מחצית השקל/אורח חיים/שיד

מחצית השקל ‏ אורח חיים שיד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) שאינה כו' ה"ל כאהל ר"ל יצא מתורת כלי ויש לו דין אהל ובאהל ודאי יש בנין וסתירה הר"ן פ' כ"כ ורש"י ותוס' פ' ג' דבעירובין דף ל"ד כצ"ל. דע דהא דתנן בשבת פ' כ"כ דף קמ"ו ע"א שובר אדם את החביות לאכול ממנו גרוגרת ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי פירש"י וז"ל שובר כו' דאין במקלקל שום איסור בשבת וכ' הר"ן וז"ל ולא נהירא להו דכל המקלקלים פטורים איסורא מיהו איכא אלא ה"ט כיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן ל"ש ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא וראי' מדאמרי' בעירובין דל"ד נתנו (לעירוב) במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רא"א אין עירובו עירוב ומוקי לה במגדל של עץ וקשור בחבל וצריך סכין לחתכו ר"א סבר כר' נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש המיוחד לו ולכן אסור לטלטל סכין לצורך לחתוך החבל (וא"כ ב"ה דאז קונה עירוב דקי"ל דצ"ל במקום עירובו שיכול לאכלו ועכשיו הוה הוא במקום א' ועירובו במקום אחד) ולכן ס"ל דאין עירובו עירוב וחכמים ס"ל דכל הכלים ניטלין לצורך גופן אבל אי לאו הכי אפי' רבנן מודה דאין עירובו עירוב ולא שרינן לשבר המגדל וה"ט משום דהתם במגדל גדול עסקינן (ר"ל שמחזיק מ' סאה די"ל דין אהל) דהוי כאוהל ושייך בי' בנין וסתירה אבל במגדל קטן ל"ש ביה בנין וסתירה וה"ט דשרי הכא בחביות עכ"ל הר"ן א"כ לדעת הר"ן אין חילוק אם הכלי שלם או לא אלא הכל תלוי אם הוא קטן או גדול אולם התו' בעירובין דף ל"ד ע"ב וכן הרא"ש הוכיחו דאפי' בכלי קטן שייך בנין וסתירה דהא אמרי' בשבת דף ק"ב ע"ב עייל שופתא בקופינא דמרא (פירש"י יתד קטן תוחבים תוך בית יד של מרא כו' שלא יצא) רב אמר חייב משום בונה אלמא גם בכלי קטן שייך בנין וסתירה לכן תי' דהאי דשובר אדם החביות לאכול כו' מיירי במוסתקי דהיינו שנשברה ודיבק שברי' בזפת וכ' הרב"י לישב להר"ן הקושיא מהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא וז"ל כי אמרי' אין בנין כו' ה"מ בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחלתו או כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כו' ל"מ בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי וחייב משום בונה וכ"כ הוא ז"ל ריש פרק הבונה ור"פ כל הכלים עכ"ל הרב"י וא"כ לדעת התוס' והרא"ש אין חילוק בין כלי גדול לקטן אלא בין כלי שלם לשבור ונדבק בזפת ובש"ע העתיק שני החומרות דלא הותר לשבור כ"א בקטן וגם שנשבר וצ"ל דס"ל לעיקר כדברי התוס' דאפי' בקטן שייך בנין וסתירה ולכן בעינן דוקא שנשברה ואפ"ה מסברא ס"ל כשמחזיק מ' סאה יצא מתורת כלי ויש לו דין אוהל וכ"מ בעירובין דף ל"ה ע"א ולכן אפי' מדובק בזפת איכ' איסורא:

והר"ן פליג על רש"י כו' בא לישב קושית הע"ש על הר"ן שכתב וסיים וה"ט דשרי הכא בחביות ר"ל דמיירי בחביות קטנה ותמה עליו דאפי' הוא כלי גדול דשייך ביה בנין וסתירה יש להתיר דהרי מקלקל פטור ועז"כ מ"א דהר"ן חולק כו' ור"ל ניהו דהר"ן הביא תחלה פירש"י והוצרך לומר לדעת רש"י דלצורך שבת הותר איסור מקלקל אבל הר"ן אליביה דנפשיה לא מסתבר ליה כן ולכן מתיבת ומיהו כי שרי דוקא בכלי קטן כו' כ' סברא דנפשיה דאין ההיתר כאן משום מקלקל אלא משום דהוי כלי קטן:

(ב) (ס"ק ב) מ' סאה כו' בלא עובי הלבזבזים ורגלים:

ובתשובת מעיל צדקה ס"ס כ"ז כתב לענין כתמים בעריס' של תינוק הרגלים מצטרפי' לשיעור מ' סאה כיון דהרגלים הם עיקר העריסה לנדנד ע"י זה העריסה עם התינוק ע"ש וה"ה לענין שבת:

(ג) (ס"ק ג) בזפת כו' דמחמת גריעותא כו' תוס' והרא"ש אמת שהרא"ש כ"כ בשבת דף קמ"ו על מתני' דשובר אדם חביות הנ"ל כתב הרא"ש וז"ל במס' י"ט כו' מוקי במוסתקי פרש"י חביות שבורים כו' ומש"ה שרי ומחמת גריעותא לא חייס עלה ול"ל שמא יתכוין לעשות כלי עכ"ל וכ"כ התוס' בביצה דף ל"ג ע"ב ד"ה כי תני כו' (אלא שנתנו טעם אחר) וז"ל ופרש"י דל"ח לתיקון כלי הואיל ורעוע הרבה יחוס עליה שמא יקלקל החביות ועושה נקב לכל הפחות שיכול עכ"ל וכ"ז לשיטת רש"י דס"ל דגם בחביות שבורה הנ"ל אם מתקן לו פה איכא איסור תורה ושייך למיגזר שמא יתכוין לתקן הוצרכו לתי' הנ"ל אבל לפי דעת התוס' והרא"ש וכ"מ דפסק בש"ע דאפי' מתכוין לעשות לו פה אין בו איסור תורה ורק משום מתקן מנא וכמ"ש גם הט"ז ס"ק א' א"כ בלא"ה ל"ל שמא יתכוין לתקן דהוי כעין גזירה לגזירה ולא הוצרך מ"א להביא דברי הרא"ש בשם רש"י לדידן וכ"נ מדברי התוס' הם בביצה בשם ר"י ע"ש וצ"ל דהמ"א עדיפא מיניה קאמר כמ"ש רש"י לשטתו:

כ' הרמב"ם כו' והקשה הכ"מ בפ' י' דבפרק י' כ' כצ"ל והוא פלוגתא בשבת דף ק"ב ע"ב רב ס"ל חייב משום בונה ושמואל ס"ל משום מכה בפטיש:

וכתב עוד בפרק י' העושה נקב כו' בין בבנין כו' גם מזה הקשה הכ"מ שם דהא בלול כתב דחייב משום בונה בפ' כ"ג ופה כ' העושה נקב חייב משום מכה בפטיש ובזה לא שייך תי' מ"א דהא כ' כאן בין בבנין כו' הרי דאפי' במחובר מחייב משום מכה בפטיש וע' בס' ת"ש מ"ש בזה אולם הלא מדברי מ"א נראה דס"ל כמ"ש הלח"מ פרק י' דהרמב"ם דס"ל דרב שאמר שחייב משום בונ' ר"ל גם משום בונה אבל מודה דגם משום מכה בפטיש חייב דהא הוי גמר מלאכה אלא דשמואל ס"ל דאינו חייב משום בונה כמ"ש התוס' שם ד"ה לול כו' ולכן כשהוא מחובר כ' החיוב משום בונה ונקט לשון רב אבל כשאינו מחובר דליכא לחיובי משום בנין כ' משום מכה בפטיש אולם בפרק י' מ"ש העושה נקב כו' בין בעץ בין בבנין כו' חייב משום מכה בפטיש היינו משום שכלל שם הרבה דברים תלושים ומחוברים לכן נקט חיוב הכולל כולם דהיינו מכה בפטיש משא"כ חיובא דבנין ליכא כ"א במחובר:

(ה) (ס"ק ה) ודוקא כו' וז"ל ת"ה כו' דע דדברי הרב"י ורמ"א נובעים מדברי מרדכי ות"ה ובאמת רמ"א חולק עם הרב"י דלהרב"י אין צריך להוציאו מבע"י פ"א ואעפ"כ לא כתב רמ"א לשון וי"א כיון דאינו מבואר להדיא כן בדברי הרב"י וכיוצא בזה דרך רמ"א לכתוב דבריו בלשון פי' ע"ד המחבר ולא בלשון י"א כנודע וכאשר יתבאר אך מ"א חולק עליהם לכן הבי' לשון ת"ה ואעתיק תחלה לשון השאלה ובזה יובנו יותר דברי מ"א (גם הט"ז הביאו) שאלה סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל שאינו מחובר אי שרי להוציאו בשבת תשובה כשהוא תחוב בכותל דהוי מחובר אסור דהוי פסיק רישיה בהוצאתו שודאי ירחיב הגומא ויתחייב משום בונה מהיכי דתקוע קצת בחוזק כמעט פ"ר הוא ואין להביא ראיה להתיר מהא דכ' המרדכי פרק חביות שאם היה סכין תקוע בחביות מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' במה טומנין (דף נ' ע"ב דאמר שמואל) האי סכינא דביני אורבי (פרש"י כותל לבנים ותוחב הסכין בין שורה לשורה) דצה ושלפה מבע"י שרי וי"ל כיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים כר ולהכי אין בו משום בונה אפי' הוי א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת לחייב משום מתקן פתחא הא מסקינן כו' דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כו' אלא דחכמים גזרו כו' משום לול של תרנגולים כו' ולהכי כי קא קמכוין אסור אבל באינו מתכוין נוכל לומר אפי' אי פ"ר שרי דבאיסורא דרבנן י"ל בין במתכוין לפ"ר כדאיתא בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק כו' אמנם נראה דהאי סכינא התקוע בחביות וכמו שהעתיק מ"א סוף דבריו ומסקנא דבריו שם בתשובה בין בסכין התחוב בכותל של עץ ובין האי החביות שבמרדכי אסור אבל בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן טעם לאיסור. דר"י פי' פרק כירה דף מ"ד כו' שלא יזיז עפר ממקומו וסיים שם בת"ה ומשום מוקצה עכ"ל ובאמת זהו פירש"י אבל לפי' ר"י שדחה טעם זה דהא גם ר"ה הכי ס"ל והא ר"ה ס"ל טלטול מ"ה מותר והא ליכא כ"א טלטול מן הצד לכן פי' ר"י הטעם משום הרחב' גומא ולכן ע"כ יש ט"ס בת"ה וע' ט"ז מה שהגיה אבל מ"א ס"ל דרק שתי תיבות ומשום מוקצה הם ט"ס וכוונתו שלא יזיזו עפר ר"ל וירחיב הגומא והנה הרב"י תמה על ת"ה תרי תמיהו' חדא שמסיים דבספסל וכ"ד תלוש ליכא איסור א"כ למה הוצרך בחביות שבמרדכי דצה ושלפה הא הוי דבר תלוש ועמ"ש הב"ח ליישב דמיירי בחביות גדולה המחזק' מ' סאה והמעיין שם בתשובה יראה דס"ל דהמרדכי מיירי בסתם חביות הקטנ' אלא שכ' הת"ה אם דצה ושלפה אפי' חביות גדולה מותרת ע"ש עוד הקשה הרב"י על מ"ש ת"ה דהמרדכי ע"כ מיירי בדצה ושלפה דהא מייתי ראיה מסכינא דב"א והתם מיירי בדצה ושלפה והא איתותב שמואל דהכי איתא התם א"ר הונא האי סליקוסתא (פרש"י בדי בשמים שתוחבים אותן בעפר לח שישארו לחים) דצה ושלפה שרי ואם לאו אסור אמר שמואל האי סכינא דב"א דצה ושלפה כו' מתיב רב קטינא והתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היה מקצ' עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ושביעי' ומעשר וניטלין בשבת תיובתא וכ' רש"י וז"ל מתיב רב קטינא להני רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור עכ"ל ולכן פסקו הרי"ף והרא"ש דלא בעינן דצה ושלפה וא"כ מ"ש המרדכי כו' כדאמרי' בפ' ב"ט אמר שמואל הני סכינא כו' לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסיפא דמילתא דאסיקנא דאפי' לא דצה שלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מילתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קי"ל כוותיה:

וא"כ בסכין התקוע בחביות אפי' לא דצה שלפה שרי כו' ואפשר דהוא מפרש דלא מותיב רב קטינא אלא לרב הונא דאמר האי סליקוסתא כו' דהטומן לפת להאי דמיא טפי דבתרווייהו א"ל למזיז עפר אבל סכינא דב"א א"ל ביה נמי משום מרחיב הגומא דהוי בונה עכ"ל הרב"י ולכן לא העתיק הרב"י בחביות דבעינן דצה שלפה אך רמ"א דסבירא ליה כת"ה כתב דבעינן דצה שלפ':

הנה מבואר כו' בא לדחות תי' הרב"י דהת"ה סבירא ליה דתיובתא דרב קטינא לא קאי על שמואל וא"א לומר כן דהא תרומת הדשן הביא דברי התוס' דרף מ"ד דשם פי' ר"י דהטעם משום גומא ושם בא"ד כתבו התוס' להדיא דתיובתא דרב קטינא קאי גם לשמואל וא"כ איך יכתוב הת"ה שלא כדברי התוס' אשר הם בין עיניו ובין ידיו ולא יזכירם כלל גם מנ"ל לת"ה גם אי הת"ה אליביה דנפשי' ס"ל דהתיובתא לא קאי על שמואל מ"מ מנ"ל דהמרדכי סובר כן כיון דידע הת"ה דהתוס' ס"ל דגם לשמואל מותיב ודלמא גם המרדכי ס"ל כן א"ו דגם ת"ה ס"ל דהתיובתא קאי גם לשמואל לענין קושיית הרב"י כיון דאיתותב שמואל ל"ב דצה שלפה ואיך כ' הת"ה דהמרדכי ר"ל דבעינן דצה שלפה עז"כ מ"א ליישב במ"ש מ"א ומשמע דס"ל פשוט לת"ה כו' וכוונתו דהא כ' ר"י דמה"ט בעי שמואל דצה ושלפ' שלא ירחיב הגומ'. וא"כ ניהו דאיתותב שמואל דלא בעי דצה שלפ' אבל מ"מ ע"כ בעינן שלא יהיה פ"ר לענין הרחבת הגומא ורב קטינא לא אותיב לשמואל כ"א מה דבעי דוק' דצה שלפה ואי לא לא משכחת התיר' דודאי הוי פ"ר והתנן הטומן לפת כו' וא"כ ע"כ צ"ל דאפי' לא דצה שלפ' משכחת דלא הוי פ"ר אבל אי הוי פ"ר מודה רב קטינא דאסור:

דדוק' כשחופר כו' ר"ל דאמרי' במס' ביצה דף ח' ע"ב א"ר אבא החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרה פטור ומזה דייק הת"ה הא אם א"צ גם לעפר' חייב וא"כ ע"כ מוד' ר' קטינא בהאי דטומן לפת וסכינ' דב"א ניהו דל"ב דצה שלפה אבל מ"מ ע"כ צ"ל דלא הוי פ"ר דהא אי מתכוין הוי איסור תור' א"כ בלא מתכוין כי הוי פ"ר ג"כ אסור:

וא"כ האי דחביות כו' דמלאכ' דאוריי' הוא ר"ל כיון דהמרדכי אייתי ראיה משמואל ומדמה חביות לסכינא דב"א:

וכמו דדינא דשמואל אפי' מאי דאיתותב ע"כ מיירי בענין דלא הוי פ"ר דשם ודאי הוי מלאכה דאוריי' ע"כ גם בחביות מיירי בענין דלא הוי פ"ר. דמלאכה דאוריי' היא שעושה פתח כו' ר"ל ע"כ מיירי בחביות שהפתח שם עשוי להכניס ולהוציא כגון להכניס יין ולהוציא יין דרומה ללול של תרגגולים דהוי מלאכ' דאוריית' א"כ בסכין התחוב בכותל של עץ ג"כ בעינן שלא יהי' פ"ר דשם הוי מלאכ' דאוריית' משום קודח ובונה ולכן בספסל התלוש התיר הת"ה דשם ליכא משום פתח דמאי ענין פתח לספסל וגם בונה ליכא דהא אין בו"ס בכלים ובזה נתיישבו קושית הרב"י על ת"ה אך תדע ולפי דברי מ"א מ"ש ת"ה דבעינן בחביות ובסכינא דב"א דצה שלפה הוא ל"ד אלא ר"ל דבעי' שלא יהי' פ"ר ונקט מילתא דפסיקא דהיכי דדצה שלפה ודאי לא הוי פ"ר וכדאמר שמואל. עיין ברכות דף כ"ד ע"ב בתוס' צ"ל עיין בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס':

וע' בתוס' פסחים כו' הביא מ"א דבריהם סס"ק זה:

ולי צ"ע כו' דע"כ למאי דאיתותב שמואל אפי' הוי פ"ר שרי:

וכ"כ התו' כו' שרי לתחוב כו' שכתבו שם לגרסת הערוך דגרס אם מקצת האמהות מגולות אבל אי אין מקצת אמהות מגולות חושש משום כלאים ושביעית ומעשר. הקשו התו' א"כ מאי פריך רב קטינא (ואזלי שם לפרש"י דטעמ' דרב ושמואל משום טלטול מן הצד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם) והא בטלטול מן הצד פליגי רבי אליעזר בן תודאי ורבנן דרבנן אוסרים ורבי אליעזר ב"ת מתיר אם כן דילמ' רב ושמואל כרבנן סביר' ליה ומתניתין אתי' כרבי אליעזר ב"ת ופי' מהרש"א ומהר"ם בשלמ' לגירסת רש"י לק"מ דאי אמרת דמתני' כר"א ב"ת אתיא א"כ למה קתני אם מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים שרי והיינו שתוחב בלפת כוש או מחט ומוציאם דע"כ הא דנקט מקצת עלין מגולים רק משום שבת גרידא נקטינן אבל כלאים ושביעית ומעשר אפי' כלם מכוסים אינו חושש כמ"ש רש"י אבל לגרסת הערוך דאצטריך מקצת אמהות מגולים משום דאי מכוסים חושש לכלם א"כ שפיר י"ל דאתי' כר"א ב"ת ומשום שבת אפי' כלם מכוסים שרי. ולא נקט מגולים אלא משום אינך ותי' דמכל מקום אי אתיא כר' אליעזר בן תודאי הוה ליה למיתני בפי' ובשבת אפי' מכוסים שרי. וע"כ שמוציאים ע"י שתוחב כוש או מחט ואע"ג דעביד גומא אפ"ה שרי. וע"ל סי' שי"א ס"ק כ"א:

וטעמ' דמקלקל כו' ופטור אפי' לר"י כ"ה בש"ס שם ור"ל ל"מ לר"ש ודאי פטור דהוי מלאכ' שאצ"ל. אלא אפי' לר"י דס"ל מלאכ' שאצ"ל חייב מ"מ כה"ג פטור משום דהוי מקלקל וא"כ ל"מ לשיטת ת"ה דס"ל באיסור דרבנן פסיק רישיה מותר לפ"ז ודאי י"ל לפי מאי דאיתותב שמואל מותר בטומן לפת וכל הני דשם אפי' איכא פ"ר לענין גומא מ"מ כיון דמקלקל וליכא רק איסור דרבנן שרי אלא אפי' לדעת מ"א שחולק עליו בזה וס"ל דגם באיסור דרבנן פ"ר אסור וכמ"ש אח"ז מכל מקום בכהאי גוונא מותר וכמו שכתב מ"א אחר זה בצירוף כל הקילות דהוי מלאכ' שאצ"ל ואינו מתכוין ומקלקל כלאחר יד:

ודברי התוס' כו' צ"ע דאמרי' שם אמאי דתנן התם לא יטמין הביצה בחול ובאבק דרכים החמים כדי לצלותה ואמר רבא הטעם שמא יזיז עפר ופרש"י שמא לא יהי' לו עפר כל הצורך ויזיז עפר הדבוק והוי חופר גומא והקשו התוס' וז"ל וק' לריב"א דהא ליכא איסור דאוריית' בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לר"ש דאמר מלאכ' שאצ"ל פטור עכ"ל. והקש' למ"א למה כתבו לר"ש הלא גם לר"י דס"ל מלאכ' שאינה צ"ל חייב מ"מ כה"ג ליכא איסור תור' דהוי מקלקל כדאית' דע"ג הנ"ל:

ואפשר דמיירי כו' בא ליישב דברי התוס' דמה"ט נקטו ר"ש דאפ"ת דמיירי בשדה דלא הוי מקלקל וחייב לר"י מ"מ לר"ש דהתו' פסקו כוותיה עכ"פ ליכא איסור תורה. וכמ"ש המ"מ ספ"א מהלכות שבת וז"ל ומכאן שאם היתה הגומא במקום שאין בו קלקול אע"פ שא"צ לה חייב עלה לדעת רבינו ז"ל שפסק כר"י עכ"ל. במילי דרבנן וכ"כ בסי' ס"ו כצ"ל. צ"ע כו' ותלמוד ערוך הוא בביצה דף ל"ו ע"א ובשבת דף מ"ג ע"א דתני' פורסים מחצלת ע"ג כורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכוין לצוד פריך אי לא מתכוין מאי הוי הא הוי פסיק רישיה ומאי קושיא הא דבורים אין במינן ניצוד וכל שאין מינו ניצוד ליכא בצידתו כ"א איסור דרבנן כדאיתא שם ולדעת ת"ה באיסור דרבנן פ"ר מותר. וכ"כ התוס' בשבת דק"ג שתחלה הביאו ראיה לדעת הערוך דס"ל פ"ר דלא ניחא ליה מותר מדאמרינן בסכה היה ענבים מרובים מעלי ההדס פסול. ואי מיעטן כשר. ואין ממעטין אותן בי"ט ר"א בר"ש אומר ממעטי' אותן בי"ט ומקשה לר"א בר"ש אמאי ממעטינן בי"ט הא הוי מתקן מנא ומשני סביר' ליה כאבו' ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומיירי שלקטן הענבים לאכלן ופריך הא מ"מ ה"ל פ"ר ומפני הב"ע דא"ל הדס אחר וקשה הא מ"מ הוי פסיק רישיה. וכ' וא"ל כיון דא"ל הדס אחר אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דס"ל כאבוה דדבר שא"מ מותר (ר"ל מרלא אמר אלא הב"ע דא"ל הדס אחר. משמע דנשאר תי' א' דס"ל כאבוה) ואי לא הוי מתקן א"צ לומר דס"ל כאבוה וא"כ מאי מהני דא"ל הדס אחר. אע"כ דעי"ז שא"ל הדס אחר הוי פ"ר דלא ניחא ליה ומותר ודחה התוס' ומיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעט ענבים דלא אסור אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה עכ"ל הרי אפי' באיסור דרבנן אי לאו דאינו נהנה היה אסור פ"ר:

וכ"מ סי' של"ז סעיף א' שכ' הרב"י גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. וכ' מ"א שם בשם הפוסקים דגדולים מאוד אסור דהוי פ"ר אע"ג אם מתכוין ליכא איסור תורה רק הנעשה ע"י מרא וחצינא כנ"ל אפ"ה פ"ר אסור:

וכ"נ מדברי רמ"א שם סעיף ב' שכתב אסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשוי מקסמים שלא ישברו קסמיהן וכתב מ"א שם אפי' הן נשברין ליכא איסור תורה אפ"ה אסור בפ"ר. ואף שהתוס' בפסחים כו' דאית' התם הנאה מרבר איסור הבאה לאדם בעל כרחו היכא דלא אפשר בענין אחר וגם אינו מתכוין לכ"ע שרי בין לר"י ובין לר"ש:

וכתב התוס' וז"ל ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דבפסיק רישיה מודה ר"ש. ול"ל דאפי' פ"ר שרי הכא ר"ש משום רהכא מיירי בגרירה דכלים דליכ' אלא איסור דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כו' דהא בשמעת' מייתי עלה מידי דאוריית' כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הני דמייתי לא הוי פ"ר עכ"ל התוספות:

היינו בדרך א"ל ר"ל שכתבו כן לרווח' דמלת'. דאין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דבאיסור דרבנן פ"ר מותר וה"מ למדחי דאינו כן מסברא ומן הראיות שהביא מ"א לעיל ניחא להתוספות טפי לדחות מיניה וביה מהאי שמעתא אפי' נודה בדבריהם דבדבר דרבנן שרי פ"ר:

וכ"מ ר"ס רעז. דאסור לפתוח הדלת נגד הנר שמא יכבנו הרוח. וצ"ל ע"כ דהוי פ"ר ומה בכך אפי' יכבה ליכא איסור תורה להפוסקים כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור הוי סתם כיבוי מלאכה שאצ"ל וכן בסעיף ג' שם בשכח נר ע"ג טבלא אלא ע"כ גם באיסור דרבנן פ"ר אסור. ואף שהרא"ש כו' ר"ל אהא דלא אפשר ולא מכוין הנ"ל כתב גם כן כמ"ש התוספות וז"ל מיירי דליכא פ"ר דפ"ר אסור בכ"מ דאורייתא משמע לכאורה דס"ל באיסור דרבנן פ"ר מותר:

נ"ל דנקטינן משום שאר איסורים. ר"ל שכוונת הרא"ש כמ"ש התו' דע"כ מיירי דליכ' פ"ר דאי הוי פ"ר אפ"ת דבאיסור דרבנן פ"ר מותר אף שאין האמת כן מ"מ כתב לדחות דעת המתעקש לומר כן. לזה דחה מיניה וביה דהא בשאר אסורים כגון מעילה וכלאים ופרה שהובאו שם דהוי דאורייתא ובודאי פ"ר אסור לכולי עלמא וכמו שכתבו התוספות כנ"ל:

ומה שכתב ראיה מהמרדכי כו' ליכא אסורא דהא לא הוי רק כחו אלא דרבנן גזרו שמא יוציאן בידים. דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאן:

דהא לא ניחא ליה בהוצאה ומ"מ בר"ה אפי' בה"ג גזרו:

(ו) (ס"ק ו') שמא יקטום ואע"ג כו' דע דהמחבר שכתב טעם האיסור שנראה כעושה מרזב ורמ"א מסיים וא"ל שמא יקטום והוא פלוגתא דאמוראי ח"א טעם האיסור שמא יעשה מרזב. וח"א גזרה שמא יקטום ליתנו לחבית ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנחי למ"ד משום מרזב אסור ולמ"ד שמא יקטום כה"ג מותר דדוקא באין לו מוכן קטום מע"ש אלא צריך לחזור עליו בשבת. חיישי' שמא לא ימצא קטום ויקטימנה בשבת אבל כשיש לו מוכן קטום מע"ש תו ל"ל. והרמב"ם פסק כמ"ד משום מרזב וכן פסק הרב"י ולכן אוסר בכל ענין אבל הרא"ש והטור פסקו כמ"ד שמא יקטום וכ"פ רמ"א. ולכן מתיר בי"ל הרבה קטומים והא דמצריך שיהיה לו הרבה ולא סגי בחד. כתב הרב"י דדייק כן מלשון הש"ס דקאמר א"ב דקטים ומנחי. ומנחי הוא לשון רבים והטעם דאם אין לו רק א' עדיין יש לחוש שמא יתקלקל ויבא לקטום אחר וס"ל לרמ"א דאפי' יש לו שנים לא סגי מה"ט אלא בעינן שיהיה לו הרבה קטומים וע' בהרב"י ובב"ח:

ואע"ג דאוכלי בהמה כו' דהא שרי לקטום קיסם מאוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו ואין בו משום מתקן מנא:

וי"ל שדרך הוא כו' ר"ל דוקא לקמן סי' שכ"ב דעושה כל הכלי מאוכלי בהמה ואין זה דרך העולם לתקן כל הכלי מאוכלי בהמה. וכלן לא אסרוהו חכמים משום תיקון מנא אבל הכא דעיקר הכלי הוא החביות אלא מעלה של הדס שהוא אוכלי בהמה עושה תיקון מה לחביות ובענין זה דרך לעשות ולכן אסרוהו חכמים משום תיקון מנא:

(ז) (ס"ק ז) ראש כו' ומיירי שדיבק כו' דאל"כ אסור שמא יתכוין לעשות פתח וכמ"ש סעיף א':

אבל הטור כו' בזה בא ליישב קושית הרב"י על הטור למה כתב ראש המגופה. הא במתניתין מתיר אפי' ראש החביות לזה כתב מ"א דהטור מלתא דפסיקא נקט דראש המגופה בכל ענין שרי אפילו בחביות שלמה משא"כ ראש החביות לא הותר אלא במדובק השברים:

דאינה חיבור ר"ל המגופה עם החביות וא"כ עשה בה נקב להכניס ולהוצי' אפ"ה לא חייב ולכן לא גזרו רבנן כ"כ התוס' דף מ"ח ע"ב וכמ"ש מ"א בשמם בס"ק שאח"ז:

(י) (ס"ק י) ויש מתירים כו' ונ"ל דלכ"ע אסור לקבוע כו' דלא תימא כמו שהסתירה מותרת דסתירה גרוע הוא כן קביעות צירים בנין גרוע היא ומותר וכן דעת ע"ז לכן כתב מ"א דמ"מ אסור דהוי מתקן ניהו דבנין ליכא מ"מ תיקון הוי משא"כ בסתירה דהוי סתירה גרועה וכן אינו מתקן אדרבה מקלקל:

(יא) (ס"ק יא) ע"י גוי כו' כדאי' במשנה דף קכ"ב ע"ב מחט של שקאין מותר לטלטל דראוי לפתוח בו את הדלת ומוכח דרשאי לפתוח הדלת ע"י מחט:

(יד) (ס"ק יד) מותר כו' ואפי' למ"ד יש בנין כו' ול"ד להיכי שהוא קשור הכיסוי בכלי ר"ל הא דאמרי' בסעיף ז' חותמות שבכלים כו' יוכל לחתכו בסכין והוא מימרא דשמואל במס' ביצה ואמרי' שם הטעם משום דאין בנין וסתירה בכלים אבל למ"ד יש בנין כו' אסור:

מרדכי פ"ד דביצה כצ"ל:

משמע מזה דהני חביות קטנות כו' ועס"א. כוונות מ"א ניהו דהמרדכי לא כ"כ אלא למ"ד יש בנין כו' ואיך יליף מיניה מ"א לדידן דקיי"ל אין בנין כו' אלא דמ"א ס"ל כיון דקיי"ל דאפי' לדידן סתירה גמורה אסור בכלי והתרת חשוקי חביות הוי סתירה גמורה אלא דלא תימא כלי המחובר ע"י חשוקים לאו חיבור גמור הוא ודומה לחביות שדיבק שברי' ע"י זפת המבואר בסעיף א' דאפי' לשברה מותר וע"ז ראיה מהמרדכי דחיבור החשוקים הוי חיבור גמור מדהוצרך המרדכי ליתן טעם להיתר שאינו קשור לחבר השברים ס"ל דאפי' קשור לחבר מ"מ לא מקרי חיבור גמור אע"כ דחיבור החשוקים עדיף מחביות שדיבק השברים בזפת והוי חיבור גמור ולכן הוצרך המרדכי לטעם שאינו קשור לחבר כו' וא"כ בחביות קטנות דהחשוקי' נעשו לחבר אפילו לדידן דאין בנין כו' אסור כיון דהוי חיבור גמור והסרת החשוקים הוי סתירה גמורה דאפי' לדידן סתירה גמורה אסורה וע' בס' ת"ש:

וכ' ע"ש המרדכי שהמבקע כו' הוי טוחן כדאיתא בשבת דף ע"ד ע"ב א"ר מנשה האי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן ופירש"י דסלית עצים דקים להבעיר האש. עסי' תק"א במ"א ס"ק ג':

אולם המרדכי כ' כן לענין יו"ט דהותר לצורך אוכל נפש לא הותר כ"א לבקע עצים גדולים דלא הוי אלא עובדא דחול אבל לחתיכות דקות דהוי איסור תורה לא הותר דמשום דהוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט לכן הותר כ"א מה שאין אסורו כ"א משום עובדא דחול וכמ"ש מ"א סי' תק"א והא דהביא מ"א פה לענין שבת אפשר י"ל דכה"ג מתיר להתיר החשוקים ע"י גוי דאם משבר עצי החביות גופייהו לשברים גדולים ע"י גוי עדיף דלא הוי כ"א עובדא דחול:

בתוס' כו' לעשות זנוקים פי' הרב"י מרזב:

וע' פ"ד דביצה דף ל"ב ע"א בתוס' ד"ה אלפסי חורניות כו' כתב וז"ל קערות שי"ל תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדת לפתוח כו' ופליגי התם ת"ק ורשב"ג אח"ז בברייתא ת"ק ס"ל אין עושין אלפסין חורניות בי"ט ורשב"ג מתיר:

(טו) (ס"ק ט"ו) היין כו' דמחזי כמתקן ב"י דהרב"י הקשה דכאן לא אסרינן כ"א שעוה ושמן עב דשייך בהו מירוח אבל בשאר דברים מותר ואח"ז הביא דברי הש"ס דף קל"ט א"ל רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מרבנן דנקיט שום ומנח בברזא דדני ואמר להצניע השום מכוין ואזיל ונאים במברא (ותוך שינתו) הגוי מעבירו לצד אחר והוא משמר שם פירותיו והוא אמר אנא למינם קמכוונא וא"ל כיון דאין הערמה כ"א באיסור דרבנן הותרה לצורבא דרבנן וכן פסק הטור דלא הותר ליתן לתוך החביות כ"א דבר מאכל ע"י הערמ' דרצה להצניע שם וגם זה לא הותר כ"א לת"ח הרי דגם דברים אחרים דל"ש בהו מירוח אסורים ולכן חילק הרב"י דכשאין היין יוצא לא נתראה כמתקן לכן לא אסור כ"א שעוה ושמן עב דשייך בהו מירוח אבל בהא דצורבא מרבנן מיירי שהיין יוצא דכשסותמו הוי מתקן לכן בכל דבר אסור כ"א דבר מאכל ולצ"מ ע"י הערמה וכן פסק בש"ע:

וע' בב"ח. שכתב בהיפך מדברי הרב"י דאדרבה כשהיין יוצא יותר יש להתיר משום פסידא ולכן כתב לתרץ דהאי הערמה בצ"מ לא הותר אלא כשהיין יוצא ומשום פסידא והא דהוצרך בשעוה ושמן ליתן טעם משום מירוח אסור אפי' בדבר מאכל דרך הערמה אפי' לת"ח ואפי' במקום פסידא דהיין יוצא. ובמ"מ כו' ר"ל המ"מ היא דעה ג' וס"ל דאין חילוק בין יין יוצא או לא ולתרץ קושית הרב"י הנ"ל כ' דהאי עובדא דצ"מ בשום שתחב השום תוך נקב החבית דהוי סתימה מעלייתא לכן לא הותר כ"א ע"י הערמה לת"ח אבל שמן ושעוה דאינו נותנו תוך נקב החביות אלא ממרחו ע"ג פי חביות דלא הוי סתימה ולכן צריכים לאוסרו מטעם איסור מירוח:

(טז) (ס"ק טז) ת"ח מותר כו' וכ"מ ס"ס של"ט שכ' מ"א בס"ק י"ג בשם מ"מ אסור להערים לישן בספינה כו' אפי' לת"ח דאין בזמן הזה ת"ח עכ"ל וא"כ ה"ה הכא דהא לכאורה הני שני דיני' הנ"ל שהתיר ר"א לצורבא מרבנן שוין:

הואיל והרמב"ם כו' דס"ל הא דאמר ר"א הערמה לצ"מ מותר לא קאי אלא על דין שני דספינה אבל האי דשום ע"י הערמה מותר לכ"א וניהו דלא קי"ל בזה כהרמב"ם מ"מ יש להקל בת"ח שבזמנינו:

צ"ל דהכינו לתשמיש כו' דלא כלי הוא ומה שאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ריש סי' ש"ח לכן בעי' דוקא שהכינו אתמול והכנה גרידא ל"מ כ"א שהכינו לתשמיש מה וכמו שכת' מ"א לעיל סי ש"ח ס"ק ח"י לענין טלטול נר ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.