תפארת ישראל - בועז/כלים/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים א

(א) וא"ת האיך אפשר לומר שבשעה שמחובר לטומאה יהיה אב. וכשיפרוש ממנה יהי' ראשון. וכי טומאת אב שהי' בו בתחלה להיכן הלכה כשפירש מהטומאה. וכדמקשה כה"ג בש"ס (פסחים דל"ג ב'). וי"ל הך טומאת אב שהיה בו בשעה שמחובר לטומאה. לאו טומאת עצמו היא רק טומאת הנבילה שנשאה דהו"ל כאילו מחוברת בהנושא. וכאילו הנוגע בהנושא נגע בהנבילה עצמה. ובכה"ג צריך נמי לתרץ לקמן פי"ט מ"ה. ופי"ח מ"ז. ובזבים פ"ה מ"ב. ועוד בכמה דוכתי. דבכולהו מחלקינן בטומאה בין קודם או אחר שפירש מהטומאה. והא דנקט מטמא בגדים דמשמע רק בגדים שלובשן. דקשה ולמה לא נקט כפשוטו מטמא כלים שנוגע. י"ל דלישנא דקרא נקט דכתיב יכבס בגדיו. ובעי נמי לאשמעינן. דדוקא כלי שהוא דומיא דבגד. מטמא באותה שעה ולאפוקי אדם וכ"ח. וכתורת כהנים שהביא הר"ב (פ"ה דזבים מ"ה. ועתוי"ט שם): אולם לרבינו הרא"ש (פ"ה דזבים מ"א) שכתב דכל המטמא בגדים. אין חילוק בין פנימיים לחיצוניים. דאע"ג שלא נגע בהן בגופיה טמאים. א"כ נ"ל לפ"ז דלהכי שפיר נקט מטמא בגדים. לאשמעינן דאפילו בגדים החיצונים שלא נגע גופן בהן טמאים (ועמ"ש בס"ד בזבים פ"ה) דמסתבר כרבינו הרא"ש (אף שמדברי שארי רבותינו לא משמע כן) והן אמת שגם רבינו מאור עינינו רש"י זצוק"ל עמד בזה. למה נקט בכל דוכתא מטמא בגדים. ורצה לומר מטעם זה (ב"ב ד"ט ב') דדוקא בגדים שלבש מטמא. ולא בגדים וכלים שנגען מבלי שלבשן. אבל רבעתו"ס שם דחו דעת זה בראיות ברורות. אמנם מה שכתב הר"ב דדוקא אדם שנשאן נטמא. אבל כלים ואוכלין ומשקין שהי' טומאה על גביהן. ולא נגעה בהן טהורין. וכתב ע"ז הגאון הגדול מו"ה עקיבא זצוק"ל וז"ל. וכ"כ הרמב"ם בשם הספרא. וכ"כ רש"י (שבת פ"ג ב' ד"ה כרעו הן) אולם רש"י עצמו כתב (נדה נ"ד סוף ע"ב) וז"ל שם. אבל דם נדה מטמא את שתחתיה משום משא. להיות ראשון אף שלא נגע בו. עכ"ל. הרי מבואר דכלי נטמא במשא. וצ"ע. עכ"ל הגאון הנ"ל: והקשיתי לו א"כ למה לא התמיה על רש"י ממשנה ערוכה (פ"ה דזבים מ"ב) דקאמר להדיא. כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ ממרכב ומשכב ואדם. וכ"כ מעובדא דחגיגה (דכ"ג א') שהניח רצועה על פה החביות. ונפלה לתוך החביות ונטמא. ול"ל נפלה לתוך. הרי ממילא נטמא החביות ממשא המדרס. אע"כ מ"ש רש"י את שתחתיו ר"ל אדם שתחת הדם נדה. דרק אדם ראוי להיות טמא כשנשא טומאה. להכי בנשא דם נדה נעשה ראשון לאחר שפירש מהטומאה. תדע דהרי כן מוכיח נמי לשון רש"י דרק אאדם קאי דאי אכלי הול"ל "אבל מטמא אותו". ור"ל הכלי דנקט ליה מקמי' הכי דאינו נעשה אב כמשכב שתחת נדה. ותו דאי אכלי מה ראיה מייתי רש"י מפ"א דכלים מ"ג. והרי התם לא נזכר כלל דכלי נטמא במשא. אע"כ כדאמרן דרק אאדם קאי: והשבני הגאון הנ"ל וז"ל לענ"ד את שתחתיו משמע כל שתחתיו. והא דלא נקט רש"י "אבל מטמא אותו". ה"ט מדסד"א דדוקא משכב נטמא במשא. ומ"ש מר ידידי הרב נ"י מפ"ה דזבים ימחול לי. דאין זה משנה ערוכה. דהרי ר"ת (עירובין דכ"ז) פי' משנה זו. דכל שהזב נישא עליו טהור. היינו מטומאה חמורה. אבל טמא טומאה קלה. ומה שהקשה מר מחגיגה. י"ל כיון דחביות כ"ח אינו נטמא במגע ע"ג. ה"נ אינו נטמא במשא ע"ג. ומ"ש ידידי מהראיה דמייתי רש"י מפ"א דכלים. נ"ל דראיית רש"י אינו רק דדם נדה מטמא במשא. עכ"ל הגאון זצוק"ל: ויען הננס להשיב דבר דבור על אופניו דמ"ש הגאון ז"ל דאת שתחתיו משמע כל שתחתיו. לפענ"ד א"א לומר כן. דא"כ אוכלין ומשקין נמי נטמאו בנשאו לטומאה. והא ליתא. דהרי אפילו זב דחמור דמטמא למשכבות שתחתיו כשהן ראויין למשכב ועושה אותן אב הטומאה. אפ"ה אמ"ט לאוכלין ומשקין שתחתיו כשלא נגע בהן (כרמב"ם פ"ו ממשכב). ומ"ש עוד הגאון ז"ל דהמשנה פ"ה דזבים. אינה משנה ערוכה. דלר"ת כל שהזב נישא עליו טהור היינו רק מטומאה חמורה. ע"ז אמר שומר. הרי תוס' שם דחו דברי ר"ת אלו בשתי ידים. ומ"ש הגאון עוד דסוגיא דחגיגה י"ל דכמו דכ"ח אמ"ט ע"ג במגע כ"כ אמ"ט שם במשא. נ"ל דכוונת הגאון ז"ל אע"ג שהרצועה הטמאה היתה מונחת על השפה של החביות. נמצא שנגעה גם בקצה השפה שכלפי פנים. עכ"פ הרי כבר כתב הרמב"ם (פי"ג מכלים ה"ח) דכל משפה פנימית ולחוץ דינו כע"ג. ומדהוקשו מגע ומשא אהדדי מדכתיב והנוגע והנושא כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא (כפ"ט דחולין מ"ה). אמנם במחכה"ר דברים אלו הם מגדל הפורח באויר. דהרי קיי"ל דב' חצאי שיעור המחוברין בקיסום אין מצטרפין לטמא הנוגע בא' מהן. ואפי' כשמחוברין אז כאחד טהור. ואפי"ה בנשאן כאחד נטמא (כרמב"ם פ"ד מטו"מ ה"ה). ותו דהרי בנדה (דמ"ב ב') אמרינן בפירוש בבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. וכ"כ תרווד רקב מטמא במשא ולא במגע (כרפ"ב דאהלות). אלמא דגם מה שאינו מטמא במגע מטמא עכ"פ במשא. אע"כ דהיקישא דמשא למגע אינו רק לענין המקום. דהיינו בא"א כלל ליגע בטומאה שבפנים. דהיינו מוח שבקולית סתומה מכל צד שא"א ליגע שם בהמוח. לפיכך אמ"ט גם בנשאו. אבל ודאי יש כמה דברים שאמ"ט במגע אבל מטמאין במשא. ותו מדפליגי ר"י ורע"ק התם רק בנבילה. וס"ל לרע"ק דכל שאמ"ט במגע אמ"ט נמי במשא. והרי באהלות (פ"ב מ"ז) ס"ל לרע"ק דעצם כשעורה שנחלקה מטמא במשא ולא במגע (כרמב"ם פ"ד מטו"מ וכרתוי"ט שם) א"כ מוכח דרק בנבילה הוקש ולא בשאר טומאות. וכן משמע נמי לשון הרמב"ם (פ"ב מאה"ט הי"א) ע"ש. ועי' מ"ש בס"ד בפירושנו באהלות (פ"ב) ודו"ק. ואם נאמר דכוונת הגאון ז"ל לאו אהיקש. רק דמסתבר שיהיו כל הטומאות שוות בכלי חרס. גם הא ליתא. דא"כ הא דאמרינן (שבת פ"ד א') דילפינן מקרא דאין כ"ח נטמא במדרס. וקשה לי ל"ל קרא. סברא הוא. הרי אין מדרס שייך באויר כ"ח והרי לפי דברי הגאון כל טומאות שבכ"ח צריך שיהיו שווין. אולם גם אם ניתן להגאון ז"ל פירושו ברש"י הנ"ל דמ"ש רש"י את שתחתיו. היינו כלי שתחת דם הנדה. אפ"ה לא ק' דברי רש"י אהדדי כקו' הגזצוק"ל. די"ל דדוקא דם נדה קאמר רש"י דמטמא כלי שתחתיו. ומהטעם שכתב רש"י בעצמו שם מדהוקש לנדה. אבל בשאר אה"ט מודה דאין כלי שתחתיו נטמא בשלא נגעה בו. ומ"ש הגאון עוד דהראי' דמייתי רש"י מפ"א דכלים היינו רק דדם נדה מטמא במשא. אנא נפשי כתבא יהבית דבעניותן יש כאן עיון מאד. דהנה במשנה ג' בפרקן קאמר למעלה מהן בועל נדה שעושה מצע תחתון כעליון. ר"ל דמצע תחתון שלו שוה בדינו להמכסה עליון שלו. ששניהן דינן כעליונו של זב. דאינן נעשין רק ראשון לטומאה. והרי משכב דתני בבבא זו ודאי היינו כלי. וא"כ מבואר הדבר היטב דרק בועל נדה מטמא כלי שתחתיו אף שלא נגע בו. אבל שרץ ונבילה ואינך אבות שנזכרו לעיל מיניה במשנה א' וב' אין כלי שתחתיהן טמא כשלא נגעו בו. ותמוה לפ"ז סוגיא (בנדה ס"ט ב') דאמרינן זב וזבה שמתו מטמאין במשא. מקשה הש"ס. אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ואצטריך הש"ס לדחוקא בתירוצים דבמשא דקאמר היינו מסמא. וק' לפי דברינו הנ"ל דכל כלי אינו נטמא בשהיה הטומאה עליה. חוץ בזב וזבה. וע"כ צ"ל דס"ד דמקשן דבמשא דמתניתין היינו בשנשא אדם את הזב שמת. ולהכי מקשה שפיר. אטו כל מת מי לא מטמא במשא דהיינו בשנשאו אדם. ולהכי אצטריך לדחוקי דבמשא דקתני היינו במסמא דבכה"ג רק זב מטמא ולא מת. וק' ל"ל לש"ס לדחוקי כולי האי ולטייט מלת במשא שבמתניתין. לימא דבמשא דקתני היינו לענין כלי שתחתיו. דבשאר מת אינו מטמא לכלי שתחתיו כשאינו מאהיל עליו. אבל זב וזבה מטמאין לכלי שתחתיהן כשמת כמו בחייהן. וביותר תמוהין דברי רש"י התם (בד"ה כדכתיב) שכתב להדיא דמיירי שיש כלי תחת המסמא דבשאר מת אמ"ט שאין זה משא. עכ"ל. משמע ודאי דאי לא הוה מסמא. רק דבר אחר חוצץ בין המת להכלי היה הכלי נטמא במשא. והרי הוכחנו לעיל במשנה ג' דלא שייך משא בשאר טומאות. ואת"ל לחלק דס"ל דדוקא מת מטמא לכלי שתחתיו במשא ולא שרץ ונבילה. לא ידענא איזה שורש נמצא מנ"ל לחלק בהכי. וגם הרמב"ם (טומ"מ פ"ו הי"ד) שפתיו ברור מללו דגם במת לא שייך טומאת משא בכלי שתחתיו. וכן הר"ב כאן מ"ב קאמר בכלל דלא שייך טומאת משא בכלי שתחת שום אה"ט. ושם בנדה (פ"י מ"ד) נקט ואתא לישנא דרש"י ממש דמיירי ביש כלי תחת המסמא משמע דבלא מסמא הי' נטמא הכלי שתחת המת. הרי אפי' נימא דרש"י אזיל לשיטתי' הנ"ל (נדה נ"ד סוף ע"ב) דכל כלי שתחת טומאה נטמא. ק' דעכ"פ מי הכריח לרבינו בסוגיא דזב וזבה שמתו לאוקמי מסמא דמתני' בכלי. ולא כפשוטי' באדם. אבל להר"ב ז"ל גדלה מדורת התימה דהרי סותר דברי עצמו. וצ"ע גדול (ועי' מ"ש בזה נדה פ"י שהארכנו בזה בס"ד):

(ב) וכן אמרינן בתוספתא (פ"ה דזבים) וכן פסק נמי הרמב"ם (באה"ט פ"ו הי"ג). ולכאורה נראה ראי' לזה מש"ס (בכורות כ"ג א') דקאמרינן דאפר פרה שנחערב באפר מקלה דאי רוב אפר מקלה אמק"ט במגע ולמה לא נקט טפי מי חטאת שנתערבו במים דעלמא דהרי תערובות כזה מצוי טפי מתערובות אפר פרה באפר מקלה. אלא ש"מ דכל תערובות שבמים אפי' יהיה הרוב ממים דעלמא אפ"ה כל שמעורב בהן כדי הזיה מי חטאת מטמא אפי' רק במגע. מדא"א בהן מגע בלא משא. ומה שהקשה ע"ז רכ"מ בשם הר"י קורקס (שם) דעכ"פ משכחת לי' בהן מגע בלי משא כשנקרשו המים בקור. במחכ"ר אי בשנקרשו הרי אז דינן כאוכל שנגע במשקין (כרפ"ג דטהרות) דאינו נעשה הכא רק ראשון ואינו מטמא לאדם כלל. אבל כ"ז בורכא. דאפ"ה הוה מצי שפיר למנקט שנתערבו מי חטאת ברוב מים דעלמא דאמ"ט במגע. ואפ"ה לא תקשי דהרי עכ"פ נטמא משום נושא מי חטאת. י"ל דאפ"ה יש נ"מ בשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין שאינן נפסלין שאינן נטמאין בנשאו לאהט"ו (כתוספתא פ"ה דזבים). ותו דבפירוש תנינן (תוספתא פ"ח דפרה) דמי חטאת שנתערבו ברוב מים דעלמא גם במשא אמ"ט (ועי' מ"ש בזה בס"ד פ"ט דפרה "בבועז" סי' ח' שהארכנו שם בכל זה):

(ג) והא דנקט הש"ס (נדה לב ב') כעליונו של זב. לאו דוקא. דגם הוא לא חמיר מעליונו של בועל נדה עצמו. רק משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי מעליונו של בועל נדה. להכי ניחא לי' טפי לתמוך דינו דבועל נדה אמה דכתיב בפירוש בקרא. א"נ קמ"ל דעכ"פ אין עליונו של בועל נדה קיל מתחתונו כדאשכחן בזב:

(ד) והא דלא נקט שוה מגען למשאן. כלישנא דנקט בסיפא גבי משכב ומושב. נ"ל משום דהא פשיטא דכולן שוה מגען למשאן. מדכולן דבר לח. שא"א שיגע בהן מבלי שיסיטן ולפיכך אי הוה תני הך לישנא לא הוה מטפי כלום אבועל נדה דתני מקמי הכי. דהרי גם הוא שוה מגעו למשאו שבשניהן אמ"ט בגדים וכלים כלל. להכי ניחא לי' טפי למנקט עיקר המעלה שיש להנך אבועל נדה שהם מטמאין בגדים במגע ובמשא. הא בועל נדה אמ"ט בגדים בין בנגעו או נשאו להבועל ולרמב"ם לעיל סי' י"ז דגם בועל נדה. אדם הנוגעו או הנושאו מטמא בגדים. פשיטא דלא הוה מצי למיתני הכי ששוה מגען למשאן. דא"כ מה מעלה יש בהן נגד בועל נדה. אבל קאמר שהן מטמאין במגע. ר"ל בכל שהוא מטמאין במגע ובמשא וכמו שכתב הרמב"ם להדיא (בפ"א ממשכב) משא"כ בועל נדה אמ"ט עד שישא את כולו. עוי"ל דלהכי לא נקט הכא שוה מגען למשאן. מדבעי למתני בתר הכי מרכב דלכ"ע אמ"ט אדם לטמא בגדים דרק הנוגע בו נטמא. ורק אדם הנושאו מטמא לכלים שנגע אז (כרמב"ם פ"ו ממשכב ה"ב):

(ה) ומ"ש הר"ב ורתוי"ט דמיירי. דכשתפס הזב בהאבן. נטמא המרכב שתחת האבן. תמוה. דהרי צריך שיהי' נשוי רוב הזב על הכלי שתחתיו (כזבים פ"ה מ"ה). וכי ס"ד שיהי' מרכב חמור ממושב בזה. וצ"ע [אב"י וכרע"ב ורתוי"ט. כתב ג"כ הרב"א ועי' זבים פ"ה מ"ב ברתוי"ט ד"ה אצבעו. ושם מ"ד ברע"ב ד"ה מקצת ודו"ק]:

(ו) מיהו לרתוי"ט (נדה פ"י מ"ז ד"ה אינה) ס"ל להרמב"ם דקודם הבאת קרבנותיהן אפילו רצו רק ליגע בקודש צריכין טבילה אחרת אבל לאכול קודש לא מהני אז טבילתן. ואחר הבאת קרבנותיהן מותרין ליגע ולאכול קודש בלי טבילה כלל. מיהו תני קודש מדאקדמה קרא בכל קודש לא תגע. אבל ה"ה כניסה למקדש:

(ז) ונ"ל דאע"ג דברוב חזר להיות דתני בפרקן. אפשר השני בלי הראשון. ואפ"ה תני חזר, עכ"פ במוסגר ומוחלט דאפשר למטעי גבייהו. דקדק התנא בלישניה טפי. עוד נ"ל דלהכי לעיל בהנך דקתני למעלה מהן. לא נקט כמה דברים דנקט במשנה זו. משום דלעיל לא נקט רק מה שזה למעלה מזה בחומר הטומאה אבל הכא נקט תו גם מה שזה למעלה מזה בחיובא דגברא:

(ח) ול"מ היה נ"ל דלעולם רבנן. רק תנא דמתניתין בא"י קאי (כשבת ע"ג ב') ולהכי הך דקאמר א"י מקודשת מכל הארצות לא קחשיב לה. רק הוא כמו הקדמה. כדי לאשמעינן במאי איירי. ומסיק שפיר בתר הכי דבא"י עצמה שהיא קדושה יש יו"ד מדריגות בקדושתה (וכן נראה דעת הרמב"ם בחירה פ"ז הל' י"ג וע"ש) א"נ נ"ל דהא דקאמר י' קדושות הן ר"ל י' מקומות הן ששוין לענין קדושה מלטמאותן ואעפ"כ יש בקדושתן מדריגות מדריגות. אבל בשאר א"י לא מצינו בה קדושה לענין טומאה טפי מבחו"ל. דהא דבחו"ל אוירה ועפרה טמא גזירה מאוחרת היה (כשבת ט"ו ב') והא דמצינו (בעמוס ז' י"ז) שנקראת חו"ל אדמה טמאה. וכ"כ (ביהושע כ"ב י"ט) אם טמאה ארץ אחוזתכם. לאו היינו טומאה ממש. אלא לשון תיעוב ושנאוי. וכדאשכחן כי טמא את דינה (בראשית ל"ד ה') ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה' י"ג) בכור בהמה טמאה (במדבר י"ח ט"ו). טמאת השם (יחזקאל כ"ב פ"ה) וטימאו את שם קדשי (יחזקאל מ"ג ח') וכדומה הרבה. שכולן אין משמעותן טומאה ממש. רק לשון שנאה ותועבה הוא. וה"נ נקראת חו"ל ארץ טמאה. ר"ל ארץ שנואה שאינה חביבה לפני הקב"ה כא"י. דכתיב בה ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [אב"י ועי' לרמב"ם במ"נ ח"ג פמ"ז הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשיתוף וכו']:

(ט) כך פירשו רבותינו. ול"מ היה נ"ל דמדקאמר לתוכה ולא בתוכה. משמע טפי. דאפילו לא מת באותה עיר. רק שכשמוליכין אותו לקברו רוצים להעבירו דרך העיר. אף שיכולין להוליכו לביה"ק בדרך אחר שקרוב יותר. אפ"ה רשאין להוליכו ולהעבירו דרך העיר. אע"ג שהוא רחוק יותר ומה"ט נקט שפיר לשון מסבבין ולא נקט מכניסין (ערתוי"ט) היינו כדי לאשמעינן דשרי אף שהוא דרך סיבוב. מדרחוק טפי. אולם מרבינו הרמב"ם (בחירה פ"ז הי"ג) לא משמע כן:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.