רש"י/עירובין/פח/א

אנשי טבריא. בעלי מלאכה היו:

מסתפג אדם. ביום טוב ובשבת אם רחץ בצונן מסתפג באלונטית ואין חוששין שמא יסחוט:

לאוליירין. בלנין:

על אותו דבר. סחיטה:

אף מביאה בידו. ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט:

לא שנו. שמחיצה תלויה מתרת בגזוזטרא לרבנן אלא למלאות:

אבל לשפוך. שופכין בנקב למים אסור מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא:

מה בין זה לעוקה. דתנן במתני' חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה גומא מחזקת סאתים ותני עלה אע"פ שנתמלאה העוקה מבעוד יום שופכין לה מים בשבת ואף על פי שהמים יוצאין הימנה לרה"ר:

התם תיימי מיא. המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא שפיך ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הוא ולא נתקיימה מחשבתו ושרי דאפילו איכוון איסור ממש ליכא דהא ברשות היחיד שפיך אבל הכא מידע ידיע דודאי נפקי ולא תיימי:

אפילו לשפוך נמי שרי. דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לבראי אבל חצר הפחותה מארבע אמות ניחא ליה דליפוק לבר שלא ילכלך את חצרו הלכך בעי עוקה דבעוקה ניחא ליה דליבלעו:

בסמוכה. שאינה רחוקה מתחתונה במשך הכותל ארבעה טפחים ואני שמעתי שאינה גבוהה ממנה עשרה ולא מצינו לשון הפלגה בהש"ס בגובה אלא במשך כדתנן במתניתין באנשי חצר ומרפסת ועוד לרב מה לי גבוהה או נמוכה הא איהו דאמר (לעיל ד' פג:) לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין ועוד מהא מתניתא מותבינן תיובתא לשמואל בפירקין לעיל [פד:] ואי רב גופיה כדקיימן בגו עשרה דהדדי אוקמה היכי מותיב לה ואביי דתרצה כגון דקיימן בגו עשרה דהדדי מאי חדושיה:

עליונה מותרת. כדאמרינן דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא דרך אויר זריקת משך ארבעה טפחים ורב לטעמיה דאמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר:

יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים. השתא ס"ד דהכי קאמר מותר לגזול בשבת רשויות ולהשתמש בה בחורבתו של חבירו הסמוכה לו כי היכי דרגיל בה בחול הואיל וסתם חורבה אין הבעלים משתמשין בה כל כך קני לה האי בגזלתו כשאר גזלנים ונעשית רשותו וחורבה מחזיר לבעלים משמע על כרחו איסור שבת מחזירה לבעלים וצריך להחזירה ואין קנויה לו אלמא אסור להשתמש בה:

יש דין גזל. דין השבת גזלה נוהג ברשות של שבת דחורבה מחזיר הגזילה לבעלים ואסור להשתמש בה:

אמאי אוסרת. הא רשותא דעליונה היא ותחתונה זו שלא כדין משתמשת בה בחול ואפ"ה כיון דרגילה בה אסרה עלה:

שעשו. אותה מחיצה של עליונה בשותפות:

א"ה כי עשו. בני תחתונה לתחתונה אם יש להם שותפות בעליונה נמי אסרי עלה:

גלויי גליא דעתה. תחתונה לעליונה דסלקה נפשה בשבת מינה דהא מחיצה זו אינה נעשית אלא להיתר שבת:

מתני' אין שופכין לתוכה מים כו'. מפרש לה בגמרא:

עוקא. גומא:

סאתים. בגמ' מפרש טעמא דשעורא:

מן הנקב ולמטה. שמחזיק סאתים החלל שלה:

בין מבפנים. בין שעשה לעוקה בתוך החצר בין שעשאה ברה"ר סמוך לחצר:

אלא שמבחוץ צריך לקמור. לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור:

ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר:

שהוא קמור במשך ארבע אמות ברה"ר. קים לן בארבע אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום:

שופכין לתוכו. דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוין ליבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה:

לא ישפוך על פי הביב. כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה קא שפיך מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו כדאמר בגמ' גזרה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:

דיוטאות. עליות וחצר פחותה מארבע אמות לפניהם ששופכין בה מימיהם:

מקצתם. בני האחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו:

גמ' מ"ט. אחצר פחותה מארבע אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שרי:

אדם רוצה לזלפן. שראויה היא לזלף להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' לקמן בברייתא וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מתקיימא מחשבתו:

פחות

שולי הגליון

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף