רב פעלים/א/אורח חיים/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

כתב מרן ז"ל בשה"ט סי' קס"ח ס"ה, פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל על השלחן, אם בעה"ב נזהר מפת גויים וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב, יבצע מן היפה של גוים אם חביב עליו זה הפת ורוצה בו, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. ומקור דין זה מראבי"ה ז"ל שהביאו המרדכי, והביאו בתרומת הדשן סי' ל"ב, והביאו מרן ז"ל בב"י שם, ובענין ההיתר שהתירו לכל הסעודה, כתוב במרדכי זכר לדבר, מ"ש בגמרא דיבמות דף ז' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש, אך במרדכי פרק אין מעמידין סיים בדברי ראב"י טעם אחר, והוא משום דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע, וכן מור"ם בד"מ יו"ד סי' קי"ב, ובת"ח כלל ע"ה דין ט', הביא טעם דכבוד שמים דוקא, וכן הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח סי' ע"ב כתב, טעמא דהואיל לא סמך עליו ראבי"ה, דבאמת רב המרחק ביניהם, ולא הביאו אלא משום זכר לדבר, ועיקר טעמו משום כבוד שמים, והשיג שם על מהר"א מלובלין ביד אליהו סי' ס"ה, שהביא שם ראיה מן ראבי"ה ע"פ הטעם של הואיל, דחשבו עיקר, ואינו כן:

והנה אנא עבדא בתשובה אחרת בהלכות שבת כתבתי בס"ד, דאין ראיה לדין הפת מטעמא דהואיל, דיש לחלק דהתם שני האיסורים דצרעת והקרי הם נצמדים יחד וכשמכניס ידו באים וחלים בבת אחת, ולהכי שפיר נוכל לומר הואיל ואשתרי לצרעתו אשתרי לקריו, אבל גבי פת זמן שאוכל בו הבציעה לחוד, וזמן שאוכל בו שארית הככר בגמר הסעודה לחוד, וכל כהא מנ"ל דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מזמן לזמן:

ועוד כתבתי לחלק ביניהם, דהתם אם תאסור לו להכניס ידו מחמת קריו, יתבטל היתר כניסתו שהותר משום צרעתו, ולכן אמרינן הואיל ואשתרי להא אשתרי להא, ויכניס ידו, משא"כ גבי פת לא תליא הא בהא, דאפשר דנתיר לו לבצוע דוקא, ולא יאכל הנשאר בתוך סעודתו:

והנה בתשובתי הנז' כתבתי, דהן אמת דאין לקיים האי טעמא דהואיל בדין הפת הנז', מכח אותה הראיה שהזכיר המרדכי מגמרא דיבמות דהותר לצרעתו הותר לקריו, וכן נמי דאין לדמות זה להא דאמרינן בסוכה דף ז' גבי שתים כהלכתן, דמגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת, משום דבזה יש לחלק בהני חילוקים הנז' שכתבתי, מ"מ נראה שיש לקיים ולחזק האי טעמא דהואיל ואשתרי וכו' בדין זה של הפת, מהא דאמרינן בגמרא דביצה דף י"ט ע"ב, ומי אית לרבא הואיל, והתנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ וכו', ורבא אפילו תימא מגמע ובולע ול"ק כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול, ואם איתא נימא הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, ומשני הדר ביה רבא מההיא ע"ש. נמצא מסקנא דמילתא, דאמרינן הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי, וא"כ ה"ה בנידון הפת אמרינן הואיל והותר לבצוע הותר לאכול השאר ג"כ בגמר סעודתו, והכא לא שייכי אותם החילוקים הנז' שכתבתי לעיל:

ועוד כתבתי בס"ד בתשיבה הנז', שיש ללמוד לדין הפת מסברת רבינו תם ודעמיה במנחות דף מ' ע"ב, דס"ל בציצית שיש בו כלאים הואיל והותר במקום מצוה הותר גם בלילה שאינו זמן ציצית, גם הואיל והותר לאנשים הותר גם לנשים, וכן הואיל והותר לבעליו הותר גם לשואל ע"ש, וה"ה הכא גבי פת אמרינן הואיל, והכא לא שייכי הנך חלוקים. מיהו בזה אמרתי לחלק בס"ד באופן אחר, דלא דמי הא להא, דהתם גוף הטלית הזה שאתה רוצה להתירו בלילה, הוא עצמו הותר ביום, וכן הטלית שאתה רוצה להתירו לנשים ולשואל, הוא עצמו מותר באנשים ובבעלים, משא"כ בנידון הפת, זה החלק של הככר הנשאר אחר הבציעה אין זה החלק של הבציעה, דחלק הבציעה נאכל כבר, ורק זה היה דבק בו:

ונראה עתה לחדש דבר בזה בס"ד, דלכאורה קשא על דין הפת בהאי טעמא דהואיל, ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק י"ז הלכה ל"ד, יבשו המים בשבת אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל מתוכן אלא משום המים. ודין זה עיקרו פלוגתא בין תלמוד בבלי ובין הירושלמי, וס"ל לתלמוד ירושלמי דמותר, משום דאמרינן הואיל והותר למקצת שהיו בו מים הותר לכולו, אך בתלמוד בבלי פליגי וס"ל לא אמרינן הואיל והותרה הותרה, והרמב"ם פסק כתלמוד בבלי, ולפ"ז קשא איך נתיר גבי פת משום הואיל:

וראיתי להרב נחפה בכסף א"ח סי' ג', שהביא מ"ש בגמרא דעירובין דף צ"ג, אתמר כותל שבין שתי חצרות שנפל, רב אמר אין מטלטלין בו אלא ארבע אמות ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה וזה מטלטל עד עיקר המחיצה, ומייתי עוד גמרא דקדושין דף כ"א, כהן מהו ביפ"ת, רב אמר מותר, ושמואל אמר אסור, בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי, כי פליגי בביאה שניה, רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי, ושמואל אמר אסור דהו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא. והרב המחבר ז"ל רמי דרב אדרב ודשמואל אשמואל, ומתרץ הקושיא משמואל אשמואל דס"ל לשמואל שאני שבת שהיא גורמת, כמ"ש בעירובין דף ט"ז, וכיון שהותר בכניסת שבת הותר לכל השבת דהכל תלוי בכניסת שבת. ומתרץ לקושיא מדרב אדרב, דלא קאמר רב הואיל ואשתרי אלא כי התם ביפ"ת דלא אשתרי מביאה ראשונה לשניה בגוף האשה, אכן בשתי חצרות דאיכא שינוי, דקודם היתה מחיצה מפסקת והשתא נפלה, בכה"ג לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, ע"ש:

והנה תירוץ הרב ז"ל יבא לנכון גם לקושיא דידן, דהקשינו בדין הפת על טעם של הואיל מדין יבשו המים בשבת הנז"ל, דגם בזה י"ל הכא שאני משום דאיכא שינוי דקודם היה מים ועתה אין מים, משא"כ גבי פת לא אשתני כלל. ושו"ר להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח סי' ע"ב, שסמך שתי ידים על טעם זה, די"ל גבי שבת שאני, משום דהכל תלוי בכניסת שבת, ותירץ בזה כמה מקומות שהביא שם, וכנז' שם באורך יע"ש:

וחזיתיה עוד לגאון הוא הרב חיד"א ז"ל במחב"ר סי' שע"ד, שתירץ קושית הרב נחפה בכסף הנז"ל בענין אחר, וגם תירוצו שייך לתרוציה ביה קושיא דידן הנז', דאיהו מפרק לקושיא דרב אדרב משום דאיסור גיורת אשתרי ביפ"ת בביאה ראשנה, ולהכי אמרינן נמשך היתר של איסור גם בביאה שניה הואיל ואשתרי כבר, משא"כ גבי שתי חצירות שנפל הכותל עד האידנא לא הותר שום איסור, והשתא הוא דאיכא איסורא, ולכן לא אמרי הואיל, מאחר דבאמת דלא אשתרי מידי, דלא הוה איסורא מקמי הכי ע"ש. ותירוץ זה ג"כ יבא נכון לקושיא דידן, שהקשינו על דין הואיל גבי פת מדין יבשו המים. ולך נא ראה להרב נחפה בכסף בסי' ג' הנז' שהביא לענין נדון דידיה, הערה ממשנה דסוף חגיגה, הפותח חביתו ע"ג הרגל רי"א יגמור, וחכ"א לא יגמור, וכן הביא נמי ממשנה דתרומות פ"ח, האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן עבד וכו' רא"א יבלע רי"א יפלוט וכן משנה דהיה אוכל באשכול ונכנס מגיגה לחצר וכו' יע"ש. ומכל הנך י"ל על האי טעמא דהואיל בדין הפת הנז', אך כמו אותם הישובים שיישב הרב שם למקומות הנז' בנידון דידיה, כן נמי יש ליישב בנידון הפת, ואין צורך להאריך לבאר זה, דהכל עולה בסגנון אחד:

והנה לכאורה עלה בדעתי להקשות בדין הפת הנז' בטעם זה של הואיל, ממ"ש בגמרא דפסחים דף צ"ה ע"ב, גבי דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה, דלא אמרינן הואיל ואשתרי עזרה אשתרי. נמי טומאת היכל ע"ש, והכא בדין. הפת, איך אמרינן הואיל ואשתרי לבצוע אשתרי לאכול השאר באותה סעודה. ואמרתי לחלק ביניהם, משום דבהיכל איכא תוספת איסור, וכמ"ש התוספות ז"ל בד"ה כל דעשה מיהא איכא בהיכל טפי מבעזרה ע"ש, משא"כ הכא גבי פת ליכא תוספת איסור:

ברם בהשקפה הראשונה אמרתי, אכתי לא יספיק האי חילוקא, דהא בסוכה דף ז' גבי הוי דופן לשבת מצינו דאמרינן הואיל מקילתא לחמירתא, אך אחר הישוב בס"ד החילוק זה שכתבתי הוא נכון ויציב, דהתם שאני דהוו שתי העניינים סוכה ושבת נצמדים ביחד בבת אחת ובזמן אחד, ולהכי כה"ג גם מקילתא לחמירתא אמרינן הואיל ומהני להאי מהני להאי. אבל היכא דלא הוו שתי העניינים ביחד בזמן אחד ובבת אחת לא אמרינן הואיל, אלא דוקא היכא דהם שקולים באיסורא דידהו אבל אי איכא תוספת איסורא בחד לא אמרינן הואיל מקילתא לחמירתא:

והנה דומייא לנידון הפת דהמרדכי הנז', מצינו בש"ע בסי' תרל"ט סעיף וא"ו, היה אוכל בסוכה וירדו גשמים והלך לביתו ופסקו גשמים אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו, וכן בסעיף ז' היה ישן וכו' ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר, ומשמע הטעם בלבוש משום טרחא. והרב בכורי יעקב פקפק בטעם זה, וכתב טעם אחר יע"ש. ולפ"ד המרדכי בדין הפת דאמרינן הואיל, הכא נמי בדין הסוכה יש לומר מטעם דהואיל ואשתרי אשתרי:

ודע כי מדין פת של גוים הנז' שהביא המרדכי בשם ראבי"ה ז"ל, למדתי ענין חדש הדומה לזה בדין הדמאי, דתנן בפ"ד דדמאי הלכה א' הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר, ע"ש. והיינו משום דבשבת האמינו לעם הארץ, דאימת שבת עליהם, ומתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר פרק י"ב, ועיין פאת השלחן בה' דמאי סי' י"ז ס"ק ט"ז:

והשתא יש לדון בדבר חדש, דהא דאמרינן במוצאי שבת לא יאכל מן הנשאר עד שיעשר, היינו דוקא היכא שגמר סעודתו מפירות אלו, אבל אם אכל ובירך על פירות אלו בסעודה שלישית, ונמשכה סעודתו עד הלילה, דיכול נמי לאכול מן הנשאר לפניו באותה סעודה, דכיון דהותר לאותה סעודה הותר לכל הסעודה כולה, הן לטעם דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, הן לטעם דאינו כבוד שמים אחר שכבר בירך ואכל מפירות אלו שוב יהיו אסורים עליו:

ואחר הישוב בס"ד ראיתי דלא דמי הא להא, והכא בדין המעשר לא אמרינן הואיל והותר בתחלת הסעודה הותר בגמר הסעודה, והיינו משום דאשתני העת בגמר הסעודה, דתחלת הסעודה הי' ביום וגמר הסעודה בלילה ולא אמרינן הואיל בכה"ג. ועוד י"ל דגבי מעשר שאני דבידינו לתקן ולעקור האיסור, דהא כתב הרמב"ם ז"ל בה' מעשר הנז', הרי זה לא יאכל מאותם הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל, על שאכל בשבת ועל הנשאר ע"ש, ולכן כיון דבידינו לתקן ולעקור האיסור אין מתירין מטעם הואיל, ובזה ממילא תבין שגם טעם של כבוד שמים ליתיה בהאי דינא, כי אנן למוצאי שבת לא אסרינן ליה לגמרי, אלא מתקנין אותו ע"י מעשר שיעשר גם על מה שאכל בשבת, וא"כ למפרע לא אכל איסורא ואין כאן חשש משום כבוד שמים, דדמי לחלת חו"ל דאוכל ואח"כ מפריש:

והנה עלה בידינו בדין פת של גוים שכתב המרדכי בשם ראב"ה ז"ל, ופסקו מרן בשה"ט, אע"פ דזה הטעם של הואיל אשר למדו המרדכי מגמרא דיבמות, דקאמר הותר לצרעתו הותר לקריו, יש לדחות כפי החילוקים שכתבתי לעיל, דלהכי כתב המרדכי על זה זכר לדבר, הנה קיימנו טעם זה של הואיל בדין הפת, מהוכחה שהבאתי מגמרא דביצה דף י"ט כנז"ל, דלא שייכא בה כל החילוקים הנזכרים לעיל הראשונים והאחרוני' והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.