לבושי שרד/אורח חיים/שיד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים שיד

מג"א סק"א והר"ן פליג על רש"י. דרש"י בשבת קמ"ו פי' טעמא דהאי דינא דדיבק שברים בזפת דמותר לשוברה הוא משום מקלקל אע"ג דמקלקל אסור מדרבנן התירו לצורך שבת ולדבריו גם בכלי גדולה שרי דאע"ג דהוי כאוהל מ"מ הא סותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות דאז לא הוי מקלקל ולכן כ' המג"א דהר"ן ותוס' והרא"ש חולקין על רש"י דלא התירו לצורך שבת איסורא דמקלקל והכא שרי משום דאינו סתירה גמורה וסתירה כזו מותר בכלי' מש"ה בגדולה דהוי כאוהל אסור ואח"כ סיים המג"א דבנין גמור שייך אף בכלי קטן להסביר הטעם דבשלימה אסור לשברה וכמו שכתבתי אות א' ובדפוסים חדשים הוגה בדברי המג"א באלו ואין צורך:

סק"ב עם הדפנות. דהכי איתא בכלים פרק י"ח והטעם דאע"ג דחלל לא מחזיק מ' סאה מ"מ כיון שיש עם הדפנות שיעור מ' סאה נחשב' כאוהל:

שם בלא עובי הלבזבזים הוא כמו זר ושבכה אצל שפתה:

(ש"ע ס"א) שאינו בנין ממש אבל בנין יסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל בשלימה הוי סתירה גמורה:

שם שאינו עושה כלי. ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה. ואח"כ כ' רבותא טפי ואפילו נקב בעלמא כו' ר"ל שאינו מתכוין לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר כלל. וגם שאינו פתח מ"מ אסו' דחיישינן שמא יתכוין לעשות פתח אבל בדיבוק שבריה בזפת לא חיישינן להא מטעם שכ' המג"א סק"ג:

(ט"ז סק"ב) דאפילו בפסיק רישיה מותר ר"ל דלא כדעת הת"ד שהגיה רמ"א ודוקא שהוציאו וכו':

שם אם להרחיבו דרצונו לומר אם נתכוין להרחיבו אסור משמע דאם אינו מכוין אע"פ שודאי מרחיבו שרי:

סק"ג בין בבנין. צ"ע דבהא נשאר קושית הכ"מ דהא בבנין חייב משום בונה ועיין באחרונים שהאריכו בזה:

סק"ד לא ידענא מה חידש רמ"א דלשון אם להרחיבו מבואר שמתכוין (ויותר נראה דבל' המחבר יש חיסור לשון וצ"ל אם בא להרחיבו כלשון הטור ולכן אתי שפיר טפי קושית המג"א וקל להבין) וכן מבואר מדסיים המחבר דהרי אינו מתכוין להוסיף:

סק"ה שלא יזיז עפר ממקומו. הט"ז הגיה כאן הרבה והמג"א אינו מגיה אלא מוחק שני תיבות ומשום מוקצה שכ' בתה"ד אלא ר"ל שלא יזיז עפר ועי"ז יתרחב הגומא:

שם וא"צ לעפרה. הט"ז הגיה גם בזה הרבה ולדידיה חזר התה"ד מדבריו הראשונים וכמו שכתבתי באות ט' והמג"א לא הגיה כלום אלא דר"ל כיון דא"צ כלל לעפר חייב מדאוריי' ולכן אסור בי' פסיק רישיה:

שם דעושה פתח לחבית. מפרש המג"א דהתה"ד מיירי בחבית גדולה ארבעים סאה והוי כבנין והוי קודח דאסור מדאורייתא דאילו פתח בחבית קטנה אינה רק דרבנן כמ"ש המג"א סכ"ג בשם רמב"ם אלא דמיירי התה"ד מחבי' גדולה כמו שפי' הב"י הובא בט"ז:

שם ממילא קא הוין דתנן וכו'. דין זה הובא במג"א סי' שי"א סקכ"א דאין אסור אלא בשדה ע"ש:

שם בט"ז בההוא דעשיית נקב כמש"ל. היינו בסק"א דאין איסור נקב מן התורה אלא בלול:

שם שאלה קודם שנתמלאה ר"ל אפילו קודם שנתמלאה:

שם סכין דביני אורבי שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר:

שם דר"י פי' פרק כירה כצ"ל. היינו ר"י בתו' פרק כירה דף מ"ד שהביא הט"ז בריש דבריו:

שם מודה דאי הוי פסיק רישיה. וחזר בו הת"ה עכשיו ממה שהביא תחלה בשם תשו' מהר"ם במרדכי אלא דאף מדרבנן אסור פסיק רישיה:

שם כמו בתקוע בכותל כדפרשתי לעיל כצ"ל:

שם והנלע"ד לפרש דברי הת"ה בפשיטות כצ"ל:

במג"א סק"ה שרי לתחוב בו כוש כבר כ' המג"א דין זה בסי' שי"א סקכ"א בשם תוספות דמותר לתחוב בו כוש אע"ג דבה"ג ודאי נעשה גומא והוי פ"ר ואפ"ה שרי ומוכח מכל זה דלא כתה"ד:

שם טעמ' דמקלקל. בא לסתור טעמו של תה"ד שאוסר פ"ר דגומא כיון דא"צ לעפרה הוי הגומא אסור דאורייתא וסתר זאת משני טעמים חדא מדאמרינן דף ע"ג החופר גומא וא"צ אלא לעפרא פטור ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה הני מילי מתקן אבל האי מקלקל ביתו בעשיית הגומא. וא"כ חזינן דלר"י דגם בא"צ אלא לעפרא חייב מדאורייתא ואפ"ה אם הוא מקלקל פטור וה"ה לדידן דקי"ל כר"ש אע"ג דא"צ לעפרא דאיכא איסור דאורייתא מ"מ הרי מקלקל הוא וליתביה רק איסור דרבנן ושרי אפי' פ"ר שנית דא"צ לעפרא כ"ש דפטור דהוי מלאכה שאצ"ל ואיסור דאורייתא ליכא אלא כשצריך לגוף הגומא משא"כ זה שא"צ לא לגומא ולא לעפרא:

שם ודברי התוספות וכו'. צ"ע דכתבו שם דא"צ אלא לעפרא ליכא איסור דאורייתא לר"ש וזה צ"ע דהא אפי' לר"י ליכא איסור תורה כדברי הש"ס הנ"ל משום דמקלקל ביתו ואפשר דהתוספות מיירי בשדה:

שם שאינו מתכוין ומקלקל הוא. ואע"ג ששני סתירות שסתר המג"א דברי תה"ד הוא דכיון דהוי דרבנן הוי פ"ר דרבנן ושרי לתה"ד וכמו שביארתי אות מ"א וא"כ הא המג"א בסמוך פליג אתה"ד ואוסר פ"ר בדרבנן וא"כ קשה למה מתיר כאן ונ"ל דמתיר משום כל הני צירופים דהוי מלאכה שא"צ לגופה וגם מקלקל ולא ניחא ליה וגם חופר כלאחר יד מש"ה שרי ביה פ"ר אבל פ"ר בדרבנן ואינו מקלקל וניחא ליה בהא פליג בסמוך אתה"ד:

ש"ע ס"ה שלא היה בו מעולם. ר"ל אפ"ה לא הוי מתקן כלי שהרי הוא מיוחד ומתוקן לכך ואינו עושה בו מעשה חדש:

מ'"א סק"ו מתקני' כלי העשוי כבר ר"ל כגון כאן שמתקן החבית בעלה של הדם שיהיה לה למרזב מש"ה מיקרי כאן תיקון כלי אבל התם דמיירי שעוש' כלי בתחלה והא לאו אורחיה מש"ה שרי:

ט"ז סק"ד ולא יקבנה מצידה אגופה דחביות כצ"ל:

שם פירש"י דהוא אינו עושה כן כצ"ל:

ש"ע ס"ו דלאו לפתח מכוין. הכי קאמר רשב"ג דבה"ג אינו מכוין אלא לעין יפה להרנ"יב מוצא היין שיצא יין הרבה ומ"ש אבל לנקבה וכו' משום דנקב מכוין לפתח ומ"ש אפילו ברומח וכו'. בגמרא בעי' מיניה דרב ששת ואסר ופריך מרשב"ג ומשני התם ודאי לעין יפה מכוין אבל ברומח לפתח מכוין כמו בסתם נקב שעושה במקדח דאי לעין יפה מכוין הו"ל להתיז ראש החביות בסייף או ליטול כל המגופה מש"ה חמור רומח מסייף:

ט"ז סק"ה למברז בורטיא לתחוב בו רומח לנקבה:

שם אבל מאן דפסק כרב הונא וממיל' דלדברי הב"י הללו נסתר ראיית התו' למאי דקי"ל כרב הונא ונוכל לומר שלא מתיר רשב"ג אלא במגופה:

שם דודאי קי"ל בכ"מ. כלל כוונתו דרב ששת לא הכניס עצמו להכריע בפלוגתא דר"ה ור"ח מידי אלא דבעי' מיניה היכא כאסור בנקב במקדח אי מותר ברומח דשמא רומח דמי לסייף והשיב דרומח אסור כמו נקב והיינו לר"ה כדאית לי' ולר"ח כדאית ליה. וממילא שפיר הוכיחו התוספ' דכי שרינן סייף משום עין יפה אין שום סברא לחלק בין מגופ' לחבי' עצמה דאי יש סברא לחלק מאי פריך לרב ששת והוצרך לתרץ דרומח חמור מסייף דלמא רומח כסייף אפ"ה אסר רב ששת משום דבחבית מיירי ורשב"ג מיירי דוקא במגופה אפ"ה דכל עין יפה שרי גם בחבית עצמו מש"ה פריך שפיר על רב ששת ואחרי שהציעו הצעה זו דרב ששת אינו מכריע כלום וכמ"ש סיים דלפ"ז אין ראיה ממ"ש התוספות ועוד דבמגופה שרי וכו' דכוונתם דהל"ל הניח'. כיון דרב ששת אינו מכריע אלא הודיע דרומח אסור כמו נקב לר"ה כדאית ליה ולר"ח כדאית ליה א"כ הל"ל הניחא וק"ל:

מג"א סק"ח והכא כיון. כיון שאינו חיבור לחבית ולכן עתה שאינה עשויה רק להוציא לחוד ליכא ביה איסורא כלל:

ט"ז סק"ה לומר הניח' לרב הונא. פשוט דט"ס הוא וצ"ל הניחא לרב חסדא דלדידיה אפי' נקב שרי במגופה א"כ כי אמר רב ששת דרומח אסור כמו בקב ע"כ מיירי בחבית א"ש משום דרשב"ג מיירי במגופה אלא לרב הונא דלדידיה נקב אסור גם במגופה א"כ כי קאמר ר"ש דרומח אסור כנקב היינו גם במגופה קשיא מדרשב"ג והרב בעל חמד משה שגם הרבה מאד והשיג על הט"ז:

שם דאימא לך דלא אתי' שם. ר"ל דלמא הש"ס פריך אליבא דרב הוא כיון דרב ששת אין מכריע בין ר"ה לר"ת אלא אומר דרומת כנקב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ פריך אליבא דר"ה אע"כ דהוכחתם הוא מדלא קאמר הניחא:

סק"ו במגופה דוקא כמ"ש. ר"ת כמו שיתבאר כי כך הוא בב"י וע"ז כתב הט"ז דלא מצא שם בביאור דין זה וע"כ שנתכוין על מה שהעתיק פירש"י כו' והם דברי רש"י שהעתיק הט"ז בריש סק"ד:

שם ולא היה לו לומר אלא אבל למעלה כצ"ל:

ש"ע ס"ז חותמות שבכלים הוא לשון סגירה. כלומר שכיסוי הכלי' סגורים בקשרי חבלים:

שם או להתיר קליעתו. ולא מיקרי סותר משו' דלאו סתירה גמורה הוא זו ואינו אסור בכלים משא"כ בפותחת הוי שבירתו סתירה גמורה:

מג"א סק"ט דלאו קשר של קיימא הוא. שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

מג"א סק"י כגון המכניס עץ. ולכן הוי בונה וכן כשסותרו שנתבטל מתורת כלי מיקרי סתירה:

שם אסור לקבוע. חולק אט"ז סק"ט:

ט"ז סק"ה ולא הבנתי. הוא ענין בפ"ע וס"ד להט"ז דמה שכ' הש"ע ויש מתירים בזו קאי גם אשבות פותחת משום דדמי לצירים כדמשמע מל' מטע' זו שכ' המחבר:

שם לשבירת פותחת קשה. ונימא דשבירה הוי טפי סתירה מהסרת צירים וכשכ' הש"ע ויש מתירים בזו היינו רק בצירי' א"כ כבר סתם בפותחת לאיסור וכך מפרש מג"א סק"י דברי הש"ע:

מג"א סקי"ד מתקנו למדה. שפוסקי בקצבה כדי שיהיה ראוי למדוד בו אמה או יותר וע"ז הוי כעושה כלי וכן אם ע"י הפסיקה נעשה כלי בענין אחר לא למדה אבל זה שמפקיע קשר השפוד אינו אלא קלקול:

שם למ"ד יש בנין בכלי' שרי. היינו מ"ד דביצה שאוסר לחתוך חותמות שבכלים דסעיף ז' וס"ל דאפי' בנין וסתירה שאינו גמור אסור בכלי':

שם לחבר שברים. ר"ל כההי' דסעיף א' לדיבק שברים בזפת דמתירין הם משום דאינו סתירה גמורה והוא ג"כ אסור למ"ד יש בנין בכלים:

שם להסיר החשוקים. ואע"ג דהמרדכי לא קאמר אלא למ"ד יש בנין בכלים ואנן קי"ל דאין בנין בכלים מש"ה בסעיף א' שרי היינו דוקא בדיבק שבריה בזפת דאז אין זה סתירה גמורה משא"כ בהא כיון דאורחא לדבק בחשוקים (רייפ"ן) הוי סתירה גמורה כשחתכו או מסירו והא דהוצרך המג"א להביא ראיה ממרדכי היינו דלא תימ' דכל כלי המחובר מחתיכות לא מיקרי סתיר' כשמפרידן ומה שכתב בש"ע סעיף א' דשלימה אסור לשוברה היינו של חרס שהכל אחד בלי חיבור מש"ה מביא ראיה ממרדכי שכתב שאינו כלי שאינו קשור לחבר שברים וכ' חזינן דע"י קישור השברים מיקרי כלי וכשסותר הוי סתירה א"כ גבי זפת הוי סתירה שאינו גמורה אבל בחשוקים הוי סתירה גמורה אפי' לדידן דאין בנין בכלים וק"ל:

ש"ע סעיף י"א שמן עב. אף על גב דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה. ודוקא שמן עב כיון דשייך ביה קצת מירוח אתי לאחלופי:

ט"ז סק"י דרך הערמה לצורבא מרבנן כצ"ל:

שם ולא צריך הוכחה לזה. ר"ל דהב"י אמר דכעת שהיין יוצא יש הוכחה דמתקן הוא מש"ה מיחזי כמתקן ע"ז אמר הט"ז דהוא תיקון אפי' בלי שום הוכחה:

שם לענין העברה. עיין דין זה בסי' שנ"ט במג"א ס"ק י"ג:

שם שמכניס תוך הנקב. דבה"ג הוי בונה אבל מניח על גבו אין זה בנין ולית ביה אסור אלא בשעוה ושמן משום מירוח:

שם דברי הטור דאסר. ר"ל דבטור אין צריך לפרש בדברי הה"מ דתוך הנקב הוי בינה אלא אין בו רק גזיר' שמא ימרח אא"כ מבחוץ:

שם דדרך הוא לתקן. כוונתו דהטור שהזכיר ברישא שעוה או שמן ולא הזכיר שהיין יוצא ובסיפא הזכיר אם יין יוצא אסור ליתן בו שום דבר לסותמו אא"כ בהערמה לצורבא מרבנן ע"ש אורחא דמלתא נקט דכשאין יין בחבית דרכו למרח בשעוה מבחוץ ומצוי לעשות איסור דאורייתא מש"ה אין היתר אפילו לצורבא מרבנן אבל כשיין יוצא אורחא להכניס איזה דבר תוך הנקב ולא למרח בשעוה מש"ה הגזירה דשעו' הוא גזירה רחוקה מש"ה מות' לצורבא מרבנן:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.