הון עשיר/עדיות/א: הבדלים בין גרסאות בדף

<br> עדיות יש בו שמנה פרקים, כי עדות ביהוסף שמו {{ממ|תהלים פא, ו}}, אשר שמר אות ברית קדש הניתן לשמנה ימים, והוא עדות לישראל. וע"ד הנסתר כבר ידענו היות יוסף צדיק יסוד עולם, והוא עד כדאיתא בת"ז בראש תיקון ס"ט על פסוק {{ממ|שמואל א' ב, ג}} כי אל דעות ה'. ואם תחשוב או"א לאחד להיותם רעים דלא מתפרשין לעלמין, ותפארת ישראל שהוא העד השני מיחדם כמבוא' שם, תמצא יסוד הכל במדרגה השמינית, וע"ש:

'''וסת''' . נכון בעיני לומר שכנו זמן נדות האשה בשם וסת, על שם ושט הנוטל כל מיני מאכל, שע"י אכילת פרי עץ הדעת ניתן לה מצות נדה לכפר על שפיכות דמים ששפכה שגרמה מיתה לאדם כמו שאז"ל <small>{{ממ|בר"ר פי"ז ח}}</small>, ואל תתמה על חילוף השין בסמך, שמלבד הטעם דשניהם ממוצא אחת <small>{{ממ|אותיות השינים זסשר"ץ}}</small>, יש רמז בדבר לענין זה כמשאז"ל <small>{{ממ|בר"ר שם ו}}</small> על הסמך של ויסגור בשר תחתנה <small>{{ממ|בראשית ב, כא}}</small> שמורה על בריאת השטן עם האשה, שהוא היה המסית לעון זה:

'''הלל אומר מלא הין מים וכו'''' . דומה למתניתין דלעיל שחכ"א לא כדברי זה וכו':

'''הלל אומר''' . הקדימו לשמאי, להזכיר כל הלשון ששמע מרבו כיון דקפיד לומר בלשונו, ואילו הזכיר שמאי בראשונה לא היה אומר אלא מלא הין ותו לא, שאילו היה מאריך עוד היה נראה כמיותר:

'''ולמה מזכירין וכו'''' . לא יכלתי לישב פי' הר"ב וכן פי' הרמב"ם על לשון משנה זו, דלפי דבריהם אבות העולם קאי אשמאי והלל, ואנכי לא ידעתי איך בשנותו דבריהם אנו יודעים שלא עמדו על דבריהם, ולכן נלע"ד דפירושא דמתניתין הכי הוא, ולמה מזכירין וכו', אמתניתין דלעיל קאי דקאמר ב"ה בלשון רבו דמלא הין פוסל את המקוה, ושמאי אמר תשעה קבין. וכבר ידענו ששמעיה ואבטליון היו רבותם, וכדתנן במסכת אבות <small>{{ממ|פ"א מי"ב}}</small> הלל ושמאי קבלו מהם. וכאן מצינו שחכמים על פי עדות הגרדיים בשם שמעיה ואבטליון נמנו וגמרו שלשה לוגים, דמשמע לפי זה ששמעיה ואבטליון חזרו בהם ממה ששנו לתלמידיה' הלל ושמאי, וא"כ למה לו לתנא להזכיר דברי הלל ושמאי לבטלה, הואיל ושמעיה ואבטליון חזרו מאותה סברא, היה לו לשנות לבד הסברא האמיתית אשר נמנו וגמרו עליה שהיא לשלשה לוגים, ולא לשנות דברי שמאי והלל כלל. ומשני ללמד וכו' שהרי אבות העולם, שהם שמעיה ואבטליון, לא עמדו על דבריהם, שמתחילה שנו לתלמידיהם מלא הין, והדר תשעה קבין, והדר נמנו וגמרו שלשה לוגים, ולא נתביישו לחזור בהם מסברתם פעם ושתים עד שהעמידו הדין על האמת, ואילו לא שנינו דברי הלל ושמאי לא היינו יודעים זה. זה היה נלע"ד לומר, אבל מה אעשה דבזהר פ' אחרי מות דף ע"ג ע"א משמע דאבות העולם אשמאי והלל קאי, דקאמר ינוחון אבהן דעלמא אינון הלל ושמאי:

'''אמר ר' יהודה א"כ וכו'''' . הנה הפירוש שפירשו המפרשי' ז"ל בזה לע"ד דוחק הוא, ואין צורך להאריך, אלא אחוה דעי אף אני הצעיר כפי הנראה לע"ד. והוא דמצאנו וראינו לרז"ל הקדושים שאמרו בסוף פ"ג דר"ה, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ופי' הר"ב ז"ל שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו, לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן, ע"כ. מכאן מבואר שכל שידענו מי היו אנשי ב"ד שקדמו נוכל לבא לידי ידיעה אם היו גדולים או קטנים מהב"ד שאחריו, אבל כי לא ידענו מי היו א"א לבא לעולם לידי ידיעה זו. ועל פי זה יתפרשו המשניות האלו, והוא שבתחילה שאלה ולמה מזכירין וכו' עד במנין, והדר אמר ר' יהודה דא"כ הוא דמטעם זה מזכירין דברי היחיד ולא מטעם אחר, למה מזכירין אותם כשהם לבטלה, והוא בהיות המרובים נזכרים בשם חכמים סתם, דטעם זה לא שייך אלא כשהמרובים מפורשים מי הם שהם ר"פ ור"פ החולקים על ר"פ יחיד, שיכול להיות שיבא ב"ד אחריהם שידעו שהם גדולים מאלו ר"פ ור"פ החולקים על היחיד, ולכן הרשות בידם לגזור כנגדם כדברי אותו היחיד, אבל כשהמרובים הם בשם חכמים סתם א"א לשום ב"ד שאחריהם לבטל דבריהם, דמאן אתא ואמר להו דאותם חכמים היו פחותים מהם בחכמה ובמנין, וא"כ למה נזכרו אז דברי יחיד בין המרובים שלא נתפרשו שמותם, ומשני וכו'. ואילו היה דרך הר"ב לסתם דבורו, היינו מפרשים לשונו כך:

'''בש"א רובע עצמות וכו' שמאי אומר וכו'''' . דומה לענין המשניות הנ"ל שנזכרו דברי היחיד בין המרובים, וכן אנו רואים שאבות העולם לא עמדו על דבריהם אלא היו חוזרים בהם כי הדבר הנראה להם יותר אמיתי, שהרי שנינו בש"א וכו' ושמאי אומר וכו', וכזאת הם כל המשניות שנשנו מכאן עד משנת אלו דברים:

'''אלו דברים שחזרו ב"ה וכו'''' . אף כי רבים הם, כלם הסכימו לדעת אחד לחזור מסברתם להודות האמת, וזה השבח לא ידענו אותו מחזרת שיעור המים שאובים, כפי מה שפרשתי במשנת ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלה <small>{{ממ|לעיל מ"ד}}</small>. והתי"ט העתיק הכא לשון הרמב"ם ע"ש: