מעשה רקח/יבום וחליצה/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
ואנדרוגינוס. עניינו מבואר בדברי רבינו פ"ב דה"א דין כ"ד ע"ש ומשם יש להכריח שאינו מוליד לעולם וכ"כ להדיא לקמן דין ח' ומ"מ דעת ר"י והרא"ש שהביא הטור סי' קע"ב דהוי כזכר לכל דבריו אף דבאמת אינו מוליד:
ג[עריכה]
וכשיבם החרש אינו מוציא לעולם שבעילתו עושה אותה א"א גמורה. הנה מרן ז"ל הכריח דדעת רבינו בחרש שאחיו פקח דוקא דאם אחיו חרש פשיטא דמצי מגרש וכו' ע"כ. ועדין ק"ל מנ"ל לרבינו מ"ש שבעילתו עושה אותה א"א גמורה דמשמע דהבא עליה בחנק כא"א וגם הבן יהיה ממזר ודאי דכיון שהוא חרש ואין לו ביאה מ"הת דהא ודאי אם קדש אשה אינה מקודשת מ"הת וכמ"ש מרן ז"ל משמו והרי בא עליה כמה בעילות ואיך תחשב א"א גמורה וגם בפקח שקידש אשת החרש כתב רבינו פ"ד דה"א דהויא מקודשת לשני ע"ש ואי משום מ"ש פ' מי שאחזו אלא דנפלה ליה מאחיו פקח אין הטעם שם מפני שבבעילתו עושה אותה א"א אלא מפני שאין כח בגירושי החרש להפקיע זיקת אחיו המת שהיא מדאורייתא וכמ"ש רש"י שם להדיא ואין לדחוק דכך היא כוונת רבינו ג"כ דשם א"א לא יתכן בעולם בזקוקה ליבם דאינה אלא בלאו כמ"ש רבינו פ"ב דין ח"י וכיון שאין ביאת החרש ביאה לעניין שתקרא אשתו איך יתכן שע"י ביאתו תחשב א"א גמורה ומנ"ל הא וכעת צל"ע וביותר ממרן ז"ל ובב"י סימן קע"ב שנרגש ממ"ש רבינו שבעילתו עושה אותה א"א וכו' ואיך נחה דעתו ז"ל במ"ש גם נאמני ביתו ז"ל לא נרגשו מזה לא ידעתי מהו:
ד[עריכה]
הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו. המש"ל ז"ל הגיה שצ"ל כגון שהיא ערוה על אחיו והיבם קאי דאי אבעל תתייבם ממ"נ אי ערוה היא לגבי בעל לא תפסי קדושין והויא כנכרית ליבם ואי לאו ערוה היא אשת אח במקום מצוה היא ותע"ב עכ"ל. ועמ"ש לקמן דין י"ב בע"ה ודומה לזה כתב רבינו לקמן דין ו' בספק קדושין וכו' ומבואר עוד שכל הרעותות שהזכיר רבינו בדין זה איבם קיימי א"כ י"ל דה"ה בהא:
ופצוע דכא וכו'. משמע להדיא דסריס אדם אינו מייבם לכתחילה ועיין להתי"ט שם שנתקשה בדברי רבינו בפי' המשנה והניחו בצ"ע. ואחרי המחילה הראויה לא חש להבין דברי רבינו על בוריין שהם מבוארים וכבר עמדו עליו בס' קול הרמ"ז ז"ל וס' בית דוד נר"ו גם הרב כנ"הג סימן קע"ב האריך בדבר ע"ע ומ"ש ואם בעל סריס אדם קנה שהרי היתה לו שעת הכושר מינה אנו למדין לזקן ביותר דאף שהיה לו שעת הכושר שאני דאפילו אקשויי נמי לא מקשי וק"ל ומ"ש רבינו שהטומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם וכ"פ פ"ב דה"א נראה קצת שהוא ראוי להוליד דאל"כ הא בעינן להקים לאחיו שם ולפחות שהיה לו שעת הכושר כגון סריס אדם וכו' וצ"ע:
ו[עריכה]
ואם רצה היבם לגרש אחרי שיבעול וכו'. אף דהגט במקום חליצה קאי וכו' כמבואר ברפ"ה וה"נ כיון דאין קדושיה אלא מדבריהם היה הדין נותן שאף קודם שיבעול יועיל לה הגט מ"מ איכא למגזר טפי שמא יאמרו דגט במקום חליצה קאי להדיא ודו"ק:
ז[עריכה]
שזקנה ועקרה היתה להם שעת הכושר. אף דבגמ' לא אמרו שום טעם מ"מ ראוים הדברים למי שאמרן אך קשה לפי טעם זה מאי שנא מזקן שתשש כחו וכו' שכתב רבינו לעיל דאינו מייבם והרי אף שעכשיו אינו ראוי מ"מ היתה לו שעת הכושר ותירץ הרל"מ ז"ל דשמא רבינו סמיך אטעמא שכתב הנ"י דהרי ראינו כמה עקרות וזקנות שילדו ולכך ראויה ליבם דדילמא אע"פי שנראית זקנה לבסוף תלד עכ"ל ולעד"ן דאין כן דעת רבינו דאם איתא למה ליה טעמא דהיתה להם שעת הכושר דמשמע דאף שעכשיו אין שום מציאות שילדו מפני שהיתה להם שעת הכושר מקודם נקרא ראוי לבילה והרי אי ס"ל טעמא דהנ"י ז"ל אין צורך לטעם זה כלל ותו דאעיקרא דדינא מי לא עסיקינן שהיא זקנה ביותר ועקרה ודאית ואם נאמר דאפשר שתלד הרי קי"ל דאין מזכירין מעשה נסים כמ"ש בא"ט גבי איוב ובפ' האשה בתרא גבי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים וא"ל רבנן לר"מ אין מזכירין מעשה נסים ובש"ות מהרח"ש דף ר"ג ערבו לו דברי הרל"מ ז"ל אך בש"ות הרד"ך ז"ל בית ב' חדר י"ב הסכים כמ"ש של"ית. ומעתה לעיקר קושיית הרל"מ הדבר נראה פשוט דגבי זקן איך שייך שעת הכושר כיון שהוא זקן ביותר עד שאינו ראוי וכו' כמ"ש שם משא"כ גבי זקנה ועקרה דשם ביאה מיהא איכא ובדידיה תלה רחמנא לא בדידה והך עקרה שהיתה לה שעת הכושר לכאורה איני יודע לשער דבר זה דכיון דמימיה לא ילדה הרי היא בחזקת עקרה ואם ילדה ואח"כ פסקה מנ"ל לומר שהיא עקרה הרי עינינו הרואות כמה נשים שעומדות כמה שנים בלא הריון ושוב יולדות וכמה ג"כ שלא זכו עם הבעל הראשון ועם השני זכו עד שמצאתי לרש"י ז"ל בסוטה דף כ"ה שפי' דעקרה היינו ע"י מכה ועיין להתוס' ז"ל שמתוך דבריהם י"ל עוד כגון ששתתה כוס של עקרין וק"ל:
ח[עריכה]
ואלו הן שהן פטורות וכו'. כולהו יליף להו מקראי דמייתי לקמיה אלא שלא סדרן על סדר הפסו' כמבואר ונראה דלשיטתיה אזיל שהקדים בתחילת הפרק סריס חמה ואנדרוגינוס ושוב סדר החרש והשוטה והקטן (אלא שכאן החרש נשתנה דינו כמבואר) וכו' והוצרך להביא הפסוקים לכל אחד אף אם לא סדרן על סדר הפסוקים ודו"ק כי דבריו ז"ל בכיוון:
ט[עריכה]
כגון שהיתה אחות אשתו או אמה או בתה וכו'. בפ"ב דא"ב פסק רבינו העריות שהם אסורות לעולם ואמה ובתה בכללן אמנם אחות אשתו אינה אסורה אלא בחיי אשתו אבל אם מתה אשתו הותרה לו דבחייה כתיב וכ"ש שהיא ראויה ליבום וחליצה וכאן נחית להשמיענו עיקר הדין ופרטי הדין כבר ביארם שם וק"ל. ומ"ש רבינו שנאמר ולקחה לו לאשה וכו' לא היה צריך לדרשא זו דהא לא נדחו דברי רבא בגמרא פ"ק דף ז' דאין עשה גרידא דוחה ל"ת שיש בו כרת וה"ה ז"ל כתב דכיון דאין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין לא חשש רבינו בזה וכו' ע"כ ולעד"ן איזה הכרח היה לו לרבינו בזה שהרי הביא פסוק זה בדין הקודם וחזר ושנאו כאן:
י[עריכה]
לפיכך אם עבר וכו' והיא וכל צרותיה מותרות וכו'. הק' הרל"מ ז"ל דאמאי לא חשבינן לה כביאה פסולה כיון דמדרבא אסר ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדחשבינן לביאה אחר הגט ביאה פסולה וכו' ואם נאמר דאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו א"כ קשה למה קרא רבינו לקמן פ"ז דין י' חליצה פסולה וכו' וכתב דנ"ל דאם היתה אחת מחייבי לאוין שאינה פוטרת צרתה וכו' ע"כ והנה ה"ה ז"ל עמד ודרשם מברייתא מבוארת פרק כיצד דף ך' דקתני איסור מצוה ואיסור קדושה וחייבי לאוין חלץ לה או בא עליה נפטרה צרתה ע"כ ונכלל בקו' הרל"מ ז"ל אך נראה שלא ראה דברי הטור סי' קע"ד שכתב כדברי רבינו ממש דאין חליצת חייבי לאוין או עשין או שניות פוטרת הצרה וכו' ואם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה ע"כ והרב"י שם כתב היינו כמ"ש סי' ע' ושם הביא דברי ה"ה שבפ"ז והרואה יראה שעדין עיקר קו' הרל"מ ז"ל במקומה עומדת והרב"ח ז"ל שם כתב לדברי ה"ה דהברייתא לא איירי אלא מדין תורה דכיון דקדושין תופסין בה מ"הת מעתה ביאתה ביאה וחליצתה חליצה ורבנן עבוד תקנתא דכל חליצה פסולה דלא חזיא ליבום צריכא לחזור על כל האחים ואינו פוטרת צרתה וכו' אמנם ביבום אם בא עליה כיון דקנאה נפטרה צרתה אף מדרבנן וכו' ולא דמיא לביאה פסולה דצריכה חליצה אחריה דהתם שייך גזרה ביאה אחר מאמר אטו ביאה אחר ביאה אבל הכא ביאה גרידא היא וליכא למיגזר וכו' ע"כ. ומתוך דבריו למדנו תירוץ מבואר לקו' הרל"מ ז"ל דבשלמא בביאה אחר הגט כיון שפסל עצמו ע"י הגט דין הוא שתהא ביאתו פסולה וכו' משא"כ בנפלה לפניו גרידא די לן שחז"ל גזרו עליו שלא ייבם משום גזרה דרבא אבל אם עבר ובא עליה אין כאן לקונסו כדברי הרב"ח ז"ל וכל זה הוא בביאה דיש לגזור ג"כ דבית אחד אמר רחמנא וכו' משא"כ בחליצה דאין קפידה אם יחלוץ לשתיהם העמידו דבריהם בה ועכ"ז לבי מהסס דלמה נפסול אותה לכהונה ודו"ק ועמ"ש ברפ"ח:
יא[עריכה]
ויבמה שהיא אלמנה מן הנישואין וכו'. במשנה תנן אלמנה סתם דמשמע בין מן הנישואין בין מן האירוסין ואסיקו בגמ' דגזרו ביאה ראשונה באירוסין אטו ביאה שניה וכבר נתבאר זה בדברי רבינו בדין הקודם במ"ש אבל חכמים גזרו וכו' ולא בא לחדש כאן אלא משום הצרה דאף דבחייבי מיתות וכריתות ב"ד קי"ל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ובדברי רבינו לקמן דין י"ד משום חומר שבהם הם פטורין לגמרי אפי' להצרה אבל בחייבי לאוין אינו כן דאף שאינו עולה ליבום מ"הת מ"מ הצרה לא נפטרה וכמ"ש רבינו לקמן דין ך' וכ"ז מתבאר מן הסוגיא התם:
יב[עריכה]
היתה היבמה ערוה על בעלה כגון שעבר וטעה ולקח אחותו מאביו וכו'. לשון זה אינו בגמ' וה"ה ז"ל ציין מההיא דא"ל מתה אשתך ונשא אחותה וכו' ע"כ ושם אין הערוה אלא לגבי הבעל משום אחות אשה ורבינו כתב אחותו מאביו וכיון שהיא אחותו מאביו מוכרח שהיא אחות היבם ג"כ מאביו שהרי נתבאר בפ"א דין ז' דאין חשוב אח לענין יבום אלא מצד האב וכיון שכן הרי היא אחות היבם ג"כ והרב"י סי' קע"ג כתב דממ"ש רבינו אח"ז ואם היתה זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם וכו' משמע דעד השתא באסורה גם ליבם איירי
ואיני יודע לשער איך הוה ס"ד שתהיה מותרת ליבם כיון שהיא אחותו מאביו ועיין להרל"מ ז"ל. ולולי דמסתפינא הוה אמינא שכשחיבר הב"י היתה גירסתו בדברי רבינו כדברי הטור ז"ל שכתב וז"ל היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ומת ונפלה לפני אחיו אין זו אשתו וכו' ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת וכתב הרב"י שם דנ"ל מההיא דתני לוי דף י' ע"ש וכתב שם הרב"י ז"ל זה הלשון ע"ד הטור ע"ע ולהטור גופיה ניחא שהעתיק בתו או חמותו מעתה אין באלו איסור על היבם ולכך הצרה היא זקוקה. אף שעדין ק' לי טובא ותמיהא מילתא בדברי הטור שכתב כגון שעבר או טעה ונשא בתו דכיון שהיא בתו הרי יש לו זרע עכ"פ ואיך תהיה זקוקה לא היא ולא צרתה לכ"נ דבין להטור בין לרבינו לא דייקו בדבר אלא באו לאשמועינן דכשהיא ערוה על הבעל מחייבי כריתות אף שהיא אינה ראויה ליבום מפני שמעולם לא היתה אשת אחיו מ"מ הצרה במקומה עומדת לחלוץ או להתייבם וניחא ג"כ שהרב"י ציין ע"ד הטור מההיא דלוי דתני אמו פעמים פוטרת צרתה וכו' ואלו הטור העתיק בתו או חמותו וניחא ג"כ לדברי ה"ה ז"ל שציין מההיא דא"ל מתה אשתך ונשא אחותה וכו' דכולהו חייבי כריתות נינהו וניחא ג"כ שהרב"י הכריח ממ"ש רבינו אח"ז ואם היתה זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם דמלשון זה יש לדייק דעד השתא באסורה ג"כ ליבם איירי משום דאי ממ"ש אחותו מאביו אין להוכיח דבהכרח לדוגמא בעלמא נקטיה ולאו דוקא. ודע דהרב"ח ז"ל הכריח כגירסת הספרים דגרסי בדברי רבינו חולצת ולא מתייבמת ונראה ודאי שלא ראה דברי מרן כאן שהרי לא הזכירו ותפס הגירסא במושלם ע"ע גם הרל"מ ז"ל לא ראהו ע"ע:
יג[עריכה]
חוץ ממחזיר גרושתו וכו'. הנה מרן הקדוש נתקשה הרבה בדברי ה"ה ז"ל במ"ש בדין אלמנה מן הנישואין וכו' דמדמדמי לה לאלמנה לכ"ג משמע דמחזיר גרושתו אית ביה עשה ול"ת וזה א"א דהרי אין בה אלא לאו בלבד וכו' ע"כ. ולעד"ן המדקדק בדברי רבינו יראה דאין במחזיר גרושתו מן הנישואין שום לאו לגבי היבם שהרי כתב שאם לא היתה אסורה על היבם לא משום לאו ולא משום עשה וכו' ה"ז מותרת ליבם חוץ ממחזיר גרושתו כלומר דאף דאין בה לאו מפורש לגבי היבם ה"ז חולצת ולא מתייבמת דאם איתא שיש בה לאו לא הול"ל חוץ וכו' אלא הול"ל לפיכך וכו' אלא ודאי דכוונתו דאין בה שום לאו והטעם שאינה מתייבמת מכח הק"ו שאמרו בגמ' אם במותר לה דהיינו בעלה נאסר לה באסור לה דהיינו יבם לכ"ש וכפי דברי רש"י ז"ל בסוטה דף ו' ד"ה באסור לה וכו' נראה שאיסור היבם היינו מכח קרא דלא יוכל בעלה וכו' ומבואר הדבר שאין כאן לאו גמור לגבי היבם דעיקרו של לאו זה לא נאמר אלא לגבי הבעל עצמו והרי היבם כשאר בני אדם שכולן מותרים ליקח אשה זאת ואף אם היינו אומרים דאיסור היבם היינו מכח שנאסרה לו ע"י גירושי אחיו שאז ודאי היתה אסורה לו מכח אשת אחיו שלא במקום מצוה מ"מ כשאחיו החזירה אף שעבר הלאו דלא יוכל בעלה וכו' מ"מ כיון דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין הרי נתחייב היבם ליבמה כמבואר בפ"ז דין י"ב וכיון שכן בהכרח שאין שום לאו מבואר במחזיר גרושתו לגבי היבם אלא דרך דרשא או אסמכתא מכח הק"ו הנאמר בגמ' וזו היא כוונת רבינו. מעתה מ"ש ה"ה דרצתה נפטרת בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לא נחית לומר שיש בזו שום לאו ולא עשה דזה מבואר גמור אלא בא לומר דכי היכי דבאלמנה לכ"ג אם עבר ובא עליה באיסור אין ביאה זו פוטרת צרתה ה"נ זאת כיון שיש איסור בביאתה אינה פוטרת צרתה זה הוא הנלע"ד ועיין להרב"ח ז"ל שחלק על מרן ז"ל והרב"ש ז"ל חלק על הרב"ח ולעד"ן כמ"ש פשוט. ולאידך תמיהא שתמה מרן ז"ל על ה"ה ז"ל מההיא שכתב רבינו פ"ז דין י' וכו' נמשך עמ"ש לעיל שיש לאו במחזיר גרושתו לגבי יבם וכבר הוכחנו שאין בה שום לאו מפורש ודברי רבינו הם לקוחים מדברי הגמ' שם דף י"ב דמסיק דהיא חולצת לבד וצרתה או חולצת או מתייבמת ועמ"ש פ"ח דין ט' בדברי ה"ה ז"ל דנראה סותר דברי עצמו:
וכן יבמה שהיא ספק ערוה על היבם או ספק ערוה על בעלה וכו'. האי או ספק ערוה על בעלה הוא מגומגם חדא שבלפיכך שביאר אח"ך כל עיקרו אינו אלא מפני היותה ספק ערוה על היבם ואין לנו שום נפקותא להיותה ספק על הבעל ועוד שכיון שכתב לשון או משמע שהיא חלוקה אחרת מופרדת והי"ל לבארה כמו שביאר ספקה של יבמה על היבם והנה ידוע מ"ש מרן ז"ל לקו' הטור ע"ד רבינו כתב בסוף דבריו שמ"ש בס"ר או ספק ערוה על בעלה הוא ט"ס א"נ שהאל"ף היא יתירה וצ"ל וספק ערוה על בעלה דהב"ע שהיתה ג"כ ספק ערוה וכו' ע"כ. והמש"ל ז"ל אחר שהביא דבריהם ז"ל הסכים דקושטא דמלתא היא דהדין שכתב רבינו לעיל שממנו נמשך גם דין זה דספק ערוה על בעלה שכתב רבינו היינו כגון שקדש אחת משתי אחיות ולא ידע איזה מהם קדש וכו' וכשמת ונפלו קמי יבם לא מצי לייבומי לשום חדא מנייהו משום ספק אחות זקוקתו אלא חולץ לשתיהם והכי מוקי לה בתלמודא בפ' החולץ וכו' ולפ"ז דברי הטור ומהריק"א ז"ל מרפסן איגרי וצ"ע ע"כ. גם למעלה כתב שדבריהם תמוהים הרבה כשגגה היוצאה מלפני השליט וצ"ע ע"כ. ומי הרואה דברים אלו על שני גדולי הדור שכל בית ישראל סומכין על דבריהם ולא יחוש לכבודם שנעלם מעיני כבודם בקיאות זה דפ' החולץ דף מ"א דאמאי דמייתי מדר"י דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' מתיב רב חנינא הספיקות חולצות ולא מתייבמות מאי ספיקות אילימא ספק קדושין אמאי לא מתייבמות תתייבם ואין בכך כלום (אלו הן דברי הטור ז"ל דממ"נ וכו') אלא לאו ספק שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קדש וקתני חולצת ומתרץ ליה הכי השתא וכו' ע"כ. נמצא דלא מתניא הכי להדיא וגם לאו סתם תלמודא קאמר לה אלא ר"ח מפרש לה הכי לאותובי מינה ונ"מ דאפשר דאין כן כוונת הבריית' ואף דמתרץ ליה הכי השתא וכו' י"ל דלפי שיטתו השיב לו והתוס' שם כתבו דה"מ למפרך מההיא דפ' כיצד דף כ"ג דתנן מי שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהם קדש וכו' מת ולו אח אחד חולץ לשתיהם וכו' ע"כ ודין זה ביארו רבינו ברפ"ח להדיא ע"ע. מעתה מבואר הדבר שלא רצו הטור והרב"י לפרש דברי הרמב"ם כן מכח שכבר ביאר דין זה להדייא בפ"ח ומה לו לכתבו כאן פעם שנית ובדרך סתום ועוד דלעיל דין ד' כתב רבינו הספיקות וכו' כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו ובאותה אפשר לפרש כן וזה לא ינגדו הטור והרב"י ז"ל אך קפידתן היא בזו שכתב רבינו כאן דלמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה חלוקא זו כאן אין לה מובן דאי איירי בקדש אחת משתי אחיות כבר הוא מבואר ממ"ש בפ"ח ומכ"ש אם נפרש שזו היא כוונתו ג"כ לעיל בהספיקות שביאר כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו דהיינו הבעל וגם אם נפרש דההיא דהספיקות ביבם איירי וכאילו כתב כגון שהיא ספק ערוה על אחיו ואיבם קאי מ"מ הכא הוא יתור נפיש ועוד דהו"ל לפרש. וגם לדברי המש"ל ז"ל דהך ספק ערוה על הבעל הוי כגון שקדש אחת משתי אחיות סוף כל סוף הו"ל לרבינו לפרש המציאות איך הוא כי היכי דפירש לנו מציאות הספק של היבם ועוד דבשלמא בההיא דלעיל שכתב רבינו הספיקות וכו' שהוא כלשון התוספתא אפשר לומר שזו היא כוונת רבינו אבל כאן שלא כתב לשון הברייתא רחוק הדבר לפרשו כן מכ"ש דאכתי הוא יתור נפיש מאחר שכבר כתבו לעיל לפי פי' המש"ל ז"ל ולא עוד אלא דיותר מפורש המציאות ממ"ש לעיל בהספיקות וכו' ממ"ש כאן שכאן סתם לגמרי ואין זו דרכו של רבינו זלה"ה. והן אמת שכל הדרכים בחזקת סכנה מ"מ הרוחנו מיהא דהטור ומהריק"א ז"ל כל יקר ראתה עינם ולא מפני שהוצרכו לידחק בדברי רבינו נאמר ששגו ברואה וכו' חלילה והוא הנלע"ד החלושה והקלושה וזכותם יעמד לימיני כי"ר ומ"ש בס"ר לפיכך וכו' או שהיה נושא אחותה ע"כ האי או הוא ט"ס מפורסם וצ"ל אחיו שהיה נושא אחותה וכ"ה בנ"א ופשוט הוא:
יד[עריכה]
מי שמת אחיו וכו'. משנה וגמרא בריש המסכתא דמדכתיב גבי אחות אשה לצרור ילפינן לצרה וצרת צרה וכו' ועמ"ש בדין י"ב:
יח[עריכה]
עשה שמעון מאמר וכו'. נראה מבואר דלרבותא קאמר דאפי' שעשה מאמר דה"א דהרי היא אשתו ושריא ללוי קמ"ל דאפ"ה אינו מייבם דכיון דנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר עולמית וידוע דמרן ז"ל שנדפס לעיל בד"ה מן הדין היה וכו' תפס על ה"ה ז"ל דאשתמיטיתיה דברי הרי"ף ז"ל שבפד"א וכ"כ בב"י סי' קע"ג אך הרואה יראה דמ"מ קשה למה לא הביאו הרי"ף ז"ל בפרקין שהוא מקומו הראוי ע"פי הגמרא ודו"ק:
יט[עריכה]
אשה שזנתה וכו'. כל דברי רבינו מבוארים בגמ' ועיין להרב"ח ז"ל סימן קע"ג וידוע דהראב"ד ז"ל השיג על הרי"ף שדעתו כדעת רבינו ולא ידעתי למה לא השיג ג"כ על רבינו דהא עכ"פ נראה דפליג עליה בתרתי שהרי אינו מחלק בין היא לצרתה ובין ודאי סוטה לספק סוטה מטעם דבין זו ובין זו בעיא גט ולרבינו בודאי סוטה בין היא בין צרתה פטורות אף מן החליצה ובספק היא חולצת לחוד וצרתה אף מתייבמת ולהראב"ד דתלי טעמא בבעיא גט והצרה כמותה גם בזו אינה מתייבמת לא היא ולא צרתה ועמ"ש הנ"י דיש להסתפק אם היא אשת כהן ונאנסה שידוע שהיא אסורה לו ומת קודם שיגרשנה היא גמרא ערוכה בפ' הבע"י וכבר השיג מהרב"ח ז"ל שם והמש"ל ועמ"ש שהאריך באם עבר הבועל ולקחה ומת בלא בנים אם היא זקוקה או לאו ומ"ש רבינו אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה וכו' משום דאם אחר שהשקה נמתין עד שיתברר הדבר ע"י המים ומ"ש ואם היתה לה צרה וכו' נלמד מהק"ו שאמרו שם ופשוט הוא:
כ[עריכה]
אבל החולץ וכו'. דף מ"א הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בהו רבנן וכו' ופירש רש"י ז"ל כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חליץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב וכו' ע"כ ולפי פירושו אפי' בנשאת לנכרי קאמר והתוס' ז"ל תמהו עליו וכו' וכתבו דפירושו יש ליישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונראה לר"י דגרסינן הא דאזלא בהדיה לב"ד פירוש שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה וכו' ע"כ. ומ"ש ז"ל דפירוש רש"י יש ליישבו בנשואה לאחיו נראה דלא יתכן שהרי רש"י ז"ל פי' להדיא אמתניתין ולומר דחזר בו בגמ' הוא דוחק גמור. ואיך שיהיה גם הרא"ש והרשב"א והריטב"א הביאו הנ"י ז"ל וחלקו על פירוש רש"י זה וכתבו כדברי התוס' אך הרי"ף ור"ח פירשו כפי' רש"י אלא דלדידהו אפשר להעמיס מ"ש התוס' על פי' רש"י דבנשואה לאחיו קאמר ולא לנכרי כדי להצילן מאותם התמיהות אף שהרשב"א שם תירץ בשם י"מ תירוץ אחר ע"ש ואיך שיהיה רבינו כאן נראה ששיטתו כשיטת התוס' ז"ל אלא שהטעם שכתב מפני שמתחלפת בצרת חלוצתו וזה נראה כפי' רש"י ז"ל דאילו להחולקים עליו הטעם הוא דדמיא לגרושה וצרת קרובתו אסורה כשנשאת לאחיו משום דדמיא לצרת ערוה והוי כמזכה שטרא לבי תרי והקרוב אלי דגם רבינו ס"ל כשיטת הרי"ף רבו והיא שיטת רש"י ור"ח ז"ל אלא שהוא מפרשה כשנשואה לאחיו דוקא ואין דומה לגרושה שהרי הגרושה לא נאסרה צרתה מעולם ולכך כתב ז"ל דטעם הגזירה משום שמתחלפת בצרת חלוצתו ודו"ק אך לדברי ה"ה ז"ל קשה טובא שסיים שהטעם שכתב רבינו מפורש שם בגמ' ע"כ וטעם זה לא נאמר בגמרא והא ראיה שהתוס' ז"ל המציאו טעם אחר מדעתם כמבואר:
כא[עריכה]
והרי הערוה אילונית וכו'. ולא חילק ז"ל בין הכיר בה ללא הכיר במסקנא דרבא התם דף י"ב וכ"פ פ"ד דה"א דין י' ע"ע. וק"ק על הרב"י סי' קע"ג שכתב כדברי הטור דאילונית אפי' הכיר בה וכו' דמה צורך להזכיר דאפי' הכיר בה כיון דבסימן מ"ד פסק סתם דבין הכיר בה בין לא הכיר בה הויא מקודשת ובב"י כתב שם שכן עיקר וכדעת רבינו זלה"ה ודו"ק:
כד[עריכה]
יבם היבם וכו'. דין זה פשוט הוא אך במשנה דגיטין דף פ' הוזכר דין אחר הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זאת שהיא אילונית תצא מזה ומזה וכו' ובגמרא אמרו וצריכה וכו' ורבינו השמיטה ואף שהוא דבר פשוט מ"מ כיון דבמשנה קתני לה ובגמ' עשו לה צריכות נראה שהיה לו להביאה גם הרב"י ז"ל והטור השמיטוה ע"ע ועוד סיים רבינו בזאת תצא מיבמה בגט והטור סימן קע"ג כתב דאין צריך גט וכ"פ בש"ע והטעם הוא משום דהויא אשת אחיו שלא במקום מצוה ובס' הב"ש שם כתב דט"ס הוא בדברי רבינו ולעד"ן דאין כאן ט"ס דההיא דתנן כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות והלכו הצרות האלו ונישאו ונמצאו אלו אילוניות תצא מזה ומזה ואמרו בגמ' משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למד"ה ורבינו בפ"י דה"ג דין ה' פסק דצריכה גט מזה ומזה כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט:
כה[עריכה]
שלשה אחים וכו'. הנה ה"ה ז"ל כתב בהא דולא עוד אלא אפילו גירש וכו' שהוא כדעת ההלכות שפסקו כרב אשי וסבור רבינו שאע"פי שלא כנס המגרש את הנכרית וכו' ושוב הביא דברי הרשב"א שכתב בפשיטות דאפילו לדעת ההלכות כל שלא כנס המגרש את הנכרית נכרית מותרת וכו' ע"כ. הנה מסתמיות לשון רבינו נראה פשוט כדברי ה"ה שאע"פי שלא כנס קאמר ותדע עוד שהרי כתב הואיל ונעשית צרת אחות אשה בזיקה וכן לקמיה כתב ואיסור צרת ערוה בזיקה אינו ידוע לכל דמשמע דדוקא בזיקה קאמר ולא בכנסה וכיון שכן קרוב לשמוע שדעת רבינו כדעת הטור ז"ל סימן קע"ה שאם כנס את הנכרית וגירש את הערוה ומת ל"ש גירש קודם שכנס הערוה ל"ש אח"כ מותרת הנכרית לאח הנשאר וכו' ע"כ ופסקו הרב"י שם בשלחנו הטהור ובזה יתיישב שהרב"י ז"ל שדרכו להעתיק דברי רבינו בש"ע במקום זה הניחם לגמרי ולא הזכיר אלא דברי הטור ז"ל לכך נראה קצת שהרב"י ז"ל נטה דעתו לפרש דברי רבינו כדעת הטור ז"ל והעתיק דבריו בכיוון אף שהרב חידושי הלכות והרב"ח והתי"ט ז"ל הקשו שדברי הטור סותרין את עצמן והגיהו הרב"ח והתי"ט האפי' הראשון ע"ע. ולעד"ן כיון שגם הרב"י ז"ל העתיקו בש"ע אין צורך להגיהו ויתפרש ע"פי הדין דהיינו בכנס ולא גירש דאז היא אסורה ודאי ועיין להרשב"א בשיטתו ליבמות ואין מקום להאריך כיון שדברי רבינו נראין ברורין:
כז[עריכה]
שלשה אחים נשואים ג' נשים נכריות וכו'. פד"א דף ל"ב משנה כלשון רבינו ומוכחי לה מקרא דיבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ורבינו נקט לה מקרא דאשת המת ולפנינו יתבאר בע"ה ובגמ' פריך ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי אלא מדרבנן וגזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ופריך נייבם לחדא ונחלוץ לחדא גזרה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא גזרה דילמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה וכו' ע"כ מוכח להדיא מהך סוגיא דמפני שעשה בה מאמר נאסרה היא וצרתה ליבם מדרבנן גזרה אטו שתי יבמות הבאות מבית אחד וכו' והתוס' ז"ל הקשו דהכא משמע דהך דרשא נמי שעליה זיקת יבם אחד וכו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפ' בתרא דגיטין דף פ"ב אמרינן אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה דף צ"ו גבי בן תשע שנים שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת הב' חולצת או מתייבמת וכו' כלומר ולפום מתני' דהכא גם הב' חולצת ולא מתייבמת והכי מסיק התם בגמרא אליבא דכ"ע דפליגא ההיך מתני' אהך דהכא וכיון שכן אידך מתני' ס"ל דזיקת שני יבמין דאורייתא והיינו ההיא דפ"ב דגיטין ותנא דידן דהכא ס"ל דלא הויא אלא מדרבנן כדקאמר בגמ' להדיא אלא מדרבנן וכו' ורבינו פסק כהך דהכא ולכך כתב דאיסורן מד"ס. אמנם ראיתי להפר"ח ז"ל בנימוקיו ע"ד רבינו שכתב וז"ל נראה מדברי הרב ז"ל דכל זיקת שני יבמין מד"ס אבל תוס' דגיטין דף מ"ג ע"ב כתבו דהוא דאורייתא עכ"ל. הבין ז"ל בפשיטות דהתוס' פליג ע"ד רבינו ורבינו ג"כ פליג עלייהו ואתמהא מלתא טובא דהרי התוס' דסוגיין צווחי ככרוכיא דתרי תנאי נינהו ואי אינהו גופייהו פסקי כהך דהכא שאמרו לא יאמרו אלא שהוא דרבנן כדברי רבינו ממש שפסק כהך דהכא שאמרו בגמ' להדיא שאינו אלא מדרבנן ועוד שהתוס' עצמן בגיטין כשכתבו דמשמע מהתם דהוי דאורייתא הקשו מהך דד"א וכתבו ושם מפורש כלומר שכבר האריכו שם והיינו מ"ש דתרי תנאי נינהו אמור מעתה דמ"ש בפרק השולח דבמאמר דרבנן הויא זיקת שני יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא בהכרח לא נחתי התם אעיקרא דדינא אלא כלפי דברי ר"ח דקאמר דאין אני קורא בה אשת שני מתים וכו' הוא שכתבו כן תדע דלתרוצי לההיא דד"א אתו שהיא סוגיין דהכא ואילו הכא הכריחו דאשת שני מתים דרבנן דאי מדאורייתא אמאי לא גזרו בזיקה אטו הא וע"פי זה המונח שהוא קיים לדעתן ז"ל כתבו דהך סוגיא בהכרח ס"ל דאפי' אשת שני מתים לא הויא אלא מדרבנן ואיך כתבו שם לתרוצי על הא דאשת שני מתים דאורייתא אתמהא אלא ודאי צ"ל דהתם לא נחתי לעיקר הדין כנז' ואין לומר דמ"ש שם דאשת שני מתים דאורייתא הוא ע"פי פי' ריב"ן שכתב דאף לפי סוגיין הויא דאורייתא שהרי ריב"ן עצמו נתקשה בסברא זו מכח הך סוגייא כמ"ש התוס' ז"ל דמזה נראה דאין לסברא זו קיום והעמדה בעולם והתוס' שם לא באו אלא לתרץ הסוגייא דפד"א שהיא זו ואיך יתכן ומכח זה ג"כ אין לומר דמ"ש שם היינו בההיא דפ' המגרש דקאמר ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם דקדושי ראובן אהנו לאוסרה אעלמא וקדושי דשמעון אהנו למיסרה אראובן ע"כ דמשמע בהדיא דאשת שני מתים דאורייתא וכמ"ש התוס' שם גם זה א"א מהטעם האמור שהרי לא באו אלא לתרץ לההיא דפד"א כנז"ל ומבואר ודלא כמ"ש בס' מור דרור ז"ל שם ע"ע אלא ודאי שדעתן האמתית היא כמ"ש כאן דתנאי נינהו ולפום הך מתניתין וסוגיין אפילו אשת שני מתים אינה אלא דרבנן. ואחרי המחילה הראויה מהפר"ח דלא דק בהך מלתא כראוי ודע שבס' הון עשיר ז"ל הקשה על התי"ט ז"ל שכתב דהך משנה דפד"א פליגא אאהיך דהאשה רבה וגם הסוגייאות פליגי אהדדי והקשה עליו דאין כאן כ"כ פלוגתא דהרי רבא אמר התם דעשו ביאת קטן כמאמר בגדול וכו' ע"כ ואין זה כדאי להתי"ט ז"ל דזה הוי דבר מבחוץ אבל בעיקר דין המשנה ודאי דפליגי מן הקצה אל הקצה כמבואר מעתה עת לעמוד בדברי רבינו שכתב דאמרו חכמים אשת המת ולא אשת שני מתים דקשה תרתי חדא דדרשא זו לא מצינו בגמ' לא בבבלי ולא בירושלמי ועוד שהדרשא שהביאו במשנה מקרא דיבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין לא הביאה רבינו כמ"ש אח"ז ומפני מה לא יחלוץ וכו' נמצא שהזכיר מה שלא נאמר במשנה ולא בגמרא ומה שהוזכר במשנה לא הביאו וה"המ ז"ל ציין ע"ד רבינו זאת הסוגיא כולה ולא נרגש מזה כלל ואתמהא והנה אין ספק שדינו של רבינו באשת שני מתים הוא מדברי רבא פרק האשה רבה דף צ"ו דקאמר אמר רבא הא דאמור זיקת שני יבמין מחלץ חלצא יבומי לא מיבמא לא תימא דבאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ע"כ ובהכרח דה"ט משום דגזרינן בה אטו אשת שני מתים דהרי זיקת שני יבמין יש בה ולפיכך הקדים רבינו טעם הגזירה דשייך בה ושוב ביאר הדין של צרתה. והנה מצאתי בספרי הובא בילקוט פ' כי תצא וז"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר למה אני צריך לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים (היינו לעיל מינה דדריש מומת אחד מהם אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים מכאן אמרו שלשה אחים נשואין ג' נשים נכריות וכו' יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ע"כ) יכול אף כאן כן ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה כיצד הוא עושה חולצת ולא מתייבמת ע"כ משמע דה"ק דמפני שאמרנו למעלה דאשת שנים אינה מתייבמת א"כ גם בענין החליצה נאמר שלא תהא צריכה אלא תהיה מותרת לזר להדיא ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה כלומר מדהול"ל לא תהיה החוצה א"נ ל"ת האשה החוצה מאי אשת המת אלא לאשמועינן דאף אשת שני מתים לא תהיה החוצה אלא איך תעשה כדי לקיים השתי דרשות תחלוץ ולא תתייבם ונראה דכוונת זה הספרי כך היא דמדכתיב ומת אחד מהם שאנו דורשין אותו לאפוקי אשת שני מתים דמשמע דהויא דאורייתא מכאן למדו חז"ל להזקוקה לשנים שמפני שהיא דומה לאשת שני מתים שלא תתייבם ומצאו לה ג"כ סמך מקרא דויבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד וכו' אלא שעדין לא ידענו אם תהיה פטורה ג"כ מן החליצה לכך הוצרכו ללמד מריבוי הפסוק דל"ת אשת המת החוצה וכו' דגם אשת שני מתים צריכה חליצה מ"הת וכיון שכן אם רבינו הוציא דרשא זו מהספרי הזה וס"ל דאשת שני מתים היא דאורייתא כלומר דמדאורייתא צריכה לחלוץ איך כתב ודרשו חכמים ואמרו אשת המת ולא אשת שני מתים כלפי לייא הוא דמאשת המת דרשו בספרי דאתא לרבות דאף אשת שני מתים תחלוץ והוא ז"ל כתב ולא אשת שני מתים דמשמע דאפילו חליצה לא בעיא. ואפשר דרבינו קיצר במובן וכוונתו להשמיענו דחז"ל דרשו דאשת מת סתם אין דינה כאשת שני מתים דאשה סתם חולצת או מתייבמת ואשת שנים אינה כן אלא חולצת דוקא שכן היא כוונת הספרי לפי האמת שהרי מה שדרשו אשת המת לרבות שתהא צריכה חליצה אף שהפסוק עניינו ליבום כדכתיב יבמה יבא עליה מכח שכבר מיעטנו אותה מהיבום מדכתיב ומת אחד מהם וכו' וכיצד יתקיימו השני כתובים בהכרח צ"ל דלא בא הפסוק לרבות אלא חליצה וה"ק ל"ת אשת המת החוצה אלא היא זקוקה לחליצה ונמצא לפי האמת שאין דין אשת שני מתים שוה לאשה סתם ובהכי יתיישבו קצת דברי רבינו ז"ל ואם נאמר כן נמצא שרבינו ס"ל דאשת שני מתים היא דאורייתא וכדמשמע פשט לשונו ומ"ש ואיסורן מד"ס לא קאי אלא לדין זיקה אף שבאמת אם נאמר כן הוא קצת מיותר שכיון שכבר הקדים דנמצאת כאילו היא אשת שני מתים וכו' בהכרח שאינה אלא גזרה דחז"ל ומעתה תקשה לן קושיית התוס' ז"ל שהקשו דאי אשת שני מתים דאורייתא למה אמרו בגמרא דטעם איסור הזיקה משום אטו שני יבמות הבאות מבית אחד תיפוק לי אטו אשת שני מתים וכו'. ולרבינו י"ל דהה"נ אלא דתלמודא בעי לאשכוחי טעמא בין להזקוקה בין לצרתה דעל שניהם קתני מתני' דחולצות ולא מתיבמות ולכך יהיב טעמא אטו שתי יבמות הבאות מבית אחד וכו' דשייך לתרוייהו והה"נ דלעניין הזקוקה לבדה מצינן למימר בה טעמא אטו אשת שני מתים אלא שהאמת עד לעצמו שאם נאמר דאשת שני מתים מ"הת חולצת ולא מתייבמת תקשה לן דהא קי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' כמ"ש בכמה מקומות בגמ' ועיין בד"ר פ"א דין י"ט וזו כחו של בעל התלמוד דפריך בפשיטות ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי דמשמע דאין שום מציאות שמ"הת תהיה זקוקה לחליצה ולא ליבום וע"ע להנ"י ז"ל שדבריו מגומגמים וצריכין ישוב:
כט[עריכה]
עשה מאמר ביבמתו ונתן גט למאמרו ומת וכו'. שם דף ל"ב אמר רבה נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמחלפא בבעלת גט א"ד א"ר נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא מ"ט מאי דעביד בה שקליה ופי' רש"י ז"ל ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו וכו' ע"כ. ורבינו סתם הדבר משום דכיון שכתב דנתן גט למאמרו מינה דבעינן שיתבאר הדבר ועוד שכבר ביאר הדין ברפ"ה ע"ע. והוסיף רבינו תיבת ומת לאורויי דדברי רבה אינן אלא כלפי האח הנשאר דאילו לדידיה ודאי אסירה וכמ"ש שם דין ד' וכדברי רש"י כמבואר בפר"ג דף נ"ב אך התוס' ז"ל ד"ה גט למאמרו וכו' לא הבינו כן אלא כפשטא דמלתא דאף לו עצמו הותרה וכדעת הראב"ד ז"ל שהביא ה"ה ז"ל שם:
ל[עריכה]
בן תשע שנים וכו'. שם ונראה דגם אם היתה לה צרה דהיינו שהראשון שמת היו לו שתי נשים והקטן יבם אחת מהן ומת חליצתה של זאת שנשאת לקטן פוטרת צרתה דבית אחד הוא בונה וכו' דמ"הת אין ביאת קטן כלום וה"ה אם הגדיל הקטן ובא עליה אחר שהגדיל שצרתה הראשונה פטורה ונראה דה"ה אם אחר שהגדיל נשא עוד אשה אחרת ומת דה"ה וה"הט דביאת אחת מהן פוטרת צרתה וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |