מגיד משנה/יבום וחליצה/ו

מגיד משנה ‏ יבום וחליצה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

יש אחין שהם ראויין ליבום וכו'. החילוקים שהזכיר בכאן רבינו יתבארו בסמוך אחד לאחד:

ב

ואלו הן שאין וכו'. סריס חמה מפורש במשנה בפרק הערל (יבמות דף ע"ט:) הסריס לא חולץ ולא מייבם והעמידוה בגמרא דוקא בידי שמים דהיינו סריס חמה ומבואר בהלכות:

ואנדרוגינוס. מפורש בתוספתא הובאה בהלכות בסוף פרק קמא:

ג

ואלו מייבמין ואינן חולצין וכו'. זה מתבאר בהרבה מקומות במסכתא ומהם פרק חרש (דף קי"ב:) אמרו חרש כונס ואינו מוציא לעולם ובתוספתא הנזכרת החרש והשוטה מייבמין ולא חולצין. ודין הקטן כבר נתבאר שאין חליצתו כלום פרק רביעי. ושביאתו כמאמר של גדול נתבאר פ"ה:

ד

ואלו חולצין ולא מייבמין וכו'. גם זה מתבאר במקומות חלוקים בגמרא ובתוספתא הנזכרת הספיקות חולצין ולא מייבמין פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא. ודין הטומטום פשוט הוא שהוא בספק:

ואם נקרע ונמצא זכר הרי הוא זכר גמור. כנזכר פ"ב מהלכות אישות ודלא כרבי יהודה דאמר בהערל (דף פ"א) טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס:

ושאר כל האחים וכו'. בתוספתא הנזכרת:

ה

יש יבמות שהן וכו'. הצדדין האלו יתבארו בסמוך אחד לאחד:

ו

ואלו שמתייבמות ולא וכו'. מתבאר במקומות חלוקים ומהם בתוספתא הנזכרת החרשת והשוטה מתייבמות ולא חולצות ובמשנה פרק חרש (דף קי"ב:) שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא. ודין הקטנה כבר נתבאר פ"ד שאינה בת חליצה:

ז

ואלו חולצות ולא וכו'. פ"א מהלכות אישות נתבאר מהו ענין השמות האלו שהזכיר כאן רבינו והדין יתבאר למטה פרק זה:

וכל אשה שהיא וכו'. הטעם בזה שספק גירושין הוא לה ספק אשת אח שלא במקום מצוה ולפיכך חולצת ולא מתייבמת וזהו בכלל הספיקות שאמרו בתוספתא חולצות ולא מתייבמות אבל בספק קידושין ממ״נ הרי היא עולה לחליצה ויבום אם הן קידושין הרי היא אשת אח במקום מצוה ואם אינן קידושין הרי היא כנכרית דעלמא ויכול לכנסה ומתבאר בפרק החולץ (יבמות דף מ"ב:) בסוגיא בביאור גבי ברייתא דהספיקות חולצות ולא מתיבמות:

וכן אשת החרש וכו'. דין אשת החרש כשהיבם פקח מבואר בפרק חרש (דף קי"ב:) ובהרבה מקומות. וזקנה ועקרה מבואר בתוספתא הנזכרת עקרה וזקנה ושאר כל הנשים או חולצות או מתייבמות:

ח

ואלו הן שהן וכו'. כל אלו נתבארו במקומות חלוקים. אשת סריס חמה במשנה בפרק הערל (יבמות דף ע"ט:) כרבי עקיבא. ואנדרוגינוס מפורש בתוספתא הנזכרת. ושוטה וקטן ברייתא פרק האשה רבה שוטה וקטן שנשאו [נשים] ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום. ואילונית בהרבה מקומות ומהם בפרק כיצד (דף כ"ד) אשר תלד פרט לאילונית. ומי שהיא ערוה בהרבה מקומות ומהם בראש פרק קמא. והמדרש שכתב רבינו מולא ימחה הוא בגמרא בפרק כיצד וכבר הזכרתי מדרש האילונית:

לא תהיה אשת המת וכו'. מדרש זה אינו בגמרא:

ולקחה לו לאשה וכו'. בגמרא פ"ק (דף ח') רבי אומר ולקח ולקחה וכו' לאסור צרות ועריות ואע"פ ששם העלו לאסור צרות של עריות ועריות גופייהו לא צריכי קרא שאין עשה דוחה את ל"ת שיש בו כרת רבינו כתב כפשט הברייתא וכסוגיין קמייתא דאמרינן דערוה צריכא קרא ואין זה מעלה ומוריד לעיקר הדין וע"כ לא חשש רבינו בזה. ודין הערוה מפורש בראש המסכתא חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן:

י

היתה היבמה אסורה וכו'. משנה פרק כיצד (דף כ'):

ומן הדין היה וכו'. מסקנא דגמרא שם גבי אלמנה לכ"ג שהוא מחייבי לאוין ושנינו במשנה שהיא חולצת ולא מתייבמת והקשו בגמרא קא פסיק ותני ל"ש אלמנה מן הנישואין ולא [שנא] מן האירוסין בשלמא מן הנישואין עשה ול"ת ואין עשה (דיבום) דוחה את ל"ת (דאלמנה לא יקח) ועשה (דהוא אשה בבתוליה יקח בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה) אלא [אלמנה] מן האירוסין [אמאי] (ל"ת גרידא הוא) יבא עשה וידחה ל"ת ותירץ רב גידל בשם רב דאמר קרא [ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו] ועלתה יבמתו וכו' שאין ת"ל יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין והקשו ע"ז מן הברייתא דקתני גבי חייבי לאוין ואם בעלו קנו ואסור לקיימן וכו' ואי ס"ד ח"ל מדאורייתא לחליצה רמיין ליבום לא רמיין אם בעלו אמאי קנו ואסיקו דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן אמרו שאינן עולות ליבום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולפיכך אם בעלו קנו וכתב בעל הלכות גדולות הוא דרב גידל אמר רב מיקיימא באלמנה מן הנישואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ:

יא

יבמה שהיא אלמנה וכו'. שם בגמרא:

יב

היתה היבמה ערוה וכו'. זה פשוט והטעם שאין קידושין ואישות בעריות ומתבאר בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ו) במשנה אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה וכו':

יג

היתה היבמה וכו'. במשנה בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ד) נתבאר זה. ומ״ש רבינו חוץ ממחזיר גרושתו וכו' מפורש פ״ק ומסקנא דגמרא שהיא חולצת ולא מתייבמת וצרתה או חולצת או מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרה בחליצתה של זו אבל לא בביאתה אם עבר ובא עליה כדין אלמנה מן הנישואין לכ״ג וכ״כ הרשב״א ז״ל דממעטי לה מההיא דרב גידל דלעיל וזהו שלא הזכיר רבינו אסור בצרתה:

וכן יבמה שהיא ספק ערוה ליבם וכו'. זה פשוט שספק ערוה של יבם חולצת ולא מתייבמת. ומה שכתב שאשתו אסורה עליו ג״כ פשוט כפי מה שנתבאר והכל מתבאר בפרק ד' אחין ונלמד כיוצא בזה ממשנת שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה שבפרק החולץ (יבמות דף מ"א) שאמר בסוף המשנה יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

יד

מי שמת אחיו וכו'. תחילת המסכתא ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וכו':

טו

לפיכך ראובן שמת וכו'. מבואר במשנה שם:

טז

וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו וכו'. שם מתבאר במשנה בפרק כיצד (דף י"ז) בתחלת הפרק וכסתם משנה:

יח

עשה שמעון וכו'. גם זה שם סתם משנה ויש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפילו בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת דמאמר דקתני מתניתין לאפוקי מדר"ש היא וכדאיתא בגמרא ואנן קי"ל יש זיקה אפילו בלא מאמר ולא נזכר זה בהלכות x וגם רבינו לא כתב זה אבל הרשב"א ז"ל כ"כ ומבואר הוא בגמרא:

יט

אשה שזינתה תחת בעלה וכו'. בפ"ק (דף י"א) א"ר יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות וכו' מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה (פי' לבעלה) ואסורה בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותירצו דכי אמר רב בסוטה ודאי והתם סוטה ספק ופירשו המפרשים ז"ל דלרב צרת סוטה ודאית פטורה לגמרי מן החליצה ומן היבום וכן מוכחת שם הסוגיא ופסק רבינו כן וכ"נ מן ההלכות אבל הראב"ד ז"ל פסק בפירושיו דחולצת ולא מתייבמת והיא וצרתה שוות וסמך לו על ההיא דא"ר יוסף בפ"ק דסוטה גבי מתניתין דנכנסה עמו שהזכרתי אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה אלמא כל היכא דבעיא גט מבעל בעיא חליצה מיבם ואין זה הכרח דאיכא למימר דרב יוסף לטעמיה דהוה מותיב לרב הכא וסוגיא בדוכתה עדיפא טפי:

אבל סוטה שמת בעלה וכו'. במשנה הנזכרת. וכתב רבינו וצרתה חולצת או מתייבמת ופשוט הוא והרי זו כצרת חייבי לאוין כמו שנתבאר בפ"ק (דף י"א) בגמרא בפירוש:

כ

וכן שתי יבמות וכו'. כבר הזכרתי זה בסמוך. וצרת איילונית מסקנא דגמרא פרק קמא (דף י"ב):

אבל החולץ ליבמתו וכו'. במשנה בפרק החולץ (יבמות דף מ':) ואסור בצרת קרובת חלוצתו ופירש״י ז״ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל [אחותה] נשואה לנכרי ולזה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן ע״כ. והקשו עליו שאין צרה אלא מאח ועוד שאפילו חלוצה עצמה שנשאת לאחר צרתה מותרת כמו שהוכיחו ז״ל ופירשוה כפירוש רבינו וכן דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכן עיקר והטעם שכתב מפורש שם בגמרא:

כא

שתי יבמות וכו'. במשנה פרק קמא:

וכן אם גירש וכו'. במשנה שם (דף י"ג) ומסקנא דגמרא לא שנא גירש ולבסוף כנס הנכרית לא שנא כנס הנכרית ולבסוף גירש הערוה נכרית חולצת או מתייבמת עד שתהא צרת ערוה בשעת נפילה כמ"ש רבינו:

כב

היתה זו שהיא ערוה וכו'. פרק ד' אחין (יבמות דף ל') משנה וכולן שהיו בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו [צרות] חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין [כיצד] ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ע״כ במשנה ומתבאר מכאן שאפילו ודאי נתגרשו אלא שנתגרשו בגט פסול צרותיהן אינן מתייבמות שהרי אלו הנזכרין במשנה גיטין פסולין הן ואשה הנשאת בהן הולד כשר כמו שנתבאר בפרק המגרש ונזכר בדברי רבינו פ״א מהלכות גירושין:

או שהיתה קטנה וכו'. במשנה בפירקא קמא:

כג

הלכה צרת ערוה וכו'. במשנה בגיטין פרק הזורק (גיטין דף פ') כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו אלו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה פירוש הדרכים הנזכרים פרק עשירי מהלכות גירושין במי ששמעה שמת בעלה ונשאת ולא היה מת או שנשאת בגט בטל ואחת מן הדרכים הולד ממזר מזה ומזה ובהלכות הביאו שם מה שאמרו בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ב) על כיוצא בזה זו דברי ר״ע שהיה אומר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ״א אין ממזר מיבמה וקי״ל כחכמים ולזה לא כתב רבינו אלא תצא מזה ומזה:

כד

יבם היבם וכו'. זה פשוט דכיון שהיא צרת ערוה הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה: והולד ממזר דיש ממזר מחייבי כריתות וכן מתבאר בכמה מקומות במסכתא ומהם פ"ק דלבית הלל בני צרות העריות מן האחים הם ממזרים ובמקומות אחרים:

כה

שלשה אחים שנים מהם וכו'. פרק ד' אחין (יבמות דף ל') משנה שלימה שלשה אחים שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו דכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואח״כ מת פירוש דגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו קודם שמת נשוי נכרית אבל מת ואח״כ גירש אסורה פי' מת נשוי נכרית ואח״כ גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו א״ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפילו בתרי אחי ופסקו כן בהלכות. ועתה אבאר דברי רבינו. מ״ש ואח״כ מת אחד מבעלי אחיות וכו' הוא מוסכם מכל המפרשים ז״ל דכיון שמת ולא גירש את אשתו אפילו נכרית אסורה דהויא לה צרת אחות אשה בזיקת אחיו דזיקה ככנוסה דמיא לענין זה דקי״ל כרב אשי וכרבא דס״ל הכין לכל הגרסאות ולכל הפירושין. ומ״ש ולא עוד אלא אפי' גירש אחד מבעלי אחיות וכו' הוא כדעת ההלכות שפסקו כרב אשי וסובר רבינו שאע״פ שלא כנס המגרש את הנכרית ומת נכרית אסורה וכן נראה מדברי בעל המאור ז״ל וכתב הרמב״ן ז״ל שכן דעת קצת המפרשים ז״ל אבל הוא ז״ל נסתפק בזה דדילמא הא דאמרינן אבל מת ואח״כ גירש אסורה הוא בשכנס לבסוף את הנכרית וכולהו בשכנס קא מיירי דומיא דמתני' והרשב״א ז״ל כתב דרך פשיטות דאפי' לדעת ההלכות דכל שלא כנס המגרש את הנכרית נכרית מותרת דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלבסוף לא כנסה ולא יפה כח זיקת השני שמת מכח זיקתו בשעה שהוא קיים שהרי בעודו קיים כל אחד היה יכול לכונסה ע״כ דבריו. ודע שיש מן המפרשים ז״ל חלוקים בזה ואומרים דכל מגרש אחת מבעלי אחיות את אשתו אפילו אחר מיתת נשוי נכרית ואפילו כנס את הנכרית ומת נכרית מותרת דלא קי״ל כרב אשי וזה דעת הר״א ז״ל שכתב בהשגות א״א כל זה מן ההלכות ואינו מחוור ע״כ. ומדברי הרב בה״ג נראה כן ולזה נראה שהסכים הרשב״א ז״ל:

כו

ומפני מה לא גזרו דבר וכו'. זהו טעם נכון לדעת רבינו וההלכות וטעם אחר נזכר בהלכות:

כז

שלשה אחין נשואין וכו'. פרק ד' אחין (יבמות דף ל"א:) שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה הב' מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ופירש רבינו ומת קודם שיכנסה ופשוט הוא שאם כנס פקעה זיקת הראשון ומתבאר זה בהרבה מקומות בגמרא ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי ותירצו אלא מדרבנן וגזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות והקשו ולייבם לחדא וליחלוץ לחדא ותירצו גזירה שמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חולץ וכו' ודילמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה באשר לא יבנה ורחמנא אמר כיון שלא בנה שוב לא יבנה:

כט

עשה מאמר וכו'. שם (דף ל"ג) בגמרא כלישנא בתרא דרבא:

ל

בן תשע שנים וכו'. משנה בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ו:) בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת ובגמ' אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמים מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה ומיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה ע״כ שם:

לא

מי שחציה שפחה וכו'. מימרא פרק השולח (גיטין דף מ"ג) כלשונה וכבר כתבתיה פ"ד מהלכות אישות:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף