חידושי רבנו חיים הלוי/יבום וחליצה/ו

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ יבום וחליצה ו

פ"ו הי"ט

אשה שזנתה תחת בעלה ברצון ובעדים ומת קודם שיגרשנה ונפלה לפני יבם הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה כאילו היתה ערוה על היבם מפני שטומאה כתובה בה כעריות שנאמר והיא נטמאה, אבל סוטה שמת בעלה קודם שישקנה מי המרים או שאינה בת שתיה אלא בת גירושין ה"ז חולצת ולא מתיבמת, ואם היתה לה צרה הרי צרתה מותרת וחולצת או מתיבמת. עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם תמוהים, מה שפסק דבסוטה ספק צרתה חולצת או מתיבמת, דמאחר דבודאי זינתה היא חשובה ערוה ופוטרת צרתה, א"כ בספק זינתה הא הויא צרתה כדין ספק צרת ערוה דחולצת ולא מתיבמת, וצע"ג.

והנה ביבמות דף י"א אר"י אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות וכו', ועיין בתוס' שם שהביאו סוגית הגמ' בסוטה דף ה' דפריך שם הגמ' על סוטה שנסתרה דתנן דחולצת ולא מתיבמת ותתיבם יבומי, והקשו דמאחר דבודאי זינתה חשובה כערוה א"כ בספק זינתה היה לה להחשב כספק ערוה ומאי פריך הגמ' דתתיבם יבומי עיי"ש. והנה שם בסוגיא עוד, מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, אמר לך רב אמינא לך אנא סוטה ודאי ואמרת לי את סוטה ספק, ומ"ש סוטה ודאי משום דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי טומאה כתיבה בה דתניא וכו' אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה מאי נסתרה נבעלה וכו' ע"כ הסוגיא, וכבר הקשו הראשונים ע"ז דהרי קי"ל בסוטה דכ"ח דעשה בה הכתוב ספק כודאי, וא"כ תהני זאת גם לפוטרה מחליצה כדין ודאי זינתה עיי"ש בדבריהם. ונראה לומר, דבאמת כל זנות דא"א וספקי זנות הרי אין בה הך דינא דספק כודאי, וכמבואר בכתובות דף ט' בסוגיא דפתח פתוח מצאתי דספק ספיקא מועיל בה להתירה, וכן הרי מבואר בתוס' שם דמועיל חזקה, מה שאין מועיל זאת במקום שעשה הספק כודאי, ובע"כ דרק בקינוי הוא דהוי גזה"כ דסתירה אוסרתה וספיקה כודאה, וא"כ י"ל דבהך דינא דטומאה כתיב בה כעריות אין קינוי מועיל לזה, וכל דאיסורו משום קינוי נהי דחשבינן לה לודאי זינתה, אבל מכיון דהוא מגזה"כ דקינוי ע"כ אין בה משום טומאה כעריות, וא"כ הרי ניחא הא דחולצת ולא מתיבמת ודינה כספיקא, דכיון דצריכינן למידיינה לענין זה ככל ספקי זנות, ודלינן מינה איסורא דקינוי, א"כ ממילא דלא הויא רק ספיקא ואין ספקה כודאי, ועל כן חולצת ולא מתיבמת. ונראה דכן הוא מבואר בסוגיא שם, דפריך מ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי טומאה כתיבה בה, ר"ל דבאיסורה שע"י קינוי הא כתיב בה ונטמאה, ומשני מאי נסתרה נבעלה, ר"ל וע"כ לא נאמר טומאה רק על עיקר הזנות ולא על האיסור שבא ע"י קינוי, ואם נימא דחייל דין קינוי גם לגבי יבם א"כ אין נ"מ כלל בזה סוף סוף אכתי דין טומאה בה, אלא ודאי דלפי המסקנא כל שהוא משום קינוי אין בה משום טומאה כתיב בה כעריות, ולענין טומאה דכעריות דיינינן לה כמו בלא קינוי, ועל כן לא הויא רק ספיקא, וניחא הא דחולצת ולא מתיבמת. ולפ"ז נראה דמתישבא גם הסוגיא דסוטה, דפריך הגמ' ותתיבם יבומי, ולא חייש גם לספיקא שמא זינתה, דהרי באמת איתא בקידושין דפ"א דמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, וא"כ הרי חזינן דבאמת כל סתירה אין בה גם משום ספק זנות, ובע"כ דהגזה"כ של קינוי הוא בתרתי, בין לשוי' ספיקא, ובין לעשות ספקה כודאה, אבל בלא"ה הרי היא בחזקתה ואין כאן שום ספיקא דזנות כלל, וממילא דהדר דינא, דלענין טומאה כתיב בה כעריות לענין חליצה ויבום, דלא מועיל בזה הדין קינוי, ודיינינן לה כמו בלא קינוי, א"כ הויא בכלל הך דינא דאין אוסרין על היחוד, דלא הויא גם ספיקא. ועיין בסוטה דף כ"ה דפליגי ר"א ורבינא אי מהניא מחילה גם לאחר סתירה להתירה לבעלה, והרי מחילה אינה מפקיעה את הקינוי רק מכאן ולהבא ומ"מ ניתרת, הרי להדיא דעיקר איסורה הוא רק ע"י הקינוי, וכשפקע הקינוי ניתרת, וא"כ מכש"כ דלמה דלא מהני קינוי לכתחלה דהיא בהיתרה ודאי, וע"כ זהו דפריך הגמ' דתתיבם יבומי, כיון דלענין טומאה כעריות לא מהני קינוי, א"כ ממילא דהרי היא בהיתרה ודאי, ואין כאן ספק ערוה, והרי היא ראויה גם ליבום, וכש"נ.

והנה בתוס' בסוטה דף ה' שם הקשו על הא דדרשינן שם בסוטה שנסתרה שאינה מתיבמת משום דכתיב לאיש אחר ולא ליבם, דהא האי קרא בסוטה ודאי ע"י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון בסוף גיטין עיי"ש, ולפמש"נ י"ל, דשאני הך איסורא דלאיש אחר ולא ליבם דמועיל בי' דין קינוי, וע"כ שפיר אמרינן כיון דזינתה אסורה ליבם, א"כ ה"ה בקינא לה ונסתרה דמיחשבא לזינתה אסורה ג"כ ליבם משום דין קינוי, משא"כ בהך דטומאה כתיב בה כעריות דלא מועיל בזה דין קינוי, ע"כ ליתא רק בזינתה ודאי, ולא בקינא לה ונסתרה, וכש"נ. ויש להוסיף עוד טעם בזה, דשאני הך דינא דטומאה כתיב בה כעריות דהוא דין מסויים ביבום שתהא חשובה כערוה, דמלבד דין האיסור שבה עוד יש בה דין נוסף מסויים לענין יבום שתהא חשובה כערוה, וכדחזינן דמועיל זאת גם לענין פטורא דחליצה וגם לענין לפטור צרותיה, ועל כן אין זה שייך לענינא דקינוי, משא"כ הך איסורא דלאיש אחר ולא ליבם, כל עיקרו הוא מאיסורא דזנות, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה ליבם, וכדחזינן דדרשינן לאיסורא דיבם בק"ו מאיסורא דבעל, וכדאיתא בסוטה שם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ונראה עוד מזה, דאיסורה לגבי בעל זהו גופא האוסרה ליבם, וע"כ שפיר מועיל הקינוי גם לגבי היבם, ומשו"ה אסורה להתיבם וחולצת ולא מתיבמת. ובהכי מתישבא הא דאיתא בירושלמי פ"א דסוטה הל"ב תני רבי אומר שלש טמאות אמורות בפרשה וכו' אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם אמר ר' יוסי בי ר' בון מתני' אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתיבמת, ובגמ' הרי מבואר דילפינן זאת מקרא דלאיש אחר ולא ליבם, אכן לפ"ד הרי ניחא, דהך קרא דונטמאה דכתיב בפרשת קינוי אתי לאורויי על הך דינא דלאיש אחר ולא ליבם דקאי על ודאי זינתה וכדהבאנו מהתוס', ואתי הקרא דונטמאה ללמד דעל הך איסורא דליבם מהני דין קינוי, וממילא דגם סוטה שנסתרה נכללת בהאי קרא דלאיש אחר ולא ליבם ואינה מתיבמת. ועכ"פ נתבאר דהא דמשני הגמ' דסוטה ספק אין בה טומאה הביאור הוא דאף ספק טומאה אין בה לענין יבום, והא דחולצת ולא מתיבמת הוא משום הקרא דוהיתה לאיש אחר דדרשינן ולא ליבם, וכמבואר בהסוגיא דסוטה שהבאנו, ולפ"ז הרי מיושב היטב פסק הרמב"ם דצרת סוטה מתיבמת ג"כ, כיון דטומאה לית בה, והך דלאיש אחר הרי הוי דוגמת מחזיר גרושתו וחייבי לאוין ועשין דצרותיהן מתיבמות, וע"כ גם בסוטה דינא הכי דצרתה מתיבמת.

והנה בפ"א מה' איסורי ביאה הכ"ב פסק הרמב"ם ז"ל המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן ובא עליה אח"כ הרי זה לוקה עליה משום זונה עכ"ל, והראב"ד חולק שם ע"ז וס"ל דלוקה משום טומאה ולא משום זונה, ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דאינו לוקה משום טומאה הוא משום דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, והא דהכא נאמן הוא משום דין קינוי, וע"כ אינו לוקה, כמו שפסק בפי"א מהל' גירושין דכל שנאסרה משום קינוי אין בה רק מלקות מד"ס, הרי להדיא דהרמב"ם מחלקן לתרתי, דבנאסרה משום זנות ודאי לוקה, ובנאסרה משום קינוי אף דחשבינן לה לודאי זינתה ע"י הע"א שמעיד שנטמאה אין בה מלקות, והיינו משום דחשוב ודאי רק מדין קינוי ולא ודאי זינתה, וא"כ בודאי נכון מה שכתבנו דלענין טומאה כעריות לגבי יבום דלא מהני קינוי דיינינן לה כמו בלא קינוי, ואין אוסרין על היחוד, וכמש"כ, כיון דבאמת הויין תרי גווני איסורים. אלא דנראה דאפילו לדעת הראב"ד שם דלוקה משום טומאה ג"כ נכון כמש"כ, דכל זה לענין איסורה לבעלה דמהני קינוי אז שפיר מועיל הע"א גם למלקות, כיון דדינה דחשובה ודאי נטמאה, משא"כ לענין טומאה דכעריות האמור לענין יבום דלא מהני בזה קינוי כלל, ע"כ שפיר דיינינן לה כמו בלא קינוי, וכדחזינן דס"ל דאינו לוקה משום זונה, והיינו משום דס"ל דלאיסורה משום זונה לא מהני בזה הקינוי שיהא ע"א נאמן בזה, וא"כ ה"ה הכא לענין יבום י"ל ג"כ דכוותה דלא מהני ע"ז קינוי כלל, ודיינינן לה כמו בלא קינוי, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכמש"כ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף