רשב"א/עבודה זרה/לח/ב

רשב"א עבודה זרה לח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר רבי יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר, ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי. וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו על גבי האור אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי אסור אף על גב שנגמר ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי, דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל, וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר, ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי, דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל, מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו, ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי, ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה, והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם, האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי, אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בשול כי האי גוונא אסור, והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער אי אפשר שנצלו האזנים צליה גמורה,ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי.

והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר, לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר, ואפילו קירב הנכרי בישולו, כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר (תוה"ב שם).

אמר רבי יוחנן שלש מלאכות בפת, הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור, שגר ישראל ואפה עו"ג מותר, שגר עו"ג ואפה ישראל שרי, שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי. ואף על גב דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אף על גב דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן, בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים, משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו, פירש רש"י ז"ל: משום דבחתיית גחלת האש מתרומם ויוצא חומן של גחלים. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ג): "אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". עד כאן. והרמב"ן ז"ל (לעיל לה, ב) תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת, שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל, והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה (ע"א) דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר, אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא, אף חיתוי כזה אינו מועיל, שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא, ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום, דהא בלא עצו נמי הוה בשיל, ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל, והויא לה כההיא שאמרו (שם): היכי דמי, אי לימא דכי לא מהפיך בה נמי בשיל מאי עביד, אלמא כל היכא דלא מינכר בישולו לא כלום הוא. ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר, דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב, וכך כתב גם מורי הרב ז"ל, דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור, דמלישנא דאמר רבי יוחנן שלש מלאכות שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתיעשה ביד ישראל מותרים, אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור, אלא כן נראין הדברים, דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר, היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם, ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות, עד כאן דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול, וכלזה מקולותיו של פת, ומנהגן של ישראל תורה היא (תוה"ב שם).

דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר. ופירש רש"י ז"ל: דבדג שמלחו נכרי פליגי, כלומר, דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג, ואף על פי שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה, ורבי יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו, וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ז). אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור, דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא, ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות (לה, ב), אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה, והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין (לט, ב) דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, אף על פי שהכבוש הרי הוא כמבושל, אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לא בשמלחו נכרי פליגי, אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי, דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר, ואפילו מלחו נכרי ובשלו, דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת, הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו, וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיא על ידי מליחתו, והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים, אבל במליח מודה הוא ר' יוחנן דאינו נאסר, דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות (לז, ב): מנא הני מילי, וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא, ומייתי לה מדכתיב (דברים ב, כח): "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי", מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואף על גב דאקשינן אטו אור כתיב, לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור, אלא לדחויי מדאורייתא ולאוקומא בדרבנן ולעולם על ידי האור, דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור, דבהא לא פליגי, וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור, שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא. ומכל מקום לכשתמצי לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת, הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, כדכתיבנא בסמוך (להלן ד"ה ולענין פסק הלכה).ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו, ה"א) אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים (תוה"ב שם).

ולענין פסק הלכה: בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כותיה בביצה, הלכתא כותיה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דרבים נינהו, ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים, דמשמע קטנים אין, לפי שנאכלין להדיא על ידי מלחן, הא גדולים לא, (ו)איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר, הלכתא כרבי יוחנן דאסר, מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים. ואני תמה היאך איפשר לפסוק כרבי יוחנן, דהא חזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דרבי יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפילו אמר רב אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שכתבנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אסי לא אמר בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר, כחזקיה ובר קפרא (תוה"ב שם).

אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה, מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו, התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, ורבי יוחנן אמר בידוע נמי מותר, ומאי שנא ממוריס לר' מאיר אסר בהנאה, התם אית ליה טעמא וממשא, הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא. וכתב הרב אלפסי ז"ל: והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא, ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א (עד, א) דלחזקיה אפילו יין במים, כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו על ידי הדחק, אסור בהנאה, וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין (בית חמישי), ואינו מחוור, וכמו שכתבתי שם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזקיה אליבא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קאמר, דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה, אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן, דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו (עד, א), וכל שכן יין לתוך כבשין, ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן, ולרבי יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין, וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך, כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה (תוה"ב בית שלישי סוף שער ששי).

ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הראב"ד ז"ל דברים כפשוטן, שיש בו טעם יין ומראית יין. ואינו נכון, דאם כן למה חילקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון לשני ושלישי (לד, ב), הכל לפי המראה ולפי הטעם. ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו (שם), יבדקוהו במראה או בטעם ע"י קופילה כיון דאפשר לעמוד על בוריו, ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דעיקולי ופשורי דהוו אידא דצור.

לכך הנכון כמו שפירש הרב רבנו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הניכר לחיך וכל שכן מראה היין, אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לרבי מאיר, דהכא אסר בהנאה והתם שרי, הוצרכו לומר שאינו דומה, דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש, ואם אינו נרגש, והוא המכשירו לאכילה, מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, ולזה הפירש הסכים מורי הרשב"א נר"ו. (ריטב"א לד, ב ד"ה מתניתין).

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.