה בכל אלה יש לשים עין רואה.

ובספר הריטב"א שבא לידי ראיתי כתוב בזה"ל איתמר המנקש וכו' אמר רבא כוותי דידי מסתברא וכו' פי' מר אזיל בתר השתא ומר אזיל בתר בסוף וכו', והיינו דפריך עלייהו אביי וכי תימא דכל היכא דכי עביד תרתי מחייב תרתי כי עביד להו כחדא מלאכה לא מחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא לענין שבת זומר וצריך לעצים וכו', וליכא למימר גברא אגברא קרמית דהא קים לן דהלכתא כרב כהנא וליכא דפליג עליה ואפי' רב יוסף אמר לה האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים ומשום דרב כהנא איירי בה התם בעיקרא נקטינן, גרסינן ז"ל וספרי דוקא קשיא ומסתברא דלהכי לא הוי תיובתא משום דאשכחן לרבה בפסחים ומכות דאית ליה שאין חלוק מלאכות ליו"ט ורב יוסף נמי אזיל בשיטתיה ןמיהו היו האי קושיא דהתם איכא מהני' דהמבשל גיד הנשה ביו"ט דמצטריך רב' לדוחק טובא וכו' ע"כ, חידוש גדול שלא שמענו מכל אותן הגדולים שזכרתי. כתב הריטב"א לדקדק דהול"ל תיובתא ממילתא דרב כהנא אע"ג שהוא אמורא הואיל דליכא דפליג עליה ודעתו מהיפך להיפך יותר ע"פ שכתבו תוס' שהעתקתי לעיל דל"א קשיא כיון דלא תנא הוא. גם במ"ש הריטב"א דלהכי לא הוי תיובתא וכו', דאיתא בכל הדפוסין איתמר המנכש וכו' בשב"ת וכו' אין לומר הכי, תו מ"ש דקשיא קאי על דינא דאין חילוק מלאכות ביו"ט מכח משנה דהמבשל גיד הנשה ביו"ט וכו', ואנן חזינן דמבמקומו במכות כא: מקיים הש"ס דאין חילוק מלאכה ליו"ט וכ"כ הרמב"ם ואין חילוק, וזאת לדעת כי יש עוד טענות הרבה לטעון אלא אין הזמן והמקום גורם, ועוד ידי נטויה בס"ד דבעי טעמא דכתב הרמב"ם שם דין ד' מילתא דרב יוסף דאמר בשבת עג: מאן דקטיל אספסתא חייב שתים, משום נוטע והלא אין שייך נוטע אלא באילנות כמ"ש רש"י לעיל בסמוך וחכם לב ישים על מחקרי הלב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף