עמק ברכה/סדר ליל פסח
|
< הקודם · הבא > |
אעריכה
פסחים (דף קיד:) מתני', הביאו לפניו מצה וחזרת. לעיל דף ל"ט תנן גבי חמשת מיני מרור דיוצאין גם בקלח שלהן. ובהגהות מיימון (פ"ז מהל' חמץ ומצה) הביא בשם רבנו תם, שדקדק דדוקא בקלח שלהן יוצאין אבל לא בשורש.
ומצאתי ראיה מפורשת לזה, מהא דתנן במסכת עוקצין (פ"א מ"ב): שרשי השום והבצלים והקפלוטות וכו' שרשי החזרת והצנון כו' הרי אלו מיטמאין ומטמאין ומצטרפים. פי', משום דין שומר לטומאה. ומשמע דגם שרשי החזרת דמצטרפין הוא משום דין שומר, דהא כל המשנה בדיני שומרין לטומאה איירי, דאתיא לפרושי הא דתנן התם במשנה א': כל שהוא שומר אף על פי שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף. ואם נימא דיוצאין בשרשי החזרת ידי חובת מרור בפסח, אם כן יהיה מוכח מזה דשרשים הוויין אוכל, דאין יוצאין ידי חובת מרור אלא במידי דבר אכילה, והיינו דבר הניקח בכסף מעשר כדאיתא התם. וא"כ קשה בשרשי החזרת למה לי לטעמא דמצטרפים משום דין שומר לטומאה, תיפוק ליה דאינהו גופייהו אוכל נינהו. וע"כ מוכח מזה דשרשים לא הוויין אוכל וע"כ אין יוצאין בהן ידי חובת מרור ודוקא בקלח יוצאין דהוי אוכל[1].
בעריכה
בשולחן ערוך (סי' תע"ב סעי"ה): תלמיד לפני רבו אין צריך הסיבה אפי' אינו רבו מובהק.
הא דאין צריך הסיבה, מבואר בפסחים דף ק"ח. משום דמורא רבך כמורא שמים. ודקדק שם הרא"ש מהסוגיא, דגם ברבו שאינו מובהק אין צריך הסיבה דגם עליו מצווה ביראתו כמורא שמים.
אך מהרמב"ם בפ"ה מתלמוד תורה מוכח דמצות מורא ליכא ברבו שאינו מובהק, אלא מצות כיבוד גרידא, שהרי כתב שם בריש הפרק: כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ובהלכה ט' שם מסיים דזה דוקא ברבו מובהק.
וכן התוס' בבבא קמא דף מ"א כתבו, דהא דמרבינן מאת ד' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, דוקא ברבו מובהק. וא"כ לפי דבריהם ודאי, דברבו שאינו מובהק צריך הסיבה, כיון דאינו מצווה ביראתו[2].
וא"כ קשה על פסק השו"ע, למה סתם כדעת הרא"ש, היה לו לפסוק שיטול רשות מרבו משום ספיקא שמא צריך הסיבה[3]. וצ"ע.
געריכה
פסחים (דף קכ:) אמר רבא אכל מצה אחר חצות לר"א בן עזריה לא יצא ידי חובתו דאיתקש לפסח.
הנה, לענין סיפור יציאת מצרים אחר חצות גם כן לא יצא, דגם כן איתקש לפסח, דבעינן "בעבור זה", בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. וכן כתב המנ"ח (מצוה כא אות א ד"ה והנה).
ולכאורה קשה, בהא דתניא בהגדה: מעשה בר"א ור"י ור"א בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותה הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וקשה, למה השתתף עמהם ר"א בן עזריה והאריך לספר ביציאת מצרים כל הלילה הא לדידיה אחר חצות שוב אינו זמן סיפור יציאת מצרים ולא שייך בזה כל המרבה לספר הרי זה משובח.
וצ"ל, דהא דהשתתף עמהם בסיפור אחר חצות, לאו משום מצות סיפור יציאת מצרים של אותה הלילה, אלא משום מצות זכירה של כל השנה, דהא בכל השנה איכא חיובא להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה.
שוב מצאתי בנוסח ההגדה של הרמב"ם כתוב שמה אחר המעשה הנ"ל: אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכו'. משמע שזהו שהשיב להם אז באותה הלילה, דהא דמשתתף עמהם בסיפור לאו משום מצות ספור של אוצה הלילה, אלא משון מצות זכירה של כל השנה, וכמו שדרשה בן זומא.
אלא דעיקר הדבר צריך עיון, דמה שייך כל המרבה לספר הרי זה משובח במצות זכירה, הא מכיון שהזכיר יציאת מצרים מיד יצא ושוב אינו עושה שום מצוה; מה שאין כן במצות ספור, כל מה שמרבה לספר הוי הכל מצוה אחת ונכלל בהסיפור.
ואולי דהא דהשתתף עמהם הוא משום דלא רצה לעשות כדבריו לפרוש מהם בהגיע חצות לילה, דהא גם בית שמאי לא עשו כדבריהם, וכל שכן כאן דהוי יחיד במקום רבים. ולפ"ז נראה מכאן ראיה מוכחת לפסק הרמב"ם שפסק כרבי עקיבא דהפסח נאכל כל הלילה, דהא רבים סבירי להו כוותיה, והיינו רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי טרפון, ויחיד ורבים הלכה כרבים; ודלא כתוס' שנסתפקו בדבר אי הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
אך יש לדחות, דהא דסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, לאו משום מצות סיפור, אלא משום דחייב לעסוק בהלכות חג בחג הלכות פסח בפסח, ותניא בתוספתא דחייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה, ונכלל בזה גם כן לדרוש ולעסוק בנפלאות יציאת מצרים דהוי נמי מענין הפסח. וכן מצאתי ב"שיבולי הלקט" (סדר פסח סי' ריח) שכתב בשם החכם ר' בנימין בר"א הרופא ז"ל, דהא דקאמר עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית בא להודיענו בזה שאלמלא קריאת שמע שהיא מצוה עוברת לא היו נמנעין מלספר ביציאת מצרים גם אחר כך. עכ"ל. הרי להדיא, דגם אחר שהגיע זמן קריאת שמע, שהוא ודאי יום, לא היו נמנעין מלספר ביציאת מצרים אי לאו משום מצות קריאת שמע, וביום לכולי עלמא שוב לא שייך כלל מצות סיפור. וע"כ דהוא משום הל' פסח בפסח.
דעריכה
ה„דגול מרבבה” בסי' תע"ז כתב, במי שאירע לו אונס שלא היה יכול לעשות הסדר של פסח ונשתהה עד סמוך לחצות ושוב לא נשאר לו רק זמן מועט עד חצות, יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל, וגם יברך על המרור ויאכל תיכף קודם חצות, ואח"כ יאמר ההגדה לאחר חצות.
ותמהני עליו, דהרי הא דצריך למהר באכילת מצה קודם חצות הוא משום דמספקא לן דלמא הלכה כרבי אלעזר בן עזריה דאמר אם אכל פסח ומצה לאחר חצות לא יצא, ואם כן לדידיה גם מצות ההגדה צריכה להיות קודם חצות, דהא בעינן "בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור לפניך כנ"ל. ואם כן, כיון דמרור בזמן הזה אינו אלא דרבנן ומצות ההגדה הוי דאורייתא, היה לו להניח מלאכול המרור עד אחר חצות, ובמקומו למהר לומר קצת ההגדה כדי לצאת מצות סיפור יציאת מצרים דאורייתא.
- ↑ וכוונתו להקשות למה נצרך רבנו תם לדיוק מלשון המשנה (פסחים לט.) והלא לכאורה הוא מפורש בדין שרשי החזרים במשנה בעוקצין שם. וכדבריו הקשה הגר"י הוטנר (רשימות לב (פסח) פסח תש"ל אות י') ותירץ ע"פ המבואר גבי אלל (חולין קכא. ובראשונים שם) שאף שבסתמא אינו אוכל מ"מ בשכנסו ואחשביה לאכילה לוקין בו על אכילת נבילה, וה"ה י"ל בשורש התמכא דמן הסתם אינו נחשב לאוכל אבל כשקונה אותו בכסף מעשר כבר אחשביה לאכילה, ולכן בלא הדיוק מן המשנה ששורש תמכא אינו כשר למצות מרור, מצד דין אוכל לא הוה פסלינן ליה. עוד אפש"ל דכל שאין דרך לאכלו מחמת מרירותו לא הוי חסרון בשם אוכל לגבי מצות מרור אף שלגבי שאר דינים אינו נחשב דרך אכילה, וכמבואר במג"א (סי' תע"ה ס"ק י) שכתב לגבי אכילת קרי"ן למרור: ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כו' לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכה על אכילת מרור לבד כנ"ל. עכ"ל. כלומר שאף שאינו דרך אכילה ואין מברכין על אכילתו ברכת הנהנין עדיין מברכין עליו על אכילת מרור ויוצאין בו ידי חובת אכילת מרור. וכדבריו כתב הפרי מגדים (א"א ס"ק י): על כן נראה כמו שכתב המגן אברהם כאן ועכ"פ מוכח דמרור אע"פ שאין ראוי כלל לאכילה יוצא ידי חובתו. עכ"ד. ומבואר ג"כ כנ"ל (אמנם עי' ריטב"א על המשנה שם בשם הרא"ה שאינו יוצא בדברים המרים לגמרי). ולכך הוצרך ר"ת לדייק כדבריו מן המשנה.
- ↑ עי' כמו כן בתרומת הדשן ח"א סי' קלח שהעלה מדברי תוס' שם לפטור מהסיבה בת"ח מופלג שאינו רבו.
- ↑ וכמ"ש הב"ח שם. ועי' כעי"ז בשבט הלוי, ספר הלקט על הרמב"ם, פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ח, וציין לפרי חדש (סי' תע"ב סעיף ה').