ערך/וידוי
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
וידוי
הגדרעריכה
מרש"י (יומא לו: ד"ה חוזר ומתודה) ותוס' ישנים (שם ד"ה עשה) נראה שהוא בקשת מחילה[1]
והרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) גם הזכיר בקשת מחילה, אבל בנוסף לעצם ההודאה בחטאו.
החינוך (מצוה שסד) כתב בשרשי המצוה "לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הא-ל ב"ה כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה, גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהיה מכשול נכשל בו... ומתוך כך יהיה נרצה לפני בוראו".
והנה טעמו השני שעל ידי הוידוי "יזהר ממנו יותר פעם אחרת", כתב גם רבינו יונה בתחילת שערי תשובה (אות ד') "כי עתה שב נאנח במרירות לב, ברגזה ובדאגה, ודלפה עינו מתוגה, כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו יכבוש את יצרו ויזכור אשר עבר עליו כוס המרירות ולא יוסיף לשתותו עוד, כמו שנאמר רגזו ואל תחטאו".
ב. יש לדייק שהרמב"ם בס' המצוות (שם) מנה מצוה זו במצוות הקרבנות, ובביאור הגרי"פ דקדק בדעת כמה ממוני המצוות שלא הזכירו מצות וידוי, ופי' בדעתם שוידוי הוא רק על הקרבן [ואמנם מצות "תשובה" היא על כל העבירות, אף אותם שאין עליהם קרבן, אבל וידוי הוא על הקרבן].
שומע כעונהעריכה
המנחת חינוך מוכיח ממשה רבינו שהתוודה בשביל כלל ישראל, שגם וידוי ישנו בשליחות. וכן מוכיחים מוידוי כהן גדול ביום הכיפורים על בני ביתו ועל הכהנים ועל כל ישראל, אך נראה ששם לא בא להוציא את השומעים יד"ח וכל אחד גם התוודה לעצמו.
וכן כתב המאירי כתב בחיבור התשובה (מאמר ב' פרק ח', מהדו' הר"א סופר עמ' 403) בשם הגאונים, דאמרינן שומע כעונה בוידוי, ומציינים כן להטור (אוח תרז) ורשב"ש (סי' שס, וסי' צט). אלא שעל הראיה מדברי הגאונים י"ל, שהם דנו בוידוי יוה"כ שאומרים בסדר התפילה, וא"כ שמא יש בו גם דין "תפילה" ולכן מועיל בו שומע כעונה. וכך נראה מדברי רב עמרם גאון שהביא המאירי שם (ומציינים שם שהוא בסדר רב עמרם השלם): "ושאין מזקיקין לשאינו בקי אלא לשמוע מפי שליח צבור בלשון הקדש – ובזה יצאו ידי חובתם כדין שאר תפילה".
ובלהורות נתן (ח"ח פג) כתב דאמרינן גבי וידוי שומע כעונה, אך הסתפק בדבר לענין וידוי על חטא (חי"ב לו). ועי' דברי חפץ (סי' נה) ופרקי אמונה (דף עד).
דדעת הרמב"ם: המנ"ח (מצוה תרז) הקשה דמשמע מדבריו שאינו יוצא וידוי בשמיעה מחבירו, והלא בכל מצוות התלויים בדיבור יוצאין בשמיעה מחבירו - דשומע כעונה. ויש מבארים שהרמב"ם סובר ששורש ויסוד הוידוי הוא בלב, לכן לא שייך על זה "שומע כעונה",[2] וכך מדייקים מלשון הרמב"ם, שהוידוי הוא להוציא בשפתיו "מה שגמר בליבו", הרי שאין העיקר הדיבור אלא לבטא בשפתיים מחשבת הלב.[3]
הרהור כדיבורעריכה
הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג קלו) דן אם מועיל וידוי על ידי הרהור.
וידוי חוזרעריכה
בברייתא במסכת יומא (פו:) נחלקו תנאים האם עבירות שכבר התוודה עליהם ביום כיפור בשנה זו ישוב ויתוודה עליהם גם לשנה הבאה. דעת תנא קמא שאסור להתוודות פעם נוספת, והעושה כן הרי הוא "ככלב שב על קיאו" (משלי כו יא), ואילו דעת רבי אליעזר בן יעקב שהעושה כן הרי זה משובח, שנאמר (תהילים נא ה) "וחטאתי נגדי תמיד".
המנחת חינוך (מצוה שסד) הסתפק באיזה מקרה נחלקו תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב, אם נחלקו דווקא בעבירות קלות כמצות עשה שתשובה מכפרת או אף לא תעשה שיום כיפור גומר הכפרה, שאז סוברים חכמים שהרי הוא ככלב שב אל קיאו כיון שכבר נתכפרה חטאתו, או שלהפך, לא נחלקו אלא בעבירות חמורות שתשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין או מיתה ממרקין, שדווקא בעבירות אלו ס"ל לראב"י ש"וחטאתי נגדי תמיד" משא"כ בעבירות קלות אף הוא מודה לחכמים שהרי זה ככלב שב אל קיאו. ומסיק המנ"ח שממה שלא חילוק התנאים בענין זה וגם הפוסקים לא הזכירו חילוק משמע שבכל העבירות נחלקו. וכן משמע בשערי תשובה (שער ד אות כא) שלדעת חכמים אין מתוודה שנית אף בעבירות שלא נתכפרו.
להלכה פסק הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ח) כדעת רבי אליעזר בן יעקב שיש לשוב ולהתוודות גם לשנה הבאה.