מראי מקומות/שבת/יז/א
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגלעריכה
האחרונים עמלו לבאר את השייכות בין מעשה העגל למעשה ישיבת הלל כשהוא כפוף בפני הלל.
החתם סופר ביאר שכשם שבעת שנעשה העגל, אהרן גדול ישראל לא עצר כח ושמע לקולם מרוב ענוותנותו וקשי ערפם של העומדים נגדו שלא נשאו פנים לאהרן וחור לבטל דעתם מפני דעתו. כן היה במעשה זה שמאחר שהיה הלל ענוותן[1] לא עמד בפני שמאי וישב כפוף לפניו.
עוד ביאר החתם סופר (תומ"ק שופטים ד"ה כי יפלא), שכשם שע"י שברי הלוחות שבא על ידי מעשה העגל באה שכחה לעולם[2], כן על ידי שנפל מחוקת בין בית הלל לבית שמאי בבית המדרש גברה השכחה[3].
ובסוף ספר ליקוטי מאמרים לר' צדוק הכהן ביאר שיתרון האור מן החושך דייקא וכשם שחטא העגל הוליד כל ספר תורת כהנים כידוע וכמבואר במדרש (ויק"ר כב) שטעם הקרבנות הוא כדי שלא יזבחו לשעירים, ה"ה במחלוקת זו של ב"ש וב"ה נגרם על ידי זה שרבו דינים והלכות חדשים.
ובהערות רבינו הגרי"ש אלישיב יישב, שכשם שבזמן העגל לא הסכים עמהם אהרן אך מ"מ לא התנגד לדעתם לפי שידע שלא ישמעו לו, כן הדבר כאן שלא הסכים הלל עמהם אך לא התנגד לדבריהם לפי שידע שלא יקבלו דעתו
עוד ביאר, שכשם ששם אם היה אהרן תקיף יותר לא היה נעשה מעשה העגל, ה"ה כאן אילו היה נחלק עמהם הלל ביותר תוקף היתה מתקבלת דעתו.
ובאדרת אליהו (ריקי) ביאר הדמיון שאהרן איש חסד כהלל ונכפפו שניהם מפני מידת הדין. וכ"כ בבן יהוידע שבעגל הגבירו מידת הגבורה בעשותם תבנית שור, ובזוהר מבואר שהלל הוא חסד ושמאי גבורה. וכן ביאר בחדש האביב.
עוד ביאר הבן יהוידע על פי המבואר בליקוטי תורה להאר"י שהלל הוא בחינת רחל ושמאי בחינת לאה, ועוד מבואר בדברי האר"י בעץ חיים ושה"פ שבעון העגל פגמו בבחינת רחל, בסוד ואמחה את שמם.
ובשפת אמת ביאר בתו"ד הדימוי שמשה והלל ענוים הם, האיש משה ענוי מאד ואף הלל עניו כמבואר ברש"י, ולכך היו צריכים אחרים להגין על כבודו של הלל כשם שה' טען בעד משה ורב ריבו[4].
במנחת בכורים על התוספתא (פ"א ה"ח) ובקרבן העדה (על ירושלמי פ"א ה"ח) ביארו, שהדמיון הוא לפי שבעטו בהלל שהיה נשיא וענוותן[5] כשם שבעטו העם במשה שהיה ענו ואמרו עשו לנו וגו' אשר ילכו לפנינו כי זה האיש משה כו'{{הערה|ועיין שם במנחת בכורים שביאר עוד באופן אחר, לפי שנעשה התורה כשתי תורות והרבה מחלוקת היה. ועוד ביאר שם לפי שנהרגו תלמידים הרבה כמבואר בירושלמי, אך ביאור זה הוא רק לדברי התוספתא שהדימוי הוא לגבי מעשה די"ח דבר, אך בסוגיין נכתב הדימוי למחלוקת שמאי והלל בבוצר לגת, ועיין תוספות לעיל (יד: ד"ה ואילו)
וע"ע בלשון תוספות הרא"ש, ובמהרש"א, יערות דבש (ח"ב דרוש ח), קרבן העדה (על ירושלמי פ"א ה"ח), מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן אופן עד).
עוד יישבו קושיא זו בספרים: אגודות אזוב מדברי, אור החמה (קרויזר), ארצות השלום (וייס), בעליל לארץ, גליוני אפרים, מגדים חדשים (ווייס), מנחת מחבת (באב"ד), מעלות לשלמה (סלובטיצקי), משמרת מועד (קארפ), נתיב ישר (הורוויץ), ספיר גזרתם (שינפלד), עין אליהו (שיק), עין ישראל (שפירא), עיני שמואל (ראבין), עמק פשוט (קמינצקי), קרבן משה, קרבן תודה (כ"ץ), שדה יצחק (גואיטה), שירי המנחה (ארנטרוי), תורת האגדה, תפוחי זהב.
נעצו חרב בבית המדרשעריכה
באגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ אות ח) ביאר שאף שאסור להיכנס לבית המדרש עם כלי זיין, במקום צורך גודל שרי כי הכא. עוד יישב שלא נעצו החרב בכדי להרוג בה, אלא להורות שתקנות חז"ל חמורות כחייבי מיתות ולכן שרי.